היכרותי עם סמי בר לב, משתרעת על ארבעה עשורים. שיאה, בתשע שנות המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן". שירתי אז כדובר ועד יישובי הגולן, והקשר בינינו היה על בסיס יומיומי. בשנים הראשונות מטה הוועד ישב במועצה המקומית. גם לאחר מכן, רוב ישיבות הוועד היו בחדר הישיבות של המועצה. העבודה עם סמי היתה צמודה, הרבה טלפונים, הרבה פגישות, נסיעות משותפות למרכז ועוד. גם לאחר הניצחון במאבק נשארנו בקשר. מדי פעם סמי ביקש ממני לכתוב לו נאום או ברכה לאירוע (הוא הבין שהנאומים האלה הם חלק מתפקידו, אך הם היו עליו לטורח והוא ביקש את עזרתי). את המהלך להענקת פרס ישראל ליהודה הראל הובלנו אלי זיו מקשת, סמי ואני (ללא ידיעתו של יהודה). בקיצור, יש לי הרבה שעות סמי. במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, ראיינתי אותו שלוש פעמים. אביא כאן קטעים נבחרים מדבריו בשלושת הראיונות, ואתמקד בסיפורי בראשית של הקמת קצרין.

אחרי מלחמת ששת הימים חש סמי, שעבד בבנק בחיפה, צורך עז לעשות משהו חשוב ומשמעותי למען המדינה. בתחילת 1968 הוא עלה לגולן, והצטרף לחלוצי מרום גולן, שישבו אז בנקודה הזמנית השנייה שלהם, בקונייטרה. "כיוון שהיה לי רישיון נהיגה," מספר סמי, "סידור העבודה שיבץ אותי לעבוד בסקר הארכיאולוגי. קיבלתי מינוי של עוזר קצין מטה לארכיאולוגיה בממשל הצבאי. בשל היותי עובד הממשל יכולתי לקבל בית נטוש, כשל פקידי מטה מטעם הממשלה. אהבתי מאוד את חיי הקיבוץ. אהבתי את הקיבוצניקים. אבל רמונה, שהיתה חברה שלי, התנגדה בתוקף לקיבוץ. מנהל מקרקעי ישראל החל לשפץ רחוב בקונייטרה, והחלו לרשום אנשים שיבואו לגור בקונייטרה, כיישוב עירוני. התכוונתי להתיישב שם. אבל אלוף הפיקוד מוטה גור ביטל את התוכנית, בטענה שליד הגבול צריך להיות צבא, לא אזרחים." אגב, מי שדחף להפיכת קונייטרה לעיר עברית היה ראש הממשלה לוי אשכול, אך מערכת הביטחון התנגדה בתוקף להקמת עיר בסמוך לגבול, בניגוד ליישובים חקלאיים. ב-1972 מרום גולן עברה לנקודת הקבע בלוע של הר בנטל. "יהודה הראל, חברי הטוב, ניסה לשכנע אותי כמה חשוב להישאר בקיבוץ, אך אנו נשארנו בקונייטרה. שמרתי על קשר טוב עם יהודה ועם חבריי בקיבוץ. לצד אנשי הצבא, רמונה ואני היינו האזרחים היחידים בקונייטרה". רמונה וסמי הם היחידים שבתעודת הזהות שלהם מקום המגורים הוא קונייטרה.

שיבוצו של סמי לסקר הארכיאולוגי היה מקרי, אך סמי התאהב בארכיאולוגיה. גם אחרי שסיים את העבודה בארכיאולוגיה וכיהן כראש המועצה היתה לו זיקה עמוקה לארכיאולוגיה; הוא התעניין, קרא הרבה וסייר באתרים. הוא טיפח את פארק קצרין העתיקה ואת שחזור בית הכנסת העתיק, הקים את מוזיאון עתיקות הגולן, יזם את כנס קצרין לארכיאולוגיה והיה דירקטור ברשות העתיקות. את תקופת עיסוקו בארכיאולוגיה הוא זכר מאוד לטובה. "עשינו סקר של הכפרים הסוריים. עבדנו בשלוש חוליות, בכל חוליה שני אנשים עם ג'יפ ומצלמה. כדי לשחרר את הכפרים הנטושים להריסה, היה צורך באישור של אגף העתיקות במשרד החינוך. הארכיאולוג דני אורמן היה הממונה על סקר הכפרים הערביים. אני ומשה הרטל קלמנובסקי עברנו בכפרים עם מפה, לבדוק האם יש עתיקות, לתעד את הכפרים. תיעדנו 150 כפרים ומזרעות. איפה שלא היו עתיקות – הרסו. איפה שהיו עתיקות – לא אישרנו הריסה, ואספנו את הממצאים, גם כדי למנוע שוד עתיקות. כל העתיקות הועברו למחסנים בקונייטרה. רוב הכפרים נהרסו. לחלק – לא נתנו לטרקטור להיכנס, בשל העתיקות. היתה גם תאוות הריסה. למשל, הכפר צ'רקסי מנסורה. השאירו רק את המסגדים, אחרי כן גם אותם הרסו." באחד הימים, סמי ושותפו וחברו מוני בן ארי נסעו לביתו של שר הביטחון הכל יכול משה דיין. הם נכנסו לאוסף העתיקות שלו, הצביעו על משקוף ש"נלקח" מהגולן, הבהירו לו ש"זה שלנו," העמיסו על הרכב והחזירוהו אחר כבוד למחסן העתיקות בקוניטרה, לימים התשתית למוזיאון העתיקות בקצרין.

