זלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, ושר החינוך והתרבות הראשון, שחולל את חוק חינוך חובה חינם, היה פוליטיקאי ואיש רוח – משורר והיסטוריון, חילוני ודתי, איש התרבות היהודית והעולמית, סוציאליסט וחסיד חב"ד. בעידן הדיכוטומי, עידן האו:או, אישיות כזו של גם וגם, היא תופעה נדירה, המעידה על אישיות אינדיבידואליסטית, מקורית ונאמנה לעצמה. לא בכדי, הביוגרפיה של שזר, שניאור זלמן רובשוב, שעם בחירתו לשר החינוך והתרבות עיברת את שם משפחתו לראשי התיבות של שמו המקורי, מאת צבי יקותיאלי, נקראת "בשני עולמות".*

סיפור חייו של שזר אינו של מדינאי שחולל תפניות היסטוריות, לא של איש צבא שניהל מלחמות וגם לא של פוליטיקאי שהוביל מהלכים פוליטיים גדולים. זו אינה ביוגרפיה מובהקת של איש ציבור וגם לא של איש רוח ואקדמיה. המעניין בה הוא השילוב המיוחד לו, שאיפיין אותו מימי נעוריו עד אחרון ימיו.

הספר מספר גם על הרומן שלו עם גולדה מאיר ועל מערכת היחסים המיוחדת שלו עם רחל המשוררת, שאולי גם היא נשאה אופי של יחסים אינטימיים רומנטיים, אך בניגוד לרומן עם גולדה, כאן נשאר סימן שאלה.

שזר היה נואם מחונן. מילדותי, כשהוא היה נשיא זקן, זכרתי בעיקר את הפאתוס שהיה פאתטי קצת בעיניי, ברוח הפרודיה עליו, של אריק איינשטיין בתוכנית "לול". אך מאוחר יותר קראתי את קבצי נאומיו, "ציון וצדק", והתרשמתי מהם מאוד, ובביוגרפיה גיליתי עד כמה הרטוריקה היתה חשובה לו, ועד כמה הוא נתפס כנואם דגול, מגיל צעיר מאוד.

בהרבה מן הדברים חשתי הזדהות עם עמדותיו, כמו היחס החם למסורת היהודית ולדת לצד תביעתו לקבל לעם היהודי משפחות של עולים יהודים שנישאו עם לא יהודיות בבריה"מ, ובכלל את היחס החם שלו ליהדות התפוצות, והזיקה העמוקה שלו אליהם, שהיתה אחת הסיבות לבחירה בו כנשיא, והוא הקדיש לכך חלק ניכר מפעולתו בשתי הקדנציות שלו. כך גם את התובנה שלו בדבר חשיבות קיומם של המוסדות הלאומיים גם לאחר הקמת המדינה. "שזר ראה בתנועה הציונית את 'הכביש', שאין לסלק אותו כל עוד אלה שלמענם נסלל לא הגיעו למדינה."

הזדהיתי גם עם דבריו לאחר מלחמת ששת הימים: "אם קיבלנו שטחים – עוד לא קיבלנו כלום אם לא ניישב אותם, אם אנו לא נהיה שם לא ניאחז בהם, תהיה השליטה שליטה חיצונית בלבד. אפילו אם האו"ם ייתן לנו את השטחים ויהיה כתוב בדפתראות העולם שהגדה המערבית תהפוך לישראלית, והגדה לא תהא שוקקת חיים יהודיים שופעים, הרי המקומות האלה לא יהיו בידנו. בשבילנו הכיבוש הוא לא סוף. הכיבוש הוא ראשית בתוך של תפקיד העומד לפנינו בתוך האזורים הללו." זו הציונות המעשית במיטבה.

כשאני חושב על כך ששרי החינוך והתרבות בראשית המדינה היו אנשי רוח ואקדמיה דגולים כזלמן שזר ובן ציון דינור, והיום אלה עסקנצ'יקים ריקים ורדודים כמו קיש ומיקי זוהר, אני מבין למה התכוון רבא בר זימונא במסכת שבת, באומרו: "אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים."

קראתי בהנאה רבה את הספר, אני ממליץ עליו בחום. כדאי לתקן בו מספר שגיאות. ב-1960 משה שרת כבר לא היה שר החוץ. גולדה מאיר החליפה אותו כבר ב-1956. לעומת זאת, ב-1969, כשגולדה נבחרה לראש הממשלה, היא לא היתה שרת החוץ, תפקיד שאותו סיימה ב-1966.

ב-1969 לא היה קיים הליכוד, אלא גח"ל (גוש חירות ליברלים). משבר "מיהו יהודי" לא היה ב-1950 אלא ב-1958. שינוי החוק, שעל פיו הנשיא יכול לכהן רק קדנציה אחת, שהוארכה ל-7 שנים, לא נעשה ב-1988 אלא ב-1998.

אך על אף אותן שגיאות, שניתן לנכש אותן לקראת המהדורות הבאות, הספר מומלץ בהחלט.

* צבי יקותיאלי, "בשני עולמות – זלמן שזר": ביוגרפיה, הוצאת מגנס, תשפ"ה 2025.