* נתיב ההימלטות – הנראטיב של נתניהו על מחדל 7 באוקטובר, הוא נתיב הימלטות שמבטא מוגות לב, ברחנות, מנוסה מאחריות וחוסר מנהיגות. כל העומד מלפניי, מאחוריי, מצדדיי ובעיקר מתחתיי – הוא האחראי. ואני נקי. אפס במנהיגות.
לוז תפקידו של ראש ממשלה בישראל הוא להבטיח שלא יהיה 7 באוקטובר. לשם כך הוא קם מידי בוקר לעבודה. עשור וחצי האיש הזה היה ראש הממשלה, והתוצאה הבלתי נמנעת של המחדל המתמשך שלו היא 7 באוקטובר. אז מה עשית באותן שנים? לשם מה שילמתי לך משכורת?
הרי אם נתניהו אינו אחראי למחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר, אפשר לבטל את תפקיד ראש הממשלה.
חרפת מנוסתו הפחדנית חמורה לא פחות מאשמתו במחדל 7 באוקטובר.
* אחריות מיניסטריאלית – אחריות מיניסטריאלית = משמוניתי למיניסטר, אני אחראי באופן מוחלט לתחום שבאחריותי ולתוצאותיו.
אחריות מיניסטריאלית נוסח תרבות הברחנות הביביסטית = מה אתם רוצים ממני? אני המיניסטר. הם אחראים.
* ילקוט הכזבים – נשיא ארה"ב אברהם לינקולן אמר: "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אך אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן."
נתניהו, איש הכזבים, לא מאמין בדבריו של לינקולן. והנה, הוא משקר לעם ישראל עשרות שנים, ומוכיח ששקרן וטוב לו.
דומני, שבפרסום ילקוט הכזבים והמניפולציות – נראטיב ברחנותו הפחדנית מאחריותו למחדל, הוא הלך גשר אחד גדול מידי. שקר אחד גדול מדי.
נתניהו, צ'מברליין הישראלי, מר מחדל, הוא האשם במחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר. כל השקרים הנתעבים שהוא משפריץ, לא ישנו את העובדה הזאת. השקרן הזה לא ייבחר שוב.
* מה עשית בנדון? – נתניהו טוען שההתנתקות היא חלק מהסיבות למחדל, ואני מסכים איתו. הוא רק "שוכח" להזכיר את אחריותו להתנתקות. לא רק אחריות משותפת מעצם חברותו בממשלה שביצעה אותה, אלא אחריות של מי שהצביע בעדה בהצבעות בממשלה ובכנסת, וזאת כאשר הוא היה האדם היחיד בעל כוח פוליטי שיכול היה למנוע אותה.
יתר על כן, ההתנתקות בוצעה ב-2005, 18 שנים לפני הטבח. נתניהו נבחר ב-2009, 14 שנים לפני הטבח. אם נתניהו הבין את נזק ההתנתקות, מה הוא עשה ב-14 שנות שלטונו כדי לתקן את הנזק, או לצמצמו, או לפחות לבלום את התרחבותו? מדוע הוא לא ניהל מדיניות התקפית ואקטיביסטית נגד חמאס? מדוע הוא לא הורה על מבצע נוסח "חומת מגן" בעזה, כדי למוטט את הטרור ולהחזיר את השליטה הביטחונית לישראל? מדוע הוא איפשר לחמאס להתעצם, להתחמש, לבנות את עזה תחתית, בלי הפרעה? מדוע הוא לחץ על קטאר לשלם ולשלם ולהגדיל את הסכום ולממן את חמאס במיליארדים במזומן, כפרוטקשן על מנת לזכות בעוד כמה שבועות של שקט עד המנה הבאה? מדוע הוא הירשה לחמאס להצית את שדות הנגב ללא הפרעה, כדי שחלילה לא תהיה הסלמה? מדוע במקום לדאוג לסגירת אונר"א, הוא ניסה לשכנע את טראמפ לא לעצור את העברת הכספים לארגון ומשנכשל פעל והצליח לשכנע את גרמניה להגדיל את תמיכתה בארגון כדי לשפות את הסכום שנגרע? ומדוע בכל אותן שנים הוא נתן לחיזבאללה להתעצם בטירוף ולסכן את צפון הארץ? ומדוע כאשר חוליית מחבלי חיזבאללה חדרה לישראל הוא הורה לצבא להבריח את המחבלים אך לא להרוג אותם? ומדוע איפשר לחיזבאללה להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל? ומדוע הוא הבליג על הפיגוע במגידו?
האם הנזק של ההתנתקות, שנעשה ב-2005, הוא נזק סטטי, שאין מה לעשות כדי לצמצמו? לשם מה נבחרת להיות ראש הממשלה?
* אולי לא כל האמת – אחד מעובדי האלילים האובסביביים ביותר, כתב על מסמך הברחנות הפחדני של נתניהו, ש"כל הציטוטים הם אמת. אולי לא כל האמת."
קראנו בפרשת השבוע, "יתרו", את עשרת הדיברות. נאמר שם, בין השאר, "לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב." אפשר לקרוא זאת "תרצח... תנאף... תגנוב". כל הציטוטים הם אמת. אולי לא כל האמת.
* חוסר-סבירות קיצוני – אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית על המחדל שהביא ל-7 באוקטובר לוקה בחוסר סבירות קיצונית. ברור שהמחוקק לא העלה על דעתו בחלומות הבלהה הקודרים ביותר שלו, ניצול כה ציני של סמכות הממשלה נגד האינטרס הציבורי, כמו במקרה הזה. זו בדיוק ההוכחה לנחיצות עילת הסבירות, שנועדה להציב קווים אדומים לשלטון, לרסן ולבלום אותו.
אף על פי כן, אני מקווה שבג"ץ יחליט לא להתערב בנושא. כל החלטות ייקוב-הדין-את-ההר הללו, רק מעמיקות את המשבר החוקתי, ומוטב שבית המשפט העליון ינהג כמבוגר האחראי.
בלאו הכי, ברור שפסיקה שתחייב הקמת ועדת חקירה תמוסמס. אם לא יהיה לוח זמנים להחלטה, הנושא יידחה לעד. שוב יעתרו ובג"ץ יכפה לוח זמנים. הממשלה תנסח כתב מינוי בלתי סביר, שיעשה צחוק מהחקירה. הרי זו סמכות הממשלה. ואז יעתרו נגד המנדט של הוועדה וחוזר חלילה והתחלנו את שירנו מהתחלה.
צריך להיות ברור. כל עוד נתניהו ראש הממשלה, המחדל לא ייחקר. נקודה. הניחו לבג"ץ, מספיק עם העתירות האינסופית. צריך להתרכז בהחלפת השלטון. הממשלה הבאה, בישיבתה הראשונה, תקים ועדת חקירה ממלכתית. בנוסף לכך, מתוך לקח הניסיון של אי הקמת ועדת החקירה, הכנסת הבאה תידרש לשנות את חוק ועדות החקירה, כך שלא רק הממשלה תוכל להקים ועדת חקירה ממלכתית, אלא גם נשיא המדינה וגם הכנסת בהצבעה חשאית. ולא רק הממשלה תנסח את המנדט של הוועדה, אלא הממשלה בשיתוף עם האופוזיציה.
* פנטזיית הטרנספר – לפני שנה בדיוק, בישר טראמפ על תוכנית ה"טרנספר" שלו, כביכול, בעזה. וכך כתבתי באותו יום: "ליברמן, סמוטריץ' ראש הכנופייה ואחרים קוראים לאמץ את תוכנית הטרנספר של טראמפ. אבל אין תוכנית כזו. תוכניתו של טראמפ אינה טרנספר אלא פינוי בינוי. טראמפ רואה לנגד עיניו מיזם נדל"ני ענק, של בניית עזה מחדש כעיר מודרנית ומפותחת לפלשתינאים. ההצעה הגיונית, והיא טובה בעיקר לפלשתינאים. אבל סיכוייה להתממש אפסיים, מהסיבה שמצרים, וירדן ובעיקר הפלשתינאים יסכלו אותה בדיוק מהסיבה שליברמן, סמוטריץ' וראש הכנופייה מריעים לה, כלומר חששם שהיא תוביל לטרנספר. כמובן שכל ביטוי תמיכה של בכירים ישראליים בתוכנית, יחזק את ההתנגדות הערבית להצעה ויכשיל אותה."
וכך בדיוק קרה. הטרנספר היה פנטזיה, ומלכתחילה ברור היה למי שאינו מסמם את עצמו לדעת, שהיא לא תקרה. מה שמדאיג, הוא שמה שבהחלט יכול היה לקרות לא קרה – לא מוטטנו את חמאס. חמאס שולט ביד רמה על מחצית רצועת עזה, מתעצם ומתחמש, ופטרוניותיו – טורקיה וקטאר, בוחשות בניהול עזה, בגיבוי אמריקאי.
אף שלדעתי המצב אינו בלתי הפיך וישראל תהיה חייבת לחדש את המלחמה כדי להשלים את המשימה, נכון לעכשיו דומה שאנו כפסע אחרי הניצחון המוחלט.
* מחיר ההסכם – אם ארה"ב תתקוף באיראן, ישראל צפויה לשלם מחיר כבד. שוב ניאלץ לבלות זמן רב במקלטים, ובחורף זה הרבה פחות נעים. שוב תהיה פגיעה בבתים וכנראה גם פגיעה ממוקדת באתרים בעלי משמעות אסטרטגית (כדוגמת מכון ויצמן ובית חולים סורוקה במבצע "עם כלביא"), סביר להניח שנשלם גם בחיי אדם. לא רק איראן תפעל נגדנו, אלא גם החות'ים ואולי גם חיזבאללה.
אולם אם ארה"ב לא תתקוף ותגיע להסכם עם איראן, המחיר שישראל תשלם, המחיר שהעולם ישלם והמחיר שהעם האיראני ישלם, יהיה כבד לאין ערוך.
עצם קיומו של משטר האייאתולות של הרפובליקה האיסלמית, הוא האיום הגדול ביותר על האנושות ועל ישראל מאז מלחמת העולם השנייה. המחאה העממית באיראן בינואר, טמנה בחובה סיכוי להפלת המשטר, יותר מאשר כל אירוע אחר מאז המהפכה האיסלמית ב-1979. המחאה הזו דוכאה בטבח אכזרי – למעלה מ-30,000 מפגינים ביומיים.
