אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק עשרים ואחד
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים ואחד
קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות
ובוּמרַנג במצח
גיורא יצא לשים במדורה העוממת את תפוחי-האדמה האמיתיים, ואצלנו התחילה להשתרר איזו אווירה של שיממון. הנה יצאנו ליום-השדה מלאים תוכניות והרפתקאות-לעתיד, ומה יצא? כבר עברו שלוש שעות בערך ואנחנו רק אוכלים כל הזמן ועייפים, מבלי לעשות דבר.שום מלחמה. שום התנפלות. שום גנב ושום פַּרַשוּט, לא שטנו בקליפת אבטיח ולא צדנו בכובע דגים בירקון, שום דבש אינו מטפטף עלינו מן העצים, רק הזיעה ניגרת על פנינו. אולי טעינו? אולי היה מוטב לנו לצאת למשעולי הפרדסים ולתפוס שם אינו קרונית זנוחה ולטוס בה על פני הפסים? – דבר שאותו לא עשינו מאז עונת הקטיף בחורף, והיו לנו סיבות טובות להימנעותנו, ובקרוב מאוד גם תיוודענה. אך בינתיים צבי קם ואמר:
"הלא החלטנו לנסות את הבּוּמרַנגים!"
בחוברות "הטכנאי הצעיר", שהייתי קורא נלהב להן – ובזכות התעניינותי זו עתיד הייתי להישלח ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב – נדפס רישום מדויק כיצד להכין בומרנג אוסטרלי על ידי גזירה נכונה של לוח עץ-לבוד, דִיקְט. ואכן, צבי ואני עשינו כמיטב יכולתנו במשׂור ובפצירה, ושני הבומרנגים, מעשה-ידינו, היו בתרמילו.
אני מוכרח לומר – עניין כלי-הנשק העסיק אותנו עת ארוכה, וזאת בהנהגתו של צבי אשר חיפש לנו אויבים, אמיתיים ומדומים, בעיקר מבני הכיתה הגבוהה, כיתתו של מיכה. שעות היה רוקם סיפורים על ההתנפלות שהם עומדים לערוך עלינו, ועל כך שצריך לבצר את החצר שלי מפניהם.
בחצר של סבא-מצד-אבא, הסמוכה לחצרנו, ניצב עץ תות ענק, ענֵף, אשר שימש לנו מטוס. אהבנו להתרחק מן הגזע על גבי ענפיו הגבוהים אשר נשאו אותנו כערסל ונתנו בנו הרגשה שאנו משייטים באוויר, מנדנדים עצמנו מעלה-מטה על שלוחותיו הגמישות. קבענו בעץ כמה מדורים, זה מעל גבי זה, כמו ב"מִבצר מעופף". בקצה החצר היקמנו צי נושאות-מטוסים יפאניות מארגזים, חביות ופחים, ותקענו על מוט את דגלה של ארץ-השמש-העולה מצויר בדיו אדום. בחבל העלינו למרומי העץ גיגית טעונה אבנים אשר שימשו פצצות. ובשעת ההפצצה צעקנו ושרקנו והיינו מניעים ענפים והשלכנו את האבנים לעבר צי-האוייב, אשר היה קורס לאיטו ומתפרק כתוצאה מקליעותינו.
מקנה בַּמבּוּק ארוך בנינו קַטַפּוּלקָה רומאית אשר קלעה אבנים למרחק. לאבנים קראנו – בליסטראות. את בסיס קנה-הבמבוק העבה תקענו באדמה, באמצע החצר, ואל קצהו העליון חיברנו במסמרים קופסת-שימורים עגולה ריקה, וקשרנו אליה חבל דק. כשהיינו מושכים בחבל היה נכפף הקנה לאחור כקשת, ואנו מזינים את לוע-הקופסה באבן, צועקים – "היכון!" – ולקריאה: "אש!" – מרפים מן החבל, ואז, בכיוון שכלפיו התרומם הקצה של קנה-הבמבוק – היתה האבן עפה בהתווֹתה קשת רחבה באוויר.
לאחר שהתאמנו היינו מצליחים להעיף אבני בליסטראות הרחק אל לב השדות. ערב אחד נחתה אבן שלנו על גג הסיטרואן השחורה של הפרדסן מייג'ור ביאליסטוק כאשר בתו רימונה שכבה בתוכה ברגליים פשוקות תחת קצין אנגלי שהיה מהאורחים של אביה. במושבה חשבו שזוהי פעולה של אצ"ל, שהיה מאוד לא פופולארי אצלנו בייחוד לאחר שחבריו פוצצו בלילה את חדר-העבודה (הקבינט) בביתו הפרטי של ראש העיר והרסו לו את הריהוט וגם אוסף תקליטים (פלאטות) נדיר באותן שנות מלחמה – מפני שלא הִרשה להם להתרים באיומים ובטרור את האיכרים חברי ההגנה למגבית הארגון המחתרתי חסר-האחריות שלהם.
ולעיתים היינו יורים בקטפולקה גזיר-עץ שתקועות בו נוצות-תרנגולת לבנות, והוא מרקד ומסתובב במסלול מעופו.
שלא להזכיר אַרְסֵנָל של קשתות, של חיצים אשר לראשיהם תרמילי-נחושת ריקים של כדורי-רובה, או מסמרים מחודדים, וכנפי-נייר להם מאחור. נלחמנו בגרמנים. ביפאנים. היינו פרטיזנים ביערות. היינו חיילים אמריקאיים, אוסטרליים, הודיים. לקחנו שבויים איטלקיים. קריאת-הקרב שלנו היתה –
"פרטיזנים! פרטיזנים!"
ואנו רצים עם כידונים עשויים מקלות מחודדים, ומגִנֵי-חזה שהיו מִכְסִים עגולים של פחי-אשפה עשויים פח ובעלי ידיות. ואין צורך להזכיר קלחי תירס ריקים שמשרים אותם במים והם נזרקים בקול שריקה רטובה והתזת טיפות. נורות-חשמל שרופות שזורקים אותן והן מתפוצצות בקול לרסיסים זעירים. או שפותחים את בסיסן, מוציאים את עמוד הזכוכית שבאמצע, וממלאים את הנורה בתמיסת מי-דיו או סתם מי-בוץ דלוחים. ואלה משמשים בתור רימוני-יד.
והיו גם "פצצות-מים" עשויות נייר-מחברת מקופל, שתענוג להעיף אותן מצמרתו של עץ או מגגו של בית על ראשי כלבים וחתולים וגם על בני-אדם. ומקלות קָּפָּא"פְּ, קרב פנים אל פנים, שנחשבו גם הם לנשק בימים ההם, והיו לומדים להניף אותם בטקס שלם, כמו דו-קרב בחרבות, "שמור!" – "היכון!" – "הכה!" – ומכים בכוח ומי שהמכה מכוונת אליו מחזיק בשתי ידיו את המקל לפניו בגובה מועט מעל ראשו ובולם את המכה.
והיו לנו גם "נַבּוּטִים", אלות קצרות ועבות, וראשן הוא גולת-עץ מהוקצעת וחלקה כביצה, ובר-מזל היית אם השגת אחת מהן מן הערבים. ולעיתים היה אבא-של-גיורא נותן לנו מתנה נבוט ששלל מגנב שנתפס בשדות.
יצאנו אפוא עם שני הבומרנגים וחוברת "הטכנאי הצעיר", שהבאתי איתי, ובה ההוראות המדויקות להתקנה ולשימוש בבומרנג, ואפילו אזהרה מפורשת לזורק – באיזו זווית להתייצב כדי שהבומרנג לא יפגע בו בחזרו. והיתה שם גם בדיחה:
"אוסטרלי אחד קנה בומרנג חדש אבל לא היה יכול להיפטר מן הבומרנג הישן שלו."
עמדנו אפוא שנינו במרחק-מה מן המלונה, פנינו צפונה כדי שהשמש לא תסנוור אותנו. גיורא התבונן בנו ממקומו, שפוף ליד המדורה העוממת, ואנחנו, בדיוק לפי ההוראות –
"אחת, שתיים, שלוש – "
שני הבומרנגים קִרטעו במִסכנות פעם ופעמיים באוויר, ולמרבה ההפתעה והאכזבה, לא רק שלא חזרו אלינו אלא אף לא הגיעו לשום מקום. סתם התעופפו רגע קט באוויר כשתי פיסות-קרטון, חגו כשיכורים וצנחו בקצה מסלולם מבלי שהתרחקו הרבה ממקום עמידתנו.
"טוב," אמר צבי, "הדבר דורש אימון. גם אצל הילידים האוסטרליים לא כל מי שזורק פעם ראשונה בומרנג – מצליח. האַבּוּרִיגִ'ינִים לומדים את זה במשך שנים, מילדותם. בעצם זה בית-הספר היחידי שלהם. שום דבר אחר הם לא לומדים. רק זה."
התייצבנו לזריקה שנייה. הפעם כלפי מזרח. "אולי הרוח הפריעה," אמר צבי. ושוב חזר המחזה על עצמו, בהבדל אחד, הרוח המערבית הקלה שנשבה מאחורינו סחפה עימה את הבומרנגים והִכתה אותה ארצה. הבומרנג של צבי נתקע בתוך אבטיח מצהיב, רקוב, שורץ דַבּוּרִים. זה היה ממש מגעיל, וגם מסוכן, לשלוף אותם משם.
גיורא המשיך להתבונן בנו ממקומו ושאל:
"מה זה הקשקוש הזה שאתם מעיפים? בננה?"
צבי הסביר לו, הכול.
"אז אתה חושב שאף אחד לא יכול להצליח לזרוק בומרנג ושיחזור אליו כבר בפעם הראשונה?"
"בטח," ענה צבי, "האוסטרלים מתאמנים לזרוק אותו מיום שהם לומדים ללכת ועד לטקס הבר-מצווה שלהם, שאז מוכרז כגבר מי שהצליח ועבר את הבחינה."
"אל תצחיק אותי."
"ואתה אל תצחיק אותי! אפשר לחשוב שאתם לבדכם המצאתם את כל החוכמה שבעולם!"
והם התערבו, בתקיעת-כף. אם גיורא מצליח בזריקה הראשונה, עוברים לרשותו שני הבומרנגים שלנו.
אני הסכמתי לכך בחיוך חמוץ. לא האמנתי שגיורא יצליח. הלא אני תמיד שנאתי לסכן דבר-מה ששייך לי – בהתערבות או במשחק או בכל תחרות אחרת. אף פעם לא השתגעתי לשחק בג'וּלִים שלי כנגד ילדים אחרים מפני שאהבתי אותן ולא הייתי מוכן להיפרד מהן.
לקח גיורא את הבומרנג של צבי, עמד כלפי מערב, מול הרוח, לא התעניין כלל בהוראות של "הטכנאי הצעיר", הניף ידו, צעק – "אַ שׁטיקֶע-בּרוֹיטֱ!" ו –
זה היה ממש כמו בצילומים שבהם היינו עתידים כולנו, לאחר שנים, לראות את גיורא מתכונן לנגיחת כדור בראשו, במדי הנבחרת הלאומית. הבומרנג התרומם במסלול אלכסוני כנגד הרוח, חג לאט ובבִטחה, ופתאום קפא רגע על מקומו והחל חוזר כשהוא אוסף מהירות עם הרוח ועף ישר לעבר גיורא, הפוסע לקראתו, וטְרַאחחח! –
הִכה אותו במצחו.
זאת היתה מכה! שמעו את העץ מקיש על הגולגולת. מישהו אחר היה פורץ בבכי, לא גיורא. הוא החזיק את היד על מצחו, אסף את הבומרנג של צבי, ושלי, ואמר כשהוא מבליג על הדמעות:
"אתם רואים?"
והוא חזר למלונה וישב שם כשהוא מניח מטלית של שק רטוב על מצחו.
"ומה אתה חושב?" שאלתי את צבי, "גיורא סובל מרגש עליונות או מרגש נחיתות?"
"גיורא סובל עכשיו ממכה במצח," השיב, נרגז, "שמע, אבל יש לו כישרון מצויין לנגיחת ראש!" הוסיף בהתפעלות.
אכן, אם התכוון לכדורגל, זו היתה מצידו ממש נבואה.
על מצחו של גיורא מרחנו יוד והוא נראה עתה כמו אינדיאני.
אהוד בן עזר
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר