מי מסוגל לשמור חמש שעות רצוף בלי לנקר? ועוד אוסרים עליך לשבת, לעשן, לאכול – אפשר להשתגע. עשיתי חשבון שאני מנקר בין שלוש לארבע פעמים במשמרת, כלומר, המחנה נשאר אשכרה ללא שמירה, אז בעצם זה רק כיסוי תחת עבור הקצין תורן, הוא רשם מי שומר, ויכול ללכת לישון בשקט. החלטתי שאני מותח את הניקור לכל המשמרת. המחנה שלנו נמצא באמצע הערבה, במקום שכוח אל, למי יכול להיות עניין לרצות לחדור לכאן? אני וקוקו התמחינו בשבירת שמירות – היינו מניחים את הרובה והאפוד ליד עמדת השמירה, נשענים על הקיר ונרדמים. רק לקצין תורן מותר לישון? תפסו אותנו מיספר פעמים, אבל ידענו שלא ישלחו אותנו לכלא – אני הייתי המכונאי היחיד במחנה, וקוקו היה הקשר היחיד. אם זורקים אותנו לכלא, המחנה מושבת. וכן, המחנה שלנו, 430 ג' עמד בפני פירוק, נשארה פה רק המג"דית, רס"ן פינצי, פנינה חיות, שהייתה ממונה פעם על שלוש מאות חיילים, נשארו המ"פ, סגן שיבי אלקלעי, השליש, סג"ם בנצי כופר, שני טבחים, יוסי שמשוני, ודני הקטן (היה לו שם משפחה?)

היו גם שלוש בנות – ציפי, מש"קית ת"ש, טל מטרי, מש"קית חינוך ותרבות, וסילביה – שלמת. היחידה שעשתה משהו (פעם בחודש!) היתה סילביה, השתיים האחרות היו חסרות מעש לחלוטין, והסתובבו במחנה במכנסיים קצרים ובגופיות. שלא אשכח – היתה גם שקמיסטית בשם איילה, שהתעצלה ללכת לשקמייה כל בוקר, היא מילאה את המקרר הקטן שלה בוופלות, שוקו וטרופית, והחיילים היו פוקדים את החלון של צריף הבנות כשרצו לקנות דבר מה.

מלבדם היו במחנה עשרה חיילים – אני, בני קסיס, ביניהם – כולנו סמלים, שנותרנו כדי לפרק את הבסיס בעוד זמן קצר. אני הייתי מופקד על שישה כלי רכב צהליים – טיפולים תקופתיים, תיקונים קלים – על תיקון מורכב הייתי משבית רכבים, ושולח אותם עם גרר לסדנה החטיבתית, ומשם הייתי מקבל טונות של צעקות, וזה ממש לא הזיז לי.

ובכן, תפסו אותנו מיספר פעמים מנמנמים בשמירות – מה יכלו לעשות לנו? רק ריתוק של שבת. מה רע? שמשוני היה נותן לנו את המצרכים להכין פיצות (הוא עצמו היה יוצא הביתה – שבוע כן, שבוע לא – כך נקבע לטבחים בצבא מימי בר-כוכבא, אולי קודם) – והתעסקנו בזה כל היום – כל מצרכי המטבח היו ברשותנו. החברה שלי, שירי, היתה מגיעה לבסיס ברכב של אביה, אני מנגן לה בגיטרה – מי צריך יותר? אני נותן שלוש שנים לצבא, לא מגיעה לי קצת זולא?

התעוזה שלנו הלכה וגברה, ופעם באחת השמירות הסרנו מעלינו, לא רק את האפוד והנשק, אלא גם את הבגדים, ונכנסנו להתקרר (חם מאוד בערבה!) ברוטופלסט, מין דוד עשוי פלסטיק המונח על גג המקלחות. כיף עצום! רק הראש היה בחוץ. אחרי כשעתיים בפנים, ירדנו למטה בתחתונים להתייבש בשמש, ואיכשהו נרדמנו שנינו. אני שומע פתאום צפירה, ואני בטוח שזה הרכב של פינצי המג"דית. אני מעיר את קוקו, לובשים מהר חולצה - למכנסיים כבר לא היה זמן - שמים על עצמנו את האפוד, ואני מציץ מעבר לקיר המקלחות, ומה אני רואה? ג'י אם סי שחורה מאובקת, ומתוכה יוצא בדווי, מביט ימינה ושמאלה – המחנה נראה נטוש. אבן ירדה לי מהלב:

"כן, ידידי, מה אני יכול לעשות בשבילך?"

"ואללה, מהשמיים באת לי, הנה נתקעתי בלי דלק."

אני מביט על קוקו, וקוקו מביט עליי:

"זה דלק צבאי, אסור, ממנוע! סע עוד ארבעה קילומטרים צפונה יש תחנת דלק."

"אבל, זלאמה, אני אתקע באמצע."

"תן לי לראות את המד... לא תיתקע, ואם כן, קח את הג'ריקן הזה, לך ברגל עד התחנה, מלא אותו בדלק, תחזור לג'י אם סי ותיסע לשלום."

קוקו לא הוציא מילה מהפה. אחרי שהבדווי עזב, הוא ממש גמגם:

"מה היה קורה... מה... אם היה בא מישהו פ פ פחות נחמד מהבדווי הזה?"

אין ספק, קוקו צדק, אבל שבירת השמירות נכנסה לי למחזור הדם. קוקו היה עושה עצמו שומר, אבל אני תפסתי אמריקה, ולא היה לי נוח לחזור להיות טירון – הייתי לוקח את הנשק והאפוד, שם ליד המיטה, והולך לישון.

פינצי המג"דית כינסה ישיבה – הנושא: בני קסיס – מה עושים עם הטיפוס הזה? הם ידעו שאם ירסנו אותי, קוקו לא יהווה בעייה. בנצי כופר השליש יצא מהישיבה, התקרב אליי, ודיבר כמו חבר:

"אתה מגזים, בני, אני לא יכול להמשיך לחפות עליך (מתי חיפה?) אם תיתפס עוד פעם – קלבוש לאחד-עשר יום".

שווה לי – אני כבר שנה וחצי בצבא וטרם טעמתי כלא. איך אפשר לסיים שירות בלי החוויה הזאת?

וכך היה – נשלחתי עם ש"ג של החטיבה לבסיס מ"צ באילת. כשהש"ג מגיש את פקודת הכליאה במשרד, אני מסתובב לי במדי אלף, עם דרגת סמל במחנה הקטן, ורואה סמל (אחר כך נודע לי שהוא מפקד המחנה) מטרטר חמישה כלואים (הכלואים תמיד במדי בית, ללא דרגות), ואחר כך נובח פקודות: "רדו על עשרים!" "פול! קום!" "קדימה, רוץ!"

הכלואים רצים מסביב למחנה, והוא מתקרב אליי, ורואה על כתפי את תג היחידה:

"אתה מ-430 ג'?"

"משם, חביבי, איך אתה עם..."

"יש אצלכם בחורה עלא-כיפק קוראים לה טל מטרי, פצצה! עיניים ירוקות..."

"כחולות!"

"שיער בלונדיני..."

"שטני! איך אתה איתה?"

"ואללה, נסעתי פעם לחופשה, והיא עלתה בתחנה שליד המחנה, ולא היה מקום באוטובוס, והיא התיישבה על-ידי, ושוחחנו, אחלה בחורה. נתתי לה את מיספר הטלפון, אבל היא לא חזרה..."

היססתי רק רגע:

"זה אתה?! עכשיו אני נזכר, היא אמרה באמת שפגשה בחור נחמד באוטובוס, וקיבלה ממנו מיספר טלפון, והיא ניסתה להתקשר כשהיתה במשמרת בקמב"צייה, אבל כנראה חייגה לא נכון, ונותק הקשר... אני ראיתי שהיא מאוהבת – זה הכול בגלל הכתב הנוראי שלך... לא זיהתה את המספר."

"באמת?"

"מה, אני משקר? שיקרתי לך פעם?"

"אז אתה אומר שיש לי סיכוי אצלה?"

"איזו שאלה, תסמוך עליי, אני אטפל בזה... אני רק מסיים כאן אחד-עשר יום, דבר ראשון אני מדבר איתה..."

"מן השמיים באת לי! רגע... מה אתה עושה כאן?"

"אני נשלחתי לכאן לאחד-עשר יום..."

הסמל פקח זוג עיניים כלא מאמין, אבל מיד התעשת:

"איך קוראים לך?"

"בני קסיס."

"בני קסיס, קוראים לי שבתאי, אתה תהיה אצלי מלך, רק זכור מה הבטחת לי."

וכך היה: הרשו לי לבלות במועדון הסגל, הרשו ביקורים: שירי הגיעה, וגם חברים שלי מהבסיס. הביאו לי פיצוחים, בקבוקי בירה, חפיסות שוקולד, סיגריות אנושיות (בכלא מחלקים "אסקוט"!) חילקתי לשבתאי ולשאר הסגל. במחנה היו שלושה מם-צדיקים תחת שבתאי, וגם שלוש בנות, שהיו אמורות גם כן למלא תפקידי שמירה. לא היה טבח במחנה – את ארוחות הצהריים והערב היו מביאים מהמחנה בעיר, ואת ארוחת הבוקר היינו אנחנו הכלואים מכינים: חביתה, גבינות, סלט, טוסטים, ריבה, תה וקפה. הסגל טיפל בנו בכפפות משי, ורק לשם הפסאדה היה שבתאי מוציא את הכלואים לחצר ומטרטר אותם בנביחות מספר דקות, ושוב המון בטלה. הייתה גם סיבה ליחס הטוב: אנחנו הכנו להם את החביתות, וכבר שמעו על כך שמם-צדיקים אכלו חביתות שכלואים ממורמרים ירקו לתוכן.... כן, ברור שנדרשנו להדיח כלים (צלחות מלוכלכות ממש זרקנו לפח), וגם לנקות שירותים – לא נורא.

ביום החמישי או השישי שלי במם-צדיק אילת אני רואה את טל מטרי נכנסת למחנה – באה עם עוד חברים שלי מהבסיס לבקר אותי... התאבנתי. מה אני עושה? שבתאי היה בטוח שאני ארגנתי לו את הפגישה כפי שהבטחתי.

"שבתאי, אל תמהר. תן לי להחליף איתה מילה קודם. אתה יודע, החיפזון מהשטן..."

הוא עמד מן הצד, ואני ניגש לטל, והיא מתנפלת עליי בחיבוקים ובנשיקות. אני מחבק את כתפיה, לוקח אותה הצידה ולוחש לה באוזן: 'טל, את מוכרחה להציל אותי...', 'מה קרה?! אתה בסדר?' 'אני בסדר גמור, אבל...' ואני מספר לה הכול – לא מחסיר אות.

"משוגע אחד! איך העלית בדעתך שאני... שאני... עם מם-צדיק?! עם בראסו?! כשתחזור למחנה, אני אשחט אותך!"

"תשחטי אותי, תעשי ממני קציצות, רק עכשיו תצילי אותי, תראי, בזכות השקר... הקומבינה... אני חי פה בגן-עדן... בבקשה, אהיה לך סאנג'ר כל השירות..."

בינתיים שבתאי עושה לי סימנים שאסתלק, כי הרי היא הגיעה לכאן למענו, לא למעני... וטל מניחה לי וניגשת ישר אליו:

"אהלן שבתאי, מה שלומך? איזה קטע היה איתך! תן לי, בבקשה, שוב את מיספר הטלפון, הפעם תכתוב ברור שלא אטעה, ואני חייבת לזוז, מחכה לי הסעהי"

היא לוחצת לשבתאי את היד, וטופחת לו על הכתף, וליד השער, היא זורקת עוד מבט אל שבתאי, וכשנדמה לה שהוא סובב את הראש, היא שמה את האצבע על הצוואר הלבן שלה, כדי לרמוז מה מחכה לי – לא טל ומטר – ברד!

בתיכון (ביקרתי שם לפעמים...) היה לנו מורה לספרות קצת מטורלל – הוא אמר שהיה יכול לבחור ללמד את "מותו של איוון איליץ'" של טולסטוי, ספר קטן, אבל עמד על כך שנלמד את "מלחמה ושלום" – ארבעה כרכים בעברית של פעם. אני רחוק מלהיות ספרותניק, אפשר לומר שלימודים אף פעם לא היו ממש בראש שלי, אבל איכשהו שוכנעתי לקרוא את הספר הענק הזה. המורה אמר שכאשר הוא היה תלמיד, הוא התמודד עם ספרים הרבה יותר ארוכים – "אגדה לבית פורסייט" ו"ז'אן כריסטוף" (הלכתי לראות את הגודל ספרייה, לא לקרוא, חס וחלילה!). זה בהחלט עשה לי משהו. אז ככה, "מלחמה ושלום" מתאר שתי מלחמות של הרוסים עם נפוליאון, ולא הכול אני זוכר, אבל קטע אחד בכל זאת נשאר לי: טולסטוי מסביר מה זה גן עדן – זה מקום שמתבטלים בו, אבל לא מרגישים שום ייסורי מצפון בגלל הבטלה, כשגורשנו מגן עדן, לא הפסקנו להתבטל, אבל על כך אנחנו לא מפסיקים להתייסר, וזה בעצם סוד המשיכה של הצבא – שם אפשר להתבטל, אבל לא חשים אי נוחות, ממש כמו בגן עדן, כי מי יעז לזלזל בנחיצות של הצבא?

אני משוכנע שטולסטוי התכוון אליי.

משה גרנות