בבחירות האחרונות, הצבעתי למחנה הממלכתי, בהנהגת בני גנץ.

ב-11 בספטמבר 2023, ארבעה ימים אחרי הטבח, כאשר גנץ הצטרף ללא תנאי לממשלת החירום הלאומית, ידעתי שהצבעתי נכון. שיש תמורה לאגרה.

הבנתי שנתתי את קולי למפלגה ולמנהיג שמעמידים על ראש שמחתם את האחריות הלאומית.

נחזור 3.5 שנים אחורה, למאי 2020. מגפת הקורונה בשיאה. משבר בריאות קשה מכה בעולם כולו ובמדינת ישראל. המשבר הבריאותי מצטרף למשבר פוליטי כבד – מערכת של סבבי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה. המדינה עמדה להיזרק לעוד סבב בחירות, שסביר להניח שאף בו לא תהיה הכרעה. סיטואציה של מדינה על סף התפוררות.

בני גנץ החליט לעשות מעשה – לנהוג כמנהיג לאומי, אחראי. הוא נכנס תחת האלונקה והקים ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. האמת היא שנכון יותר לומר שהוא זינק על הרימון. הוא ידע שהוא ישלם מחיר כבד. הוא ידע שכחול לבן תתפרק והוא יאבד את מחצית כוחו הפוליטי. הוא גם ידע שהוא חתם על הסכם עם נוכל, אם כי האמין שההסכם חזק דיו כדי להחזיק מעמד. הוא נהג באומץ פוליטי נדיר.

המהלך כשל. נתניהו הנוכל רימה אותו, הונה אותו, לא היתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם, הוא עקץ אותו, גנב את הרוטציה והממשלה נפלה. בדרך, הוא ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב.

רבים נדו לגנץ על תמימותו. אבל ברגע האמת, גנץ עשה את המעשה הנכון למען מדינת ישראל, בין החלופות, הגם שהוכש. אני מאמין, שאילו לפיד ויעלון, שותפיו של גנץ להנהגת כחול לבן, היו נוהגים כמותו ומצטרפים לממשלה בכוח מוגבר, נתניהו היה מתקשה לנהוג כפי שנהג.

אחרי הפארסה הזאת, היה ברור שאם יש אדם אחד בפוליטיקה הישראלית שאין סיכוי שיצטרף לממשלה עם נתניהו, האיש הזה הוא גנץ, בעל הניסיון.

אבל ברגע הקשה ביותר בתולדות המדינה, אחרי טבח 7 באוקטובר, מחל גנץ על כבודו, בלע את עלבונו, ועשה את המעשה הלאומי, האחראי, הנכון והצטרף לממשלה. שוב הוא בלט באחריותו הלאומית, לעומת לפיד וליברמן, שהעדיפו חישובים פוליטיים קטנים ושיקולים זרים, ולא נהגו כמותו.

השבוע יצא בני גנץ, שמצבו בסקרים קשה מאוד, ברעיון פוליטי חדש. הוא דיבר על הצורך בממשלה יציבה, רחבה, ציונית, ללא הקיצונים משני הצדדים. הוא אמר שיעשה הכול כדי שנתניהו לא ייבחר, אולם אם נתניהו ייבחר, יש להצטרף אליו לממשלה ללא הקיצונים, כלומר בראש ובראשונה ללא בן גביר.

המסד הרעיוני של הצעתו של גנץ נכון. האיום הגדול ביותר על המדינה הוא הקרע הפנימי ההולך וגדל. המערכת הפוליטית מקצינה ומחריפה את השנאה. ואף שבעיקר האחריות נושאים ראש הממשלה והממשלה, במדיניות ה"הפרד-ומשול", במסע הנקם וההרס נגד מערכת המשפט בישראל בשל משפטו של נתניהו, במנוסה הפחדנית של נתניהו מאחריותו לטבח ובסיכול חקירת הטבח, גם מתנגדיו של נתניהו נושאים באחריות, במאבק קיצוני ומקצין, בסיכול הצעות פשרה ובעיקר בפשע נגד מדינת ישראל והדמוקרטיה – האיום הנואל בסרבנות המונית ופשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר. ההקצנה הזאת מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. 7 באוקטובר קרה בעיצומו של הקרע הנורא, ולא במקרה, ובמקום להפיק לקחים ולשמר את רוח ה"יחד ננצח", ההירתמות וההתנדבות הלאומית ב-8 באוקטובר, הידרדרנו בחזרה ל-6 באוקטובר, על סטרואידים.

מה שנחוץ להצלת מדינת ישראל הוא המרת פוליטיקת ההכנעה, בפוליטיקה של הסכמות, שתיצור פתרונות בהסכמה רחבה, לנושאים שקורעים את החברה הישראלית.

יש היגיון בהצעה להקמת ממשלת אחדות, ממשלה ציונית רחבה, ללא הקיצונים, כדי להוביל מהלך לאומי גדול של יצירת ההסכמות, הן בנושא המשפטי והן בנושאים האחרים שקורעים את החברה. כן, מה שדרוש היום למדינת ישראל הוא ממשלה רחבה, חוצת מחנות. השאלה היא אם הדבר אפשרי. או – האם יש פרטנר?

הליכוד של היום, אינו הליכוד של ממשלות האחדות בשנות ה-80. אז הנהיגו אותו אישים לאומיים אחראיים – יצחק שמיר, דוד לוי, אריק שרון, מישה ארנס, משה ניסים ושכמותם. לא זו בלבד שנתניהו אינו שמיר, הוא גם אינו נתניהו שלפני הסתבכותו בפלילים. והליכוד הולך ומאבד את דמותו, בתהליך שעמית סגל היטיב להגדיר – טלי גוטליביזציה של הליכוד. הליכוד הלאומי, ליברלי, ממלכתי, אחראי, שראוי היה לשותפות קואליציונית בלי הקיצונים, הפך לקיצוני בעצמו, עד שהולך ומיטשטש ההבדל בינו לבין כנופיית בן גביר.

גנץ מדבר על ממשלת אחדות, במקרה שבו לקואליציה של נתניהו יהיו 61 מנדטים. אם נתניהו במקרה כזה יסכים לממשלה עם בנט, לפיד, איזנקוט, ליברמן וגנץ ובלי בן גביר, סמוטריץ' והחרדים – אני קונה על המקום, בשתי ידיים, ממשלה כזו. אך זה לא יקרה. אין סיכוי שזה יקרה. נתניהו לא ייפרד ממי שנותנים גיבוי למלחמתו להרס מערכת המשפט כדי להצילו מאימת הדין. כך שלתוכנית של גנץ, שהיא יפה על הנייר, אין שום היתכנות במציאות.

ובכל זאת, טוב שהעלה לסדר היום את רעיון ממשלת האחדות, שהיא פתרון שאין לדחות אותו, בסיטואציה הפוליטית המסתמנת בכל הסקרים הרציניים (איני מתייחס, כמובן, ל"סקרים" של ערוץ 14) – העדר הכרעה. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע מתפרסמים 4-5 סקרים וכמעט תמיד תוצאתם היא שאין לאף צד קואליציה של 61 ח"כים, שתאפשר הקמת ממשלה. בסיטואציה הזאת, האפשרויות הן ממשלת אחדות לאומית או סבב בחירות נוסף. ולמה שבסבב בחירות נוסף התוצאה תהיה שונה? האם אנו רוצים לטלטל שוב את החברה הישראלית, במצבה הרעוע כל כך, לעוד ועוד סבבים? האם מדינת ישראל תוכל לעמוד בכך? בסיטואציה כזו, רצוי לחתור לממשלת אחדות.

יתר על כן, נניח שהאופוזיציה תצליח להקים ממשלת 61 ח"כים – האם ממשלה כזו עדיפה על ממשלת אחדות? מסופקני. נכון, ממשלה כזו לא תהה בשום אופן השתקפות של ממשלת ה"מלא מלא". ממשלה שמשתרעת מבנט וליברמן עד יאיר גולן, היא ממשלה חוצת מחנות, שמבחינה אידיאולוגית יש בה ייצוג כמעט לכל קשת הדעות בחברה הישראלית. אך זו ממשלה צרה מאוד, שתתקשה לשלוט. במקרה כזה, הברירה אינה בין ממשלת אחדות לסבב בחירות נוסף, וממשלת האחדות לא תהיה רוטציונית, ולכן הליכה בסיטואציה כזו לממשלת אחדות תהיה מתוך עמדה של כוח.

ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד של היום אינה פתרון רצוי, אך הוא עשוי להיות הרע במיעוטו. אך יש להעמיד לה מספר תנאים, שספק אם הליכוד יסכים להם, אך אם הוא יסכים, תהיה זו ממשלה ראויה בהחלט. אלה התנאים:

א. בן גביר וכנופייתו מחוץ לתחום באופן טוטלי.

ב. אם עד אז יחוקק חוק ההשתמטות – הוא יבוטל, ובכל מקרה, ממשלת האחדות תוביל לגיוס החרדים, ולניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, כדי לרפא אותו ולאלץ אותו להשתלב במדינה.

ג. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, רחוקה מהמהפכה המשטרית.

ד. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת בשום אופן לא יהיו בידי הליכוד. גם אם המחיר הוא ויתור על תיקים נחשבים יותר, כמו ביטחון, חוץ ואוצר.

ה. ועדת חקירה ממלכתית.

ו. אם תהיה זו ממשלת רוטציה – נתניהו לא יהיה הראשון, כי אם הוא יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

האם יש סיכוי שהליכוד יקבל את התנאים הללו? אני בספק. אבל חובה לנסות, כי כל חלופה אחרת גרועה יותר.

לא ברור עדין מה תהיה תמונת המפלגות המתמודדות בבחירות. ייתכן מאוד, שיקום גוף פוליטי ציוני, ממלכתי, אחראי, שעיקר עולמו הוא החתירה לאחדות לאומית, להסכמה לאומית רחבה ולפתרון מוסכם לבעיות הליבה של ישראל. יכול להיות שגוף כזה יוכל לכפות ממשלת אחדות לאומית בתנאים כמו אלה שהזכרתי, או לחלופין להבטיח ממשלת תיקון מבנט עד יאיר גולן, שתהיה לא רק חוצת גבולות אלא גם רחבה ויציבה. אני שותף לניסיון להקים גוף כזה, ואם הניסיון יצלח, אתן לו את קולי.

נכון להיום, במערכת הפוליטית הקיימת, היחיד שמבטא את הסנטימנט הזה הוא בני גנץ. ואף שלדעתי הוא מציג רעיון בלתי ישים, טוב וחשוב שיש מי שנושא את הדגל הזה.

אני נוכח בגל השנאה, התיעוב והבוז המושלכים בידי אנשי 6 באוקטובר בבני גנץ, וליבי יוצא אליו. מכל מטיחי הבוץ, הנתעבת ביותר היא זהבה גלאון, שבפשקוויל איום ונורא שפרסמה ב"הארץ" הציגה את בני גנץ כגזען וכהניסט, כמעט כבן דמותו של בן גביר. האמת היא, שמי שדומה לבן גביר זו דווקא היא, תמונת הראי שלו, בפנאטיות, בקיצוניות, בשנאה, ברדיקליות, בהרסנות, בתיעוב המהותי לכל דבר קונסטרוקטיבי בחברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד. בפשקוויל השנאה הנורא שלה, הגדירה הפנאטית את מלחמת "חרבות ברזל", מלחמת המגן הצודקת ביותר מאז המלחמה בנאצים, שפרצה בטבח 7 באוקטובר – "מלחמת שמד" שבה אנשים מתו בעזה "רק כי נולדו שם," בכך היא מהדהדת את עלילות הדם האנטישמיות הנוראות, השוטפות את העולם החל ב-7 באוקטובר.

מי שעוד יצא נגד גנץ היה אמנון אברמוביץ'. הוא דיבר עליו בבוז, שאותה הגדיר בציניות "חמלה." הוא כינה אותו "אליפלט."

אברמוביץ' רצה לקלל, לומר שאליפלט הוא ילד בלי אופי, אין בו אופי אפילו במיל. אבל אליפלט היה גיבור אמיתי, שברגע האמת, כשהעמדה הקדמית הייתה מנותקת ומלאי התחמושת אזל בה מכבר, הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש. בלי מדוע, ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה. אמנון אברמוביץ' רצה לקלל את גנץ ויצא מברך אותו.

כי בעידן הציני, עידן נתניהו, עידן הביביזם והרל"ביזם, מה שחסר לנו, הוא קצת אליפלט.

2. צרור הערות 18.1.26

* אבי העיר קצרין – ביום חמישי הקרוב תתכנס לראשונה ישיבת ועדת הנצחה והוקרה של המועצה האזורית גולן, בראשותי. רציתי להעביר בה הצעת החלטה להעניק למייסד העיר קצרין וראש המועצה עד 2013, סמי בר לב, את עיטור יקיר הגולן.

ידעתי שזה מרוץ נגד הזמן.

לצערי, במרוץ הזה הפסדנו.

סמי הלך בשבת לעולמו.

איש יקר. משכמו ומעלה.

בבניין הגולן וקצרין, בירת הגולן, ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

* דונלד הישנוני? – אני מקווה שהאמירה של טראמפ על כך שהפסיקו להרוג מפגינים באיראן, היא חלק ממסך עשן ותוכנית הטעייה לקראת מתקפה.

כי אם לא – מה משמעות האמירה? טראמפ הבטיח לתקוף אם יירו במפגינים, והבטיח למפגינים שהעזרה בדרך. המשטר צפצף על איומיו וטבח באלפי מפגינים, אולי מעל לרבבה.

אם הפסיקו להרוג, זה כיוון שהצליחו לדכא את ההתקוממות.

אם ארה"ב לא תפעל, ייתכן שהמשמעות היא עוד עשרות שנות שלטון של האייאתולות, עם כל מה שכרוך בזה. זו סכנה לשלום העולם.

* מי יכול לתקן – אלמלא טראמפ הורה לנתניהו להחזיר את המטוסים שהיו בדרכם לאיראן בתום מבצע "עם כלביא", שלפי פירסומים זרים משימתם הייתה מכוונת לראש הנחש, אולי היינו עכשיו במקום אחר.

האם מי שהרס יתקן?

הלוואי.

* חידוש ידידותנו כקדם –בניגוד למדינות ערב ולטורקיה, אם באיראן תהיה מהפכה ויוחלף השלטון, איראן תהיה ידידה של ישראל. העם האיראני, המתעב את הרפובליקה האסלאמית, אוהב ומעריץ את ישראל. הם רואים באובססיה הג'יהאדיסטית של המשטר נגד ישראל, ובריקון כלכלת המדינה לטובת המלחמה בישראל והקמת הפרוקסיז – סמל לרשעות ולטירוף של המשטר השנוא עליהם. אבל כדי שהמהפכה תצליח, סליפי-דונלד צריך להתעורר, וכרגע נראה שהוא קיבל רגליים קרות.

* ובינתיים בסוריה – שעה שהעיניים נשואות לאיראן והאוזניים כרויות לבית הלבן, המיליציות של אל-ג'ולאני טובחות במיעוט הכורדי, כפי שטבחו בדרוזים ובעלאווים. אבל טראמפ ממשיך לחבק את המחבל בעניבה, "הגבר המושך", ומציין שהוא אוהב את פטרונו – ארדואן.

* וטו – על ישראל להטיל וטו מוחלט על מעבר לשלב ב' של הסכם הפסקת האש בעזה, בטרם בוצע שלב א'. ישראל מילאה את חלקה – הפסיקה את האש, נסוגה לקו הצהוב ושיחררה את המחבלים ובהם הרוצחים שהתחייבה.

חמאס לא מילא את חלקו. הוא התחייב לשחרר את כל החטופים, החיים והחללים, והוא ממשיך להחזיק בידיו את גופתו של רן גואילי כקלף מיקוח. אם נעבור לשלב ב', איזו סיבה תהיה להם להשיב אותו?

איני מקבל את שגעון הקטנות של האומרים שאין לישראל זכות וטו. ישראל הותקפה, בניה ובנותיה נרצחו, נאנסו ונחטפו בהמוניהם, היא נאלצה לצאת למלחמת מגן שבה שילמה מחיר דמים כבד והיא זאת שתמשיך לחיות בשכנות עם האויב הפלשתינאי, שאת טיבו למדנו על בשרנו. לישראל אין זכות וטו?!?! אם נמצמץ בדרישה המובנת מאליה שחמאס ימלא את חלקו, איך נעמוד בשלבים הבאים? אם נתקפל עכשיו, נזמין פתרון כפוי.

ישראל חייבת להטיל וטו על המעבר לשלב ב', עליה להטיל וטו על מעורבותן של פטרוניות חמאס טורקיה וקטאר, עליה להטיל וטו על שיקום הרצועה בטרם חמאס התפרק מנשקו וסולק מהשלטון. אסור לנו להתקפל. אסור לנו להיכנע.

* למנוע את ניצחון חמאס – המלחמה עוד לא נגמרה, כי אסור שתסתיים ללא ניצחון ישראלי. מהו ניצחון? השגת מטרות המלחמה שהממשלה קבעה. היו שתי מטרות מרכזיות – החזרת החטופים ומיטוט חמאס. מה פירוש מיטוט חמאס? הפלתו מהשלטון ופירוקו מנשקו.

המטרה הראשונה כמעט הוגשמה. החטופים החיים חזרו וכך גם מרבית החללים. חמאס ממשיך להחזיק ברן גואילי, ואם לא נמצמץ ונסרב לעבור לשלב ב', גם הוא יוחזר.

ומה עם המטרה השנייה?

בטרם אכנס לכך, אני רוצה להציע יעד נוסף להגדרת הניצחון. שלילת הניצחון מהאוייב. מהו ניצחון בעיני חמאס? הישרדותו. אם חמאס ישרוד, יהיה זה ניצחונו, ובמשחק סכום אפס הזה, אין תיקו ואין שני מנצחים. אם חמאס ישרוד, לא רק הוא יראה בכך ניצחון, אלא כל העולם המוסלמי. הם יראו בכך את ניצחון טבח 7 באוקטובר. התובנה שחמאס שרד אחרי הטבח, תתדלק את העולם המוסלמי בניסיונות חיקוי.

איך מונעים מחמאס את הניצחון? מממשים את המטרה שטרם הושגה – הפלתו המוחלטת מהשלטון ופירוקו מנשק. הכוונה כמובן גם לנשק קל. חמאסניק עם אקדח הוא הפרת ההסכם שתצדיק תגובה ישראלית חריפה. ומי יקבע שחמאס פורק מנשקו? ישראל, ואך ורק ישראל.

נכון לעכשיו, חמאס לא רק שרד, אלא הוא שולט ביד רמה על מחצית שטח הרצועה, והוא משתקם ומתעצם ומתחמש. אל לנו לקבל זאת. אסור שהארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר ימשיך להתקיים. אז מה זה אומר? חידוש המלחמה?

כן. לא מיד. יש לתת צ'אנס לטראמפ להשיג את המטרה בדרכים דיפלומטיות. אבל כיוון שהסיכוי לכך שואף לאפס, לא יהיה מנוס מחידוש המלחמה. וכדאי שלא נסתיר זאת מעצמנו ומהעולם.

* עד החטוף האחרון – השבת גופתו של הדר גולדין לישראל, לפני שבועות אחדים, היוותה מעין קתרזיס של החברה הישראלית. האמירה הרווחת הייתה בקשת סליחה קולקטיבית של הישראלים ממשפ' גולדין, על שנים של ניכור והשלמה עם המשך החטיפה הברברית של גופת בנם. האם הייתה זו אמירה מהשפה אל החוץ או חשבון נפש אמיתי?

מתחילת המלחמה, ביום הטבח הנורא, המסר של החברה הישראלית כולה, על כל חלקיה, היה "עד החטוף האחרון". היתה מחלוקת, הן בקרב המשפחות, הן במערכת הפוליטית והן בקרב הציבור הרחב, על הדרך להשיג את המטרה.

והנה, השבוע נפל דבר בישראל. ארה"ב הכריזה על מעבר לשלב ב' בהסכם הפסקת האש, בלי השלמת שלב א' – החזרת כל החטופים. כלומר, בלי שהפלשתינאים ישלימו את שלב א', כי ישראל מילאה, על פי לוח הזמנים שנקבע, את כל מחויבויותיה – הפסיקה את האש, נסוגה לקו הצהוב והחזירה את המוני המחבלים ובהם רוצחים רבים שהתחייבה. אבל חמאס ממשיך להחזיק בחלל החטוף רן גואילי, כדי להמשיך להתעלל במשפחתו ובכל הישראלים ובעיקר כקלף מיקוח להמשך התהליך. וישראל לא הטילה על כך וטו ואפילו לא מחתה על כך. והציבור הישראלי שותק. לא הייתה אפילו הפגנה אחת נגד הכניעה המחפירה הזאת. ויתרנו על החטוף האחרון?

* הבעיוה, לא הפתרון – הנשיא טראמפ הכריז על הרכב "מועצת השלום" בעזה. ההרכב המטורלל כולל את שר החוץ של טורקיה האקאן פידאן והבכיר הקטארי עלי אל-ת'וואדי. טורקיה וקטאר הן הפטרוניות של חמאס, של טבח 7 באוקטובר. הן לא הפתרון. הן הבעייה. מועצת שלום אמיתית, הייתה צריכה לראות כמטרתה העיקרית את השמדת חמאס. מועצה עם פטרוניותיו של חמאס, לא תעשה זאת. הנציגים של טורקיה וקטאר ייצגו במועצה את האינטרסים של חמאס.

זהו כישלון מדיני חרוץ של נתניהו. זה החל בקשרים המושחתים, הרקובים, של לשכתו עם קטאר, המדינה ה"מורכבת". נמשך בהכרתו בקטאר כ"מתווכת", מה שדחה בשנתיים את שחרור החטופים, כי המטרה של קטאר היתה הצלת חמאס, וכל המו"מ מבחינתה נועד לקדם את המטרה הזאת. ובסופו של דבר, הוא לא הטיל וטו על מעורבותן של קטאר וטורקיה בתהליך. יש לקוות, לפחות, שהוא יטיל וטו על השתתפות חיילים מהמדינות הללו בכוח הרב לאומי בעזה. הצבת חיילים של האויב הטורקי בעזה, תביא במוקדם או במאוחר למלחמה בין ישראל לטורקיה.

* מבינות יותר מהרבנים – יש מחלוקות ש-7 באוקטובר היה אמור לשים להן קץ.

כזוהי סוגיית הלוחמות בצה"ל. הלוחמות גילו גבורה עילאית, חתירה למגע, נחישות ומקצוענות לא פחות מהלוחמים. זהו, נגמר הוויכוח. המציאות חזקה יותר מכל דעה קדומה.

והנה אנו בעיצומו של עוד קמפיין פונדמנטליסטי נגד שירות בנות בכלל וכלוחמות קרביות בפרט. סרטון מטורלל של עמותה חרד"לית, שמתמקד דווקא בפרמדיקיות הגיבורות, נאום הזוי של ינון מגל בערוץ התעמולה. כאילו לא היה 7 באוקטובר.

כפי שאחרי שבעה באוקטובר נשארו פונדמנטליסטים שדבקים בדעות וסיסמאות שהמציאות הפריכה; כאלה שאינם מבינים את ההכרח בגבולות בני הגנה וכאלה שאחרי שבעה באוקטובר עוד תומכים במדינה פלשתינאית, כך יש כאלה שממשיכים לנהל מלחמת מאסף מנותקת נגד בנות לוחמות. צה"ל הוא צבא העם, לא צבא חצי העם. אין צבא-עם ללא שירות מחצית מהציבור. ומי מתנגדים לשירות בנות? אלה שתומכים בהשתמטות חרדים. הם אפילו לא מודעים לאבסורד התמהוני שבעמדתם.

אבל אני מרוצה. למה? כי אני יודע שהקמפיין המרושע נגד הלוחמות נובע ממצוקה. זו מלחמת מאסף של הגורמים הפונדמנטליסטיים נגד המציאות שבורחת להם מן הידיים, לנוכח ההתנדבות ההמונית, ההולכת וגוברת, של הבנות הדתיות לצה"ל ובפרט לתפקידי לחימה. המדובר בבנות הרצינות ביותר באדיקותן הדתית. הן קוראות במקורותינו שלמלחמת מצווה גם כלה יוצאת מחופתה, ומבינות מה התורה דורשת מהן טוב יותר מהרבנים האוסרים זאת.

את המגמה הזאת הם לא יצליחו לעצור.

* אנטי ציוני – במהלך הדיונים על חוק הלאום, אמר ח"כ ישראל אייכלר פעמים אחדות שאין דבר כזה לאום יהודי. היהדות היא רק דת. אמנם הוא הצביע בעד החוק, כיוון שההצבעה בסוף היתה שבויה בידי הפוזיציה (כפי שח"כים ממפלגת העבודה ו"יש עתיד" שהיו חתומים על הצעת החוק, בגרסתה הקיצונית יותר, הצביעו נגד החוק שיזמו), אך זו דעתו האותנטית. האיש הזה ודומיו נחשבים חלק מהמחנה שמגדיר את עצמו בעזות מצח "המחנה הלאומי".

איש המחנה ה"לאומי", מכחיש הלאום היהודי, טוען שהחרדים ואנחנו איננו עם אחד. "מדובר בדו קיום בין שני עמים צאצאי היהודים החיים לפי שתי תרבויות זרות... אין יותר שום בסיס להיותנו עם אחד." את מדינת ישראל הוא הגדיר "מדינת אוייב."

כך כתב אייכלר שבועיים לפני 7 באוקטובר: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני. הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה. הגרמנים נבלמו בדרך לכיבוש ארץ ישראל בניסי ניסים ולא בגלל הציונים. הציונים התנכרו ליהודי הגולה. חלק מאנשי היודנראט שיתפו פעולה עם הנאצים. חלקם סחרו ומכרו את יהודי הגולה. ההנהגה הציונית בארץ סירבה והכשילה 'תוכניות ההצלה'... חלק מהציונים אף קראו ליהודי הגטאות: 'אבק אדם – שילכו לגורלם.'

גם לאחר השואה, כל המהגרים היהודים בתפוצות העולם, חיים מאז בשלום ובשקט יחסי. רק בארץ ישראל נשפך דם יהודי כמים, מאז ועד הנה. סכנת השמדה גרעינית מאיימת על מדינת ישראל בלבד." אייכלר, שונא הציונות, שונא מדינת ישראל, מונה לסגן שר התקשורת, כדי לאפשר את העברת חוק ההשתמטות האנטי ציוני. ממשלת המחנה ה..."לאומי".

* להכניס נמר לבית של אנשים – הפסיקה הגרועה ביותר והמזיקה ביותר של בג"ץ, מקום המדינה ועד היום, הייתה האישור לבן גביר וכנופייתו הגזענית-פשיסטית, לרוץ לכנסת. זו גם הפסיקה האקטיביסטית ביותר, כי היא מנוגדת לחוק נגד הגזענות שהתקבל בתמיכה מקיר לקיר (זולת "הרב" כהנא שר"י – מורו ורבו של ראש הכנופייה).

הייתה זו פסיקה מתייפייפת, של שופטים שהחליטו שערך חופש הביטוי עומד מעל כל ערך ומעל החוק. אבל השופטים שפסקו כך נהגו כאידיוטים שימושיים של אויבי הדמוקרטיה, והכניסו סוס טרויאני ללב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית, שמכלה בה כל חלקה טובה ומאיים על קיומה.

סביר להניח שהיו פוסקים אחרת לו העלו על דעתם שהקרימינל הסדרתי הזה יופקד על אכיפת החוק בישראל, וינצל את מעמדו להפיכת משטרת ישראל למיליציה פרטית חמושה, פשיסטית וגזענית. אבל ניתן לצפות משופטים לחשוב כמה צעדים קדימה, ולהביט על הנושא בפרספקטיבה רחבה. אם יחליטו לאשר הכנסת נמר לבית של בני אדם, בשם ערך "תנו לחיות לחיות", הם לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם כשהנמר יטרוף את יושבי הבית.

כמובן שאין בכך כדי לנקות את נתניהו מהפשע נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה בהכנסת ראש הכנופייה לממשלה ובפרט בהפקרת ביטחון הפנים בידיו הטרוריסטיות והקרימינליות. אך אין במעשהו הנואל והשפל של נתניהו כדי לנקות את השופטים מהחלטתם חסרת האחריות.

אני מקווה שמצפונם של השופטים שידם היתה במעל מייסר אותם.

* למה דרעי נפסל – חן מענית תהה במאמר ב"הארץ": איך זה יתכן, שבג"ץ פסל את מינויו של דרעי לשר בממשלה כיוון שהורשע בעבר בשוחד ובעבירת מס, ולעומת זאת דחה את העתירות נגד מינוי בן גביר, שהורשע בהסתה לגזענות, הזדהות עם ארגון טרור, החזקת חומר תעמלה של ארגון טרור, הפרעה לשוטר, השתתפות בהתקהלות אסורה ובהתפרעות. קרולינה לנדסמן קפצה על המציאה כמוצאת שלל רב, והסבירה שהסיבה לכך היא שהיום בן גביר הוא המיינסטרים ומייצג את הקונצנזוס.

האמת הרבה יותר פרוזאית. הסיבה המרכזית לפסילה של דרעי, היתה התחייבותו לפרוש מן החיים הפוליטיים, כחלק מעסקת טיעון מפנקת שהצילה אותו מחזרה לכלא. דרעי הפר את העסקה כשרץ שוב לכנסת. כאשר מונה לשר, בג"ץ קיבל את העתירות נגד המינוי.

* לא לממשלה התלויה ברע"ם – חכ"ל בני בגין הביע תמיכה בממשלה עם רע"ם ויצא נגד השוללים אותה. כתבתי לו בתגובה:

בני היקר! עם כל ההערכה, ההוקרה והידידות, צר לי אך איני מסכים אתך הפעם. לא באשר לצביעות של נתניהו, שבשבתו כאבו-יאיר היה הפטרון של רע"ם שהיתה לפרוקסי שלו להקמת קואליציה, עד שסמוטריץ' הבריז לו, ולפתע בן טיפוחיו היה ל"תומך טרור"... אבל באשר לרע"ם, יש פער משמעותי בין מנסור עבאס לבין שאר חבריו לסיעה. ראינו זאת בממשלת השינוי, בהצבעות דרמטיות ובהמתנה המביכה למועצת השורה אם תבטל הקפאת ההצבעות בעד הקואליציה, בשל התנגדותה לעליית יהודים להר הבית ועוד. אילו מנסור עבאס היה פורש מרע"ם ומקים את מפלגת ההשתלבות – הוא היה שותף רצוי. אם יוסף חדאד יקים מפלגה ברוח עמדותיו, הוא יהיה יותר מראוי להיות שר בממשלה וחבר בקבינט המדיני ביטחוני. זה לא המצב עם רע"ם. אנו בעיצומה של מלחמה קשה עם בני עמם, שתהיה חייבת להתחדש, כי אסור לנו להשלים עם המשך קיומו החמוש של חמאס ושליטתו בעזה. האם לדעתך ממשלה שתלויה ברע"ם תהיה חופשית לקבל את ההחלטות הביטחוניות החיוניות? אפשר אולי להסכים להצטרפות רע"ם לממשלה שיהיו לה מעל 61 מנדטים, אם תקבל את קווי היסוד הציוניים שלה, אבל בשום אופן לא להקים ממשלה שתלויה ברע"ם.

* זיקנתו של זובין מהטה מביישת את בחרותו.

* אוטוביוגרפיה הגותית – לפני כשבועיים הלך לעולמו, בגיל 97, חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. הערכתי מאוד את דרור – את חוכמתו, יצירתיותו, מקוריותו, מחויבותו והאכפתיות שלו למדינת ישראל, לעם היהודי ולשלום העולם. אמנם בנושאים רבים דעותינו חלוקות, אך אני אוהב לאתגר את דעותיי עם הגות חכמה שגורמת לי לחשוב ולבחון את עמדותיי. קראתי אחדים מספריו בעברית: "אסטרטגיה רבתי לישראל", שני כרכי "תזכיר לראש הממשלה", "חידוש הציונות", "מנהיג תהיה לנו" ו"איגרת למנהיג יהודי ציוני ישראלי", ואולי עוד אחזור לחלקם ולאחרים שטרם קראתי.

השבוע קראתי את ספרו האוטוביוגרפי "מתקן עולם אנוכי". כותרת המשנה שלו – אוטוביוגרפיה הגותית, הולמת את הספר, שעיקרו תיאור התפתחות הגותו. הספר הזה קל לקריאה בהשוואה לכתיבתו ההגותית המורכבת יותר, העמוסה במשפטים מפותלים, הגם שרוב הספר הוא הגותי. גם סיפור חייו, מילדותו באוסטריה, העלייה לארץ, הפעילות בתנועת הצופים, השירות בהגנה ובצה"ל, ההתקדמות והעבודה באקדמיה, תהליכי הייעוץ לממשלות ישראל וממשלות זרות, פעילותו תקופה מסוימת במפלגת העבודה, פעילותו להקמת גופי תכנון ומו"פ למדינת ישראל, הקמת מכון לתכנון מדיניות העם היהודי שהוא עמד בראשו בשנותיו הראשונות, חברותו בוועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה ועד שנותיו האחרונות שאותן הקדיש לחשיבה והגות על הצלת העולם מפני עצמו ומפני הסכנה שהתקדמות טכנולוגית בלתי מבוקרת עלולה להשמיד את האנושות – כל אלה הם נדבכים שעליהם הוא בנה את הגותו ודרכם הוא הציג אותה ואת התפתחותה. אגב, דרור ייעץ לממשלות ולמנהיגים לאו דווקא מהצד הפוליטי שלו, וראש הממשלה שזוכה מצדו לעיקר ההערכה הוא דווקא מהליכוד, יצחק שמיר.

מוטיב מרכזי מאוד בספר, הוא ניתוח עצמי בתום כל פרק ובסיכום, מה מהישגיו הם תוצאה של כישרון והחלטות נכונות ומה מהן תוצאה של מזל ומקריות. מסתבר שעל פי שיפוטו לא מעט מהישגיו נובעים ממזל. אף שהוא אינו לוקה בצניעות, נגדיר זאת כך, יש בו יושרה לשפוט את עצמו גם לחומרה, על שגיאות והחלטות שקיבל, כולל מבחינה מוסרית.

ציטוט יפה מספרו: "להיות מתקן עולם, ולו בקנה מידה קטן, מחייב אותי להכיר ולהבין את חלקי העולם אותם אני שואף לשפר, לפתח בראשי מצפן ערכי שיכוון את פעולותיי, לקדם תאוריות של תהליכים היסטוריים היכולים לשמש בסיס למאמצי תיקון עולם (בנוסף לחשיבותן כמוסיפות לידע האנושי), ולהרבות ככל שאוכל בפרקטיקה של תיקון עולם הלכה למעשה – שהיא מצידה משמשת בסיס להפקת לקחים על הבנת העולם, לבניית מודלים נכונים יותר ולגיבוש הערכים הראויים לקידום. לזה מתווספים מחקר והוראה הנועדים להוסיף לידע ולהכשיר וגם לחנך סטודנטים, כולל הכנתם והנעתם של אלה השואפים להתפתח למתקני עולם."

ובאחרית דבר הוא ציטט משפט של קאנט שהאיר את דרכו: "העז לחשוב בעצמך!" גם אני מקבל את הפסוק כמוטו.

* גדול מהחיים – אמיר הייטנר הוא אמנם אחי הקטן, אבל הוא גדול מהחיים! מאחוריו כבר כמה וכמה מרתונים ואולטרה מרתונים. אבל זה כנראה קטן עליו. לכבוד יום הולדתו ה-60, הוא העניק לעצמו מתנה – החזיקו היטב... ריצת 100 ק"מ. אומר שנית – לא 100 מ'. 100 ק"מ. לא טיסה, לא נהיגה, לא הליכה – ריצה. של 100 ק"מ, במסגרת מרוץ הספרטניון. התענוג לקח לו 14 שעות בדיוק. והוא גמע את המרחק הזה בחיוך. מישהי אמרה לי היום, שאנחנו משפחה של לא נורמלים. צודקת. איך אמר מורנו ורבנו מאיר אריאל? "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" כל הכבוד, אמיר!

* ביד הלשון: תלמי יוסף – את הפינה האחרונה הקדשתי למועצה האזורית מעלה יוסף, המנציחה בשמה את יוסף וייץ, מראשי קק"ל, מייסד והמנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל ואחד מאבות ההתיישבות לפני ואחרי קום המדינה. גם היישוב תלמי יוסף נקרא על שמו של וייץ. תלמי יוסף הוא מושב עובדים, בחבל שלום שבצפון מערב הנגב, במועצה האזורית אשכול. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.

המושב נוסד ב-1977 בחבל ימית שבצפון סיני, ואוכלס בידי גרעין של עולים חלוצים מארה"ב ודרום אפריקה. בזמן בניית היישוב, התושבים התגוררו זמנית בשדה ניצן. מיד לאחר חתימת הסכם קמפ-דיוויד, שבו ישראל התחייבה לסגת מכל סיני ולעקור את תושביו, מיהרו התושבים לעזוב את שדה ניצן ולהתיישב על אדמתם, למרות שהיישוב טרם חובר לתשתיות חשמל, מים וביוב. חברי תלמי יוסף הגיעו להסכם עם הממשלה על מעבר היישוב לחבל שלום ועזבו ללא מאבק. אל המקום שהתפנה עלו אנשי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, שישבו בו עד עקירת היישובים ב-1982. רוב המשפחות התיישבו ביישוב החדש, ומיעוטן חזרו אחוזות אכזבה ותסכול למדינות מוצאן. ב-7 באוקטובר הגנה כיתת הכוננות על היישוב, מפני המחבלים שהגיעו לשער היישוב. בחילופי האש נרצח במרפסת ביתו תושב היישוב גיורא דובדבני, בן 81. המחבלים לא חדרו ליישוב אלא המשיכו הלאה ליישובים אחרים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com