מילו חזר מהמחנות חצי מת, ובלומה טיפלה בו במסירות במשך חודשיים עד שהתאושש. הם גרו אצל הוריה של בלומה עוד מיספר חודשים, ואחר כך היא שכרה דירה קטנה קרוב למרכז העיר. מילו עבר קורס של מנהלי חשבונות, והתקבל לעבודה בבנק "לחקלאי", בנק שחווה עליות ומורדות, והיה אפילו על סף פשיטת רגל. העבודה בבנק היתה כאילו תפורה על מילו – הוא נשא חן בעיני הבעלים, וגם כאשר השלטון הקומוניסטי הלאים את הבנק, מילו אלטשולר נשאר על כנו. רמזו לו כי על מנת שתהיה לו חזקה על המשרה כדאי שיהיה חבר מפלגה. ללא שהיות ולבטים נכנס מילו לבית המפלגה והגיש מועמדות. הוא הצהיר שהוא, ואביו לפניו היו כל חייהם פרולטרים. בדקו ובדקו, והגיעו למסקנה שאין מניעה לקבלו לחיקה החם של המפלגה הקומוניסטית. אלה היו הימים בטרם נחשבו היהודים כאלמנט קונטרה-רבולציונרי.

אחרי שהתקבל למפלגה מילו קודם למשרת ראש מחלקת האשראי, והמשכורת שלו הוכפלה. סוף סוף חש הזוג אלטשולר מעט רווחה. אלא שאז קרה מה שתמיד קורה אצל גבר מצליח – הוא החל לאחר הביתה בתירוצים שונים, כשעל מקטורנו ריח של בושם לא מוכר – כל הבנליה המשעממת מאז ומעולם.

בלומה החליטה להתעלם – מה שאיננו יודעים איננו קיים. אלא שבאחת המסיבות שערכה הנהלת הבנק שמה לב איך איליאנה המזכירה עומדת מאחורי כיסאו של מילו ומשעינה את חזה הענק על כתפיו – מעשה פטרונות שבלומה לא יכלה לעבור על כך לסדר היום. בלה היתה בחורה שקופה – כל מה שחשבה בלב מייד בא לידי ביטוי בצבע פניה – היא האדימה עד קצות האוזניים, ויצאה מהחדר. אחרי מספר דקות, כשהיא נרגעה קצת, חזרה וניגשה לאליאנה מאחוריה שנשארה באותה הפוזה, ומילו ישב זחוח דעת, נהנה מן הכובד הרך המעיק על כתפיו, והוא מספר אנקדוטות לחבורה של פקידים ופקידות שהצטופפו סביבו. בלומה תפסה את מרפקה של איליאנה ומשכה אותה בחוזקה. איליאנה מעדה ופגעה בסנטרה בקודקודו של מילו.

"הי, איליאנה, זהירות! יש לי רק מוח אחד!"

אבל איליאנה כבר לא הייתה שם, בלומה משכה אותה בכוח אל החדר השני:

"תשמעי, כלבה, את תניחי למילו שלי, אם לא, אני מנקרת לך את שתי העיניים!"

וכדי להמחיש לה את מה שהיא מתכוונת לעשות אם לא תציית, היא תפסה ביד אחת בשערותיה של איליאנה, וביד השנייה היא קירבה אל עיניה את הציפורניים.

"תגידי אחריי: 'מילו הוא הבעל של בלומינקה, ורק של בלומינקה, כולו – כולו של בלומינקה!'"

איליאנה הייתה מבועתת, היא עצמה את העיניים חזק, וניסתה להתגונן בידיה מציפורניה של בלומה. בלומה היתה אחוזת טירוף, ולמרות שהיתה כולה רבע עוף, היא הצליחה להבהיל את איליאנה כהוגן.

"תגידי מה שאמרתי לך, אחרת אני נועצת את הציפורניים, אני לא מתבדחת."

"אבל באמת, בלומינקה, מניין לך הרעיון..."

"אל תזבלי לי עכשיו את השכל בהכחשות!" ובלומה נעצה את הציפורניים בשמורות עיניה העצומות של איליאנה.

"את משוגעת, או מה?! אני אצעק, כולם יגיעו לכאן. תניחי לי, פגע רע!"

איליאנה ניסתה להשתחרר, אך היא חשה שכל תנועה שלה גורמת לבלומה להיות יותר נחושה ולנעוץ עוד את הציפורניים לתוך שמורות העיניים.

"מילו הוא הבעל של בלומינקה, רק של בלומינקה, כולו של בלומינקה! עכשיו נרגעת?"

"אני רוצה שתדעי שמילו היה בעולם האמת, ואני החזרתי אותו לחיים. הוא היה שלד עצמות, ואני החייתי אותו. הוא ניסה להתאבד, ואבא שלי הוריד אותו מחבל התלייה. אני פירנסתי אותו כל הימים, ועכשיו כשסוף סוף נעשה בן אדם, אני צריכה להסתפק בפירורים שאת מואילה להשאיר לי?! שימי טוב לב: אני לא אסכים, לא אסכים, לא אסכים, נבלה אחת! הבנת מה שאמרתי לך? הבנת? תאספי את העטינים שלך, ושלא תעיזי להתקרב למילו!"

מילו קרא להן פנימה:

"מה קרה לכן שם? אנחנו פה רוצים לשתות לחיים!"

בלומה, כבת נאמנה להוריה רצתה שהכביסה המלוכלכת תישאר בבית פנימה. לא היה לה נוח שכל הפקידים יראו את האדמומית שהיתה על שמורות עיניה של איליאנה:

"עוד רגע, חמוד שלי, לאיליאנה יש כאב ראש, ואני שמה לה קומפרסים."

בלומה דחפה את איליאנה לכיוון הכיור שבשירותים, הרטיבה מגבת ולחצה על המצח. היא הספיקה לעשות זאת לפני שמילו נכנס, כשפניו מביעים דאגה. בלומה הביטה בו בכעס (תמיד שקופה!) אבל לא אמרה מילה. היתה לה דעה על גברים, וידעה שאם יש איזה סיכוי להפסיק את הרומן הזה, הרי שהוא יכול לבוא רק מהכיוון של איליאנה, ולא מהכיוון שלו.

אחרי חודשיים נודע לבלומה שאיליאנה בהריון, וחשה מובסת. נלו פטרסקו, בעלה של איליאנה, פקיד גבוה בעירייה, היה ברקיע השביעי – אחרי שמונה שנים של נישואין, ואחרי ששפכו כסף רב על רופאים ולרופאי אליל, סוף סוף הצלחה כזאת, הפתעה כזאת! כשהבהילו את איליאנה לבית חולים, ביקש פטרסקו ממילו, חברו הטוב, שיתלווה אליו, וכך עשה. נולדה בת חמודה, שכולם טענו בתוקף של מבינים שהיא דומה לנלו כמו שתי טיפות מים. בלומה לא יכלה להתנגד כאשר מילו החליט בתור בוס להעניק להורים המאושרים מיטת תינוק מצויצת, היקרה ביותר שמכרו ב"אקונום", רשת החנויות הממשלתית של אותם ימים. נלו עמד על כך שיקראו לתינוקת מילה על שמו של החבר הנאמן נלו אלטשולר שגילה יחס כל כך חם כלפי המזכירה שלו וגם כלפיו. מילו שלח זר פרחים גדול שהמתין ליולדת ליד המיטה החדשה של התינוקת.

בלומה החליטה לפעול – היא שמה על ראשה מטפחת צבעונית, כזאת שלובשות האיכרות היום השוק, ופנתה לביתם של הפטרסקואים. היא צלצלה בפעמון, ומייד הסתובבה. איליאנה הביטה בעד העינית, חשבה שאיכרה הביאה לה ביצים וגבינה, ופתחה את הדלת. בשנייה הזאת בלומה פלשה פנימה כמו רוח סערה.

"הי משוגעת, אם תיגעי בתינוקת, אני אנקר לך את העיניים! שלא תעיזי להתקרב אליה, את שומעת אותי?"

"אני רק רוצה לראות אותה..."

"בחלום! לא ארשה לך! עופי לי מהעיניים. זה עוד חסר לי שתטילי עליה עין רעה!"

איליאנה היתה ילידת כפר, שהוריה שלחו אותה ללמוד בעיר, והצליחה להינשא לפקיד עירייה.

"איליאנה, אני לא אטיל על מילה עין רעה, אני אהרוג אותה אם תרשי למילו להיכנס לכאן. את יכולה ללכת למשטרה להודיע שאני מאיימת ברצח הממזרה שלך! אם את רוצה לראות אותה גדלה ולרוות ממנה נחת, אל תרשי למילו להיכנס לכאן. אל תתקרבי אליו. אני לא מתבדחת!"

בלומה נתנה בה מבט מאיים, שתבין עד כמה היא רצינית באיומיה.

"אבל בלומינקה, באמת, איך אני יכולה? הוא הבוס שלי בבנק. אם הוא מבקר אותנו, איך אני אגיד לו? כלומר, איך אפשר להתנהג ככה? גם מילו לא יבין מה נפל עליי."

"נפל או לא נפל, אם אשמע שכף רגלו דרכה כאן, או שאת הגעת אליו באיזה אופן, תצטרכי לשים שמירה על התינוקת, כי אני אגיע אליה באש ובמים."

"את יצאת מדעתך, בלומינקה, מה את רוצה מהתינוקת האומללה? איזה אסון נפל עליי! איך נדבקת אליי כמו ספחת!"

"אני יוצאת עכשיו. שימי לב איליאנה, זאת הזהרה שנייה. הזהרה שלישית לא תהיה."

איליאנה הצליחה לשכנע את מילו לא לבוא אליה. היא סיפרה לו על האיומים, ומילו שהכיר את אופייה של בלומה החליט לא להסתכן. הוא לקח לעצמו מאהבת אחרת, את מריאנה, זו שהחליפה את איליאנה בחופשת הלידה, והחיים נמשכו על מי מנוחות, עד שקרה לו מה שקרה לרוב היהודים ברומניה הקומוניסטית, וכמו רבים אחרים הבין שהמוצא הוא רק עלייה לארץ ישראל, לפני שיחווה את עקיצות הפרעושים בקלבוש.

עברו השנים הקשות בארץ, מילו ובלומה הצליחו להגיע למנוחה ולנחלה, כמו רוב העולים. גם כאן עבד מילו בבנק – בבנק דיסקונט, אבל הוא היה מוכרח "להתאוורר", ומדי שנה נסע לרומניה. בלומה לא הצטרפה. היא ידעה שהוא מבקר אצל משפחת פטרסקו, שעברו לגור בבירה, בבוקרסט. מילה כבר למדה באוניברסיטה. דינה, חברתה הטובה של בלומה בארץ, סיפרה לה שפגשה את מילה בעיר הקיט סלאניק מולדוסה, והיא מוכנה להישבע שהיא דומה כשתי טיפות מים לנלו פטרסקו.

בלומה לא האמינה לה, אבל כבר לא היה איכפת לה.

משה גרנות