שלושה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים, נולד בנם הבכור של רמונה וסמי, גור. רמונה נסעה עימו אחרי הלידה לבית הוריה. "בערב יום כיפור טסתי לת"א והיה לי כרטיס ליום ראשון בבוקר. אולם בשבת גויסתי למילואים בפיקוד צפון." סמי שירת, בסדיר ובמילואים, כצפן – מפענח טקסטים מוצפנים. רמונה נשארה בזמן המלחמה אצל הוריה.

שירות המילואים של סמי נמשך חודשים אחדים, ועם שחרורו לא יהיה יכול כבר לחזור לקונייטרה, שישראל נסוגה ממנה בהסכם הפרדת הכוחות. סמי עבר לראש פינה והמשיך לעבוד בממשל הצבאי של הגולן כקצין ארכיאולוגיה. בנובמבר 1973, מיד לאחר המלחמה, הממשלה החליטה על הקמת מרכז עירוני בגולן. "ידעתי," אומר סמי, "שאני אחד מאלה שיישמו אותה." סמי ורמונה גרו בשכירות בראש פינה וחלמו לחזור לגולן.

"לא קרה כלום עם הרעיון הזה. הייתי בקשר עם ועד יישובי הגולן. ראינו שגוש אמונים מקים גרעיני התיישבות וכאן לא קורה כלום. יהודה ואני פנינו לחנן פורת, לבקש הקמת גרעין לעיר הגולן. חנן השיב: 'אתם חושבים שיש לנו אנשים? אתם רוצים גרעין, תקימו גרעין,' רציתי מאוד לחזור לגולן, גרתי קרוב, עבדתי בגולן, הכרתי את הגולן והיה טבעי שאקים את הגרעין ואזום את המהלך. נעזרתי ביהודה ובחברי מוני בן ארי שהקים את הגרעין למעלה אדומים.

בהתייעצות עם יהודה ובעזרתו, החלטנו להקים את הגרעין. איך מוצאים אנשים? פירסמנו מודעה בעיתון, ובה בישרנו שמקימים עיר בגולן, ומי שרוצה מוזמן להירשם. הרעיון נשמע מטורף. איך מפרסמים מודעה בעיתון? מאיפה הכסף? ליהודה היו קשרים באגף הארגון של ההסתדרות. הוא שיכנע אותם לממן את המודעה. יהודה השיג חדר בבית הקיבוץ המאוחד ברח' סוטין בתל-אביב למפגש הראשון עם המתעניינים.

הגענו לשם, היו שם כעשרים וחמישה איש. כמה מהם חיים עד היום בקצרין. סיפרתי שאנו מקימים גרעין. בחרנו ועד. אני נבחרתי ליו"ר הוועד ואתי ועוד ארבעה אנשים. אחרי הפגישה פירסמנו חוברת עם המטרות להקמת קצרין, ובראשן: להבטיח שהגולן יהיה חלק בלתי נפרד מישראל.

בסוף 1974 קם גרעין קצרין. "כולם היו בקשר איתי. היו צריכים לשלם 25 ל"י לחודש. פתחתי ת.ד. של הגרעין בראש פינה. כל הפעילות הזאת היתה בהתנדבות, לצד עבודתי באגף העתיקות. הישיבות היו אצלי בג'יפ. יזמתי טיול של הגרעין לגולן, נטיעות ט"ו בשבט ופעילויות נוספות.

אברהם עופר היה אז שר השיכון. כשהחלה הבניה, לחצנו כל הזמן לזרז אותה. חשבנו שעופר מעכב את הבנייה, כי הוא היה יונה, ולא תמך בהתיישבות מעבר לקו הירוק. על שלט של משרד השיכון כתבנו גרפיטי: 'עופר בלופר'." הסיפור המפורסם בנוגע למאבק על הקמת קצרין הוא "סיפור הגפרור", שעליו כתבתי במאמרי בטור הזה בשבוע שעבר.

שאלתי את סמי, האם בדיעבד הוא חושב שאכן עופר ניסה להכשיל את הקמת קצרין. "ברור שהוא לא אהב את ההחלטה. אבל כשאני חושב על כך היום... בסוף 1973 הממשלה קיבלה החלטה. אנו הגענו ביולי 1977. בתוך שלוש שנים וחצי מהחלטה עד שראשון התושבים נכנס לגור, זה סביר לגמרי. הרי לוקח זמן לתכנן, לבנות. לא היתה באמת בלימה, גם אם הם לא רצו כסוסים דוהרים. היום לוקח 7-8 שנים לתכנן שכונה. בדיעבד, בחירת מקום, תוכנית מיתאר, תיכנון שכונות, תיכנון הבתים, שנתיים לבנות. היום זה לא היה קורה. אפילו לא בעשר שנים. היתרון של צעירים, הוא דווקא בכך שאיננו מכירים ומבינים את המורכבות של תיכנון העיר. נראה לנו שהיה עיכוב מכוון. זה היה הראש שלנו, וטוב שזה היה הראש. צעקנו, לא כהצגה, אלא האמנו שהעסק תקוע. וכך הזזנו וזירזנו את המהלך. אבל היום אני רואה את זה אחרת."

ביתו של סמי בראש פינה והג'יפ שלו היו "קצרין שבדרך." משם הוא הניע את כל המהלך. משם הוא יצא לכל המהלכים מול משרד השיכון וכל מוסדות המדינה וההתיישבות. כל מי שקצת התעניין בהתיישבות בקצרין הגיע לסמי. "אנשים באו למשרד השיכון להתעניין, והיו אומרים להם ש'יש אחד בראש פינה, הוא יספר לכם.' אני הייתי מרכז המידע של הכול ושל כולם. זה היה העיסוק העיקרי שלי, בהתנדבות. נפגשתי עם כל מי שהתעניין. נסעתי אליהם לכל הארץ, לספר להם מה זה קצרין. הכול היה בפגישות פרונטליות. הכול, כדי לאסוף כמה שיותר אנשים. זה היה עיקר עיסוקי, לצד העבודה מול משרד השיכון. כמו כן, פעלתי מול התקשורת, טפטפתי הודעות לעיתונות והתראיינתי אצל הכתבים בצפון."

קצרין נוסדה בקיץ 1977. "ביולי הגענו, ראשוני התושבים. משרד השיכון מינה צוות הקמה, שקלט את האנשים, דאג לשירותים המוניציפליים. בראשו עמד מנחם הייט, איש משרד השיכון. מונתה ועדה בינמשרדית, שניהלה את המקום, בראשות מנחם. ועד התושבים בראשותי הוכר בידי משרד השיכון, ואני ייצגתי את התושבים בוועדה."

המועצה המקומית קצרין קמה באפריל 1980, בצו של האלוף יאנוש בן גל. זה היה כשנה וחצי לפני החלת החוק על הגולן. "ישראל קניג, מנהל המחוז במשרד הפנים רצה למנות אותי לראש המועצה, אך לא רציתי להתמנות ללא בחירות, ומנחם הייט היה ראש המועצה. לאחר זמן קצר, עשינו בחירות לא רשמיות של תושבי קצרין, נבחרתי, וקניג מינה אותי. ב-1983 נערכו בחירות מוניציפליות ראשונות. התמודדתי על התפקיד ונבחרתי."

לאורך כל השנים, מרגע שהקים את הגרעין ולאורך 34 שנותיו כראש המועצה, התפיסה של סמי לא היתה רק מקומית קצרינאית, אלא אזורית גולנית. הוא ראה בקצרין את העוגן המרכזי של ההתיישבות בגולן, שתיצור את המסה הקריטית שתבטיח את ריבונות ישראל על הגולן לעד.

"ראינו את קצרין כבירת הגולן; המקום שיהיו בו שירותי התרבות, המסחר, המוניציפלי, משרדי הממשלה." השותפות בין קצרין לבין המועצה האזורית גולן היתה משמעותית ביותר, גם אם היו עליות ומורדות ביחסים בין סמי לבין ראשי המועצה האזורית. היו שיתופי פעולה רבים, הן בפיתוח הגולן ובעיקר בוועד יישובי הגולן, ובמאבקים – תחילה להחלת הריבונות הישראלית על הגולן ואח"כ במאבק נגד הנסיגה. "התפיסה שלי הייתה כמה שיותר לשתף. לנצל את היתרון לגודל. דגלתי במקסימום שיתוף פעולה וזו גם היתה התפיסה של המקבילים שלי במועצה האזורית. וכך היו לנו הרבה מיזמים משותפים, כמו בית הספר 'נופי גולן', החברה לפיתוח הגולן, מוזיאון עתיקות הגולן והעיתון 'ארץ הגולן', שרמונה היתה העורכת הראשונה שלו."

הסיפורים רבים והיריעה קצרה, והסתפקתי כאן בהצגת סיפורי הקמת קצרין. בחזונו ובכושר הביצוע יוצא הדופן שלו, בנה סמי את קצרין. הישגיו עצומים. ומורשתו היא המשך פיתוחה של קצרין עד הפיכתה לעיר ואם בישראל, בירת הגולן.