* הפיל שבחדר – פסגת נתניהו טראמפ בפלורידה חשובה מאין כמותה. כל החזיתות שבהן נלחמנו ב"חרבות ברזל" אינן סגורות, ועל נתניהו לפעול בכל מאודו כדי לגייס את טראמפ למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל. וחשוב להבהיר – אחרי 7 באוקטובר המסר המרכזי צריך להיות: לעולם לא עוד 7 באוקטובר. כלומר המדיניות של ישראל צריכה להיות 180 מעלות ממדיניות ההתמכרות לשקט, שתוצאתה הבלתי נמנעת היתה 7 באוקטובר. במילים אחרות, גם בלי הסכמה אמריקאית, ישראל חייבת להבטיח את צרכי הביטחון הבסיסיים שלה.
אלה הנושאים שבעיניי נתניהו צריך להציג:
עזה – כל עוד לא בוצע, גם אם כבר באיחור של חודשים, שלב א', כלומר החזרת כל החטופים, לא תהיה שום התקדמות. רק אחרי החזרת החלל החטוף רן גואילי אפשר יהיה להמשיך הלאה.
בשלב ב', יש לעמוד קודם כל על פירוק חמאס מנשקו, כולל כל הנשק הקל, וישראל היא זו שתקבע האם אכן חמאס התפרק מנשקו. רק אחרי פירוק חמאס, פירוז הרצועה והשמדת המנהרות, ישראל תיסוג מהקו הצהוב ותאפשר את שיקום עזה.
חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון בעזה. בלי חופש פעולה כזה, נחזור למציאות העגומה של 6 באוקטובר.
כף רגלם של חייל טורקי או קטארי לא תדרוך ברצועת עזה.
ישראל תמשיך לשלוט בציר פילדלפי ובפרימטר, שבו כל העמדות השולטות על יישובים ישראליים יהיו בידי ישראל.
לבנון – יש לעמוד על פירוז חיזבאללה. כל עוד חיזבאללה חמוש, ישראל תישאר בדרום לבנון ואף תרחיב את רצועת הביטחון עד לליטני. ישראל תמשיך לפעול בכוח לסיכול התעצמות חיזבאללה.
סוריה – על נתניהו להבהיר לטראמפ שישראל רואה באל-ג'ולאני מחבל ג'יהאדיסט קנאי, ולכן עומדת על פירוז השטח שמדרום לדמשק, על קיום רצועת הביטחון במזרח הגולן ובכתר החרמון ועל הבטחת שלומם של הדרוזים.
איראן – ישראל וארה"ב היכו קשות את איראן ואת תוכנית הגרעין ותוכנית הטילים שלה, אך לא השמידו אותן כליל ואיראן חותרת לשיקומן. על ארה"ב לתת לישראל אור ירוק לתקוף באיראן.
יוניפי"ל – כיוון שטראמפ מצהיר על רצונו להביא לשלום במזה"ת, עליו לדאוג לפירוק יוניפי"ל, הארגון להנצחת הסכסוך והפנטזיה על השמדת ישראל וסייען רבתי של חמאס. אגב, כדאי שנתניהו ינסה להסביר לטראמפ שהוא לא באמת הביא שלום למזה"ת אחרי 3,000 שנה.
היתרון האיכותי – שימור יתרונה האיכותי, ומניעת מכירת 35-F לסעודיה ובוודאי לטורקיה.
ולצד כל הנושאים המדיניים הביטחוניים האלה, ניצב הפיל שבחדר. ברגע שנתניהו השפיל את מדינת ישראל בתחינתו הגלותית לפריץ לחלץ אותו מאימת הדין בישראל, הוא לא רק פגע בכבוד הלאומי של ישראל, אלא גם הפך לסחיט מול טראמפ, שעלול לנצל עובדה זאת כדי לסחוט ממנו ויתורים. כיצד במצב הזה הוא יעמוד על האינטרסים הלאומיים החיוניים שלנו?
* לשנות את חוק ועדות החקירה – ועדת חקירה ממלכתית, כל ועדת חקירה ממלכתית, קיימת כדי לחקור את הרשות המבצעת. למה? כי היא האחראית על הביצוע, וכל תחום נחקר הוא תחום ביצועי. היא אחראית לסכל את טבח 7 באוקטובר, היא אחראית למנוע את ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, היא אחראית לכך שלא יהיה אסון הר מירון, היא אחראית למניעת טבח סברה ושתילה בשטח שהיה באחריותנו, וכך בכל ועדה שהיתה או שהוצעה. למשל, אילו קמה, כדרישת נתניהו, ועדת חקירה על פרשת "פגסוס", הנחקרת היתה הרשות המבצעת.
הרשות המבצעת היא הן הדרג המדיני, שקובע את המדיניות ומקבל את ההחלטות הגדולות, והן הדרג המבצע, במקרה שלנו – הדרג הביטחוני, כלומר צה"ל, השב"כ ושאר זרועות הביטחון, הכפופים לממשלה.
במחדל 7 באוקטובר יש לחקור את מדיניות הביטחון הלאומי, שהיא אחריותו האישית המלאה של ראש הממשלה, ואת תפקוד צה"ל והשב"כ, ברובד המודיעיני והמבצעי, לפני הטבח ובמהלכו, אולי גם אחריו בהמשך המלחמה, ולטעמי נכון לחקור גם את המחדל בצפון, מול לבנון וחיזבאללה. הממשלה היא האחראית על הדרג הביטחוני, שהוא זרוע שלה.
כיוון שהרשות המבצעת היא הרשות הנחקרת בוועדת חקירה, מעורבות הממשלה בקביעת הרכב הוועדה ובקביעת המנדט שלה, היא אבסורד.
לאבסורד של קביעת ההרכב ניתן מענה בחוק ועדות החקירה, שנחקק ב-1969 – הממשלה אינה מעורבת כהוא זה בבחירת ההרכב. את הרכב הוועדה קובע נשיא בית המשפט העליון. אגב, שנים אחדות לפני חקיקת החוק, מדינת ישראל רעשה וגעשה במשבר הפוליטי החמור ביותר בעשרות השנים הראשונות של המדינה – פרשת העסק ביש, שהתגלגלה לפרשת לבון. במחלוקת הזאת דוד בן גוריון עמד בתוקף על העיקרון שהחקירה תהיה משפטית, בראשות שופט, ולא פוליטית. עמדתו נדחתה, הוא התפטר ופילג את מפא"י, אך החוק שהתקבל הוא ברוחו.
לעומת זאת, האבסורד של קביעת המנדט של הוועדה, קיים בחוק ועדות החקירה. כלומר, גם אלמלא נתניהו חתר להקמת ועדה לסיכול החקירה, אלא היה מקים ועדת חקירה ממלכתית, כפי שכל ראש ממשלה נורמטיבי היה עושה – על פי החוק, ממשלתו היתה קובעת את המנדט שלה.
אין טעם לנסות להקים ועדת חקירה כל עוד נתניהו ראש הממשלה, כי זה לא יקרה, ואם תקום איזו ועדה, היא לא תהיה ועדת חקירה ולכן עדיף שלא תקום. רק אם אחרי הבחירות תקום ממשלה אחרת, היא תקים ועדת חקירה ממלכתית.
אני מקווה שבכנסת הבאה יתוקן חוק ועדות החקירה הממלכתיות. החוק נחקק מתוך הנחה של ממשלות נורמטיביות, המאוישות בשרים נורמטיביים ושעומדים בראשם אזרחים נורמטיביים. המחוקק לא יכול היה להעלות על דעתו ממשלה שתסרב להקים ועדת חקירה על האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, פרי המחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה. ברור שזה אבסורד, שממשלה כזו תוכל לקבוע את המנדט.
אני מציע שני תיקונים לחוק ועדות החקירה.
הראשון נוגע לסמכות להקים ועדת חקירה ממלכתית. היום הסמכות היא בידי הממשלה, או בידי ועדת ביקורת המדינה, אך היום אנו יודעים שהממשלה שולטת בכנסת ורומסת אותה ואין מצב שוועדה של הכנסת תוכל להקים ועדה בניגוד לרצון הממשלה. אני מציע להוסיף עוד שתי אפשרויות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. האחת, היא שנשיא המדינה יהיה מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית, והשנייה, שהכנסת תוכל להקים ועדה כזו, ברוב של 61 ח"כים בהצבעה חשאית.
השני נוגע לקביעת המנדט. יש לשנות את החוק כך שאת קביעת המנדט של ועדת החקירה הממלכתית יקבע צוות של שני שרים, שני ח"כים מהאופוזיציה ונשיא בית המשפט העליון.
* מי התמכר למה? – האם נתניהו לא ידע שהמיליארדים המוזרמים במזומן לחמאס הולכים להתחמשות, להתעצמות, למנהרות, להעצמת מפלצת הטרור הרצחנית? ידע גם ידע. אז למה הוא המשיך להזרים להם? כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט, עד המנה הבאה.
הוא ידע, אבל הוא האמין שהם מכורים לכסף, ולא יוותרו על המנה הבאה. אבל האמת היא שהוא התמכר לשקט. הוא חיכה למנה הבאה, שתביא עוד קצת שקט. הם הבינו שישראל מורתעת ותקפו.
זה מחדל 7 באוקטובר. והמנדט של הוועדה לסיכול החקירה לא יאפשר את חקירת המחדל הנפשע הזה.
* על מה אחראי ראש הממשלה – כאשר ועדת החקירה על אסון הר מירון הטילה אחריות אישית על נתניהו, יצאתי נגד הקביעה הזאת. טענתי שללא ספק יש אחריות מיניסטריאלית לראש הממשלה על כל פעולות ממשלתו, על ההצלחות ועל הכישלונות, אך אין זה הגיוני לצפות ממנו לאחריות על אסון אזרחי נקודתי, כבד ככל שיהיה, כי הקשב שלו אינו יכול להתפנות לכך. עיקר תפקידו של ראש הממשלה, בוודאי של אומה במלחמה על קיומה, הוא בראש ובראשונה אחריות על הביטחון הלאומי של ישראל. אם הוא יתעסק באירוע אזרחי בהר מירון, זה עלול לבוא על חשבון אחריותו על הגנת יישובי הנגב המערבי, למשל.
מהי ליבת אחריותו של ראש ממשלה בישראל? מהי התכלית שלשמה הוא קם בבוקר ושעליה אני משלם את משכורתו? תפקידו המרכזי הוא להבטיח שלא יהיה אירוע כמו 7 באוקטובר. להבטיח שלא יהיו לאוייב את היכולות הללו, כלומר להשמיד את היכולות אם הן נבנות. להבטיח שצה"ל יגן הגנה אקטיבית ולא ימתין למתקפת פתע של האוייב. להבטיח שצה"ל יהיה ערוך היטב גם למתקפת פתע של האוייב. להבטיח שהמודיעין יידע להעריך נכון את כוונות האוייב ואת יכולותיו. להבטיח שתהיה הגנה מרחבית מצוינת להגנה על היישובים כדי לאפשר ליחידות המתמרנות של צה"ל להתמקד בהעברת המלחמה לשטח האוייב.
זאת אחריותו האישית. אם בכך הוא נכשל – הכישלון האישי שלו הוא טוטאלי.
ואם ראש הממשלה אינו אחראי על אסון 7 באוקטובר, מוטב לבטל את תפקיד ראש הממשלה, לפרק את משרד ראש הממשלה, לפטר את כל העובדים, כל העוזרים והמזכירות, כל מערך האבטחה (כולל במיאמי) ואולי להעביר את הכסף לקניית רובה לכל אזרח שיגן על חייו וחיי משפחתו.
* אפס במנהיגות – אלי פלדשטיין עבד בלשכתו המושחתת, רוויית השקרים, של נתניהו, ולכן הוא אינו יכול להיות איש אמת, ואין לקבל כל סיפור שלו כפשוטו. למשל, את הסיפור על כך שהוא לא שאל ולא ידע מי משלם לו את הכסף, גם אם לא היה בקיא בכל פרטי הקומבינה המושחתת, איני קונה.
אך די אם פרומיל מדבריו אמת, ואני מאמין שרוב דבריו אמת, כדי להבהיר שנתניהו אינו כשיר לראשות הממשלה.
אני מאמין לחלוטין לסיפורו על כך שנתניהו כבר בימים הראשונים עסק בהימלטות הפחדנית מאחריות ובהתרחקות מוחלטת אפילו מהמילה אחריות. למה אני מאמין? כי אנו רואים איך הוא מתנהג מאז ועד היום, את המנוסה מוגת הלב, את גלגול אחריותו כלפי מטה, את הקונספירציות ועלילות הדם שיוצאות מ"סביבתו", את סיכול החקירה והניסיון להקים ועדת טיוח וכיסתוח. אני פחות מאמין לפלדשטיין שהוא הציע לנתניהו לומר שהוא אחראי. למה אני פחות מאמין? כי אילו הוא הציע זאת, למחרת הוא כבר לא היה בלשכה.
מנהיגות היא אחריות. בריחה מאחריות היא אנטי מנהיגות. נתניהו הוא מקרה קיצוני של אנטי מנהיג. אפס במנהיגות.
העובדה שהמונים נוהים אחריו, מעידה שיש לו כריזמה ושיש המונים שהסוג הזה של כריזמה עובדת עליהם ואף מכשפת אותם. אבל זה לא הופך אותו למנהיג.
* למי נתונה הנאמנות – ראש ממשלה נורמטיבי, שהיה מגלה שאחד מאנשי לשכתו עובד במקביל עבור מימשל ארה"ב, ידידתנו הגדולה, היה מדיח אותו בו במקום ודורש מהשב"כ להיכנס לעובי הקורה ולוודא שהנגע הזה לא התפשט מעבר לאותו איש בודד. הרי נאמנות כפולה בתוך לשכת רוה"מ היא איום ביטחוני מיידי.
כאשר לפחות שלושה אנשי לשכת רוה"מ, ובהם המקורבים ביותר לנתניהו, עובדים בשכר בעבור האוייב הקטארי, בזמן מלחמה קשה ועקובה מדם עם הפרוקסי של קטאר, כדי להלבין את פשעי קטאר, אחרי הטבח שקטאר מימנה ותוך כדי החטיפה ההמונית במימון קטאר ותוך מו"מ שקטאר "מתווכת" בו באישורנו כאשר משימתה היחידה היא הצלת חמאס – רוה"מ אינו כשיר לתפקיד. איני יודע מה חמור יותר – אם הוא ידע או אם לא ידע ואינו שולט אפילו בכוורת המצומצמת ביותר סביבו.
הטיעון המשפטפטני שלפיו מבחינה משפטית פורמלית קטאר אינה אוייב, לא רלוונטי כלל. מבחינה עניינית, מוסרית, מדינית וביטחונית, קטאר היא אחד האויבים המרים ביותר שלנו. היא גם המוציאה לפועל והמממנת של האינתיפאדה הגלובלית האנטישמית ברחבי העולם, שאותה בנתה ומימנה לאורך שנים.
פרשת קטארגייט היא פרשה של נאמנות כפולה לנו ולאוייב בקודש הקודשים של ביטחון ישראל, בזמן הקשה במלחמות ישראל.
[אהוד: חבל, חבל מאוד שאי אפשר לשלוח אותך במקום את ה"סחבה" את ה"אפס במנהיגות" נתניהו לפגישה הגורלית עם טרמאפ! – זה היה חכם וגם זול יותר].
* ממה נתניהו מפחד? – מדוע נתניהו יוצא מגדרו כדי לגונן על יועציו בפרשת קטארגייט? כי הוא מפחד שמי מהם יהפוך לעד מדינה.
* אחריות השב"כ – עוד סיבה המצדיקה בדיעבד את הדחתו של רונן בר: השב"כ תחת אחריותו לא עלה על כך שהאנשים המרכזיים בלשכת ראש הממשלה פועלים בעיצומה של המלחמה למען האוייב הקטארי, ובמימונו, שעה שבנינו לחמו בפרוקסי שלו בעזה.
אחת המשימות המרכזיות של השב"כ היא לסכל פיגוע ביטחוני נורא שכזה. הם לא עלו על כך, ואם עלו על כך ולא פתחו בחקירה, זה חמור אף יותר.
בר חייב היה ללכת הביתה הן בשל חלקו במחדל 7 באוקטובר והן בשל המחדל הזה, וכמובן שהממונה עליו חייב ללכת הביתה בשל אחריותו המוחלטת לשני המחדלים.
* הנחיות לוועדה 1 – נתניהו הורה לוועדת החקירה לחקור את אובמה על אחריותו לטבח.
* הנחיות לוועדה 2 – נתניהו הורה לוועדת החקירה לחקור את ההתנתקות, אך אסר עליה לבחון מי השרים שתמכו בהתנתקות.
* מה שמדריך את כ"ץ – גל"צ היא תחנה סופר-פטריוטית, וכזו היא היתה בעיקר בזמן המלחמה וגם אחריה. אבל אצל הבייס בפריימריז, שהם כל מה שמדריך את כ"ץ, ביקורת על ראש הממשלה היא אנטי פטריוטיות, ובמגוון הקולות בגל"צ נשמעת גם ביקורת על נתניהו, וכדי לקושש כמה קולות הוא והשרים מחסלים את גל"צ, כחלק מניסיון ההשתלטות שלהם על התקשורת החופשית.
אכן, יש אנומליה בקיומה של תחנת שידור צבאית. מצד שני, גל"צ היא פנינה של ישראליות, של תרבות ושידור, עם מסורת נפלאה של למעלה מ-75 שנה. אפשר היה להחליט על תהליך לאיזרוחה של התחנה, במסגרת תאגיד השידור הציבורי או בהפרטה ראויה. כך היה נוהג שר שטובת הציבור לנגד עיניו. אבל לנגד עיניו של ישראל כ"ץ עומדים רק הפריימריז.
* מסע הרעל – רשומות שכתבתי ושיתפתי בפרשת נפילתם של חללי צה"ל ז'אבו ארליך וגור קהתי בקרב בלבנון על הגנת המולדת, עוררו גל תגובות אדיר של שנאה ומשטמה נוראים, בעיקר כלפי זכרו של חלל צה"ל רס"ן ז'אבו ארליך ז"ל. זו מכונת רעל נוראית, לא פחות ממכונת הרעל הביביסטית. אני רגיל למתקפות מרושעות כאלו, לרוב כאשר אני מבקר את נתניהו, כך שאני די מחוסן. מה שחרה לי הפעם, הן אמירות כלפיי שאני מבזה כביכול את זכרו של גור קהתי ואת משפחתו, שאני צריך להתנצל בפניהם. והרי לא כתבתי מילה וחצי מילה, בוודאי לא נגד גור וגם לא נגד משפחתו.
אני רוחש כבוד רב לכל משפחה ששילמה את המחיר הכבד על קיומנו. מי יכול להטיל ספק בזכותם המוחלטת של המשפחות השכולות למתוח ביקורת, למחות? אני מזדהה מאוד עם מאבק המשפחות השכולות למען ועדת חקירה ממלכתית ונגד ועדת טיוח. אני מזדהה מאוד עם מאבק המשפחות השכולות נגד חוק ההשתמטות. אך יש לי כבוד ויקר גם כלפי משפחות שכולות שמבטאות עמדות מנוגדות לשלי.
איזו זכות יש לנו לצאת נגד משפחות שכולות? ואף על פי כן, האם, למשל, אלה שהתנפלו עליי דרשו ממני לא למתוח ביקורת על ראש הממשלה, שגם הוא אח שכול?
למרבה הצער, משפחת קהתי עשתה מעשה מכוער, בכך שיצאה למלחמה נגד משפחה שכולה אחרת ונגד זכרו של חלל צה"ל. הם אפילו פוצצו ערב לזכרו, כשהם חמושים בצוות ערוץ 13. האם הם חסינים מפני ביקורת על כך? אני מכיר אישית ומלווה משפחות שאיבדו את בניהם בתאונת אימונים ומפליטת כדור. הן התנהגו באצילות כלפי מי שירו בבנם. כולנו זוכרים את התנהגותה האצילית של איריס חיים, שבנה החטוף יותם נהרג אחרי שברח מהשבי בידי חיילי צה"ל. אני מודה שמעולם לא נתקלתי בכזו רדיפה של משפחה שכולה בידי משפחה שכולה אחרת. אבל משפחת ארליך, באצילות מופתית, אחרי שיקירה נפל בקרב ומאז עובר מסע של רצח אופי, נוהגת באצילות בלתי נתפסת, סופגת את השנאה וההסתה בשתיקה.
התגובות שקיבלתי, בחלקן, היו מאורגנות. אנשים רבים שמעולם לא נתקלתי בשמם הסתערו. כנראה שהרשומות שלי הופצו בקבוצות רעל כדי לשסות בי את חבריהן. וכך מצאתי שאני ביביסט וכל מה שכתבתי נועד לגונן על "מממן חמאס סגול השיער" (אגב, איך הוא קשור לאירוע?). כי ככה זה אצל הקנאים. הם משליכים את הסטייה שלהם על הכול. ברור להם, שמי שאינו מדקלם כמו תוכי את דפי המסרים של מכונת הרעל שלהם, בהכרח מדקלם כמו תוכי את מכונת הרעל של תמונת הראי שלהם.
עכשיו אסביר איך אני רואה את מסע הרעל נגד ז'אבו ארליך.
המאבק המוצדק מאין כמוהו נגד המהפכה המשטרית, הוכתם בתופעות שליליות, מסוכנות והרסניות. המסוכנת ביותר היתה הסרבנות ההמונית. ואחריה, המסע הדוסופובי הנורא, שרגע השפל שלו היה פשעי השנאה הדוסופוביים ביום הכיפורים בת"א, שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר. אלמלא הטבח, כנראה היינו עדים לגל עכור נוסף בהקפות השניות בשמחת תורה.
7 באוקטובר והמלחמה טרפו לקנאים הללו את הקלפים. העובדה שבני הציונות הדתית הם המובילים בחברה הישראלית בהתנדבות ליחידות הקרביות, ולמרבה הצער גם במחיר הדמים של המלחמה, עוררה בקרב הציבור הערכה רבה כלפי הציבור הזה, למגינת לבם של הקנאים הדוסופובים.
נפילתם של גור קהתי וז'אבו ארליך נפלה לידיהם כהזדמנות לחזור לקמפיין ההסתה והשנאה, והם קפצו עליה כמוצאי שלל רב. והם פתחו הקמפיין הבזוי של "אוכלי המוות".
ועכשיו, אחרי שהאמת יצאה לאור, במקום לבקש סליחה, קודם כל ממשפחת ארליך, הם ממשיכים בקמפיין המכוער בכל הכוח.
* הכומתה נתביישה – אגף כו"א בצה"ל החליט להעניק כומתה אדומה לג'ובניקים המשרתים כמאבטחים בקריה בת"א.
הכומתה האדומה שלי מחווירה מבושה.
הלכתי בשבילה 91 ק"מ בעליות לירושלים, עם אלונקות ופק"לים.
* שבת מכוננת – פרשת "ויגש", השבת לפני חמישים שנה, היא אירוע מכונן בחיי – בר המצווה שלי.
זה התחיל יומיים קודם לכן, ביום חמישי בבוקר. נסענו לכותל המערבי, ושם הנחתי תפילין, עליתי לתורה וקראתי את תחילת הפרשה.
אבל העיקר היה בשבת, בבית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום בר"ג. לא הסתפקתי בקריאת ההפטרה. קראתי את הפרשה כולה. גם ילדים דתיים לרוב אינם עושים כך, בטח לא ילד "חילוני" (איני מתחבר להגדרה הזאת). למדתי את הטעמים של הקריאה בתורה ושל הקריאה בהפטרה וקראתי הכול. הקול שלי עוד לא התחלף, היה לי קול יפה, צלול וחזק, הייתי ילד מוסיקלי מאוד, וכשקראתי היתה דממה מוחלטת, שאינה מקובלת בשעת הקריאה בתורה. והורעפו עליי ברכות מכל עבר (וגם סוכריות, כמובן).
ידיעת טעמי המקרא היא מתנה לכל החיים. גם את בניי ובתי וילדים וילדות נוספים באורטל הכנתי לעלייה לתורה ולקריאת ההפטרה.
אני אוהב מאוד את פרשת "ויגש" ואת ההפטרה ומחובר אליהן, ולאורך השנים דרשתי אותן וכתבתי עליהן הרבה.
זיכרון אחד מהאירוע – נפתלי קרקובר, חבר קרוב של אבי, יהודי דתי שלא היה ממתפללי בית הכנסת הזה, כובד לעלות לתורה. ב"מי שברך" הוא בירך את ראש הממשלה יצחק רבין על הסכמתו לפשרת סבסטיה-קדום, באותו השבוע.
לאחר התפילה, עלינו לקידוש, והרב סילבר זצ"ל דיבר בשבחי, דברים שמלווים אותי עד היום.
בצהריים היה אירוע בכפר המכביה, עם כל המשפחה, החברים של ההורים, השכנים וחברים שלי. היתה ארוחה בנוסח "רבע עוף ובורקס" מהמערכון של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי והיו אמנים ששרו והצחיקו, ואני זוכר, שלמרות שעוד הייתי באופוריה מהעלייה לתורה בבוקר, לא נהניתי מהאירוע הזה.
הרגשתי קצת לא שייך.
חמישים שנה חלפו מבר המצווה שלי, ועד היום אני רואה בשבת הזאת את אחד האירועים המכוננים והמשמעותיים בחיי.
* ביד הלשון: מיזוגין – בקרב הצווחות בכנסת, צרחה ח"כ גוטליב על סגן היו"ר, חבר סיעתה, רביבו, שהוא מיזוגֶן. מבלי להיכנס למה שקרה בכנסת, זו הזדמנות לכתוב על המושג מיזוגין. כן, לא מיזוגֶן, אלא מיזוגין.
מִיזוֹגִינְיָה היא שנאת נשים. המונח מורכב מהמילים היווניות מיסוֹס = שנאה וגינֶה – אישה.
המושג המקביל למיזוגיניה הוא מיזאנדריה = שנאת גברים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 24.12.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר