* כל עוד יעמוד איתן – (דברים שכתבתי ערב פסגת נתניהו וטראמפ): לקראת פגישתו עם טראמפ, על נתניהו להיות חמוש בתועפות של כושר עמידה ונחישות, כדי להגן על האינטרסים של ישראל. למרבה הצער, ברגע שהוא פנה לפריץ בתחינה שיתערב לחילוצו מאימת הדין, הוא הפך לסחיט ולחיץ, וטראמפ לא יהסס לנצל את הכוח הזה כדי לסחוט ממנו ויתורים על אינטרסים ישראליים.
למרות נקודת הפתיחה הרעה הזאת, אני מאחל לנתניהו מכל ליבי הצלחה בשליחותו. עליו לעמוד איתן על כך שלא נעבור אפילו לדיון על שלב ב' בלי שחמאס יבצע את חלקו בשלב א' – שחרור כל החטופים. יש להזכיר, שאנו מילאנו את חלקנו מיד – בשחרור המוני המחבלים הרוצחים ובנסיגה לקו הצהוב.
על נתניהו לעמוד איתן על כך שלֵב שלָב ב', ולב ההסכם כולו, הוא פירוק חמאס מנשקו ובעיטתו המוחלטת מן השלטון. פירוק חמאס הוא גם מהנשק הקל, וישראל היא היחידה שתאשר שאכן חמאס פורק מנשקו. כל עוד חמאס לא יפורק מנשקו, אין לזוז אף שעל מן הקו הצהוב ולא לאפשר את תחילת השיקום. אסור לנו לוותר על הקלפים שבידינו בלי פירוק חמאס.
על נתניהו להבהיר לטראמפ, שישראל לא תסיים את המלחמה בלי לממש את מטרתה – מיטוט חמאס. אם המהלך המדיני שטראמפ מוביל לא יממש את המטרה, לא תהיה ברירה לישראל, והיא תחדש את המלחמה, הפעם בלי שידיה כבולות מהחשש מפני פגיעה בחטופים, ותמוטט בכוחה את חמאס.
על נתניהו להתנגד בכל תוקף לכך שכף רגלו של חייל טורקי או קטארי תדרוך ברצועת עזה. לא נלחמנו למיטוט חמאס כדי להכניס לכאן את פטרוניותיה. על ישראל להטיל על כך וטו מוחלט.
על נתניהו לעמוד על הדרישה האלמנטרית – חופש פעולה מוחלט של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, כדי להבטיח שחמאס וארגוני הטרור האחרים לא ישובו להתארגן, כדי לסכל טרור וכדי להגיע אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע למיטה של ילדים בניר עוז או קשישים בשדרות.
על נתניהו לעמוד על כך, שישראל לא תיסוג בשום אופן לקווי 7 באוקטובר. תישאר רצועת ביטחון ישראלית ברצועת עזה, לאורך כל הגבול, שבה כל נקודה השולטת על יישוב ישראלי תהיה בידי צה"ל, התוחמת הצפונית תהיה בידינו ואנו נשלוט בציר פילדלפי מורחב.
על פי פרסומים בתקשורת, המדינות המועמדות לכוח הרב לאומי מפחדות בשלב זה להיכנס לשטח שבידי חמאס ויש כוונה להכניסן בינתיים לשטח שבשלטון ישראל. על נתניהו לדחות מכל וכל את האבסורד הזה. בעיניי, כל הכוח הזה הוא חרטא, אבל חתמנו על הסכם ואין ברירה אלא לתת לו הזדמנות. אך מטרתו העיקרית חייבת להיות פירוק חמאס מנשקו. על הכוח הרב לאומי לפעול אך ורק בשטח שבידי חמאס ובשום אופן לא בשטח הישראלי.
כל אלה דרישותינו בנוגע לרצועת עזה, ויש לנו כמובן דרישות משמעותיות לא פחות בלבנון, בסוריה ובאיראן.
כל עוד נתניהו יעמוד איתן על האינטרסים הלאומיים הביטחוניים של ישראל, עליו ליהנות מגיבוי מלא של הציבור הישראלי. אם ייכנע ויוותר על האינטרסים של ישראל, אין לקבל שום תירוץ שיצדיק זאת.
* נתניהו נכנע – ככל שמתחילים להגיע הדיווחים מפסגת טראמפ-נתניהו הולכת ומתבהרת התמונה שמעבר לנייר הצלופן – נתניהו נכנע לטראמפ והסכים למעבר לשלב ב' בלי החזרת גואילי, ובמימוש שלב ב' לשיקום לפני פירוק חמאס מנשקו.
כעת יגבר הלחץ של טראמפ על הרצוג לבטל את משפט נתניהו ולחצו מאימת הדין.
* מבחן גואילי – ביום שבו הוחזרה גופתו של חלל צה"ל הדר גולדין, השיח הישראלי היה אחיד; תחושה של חרטה, של התנצלות קולקטיבית, על כך שבמשך למעלה מעשור, למעשה ויתרנו עליו. המדינה ויתרה עליו. החברה ויתרה עליו. היכינו על-חטא, על שהפקרנו את משפחתו לבד במערכה. והיתה מעין שבועה לאומית קולקטיבית, שלא נחזור עוד על הטעות.
משפחתו לא דרשה לשחרר תמורתו מחבלים. היא לא ביקשה ויתורים. היא דרשה מהמדינה להשתמש במנופי הלחץ שבידיה כדי לשחררו. הבקשה היתה "הומניטרי תמורת הומניטרי" – לא לאפשר למאות משאיות אספקה להיכנס מדי יום לאורך שנים לרצועת עזה, ללא חזרתו של הדר. לא לאפשר כניסה המונית של פועלים מעזה, ללא חזרתו של הדר. להתנות את מתן החיסונים לעזה בשחרורו של הדר (בנושא הזה איני מסכים עם המשפחה, כיוון שהקורונה אינה יודעת גבולות, ומיגורה בעזה חיונית גם לבריאות הציבור שלנו), ובוודאי לא לשחרר כמחווה מחבלים חיים וגופות של מחבלים בלי לקבל את הדר.
כעת אנו, כמדינה וכחברה, עומדים במבחן – מבחן רני גואילי. יש לנו מנופי לחץ משמעותיים – אנו שולטים על מחצית רצועת עזה ויושבים על צווארו של חמאס, בידינו לאשר או למנוע את שיקום עזה. אסור לנו להיכנע ללחצים. עלינו להבהיר, שלא יהיה דיון על נסיגה ועל שיקום, כל עוד הברברים הללו מחזיקים בידיהם את גופתו של רן גואילי.
האמירה של טראמפ שהוא יעשה הכול להחזיר את גואילי מדאיגה, כי הוא לא התנה את שלב ב' בחזרתו. אסור לישראל להסכים למעבר לשלב ב' לפני החזרת גואילי.
* מה שנדב איל פספס – נדב איל הצביע בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" על אחד הכישלונות המודיעיניים בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר, שהוא מרכיב משמעותי במחדל – העובדה שישראל לא החזיקה מאות סוכנים, של שב"כ ושל 504, ברצועת עזה. אחד ההסברים שהוא מספק לכך, הוא שפועלים עזתים לא נכנסו לישראל ולא היה חיכוך משמעותי עם פלשתינאים, שחיוני לגיוס סוכנים. אלא, שבניגוד לדבריו, פועלים עזתיים עבדו גם עבדו בישראל לאורך השנים, תחת כל הממשלות, ואני מודה שגם אני תמכתי כל השנים בשגיאה החמורה הזאת. אין לי ספק שגורמי המודיעין ניסו לגייס סוכנים מקרב הפועלים, אך מסתבר שאין די בכך. רבים מהפועלים העזתים בישראל דווקא שימשו כסוכנים, אך לא של ישראל אלא של חמאס. פועלים שעבדו בקיבוצים סיפקו לחמאס מפות מדויקות של הקיבוצים, כולל מי גר איפה ומי בעלי תפקידים משמעותיים ביישוב, כמו הרבש"צים למשל.
ההסבר העיקרי שאיל מספק, הוא ש"חמאס הוא האגוז הכי קשה לפיצוח מודיעיני במזרח התיכון... הוא ארגון סגור, חשאי, ממושמע, אידיאולוגי ומגויס." זה נכון, אך כזה חמאס גם ביהודה ושומרון, ועובדה ששם זה עובד אחרת לגמרי. כאן נעוץ ההסבר. איל הצביע על בעייה אמיתית אך פספס לגמרי את ההסבר לה.
בהסבר על החיכוך הפוחת והולך והפועלים שכביכול לא נכנסו לישראל, הוא כתב דבר נכון. הוא היטיב להגדיר את לוח הזמנים: "ישראל נסוגה מרצועת עזה ב-2005." פה קבור הכלב. כאשר צה"ל והשב"כ לא נכחו ברצועת עזה, היכולת לגייס סוכנים היתה אפסית. וזה ההבדל בין עזה ליו"ש. ביו"ש, מאז "חומת מגן", צה"ל והשב"כ נהנים מחופש פעולה ונוכחים בשטח. ברצועת עזה – לא. ישראל נסוגה מכ-85% מרצועת עזה אחרי הסכם אוסלו, ב-1994. רצועת עזה היתה למעשה מדינה עצמאית, הגם שללא רצף טריטוריאלי ליריחו, שגם ממנה נסוגונו ב-1994, ומשאר הערים המרכזיות ביו"ש ושטחי A ו-B, שמהם נסוגונו ב-1995. בשנים הראשונות ערפאת ישב בעזה, עד מעברו לרמאללה. אלא שבמבצע "חומת מגן" (2002) כבשנו מחדש את שטחי הרש"פ ביו"ש, ולאחר מכן צה"ל והשב"כ המשיכו לפעול בחופשיות בשטחים אלה ולסכל קרוב ל-100% מפיגועי הטרור. לעומת זאת, בהחלטה אומללה, שהיא בכייה לדורות, בוטל ברגע האחרון מבצע "חומת מגן" בעזה, וצה"ל לא פעל ברצועה. ובכל זאת, בזכות ישיבתנו בכ-15% מהרצועה, הצלחנו להפעיל סוכנים. מאז ההתנתקות ב-2005, זה הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
הלקח מכך, הוא שחייב להיות חופש פעולה מלא לצה"ל בכל רצועת עזה לאחר המלחמה. כבר היום, במחצית רצועת עזה שעדיין נשלטת בידי חמאס, צה"ל וזרועות הביטחון אינם פועלים. ואם יהיה שם כוח רב לאומי, היכולת שלנו לפעול תהיה אפסית. כפי שכתבתי כבר בשבוע הראשון אחרי הטבח, הפתרון הרצוי ליום שאחרי, הוא שלטון אזרחי של רש"פ ברצועת עזה כמו ביו"ש, כי זו הדרך הטובה ביותר לאפשר שליטה ביטחונית אפקטיבית של ישראל וחופש פעולה לצה"ל.
* את זה הם לא יחקרו – האם נתניהו "ינחה" את ועדת ה"חקירה" שלו לחקור גם את עסקת שליט?
* טיוח פריטטי – אף ח"כ מהאופוזיציה לא יהיה משת"פ של ועדת הטיוח. זה מובן מאליו. אבל יש פתרון. תיאורטית, המפלגות החרדיות הן היום באופוזיציה. הן תייצגנה את האופוזיציה, וכך תהיה ועדת טיוח "פריטטית", ובא למר מחדל גואל.
* שיא הטימטום – ככל שאני מאמץ את זיכרוני אני יותר ויותר בטוח שמעודי לא שמעתי משפט כל כך מטומטם כמו האמירה המטורללת של טראמפ שבלי נתניהו ישראל לא היתה מתקיימת.
* גם אני רוצה קצת מהחומר הזה – כשטראמפ אמר שבלי נתניהו ישראל לא היתה שורדת, הוא היה תחת השפעת אותו החומר שבהשפעתו הוא סיפר שהביא שלום למזרח התיכון אחרי 3,000 שנה.
* מן הפח אל הפחת – שעה שאנשיו של אל-ג'ולאני עורכים פוגרום בעלאווים. עומד נשיא ארה"ב ומשבח את הרודן. ומשבח את הרודן הטורקי על עזרתו בסילוק אסד. במה אל-ג'ולאני עדיף על אסד? חילופי השלטון בסוריה הם מן הפח את הפחת.
* בניגוד לתקנון – תקנון פרס ישראל קובע: "פרסי ישראל יוענקו על ידי שר החינוך, ביום העצמאות במעמד ראשי המדינה, לאזרחי ישראל יחידים, שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות והתחומים המפורטים להלן, ושנבחרו על ידי ועדת שופטים ציבורית."
ככל הידוע לי, תקנו אותי אם אני טועה, דונלד טראמפ אינו אזרח ישראל. לפיכך, התקנון אינו מאפשר להעניק לו את פרס ישראל.
עכשיו מה עושים? הרי אם הפרס הבלתי חוקי יבוטל, המגלומן ישתולל ועלול ליצור משבר ביחסים בין המדינות.
מסע החנופה הדביק והמגעיל הזה, חסר אחריות.
* למי להאמין – טראמפ טוען שהרצוג אמר לו שהחנינה בדרך. הרצוג מכחיש.
אני מאמין להרצוג.
אין לי ספק שהרצוג לא יענה לבקשתו של נתניהו לבטל את משפטו כדי להצילו מאימת הדין.
אולי הוא מנסה לקדם עסקת טיעון. אולי הוא מנסה לקדם בקשת חנינה אמיתית, כמקובל. אני מתנגד גם לאלה, אבל הם לגיטימיים. אבל הפסקת המשפט? הרצוג לא יחתום על כך.
* אבו עוביידה 2.0 עדין חי.
* אישה חפה ממוסר – יסמין לוי, מהבולטים בדבוקת שוקן, יצאה במתקפה נגד מחאת קפלן. "הם אלה שאיימו לפני האסון לא לשרת בדיקטטורה, ובסוף שירתו שלטון זדוני שרק חיכה להזדמנות להרדים את המחאה, ולייסד משטר שבו אסור יהיה להפגין."
בכך, לדידה, הם בגדו בייעודם. מה שהיה עליהם לעשות ב-7 באוקטובר, כאשר אלפי מחבלים כבשו חבל ארץ בישראל וביצעו טבח המוני נוראי, היה לסרב לשרת ולצאת לרחובות להמשיך בהפגנות נגד הממשלה, בחסימות הכבישים, במדורות הענק ובשיבוש החיים במדינה. כלומר, מבחינתם היה עליהם לבגוד במולדת, ולסייע למחבלים לרצוח ולאנוס עוד כמה אלפי ישראלים.
מטורפת. אישה חפה ממוסר.
בדבר אחד היא צודקת. הליכתם למלחמה של כל המאיימים בסרבנות, וככל הידוע לי לא היה עריק אחד שמימש את האיום, סותרת ב-180 מעלות את האיום. הם עשו את המובן מאליו, את הנדרש מכל אדם שיש לו קורטוב של מצפון. התגייסותם למלחמה מוכיחה עד כמה האיום שלהם היה חמור. עובדה שהם עצמם, עד האחרון שבהם, לא מימשו אותו. חבל מאוד, שבמקום להודות בטעותם ולהתנצל, רובם מצדיקים בדיעבד, לפחות מן השפה אל החוץ, את האיום המחפיר.
בתולדות המדינה היו שלוש התנקשויות חמורות בדמוקרטיה הישראלית. אני מציין אותן לפי הסדר הכרונולוגי, ולא בהכרח על פי רמת החומרה שלהם. א. רצח רבין. ב. האיום בסרבנות המונית במאבק נגד המהפכה המשטרית. ג. הפלישה הברברית לבסיסי צה"ל בשדה תימן ובית ליד בעיצומה של המלחמה.
* הסכנה בשאננות – מערכת היירוט באמצעות לייזר – "אור איתן" היא תרומה אדירה לביטחון, לכלכלה ולמדע בישראל וגאווה לאומית גדולה. הצלחנו היכן שהמעצמות הגדולות ביותר נכשלו עשרות שנים.
האם יכולנו להקדים ולפתח אותה, ולחסוך בכך הרבה דם, סבל, נזק וכסף?
לפני ההחלטה על פיתוח "כיפת ברזל", כבר היתה מערכת לייזר – "נאוטילוס", אך למרבה הצער "כיפת ברזל" הועדפה עליה. עמיר פרץ מפמפם את הנראטיב שלפיו הוא כפה על המערכת את "כיפת ברזל", וכביכול מה שעמד מולה היה לא לייצר מערכת ליירוט טילים. אין זה נכון. אחרי מלחמת לבנון השנייה היה קונצנזוס בהכרח במערכת כזאת. הבחירה ב"כיפת ברזל" היתה לעומת "נאוטילוס", וזו היתה בחירה שגויה.
את המידע בנושא למדתי מאל"מ (מיל') יוסי לנגוצקי, שלאורך השנים קראתי מאמרים רבים שלו בנדון, שבהם ביכה על ההחלטה, תקף אותה והטיף לייצור מערכת יירוט מבוססת לייזר. היום הוא מבקר את "אור איתן", שלטענתו מפגרת לעומת האפשרויות הטכנולוגיות והצרכים הביטחוניים, וקורא לשידרוג רבתי שלה.
בין אם הוא צודק ובין אם לאו, בכל מקרה חובת התעשיות הביטחוניות שלנו לא לשקוט על השמרים ולייצר מערכות מתקדמות יותר. אנו נמצאים תמיד במלחמת מוחות, והצד השני תמיד ינסה להבין את המערכת שלנו ולתת לה מענה. חובתנו תמיד להקדים אותו.
שמעתי, בעיקר מאז 7 באוקטובר, אנשים הטוענים ש"כיפת ברזל" היתה האסון שלנו, כי היא יצרה אשליה של מוגנות שבעטיה נכנסנו לשאננות ולהתמכרות לשקט, שהמיטו עלינו את 7 באוקטובר. אף שיש גרעין של אמת והיגיון בטענה, איני מקבל אותה. חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה, ואין ספק ש"כיפת ברזל" הצילה את חייהם של אלפי ישראלים. עם זאת, היא בהחלט הכניסה אותנו לשאננות. אך הבעייה אינה ב"כיפת ברזל", אלא בהנהגה המדינית והביטחונית שלנו, ובמה שהיא עשתה עם עובדת קיומה של מערכת "כיפת ברזל".
מערך הגנה אפקטיבי כמו "כיפת ברזל", וביתר שאת במכפלות רבות – "אור איתן", מאפשר לנו יכולת ספיגה המספקת אורך נשימה במלחמה, ומאפשרת לנו להתמיד בה עד הכרעה וניצחון. היא גם מאפשרת לנו נטילת סיכונים בפעולות יזומות גם במחיר הסלמה, כיוון שמחיר ההסלמה נמוך הרבה יותר. ההנהגה המדינית והביטחונית שלנו עשתה את ההיפך הגמור. היא אימצה תפיסה, שכיוון שיש לנו "כיפת ברזל", אנחנו יכולים לישון על האף, יהיה בסדר, נתמכר לשקט וקיבלנו את 7 באוקטובר.
שום אמצעי דפנסיבי, כמו מערכות הגנה מפני טילים, גדרות ביטחון, מקלטים, ממ"דים, הגנת יישובים וכו', אינם תחליף לעקרון הברזל שההגנה הטובה ביותר היא התקפה. במדינה קטנה, מוקפת אויבים, שלעולם לא תצמצם באופן משמעותי את הנחיתות המספרית, ושאינה נהנית מעומק אסטרטגי משמעותי, גם כשהירדן הוא גבולה המזרחי, לא כל שכן אם חלילה הגבול יעבור בלב א"י המערבית – ההגנה האפקטיבית היחידה היא התקפה, והאמצעים הדפנסיביים חשובים למתן אורך נשימה שיאפשר מתקפה. אסור לנו להיות שאננים בזכות "אור איתן". עלינו להבטיח תמיד שהמלחמה תהיה בצדו השני של הגבול, שהיוזמה תהיה תמיד בידינו, שנשמיד איום ממשי לפני שימומש. לא עוד 7 באוקטובר.
* דמו בראשו – ערב עשרה בטבת, שורף האסמים, שר האוצר סמוטריץ', מסית לרצח נשיא בית המשפט העליון.
הציונות הדתית?! אין להם קשר לא לציונות ולא לדת, אלא רק לפשיזם. אוייב הדמוקרטיה.
דמו של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בראשו של סמוטריץ'.
* גם את הרפתנים הוא רוצה לדרוס.
* כצפוי – מרגע הגשת העתירה נגד מינוי זיני לראש השב"כ, כתבתי פעמים רבות שהעתירה תידחה. לא כתבתי שאני מקווה שהיא תידחה, לא שאני מעריך שהיא תידחה, לא שאני מאמין שהיא תידחה, אלא כידיעה – היא תידחה. למה? כי זו עתירת סרק. ואכן, היא נדחתה.
מי הופתעו מהדחייה? אלה שמאמינים לקונספירציות "מפלגת בג"ץ" שאוטומטית היו אמורים לתמוך בכל עתירה נגד ממשלת נתניהו. וכן, תמונת הראי שלהם, אלא שחושבים שבג"ץ עובד אצלם ככלי שרת לקידום תפיסתם הפוליטית, כלומר אלה שרוצים שבג"ץ יהיה מה שיריב לוין, רוטמן ושות' מעלילים עליו.
אבל האמת היא שגם אני הופתעתי. הופתעתי שההחלטה המובנה מאליה הזאת לא התקבלה פה אחד. עמדת המיעוט של הנשיא עמית, שלפיה יש להחזיר את הסוגייה לדיון נוסף בוועדת גרוניס – הזויה. אילו התקבלה, הנושא היה חוזר לוועדת גרוניס, ששוב היתה מאשרת את המינוי, ושוב היו עותרים לבג"ץ ושוב בג"ץ היה דוחה את העתירות, אני משער שהפעם פה אחד. זה מה שאנו זקוקים לו? המשך הסאגה הבלתי פוסקת הזאת, שמטלטלת את החברה הישראלית, לצד שאר הטלטלות? במקום לייצב את השב"כ ולחדש את אמון הציבור בו, החיוני כל כך לביטחון המדינה ולדמוקרטיה הישראלית?
ברכות לדוד זיני, ראש השב"כ. אני משוכנע שזיני יהיה ראש שב"כ מצוין, שינער וישקם את הארגון שנחל כישלון חמור כל כך במחדל 7 באוקטובר.
* מסריח מהראש – נעמן כהן צודק, בקביעתו: "פשוט בלתי נתפס. כמות הישראלים שבגדו במדינה וריגלו לטובת איראן. דומה שהחברה הישראלית מתפרקת. תופעה כזו טרם קרתה."
ואני מציע עוד זווית מבט. הדג מסריח מהראש. אם האויב הקטארי, השותף לאיראן במימון ציר הרשע, קנה את הקרובים ביותר לראש הממשלה, ובזמן מלחמה לשכת ראש ממשלת ישראל ניהלה קמפיין תעמולה למען האויב הקטארי, מה הפלא?
* מי יחליט על החקירה? – ח"כ נעמה לזימי שיגרה מכתב בהול לראש השב"כ בדרישה לחקור את בנימין נתניהו בפרשת קטארגייט וה"בילד". היא העבירה את המכתב, כמקובל, דרך המזכיר הצבאי של רה"מ. היא קיבלה את התשובה, שלא מעבירים את המכתב, כי ראש השב"כ דוד זיני נמצא בניגוד עניינים ולא יכול לעסוק בפרשה.
אכן, זיני אינו יכול להיות בפרשה, ולזימי יודעת זאת היטב. הוא לא מנוע בגלל משהו שקשור אליו אישית, אלא בשל היותו מינוי של נתניהו. האישור של בג"ץ לכך שנתניהו ימנה את ראש השב"כ היתה התחייבות שהממונה לא יהיה מעורב בחקירת קטארגייט, עוד לפני ששמו של זיני עלה.
אך בלי קשר לכך, נראה ללזימי שהשב"כ יכול להחליט לחקור ראש ממשלה, במדינה דמוקרטית? אין חיה כזאת. לא השב"כ ולא המשטרה. רק היועמ"שית יכולה להחליט על חקירת ראש הממשלה. את כל חיצי הביקורת יש להפנות רק אליה.
לזימי יודעת זאת, אך שיקולי פוזיציה עמדו מאחורי מען הפנייה. הרי בשיח הזהויות בהרב מיארה היא "משלנו" וזיני הוא "משלהם"...
אני מקווה ששיקוליה של היועמ"שית, שטרם החליטה על חקירת נתניהו, ענייניים, ולא שהצליחו להלך עליה אימים. קשה לי לראות הסבר מניח את הדעת לאי הזמנתו, אם כי החקירה טרם הסתיימה וייתכן שהוא עוד יזומן, ויש שיקולי חקירה המצדיקים את השארתו לסוף המהלך.
[אהוד: ח"כ לזימי תומכת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן בתקופת שלטון מפא"!]
* ללא רחם – בן זוגה של שקמה ברסלר תובע את ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב בסכום של 2.2 מיליון שקל. בצדק. ה[---]ת הזאת העלילה עליו עלילת דם נוראית, שלפיה הוא בגד ושיתף פעולה עם חמאס בטבח 7 באוקטובר. היא חשפה את שמו כלוחם שב"כ וסיכנה את חייו במזיד. הסיבה היחידה לכך שהיא ביצעה את הפשע הנתעב הנורא הזה, הוא היותו נשוי למתנגדת משטר.
היא הוזמנה לחקירה וכאנרכיסטית עבריינית סירבה להיחקר, מתוך פרשנות אנרכיסטית קרימינלית לחסינות הח"כים (שאותה יש לצמצם ולהגדיר, כך שאף ח"כ מופקר לא יוכל להשתמש בה לביצוע פשעים). אני מקווה שלמרות סירובה להיחקר יוגש נגדה כתב אישום על פשעה נגד ביטחון מדינת ישראל.
ובאשר לתביעת הדיבה – יש להכות בה בכיסה ללא רחם. צריך לרושש [---]ים מסוגה. החברה חייבת להתגונן מפני הפשע והרשע.
* נרקומנית בייס – כמו נרקומן שמעלה מפעם בפעם את מינון הסם שהוא צורך, כך גוטליב מעלה את מפלס ה[---]ת שלה. מה יהיה התעלול הבא שלה? אולי היא תעשה את צרכיה באולם בית המשפט העליון?
אחרי שפעמים אחדות סולקה, כראוי לפורעת חוק [---]ת, מדיוני בתי המשפט, סירבה וגורשה בכוח, היא יוזמת הצעת חוק, לשינוי חוק בתי המשפט, הקובע שחסינות חברי הכנסת חלה גם באולמות בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, ואסור לשופט לסלק ח"כ. על פי הצעתה, גם החלטה על דיון בדלתיים סגורות לא תחול על ח"כים.
בכנסת המופרעת הנוכחית, הצעת החוק האנרכיסטית עוד עלולה להתקבל.
* כשממנים חשוד באונס – כאשר ממנים חשוד באונס ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת במערכה הראשונה, מקבלים את מופע האימים הביריוני והמיזוגיני שראינו לחרפתנו, במערכה השלישית.
* אף לא פרוטה שחוקה – ח"כ שקלים מתקנא, כנראה, בוואטורי, והחליט להתחרות בו על מעמד הח"כ המטומטם ביותר.
ההברקה האחרונה שלו, היא שאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון עד לפני עשרים שנה, אחראי יותר מנתניהו למחדל 7 באוקטובר.
שקלים?! אפילו לא פרוטה שחוקה.
* אם לא נזכור מאין באנו – בקבוצת הוואטסאפ של דוברי הקיבוצים, אנו מקבלים לעיתים קרובות פנייה מהעיתון והאתר "זמן קיבוץ" לשלוח תמונות סביב נושא מסוים. בשבועות האחרונים עלו שתי תמונות שלי, אחת בחנוכה – הדלקת נרות קהילתית בידי ילדי שנת המצוות באורטל, והשניה במערכת החורפית השבוע – תמונה של החרמון המושלג שצולמה מאורטל.
והנה קיבלנו פנייה חדשה – לשלוח תמונות של עצי כריסמס.
?!?!
מה לנו ולזה? מה זאת ההתבוללות הזאת? מה הטעם לחוג את חנוכה אם כעבור שבוע אנחנו מתייוונים?
ביום שישי האחרון, השתתפתי עם ותיקי אורטל בסיור בפסוטה, ובהחלט כיוונו לראות את הכפר הנוצרי הזה בכריסמס. התארחנו אצלם, לראות את התרבות שלהם, כי יש חשיבות בהכרת תרבויות אחרות ובמפגש עם בני עמים אחרים החיים בישראל. אבל ברור שחג המולד הוא שלהם, של האחר, שאותו אנו מכבדים. זו הזהות שלו, לא שלנו. אנחנו חוגגים את חגי ישראל, החגים שלנו. זו הזהות שלנו. זו המהות שלנו.
אוי לנו אם נשכח מי אנחנו. אם לא נזכור מאין באנו, לא נדע לאן אנו הולכים.
* הביוגרפיה כבר נכתבה – במאמר ביקורת ב"הארץ-ספרים" על ספרה של ורד מוסנזון "המוסינזונים", כתב בני ציפר שיגאל מוסינזון ראוי לביוגרפיה.
אכן, הוא ראוי לביוגרפיה, והיא כבר נכתבה ויצאה לאור. מוטי זעירא, הביוגרף של גיבורי התרבות העברית, פרסם ב-2021 את "חסמבה בערבות הנגב, יגאל מוסינזון: סיפור חיים".
* ביד הלשון: היאחזות – שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע שישראל תקים היאחזויות נח"ל ברצועת עזה, ובעקבות תגובה אמריקאית חריפה נאלץ לסגת מהודעתו כעבור שעות ספורות.
היאחזויות הנח"ל הם יישובים צבאיים לאורך הגבולות, המאוישים בידי חיילי נח"ל, המשלבים שמירה ותעסוקה מבצעית עם עבודה חקלאית. מטרת ההיאחזות היא ליצור עובדות התיישבותיות לאורך הגבול, כפתרון זמני עד אזרוחן והפיכתן ליישובים אזרחיים לכל דבר.
מקובל שהיאחזות הנח"ל הראשונה היתה נחל עוז, על גבול עזה, שעלתה לקרקע ב-1951, אך האמת היא שקדמה לה היאחזות ניר אליהו סמוך לגבול עם ירדן, שעלתה לקרקע ב-1950. שתי ההיאחזויות אוזרחו והיו לקיבוצים.
לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמו היאחזויות נח"ל בגולן, בבקעת הירדן וצפון ים המלח, ברצועת עזה ובסיני, על מנת לעצב מחדש את גבולות המדינה. הפעם היה שיקול נוסף להתיישבות כהיאחזויות נח"ל – יכולת לתמרן מול לחצים בינלאומיים, בהסבר שלא מדובר ביישובים של ממש, אלא במחנות צבאיים. מרום גולן, בכור יישובי הגולן והיישובים מעבר לקו הירוק, נוסד מתחילתו כיישוב אזרחי. לאחר חודשים אחדים, בשל החשש מלחצים בינלאומיים, הוחלט לחייל אותו ולהפכו להיאחזות נח"ל. מדים ודגלי צה"ל והנח"ל נשלחו ליישוב, אך חברי הקיבוץ התעלמו מהם והיישוב נשאר אזרחי.
היה גם שימוש פוליטי בהקמת היאחזות. בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר היתה מחלוקת קשה בין תומכי ההתיישבות בגולן לשולליה. אחרי מלחמת יום הכיפורים התקבלה "פשרת גשור" – התנועה הקימה את קיבוץ גשור בגולן, אך נאמר בהחלטה ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום." אך היתה פשרת גשור קודמת, כבר ב-1968. גרעיני השומר הצעיר נשלחו להיאחזות נח"ל גשור, וכיוון שהם היו חיילים ומדובר היה בבסיס צבאי, ניתן הכשר הלכתי לשליחת גרעיני התנועה אליו, אף שהגולן הוא "שטח כבוש", רחמנא לצלן.
היאחזויות הנח"ל פעלו עד ראשית המאה הנוכחית. ההיאחזות האחרונה שפעלה היתה משכיות, בבקעת הירדן, שנסגרה ב-2001.
לאורך השנים, הוקמו 108 היאחזויות נח"ל. למעלה מ-80% מהן אוזרחו.
גם אני זכיתי לשרת חצי שנה, ב-1982, בהיאחזות נח"ל שלח בבקעת הירדן. היינו המחזור לפני האחרון טרם איזרוחה, והקמת המושב שדמות מחולה. לימים הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד, שהיום היא היישוב נמרוד (שנים אח"כ זכיתי גם להיות המזכיר הראשון, ובעצם פרויקטור ההקמה של היישוב, עם אזרוחו).
המילה "היאחזות" מבטאת את האחיזה בקרקע לצורך התיישבות קבע.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 31.12.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר