השאלה שבכותרת נראית על פניה מוזרה, שכן התורה מציינת שמשה עלה אל הר סיני לקבל את עשרת הדיברות ואת המשפטים שהאל ציווה לשים בפני העם (שמות י"ט-כ"ג). אבל מסתבר שכתבים אחרים בתורה עצמה ובנביאים ראשונים מצביעים על ההיפך המוחלט: משה בונה נחש נחושת כדי לרפא מהכשת השרפים (במדבר כ"א 8-5), והרי הוא היה אמור לקבל מהאל את הצו – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ' 4), לאמור – אין שום סיכוי שפסל של נחש יוצא דופן ומותר, ולא רק זאת, מסתבר שהנכד של משה עבד לפסל שהוכן לה', ולא לאליל. אימו של מיכה מקדישה את הכסף שבנה לקח ללא רשות, והחזיר – כדי לעשות פסל ומסיכה לה'! (שופטים י"ז 5-1). בהמשך מסופר שנער מבית לחם יהודה, לוי, נשכר על ידי מיכה להיות כוהן בבית המקדש שהקים לה', שבו, כאמור, יש פסל לה'. בני דן שובים את הכוהן הזה, שודדים את הפסל ומביאים אותו לדן, שם התיישבו לאחר שנלחצו על ידי הפלישתים. בני דן מקימים את הפסל "ויהונתן בן גרשם בן משה, הוא ובניו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוהים בשילה" (שופטים י"ח 31-30).
קל מאוד להבחין כי עורך מאוחר התחלחל למקרא פסוק המייחס לנכד של משה עבודת ה' בפסל, לכן השחיל בין האותיות מ' וש' את האות התלויה נ', כך סבר שהבושה לא תיחשף – לא הנכד של משה עשה את המעשה הלא ייאמן הזה, אלא פלוני בשם "מנשה". מתקבל יותר על הדעת כי הנכד של משה, כמו משה עצמו לא ידע שעבודת פסלים אסורה.
מסתבר שעד ימיו של יאשיהו אף בחיר ה' לא ידע מה כתוב בתורה (שמשה קיבל כביכול מהאל בהר סיני), וגם לא היה להם מושג מה כתוב בעשרת הדיברות. על כך ניתן להביא דוגמאות למכביר:
גדעון הוסמך על ידי מלאך ה' להציל את ישראל מיד מדיין (שופטים ו' 12-11), ומה הדבר הראשון שהוא עושה אחרי הניצחון על מדיין? – הוא מבקש מלוחמיו לתת לו את שלל הזהב כדי לבנות אפוד (פסל חלול) בעירו עפרה, וכל ישראל באו לסגוד לפסל זה (שופטים ח' 27-24). ולמה כל זה? משום שהדיבר "לא תעשה לך פסל..." לא בא עד אז לעולם. העורך, שחי אחרי הרפורמה של יאשיהו מציין שגדעון חטא במעשהו (פ' 27), והוא גם ממציא סיפור על גדעון שהרס את מזבח הבעל שהיה בעפרה, ולכן קראו לו ירובעל, כביכול רב עם הבעל (שופטים ו' 32-15), אבל אילו האיש שהביא את הקטע הזה על קורותיו של גדעון היה מבין מעט בלשון, היה יודע שהשורש "ירה", קשור לבנייה (יורה אבן פינה, כמו בשם ירושלים), ולא למריבה. ללא ספק, אחד השמות הקדומים של ה' היה "בעל", שם במקביל ל"אדון", אחרת איך ניתן להבין כי שאול המאמין בה', ואשר העניק לבנו הבכור את השם "יהונתן", איך ייתכן שהעניק לבן אחר שלו בשם "אשבעל" (דברי הימים א' ח' 33 – מחבר ספר שמואל מתוך בוז ליורש כס המלכות של שאול, מכנה אותו איש בושת – ראה לדוגמה שמואל ב' ג' 6)? ובכן, גדעון המאמין בה', שאחד מכינוייו היה "בעל", בונה לה' פסל זהב.
יפתח מקריב את בתו לה', לא לאליל! (שופטים י"א 40-30), והכתוב מציין מפורשות שעל יפתח שרתה רוח ה' לפני שיצא ללחום בעמונים (שם פ' 29). והרי התורה אוסרת זאת באיסור חמור (דברים י"ב 31), וירמיהו שחי בימי הרפורמה הדתית של יאשיהו, כאשר תורת משה באה לעולם (לא קודם!), מחזק את האיסור הזה (ירמיה י"ט 5), אבל יפתח לא יכול היה לדעת על איסור זה כי התורה טרם נכתבה.
שמואל הנער משבט אפרים, לא לוי ולא כוהן, ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 14-3), ולא רק שהאל לא נוזף בשמואל על חילול הקודש – כי הרי לפי התורה (ויקרא ט"ז) רשאי לקרוב אל ארון הקודש רק הכוהן הגדול ביום כיפורים לאחר טקס פולחני – אלא גם מזכה אותו בנבואה על עתיד בית עלי. ובאמת איך כותב דברים אלה יכול היה לדעת על כך, כאשר ויקרא ט"ז יתחבר לכל המוקדם כ700 שנים אחריו, בימי גלות בבל, או שיבת ציון. וכן, כמובן, שמואל מקריב קורבנות, למרות שהוא משבט אפרים (שמואל א' ז' 10-9, י"ד 10, ט"ז 2).
גם דויד משבט יהודה לובש אפור בד של כוהן ומקריב קורבנות (שמואל ב' ו' 14-13, והוא ממנה את בניו לכוהנים (שמואל ב' ח' 18). ואיך היה אמור דויד לדעת שרק כוהנים משבט לוי רשאים לעסוק בפולחן, הרי התורה הראשונה התחברה כ-400 שנה אחריו, בימי יאשיהו. דויד גם נכנס טמא מת (לאחר מות הילד פרי הניאוף שלו עם בת-שבע) למקדש (שמואל ב' י"ב 20-19) בניגוד לצו התורה (במדבר י"ט 22-11). עיקר העיקרים: בביתו של דויד, המלך האידיאלי, מופת לכל המלכים שבאו אחריו, יש תרפים שהם פסילים של אלילי בית (שמואל א' י"ט 17-13). דויד עובר עוד עבירות על צווי התורה, שכאמור, לא היה לו מושג על קיומה, אבל הדוגמאות שהבאתי מספיקות כדי לחשוף את חוסר ידיעתו של מחבר הכתובים על מלכות דויד לגבי מה שמצווה התורה.
פרשה מעניינת בנושא שלנו היא סיפור עגלי הזהב של ירבעם: ירבעם הועד למלכות על ישראל על ידי שני נביאים בשם ה', הלא הם אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"א 38-29, י"ב 24-22), אף על פי כן, נאמר עליו שחטא, ובנה שני עגלי זהב בבית-אל ובדן. צריך לעיין היטב בפסוקים 29-26 בפרק י"ב במלכים א': ירבעם חושש שאחר קריעת שבטי ישראל מיהודה, העם ימשיך לעלות לירושלים למקדש, ואז יחזור העם לבית דויד, לכן הוא מתייעץ, ומחליט לחקות את הפסל בבית המקדש, ובונה במקומו שניים, כלומר, שני עגלי זהב. ברור מהכתוב שירבעם בנה פסלים שיחקו את הפסל בירושלים, ויהיו במקומו, ואילו הסיפור על עגל הזהב שבנה אהרן, לפי הכתוב בשמות ל"ב, בא להראות שני דברים: שמעשהו של ירבעם הוא חטא גדול, כי שבט לוי נגאל מקללת יעקב (בראשית מ"ט 7-5), וכי משום שבני לוי נשמעו למשה והרגו אחים וקרובים שחטאו בעגל – על כן הם קיבלו קידום בתחום הפולחן: "ויאמר משה, מלאו ידכם היום לה', כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב 29).
תלאה המקלדת לתאר את אינספור הפסלים אליהם סגדו מלכי יהודה וישראל, עמיהם וכוהניהם, כי ברור שלא היה איסור על כך מן התורה, ורק בדיעבד החליט מחבר ספר מלכים, על פי ספר התורה שמצא הכוהן חלקיהו, כי רוב המלכים חטאו בסגידה לפסלים שנועדו לפולחן ה' ולפולחן אלילים אחרים, וכשיאשיהו ביצע את הרפורמה הדתית שמטרותיה עבודת ה' לבדו רק במקום אשר יבחר ה', כלומר, רק בירושלים, ופסילה מוחלטת של כל סממן פולחני אחר – אנו מוצאים אינספור פסלים וכלי פולחן שהושמדו במצוות המלך יאשיהו (מלכים ב' כ"ג 20-4).
עד כאן ניסיתי להראות באמצעות כתובים מהמקרא עצמו כי משה והמאמינים בתורתו לא הכירו את מצוות התורה, וכאן נשאלת השאלה מי היה משה באמת. התורה מתארת דמות גדולה מהחיים שמקבלת מסרים ישירים מאלוהים ומבצעת ניסים המשנים את חוקי הטבע. רבים ניסו להתחקות אחר דמות זאת, ביניהם אחד העם וזיגמונד פרויד – שניהם בראו דמות שונה בתכלית מזאת שמוצגת במקרא, וזה מתבקש לנוכח היעדר שום ראיה ליציאת מצרים, ועוד במאסות של 600,000 גברים לבד מטף, וכמובן גם מנשים ומזקנים, כלומר, כשלושה מיליון נפש! לנוכח שרשרת הניסים כמו עשר המכות, בקיעת הים, משקה ומזון במדבר בדרך נס – מי שמאמין כי בתקופה הרחוקה ההיא התרחשו ניסים, שבימינו איננו ראויים כי יקרו – שיבושם לו, אבל מי שמאמין כי העולם כמנהגו נוהג, ואלוהים מעולם לא נשמע דובר אל עם ישראל מהר סיני, ואל בחירי אלוה כמו משה והנביאים – צריך לשער שהעובדות כהווייתן היו שונות בתכלית. וכאן אין ברירה אלא לפנות להשערות, ולא אל ראיות חזקות מתוך הכתבים עצמם, כפי שנהגתי עד כה.
ובכן, ללא ספק למשה היה קשר למצרים, יצביעו על כך השמות בעלי שורשים מצריים כמו "פינחס" שבוודאי מקורו מהשם המצרי "פא נחסי", שמשמעו כושי, וגם לשם משה יש בוודאי שורש מצרי – מעין עיברות של השם מסו, מס שמשמעו בן. לדוגמה שושלת הפרעונים בשם תחותמס – משמעותה שם הבן של האל תחות, אל החוכמה. אבל בממלכת מצרים, המתועדת עד אחרון האירועים – אין זכר ליציאת מצרים, בוודאי לא במאסות המוניות כפי שהתורה רוצה שנאמין (3 מיליון יוצאי מצרים!).
ייתכן שמשה הושפע מההפיכה הדתית של אמנחותפ הרביעי, אשר החליט לסגוד רק לאל אחד, אל השמש, ובשנה החמישית למלכותו (שנת 1340 לפני הספירה) שינה את שמו לאחנתון, ויסד בירה חדשה לאמונה החדשה בתל-אל-עמארנה של היום. ייתכן שהדת החדשה השפיעה עליו, אבל, כמו אחנתון עצמו, גם משה לא פסל את הסגידה המוחשית לפסלים. משה היה, כנראה איש מופת בעל השפעה דתית אדירה, שבוודאי פסל אסטילה כמו שעשו לפניו, למשל חמורבי, ובה חרת חוקים דתיים ומוסריים. האסטילה הזאת בוודאי אבדה, כמו שאבד ארון הברית, וזה נתן כר נרחב של הרחבות והגזמות, כמפורט בחומשים שמות, ויקרא, במדבר, דברים, וכך נוצרו גם שתי גרסאות שונות לעשרת הדיברות (שמות כ' 14-1; דברים ה' 18-6); ההבדל בין שתי הגרסאות משמעותי ביותר לגבי הדיבר של שמירת השבת, ולגבי הדיבר "לא תחמוד" ליד הבדלים קטנים נוספים. אילו היו באמת לוחות ברית של משה לפני עיניהם של הכותבים – סטיות כאלו בנוסחים לא היו יכולות להתקיים.
אני מניח שעל בסיס המסורת שמשה הביא מן ההר שני לוחות חרותות בכתב אלוהי, המציאו משרתי האל את הנוסחים השונים, והוסיפו מטלות ומצוות שמהן הם יכולים לצאת נשכרים. מורשת משה הפכה עבורם מקור לא אכזב של מטלות אינספור על עובד האדמה העשוק – אינספור קורבנות, שנת שמיטה, בה השדות הפקר לא רק לבני אדם, אלא גם לחיית שדה, מעשר, עשרות ערים המיועדות ללויים, מתנות של זהב, כסף נחושת ואבנים יקרות למקדש ולכוהנים. וכל דור של כוהנים ולויים הוסיפו נדבך נוסף לעול הבלתי ניתן לנשיאה. התוצאה: עם ישראל העדיף את הגולה, שם היהודי פטור מהעול הגדול ביותר – המצוות הקשורות בארץ.
האם משה הכיר את עשרת הדיברות? האם הכיר את כל העול הכבד שכוהנים החליטו להטיל על עובד האדמה? על פי הממצאים במקרא עצמו יש להניח שזה היה עבורו זר ומוזר כמו באגדה על משה שבא ללמוד תורה מפי רבי עקיבא, ולא הכיר שזאת התורה שקיבל מהבורא (בבלי, מנחות כ"ט ע"ב).
משה גרנות