ב-1989, בעיצומו של האביב במדינות מזרח אירופה ונפילת המשטרים הקומוניסטיים, היתה מחאה אנטי קומוניסטית דומה בסין. במשך חודש וחצי הפגינו אלפי סטודנטים וצעירים נגד המשטר בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ין. עיני העולם היו נשואות אליהם בהשתאות ובאהדה. דומה היה שכמו בפראג, בברלין, בפולין, ברומניה, ביוגוסלביה ובבריה"מ, היסטוריה מהפכנית מתרחשת לנגד עינינו. בליל 3 ביוני דוכאה המחאה בכוח, בידי צבא סין. הצבא טבח באכזריות במפגינים. מספר הנטבחים היה מזערי ביחס למספר הנטבחים באיראן – כמה מאות, אולי אלפים בודדים. אולם מאז עברו 37 שנים, ואזרחי סין לא העזו להרים ראש ולמחות נגד המשטר.
האם זה מה שצפוי גם באיראן? זה תלוי מאוד בהחלטתו של הנשיא טראמפ. טראמפ איים על איראן שארה"ב תתקוף אם תירה במפגינים. גם אילו נורתה יריה אחת, היה עליו לממש את איומו. אך המשטר טבח ברבבות. במהלך המחאה טראמפ עודד את האיראנים לצאת לרחובות והבטיח שהעזרה בדרך. הם נענו לקריאתו, העזרה לא הגיעה, הגיע הטבח הנורא. האם האיראנים יעזו לשוב ולצאת נגד המשטר בעשרות השנים הבאות, אם כך תסתיים הפרשה?
עצם קיום המו"מ עם משטר האייאתוללות אחרי הטבח, הוא לגיטימציה למשטר ולטבח. לא כל שכן, אם חלילה ייחתם הסכם. גם אם יהיה זה הסכם החלומות – איראן תפסיק את תוכנית הגרעין שלה, תמסור לארה"ב את שאריות האורניום, תתפרק מהטילים הבליסטיים שלה ותעצור את התמיכה בארגוני הפרוקסי שלה, גם אז יהיה זה הסכם מתועב, מעצם היותו הסכם עם המשטר האיראני. וכמובן, שהסיכוי לכך שיהיה הסכם ברוח זו, הוא אפס מוחלט. גם לא הסכם קרוב לכך. ובכל מקרה, כל הסכם שייחתם, אם ייחתם, נועד מלכתחילה להפרה, כי הוא לא נועד אלא להרוויח זמן.
כישראלי, כאזרח העולם החופשי וכאדם סולידרי עם העם האיראני, אני מייחל למתקפה אמריקאית על איראן.
ואם היא לא תבוא, לא יהיה מנוס ממתקפה ישראלית, להשלמת מבצע "עם כלביא" נגד מתקני הגרעין האיראני ונגד מערך הטילים האיראני. אולם אני בספק רב אם יש לישראל היכולת להפיל את המשטר האיראני. לארה"ב יש יכולת כזו, בפעולה שתכה במשטר מכה קשה ותעורר התקוממות עממית שתשים לו קץ.
* אפילו לא בדיחה – שלוש שנות מאסר על ריגול למען איראן?!
לכנות זאת בדיחה, זה להוציא שם רע לבדיחות.
* מתי החלה ההידרדרות – היום, כאשר הכנסת מחוקה והיא אסקופה נדרסת של הממשלה, כדאי להתרומם מן היום-יום ולנסות לראות איך הידרדרנו למצב הזה, שהפך את הדמוקרטיה שלנו לנכה. כי זה לא קרה בבוקר בהיר אחד.
נדמה לי שניתן להצביע על הרגע המדויק, שבו החלה ההידרדרות במעמדה ועצמאותה של הכנסת. זה היה ב-1985, בזמן ממשלת האחדות הלאומית, כאשר ראש הממשלה היה שמעון פרס ממפלגת העבודה ושר האוצר היה יצחק מודעי מהליכוד. עם קבלת התוכנית לייצוב המשק, בתקופה של המשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה, הם יצרו חבילה של רפורמות ושינויים מרחיקי לכת, ובצל תחושת החירום, הם ניסו להעביר אותם כתקנות לשעת חירום. בסופו של דבר העבירו אותם כחוק, שנקרא "חוק הסדרים לשעת החירום שבה מצוי משק המדינה." כל אותן רפורמות המופיעות בחוק, התקבלו אן-בלוק בהצבעת בזק, ללא תהליך יסודי ואמיתי בוועדת הכספים ובשאר ועדות הכנסת הרלוונטיות וכמובן ללא תהליך ציבורי שקוף. השלטון, באשר הוא, לא אוהב את הניג'וס של תהליך ציבורי שקוף ושל "חפירה" בוועדות הכנסת. וכך, הצעד החריג, שנבע ממצב חירום, הפך להרגל. מאז, זו השנה ה-41, שלצד תקציב המדינה מוצג "חוק ההסדרים", שהוא חוק עוקף כנסת, חוק עוקף דמוקרטיה.
רגע, אבל הרוב הצביע בעדו, מה לא דמוקרטי בזה? השאלה הזו היא העיוות התפיסתי, שדרדר את הכנסת ומדרדר את הדמוקרטיה.
מאז משלו כאן ממשלות ליכוד, ממשלות מפלגת העבודה, ממשלת קדימה, ממשלת השינוי, ממשלות אחדות. ואף ממשלה לא ויתרה על הפריבילגיה הזאת. ללמדך, שבעלי כוח לעולם לא ישושו לוותר על כוחם. כן, אם חלילה יעברו חוקי המהפכה המשטרית ובעתיד יתחלף השלטון, כלל לא בטוח שאלה שצעקו בצדק שזו פגיעה בדמוקרטיה, לא יאמצו זאת כשהכוח יהיה בידיהם. כמה נפלא לשלוט ברשות השופטת.
כמובן שההידרדרות במעמדה של הכנסת למצבה העגום הנוכחי, אינה רק בשל חוק ההסדרים, אבל שם זה התחיל. היום, כדי להציל את הדמוקרטיה, חייבים לחזק בחקיקה, באופן משמעותי, את מעמד הכנסת, קודם כל מול הממשלה, שהיום שולטת בה ביד רמה, וגם מול הרשות השופטת. המהלך הזה חייב לכלול גם את ביטול חוק ההסדרים.
* היפוכו של נתניהו – לא פעם העליתי על נס את מנהיגותו של יצחק שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שכיהנו כאן, והגדרתי אותו כהיפוכו המוחלט של נתניהו.
היום למדתי עליו סיפור שלא הכרתי, בטור של יוסי ורטר ב"הארץ". את הסיפור סיפר השבוע יאיר לפיד בכנסת, בישיבת מליאה לזכרו של שר האוצר בייגה שוחט, במלאת שנתיים למותו. "באביב 90' אחרי שהתרגיל המסריח של שמעון פרס כשל וממשלת האחדות התפרקה, יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה ביקש משוחט [חבר מפלגת העבודה. א.ה.] להמשיך בתפקידו כיו"ר ועדת הכספים. כן, כן, כדאי לקרוא את המשפט האחרון שוב. זה מראה לא רק מי היה שוחט, אלא גם מי היה שמיר."
* שתי מכונות רעל – אילו אח של רונן בר היה חשוד בפלילים, האם גם אז היו מי שקופצים על ההזדמנות כדי להדיח אותו?
כן. לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היו אומרים טלי גוטליב, אלמוג כהן, ברדוגו, ינון מגל ושכמותם. מה הם היו אומרים? בדיוק מה שאומרים תמונת הראי שלהם, במכונת הרעל הדוסופובית.
הם כל כך נטולי מודעות עצמית, שהם אפילו לא מבינים עד כמה הם דומים.
אגב, יש להם גם מרדכי דוידים משלהם: נאווה רוזוליו, ברק כהן ועוד.
* חוק המטורללים השלובים – בדיון הציבורי בפרשת ההברחה לעזה בא לידי ביטוי בצורה מוחשית חוק המטורללים השלובים.
המטורללים מצד אחד, מספרים סיפור מסמר שיער על כך שכל הפרשה היא תפירת תיק של ה"דיפ-סטייט" שנועדה להביא להדחת ראש השב"כ. לא איכפת להם שבכך הם מגבים חשודים בפשע חמור של הברחות לעזה, כלומר לחמאס, בשעת מלחמה. ממש "לאומיים". המטורללים מצד שני, מנצלים את הפרשה הזאת, כיוון שבמקרה אחד החשודים בה הוא אחיו של ראש השב"כ, לג'יהאד שנועד להביא להדחתו של זיני, למרות שברור לחלוטין שאין לו ולו קשר קל שבקלים לפרשה, ושהוא לא ידע דבר וחצי דבר בנדון.
על פי חוק המטורללים השלובים, ככל שמטורללי צד א' מעלים את רף הטרלול שלהם, עולה במקביל רף הטרלול בצד ב' ולהיפך. כל טענה על "תפירת התיק" מחזקת את הקריאה להדחת זיני וכל קריאה להדחת זיני מחזקת את הקונספירציה. כרגיל, אלה נבנים מאלה ואלה מאלה, והחברה הישראלית ניזוקה מצד זה ומצד זה. ואין מבוגר אחראי.
* מי הגדיר הברחת סיגריות כסיוע לאוייב – הסיכוי שוועדת גרוניס או היועמ"שית יביאו להדחתו של זיני מתפקיד ראש השב"כ בגלל מעשי אחיו, על סמך סעיף בהחלטת הוועדה, שואף לאפס (ואת ה"שואף ל..." כתבתי מתוך זהירות). פשוט, כיוון שאותו סעיף ממש לא התייחס למקרה מסוג זה. הסעיף התייחס לאפשרות שמי מבניו של זיני ישתתף בפשיעה לאומנית ביו"ש, בשל הרקע החרד"לי שלו. לדעתי, הסעיף הזה הוא שערורייתי. מה פתאום הוועדה מטילה דופי מראש באדם, בשל השתייכותו הזהותית? אולם ההחלטה השגויה הזאת התייחסה לפשיעה מתוך אידיאולוגיה לאומנית ודתית, ובטח לא לפשע של אח, הנובע מבצע כסף.
אגב, למי שתוהה מה פתאום הברחת סיגריות מוגדרת "סיוע לאויב בשעת מלחמה", כאשר רק לפני חודשים אחדים לוחמים בגדוד הסיור הבדואי שהבריחו רחפנים לא הואשמו בסעיף חמור כזה, התשובה לכך היא... דוד זיני. זיני שהגיע לשב"כ מבחוץ, אינו כבול לקונספציות אלא מנער את המוסכמות. אחד השינויים שהכניס, הוא קפיצת המדרגה בחומרת ההתייחסות להברחות לעזה בכלל, והברחת סיגריות בפרט. איתרע מזלו, והראשון שהוגש נגדו כתב אישום על סמך המדיניות שלו הוא אחיו. כמובן, שאיש אינו חושד בראש השב"כ שהיה מעורב בצורה כלשהי בפרשה או שידע דבר מה עליה, ולכן, אין כל סיבה לדיון ציבורי בשאלת זהותו של החשוד וקרבתו לראש השב"כ, שערכה הוא רכילותי בלבד.
* עוון בנים על אבות – שלוש פעמים כיהן מישה ארנס כשר הביטחון, והוא נחשב, בצדק, לאחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן. כמו כן שירת כשר החוץ, כשגריר ישראל בוושינגטון, כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לפני כן היה סמנכ"ל התעשיה האווירית, וקיבל את פרס ביטחון ישראל.
בנו הבכור של ארנס, פרופ' יגאל ארנס, היה פעיל במצפן – ארגון שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני; ארגון שתמך בקיצונים באויבי ישראל ובטרור וחתר להשמדת ישראל. מישהו העלה על דעתו לפסול את ארנס לתפקידים ביטחוניים בשל כך? לפקוד עוון בנים על אבות?
* תחרות צמודה – המשותף, או אחד הדברים המשותפים, לערוץ 14 ול"הארץ", הוא הבוז העמוק והתעוב למה שמכונה בפיהם "ערוצי התבהלה" / "ערוצי המיינסטרים" (בהתאמה) ובעיקר לערוץ 12.
מורן שריר השתלח ב"הארץ" בערוץ 12, שלטענתו כבר אין כמעט הבדל בינו לבין ערוץ 14, לא ניתן בו קול לעמדות שמאל, והדבר הנורא ביותר – דגל ישראל מופיע, רחמנא לצלן, על המסך, צמוד ללוגו.
בתחרות השנאה בינו לבין ינון מגל – איני יודע מי ינצח.
* נקודת משען – הפקודה החדשה בנוגע לשירות החרדים מקוממת. קודם כל מהבחינה העקרונית, הערכית. צה"ל הוא צבא העם, צבא אחד, ואין מקום לכך, שלכל מגזר יהיה שירות אחר. זה אבסורד. ושנית, הפרטים בפקודה מקוממים.
ואף על פי כן, עם כל הקושי, אני תומך בכך. השתמטות החרדים מזיקה לאין ערוך יותר מתנאי השירות של החרדים שיתגייסו. משבר ההשתמטות יוצר בעייה ביטחונית וחברתית חמורה. חייבים לפתור אותה. הפתרון מחייב שורה של צעדים. קודם כל צעדים כלכליים של ניתוק החברה החרדית והחינוך העצמאי מעטיני תקציב המדינה, סנקציות על משתמטים וכד'. ולצד זה, יש לעודד את הגיוס ולהסיר את הפחדים. אחרי 77 שנות השתמטות וחינוך לכך שהגיוס הוא שמד, ודורות של חינוך לשנוא את צה"ל ולראות בו איום קיומי, יש צורך בצעדים בוני אמון, שיהוו נקודת משען להזיז את החברה החרדית לגיוס לצה"ל. גיוס החרדים לצה"ל ישנה גם את אורח החיים הכלכלי החולה של החברה החרדית, ויהפוך אותה לחלק פרודוקטיבי ותורם לחברה הישראלית. זו עשויה להיות בשורה גדולה למדינת ישראל, שההשתמטות ההמונית והטפילות הכלכלית של החרדים היו לאיום חמור עליה. אם המחיר לכך הוא פקודת גיוס ייחודית, מקוממת ככל שתהיה, נכון לשלם אותו.
אני מאמין, שכאשר החרדים יתגייסו בהמוניהם לצה"ל, הם עצמם ירצו בהשתלבות אמיתית, והיחידות המיוחדות והתנאים המיוחדים יתייתרו בהדרגה.
עם זאת, אין מקום להתחייבות שמי שנכנס חרדי ייצא חרדי, כפי שצה"ל אינו אחראי לכך שמי שנכנס חילוני או דתי לאומי ייצא כפי שהוא נכנס. מה, הם יאמינו בפקודה? החיים הם דינאמיים, הבחירות הן אישיות וצה"ל אינו אמור לקחת אחריות על כך. ההתחייבות צריכה להיות, שצה"ל יספק את התנאים שיאפשרו לחרדי להישאר חרדי.
* אזור אחד – חרפת הפינוי הממושך של קו העימות בגליל, במלחמת "חרבות ברזל", המיטה מכה על האזור, שההתאוששות ממנה קשה.
"אגמון מרקט" בעמק החולה, בקרבת האגמון, היה מתחם החוויה הקולינרית של הצפון. מתחם פופולרי של מסעדות ובתי קפה. בכל המתחם הזה – אפילו עסק אחד לא חזר!
לעיתים, דווקא משבר מוליד צמיחה. וכך, אחד ממוקדי הצמיחה החשובים של הגליל המזרחי, ואולי החשוב שבהם, קם במקום שבו פעל "אגמון מרקט".
בזמן המלחמה, קמה יוזמה של תושבי אצבע הגליל, שנקראה "הביתה – חוזרים לגליל." המטרה שלהם היתה לקדם חזרה הביתה, לגליל, ולא להמתין לממשלה. החזרה הזו היתה אחד הגורמים שהניעו את הממשלה לשנות כיוון ואחרי כמעט שנה לצאת למתקפה בלבנון. אירגון "הביתה" מקדם מיזמים משני מציאות בצפון, באמצעות חיבור בין מגוון שותפים משלושת המגזרים – הציבורי, העסקי והפילנתרופיה. המטרה היא לייצר מיזמים בני-קיימא שיישארו בגליל למען הדורות הבאים וייצרו אנרגיה של צמיחה והתחדשות.
מיזם הדגל של "הביתה" הוא HUBayta – "האב", מתחם יזמות וחדשנות, בסמוך למלון "גליליום", שמהווה בית ליזמויות, בעיקר בתחומי ההיי-טק ובתחומים המשיקים להיי-טק, ומספק להם את מקום הפעילות ושירותי משרד. ההאב נפתח לפני שבועות אחדים, הרעיון קיים חודשים אחדים, וכבר כמעט כל החללים שבו מאוישים בידי חברות הפועלות בגליל.
התחלנו שם סיור של התנועה לציונות ממלכתית בקריית שמונה, ונפגשנו עם מייסד "הביתה" ניסן זאבי. הוא הביע תסכול מחוסר המעש והאימפוטנטיות של הממשלה וגם מקצב הפעולה של השלטון המקומי, וסיפר שהם פשוט החליטו לא להמתין – לפעול וליזום ולקדם את האזור. ניסן מייצג תקווה, ותקווה הוא דבר מדבק, וטוב היה לפתוח כך את הסיור.
סיירנו בקריית שמונה, למדנו את ההיסטוריה של המקום ואת מצבה הנוכחי, שבלשון המעטה, אינו פשוט, כיוון שכ-30% מהתושבים לא חזרו וכנראה לא יחזרו, ודווקא מהאוכלוסיות החזקות בעיר. נפגשנו עם סגן ראש העיר והממונה על תיק החינוך, רפאל סאלב. דנו בדרכים לתקומת קריית שמונה.
אני מאמין שהמפתח הוא קליטה של מאות משפחות צעירות חדשות, דתיות וחילוניות, שתדענה להקפיץ מחדש את העיר. הקמת אוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה, עשויה להיות מנוע צמיחה משמעותי, אך האתגר יהיה להביא להשתקעות מרצים וחוקרים בעיר ולמשוך את הסטודנטים להישאר בעיר.
קריית שמונה היא בירת הגליל העליון. אם קריית שמונה תיפול, תהיה זו מכה אנושה לגליל, ומשבר לאומי. הדבר החשוב ביותר, הוא שקריית שמונה והקיבוצים והמושבים סביבה ישכילו להתעלות מעל משקעי העבר ולפעול יחד, כאזור אחד, לפיתוח הגליל המזרחי כולו, ולהתעלם מהניסיונות ל"הפרד ומשול", של פוליטיקאים ציניים שנבנים מהפילוג והשנאה.
* עזרה ראשונה לעסקים – כששמעתי בתקשורת על החלטת הממשלה להעניק תלושי קניות לתושבי קריית שמונה, ראיתי בכך מחווה משפילה, של דחיפת קצת כסף ביד לתושבים, בהחלטה פופוליסטית של חלוקת "דגים" שלבטח לא תקדם את צמיחת העיר, ותהיה בעיקר דמי שתיקה.
העליתי את הנושא בשיחה עם סגן ראש העיר רפאל סאלב, ותשובתו הניחה את דעתי. הוא אמר שהעניין אינו מתנה לתושבים, וגם אין המדובר בתלושי מזון, אלא בפעולה שנועדה לסייע לעסקים. ירידה של 30% מהצרכנים היא איום קיומי על העסקים במקום, ועלולה להביא לסגירה של רבים מהם. התלושים נועדו לעודד קניה בעסקים בקריית שמונה.
אני מסכים, שהדבר עשוי להיות עזרה ראשונה מצילת חיים לעסקים, וככזה הוא מוצדק. אך צריך להיות ברור שצעדים מסוג זה אינם באמת מנופי צמיחה לקידום העיר.
* הקונצנזוס הגולני – ב"ישראל היום" פורסם ראיון, חשוב מעניין, חזוני ומעורר השראה עם ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר. משפט אחד של המראיין קומם אותי. נאמר בו, שהתושבים ביקשו מקלנר לדרוש פינוי במלחמה והוא סירב. סביר להניח שפה ושם היו תושבים שחשבו כך, אך זו תופעה שולית. היה בגולן קונצנזוס רחב מאוד, שאנו לא מתפנים. גם אנשים שבאופן אישי פינו את עצמם בזמן זה או אחר, עשו זאת כהחלטה אישית ולא חשבו שהגולן צריך להתפנות.
חרפת הפינוי הממושך של הגליל היא כתם בתולדות הציונות, והאזור מתקשה להתרומם מן השבר שהפינוי גרם לו.
* כפירה בציונות – אחד ההישגים הגדולים ביותר של הציונות ושל מדינת ישראל הוא העלייה הגדולה בשנות החמישים, של שורדי השואה ושל יהדות ארצות ערב. מדינה צעירה, קטנה, ענייה, תוך כדי מלחמה נוראית, שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה ומיד לאחריה, משלשת את עצמה בתוך שנים ספורות, מעניקה גג לכל עולה, ומקימה עם העולים מאות יישובים חדשים בגליל ובנגב. מנהיגותו של בן גוריון ושל אישים כאשכול וגולדה מאיר, הביאו להצלחה הגדולה הזאת, שהיא נדבך מרכזי בקיומה של המדינה. יש לציין, שבישראל הוטל משטר צנע, כדי לאפשר את המהלך הגדול הזה, וגם הסכם השילומים מגרמניה איפשר אותו.
זה ממש לא מובן מאליו. ספק אם היה לכך אח ורע בתולדות העמים. אבל זה ייעודה של ישראל כמדינה יהודית ציונית – עליית היהודים לישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים.
ישראל הקטנה פתחה את שעריה ללא הגבלה, למעט תקופות קצרות של סלקציה מסוימת.
העולים שבאו הם חלוצים, שחיו בתנאים חלוציים והיו למיישבי הנגב, השפלה והגליל. העלייה הזאת ראויה להיות מקור לגאווה בסיפור הישראלי.
חשתי גועל למשמע דבריו של אהוד ברק, בשיחה מוקלטת עם חברו, עבריין המין, אפשטיין, ועם שר האוצר האמריקאי לשעבר, לפני 13 שנה, שנחשפה השבוע, ובה ביטא התנשאות גזענית על העולים של שנות החמישים, ועל הקליטה ה"בלתי מבוקרת". דבריו הם כפירה בציונות.
* משיח לפי תומו – העובדה שאת דברי הבלע שלו על הקליטה הגדולה של שנות החמישים אמר אהוד ברק כמשיח לפי תומו בשיחה שהוקלטה ללא ידיעתו, היא מה שהופכת אותם למשמעותיים, כי הם מבטאים את הלך רוחו האותנטי. הם שמים ללעג את הצגת ה"התנצלות בפני עדות המזרח" שכפה על מפלגתו ב-1997, כשנבחר ליו"ר המפלגה לקראת בחירות 1999 שבהן עלה לשלטונו הכושל.
* הברית הטבעית - על פי הנתונים של צה"ל, הקיבוצים הם המובילים בנתוני הגיוס לצה"ל, בנתוני ההתנדבות לקרבי ובנתוני הליכת בנים ובנות לקצונה.
גאווה! זה פרי של חינוך ציוני משובח ושל חינוך לעשיה, לתרומה ולאחריות.
ההתיישבות העובדת והציונות הדתית הם המגזרים המובילים בצה"ל. לא בכדי. הקרבה ביניהם והדמיון ביניהם, לעומקו של דבר, גדולים ביותר.
מן הראוי לחדש את הברית ההיסטורית, שהיא ברית טבעית, בין ההתיישבות העובדת והציונות הדתית; ברית של ציונות, של התיישבות וביטחון.
* אחריות של שני הצדדים – הוויכוח מי אשם בפשיעה בחברה הערבית ומי אחראי לשינוי – החברה הערבית עצמה או המדינה, הוא ויכוח סרק, כי האשמה היא גם בחברה וגם במדינה, ומה שחשוב יותר – שני הגופים אחראים לתקן.
יש לחברה הערבית הרבה מה לתקן בתוכה, בתחומים כמו אלימות במשפחה והיחס לחוק, לאכיפת החוק ולמדינה. תרבות הנהיגה במגזר הערבי, היא דוגמה לכך, וכן הבנייה הבלתי חוקית. לא אחת יישובים ערבים מתייחסים למשטרה כמו אל כוח אוייב, כאשר היא נכנסת לפעול ביישוב, למשל באיסוף נשק בלתי חוקי. ואנו יודעים עד כמה הציבור הערבי ממעט בשיתוף פעולה עם המשטרה בהעברת מידע, שעשוי להיות קריטי במלחמה בפשיעה.
אין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריות המדינה; הממשלה והמשטרה. המדינה קיימת כדי להבטיח שלא כל דאלים גבר, הממשלה קיימת כדי למשול, יש לה אחריות ואין מקום לתירוצים. תפקידה של המשטרה לאכוף את החוק. הסיבה העיקרית לכך שהציבור אינו משתף פעולה עם המשטרה, היא הפחד מארגוני הפשיעה, שלמעשה שולטים באוטונומיה הערבית בישראל, בוואקום השלטוני שנוצר. מלחמה בארגוני פשיעה היא תפקיד חד-משמעי של המדינה.
ההתמודדות עם משבר הפשיעה והאלימות בחברה הערבית חייב להיעשות בידי המדינה, בשילוב עם החברה הערבית, בשילוב של פעילות חינוכית, סיוע כלכלי ליישוב ומלחמה חסרת פשרות בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי. כך פעלה ממשלת השינוי, בהובלת סגן השר לביטחון פנים סגלוביץ' שמונה לפרויקטור ולמתאם של המלחמה בפשיעה, ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא, בירידה משמעותית במספר הנרצחים. תוכניות העומק שנבנו עתידות היו למגר את הפשיעה ולהביא ביטחון למגזר הערבי. אולם ראש הכנופייה שמונה לשר לביטחון לאומי, פירק מיד את המנגנון, זרק לאשפה את התוכניות, והאלימות והרצח זינקו לממדים חסרי תקדים. ככה זה, כשאת התפקיד ממלא מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים".
הממשלה הבאה תהיה חייבת לתקן את המעוות, ועל אף אובדן השנים והחיים, יהיה עליה להקים מחדש את המנגנון שהקים סגלוביץ' ולבצע את התוכניות.
* אתם – את תחושת הגאווה של הישראלים בהישג של דני אבדיה מגדיר רוגל אלפר "פשיזם". אלא מה? הוא לועג לאבדיה שהזכיר את הישראליות שלו והודה לישראלים, וכתב שזה הישג אישי ואין קשר לישראליות. "אני מפשפש במעשיי בעשורים האחרונים; מריץ את חיי לנגד עיניי – ו... לא. אינני מוצא ולו בדל ראיה למקרה אחד, ולו הפעוט ביותר, שבו עזרתי בהיותי ישראלי לאבדיה להגשים חלום."
אבל אבדיה דיבר בכנות, כאשר הודה לעם ישראל, שמרעיף עליו אהדה שלבטח מסייעת להצלחתו. וכן, אבדיה באמת ובתמים חש שהוא מייצג את מדינת ישראל וגאה בה, גם במחיר מתקפות השנאה האנטישמיות נגדו. ואילו אלפר הציניקן, פשוט אינו שייך לעם הזה, שאבדיה מודה לו. הוא סולד מן העם הזה.
בפשקוויל אחר נזף אלפר בקוראיו: "די. אתם עם ככל העמים, לא טובים יותר." מילה אחת היא תמצית הפשקוויל, ותמצית הפשקוויל בנושא אבדיה, ותמצית כל כתיבתו: "אתם". הניכור הזה כלפי עמו. "אתם". "מה העבודה הזאת לכם?" כמוהו כמו הבן הרשע בהגדה של פסח. "לכם ולא לו."
* זֹהר – מָני גל הוא מחנך, רב חילוני, עורך טקסים ומוזיקאי, חבר קיבוץ עין גדי.
לחנו המוכר ביותר הוא לשיר "הללויה", למילותיו של יעקב גלפז, (אדם חוזר וקציר יומו / צנוע הוא ודל, / ועל גבו צרות החול / עומסות לו כמגדל. / ולפניו רואה פתאום / את שתי עיניה של בִּתו / והוא אז שר, והן איתו / שרות הללויה. // הללויה, וזה השיר / עולה מכל פינות העיר / כשהאדם ושתי עיני בתו / שרים הללויה).
מני בן השמונים פעיל מאוד וצעיר ברוחו. השנה הוא יצא עם אשתו יעלי לשנת שירות לגִמלאים בקריית שמונה, והם פעילים ותורמים בחינוך, בקהילה ובתרבות. בנוסף לכך הוא הצטרף לקהילה הלומדת "מעגלים", שיש לי הזכות להיות המנחה שלה.
מני הלחין כעשרה משיריה של לאה גולדברג, ויצר ערב פואטי-מוזיקלי על גולדברג ויצירתה, שכולל בתוכו את השמעת עשרת לחניו, לצד עוד משיריה. כותרת הערב "זֹהַר" (בהשראת שירה "לא היה בינינו אלא זֹהר" ושירים נוספים שבהם מופיע הזֹהר). הוא מופיע בהתנדבות ביישובי הסביבה עם הערב הקסום הזה. בליל שבת אירחנו אותו בפאב של אורטל. הוא ניגן ושר בקולו הערב משיריה של גולדברג שהוא הלחין, קרא משיריה, סיפר עליהם ולבסוף שרנו בהובלתו כמה משיריה המולחנים המוכרים. היה זה ערב חווייתי ומרגש, לשוחרי התרבות ואוהבי המוזיקה והשירה באורטל.
* לנוח על פסגת האוורסט – מה עושה אדם נורמלי אחרי שהוא כובש את פסגת האוורסט? טוב, קודם כל אדם נורמלי לא כובש את פסגת האוורסט, ובכל זאת, ניתן לצפות שיישב עם רגל על רגל ויתענג בסטלבט על ההישג, עד הודעה חדשה.
לפני שלושה שבועות, אחי הצעיר אמיר, כבש את האוורסט. הוא העניק לעצמו מתנה ליום הולדתו ה-60 – רץ 100 ק"מ!
ואיך הוא נח אחרי ההישג? כעבור שלושה שבועות, הוא... רץ 50 ק"מ
* ביד הלשון: שועלי מרום – לפני שבועות אחדים חגגה חטיבת הצנחנים במילואים הדרומית, "שועלי מרום" (646) יובל להיווסדה (באיחור של שנתיים, בשל המלחמה). זכיתי לשרת בחטיבה למעלה מעשרים שנה.
למה שועל? השועל מתקשר למלחמה. לוחם קשוח עתיר קרבות, מכונה "שועל קרבות ותיק". הגנרל הגרמני רומל כונה "שועל המידבר".
להערכתי מקור השם הוא יחידת הסיור של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור, שנקראה "שועלי שמשון". שמה ניתן לה בידי קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן והמשורר אבא קובנר, לאור פעולתו של שמשון הגיבור נגד הפלישתים. שמשון קשר לזנבותיהם של שלוש-מאות שועלים לפידים בוערים והריץ אותם לכיוון השדות והכרמים הפלישתיים שעלו באש. בכך הוא ראה בשמשון מופת של גבורה, של תעוזה, של תחבולנות ואקטיביזם.
אורי אבנרי, לוחם ביחידה, חיבר את המנונה. השועל מופיע על סמלה של חטיבת גבעתי עד היום והוא הסמל של פיקוד דרום.
אני משער, שהשם "שועלי מרום" ניתן לחטיבה מתוך הוקרה למורשת יחידת "שועלי שמשון", ומתוך היותה חטיבה דרומית. ולמה מרום? כי זו חטיבת צנחנים, כלומר, שועלי הקרבות צונחים ממרום.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 8.2.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר