* ביביאולוגיה – הביביאולוגיה היא המרת האידיאולוגיה בפולחן אישיות.
הרי אין שום סיבה בעולם שאנשים שמגדירים את עצמם "המחנה הלאומי" יאתרגו את מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט של נתניהו, שהמיטה עלינו את שבעה באוקטובר. שום אידיאולוגיה אינה יכולה להצדיק את מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריות ובסיכול החקירה.
אבל מי שסוגדים לנתניהו גם אחרי 7 באוקטובר, מה הפלא שאין בעיניהם שום בעייה בכך שהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו הם סוכנים של האוייב הקטארי, בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם עם הפרוקסי של קטאר; שבעיצומה של המלחמה לשכת ראש הממשלה ניהלה קמפיין השפעה למען האוייב הקטארי. והנה, החסידים השוטים מדקלמים על אוטומט את התירוצים הנבובים להצדקת השחיתות הביטחונית הפושעת הזאת. למשל, את ההבל המשפטפטני, שפורמלית קטאר אינה מוגדרת מדינת אוייב, אז מה הבעייה? לא ייאמן.
מה הם היו אומרים, בעקבות אלילם, אם פרשה כזו היתה קורית בממשלה של בנט או לפיד? האמת היא שזו שאלה היפותטית לגמרי, כי אצל אף ראש ממשלה, שהוא אדם ואזרח נורמטיבי, פרשה כזו לא תיתכן.
* מחסום האימה – האם קריאתו של שיקלי לחקירת עומק יסודית של פרשת קטארגייט והצבעתו של אלקין נגד ועדת הטיוח, הם סנוניות ראשונות המעידות על שבירת מחסום האימה מפני הגיליוטינה של הבייס?
* עוד סמולן – סמוטריץ': "צריך לחקור את פרשת קטאר. גם אם נתניהו לא ידע – זו בעייה."
סס0מולן.
* צרכן קטן – ישראל כ"ץ נשאל לתגובתו על פרשת קטארגייט, והשיב שאינו בקיא "כי אני צרכן תקשורת די קטן."
לדוגמה, הוא לא פתח אף פעם גל"צ. ומכאן הידע שלו, שבא לידי ביטוי בהבלים ובשקרים שסיפר על התחנה.
הוא לא רק צרכן קטן. הוא פוליטיקאי קטן. הוא איש קטן.
* מסקנות אישיות – מיקי זוהר צודק. כל אזרחי ישראל אשמים במחדל.
אני קורא לכל אזרחי ישראל להסיק מסקנות ולהתפטר.
* צפה פגיעה – נתניהו ינזוף במיקי זוהר על כך שאמר שכל אזרחי ישראל אשמים במחדל, ולא שכל אזרחי ישראל חוץ מנתניהו אשמים במחדל.
* שאלת השאלות – "אחי, ת'מבין שלא באמת הבאת שלום למזה"ת אחרי 3,000 שנה, כן?"
אם את זה נתניהו לא יידע להסביר לטראמפ, מה יעזור מה שיסביר לו על עזה, לבנון, סוריה, החות'ים ואיראן?
* שיגעון קטנות – אלוף (מיל') יצחק בריק קורא לכונן ברית הגנה עם ארה"ב ונאט"ו. לטענתו, זו הדרך היחידה לשרוד מול איראן וציר הרשע. בלי ברית כזו, איראן, בסבירות גבוהה, תשמיד את ישראל.
אני סולד משגעון הקטנות, של חוסר האמון ביכולתנו לשרוד.
הרעיון הזה מנוגד בתכלית ללקח 7 באוקטובר. מחדל 7 באוקטובר היה התפיסה הפאסיבית של "שב ואל תעשה," שאיפשרה לאוייב, בעזה ובלבנון, להתעצם ולהפוך לאיום, שלאסוננו התממש בדרום ולמזלנו לא התממש בצפון, או חלילה בשתי החזיתות יחדיו. הלקח הוא הגנה אקטיבית, שבה היוזמה היא תמיד בידינו. האופן שבו אנו אוכפים את הפסקת האש בלבנון; איננו מאפשרים לחיזבאללה להתארגן, ולא ממתינים לתקיפה שלהם, הוא היפוכה המוחלט של המדיניות כלפי חיזבאללה בין מלחמת לבנון השנייה ל"חרבות ברזל". זו הפקת לקחים אמיתית. הגנה אקטיבית היא גם מתקפת נגד מקדימה, כשיש בכך צורך, כפי שהיה צורך ברצועת עזה לפני 7 באוקטובר.
מדיניות כזו ניתן לבצע רק בעצמאות ביטחונית שלנו. הסכם הגנה יכבול את ידינו ולא יאפשר לנו יוזמה ואקטיביות. אנו רואים איך ארה"ב מצרה את צעדינו היום ברצועת עזה, ללא הסכם הגנה. ראינו את אמברגו החימושים של ביידן, בימים הקשים של "חרבות ברזל". האם נשליך עליהם את יהבנו?
משמעות ברית הגנה אחרי 7 באוקטובר, היא שבמקום להפיק את הלקח ולשנות את דרכנו, נשוב להמתנה פאסיבית, ונבנה על כך שאם נותקף – ארה"ב תיחלץ לעזרתנו.
זה אובדן ריבונותנו.
* ההישג של טבח 7 באוקטובר – מקרון ומנהיגים נוספים דחו בשאט נפש את טענת ישראל, שהצהרתם על הכרה במדינה פלשתינאית היא פרס לחמאס על הטבח. גם בישראל חוכמולוגים הסבירו עד כמה הטענה הזאת לא הגיונית. ההיפך הוא הנכון, הם ליהגו. ההכרה היא מכה לחמאס, כיוון שזו הכרה במדינה לצד ישראל, בעוד חמאס חותר להקמת מדינה במקום ישראל (כאילו פת"ח אינו שותף לחתירה הזאת). ואיך חמאס רואה את ה"מכה" שקיבל?
שלטון חמאס בעזה, שקיומו מוכיח שאנו כנראה כבר כפסע אחרי "הניצחון המוחלט", הוציא חוברת הסברה בערבית ובאנגלית, שבה הציג את ההישגים הגדולים של הטבח. לא היתה בו כמובן מילה של צער או התנצלות, לא על האסון הכבד שהמיטו עלינו, אלא על האסון הכבד שהטילו על עמם. מהם כמה עשרות אלפי הרוגים והרס כמעט מוחלט שהמיטו על רצועת עזה, לעומת ההישגים שהם יכולים להתנאות בהם?
כמובן שהטבח עצמו הוא ההישג הגדול. הוא גם צעד תודעתי חשוב בהכנסה לראש של הציונים מה מצבם הקיומי. "הפרויקט הציוני... לא קלט שגורלו יהיה כגורל כל גל של פלישות במשך ההיסטוריה, ששם לו למטרה את אדמתנו הברוכה, הקדושה: או שהוא יגורש ממנה, או שהוא ייקבר בה."
הישג חשוב נוסף הוא העלייה במיספר המדינות שהכירו ב'מדינת פלשתין' בגבולות 1967. כלומר חמאס, שמטרתו היא לגרש את הציונים מפלשתין או לקבור אותם בה, מבין את מה שערפאת היטיב לנסח בתוכנית השלבים שלו – נסיגה ישראל לקווי 1967 והקמת מדינה פלשתינאית, היא שלב חשוב בדרך להגשמת חלומם. ואכן, נסיגה ישראלית לקווי 1967 ברצועת עזה, עד גרגר החול האחרון, וקיומה של מדינת פלשתינאית דה-פקטו בכל רחבי רצועת עזה, היו שלב בדרך לפלישה לישראל, כלומר ל"כיבוש" (כך הם הגדירו בדיווחים שלהם בקשר את רגע המעבר מרצועת עזה לישראל הריבונית) ב-7 באוקטובר.
אני מקווה שלא נהיה עד כדי כך מטומטמים וחסרי אחריות, כדי לסגת חזרה לקווי 7 באוקטובר.
* לא מוצאים – אם חמאס אינו מוצא את רן גואילי, אנחנו לא נמצא את הג'ינג'י עם המפתחות של מעבר רפיח.
* ברוח ברית הפריפריות – סומליה היא מדינה מפוררת, ששרויה כבר עשרות שנים במלחמת אזרחים בלתי פוסקת, עם הגמוניה של ארגונים אסלמיסטיים קנאים, שהולכת והופכת בהדרגה למדינת חסות של ארדואן, כחלק מטירוף האימפריה העות'מאנית שהוא רוצה לחדש תחת שלטונו הרודני. סומליה היא מדינה מושחתת, שזכתה בכבוד המפוקפק של דירוג בינלאומי כמדינה המושחתת ביותר בעולם. זו מדינה שבמסגרת מלחמת האזרחים נעשו בה פשעים נגד האנושות ורצח עם.
גבולותיה של סומליה העצמאית, שנוסדה ב-1960, אינם טבעיים, אלא בדומה לגבולות הבינלאומיים במזה"ת שנקבעו ב-1923, היא שילוב של אזורים שהיו קולוניות בריטיות ואיטלקיות. פרישתה של סומלילנד, על רקע מלחמת האזרחים ב-1991, נועדה להיחלץ מהגורל חסר העתיד של היות חלק מהמדינה הנוראית הזאת.
מאז הקמתה ב-1991, סומלילנד, בת 6 מיליון התושבים, רובם הגדול מוסלמים, היא מדינה דמוקרטית יציבה, שלווה ושוחרת שלום, בתוך אזור של דיקטטורות רצחניות ומיליטריסטיות. מן הראוי היה שהמערב יאמץ אל ליבו את סומלילנד, ולא רק מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים, אלא גם בהכרה רשמית ויחסים דיפלומטיים מלאים. כך ראוי היה שינהג העולם החופשי, אם הוא רואה עצמו ראוי להגדרה זו.
טוב שישראל היתה החלוצה של המהלך המתבקש הזה, ויש לקוות שהיא סנונית ראשונה. יש לקוות שטראמפ ייתן יד למהלך, למרות ההשפעה ההולכת וגוברת של ארדואן וקטאר עליו.
אני רואה במהלך המבורך של נתניהו וסער בנדון, המשך לאסטרטגיית "ברית הפריפריות" שהוביל בן גוריון, שעל פיה ישראל יצרה ברית עם המדינות השכנות של מדינות ערב העוינות (איראן של השאה ואתיופיה) ועם מיעוטים מתבדלים בתוך אותן מדינות, כמו הכורדים בעיראק. היום, המדינות העיקריות שאליהן התכוון ב"ג, הן האויבות הגדולות ביותר שלנו – איראן וטורקיה, אך התפיסה האסטרטגית נותרה נכונה. ביטויה היום צריך להיות קודם כל תמיכה אקטיבית בדרוזים בסוריה מתוך מגמה להפיכתם למדינה נפרדת או לפחות לאוטונומיה חזקה. לדעתי, על ישראל לסייע גם לכורדים בסוריה ולחזק אותם מול שלטונו האיסלמיסטי הג'יהאדיסטי הקנאי של א-שרע (אל ג'ולאני). גם הברית עם יוון וקפריסין, שמנהיגיהן ביקרו השבוע בישראל, היא מרכיב חשוב במדיניות הזו.
ההכרה בסומלילנד היא צעד מדיני מוצדק וראוי. אני מקווה שיזכה לגיבוי פוליטי רחב, ולא, כמקובל אצלנו, לחלוקה אוטומטית של המחנות הפוליטיים.
* הפקיר את העמדה – יואב גלנט התראיין בערוץ 12. המראיינים לא שאלו אותו שאלה חשובה מאוד: למה התפטרת מהכנסת, כאשר הקול שלך והאצבע שלך עשויים להכריע האם יתקבל חוק ההשתמטות, שבעטיו הודחת מתפקיד שר הביטחון? אם מדינת ישראל עומדת מבחינתך מעל הכול, מדוע הפקרת את העמדה?
* עמדו במבחן קשה מנשוא – פורום חינוך של אורטל, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלו, נפגש בקיבוץ דן עם רווית איילי, מנהלת החינוך של הקיבוץ. רווית הרצתה בפנינו על ההתמודדות של הקיבוץ בכלל, ושל מערכת החינוך בפרט, עם המלחמה, הפינוי והשיבה. היה מרתק ומעורר השראה. הם עמדו במבחן קשה מנשוא וגילו חוסן בלתי רגיל. 95% מחברי הקיבוץ כבר חזרו וגם האחרים עומדים לחזור, זולת שתי משפחות.
לאחר מכאן קינחנו בארוחה מפנקת במסעדת "מאמא חלסה" בקריית שמונה.
* הקלצ'ניקוב של מוחמד בכרי – מאמר הביכורים שלי (מחוץ לעלוני הגרעין / ההיאחזות / הקיבוץ וכו'), לפני קרוב ל-42 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי, שמת השבוע, לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו היתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.
ומוחמד בכרי המשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.
23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק.
כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.
לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ויהכריז על סוף התביעות מישראל.
הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).
ב-7 באוקטובר הותקפו ישראל והעם היהודי במתקפת הרצח והאונס בנגב המערבי ובמתקפת התעמולה, הדה-לגיטימציה וההסתה האנטישמית ברחבי העולם, כולל הכחשת הטבח (כבר ביומו הראשון). המתקפה הזו היא המשך של מהלך שהחל שנות דור קודם לכן, לפחות מאז ועידת דרבן; תעשיית השקרים נגד ישראל, מתקפת BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי, שאותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.
אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.
לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים, שמוחם נשטף, מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.
בית המשפט קבע שהסרט הוא עלילת דם. באחד הדיונים הניף בכרי, בודה עלילת הדם, בחוצפה אופיינית, אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין.
בכרי מת. ואני שמח. אני חושב שבלעדיו העולם הוא מקום טוב יותר.
* חטא שאין לו כפרה – כשראש הממשלה לשעבר ולשעתיד בנט יעמוד למשפט ההיסטוריה, חטא אחד לא יסולח לו. הוא הכניס לפוליטיקה את סילמן.
עכשיו היא נמצאת במקום הראוי לה, בקרב חבורת הזבל.
* ביד הלשון: נושאים את עמם עלי שכם – ספרו של ההיסטוריון ברוך כנרי משנות השמונים על הקיבוץ המאוחד נקרא "נושאים את עמם". השם מבטא את האתוס של הקיבוץ המאוחד, של חניכי יצחק טבנקין, שהקיבוץ הוא החלוץ המותח את עצמו ללא גבולות ונושא על שכמו את המשימות הלאומיות בהתיישבות, בעיצוב הגבולות, בעלייה, בביטחון, בחינוך, בתרבות, בחקלאות ובתעשייה.
כותרת הספר לקוחה משורה של אלתרמן, בשירו "נאום תשובה לרוב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה":
את עמל בחורינו סוד – ליל יעטוף,
אך עליו נברך כעל לחם.
הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם.
השיר הזה נכתב על אירוע שקרה לפני שמונים שנה בדיוק, ב-25 בדצמבר 1945.
בבית קפה פיילבן בנהריה נערכה מסיבה לרגל חג המולד, בהשתתפות חיילים בריטיים ובנות ארצישראליות מנהריה. אגב, לא מרבים לדבר על כך, אולם זאת היתה תופעה לא נדירה במיוחד. אלא שהפעם הבנות היו מגויסות למטרה חשובה – לשמח את החיילים, להשקותם בוויסקי ויין ולהסיח את דעתם ממה שהתרחש אותה שעה על החוף.
אל החוף, הגיעה ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה ועליה 252 מעפילים, ניצולי שואה, שהעפילו לא"י. הספינה עלתה על שרטון בחוף נהריה. וכך, תחת אפם של החיילים הבריטים השתויים, הורדו בחבלים כל המעפילים, ונישאו על גבם של לוחמי הפל-ים (היחידה הימית של הפלמ"ח), חברי קיבוץ עברון ומתנדבים מנהריה, ופוזרו ביישובי הסביבה, ולא נודע כי באו אל קרבם. לרב החובל האיטלקי אנסלדו לא היתה ספינה לחזור עימה, ואף הוא פונה לאחד היישובים.
כעבור ימים אחדים, נערכה מסיבה לכבודו של רב החובל, בהשתתפות המשורר נתן אלתרמן. היכן נערכה המסיבה? לפחות בשלושה קיבוצים מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהמסיבה נערכה אצלם, ולפי גִרסה נוספת, שהיא, קרוב לוודאי, הנכונה, המסיבה נערכה ... במוחו של אלתרמן.
ולפי האגדה, קם רב החובל, שיכור למחצה, ונשא נאום ציוני נלהב למען זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל. אלתרמן קם ונשא את נאום התשובה, המופיע בשיר, שנפתח במילים:
עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
את השיר כתב אלתרמן לטורו השבועי בעיתון "דבר" – "הטור השביעי", שפורסם בכל גיליון ערב שבת. הצנזור הבריטי אסר על פירסומו. כעבור כשבועיים פורסם השיר, שעבר שיפוץ, מחוץ לטור הקבוע, באחד מימי החול.
ב-1972, במלאת 30 שנה להקמת הפלמ"ח, יצאה להקת הנח"ל במופע "פלמ"חניק", עם שירי פלמ"ח ושירי תש"ח. זכיתי, כילד, לצפות בהופעה הזאת.
את השיר הלחין יאיר רוזנבלום, ושרים אותו חברי הלהקה גידי גוב, אפרים שמיר וראובן גבירץ. כעבור כשנה, גידי ואפרים שיתפו פעולה בלהקת "כוורת".
ומה עלה בגורלה של הספינה? היא תרמה תרומה במלחמת העצמאות כאח"י "חנה סנש", ולאחר מכן שירתה בצי הסוחר הישראלי. היום היא ניצבת במוזיאון ההעפלה בחיפה.
לחיי הספינות שבדרך!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 28.12.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר