[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
[המשך]
אהוד בן עזר: אמרת כי ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתך רצח חינוכי, וכי במובן זה הנך אנטי-כנעני מובהק. במה בדיוק מסתמכת ביקורתך על ההשקפה הכנענית, לפיה נוצר כאן בארץ לאום עברי חדש, ודבר אין לו הם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית?
גרשם שלום: לדברי הכנענים אין שום אסמכתא ושום קרקע אמיתי. ניצחונם היה מביא לא ליצירת אומה עברית חדשה אלא להיווצרות כת קטנה אשר בסערות הדיאלקטיקה ההיסטורית היתה מגיעה לכלייה. הצלחת הכנעניות לא היתה מביאה ליחס דיאלקטי פורה בין ישראל והתפוצה אלא לפולאריזאציה גמורה ולניתוק; ול"עם חדש" זה, לכיתה של יהודים אלו, לא היה שום כוח אמיתי לעמוד בהתמודדות עם ההיסטוריה. למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. הכנענים ביקשו להתחיל כיום זהות לאומית חדשה בהסתמך על שורשים של מה שהיה קיים בישראל לפני אלפיים שנה. זו אוטופיה על עבר של אומה שאין אנו יודעים מה היתה. אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה בכל הדיבורים האלה. מה היה קורה אילו במלחמת ששת הימים היתה כת חדשה זו (שדַבּריה התבטאו על היהודים ממש בסגנון אנטישמי) – עומדת לבדה במבחן? מה היה קורה? הם היו נשמדים, או שהיו מתבוללים בערבים מתוך אידאולוגיה של המרחב השמי.
אהוד בן עזר: הם מדברים על לאום עברי חדש שיקום בכל "ארץ-הפרת".
גרשם שלום: אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה. את האופי הפיקטיבי של כל מושגי היסוד שלהם – "ארץ-הפרת"! כאילו יש בכך משהו ריאלי, וכאילו עם יכול לנתק עצמו משורשיו. הם שוללים מעצמם את הסובסטאנציה, את לשד חייהם. ופיתרונם פירושו למעשה שנגיע להתבוללות (כי ערבים לא יילכו לקראת לאומיות חילונית בנוסח זה – מחוץ לתחום התעמולה הערבית, המשוללת כל כוונה של אמת).
הם, הכנענים, היו מביאים את כל היישוב לטמיעה, לכלייה או להגירה. יש לכנענים מושגים פיקטיביים לגבי העבר, לגבי תקופת התנ"ך, וגם לגבי העתיד. העובדה שלא נסחפנו בסערות ההיסטוריה באה דווקא מהאנטי-כנעניות. במדינת כנען אני לא מעוניין. זה משחק ריק בפיקציות, משחק כיתתי של קבוצה בלתי-אחראית ובלתי-רצינית. וכל זה בא מחוסר הרצון שלהם להודות שהיהדות יכולה להיות גוף חי, מתמלא ומתפתח. אם אי-אפשר לקיים בארץ-ישראל את עם ישראל בתור גוף בעל חיוניות בהיסטוריה, אחראי לעצמו – אז לשם מה באנו לכאן? למה אני צריך לשבת בארץ בעלת מימשל כנעני, כאשר השיתוף בינינו הוא רק ששנינו למדנו עברית? עצם העובדה של דיבור עברי אינה עובדה גואלת. גם הערבים לא יקבלו את ההשקפה הכנענית. לערבים יש אמנם מציאות של פאנטסיה, אך לא מציאות פיקטיבית, כמו לכנענים שלנו.
אהוד בן עזר: יש בהשקפה הכנענית רצון להביא למהפכה חילונית ודימוקראטית בכל "ארץ-הפרת", שהיא, לדעתם, ארץ העברים הקדומה.
גרשם שלום: כך? כך? יפה! יפה מאוד! הם רוצים, כמו טרוצקי, להיות מנהיגי מהפכה חילונית בקרב עם זר, בקרב הערבים. ואני שואל אותך, בשביל אדם שחי, כמוני, את חמישים השנים האחרונות – זה לא מצחיק? הלוא על אותו עניין התווכחנו עם המארכסיסטים מבין אחינו היהודים. שבענו את התיאוריה שאנחנו צריכים להיות שמן על גלגלי המהפכה – לא לשם כך באנו הנה לארץ! לא כדי להיות מהפכנים כאלה. ואני אומר לך – ההשקפה הכנענית תיכשל כאן בדיוק כשם שנכשלו הקומוניסטים היהודיים ברוסיה.
אהוד בן עזר: הכנענים מביאים את הדוגמה של היווצרות אומה חדשה של בני מהגרים בארצות-הברית.
גרשם שלום: הכנענים מתקיימים בחברה היהודית בישראל מחמת העובדה הפשוטה שכל חברה מרשה לעצמה פאראדוכסים. אך במהותם הם עניין שלילי לגמרי. הם מתפרנסים מזה שיש להם את מי לעזוב. מה לעשות וההיסטוריה של התיישבותנו כאן אינה דומה כלל וכלל לארצות-הברית לפני מאתיים שנה? מִסיבות אחרות לגמרי איפשרו שם בניין אומה חדשה, ואילו היום מסיבות אלה לא ייתכנו. מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים?! אולי רק כמה אלפים מבין הערבים יוכלו ללכת עם הכנענים כדי ליצור אומה ליבאנטינית חדשה. כל זה הבל.
אהוד בן עזר: אפשר לראות בהשקפה הכנענית ביטוי להרגשת המציאות של הדור הצעיר בישראל, המרגיש שכאן נוצרת אומה ישראלית חדשה, חילונית במהותה, השואפת להשתחרר מגדרי ההלכה היהודית.
גרשם שלום: אני יכול להבין יהודי חילוני שאינו מתכחש לקשר חי עם יהודים בעולם. יהדות חילונית היתה מציאות בחיינו בכל עשרות השנים האחרונות. ואפילו היו בתוכה תסיסות מעין-דתיות. אבל בשבילי החילוניות היא חלק מן הדיאלקטיקה של התפתחות בתוך היהדות.
אהוד בן עזר: פרופ' ליבוביץ היה אומר שהשקפתך על יהדות חילונית ועל לאומיות יהודית חילונית היא השקפה כנענית במהותה.
גרשם שלום: לפרופ' ליבוביץ יש הכישרון להביא כל דבר לידי אבסורד. הוא אומר שיהדות היא דבר מוגדר, ואני אומר שיהדות היא תופעה לא מוגדרת, תופעה חיה.
אהוד בן עזר: ואילו בעיני הכנענים אתה נחשב לבעל השקפה יהודית מובהקת, לא פחות מפרופ' ליבוביץ ומן הרבנים, וזאת משום שאתה רואה את כל התפתחותנו ההיסטורית אך ורק בתוך גדרי היהדות.
גרשם שלום: כל הלגיטימאציה של ההשקפה שלי היא בכך שהתייחסתי ליהדות העבר, ואני מתייחס ליהדות העתיד, כאל תופעה חיה ובלתי מוגדרת, אשר להתפתחותה יש מימד אוטופי, ואינני מוכן להיות עבד לניסוחים ולהגדרות. אני נמצא באמצע של תהליך, או של דרך; אני מאמין שאם משהו חי, אז הוא נמצא באמצע. מה שהביא אותי לכאן לא היה שונה ממה שהביא יהודים ציונים אחרים הנה. וכל המתכחש לכך, כמו הכנענים – אין כל סיבה שכיתתו תעמוד בסערת ההיסטוריה ובפני העולם הערבי.
המשך יבוא
אהוד: לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
נעמן כהן: "אני סבור שהספר 'אין שאננים בציון' הוא ספר בסיס שחייב להילמד בכל בית ספר עברי."
בגיליון:
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- אורי הייטנר: 1. דוד עתיד: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים."
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 8.2.26
- מוטי הרכבי: נתניהו משקר
- עמנואל בן סבו: 1. רגע ההכרעה, אל תקנאו בשופטים
- עמנואל בן סבו: 2. נאום הנכד, נאום הפיכחון
- יהודה גור-אריה: השולחן של מנחם
- משה גרנות: רומן מיסיונרי
- מיכל סנונית – מרוב אהבות / פוצ'ו – מרוב הזיות: בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים
- נעמן כהן: אהוד ברוג-ברק עושה סלקציה גזענית
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
גרשם שלום
הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
אורי הייטנר
1. דוד עתיד: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים."
בקיבוץ מעגן מיכאל, הלך לעולמו, בגיל 90, דוד עתיד.
דוד עתיד, בן משמרות, הוא גיסו של מאיר אריאל. כשנולד, הוריו קראו לו בשם עתיד, אך השם נראה מוזר והם שינו אותו לדוד. דוד אימץ אותו כשם משפחה. דוד עתיד היה מן המנהיגים הצעירים של הקיבוץ. הוא היה המזכיר הראשון של הקיבוץ מבני הדור השני, כבר ב-1963, בגיל 28. בשנות השבעים הוא ניסה להוביל בקיבוץ שינויים, מן הסוג שבוצעו במרבית הקיבוצים לקראת סוף שנות ה-80. לימים הוא עזב את משמרות והשתקע בקיבוץ מעגן מיכאל, שם הוא חי עד אחרון ימיו.
דוד היה אמן צעיר במשמרות, חבר בלהקת "משמרון", שהוקמה בידי חיים חנוך, אביו של שלום. עתיד כתב פזמונים ללהקה. לימים, כך הוא סיפר בראיון המופיע באתר של מעגן מיכאל, החליט לפרוש מכתיבה, כיוון שכאשר השווה את יצירתו ליצירותיהם של מאיר אריאל ושלום חנוך, הוא הגיע למסקנה שאין הוא מגיע לרמתם, ועדיף שיבחר מקצוע אחר.
עתיד לא היה רק גיסו של מאיר אריאל, אלא גם חברו לנשק. אמנם הוא היה מבוגר ממנו בשבע שנים, אולם במילואים הם שירתו יחד בצנחנים. דוד נפצע בשירותו הסדיר, בפעולת חטיפה של כוח קטן בפיקודו של מאיר הר ציון. במלחמת ששת הימים הוא נפצע בשנית, בפריצה לירושלים. הוא כבר לא היה נער, אלא גבר בן 32, ולטענתו הטראומה של הפציעה השנייה החזירה אותו לטראומה של הפציעה הראשונה, כשעוד היה נער. המלחמה ביגרה אותו באחת, הפכה אותו לאדם מבוגר, זקן. ובפרספקטיבה, הוא מגדיר את עצמו כהלום קרב. שירו "הייתי נער" עוסק בהלם קרב. בפצע בנפשו של הלוחם.
בראיון לאתר של מעגן מיכאל, סיפר עתיד, שאחרי המלחמה צפה בערב ראיונות של דן בן אמוץ בחמאם ביפו. בן אמוץ ראיין זוג צעיר, והבחורה סיפרה שאחרי המלחמה בן הזוג השתנה מאוד. הוא הזדהה מאוד עם הסיפור, ובעקבותיו כתב את השיר.
בראיון שנתן לעופר גביש, הוא סיפר שכתב את השיר בשובו מטיול של קיבוץ משמרות בגולן, מיד לאחר המלחמה. ואכן, השיר מתאר את נופי הגולן: "שלגים על החרמון מול שמש נמסים" – שנת 1967 היתה מושלגת מאוד, וביוני היו עדיין כתמים לבנים על החרמון, כפי שניתן לראות בתמונות המלחמה. עיירת הרפאים המתוארת היא קוניטרה, שתושביה ברחו ביום האחרון למלחמה.
טיול הוא שגרה. והשיר מתאר חזרה לשגרה – הקיץ שב למשלטיו הישנים. הווילונות הוסרו והנייר גורד – הווילונות של ההאפלה, ודבק הנייר שהודבק על החלונות כדי למנוע את ניפוצן ברעד ההפגזות. הרימונים חזרו לשוק לדוכנים, כלומר שוב – רימון אינו כלי משחית במלחמה, אלא פרי מאכל בימי שלום ושגרה. גם המילואים הסתיימו. גילחנו הזקן, גיהצנו המדים. הרחוב חוזר לעצמו – המיני שב ומשתלט על המדים. כבר לא החיילים צועדים, אלא הפזמונים במצעדים. וברחובות שוב מוכרים פלאפל ותקוות. לומדים לחזור להרגלים הישנים. העניינים חוזרים אט אט למסלולם.
כך על פני השטח. הכול חוזר למקומו, זולת דבר אחד. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים." הוא שר: "הייתי נער" והיא שרה "היה לי נער". הוא היה נער מאוהב, צלול היה קולו, צלולות היו עיניו. אבל הוא חזר מהמלחמה אחר. הילוכו כבד ואטומות פניו. ולמרות הכול, השיר מסתיים בנימה של תקווה, של אופטימיות, כאשר הנער שאיבד את נעוריו, פונה אל נערתו: "עכשיו חייכי אליי מוכרת ויפה." אחרי השינוי שהוא חווה, הוא נאחז במה שנשאר ולא השתנה – יופיה וחיוכה של אהובתו.
עתיד מסר את השיר לשלום חנוך להלחנה, אך שלום לא התלהב והעביר אותו ליאיר רוזנבלום. רוזנבלום הלחין. עתיד לא כל כך התלהב מהלחן, היה לו קשה עם המעבר החד מהמארש של הבית לרכות של הפזמון, אך השיר הצליח מאוד, הושמע הרבה והיה אהוב מאוד על הקהל. והוא נשאר נכס צאן ברזל עד היום, בחלוף כמעט 60 שנה.
יאיר רוזנבלום, שעבד עם הלהקות הצבאיות, נתן את השיר לביצועה של להקת הנח"ל. הסולנית בשיר היתה אביבה בֶּנוֹ, אולם בעת הקלטת הקליפ המיתולוגי היא היתה בחופשת לידה והחליפה אותה שולה חן. את החייל גילם בקליפ שאולי רוזנטל, היום – שאולי רון-טל, שהיה בעלה של אביבה בנו.
היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
הווילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער,
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.
גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו
עמדי בשער, נערה, עמדי בשער,
אני חוזר אלייך בדרכי עפר.
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.
דוד עתיד, בן משמרות, הוא גיסו של מאיר אריאל. כשנולד, הוריו קראו לו בשם עתיד, אך השם נראה מוזר והם שינו אותו לדוד. דוד אימץ אותו כשם משפחה. דוד עתיד היה מן המנהיגים הצעירים של הקיבוץ. הוא היה המזכיר הראשון של הקיבוץ מבני הדור השני, כבר ב-1963, בגיל 28. בשנות השבעים הוא ניסה להוביל בקיבוץ שינויים, מן הסוג שבוצעו במרבית הקיבוצים לקראת סוף שנות ה-80. לימים הוא עזב את משמרות והשתקע בקיבוץ מעגן מיכאל, שם הוא חי עד אחרון ימיו.
דוד היה אמן צעיר במשמרות, חבר בלהקת "משמרון", שהוקמה בידי חיים חנוך, אביו של שלום. עתיד כתב פזמונים ללהקה. לימים, כך הוא סיפר בראיון המופיע באתר של מעגן מיכאל, החליט לפרוש מכתיבה, כיוון שכאשר השווה את יצירתו ליצירותיהם של מאיר אריאל ושלום חנוך, הוא הגיע למסקנה שאין הוא מגיע לרמתם, ועדיף שיבחר מקצוע אחר.
עתיד לא היה רק גיסו של מאיר אריאל, אלא גם חברו לנשק. אמנם הוא היה מבוגר ממנו בשבע שנים, אולם במילואים הם שירתו יחד בצנחנים. דוד נפצע בשירותו הסדיר, בפעולת חטיפה של כוח קטן בפיקודו של מאיר הר ציון. במלחמת ששת הימים הוא נפצע בשנית, בפריצה לירושלים. הוא כבר לא היה נער, אלא גבר בן 32, ולטענתו הטראומה של הפציעה השנייה החזירה אותו לטראומה של הפציעה הראשונה, כשעוד היה נער. המלחמה ביגרה אותו באחת, הפכה אותו לאדם מבוגר, זקן. ובפרספקטיבה, הוא מגדיר את עצמו כהלום קרב. שירו "הייתי נער" עוסק בהלם קרב. בפצע בנפשו של הלוחם.
בראיון לאתר של מעגן מיכאל, סיפר עתיד, שאחרי המלחמה צפה בערב ראיונות של דן בן אמוץ בחמאם ביפו. בן אמוץ ראיין זוג צעיר, והבחורה סיפרה שאחרי המלחמה בן הזוג השתנה מאוד. הוא הזדהה מאוד עם הסיפור, ובעקבותיו כתב את השיר.
בראיון שנתן לעופר גביש, הוא סיפר שכתב את השיר בשובו מטיול של קיבוץ משמרות בגולן, מיד לאחר המלחמה. ואכן, השיר מתאר את נופי הגולן: "שלגים על החרמון מול שמש נמסים" – שנת 1967 היתה מושלגת מאוד, וביוני היו עדיין כתמים לבנים על החרמון, כפי שניתן לראות בתמונות המלחמה. עיירת הרפאים המתוארת היא קוניטרה, שתושביה ברחו ביום האחרון למלחמה.
טיול הוא שגרה. והשיר מתאר חזרה לשגרה – הקיץ שב למשלטיו הישנים. הווילונות הוסרו והנייר גורד – הווילונות של ההאפלה, ודבק הנייר שהודבק על החלונות כדי למנוע את ניפוצן ברעד ההפגזות. הרימונים חזרו לשוק לדוכנים, כלומר שוב – רימון אינו כלי משחית במלחמה, אלא פרי מאכל בימי שלום ושגרה. גם המילואים הסתיימו. גילחנו הזקן, גיהצנו המדים. הרחוב חוזר לעצמו – המיני שב ומשתלט על המדים. כבר לא החיילים צועדים, אלא הפזמונים במצעדים. וברחובות שוב מוכרים פלאפל ותקוות. לומדים לחזור להרגלים הישנים. העניינים חוזרים אט אט למסלולם.
כך על פני השטח. הכול חוזר למקומו, זולת דבר אחד. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים." הוא שר: "הייתי נער" והיא שרה "היה לי נער". הוא היה נער מאוהב, צלול היה קולו, צלולות היו עיניו. אבל הוא חזר מהמלחמה אחר. הילוכו כבד ואטומות פניו. ולמרות הכול, השיר מסתיים בנימה של תקווה, של אופטימיות, כאשר הנער שאיבד את נעוריו, פונה אל נערתו: "עכשיו חייכי אליי מוכרת ויפה." אחרי השינוי שהוא חווה, הוא נאחז במה שנשאר ולא השתנה – יופיה וחיוכה של אהובתו.
עתיד מסר את השיר לשלום חנוך להלחנה, אך שלום לא התלהב והעביר אותו ליאיר רוזנבלום. רוזנבלום הלחין. עתיד לא כל כך התלהב מהלחן, היה לו קשה עם המעבר החד מהמארש של הבית לרכות של הפזמון, אך השיר הצליח מאוד, הושמע הרבה והיה אהוב מאוד על הקהל. והוא נשאר נכס צאן ברזל עד היום, בחלוף כמעט 60 שנה.
יאיר רוזנבלום, שעבד עם הלהקות הצבאיות, נתן את השיר לביצועה של להקת הנח"ל. הסולנית בשיר היתה אביבה בֶּנוֹ, אולם בעת הקלטת הקליפ המיתולוגי היא היתה בחופשת לידה והחליפה אותה שולה חן. את החייל גילם בקליפ שאולי רוזנטל, היום – שאולי רון-טל, שהיה בעלה של אביבה בנו.
היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
הווילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער,
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.
גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו
עמדי בשער, נערה, עמדי בשער,
אני חוזר אלייך בדרכי עפר.
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 8.2.26
* נתיב ההימלטות – הנראטיב של נתניהו על מחדל 7 באוקטובר, הוא נתיב הימלטות שמבטא מוגות לב, ברחנות, מנוסה מאחריות וחוסר מנהיגות. כל העומד מלפניי, מאחוריי, מצדדיי ובעיקר מתחתיי – הוא האחראי. ואני נקי. אפס במנהיגות.
לוז תפקידו של ראש ממשלה בישראל הוא להבטיח שלא יהיה 7 באוקטובר. לשם כך הוא קם מידי בוקר לעבודה. עשור וחצי האיש הזה היה ראש הממשלה, והתוצאה הבלתי נמנעת של המחדל המתמשך שלו היא 7 באוקטובר. אז מה עשית באותן שנים? לשם מה שילמתי לך משכורת?
הרי אם נתניהו אינו אחראי למחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר, אפשר לבטל את תפקיד ראש הממשלה.
חרפת מנוסתו הפחדנית חמורה לא פחות מאשמתו במחדל 7 באוקטובר.
* אחריות מיניסטריאלית – אחריות מיניסטריאלית = משמוניתי למיניסטר, אני אחראי באופן מוחלט לתחום שבאחריותי ולתוצאותיו.
אחריות מיניסטריאלית נוסח תרבות הברחנות הביביסטית = מה אתם רוצים ממני? אני המיניסטר. הם אחראים.
* ילקוט הכזבים – נשיא ארה"ב אברהם לינקולן אמר: "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אך אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן."
נתניהו, איש הכזבים, לא מאמין בדבריו של לינקולן. והנה, הוא משקר לעם ישראל עשרות שנים, ומוכיח ששקרן וטוב לו.
דומני, שבפרסום ילקוט הכזבים והמניפולציות – נראטיב ברחנותו הפחדנית מאחריותו למחדל, הוא הלך גשר אחד גדול מידי. שקר אחד גדול מדי.
נתניהו, צ'מברליין הישראלי, מר מחדל, הוא האשם במחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר. כל השקרים הנתעבים שהוא משפריץ, לא ישנו את העובדה הזאת. השקרן הזה לא ייבחר שוב.
* מה עשית בנדון? – נתניהו טוען שההתנתקות היא חלק מהסיבות למחדל, ואני מסכים איתו. הוא רק "שוכח" להזכיר את אחריותו להתנתקות. לא רק אחריות משותפת מעצם חברותו בממשלה שביצעה אותה, אלא אחריות של מי שהצביע בעדה בהצבעות בממשלה ובכנסת, וזאת כאשר הוא היה האדם היחיד בעל כוח פוליטי שיכול היה למנוע אותה.
יתר על כן, ההתנתקות בוצעה ב-2005, 18 שנים לפני הטבח. נתניהו נבחר ב-2009, 14 שנים לפני הטבח. אם נתניהו הבין את נזק ההתנתקות, מה הוא עשה ב-14 שנות שלטונו כדי לתקן את הנזק, או לצמצמו, או לפחות לבלום את התרחבותו? מדוע הוא לא ניהל מדיניות התקפית ואקטיביסטית נגד חמאס? מדוע הוא לא הורה על מבצע נוסח "חומת מגן" בעזה, כדי למוטט את הטרור ולהחזיר את השליטה הביטחונית לישראל? מדוע הוא איפשר לחמאס להתעצם, להתחמש, לבנות את עזה תחתית, בלי הפרעה? מדוע הוא לחץ על קטאר לשלם ולשלם ולהגדיל את הסכום ולממן את חמאס במיליארדים במזומן, כפרוטקשן על מנת לזכות בעוד כמה שבועות של שקט עד המנה הבאה? מדוע הוא הירשה לחמאס להצית את שדות הנגב ללא הפרעה, כדי שחלילה לא תהיה הסלמה? מדוע במקום לדאוג לסגירת אונר"א, הוא ניסה לשכנע את טראמפ לא לעצור את העברת הכספים לארגון ומשנכשל פעל והצליח לשכנע את גרמניה להגדיל את תמיכתה בארגון כדי לשפות את הסכום שנגרע? ומדוע בכל אותן שנים הוא נתן לחיזבאללה להתעצם בטירוף ולסכן את צפון הארץ? ומדוע כאשר חוליית מחבלי חיזבאללה חדרה לישראל הוא הורה לצבא להבריח את המחבלים אך לא להרוג אותם? ומדוע איפשר לחיזבאללה להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל? ומדוע הוא הבליג על הפיגוע במגידו?
האם הנזק של ההתנתקות, שנעשה ב-2005, הוא נזק סטטי, שאין מה לעשות כדי לצמצמו? לשם מה נבחרת להיות ראש הממשלה?
* אולי לא כל האמת – אחד מעובדי האלילים האובסביביים ביותר, כתב על מסמך הברחנות הפחדני של נתניהו, ש"כל הציטוטים הם אמת. אולי לא כל האמת."
קראנו בפרשת השבוע, "יתרו", את עשרת הדיברות. נאמר שם, בין השאר, "לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב." אפשר לקרוא זאת "תרצח... תנאף... תגנוב". כל הציטוטים הם אמת. אולי לא כל האמת.
* חוסר-סבירות קיצוני – אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית על המחדל שהביא ל-7 באוקטובר לוקה בחוסר סבירות קיצונית. ברור שהמחוקק לא העלה על דעתו בחלומות הבלהה הקודרים ביותר שלו, ניצול כה ציני של סמכות הממשלה נגד האינטרס הציבורי, כמו במקרה הזה. זו בדיוק ההוכחה לנחיצות עילת הסבירות, שנועדה להציב קווים אדומים לשלטון, לרסן ולבלום אותו.
אף על פי כן, אני מקווה שבג"ץ יחליט לא להתערב בנושא. כל החלטות ייקוב-הדין-את-ההר הללו, רק מעמיקות את המשבר החוקתי, ומוטב שבית המשפט העליון ינהג כמבוגר האחראי.
בלאו הכי, ברור שפסיקה שתחייב הקמת ועדת חקירה תמוסמס. אם לא יהיה לוח זמנים להחלטה, הנושא יידחה לעד. שוב יעתרו ובג"ץ יכפה לוח זמנים. הממשלה תנסח כתב מינוי בלתי סביר, שיעשה צחוק מהחקירה. הרי זו סמכות הממשלה. ואז יעתרו נגד המנדט של הוועדה וחוזר חלילה והתחלנו את שירנו מהתחלה.
צריך להיות ברור. כל עוד נתניהו ראש הממשלה, המחדל לא ייחקר. נקודה. הניחו לבג"ץ, מספיק עם העתירות האינסופית. צריך להתרכז בהחלפת השלטון. הממשלה הבאה, בישיבתה הראשונה, תקים ועדת חקירה ממלכתית. בנוסף לכך, מתוך לקח הניסיון של אי הקמת ועדת החקירה, הכנסת הבאה תידרש לשנות את חוק ועדות החקירה, כך שלא רק הממשלה תוכל להקים ועדת חקירה ממלכתית, אלא גם נשיא המדינה וגם הכנסת בהצבעה חשאית. ולא רק הממשלה תנסח את המנדט של הוועדה, אלא הממשלה בשיתוף עם האופוזיציה.
* פנטזיית הטרנספר – לפני שנה בדיוק, בישר טראמפ על תוכנית ה"טרנספר" שלו, כביכול, בעזה. וכך כתבתי באותו יום: "ליברמן, סמוטריץ' ראש הכנופייה ואחרים קוראים לאמץ את תוכנית הטרנספר של טראמפ. אבל אין תוכנית כזו. תוכניתו של טראמפ אינה טרנספר אלא פינוי בינוי. טראמפ רואה לנגד עיניו מיזם נדל"ני ענק, של בניית עזה מחדש כעיר מודרנית ומפותחת לפלשתינאים. ההצעה הגיונית, והיא טובה בעיקר לפלשתינאים. אבל סיכוייה להתממש אפסיים, מהסיבה שמצרים, וירדן ובעיקר הפלשתינאים יסכלו אותה בדיוק מהסיבה שליברמן, סמוטריץ' וראש הכנופייה מריעים לה, כלומר חששם שהיא תוביל לטרנספר. כמובן שכל ביטוי תמיכה של בכירים ישראליים בתוכנית, יחזק את ההתנגדות הערבית להצעה ויכשיל אותה."
וכך בדיוק קרה. הטרנספר היה פנטזיה, ומלכתחילה ברור היה למי שאינו מסמם את עצמו לדעת, שהיא לא תקרה. מה שמדאיג, הוא שמה שבהחלט יכול היה לקרות לא קרה – לא מוטטנו את חמאס. חמאס שולט ביד רמה על מחצית רצועת עזה, מתעצם ומתחמש, ופטרוניותיו – טורקיה וקטאר, בוחשות בניהול עזה, בגיבוי אמריקאי.
אף שלדעתי המצב אינו בלתי הפיך וישראל תהיה חייבת לחדש את המלחמה כדי להשלים את המשימה, נכון לעכשיו דומה שאנו כפסע אחרי הניצחון המוחלט.
* מחיר ההסכם – אם ארה"ב תתקוף באיראן, ישראל צפויה לשלם מחיר כבד. שוב ניאלץ לבלות זמן רב במקלטים, ובחורף זה הרבה פחות נעים. שוב תהיה פגיעה בבתים וכנראה גם פגיעה ממוקדת באתרים בעלי משמעות אסטרטגית (כדוגמת מכון ויצמן ובית חולים סורוקה במבצע "עם כלביא"), סביר להניח שנשלם גם בחיי אדם. לא רק איראן תפעל נגדנו, אלא גם החות'ים ואולי גם חיזבאללה.
אולם אם ארה"ב לא תתקוף ותגיע להסכם עם איראן, המחיר שישראל תשלם, המחיר שהעולם ישלם והמחיר שהעם האיראני ישלם, יהיה כבד לאין ערוך.
עצם קיומו של משטר האייאתולות של הרפובליקה האיסלמית, הוא האיום הגדול ביותר על האנושות ועל ישראל מאז מלחמת העולם השנייה. המחאה העממית באיראן בינואר, טמנה בחובה סיכוי להפלת המשטר, יותר מאשר כל אירוע אחר מאז המהפכה האיסלמית ב-1979. המחאה הזו דוכאה בטבח אכזרי – למעלה מ-30,000 מפגינים ביומיים.
ב-1989, בעיצומו של האביב במדינות מזרח אירופה ונפילת המשטרים הקומוניסטיים, היתה מחאה אנטי קומוניסטית דומה בסין. במשך חודש וחצי הפגינו אלפי סטודנטים וצעירים נגד המשטר בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ין. עיני העולם היו נשואות אליהם בהשתאות ובאהדה. דומה היה שכמו בפראג, בברלין, בפולין, ברומניה, ביוגוסלביה ובבריה"מ, היסטוריה מהפכנית מתרחשת לנגד עינינו. בליל 3 ביוני דוכאה המחאה בכוח, בידי צבא סין. הצבא טבח באכזריות במפגינים. מספר הנטבחים היה מזערי ביחס למספר הנטבחים באיראן – כמה מאות, אולי אלפים בודדים. אולם מאז עברו 37 שנים, ואזרחי סין לא העזו להרים ראש ולמחות נגד המשטר.
האם זה מה שצפוי גם באיראן? זה תלוי מאוד בהחלטתו של הנשיא טראמפ. טראמפ איים על איראן שארה"ב תתקוף אם תירה במפגינים. גם אילו נורתה יריה אחת, היה עליו לממש את איומו. אך המשטר טבח ברבבות. במהלך המחאה טראמפ עודד את האיראנים לצאת לרחובות והבטיח שהעזרה בדרך. הם נענו לקריאתו, העזרה לא הגיעה, הגיע הטבח הנורא. האם האיראנים יעזו לשוב ולצאת נגד המשטר בעשרות השנים הבאות, אם כך תסתיים הפרשה?
עצם קיום המו"מ עם משטר האייאתוללות אחרי הטבח, הוא לגיטימציה למשטר ולטבח. לא כל שכן, אם חלילה ייחתם הסכם. גם אם יהיה זה הסכם החלומות – איראן תפסיק את תוכנית הגרעין שלה, תמסור לארה"ב את שאריות האורניום, תתפרק מהטילים הבליסטיים שלה ותעצור את התמיכה בארגוני הפרוקסי שלה, גם אז יהיה זה הסכם מתועב, מעצם היותו הסכם עם המשטר האיראני. וכמובן, שהסיכוי לכך שיהיה הסכם ברוח זו, הוא אפס מוחלט. גם לא הסכם קרוב לכך. ובכל מקרה, כל הסכם שייחתם, אם ייחתם, נועד מלכתחילה להפרה, כי הוא לא נועד אלא להרוויח זמן.
כישראלי, כאזרח העולם החופשי וכאדם סולידרי עם העם האיראני, אני מייחל למתקפה אמריקאית על איראן.
ואם היא לא תבוא, לא יהיה מנוס ממתקפה ישראלית, להשלמת מבצע "עם כלביא" נגד מתקני הגרעין האיראני ונגד מערך הטילים האיראני. אולם אני בספק רב אם יש לישראל היכולת להפיל את המשטר האיראני. לארה"ב יש יכולת כזו, בפעולה שתכה במשטר מכה קשה ותעורר התקוממות עממית שתשים לו קץ.
* אפילו לא בדיחה – שלוש שנות מאסר על ריגול למען איראן?!
לכנות זאת בדיחה, זה להוציא שם רע לבדיחות.
* מתי החלה ההידרדרות – היום, כאשר הכנסת מחוקה והיא אסקופה נדרסת של הממשלה, כדאי להתרומם מן היום-יום ולנסות לראות איך הידרדרנו למצב הזה, שהפך את הדמוקרטיה שלנו לנכה. כי זה לא קרה בבוקר בהיר אחד.
נדמה לי שניתן להצביע על הרגע המדויק, שבו החלה ההידרדרות במעמדה ועצמאותה של הכנסת. זה היה ב-1985, בזמן ממשלת האחדות הלאומית, כאשר ראש הממשלה היה שמעון פרס ממפלגת העבודה ושר האוצר היה יצחק מודעי מהליכוד. עם קבלת התוכנית לייצוב המשק, בתקופה של המשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה, הם יצרו חבילה של רפורמות ושינויים מרחיקי לכת, ובצל תחושת החירום, הם ניסו להעביר אותם כתקנות לשעת חירום. בסופו של דבר העבירו אותם כחוק, שנקרא "חוק הסדרים לשעת החירום שבה מצוי משק המדינה." כל אותן רפורמות המופיעות בחוק, התקבלו אן-בלוק בהצבעת בזק, ללא תהליך יסודי ואמיתי בוועדת הכספים ובשאר ועדות הכנסת הרלוונטיות וכמובן ללא תהליך ציבורי שקוף. השלטון, באשר הוא, לא אוהב את הניג'וס של תהליך ציבורי שקוף ושל "חפירה" בוועדות הכנסת. וכך, הצעד החריג, שנבע ממצב חירום, הפך להרגל. מאז, זו השנה ה-41, שלצד תקציב המדינה מוצג "חוק ההסדרים", שהוא חוק עוקף כנסת, חוק עוקף דמוקרטיה.
רגע, אבל הרוב הצביע בעדו, מה לא דמוקרטי בזה? השאלה הזו היא העיוות התפיסתי, שדרדר את הכנסת ומדרדר את הדמוקרטיה.
מאז משלו כאן ממשלות ליכוד, ממשלות מפלגת העבודה, ממשלת קדימה, ממשלת השינוי, ממשלות אחדות. ואף ממשלה לא ויתרה על הפריבילגיה הזאת. ללמדך, שבעלי כוח לעולם לא ישושו לוותר על כוחם. כן, אם חלילה יעברו חוקי המהפכה המשטרית ובעתיד יתחלף השלטון, כלל לא בטוח שאלה שצעקו בצדק שזו פגיעה בדמוקרטיה, לא יאמצו זאת כשהכוח יהיה בידיהם. כמה נפלא לשלוט ברשות השופטת.
כמובן שההידרדרות במעמדה של הכנסת למצבה העגום הנוכחי, אינה רק בשל חוק ההסדרים, אבל שם זה התחיל. היום, כדי להציל את הדמוקרטיה, חייבים לחזק בחקיקה, באופן משמעותי, את מעמד הכנסת, קודם כל מול הממשלה, שהיום שולטת בה ביד רמה, וגם מול הרשות השופטת. המהלך הזה חייב לכלול גם את ביטול חוק ההסדרים.
* היפוכו של נתניהו – לא פעם העליתי על נס את מנהיגותו של יצחק שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שכיהנו כאן, והגדרתי אותו כהיפוכו המוחלט של נתניהו.
היום למדתי עליו סיפור שלא הכרתי, בטור של יוסי ורטר ב"הארץ". את הסיפור סיפר השבוע יאיר לפיד בכנסת, בישיבת מליאה לזכרו של שר האוצר בייגה שוחט, במלאת שנתיים למותו. "באביב 90' אחרי שהתרגיל המסריח של שמעון פרס כשל וממשלת האחדות התפרקה, יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה ביקש משוחט [חבר מפלגת העבודה. א.ה.] להמשיך בתפקידו כיו"ר ועדת הכספים. כן, כן, כדאי לקרוא את המשפט האחרון שוב. זה מראה לא רק מי היה שוחט, אלא גם מי היה שמיר."
* שתי מכונות רעל – אילו אח של רונן בר היה חשוד בפלילים, האם גם אז היו מי שקופצים על ההזדמנות כדי להדיח אותו?
כן. לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היו אומרים טלי גוטליב, אלמוג כהן, ברדוגו, ינון מגל ושכמותם. מה הם היו אומרים? בדיוק מה שאומרים תמונת הראי שלהם, במכונת הרעל הדוסופובית.
הם כל כך נטולי מודעות עצמית, שהם אפילו לא מבינים עד כמה הם דומים.
אגב, יש להם גם מרדכי דוידים משלהם: נאווה רוזוליו, ברק כהן ועוד.
* חוק המטורללים השלובים – בדיון הציבורי בפרשת ההברחה לעזה בא לידי ביטוי בצורה מוחשית חוק המטורללים השלובים.
המטורללים מצד אחד, מספרים סיפור מסמר שיער על כך שכל הפרשה היא תפירת תיק של ה"דיפ-סטייט" שנועדה להביא להדחת ראש השב"כ. לא איכפת להם שבכך הם מגבים חשודים בפשע חמור של הברחות לעזה, כלומר לחמאס, בשעת מלחמה. ממש "לאומיים". המטורללים מצד שני, מנצלים את הפרשה הזאת, כיוון שבמקרה אחד החשודים בה הוא אחיו של ראש השב"כ, לג'יהאד שנועד להביא להדחתו של זיני, למרות שברור לחלוטין שאין לו ולו קשר קל שבקלים לפרשה, ושהוא לא ידע דבר וחצי דבר בנדון.
על פי חוק המטורללים השלובים, ככל שמטורללי צד א' מעלים את רף הטרלול שלהם, עולה במקביל רף הטרלול בצד ב' ולהיפך. כל טענה על "תפירת התיק" מחזקת את הקריאה להדחת זיני וכל קריאה להדחת זיני מחזקת את הקונספירציה. כרגיל, אלה נבנים מאלה ואלה מאלה, והחברה הישראלית ניזוקה מצד זה ומצד זה. ואין מבוגר אחראי.
* מי הגדיר הברחת סיגריות כסיוע לאוייב – הסיכוי שוועדת גרוניס או היועמ"שית יביאו להדחתו של זיני מתפקיד ראש השב"כ בגלל מעשי אחיו, על סמך סעיף בהחלטת הוועדה, שואף לאפס (ואת ה"שואף ל..." כתבתי מתוך זהירות). פשוט, כיוון שאותו סעיף ממש לא התייחס למקרה מסוג זה. הסעיף התייחס לאפשרות שמי מבניו של זיני ישתתף בפשיעה לאומנית ביו"ש, בשל הרקע החרד"לי שלו. לדעתי, הסעיף הזה הוא שערורייתי. מה פתאום הוועדה מטילה דופי מראש באדם, בשל השתייכותו הזהותית? אולם ההחלטה השגויה הזאת התייחסה לפשיעה מתוך אידיאולוגיה לאומנית ודתית, ובטח לא לפשע של אח, הנובע מבצע כסף.
אגב, למי שתוהה מה פתאום הברחת סיגריות מוגדרת "סיוע לאויב בשעת מלחמה", כאשר רק לפני חודשים אחדים לוחמים בגדוד הסיור הבדואי שהבריחו רחפנים לא הואשמו בסעיף חמור כזה, התשובה לכך היא... דוד זיני. זיני שהגיע לשב"כ מבחוץ, אינו כבול לקונספציות אלא מנער את המוסכמות. אחד השינויים שהכניס, הוא קפיצת המדרגה בחומרת ההתייחסות להברחות לעזה בכלל, והברחת סיגריות בפרט. איתרע מזלו, והראשון שהוגש נגדו כתב אישום על סמך המדיניות שלו הוא אחיו. כמובן, שאיש אינו חושד בראש השב"כ שהיה מעורב בצורה כלשהי בפרשה או שידע דבר מה עליה, ולכן, אין כל סיבה לדיון ציבורי בשאלת זהותו של החשוד וקרבתו לראש השב"כ, שערכה הוא רכילותי בלבד.
* עוון בנים על אבות – שלוש פעמים כיהן מישה ארנס כשר הביטחון, והוא נחשב, בצדק, לאחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן. כמו כן שירת כשר החוץ, כשגריר ישראל בוושינגטון, כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לפני כן היה סמנכ"ל התעשיה האווירית, וקיבל את פרס ביטחון ישראל.
בנו הבכור של ארנס, פרופ' יגאל ארנס, היה פעיל במצפן – ארגון שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני; ארגון שתמך בקיצונים באויבי ישראל ובטרור וחתר להשמדת ישראל. מישהו העלה על דעתו לפסול את ארנס לתפקידים ביטחוניים בשל כך? לפקוד עוון בנים על אבות?
* תחרות צמודה – המשותף, או אחד הדברים המשותפים, לערוץ 14 ול"הארץ", הוא הבוז העמוק והתעוב למה שמכונה בפיהם "ערוצי התבהלה" / "ערוצי המיינסטרים" (בהתאמה) ובעיקר לערוץ 12.
מורן שריר השתלח ב"הארץ" בערוץ 12, שלטענתו כבר אין כמעט הבדל בינו לבין ערוץ 14, לא ניתן בו קול לעמדות שמאל, והדבר הנורא ביותר – דגל ישראל מופיע, רחמנא לצלן, על המסך, צמוד ללוגו.
בתחרות השנאה בינו לבין ינון מגל – איני יודע מי ינצח.
* נקודת משען – הפקודה החדשה בנוגע לשירות החרדים מקוממת. קודם כל מהבחינה העקרונית, הערכית. צה"ל הוא צבא העם, צבא אחד, ואין מקום לכך, שלכל מגזר יהיה שירות אחר. זה אבסורד. ושנית, הפרטים בפקודה מקוממים.
ואף על פי כן, עם כל הקושי, אני תומך בכך. השתמטות החרדים מזיקה לאין ערוך יותר מתנאי השירות של החרדים שיתגייסו. משבר ההשתמטות יוצר בעייה ביטחונית וחברתית חמורה. חייבים לפתור אותה. הפתרון מחייב שורה של צעדים. קודם כל צעדים כלכליים של ניתוק החברה החרדית והחינוך העצמאי מעטיני תקציב המדינה, סנקציות על משתמטים וכד'. ולצד זה, יש לעודד את הגיוס ולהסיר את הפחדים. אחרי 77 שנות השתמטות וחינוך לכך שהגיוס הוא שמד, ודורות של חינוך לשנוא את צה"ל ולראות בו איום קיומי, יש צורך בצעדים בוני אמון, שיהוו נקודת משען להזיז את החברה החרדית לגיוס לצה"ל. גיוס החרדים לצה"ל ישנה גם את אורח החיים הכלכלי החולה של החברה החרדית, ויהפוך אותה לחלק פרודוקטיבי ותורם לחברה הישראלית. זו עשויה להיות בשורה גדולה למדינת ישראל, שההשתמטות ההמונית והטפילות הכלכלית של החרדים היו לאיום חמור עליה. אם המחיר לכך הוא פקודת גיוס ייחודית, מקוממת ככל שתהיה, נכון לשלם אותו.
אני מאמין, שכאשר החרדים יתגייסו בהמוניהם לצה"ל, הם עצמם ירצו בהשתלבות אמיתית, והיחידות המיוחדות והתנאים המיוחדים יתייתרו בהדרגה.
עם זאת, אין מקום להתחייבות שמי שנכנס חרדי ייצא חרדי, כפי שצה"ל אינו אחראי לכך שמי שנכנס חילוני או דתי לאומי ייצא כפי שהוא נכנס. מה, הם יאמינו בפקודה? החיים הם דינאמיים, הבחירות הן אישיות וצה"ל אינו אמור לקחת אחריות על כך. ההתחייבות צריכה להיות, שצה"ל יספק את התנאים שיאפשרו לחרדי להישאר חרדי.
* אזור אחד – חרפת הפינוי הממושך של קו העימות בגליל, במלחמת "חרבות ברזל", המיטה מכה על האזור, שההתאוששות ממנה קשה.
"אגמון מרקט" בעמק החולה, בקרבת האגמון, היה מתחם החוויה הקולינרית של הצפון. מתחם פופולרי של מסעדות ובתי קפה. בכל המתחם הזה – אפילו עסק אחד לא חזר!
לעיתים, דווקא משבר מוליד צמיחה. וכך, אחד ממוקדי הצמיחה החשובים של הגליל המזרחי, ואולי החשוב שבהם, קם במקום שבו פעל "אגמון מרקט".
בזמן המלחמה, קמה יוזמה של תושבי אצבע הגליל, שנקראה "הביתה – חוזרים לגליל." המטרה שלהם היתה לקדם חזרה הביתה, לגליל, ולא להמתין לממשלה. החזרה הזו היתה אחד הגורמים שהניעו את הממשלה לשנות כיוון ואחרי כמעט שנה לצאת למתקפה בלבנון. אירגון "הביתה" מקדם מיזמים משני מציאות בצפון, באמצעות חיבור בין מגוון שותפים משלושת המגזרים – הציבורי, העסקי והפילנתרופיה. המטרה היא לייצר מיזמים בני-קיימא שיישארו בגליל למען הדורות הבאים וייצרו אנרגיה של צמיחה והתחדשות.
מיזם הדגל של "הביתה" הוא HUBayta – "האב", מתחם יזמות וחדשנות, בסמוך למלון "גליליום", שמהווה בית ליזמויות, בעיקר בתחומי ההיי-טק ובתחומים המשיקים להיי-טק, ומספק להם את מקום הפעילות ושירותי משרד. ההאב נפתח לפני שבועות אחדים, הרעיון קיים חודשים אחדים, וכבר כמעט כל החללים שבו מאוישים בידי חברות הפועלות בגליל.
התחלנו שם סיור של התנועה לציונות ממלכתית בקריית שמונה, ונפגשנו עם מייסד "הביתה" ניסן זאבי. הוא הביע תסכול מחוסר המעש והאימפוטנטיות של הממשלה וגם מקצב הפעולה של השלטון המקומי, וסיפר שהם פשוט החליטו לא להמתין – לפעול וליזום ולקדם את האזור. ניסן מייצג תקווה, ותקווה הוא דבר מדבק, וטוב היה לפתוח כך את הסיור.
סיירנו בקריית שמונה, למדנו את ההיסטוריה של המקום ואת מצבה הנוכחי, שבלשון המעטה, אינו פשוט, כיוון שכ-30% מהתושבים לא חזרו וכנראה לא יחזרו, ודווקא מהאוכלוסיות החזקות בעיר. נפגשנו עם סגן ראש העיר והממונה על תיק החינוך, רפאל סאלב. דנו בדרכים לתקומת קריית שמונה.
אני מאמין שהמפתח הוא קליטה של מאות משפחות צעירות חדשות, דתיות וחילוניות, שתדענה להקפיץ מחדש את העיר. הקמת אוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה, עשויה להיות מנוע צמיחה משמעותי, אך האתגר יהיה להביא להשתקעות מרצים וחוקרים בעיר ולמשוך את הסטודנטים להישאר בעיר.
קריית שמונה היא בירת הגליל העליון. אם קריית שמונה תיפול, תהיה זו מכה אנושה לגליל, ומשבר לאומי. הדבר החשוב ביותר, הוא שקריית שמונה והקיבוצים והמושבים סביבה ישכילו להתעלות מעל משקעי העבר ולפעול יחד, כאזור אחד, לפיתוח הגליל המזרחי כולו, ולהתעלם מהניסיונות ל"הפרד ומשול", של פוליטיקאים ציניים שנבנים מהפילוג והשנאה.
* עזרה ראשונה לעסקים – כששמעתי בתקשורת על החלטת הממשלה להעניק תלושי קניות לתושבי קריית שמונה, ראיתי בכך מחווה משפילה, של דחיפת קצת כסף ביד לתושבים, בהחלטה פופוליסטית של חלוקת "דגים" שלבטח לא תקדם את צמיחת העיר, ותהיה בעיקר דמי שתיקה.
העליתי את הנושא בשיחה עם סגן ראש העיר רפאל סאלב, ותשובתו הניחה את דעתי. הוא אמר שהעניין אינו מתנה לתושבים, וגם אין המדובר בתלושי מזון, אלא בפעולה שנועדה לסייע לעסקים. ירידה של 30% מהצרכנים היא איום קיומי על העסקים במקום, ועלולה להביא לסגירה של רבים מהם. התלושים נועדו לעודד קניה בעסקים בקריית שמונה.
אני מסכים, שהדבר עשוי להיות עזרה ראשונה מצילת חיים לעסקים, וככזה הוא מוצדק. אך צריך להיות ברור שצעדים מסוג זה אינם באמת מנופי צמיחה לקידום העיר.
* הקונצנזוס הגולני – ב"ישראל היום" פורסם ראיון, חשוב מעניין, חזוני ומעורר השראה עם ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר. משפט אחד של המראיין קומם אותי. נאמר בו, שהתושבים ביקשו מקלנר לדרוש פינוי במלחמה והוא סירב. סביר להניח שפה ושם היו תושבים שחשבו כך, אך זו תופעה שולית. היה בגולן קונצנזוס רחב מאוד, שאנו לא מתפנים. גם אנשים שבאופן אישי פינו את עצמם בזמן זה או אחר, עשו זאת כהחלטה אישית ולא חשבו שהגולן צריך להתפנות.
חרפת הפינוי הממושך של הגליל היא כתם בתולדות הציונות, והאזור מתקשה להתרומם מן השבר שהפינוי גרם לו.
* כפירה בציונות – אחד ההישגים הגדולים ביותר של הציונות ושל מדינת ישראל הוא העלייה הגדולה בשנות החמישים, של שורדי השואה ושל יהדות ארצות ערב. מדינה צעירה, קטנה, ענייה, תוך כדי מלחמה נוראית, שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה ומיד לאחריה, משלשת את עצמה בתוך שנים ספורות, מעניקה גג לכל עולה, ומקימה עם העולים מאות יישובים חדשים בגליל ובנגב. מנהיגותו של בן גוריון ושל אישים כאשכול וגולדה מאיר, הביאו להצלחה הגדולה הזאת, שהיא נדבך מרכזי בקיומה של המדינה. יש לציין, שבישראל הוטל משטר צנע, כדי לאפשר את המהלך הגדול הזה, וגם הסכם השילומים מגרמניה איפשר אותו.
זה ממש לא מובן מאליו. ספק אם היה לכך אח ורע בתולדות העמים. אבל זה ייעודה של ישראל כמדינה יהודית ציונית – עליית היהודים לישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים.
ישראל הקטנה פתחה את שעריה ללא הגבלה, למעט תקופות קצרות של סלקציה מסוימת.
העולים שבאו הם חלוצים, שחיו בתנאים חלוציים והיו למיישבי הנגב, השפלה והגליל. העלייה הזאת ראויה להיות מקור לגאווה בסיפור הישראלי.
חשתי גועל למשמע דבריו של אהוד ברק, בשיחה מוקלטת עם חברו, עבריין המין, אפשטיין, ועם שר האוצר האמריקאי לשעבר, לפני 13 שנה, שנחשפה השבוע, ובה ביטא התנשאות גזענית על העולים של שנות החמישים, ועל הקליטה ה"בלתי מבוקרת". דבריו הם כפירה בציונות.
* משיח לפי תומו – העובדה שאת דברי הבלע שלו על הקליטה הגדולה של שנות החמישים אמר אהוד ברק כמשיח לפי תומו בשיחה שהוקלטה ללא ידיעתו, היא מה שהופכת אותם למשמעותיים, כי הם מבטאים את הלך רוחו האותנטי. הם שמים ללעג את הצגת ה"התנצלות בפני עדות המזרח" שכפה על מפלגתו ב-1997, כשנבחר ליו"ר המפלגה לקראת בחירות 1999 שבהן עלה לשלטונו הכושל.
* הברית הטבעית - על פי הנתונים של צה"ל, הקיבוצים הם המובילים בנתוני הגיוס לצה"ל, בנתוני ההתנדבות לקרבי ובנתוני הליכת בנים ובנות לקצונה.
גאווה! זה פרי של חינוך ציוני משובח ושל חינוך לעשיה, לתרומה ולאחריות.
ההתיישבות העובדת והציונות הדתית הם המגזרים המובילים בצה"ל. לא בכדי. הקרבה ביניהם והדמיון ביניהם, לעומקו של דבר, גדולים ביותר.
מן הראוי לחדש את הברית ההיסטורית, שהיא ברית טבעית, בין ההתיישבות העובדת והציונות הדתית; ברית של ציונות, של התיישבות וביטחון.
* אחריות של שני הצדדים – הוויכוח מי אשם בפשיעה בחברה הערבית ומי אחראי לשינוי – החברה הערבית עצמה או המדינה, הוא ויכוח סרק, כי האשמה היא גם בחברה וגם במדינה, ומה שחשוב יותר – שני הגופים אחראים לתקן.
יש לחברה הערבית הרבה מה לתקן בתוכה, בתחומים כמו אלימות במשפחה והיחס לחוק, לאכיפת החוק ולמדינה. תרבות הנהיגה במגזר הערבי, היא דוגמה לכך, וכן הבנייה הבלתי חוקית. לא אחת יישובים ערבים מתייחסים למשטרה כמו אל כוח אוייב, כאשר היא נכנסת לפעול ביישוב, למשל באיסוף נשק בלתי חוקי. ואנו יודעים עד כמה הציבור הערבי ממעט בשיתוף פעולה עם המשטרה בהעברת מידע, שעשוי להיות קריטי במלחמה בפשיעה.
אין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריות המדינה; הממשלה והמשטרה. המדינה קיימת כדי להבטיח שלא כל דאלים גבר, הממשלה קיימת כדי למשול, יש לה אחריות ואין מקום לתירוצים. תפקידה של המשטרה לאכוף את החוק. הסיבה העיקרית לכך שהציבור אינו משתף פעולה עם המשטרה, היא הפחד מארגוני הפשיעה, שלמעשה שולטים באוטונומיה הערבית בישראל, בוואקום השלטוני שנוצר. מלחמה בארגוני פשיעה היא תפקיד חד-משמעי של המדינה.
ההתמודדות עם משבר הפשיעה והאלימות בחברה הערבית חייב להיעשות בידי המדינה, בשילוב עם החברה הערבית, בשילוב של פעילות חינוכית, סיוע כלכלי ליישוב ומלחמה חסרת פשרות בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי. כך פעלה ממשלת השינוי, בהובלת סגן השר לביטחון פנים סגלוביץ' שמונה לפרויקטור ולמתאם של המלחמה בפשיעה, ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא, בירידה משמעותית במספר הנרצחים. תוכניות העומק שנבנו עתידות היו למגר את הפשיעה ולהביא ביטחון למגזר הערבי. אולם ראש הכנופייה שמונה לשר לביטחון לאומי, פירק מיד את המנגנון, זרק לאשפה את התוכניות, והאלימות והרצח זינקו לממדים חסרי תקדים. ככה זה, כשאת התפקיד ממלא מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים".
הממשלה הבאה תהיה חייבת לתקן את המעוות, ועל אף אובדן השנים והחיים, יהיה עליה להקים מחדש את המנגנון שהקים סגלוביץ' ולבצע את התוכניות.
* אתם – את תחושת הגאווה של הישראלים בהישג של דני אבדיה מגדיר רוגל אלפר "פשיזם". אלא מה? הוא לועג לאבדיה שהזכיר את הישראליות שלו והודה לישראלים, וכתב שזה הישג אישי ואין קשר לישראליות. "אני מפשפש במעשיי בעשורים האחרונים; מריץ את חיי לנגד עיניי – ו... לא. אינני מוצא ולו בדל ראיה למקרה אחד, ולו הפעוט ביותר, שבו עזרתי בהיותי ישראלי לאבדיה להגשים חלום."
אבל אבדיה דיבר בכנות, כאשר הודה לעם ישראל, שמרעיף עליו אהדה שלבטח מסייעת להצלחתו. וכן, אבדיה באמת ובתמים חש שהוא מייצג את מדינת ישראל וגאה בה, גם במחיר מתקפות השנאה האנטישמיות נגדו. ואילו אלפר הציניקן, פשוט אינו שייך לעם הזה, שאבדיה מודה לו. הוא סולד מן העם הזה.
בפשקוויל אחר נזף אלפר בקוראיו: "די. אתם עם ככל העמים, לא טובים יותר." מילה אחת היא תמצית הפשקוויל, ותמצית הפשקוויל בנושא אבדיה, ותמצית כל כתיבתו: "אתם". הניכור הזה כלפי עמו. "אתם". "מה העבודה הזאת לכם?" כמוהו כמו הבן הרשע בהגדה של פסח. "לכם ולא לו."
* זֹהר – מָני גל הוא מחנך, רב חילוני, עורך טקסים ומוזיקאי, חבר קיבוץ עין גדי.
לחנו המוכר ביותר הוא לשיר "הללויה", למילותיו של יעקב גלפז, (אדם חוזר וקציר יומו / צנוע הוא ודל, / ועל גבו צרות החול / עומסות לו כמגדל. / ולפניו רואה פתאום / את שתי עיניה של בִּתו / והוא אז שר, והן איתו / שרות הללויה. // הללויה, וזה השיר / עולה מכל פינות העיר / כשהאדם ושתי עיני בתו / שרים הללויה).
מני בן השמונים פעיל מאוד וצעיר ברוחו. השנה הוא יצא עם אשתו יעלי לשנת שירות לגִמלאים בקריית שמונה, והם פעילים ותורמים בחינוך, בקהילה ובתרבות. בנוסף לכך הוא הצטרף לקהילה הלומדת "מעגלים", שיש לי הזכות להיות המנחה שלה.
מני הלחין כעשרה משיריה של לאה גולדברג, ויצר ערב פואטי-מוזיקלי על גולדברג ויצירתה, שכולל בתוכו את השמעת עשרת לחניו, לצד עוד משיריה. כותרת הערב "זֹהַר" (בהשראת שירה "לא היה בינינו אלא זֹהר" ושירים נוספים שבהם מופיע הזֹהר). הוא מופיע בהתנדבות ביישובי הסביבה עם הערב הקסום הזה. בליל שבת אירחנו אותו בפאב של אורטל. הוא ניגן ושר בקולו הערב משיריה של גולדברג שהוא הלחין, קרא משיריה, סיפר עליהם ולבסוף שרנו בהובלתו כמה משיריה המולחנים המוכרים. היה זה ערב חווייתי ומרגש, לשוחרי התרבות ואוהבי המוזיקה והשירה באורטל.
* לנוח על פסגת האוורסט – מה עושה אדם נורמלי אחרי שהוא כובש את פסגת האוורסט? טוב, קודם כל אדם נורמלי לא כובש את פסגת האוורסט, ובכל זאת, ניתן לצפות שיישב עם רגל על רגל ויתענג בסטלבט על ההישג, עד הודעה חדשה.
לפני שלושה שבועות, אחי הצעיר אמיר, כבש את האוורסט. הוא העניק לעצמו מתנה ליום הולדתו ה-60 – רץ 100 ק"מ!
ואיך הוא נח אחרי ההישג? כעבור שלושה שבועות, הוא... רץ 50 ק"מ
* ביד הלשון: שועלי מרום – לפני שבועות אחדים חגגה חטיבת הצנחנים במילואים הדרומית, "שועלי מרום" (646) יובל להיווסדה (באיחור של שנתיים, בשל המלחמה). זכיתי לשרת בחטיבה למעלה מעשרים שנה.
למה שועל? השועל מתקשר למלחמה. לוחם קשוח עתיר קרבות, מכונה "שועל קרבות ותיק". הגנרל הגרמני רומל כונה "שועל המידבר".
להערכתי מקור השם הוא יחידת הסיור של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור, שנקראה "שועלי שמשון". שמה ניתן לה בידי קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן והמשורר אבא קובנר, לאור פעולתו של שמשון הגיבור נגד הפלישתים. שמשון קשר לזנבותיהם של שלוש-מאות שועלים לפידים בוערים והריץ אותם לכיוון השדות והכרמים הפלישתיים שעלו באש. בכך הוא ראה בשמשון מופת של גבורה, של תעוזה, של תחבולנות ואקטיביזם.
אורי אבנרי, לוחם ביחידה, חיבר את המנונה. השועל מופיע על סמלה של חטיבת גבעתי עד היום והוא הסמל של פיקוד דרום.
אני משער, שהשם "שועלי מרום" ניתן לחטיבה מתוך הוקרה למורשת יחידת "שועלי שמשון", ומתוך היותה חטיבה דרומית. ולמה מרום? כי זו חטיבת צנחנים, כלומר, שועלי הקרבות צונחים ממרום.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
לוז תפקידו של ראש ממשלה בישראל הוא להבטיח שלא יהיה 7 באוקטובר. לשם כך הוא קם מידי בוקר לעבודה. עשור וחצי האיש הזה היה ראש הממשלה, והתוצאה הבלתי נמנעת של המחדל המתמשך שלו היא 7 באוקטובר. אז מה עשית באותן שנים? לשם מה שילמתי לך משכורת?
הרי אם נתניהו אינו אחראי למחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר, אפשר לבטל את תפקיד ראש הממשלה.
חרפת מנוסתו הפחדנית חמורה לא פחות מאשמתו במחדל 7 באוקטובר.
* אחריות מיניסטריאלית – אחריות מיניסטריאלית = משמוניתי למיניסטר, אני אחראי באופן מוחלט לתחום שבאחריותי ולתוצאותיו.
אחריות מיניסטריאלית נוסח תרבות הברחנות הביביסטית = מה אתם רוצים ממני? אני המיניסטר. הם אחראים.
* ילקוט הכזבים – נשיא ארה"ב אברהם לינקולן אמר: "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אך אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן."
נתניהו, איש הכזבים, לא מאמין בדבריו של לינקולן. והנה, הוא משקר לעם ישראל עשרות שנים, ומוכיח ששקרן וטוב לו.
דומני, שבפרסום ילקוט הכזבים והמניפולציות – נראטיב ברחנותו הפחדנית מאחריותו למחדל, הוא הלך גשר אחד גדול מידי. שקר אחד גדול מדי.
נתניהו, צ'מברליין הישראלי, מר מחדל, הוא האשם במחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר. כל השקרים הנתעבים שהוא משפריץ, לא ישנו את העובדה הזאת. השקרן הזה לא ייבחר שוב.
* מה עשית בנדון? – נתניהו טוען שההתנתקות היא חלק מהסיבות למחדל, ואני מסכים איתו. הוא רק "שוכח" להזכיר את אחריותו להתנתקות. לא רק אחריות משותפת מעצם חברותו בממשלה שביצעה אותה, אלא אחריות של מי שהצביע בעדה בהצבעות בממשלה ובכנסת, וזאת כאשר הוא היה האדם היחיד בעל כוח פוליטי שיכול היה למנוע אותה.
יתר על כן, ההתנתקות בוצעה ב-2005, 18 שנים לפני הטבח. נתניהו נבחר ב-2009, 14 שנים לפני הטבח. אם נתניהו הבין את נזק ההתנתקות, מה הוא עשה ב-14 שנות שלטונו כדי לתקן את הנזק, או לצמצמו, או לפחות לבלום את התרחבותו? מדוע הוא לא ניהל מדיניות התקפית ואקטיביסטית נגד חמאס? מדוע הוא לא הורה על מבצע נוסח "חומת מגן" בעזה, כדי למוטט את הטרור ולהחזיר את השליטה הביטחונית לישראל? מדוע הוא איפשר לחמאס להתעצם, להתחמש, לבנות את עזה תחתית, בלי הפרעה? מדוע הוא לחץ על קטאר לשלם ולשלם ולהגדיל את הסכום ולממן את חמאס במיליארדים במזומן, כפרוטקשן על מנת לזכות בעוד כמה שבועות של שקט עד המנה הבאה? מדוע הוא הירשה לחמאס להצית את שדות הנגב ללא הפרעה, כדי שחלילה לא תהיה הסלמה? מדוע במקום לדאוג לסגירת אונר"א, הוא ניסה לשכנע את טראמפ לא לעצור את העברת הכספים לארגון ומשנכשל פעל והצליח לשכנע את גרמניה להגדיל את תמיכתה בארגון כדי לשפות את הסכום שנגרע? ומדוע בכל אותן שנים הוא נתן לחיזבאללה להתעצם בטירוף ולסכן את צפון הארץ? ומדוע כאשר חוליית מחבלי חיזבאללה חדרה לישראל הוא הורה לצבא להבריח את המחבלים אך לא להרוג אותם? ומדוע איפשר לחיזבאללה להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל? ומדוע הוא הבליג על הפיגוע במגידו?
האם הנזק של ההתנתקות, שנעשה ב-2005, הוא נזק סטטי, שאין מה לעשות כדי לצמצמו? לשם מה נבחרת להיות ראש הממשלה?
* אולי לא כל האמת – אחד מעובדי האלילים האובסביביים ביותר, כתב על מסמך הברחנות הפחדני של נתניהו, ש"כל הציטוטים הם אמת. אולי לא כל האמת."
קראנו בפרשת השבוע, "יתרו", את עשרת הדיברות. נאמר שם, בין השאר, "לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב." אפשר לקרוא זאת "תרצח... תנאף... תגנוב". כל הציטוטים הם אמת. אולי לא כל האמת.
* חוסר-סבירות קיצוני – אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית על המחדל שהביא ל-7 באוקטובר לוקה בחוסר סבירות קיצונית. ברור שהמחוקק לא העלה על דעתו בחלומות הבלהה הקודרים ביותר שלו, ניצול כה ציני של סמכות הממשלה נגד האינטרס הציבורי, כמו במקרה הזה. זו בדיוק ההוכחה לנחיצות עילת הסבירות, שנועדה להציב קווים אדומים לשלטון, לרסן ולבלום אותו.
אף על פי כן, אני מקווה שבג"ץ יחליט לא להתערב בנושא. כל החלטות ייקוב-הדין-את-ההר הללו, רק מעמיקות את המשבר החוקתי, ומוטב שבית המשפט העליון ינהג כמבוגר האחראי.
בלאו הכי, ברור שפסיקה שתחייב הקמת ועדת חקירה תמוסמס. אם לא יהיה לוח זמנים להחלטה, הנושא יידחה לעד. שוב יעתרו ובג"ץ יכפה לוח זמנים. הממשלה תנסח כתב מינוי בלתי סביר, שיעשה צחוק מהחקירה. הרי זו סמכות הממשלה. ואז יעתרו נגד המנדט של הוועדה וחוזר חלילה והתחלנו את שירנו מהתחלה.
צריך להיות ברור. כל עוד נתניהו ראש הממשלה, המחדל לא ייחקר. נקודה. הניחו לבג"ץ, מספיק עם העתירות האינסופית. צריך להתרכז בהחלפת השלטון. הממשלה הבאה, בישיבתה הראשונה, תקים ועדת חקירה ממלכתית. בנוסף לכך, מתוך לקח הניסיון של אי הקמת ועדת החקירה, הכנסת הבאה תידרש לשנות את חוק ועדות החקירה, כך שלא רק הממשלה תוכל להקים ועדת חקירה ממלכתית, אלא גם נשיא המדינה וגם הכנסת בהצבעה חשאית. ולא רק הממשלה תנסח את המנדט של הוועדה, אלא הממשלה בשיתוף עם האופוזיציה.
* פנטזיית הטרנספר – לפני שנה בדיוק, בישר טראמפ על תוכנית ה"טרנספר" שלו, כביכול, בעזה. וכך כתבתי באותו יום: "ליברמן, סמוטריץ' ראש הכנופייה ואחרים קוראים לאמץ את תוכנית הטרנספר של טראמפ. אבל אין תוכנית כזו. תוכניתו של טראמפ אינה טרנספר אלא פינוי בינוי. טראמפ רואה לנגד עיניו מיזם נדל"ני ענק, של בניית עזה מחדש כעיר מודרנית ומפותחת לפלשתינאים. ההצעה הגיונית, והיא טובה בעיקר לפלשתינאים. אבל סיכוייה להתממש אפסיים, מהסיבה שמצרים, וירדן ובעיקר הפלשתינאים יסכלו אותה בדיוק מהסיבה שליברמן, סמוטריץ' וראש הכנופייה מריעים לה, כלומר חששם שהיא תוביל לטרנספר. כמובן שכל ביטוי תמיכה של בכירים ישראליים בתוכנית, יחזק את ההתנגדות הערבית להצעה ויכשיל אותה."
וכך בדיוק קרה. הטרנספר היה פנטזיה, ומלכתחילה ברור היה למי שאינו מסמם את עצמו לדעת, שהיא לא תקרה. מה שמדאיג, הוא שמה שבהחלט יכול היה לקרות לא קרה – לא מוטטנו את חמאס. חמאס שולט ביד רמה על מחצית רצועת עזה, מתעצם ומתחמש, ופטרוניותיו – טורקיה וקטאר, בוחשות בניהול עזה, בגיבוי אמריקאי.
אף שלדעתי המצב אינו בלתי הפיך וישראל תהיה חייבת לחדש את המלחמה כדי להשלים את המשימה, נכון לעכשיו דומה שאנו כפסע אחרי הניצחון המוחלט.
* מחיר ההסכם – אם ארה"ב תתקוף באיראן, ישראל צפויה לשלם מחיר כבד. שוב ניאלץ לבלות זמן רב במקלטים, ובחורף זה הרבה פחות נעים. שוב תהיה פגיעה בבתים וכנראה גם פגיעה ממוקדת באתרים בעלי משמעות אסטרטגית (כדוגמת מכון ויצמן ובית חולים סורוקה במבצע "עם כלביא"), סביר להניח שנשלם גם בחיי אדם. לא רק איראן תפעל נגדנו, אלא גם החות'ים ואולי גם חיזבאללה.
אולם אם ארה"ב לא תתקוף ותגיע להסכם עם איראן, המחיר שישראל תשלם, המחיר שהעולם ישלם והמחיר שהעם האיראני ישלם, יהיה כבד לאין ערוך.
עצם קיומו של משטר האייאתולות של הרפובליקה האיסלמית, הוא האיום הגדול ביותר על האנושות ועל ישראל מאז מלחמת העולם השנייה. המחאה העממית באיראן בינואר, טמנה בחובה סיכוי להפלת המשטר, יותר מאשר כל אירוע אחר מאז המהפכה האיסלמית ב-1979. המחאה הזו דוכאה בטבח אכזרי – למעלה מ-30,000 מפגינים ביומיים.
ב-1989, בעיצומו של האביב במדינות מזרח אירופה ונפילת המשטרים הקומוניסטיים, היתה מחאה אנטי קומוניסטית דומה בסין. במשך חודש וחצי הפגינו אלפי סטודנטים וצעירים נגד המשטר בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ין. עיני העולם היו נשואות אליהם בהשתאות ובאהדה. דומה היה שכמו בפראג, בברלין, בפולין, ברומניה, ביוגוסלביה ובבריה"מ, היסטוריה מהפכנית מתרחשת לנגד עינינו. בליל 3 ביוני דוכאה המחאה בכוח, בידי צבא סין. הצבא טבח באכזריות במפגינים. מספר הנטבחים היה מזערי ביחס למספר הנטבחים באיראן – כמה מאות, אולי אלפים בודדים. אולם מאז עברו 37 שנים, ואזרחי סין לא העזו להרים ראש ולמחות נגד המשטר.
האם זה מה שצפוי גם באיראן? זה תלוי מאוד בהחלטתו של הנשיא טראמפ. טראמפ איים על איראן שארה"ב תתקוף אם תירה במפגינים. גם אילו נורתה יריה אחת, היה עליו לממש את איומו. אך המשטר טבח ברבבות. במהלך המחאה טראמפ עודד את האיראנים לצאת לרחובות והבטיח שהעזרה בדרך. הם נענו לקריאתו, העזרה לא הגיעה, הגיע הטבח הנורא. האם האיראנים יעזו לשוב ולצאת נגד המשטר בעשרות השנים הבאות, אם כך תסתיים הפרשה?
עצם קיום המו"מ עם משטר האייאתוללות אחרי הטבח, הוא לגיטימציה למשטר ולטבח. לא כל שכן, אם חלילה ייחתם הסכם. גם אם יהיה זה הסכם החלומות – איראן תפסיק את תוכנית הגרעין שלה, תמסור לארה"ב את שאריות האורניום, תתפרק מהטילים הבליסטיים שלה ותעצור את התמיכה בארגוני הפרוקסי שלה, גם אז יהיה זה הסכם מתועב, מעצם היותו הסכם עם המשטר האיראני. וכמובן, שהסיכוי לכך שיהיה הסכם ברוח זו, הוא אפס מוחלט. גם לא הסכם קרוב לכך. ובכל מקרה, כל הסכם שייחתם, אם ייחתם, נועד מלכתחילה להפרה, כי הוא לא נועד אלא להרוויח זמן.
כישראלי, כאזרח העולם החופשי וכאדם סולידרי עם העם האיראני, אני מייחל למתקפה אמריקאית על איראן.
ואם היא לא תבוא, לא יהיה מנוס ממתקפה ישראלית, להשלמת מבצע "עם כלביא" נגד מתקני הגרעין האיראני ונגד מערך הטילים האיראני. אולם אני בספק רב אם יש לישראל היכולת להפיל את המשטר האיראני. לארה"ב יש יכולת כזו, בפעולה שתכה במשטר מכה קשה ותעורר התקוממות עממית שתשים לו קץ.
* אפילו לא בדיחה – שלוש שנות מאסר על ריגול למען איראן?!
לכנות זאת בדיחה, זה להוציא שם רע לבדיחות.
* מתי החלה ההידרדרות – היום, כאשר הכנסת מחוקה והיא אסקופה נדרסת של הממשלה, כדאי להתרומם מן היום-יום ולנסות לראות איך הידרדרנו למצב הזה, שהפך את הדמוקרטיה שלנו לנכה. כי זה לא קרה בבוקר בהיר אחד.
נדמה לי שניתן להצביע על הרגע המדויק, שבו החלה ההידרדרות במעמדה ועצמאותה של הכנסת. זה היה ב-1985, בזמן ממשלת האחדות הלאומית, כאשר ראש הממשלה היה שמעון פרס ממפלגת העבודה ושר האוצר היה יצחק מודעי מהליכוד. עם קבלת התוכנית לייצוב המשק, בתקופה של המשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה, הם יצרו חבילה של רפורמות ושינויים מרחיקי לכת, ובצל תחושת החירום, הם ניסו להעביר אותם כתקנות לשעת חירום. בסופו של דבר העבירו אותם כחוק, שנקרא "חוק הסדרים לשעת החירום שבה מצוי משק המדינה." כל אותן רפורמות המופיעות בחוק, התקבלו אן-בלוק בהצבעת בזק, ללא תהליך יסודי ואמיתי בוועדת הכספים ובשאר ועדות הכנסת הרלוונטיות וכמובן ללא תהליך ציבורי שקוף. השלטון, באשר הוא, לא אוהב את הניג'וס של תהליך ציבורי שקוף ושל "חפירה" בוועדות הכנסת. וכך, הצעד החריג, שנבע ממצב חירום, הפך להרגל. מאז, זו השנה ה-41, שלצד תקציב המדינה מוצג "חוק ההסדרים", שהוא חוק עוקף כנסת, חוק עוקף דמוקרטיה.
רגע, אבל הרוב הצביע בעדו, מה לא דמוקרטי בזה? השאלה הזו היא העיוות התפיסתי, שדרדר את הכנסת ומדרדר את הדמוקרטיה.
מאז משלו כאן ממשלות ליכוד, ממשלות מפלגת העבודה, ממשלת קדימה, ממשלת השינוי, ממשלות אחדות. ואף ממשלה לא ויתרה על הפריבילגיה הזאת. ללמדך, שבעלי כוח לעולם לא ישושו לוותר על כוחם. כן, אם חלילה יעברו חוקי המהפכה המשטרית ובעתיד יתחלף השלטון, כלל לא בטוח שאלה שצעקו בצדק שזו פגיעה בדמוקרטיה, לא יאמצו זאת כשהכוח יהיה בידיהם. כמה נפלא לשלוט ברשות השופטת.
כמובן שההידרדרות במעמדה של הכנסת למצבה העגום הנוכחי, אינה רק בשל חוק ההסדרים, אבל שם זה התחיל. היום, כדי להציל את הדמוקרטיה, חייבים לחזק בחקיקה, באופן משמעותי, את מעמד הכנסת, קודם כל מול הממשלה, שהיום שולטת בה ביד רמה, וגם מול הרשות השופטת. המהלך הזה חייב לכלול גם את ביטול חוק ההסדרים.
* היפוכו של נתניהו – לא פעם העליתי על נס את מנהיגותו של יצחק שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שכיהנו כאן, והגדרתי אותו כהיפוכו המוחלט של נתניהו.
היום למדתי עליו סיפור שלא הכרתי, בטור של יוסי ורטר ב"הארץ". את הסיפור סיפר השבוע יאיר לפיד בכנסת, בישיבת מליאה לזכרו של שר האוצר בייגה שוחט, במלאת שנתיים למותו. "באביב 90' אחרי שהתרגיל המסריח של שמעון פרס כשל וממשלת האחדות התפרקה, יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה ביקש משוחט [חבר מפלגת העבודה. א.ה.] להמשיך בתפקידו כיו"ר ועדת הכספים. כן, כן, כדאי לקרוא את המשפט האחרון שוב. זה מראה לא רק מי היה שוחט, אלא גם מי היה שמיר."
* שתי מכונות רעל – אילו אח של רונן בר היה חשוד בפלילים, האם גם אז היו מי שקופצים על ההזדמנות כדי להדיח אותו?
כן. לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היו אומרים טלי גוטליב, אלמוג כהן, ברדוגו, ינון מגל ושכמותם. מה הם היו אומרים? בדיוק מה שאומרים תמונת הראי שלהם, במכונת הרעל הדוסופובית.
הם כל כך נטולי מודעות עצמית, שהם אפילו לא מבינים עד כמה הם דומים.
אגב, יש להם גם מרדכי דוידים משלהם: נאווה רוזוליו, ברק כהן ועוד.
* חוק המטורללים השלובים – בדיון הציבורי בפרשת ההברחה לעזה בא לידי ביטוי בצורה מוחשית חוק המטורללים השלובים.
המטורללים מצד אחד, מספרים סיפור מסמר שיער על כך שכל הפרשה היא תפירת תיק של ה"דיפ-סטייט" שנועדה להביא להדחת ראש השב"כ. לא איכפת להם שבכך הם מגבים חשודים בפשע חמור של הברחות לעזה, כלומר לחמאס, בשעת מלחמה. ממש "לאומיים". המטורללים מצד שני, מנצלים את הפרשה הזאת, כיוון שבמקרה אחד החשודים בה הוא אחיו של ראש השב"כ, לג'יהאד שנועד להביא להדחתו של זיני, למרות שברור לחלוטין שאין לו ולו קשר קל שבקלים לפרשה, ושהוא לא ידע דבר וחצי דבר בנדון.
על פי חוק המטורללים השלובים, ככל שמטורללי צד א' מעלים את רף הטרלול שלהם, עולה במקביל רף הטרלול בצד ב' ולהיפך. כל טענה על "תפירת התיק" מחזקת את הקריאה להדחת זיני וכל קריאה להדחת זיני מחזקת את הקונספירציה. כרגיל, אלה נבנים מאלה ואלה מאלה, והחברה הישראלית ניזוקה מצד זה ומצד זה. ואין מבוגר אחראי.
* מי הגדיר הברחת סיגריות כסיוע לאוייב – הסיכוי שוועדת גרוניס או היועמ"שית יביאו להדחתו של זיני מתפקיד ראש השב"כ בגלל מעשי אחיו, על סמך סעיף בהחלטת הוועדה, שואף לאפס (ואת ה"שואף ל..." כתבתי מתוך זהירות). פשוט, כיוון שאותו סעיף ממש לא התייחס למקרה מסוג זה. הסעיף התייחס לאפשרות שמי מבניו של זיני ישתתף בפשיעה לאומנית ביו"ש, בשל הרקע החרד"לי שלו. לדעתי, הסעיף הזה הוא שערורייתי. מה פתאום הוועדה מטילה דופי מראש באדם, בשל השתייכותו הזהותית? אולם ההחלטה השגויה הזאת התייחסה לפשיעה מתוך אידיאולוגיה לאומנית ודתית, ובטח לא לפשע של אח, הנובע מבצע כסף.
אגב, למי שתוהה מה פתאום הברחת סיגריות מוגדרת "סיוע לאויב בשעת מלחמה", כאשר רק לפני חודשים אחדים לוחמים בגדוד הסיור הבדואי שהבריחו רחפנים לא הואשמו בסעיף חמור כזה, התשובה לכך היא... דוד זיני. זיני שהגיע לשב"כ מבחוץ, אינו כבול לקונספציות אלא מנער את המוסכמות. אחד השינויים שהכניס, הוא קפיצת המדרגה בחומרת ההתייחסות להברחות לעזה בכלל, והברחת סיגריות בפרט. איתרע מזלו, והראשון שהוגש נגדו כתב אישום על סמך המדיניות שלו הוא אחיו. כמובן, שאיש אינו חושד בראש השב"כ שהיה מעורב בצורה כלשהי בפרשה או שידע דבר מה עליה, ולכן, אין כל סיבה לדיון ציבורי בשאלת זהותו של החשוד וקרבתו לראש השב"כ, שערכה הוא רכילותי בלבד.
* עוון בנים על אבות – שלוש פעמים כיהן מישה ארנס כשר הביטחון, והוא נחשב, בצדק, לאחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן. כמו כן שירת כשר החוץ, כשגריר ישראל בוושינגטון, כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לפני כן היה סמנכ"ל התעשיה האווירית, וקיבל את פרס ביטחון ישראל.
בנו הבכור של ארנס, פרופ' יגאל ארנס, היה פעיל במצפן – ארגון שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני; ארגון שתמך בקיצונים באויבי ישראל ובטרור וחתר להשמדת ישראל. מישהו העלה על דעתו לפסול את ארנס לתפקידים ביטחוניים בשל כך? לפקוד עוון בנים על אבות?
* תחרות צמודה – המשותף, או אחד הדברים המשותפים, לערוץ 14 ול"הארץ", הוא הבוז העמוק והתעוב למה שמכונה בפיהם "ערוצי התבהלה" / "ערוצי המיינסטרים" (בהתאמה) ובעיקר לערוץ 12.
מורן שריר השתלח ב"הארץ" בערוץ 12, שלטענתו כבר אין כמעט הבדל בינו לבין ערוץ 14, לא ניתן בו קול לעמדות שמאל, והדבר הנורא ביותר – דגל ישראל מופיע, רחמנא לצלן, על המסך, צמוד ללוגו.
בתחרות השנאה בינו לבין ינון מגל – איני יודע מי ינצח.
* נקודת משען – הפקודה החדשה בנוגע לשירות החרדים מקוממת. קודם כל מהבחינה העקרונית, הערכית. צה"ל הוא צבא העם, צבא אחד, ואין מקום לכך, שלכל מגזר יהיה שירות אחר. זה אבסורד. ושנית, הפרטים בפקודה מקוממים.
ואף על פי כן, עם כל הקושי, אני תומך בכך. השתמטות החרדים מזיקה לאין ערוך יותר מתנאי השירות של החרדים שיתגייסו. משבר ההשתמטות יוצר בעייה ביטחונית וחברתית חמורה. חייבים לפתור אותה. הפתרון מחייב שורה של צעדים. קודם כל צעדים כלכליים של ניתוק החברה החרדית והחינוך העצמאי מעטיני תקציב המדינה, סנקציות על משתמטים וכד'. ולצד זה, יש לעודד את הגיוס ולהסיר את הפחדים. אחרי 77 שנות השתמטות וחינוך לכך שהגיוס הוא שמד, ודורות של חינוך לשנוא את צה"ל ולראות בו איום קיומי, יש צורך בצעדים בוני אמון, שיהוו נקודת משען להזיז את החברה החרדית לגיוס לצה"ל. גיוס החרדים לצה"ל ישנה גם את אורח החיים הכלכלי החולה של החברה החרדית, ויהפוך אותה לחלק פרודוקטיבי ותורם לחברה הישראלית. זו עשויה להיות בשורה גדולה למדינת ישראל, שההשתמטות ההמונית והטפילות הכלכלית של החרדים היו לאיום חמור עליה. אם המחיר לכך הוא פקודת גיוס ייחודית, מקוממת ככל שתהיה, נכון לשלם אותו.
אני מאמין, שכאשר החרדים יתגייסו בהמוניהם לצה"ל, הם עצמם ירצו בהשתלבות אמיתית, והיחידות המיוחדות והתנאים המיוחדים יתייתרו בהדרגה.
עם זאת, אין מקום להתחייבות שמי שנכנס חרדי ייצא חרדי, כפי שצה"ל אינו אחראי לכך שמי שנכנס חילוני או דתי לאומי ייצא כפי שהוא נכנס. מה, הם יאמינו בפקודה? החיים הם דינאמיים, הבחירות הן אישיות וצה"ל אינו אמור לקחת אחריות על כך. ההתחייבות צריכה להיות, שצה"ל יספק את התנאים שיאפשרו לחרדי להישאר חרדי.
* אזור אחד – חרפת הפינוי הממושך של קו העימות בגליל, במלחמת "חרבות ברזל", המיטה מכה על האזור, שההתאוששות ממנה קשה.
"אגמון מרקט" בעמק החולה, בקרבת האגמון, היה מתחם החוויה הקולינרית של הצפון. מתחם פופולרי של מסעדות ובתי קפה. בכל המתחם הזה – אפילו עסק אחד לא חזר!
לעיתים, דווקא משבר מוליד צמיחה. וכך, אחד ממוקדי הצמיחה החשובים של הגליל המזרחי, ואולי החשוב שבהם, קם במקום שבו פעל "אגמון מרקט".
בזמן המלחמה, קמה יוזמה של תושבי אצבע הגליל, שנקראה "הביתה – חוזרים לגליל." המטרה שלהם היתה לקדם חזרה הביתה, לגליל, ולא להמתין לממשלה. החזרה הזו היתה אחד הגורמים שהניעו את הממשלה לשנות כיוון ואחרי כמעט שנה לצאת למתקפה בלבנון. אירגון "הביתה" מקדם מיזמים משני מציאות בצפון, באמצעות חיבור בין מגוון שותפים משלושת המגזרים – הציבורי, העסקי והפילנתרופיה. המטרה היא לייצר מיזמים בני-קיימא שיישארו בגליל למען הדורות הבאים וייצרו אנרגיה של צמיחה והתחדשות.
מיזם הדגל של "הביתה" הוא HUBayta – "האב", מתחם יזמות וחדשנות, בסמוך למלון "גליליום", שמהווה בית ליזמויות, בעיקר בתחומי ההיי-טק ובתחומים המשיקים להיי-טק, ומספק להם את מקום הפעילות ושירותי משרד. ההאב נפתח לפני שבועות אחדים, הרעיון קיים חודשים אחדים, וכבר כמעט כל החללים שבו מאוישים בידי חברות הפועלות בגליל.
התחלנו שם סיור של התנועה לציונות ממלכתית בקריית שמונה, ונפגשנו עם מייסד "הביתה" ניסן זאבי. הוא הביע תסכול מחוסר המעש והאימפוטנטיות של הממשלה וגם מקצב הפעולה של השלטון המקומי, וסיפר שהם פשוט החליטו לא להמתין – לפעול וליזום ולקדם את האזור. ניסן מייצג תקווה, ותקווה הוא דבר מדבק, וטוב היה לפתוח כך את הסיור.
סיירנו בקריית שמונה, למדנו את ההיסטוריה של המקום ואת מצבה הנוכחי, שבלשון המעטה, אינו פשוט, כיוון שכ-30% מהתושבים לא חזרו וכנראה לא יחזרו, ודווקא מהאוכלוסיות החזקות בעיר. נפגשנו עם סגן ראש העיר והממונה על תיק החינוך, רפאל סאלב. דנו בדרכים לתקומת קריית שמונה.
אני מאמין שהמפתח הוא קליטה של מאות משפחות צעירות חדשות, דתיות וחילוניות, שתדענה להקפיץ מחדש את העיר. הקמת אוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה, עשויה להיות מנוע צמיחה משמעותי, אך האתגר יהיה להביא להשתקעות מרצים וחוקרים בעיר ולמשוך את הסטודנטים להישאר בעיר.
קריית שמונה היא בירת הגליל העליון. אם קריית שמונה תיפול, תהיה זו מכה אנושה לגליל, ומשבר לאומי. הדבר החשוב ביותר, הוא שקריית שמונה והקיבוצים והמושבים סביבה ישכילו להתעלות מעל משקעי העבר ולפעול יחד, כאזור אחד, לפיתוח הגליל המזרחי כולו, ולהתעלם מהניסיונות ל"הפרד ומשול", של פוליטיקאים ציניים שנבנים מהפילוג והשנאה.
* עזרה ראשונה לעסקים – כששמעתי בתקשורת על החלטת הממשלה להעניק תלושי קניות לתושבי קריית שמונה, ראיתי בכך מחווה משפילה, של דחיפת קצת כסף ביד לתושבים, בהחלטה פופוליסטית של חלוקת "דגים" שלבטח לא תקדם את צמיחת העיר, ותהיה בעיקר דמי שתיקה.
העליתי את הנושא בשיחה עם סגן ראש העיר רפאל סאלב, ותשובתו הניחה את דעתי. הוא אמר שהעניין אינו מתנה לתושבים, וגם אין המדובר בתלושי מזון, אלא בפעולה שנועדה לסייע לעסקים. ירידה של 30% מהצרכנים היא איום קיומי על העסקים במקום, ועלולה להביא לסגירה של רבים מהם. התלושים נועדו לעודד קניה בעסקים בקריית שמונה.
אני מסכים, שהדבר עשוי להיות עזרה ראשונה מצילת חיים לעסקים, וככזה הוא מוצדק. אך צריך להיות ברור שצעדים מסוג זה אינם באמת מנופי צמיחה לקידום העיר.
* הקונצנזוס הגולני – ב"ישראל היום" פורסם ראיון, חשוב מעניין, חזוני ומעורר השראה עם ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר. משפט אחד של המראיין קומם אותי. נאמר בו, שהתושבים ביקשו מקלנר לדרוש פינוי במלחמה והוא סירב. סביר להניח שפה ושם היו תושבים שחשבו כך, אך זו תופעה שולית. היה בגולן קונצנזוס רחב מאוד, שאנו לא מתפנים. גם אנשים שבאופן אישי פינו את עצמם בזמן זה או אחר, עשו זאת כהחלטה אישית ולא חשבו שהגולן צריך להתפנות.
חרפת הפינוי הממושך של הגליל היא כתם בתולדות הציונות, והאזור מתקשה להתרומם מן השבר שהפינוי גרם לו.
* כפירה בציונות – אחד ההישגים הגדולים ביותר של הציונות ושל מדינת ישראל הוא העלייה הגדולה בשנות החמישים, של שורדי השואה ושל יהדות ארצות ערב. מדינה צעירה, קטנה, ענייה, תוך כדי מלחמה נוראית, שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה ומיד לאחריה, משלשת את עצמה בתוך שנים ספורות, מעניקה גג לכל עולה, ומקימה עם העולים מאות יישובים חדשים בגליל ובנגב. מנהיגותו של בן גוריון ושל אישים כאשכול וגולדה מאיר, הביאו להצלחה הגדולה הזאת, שהיא נדבך מרכזי בקיומה של המדינה. יש לציין, שבישראל הוטל משטר צנע, כדי לאפשר את המהלך הגדול הזה, וגם הסכם השילומים מגרמניה איפשר אותו.
זה ממש לא מובן מאליו. ספק אם היה לכך אח ורע בתולדות העמים. אבל זה ייעודה של ישראל כמדינה יהודית ציונית – עליית היהודים לישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים.
ישראל הקטנה פתחה את שעריה ללא הגבלה, למעט תקופות קצרות של סלקציה מסוימת.
העולים שבאו הם חלוצים, שחיו בתנאים חלוציים והיו למיישבי הנגב, השפלה והגליל. העלייה הזאת ראויה להיות מקור לגאווה בסיפור הישראלי.
חשתי גועל למשמע דבריו של אהוד ברק, בשיחה מוקלטת עם חברו, עבריין המין, אפשטיין, ועם שר האוצר האמריקאי לשעבר, לפני 13 שנה, שנחשפה השבוע, ובה ביטא התנשאות גזענית על העולים של שנות החמישים, ועל הקליטה ה"בלתי מבוקרת". דבריו הם כפירה בציונות.
* משיח לפי תומו – העובדה שאת דברי הבלע שלו על הקליטה הגדולה של שנות החמישים אמר אהוד ברק כמשיח לפי תומו בשיחה שהוקלטה ללא ידיעתו, היא מה שהופכת אותם למשמעותיים, כי הם מבטאים את הלך רוחו האותנטי. הם שמים ללעג את הצגת ה"התנצלות בפני עדות המזרח" שכפה על מפלגתו ב-1997, כשנבחר ליו"ר המפלגה לקראת בחירות 1999 שבהן עלה לשלטונו הכושל.
* הברית הטבעית - על פי הנתונים של צה"ל, הקיבוצים הם המובילים בנתוני הגיוס לצה"ל, בנתוני ההתנדבות לקרבי ובנתוני הליכת בנים ובנות לקצונה.
גאווה! זה פרי של חינוך ציוני משובח ושל חינוך לעשיה, לתרומה ולאחריות.
ההתיישבות העובדת והציונות הדתית הם המגזרים המובילים בצה"ל. לא בכדי. הקרבה ביניהם והדמיון ביניהם, לעומקו של דבר, גדולים ביותר.
מן הראוי לחדש את הברית ההיסטורית, שהיא ברית טבעית, בין ההתיישבות העובדת והציונות הדתית; ברית של ציונות, של התיישבות וביטחון.
* אחריות של שני הצדדים – הוויכוח מי אשם בפשיעה בחברה הערבית ומי אחראי לשינוי – החברה הערבית עצמה או המדינה, הוא ויכוח סרק, כי האשמה היא גם בחברה וגם במדינה, ומה שחשוב יותר – שני הגופים אחראים לתקן.
יש לחברה הערבית הרבה מה לתקן בתוכה, בתחומים כמו אלימות במשפחה והיחס לחוק, לאכיפת החוק ולמדינה. תרבות הנהיגה במגזר הערבי, היא דוגמה לכך, וכן הבנייה הבלתי חוקית. לא אחת יישובים ערבים מתייחסים למשטרה כמו אל כוח אוייב, כאשר היא נכנסת לפעול ביישוב, למשל באיסוף נשק בלתי חוקי. ואנו יודעים עד כמה הציבור הערבי ממעט בשיתוף פעולה עם המשטרה בהעברת מידע, שעשוי להיות קריטי במלחמה בפשיעה.
אין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריות המדינה; הממשלה והמשטרה. המדינה קיימת כדי להבטיח שלא כל דאלים גבר, הממשלה קיימת כדי למשול, יש לה אחריות ואין מקום לתירוצים. תפקידה של המשטרה לאכוף את החוק. הסיבה העיקרית לכך שהציבור אינו משתף פעולה עם המשטרה, היא הפחד מארגוני הפשיעה, שלמעשה שולטים באוטונומיה הערבית בישראל, בוואקום השלטוני שנוצר. מלחמה בארגוני פשיעה היא תפקיד חד-משמעי של המדינה.
ההתמודדות עם משבר הפשיעה והאלימות בחברה הערבית חייב להיעשות בידי המדינה, בשילוב עם החברה הערבית, בשילוב של פעילות חינוכית, סיוע כלכלי ליישוב ומלחמה חסרת פשרות בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי. כך פעלה ממשלת השינוי, בהובלת סגן השר לביטחון פנים סגלוביץ' שמונה לפרויקטור ולמתאם של המלחמה בפשיעה, ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא, בירידה משמעותית במספר הנרצחים. תוכניות העומק שנבנו עתידות היו למגר את הפשיעה ולהביא ביטחון למגזר הערבי. אולם ראש הכנופייה שמונה לשר לביטחון לאומי, פירק מיד את המנגנון, זרק לאשפה את התוכניות, והאלימות והרצח זינקו לממדים חסרי תקדים. ככה זה, כשאת התפקיד ממלא מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים".
הממשלה הבאה תהיה חייבת לתקן את המעוות, ועל אף אובדן השנים והחיים, יהיה עליה להקים מחדש את המנגנון שהקים סגלוביץ' ולבצע את התוכניות.
* אתם – את תחושת הגאווה של הישראלים בהישג של דני אבדיה מגדיר רוגל אלפר "פשיזם". אלא מה? הוא לועג לאבדיה שהזכיר את הישראליות שלו והודה לישראלים, וכתב שזה הישג אישי ואין קשר לישראליות. "אני מפשפש במעשיי בעשורים האחרונים; מריץ את חיי לנגד עיניי – ו... לא. אינני מוצא ולו בדל ראיה למקרה אחד, ולו הפעוט ביותר, שבו עזרתי בהיותי ישראלי לאבדיה להגשים חלום."
אבל אבדיה דיבר בכנות, כאשר הודה לעם ישראל, שמרעיף עליו אהדה שלבטח מסייעת להצלחתו. וכן, אבדיה באמת ובתמים חש שהוא מייצג את מדינת ישראל וגאה בה, גם במחיר מתקפות השנאה האנטישמיות נגדו. ואילו אלפר הציניקן, פשוט אינו שייך לעם הזה, שאבדיה מודה לו. הוא סולד מן העם הזה.
בפשקוויל אחר נזף אלפר בקוראיו: "די. אתם עם ככל העמים, לא טובים יותר." מילה אחת היא תמצית הפשקוויל, ותמצית הפשקוויל בנושא אבדיה, ותמצית כל כתיבתו: "אתם". הניכור הזה כלפי עמו. "אתם". "מה העבודה הזאת לכם?" כמוהו כמו הבן הרשע בהגדה של פסח. "לכם ולא לו."
* זֹהר – מָני גל הוא מחנך, רב חילוני, עורך טקסים ומוזיקאי, חבר קיבוץ עין גדי.
לחנו המוכר ביותר הוא לשיר "הללויה", למילותיו של יעקב גלפז, (אדם חוזר וקציר יומו / צנוע הוא ודל, / ועל גבו צרות החול / עומסות לו כמגדל. / ולפניו רואה פתאום / את שתי עיניה של בִּתו / והוא אז שר, והן איתו / שרות הללויה. // הללויה, וזה השיר / עולה מכל פינות העיר / כשהאדם ושתי עיני בתו / שרים הללויה).
מני בן השמונים פעיל מאוד וצעיר ברוחו. השנה הוא יצא עם אשתו יעלי לשנת שירות לגִמלאים בקריית שמונה, והם פעילים ותורמים בחינוך, בקהילה ובתרבות. בנוסף לכך הוא הצטרף לקהילה הלומדת "מעגלים", שיש לי הזכות להיות המנחה שלה.
מני הלחין כעשרה משיריה של לאה גולדברג, ויצר ערב פואטי-מוזיקלי על גולדברג ויצירתה, שכולל בתוכו את השמעת עשרת לחניו, לצד עוד משיריה. כותרת הערב "זֹהַר" (בהשראת שירה "לא היה בינינו אלא זֹהר" ושירים נוספים שבהם מופיע הזֹהר). הוא מופיע בהתנדבות ביישובי הסביבה עם הערב הקסום הזה. בליל שבת אירחנו אותו בפאב של אורטל. הוא ניגן ושר בקולו הערב משיריה של גולדברג שהוא הלחין, קרא משיריה, סיפר עליהם ולבסוף שרנו בהובלתו כמה משיריה המולחנים המוכרים. היה זה ערב חווייתי ומרגש, לשוחרי התרבות ואוהבי המוזיקה והשירה באורטל.
* לנוח על פסגת האוורסט – מה עושה אדם נורמלי אחרי שהוא כובש את פסגת האוורסט? טוב, קודם כל אדם נורמלי לא כובש את פסגת האוורסט, ובכל זאת, ניתן לצפות שיישב עם רגל על רגל ויתענג בסטלבט על ההישג, עד הודעה חדשה.
לפני שלושה שבועות, אחי הצעיר אמיר, כבש את האוורסט. הוא העניק לעצמו מתנה ליום הולדתו ה-60 – רץ 100 ק"מ!
ואיך הוא נח אחרי ההישג? כעבור שלושה שבועות, הוא... רץ 50 ק"מ
* ביד הלשון: שועלי מרום – לפני שבועות אחדים חגגה חטיבת הצנחנים במילואים הדרומית, "שועלי מרום" (646) יובל להיווסדה (באיחור של שנתיים, בשל המלחמה). זכיתי לשרת בחטיבה למעלה מעשרים שנה.
למה שועל? השועל מתקשר למלחמה. לוחם קשוח עתיר קרבות, מכונה "שועל קרבות ותיק". הגנרל הגרמני רומל כונה "שועל המידבר".
להערכתי מקור השם הוא יחידת הסיור של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור, שנקראה "שועלי שמשון". שמה ניתן לה בידי קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן והמשורר אבא קובנר, לאור פעולתו של שמשון הגיבור נגד הפלישתים. שמשון קשר לזנבותיהם של שלוש-מאות שועלים לפידים בוערים והריץ אותם לכיוון השדות והכרמים הפלישתיים שעלו באש. בכך הוא ראה בשמשון מופת של גבורה, של תעוזה, של תחבולנות ואקטיביזם.
אורי אבנרי, לוחם ביחידה, חיבר את המנונה. השועל מופיע על סמלה של חטיבת גבעתי עד היום והוא הסמל של פיקוד דרום.
אני משער, שהשם "שועלי מרום" ניתן לחטיבה מתוך הוקרה למורשת יחידת "שועלי שמשון", ומתוך היותה חטיבה דרומית. ולמה מרום? כי זו חטיבת צנחנים, כלומר, שועלי הקרבות צונחים ממרום.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מוטי הרכבי
נתניהו משקר
ראש הממשלה הציג מסמכים אותנטיים מהקבינט שמציגים את הדעות והתהליכים לפני ה-7/10. גלנט, אייזנקוט, ושאר הלשעברים המוזכרים במסמכים – ״נתניהו משקר.״
הי, אם לא שמתם לב, נתניהו לא אמר דבר רק הציג מסמכים מדיוני הקבינט. הדבר היחידי שנתניהו כן אמר, וזה לא מגובה במסמכים, זה ״לא היתה בגידה.״ יש מצב שלאימרה הזו אתם מתכוונים כשאתם אומרים שנתניהו משקר!
נתניהו הציג את המסמכים רק אחרי שיצחק עמית התערב באופן לא חוקי ומנע מהמבקר לעשות את עבודתו. כל אלו שפוחדים מהאמת ולא היו מוכנים להופיע בפני המבקר ולהציג לא את האמת שלהם, יצחק עמית וגם הלשעברים יודעים היטב למה הם לא רוצים חקירה של המבקר שבדמוקרטיה זה בדיוק התפקיד שלו. האשמים העיקריים רוצים שרק יצחק עמית יבדוק. עמית כבר הוכיח את עצמו בחקירת עלילת הדם על לוחמי שדה תימן, ההדלפה הלא חוקית כדי להשפיע על התוצאות וגם התצהיר השקרי לבג״צ בפרשת הפצ״רית/יועמשית. הצלחתו של עמית למנוע חקירה נתנו לו את ההסמכה, מבחינת הלשעברים, להיות המחליט על חקירת ה-7/10.
לכל הטוענים שהמבקר מוטה, נתעלם לרגע מהעובדה שזה לא נכון, ממה אתם חוששים, אם המבקר יפרסם מסקנות שאינן נכונות. לכם עדיין יש את בג״צ. אז אתם לא מפחדים מתוצאות החקירה, אתם מפחדים מעצם החקירה ומחשיפת האמת. אמת שאפילו עמית ובג״צ לא יצליחו לחסום!
לכל אלה שמאשימים את נתניהו, אז חישבו בבקשה מה היה קורה לו נתניהו, בניגוד לעמדת ״מערכת הבטחון״ – היה יוצא למלחמה ב-5/10 ומונע טבח של 1500 ישראלים. תארו לכם את הטירלול, ההפגנות, הבג״צייה, הפצ״רייה, היועמ"שית וכל השאר. נתניהו יוצא למלחמה לא מוצדקת כדי לברוח מהמשפט!
זיכרו, נתניהו מנע שנים, בניגוד לעמדת מערכת הבטחון (השב״כ) הכנסת ״פועלים״ מעזה לישראל, בנט, ברגע שקיבל ראשות ממשלה, הכניס עשרות אלפי עזתים שבדיעבד התברר שהם היו גורם מכריע במחדל של ה-7/10. בג״צ קבע הוראות פתיחה באש ( הוראות של אי פתיחה באש נגד מחבלים מתקרבים) שגרמו לטנקיסטים הבודדים שהיו בגבול לא לירות עד שנרצחו בתוך הטנקים שלהם. וכן אסור לשכוח את הפרימטר שבג״צ איפשר לרוצחים העזתיים להגיע עד לגדר ומשם ליישובים ללא הפרעה! כל זה צריך להיחקר ואם יש ללשעברים טענות נוספות, אז בניגוד לשמאל, אני חושב שכל טענה חייבת להיחקר גם כאלה שאולי לא ימצאו חן בעיני נתניהו.
אסור ממש אסור שטבח ה-7/10 יעבור ללא חקירה אמיתית ויסודית. כולם צריכים להיחקר גם הדרג המדיני, הדרג המשפטי הדרג הצבאי ובעיקר שב״כ שקבע שרק השב״כ לבד יטפל בחמאס.
מוטי הרכבי
עמנואל בן סבו
1. רגע ההכרעה, אל תקנאו בשופטים
אולימפיאדת החורף שנפתחה באיצטדיון סן סירו במילנו מחווירה אל מול אולימפיאדת השנאה הוותיקה המתקיימת במדינת ישראל ושוברת, בכל יום מחדש, שיאים חדשים, בענפי השנאה השונים.
צפוף מאוד בתחרויות, מאתגר ומורכב ביותר לבחור את המנצחים בכל ענף וענף, מהיאבקות בוץ, דרך שחייה צורנית במי אפסיים, עבור לזריקת רעל למרחקים ארוכים, קליעה למטרה, וכלה באליפות הטלת חרוזי רעל.
צפוף מאוד בצמרת אולימפיאדת השנאה היומית, צפוף עד כדי מחנק, האתגר והמורכבות לדרג את הצמרת תובע מאמצים עילאיים, רבים מידי הנאבקים בנחישות כדי לזכות להתייצב על פודיום השנאה.
חברי ועדת השופטים אובדי עצות, השיאים נשברים כמעט בכל שעה עגולה, שיא מאפיל על קודמו ומייצר תקוות חדשות כי נשברו כל השיאים, ולא היא.
זוהי האולימפיאדה הראשונה בתבל בה המתמודדים הינם בני גיל העמידה, חלקם באים בימים וחלקם עתידם מאחוריהם, למרות זאת הם מציגים ביצועים מעוררי התפעלות עטופה בחמלה.
נכון לכתיבת שורות אלה רבים המתמודדים על מדליות הזהב במספר ענפי שנאה מגוונים, כמו בענף עלילות הדם, בענף המרד והמרי, בענף דיבת הארץ, בענף הגזענות, בענף הגזלייטינג , בענף סוכן הכאוס, בענף הגזען, בענף השוביניסט, בענף האוטו אנטישמי, בענף המנאץ, מחרף ומגדף.
כרטיס הכניסה לאולימפיאדת השנאה היה שילוב ותערובת מזוקקת של שנאה ותיעוב וכל המרבה הרי זה משובח.
בימים שקדמו לפתיחת האולימפיאדה נעשו מיונים ראשונים, התקבצו ובאו באופן עצמאי, אחרים עם מלווים מארצות תבל השונות, חלקם עם הליכונים.
בהם ראשי ממשלה לשעבר, שרים, נבחרי ציבור, גנרלים על דרגותיהם ועיטוריהם, אנשי אקדמיה, תקשורת, משפט, כלכלה, יחצ"נים, תועמלנים, חבורות חבורות המתאמנות שנים רבות ומתמחים בספורט השנאה.
כל אחד מהם מייחל לרגע החשוב בחייו, לזכות בתואר אלוף השנאה, לעמוד על הפודיום ולהניף את גביע השנאה.
השופטים לא ידעו נפשם, ההכרעה היתה קשה מאוד, מאתגרת ומורכבת, אחד הפגין יכולות לולייניות של גזענות והמלצות על סלקציה בין גזעית, שני פעל ללא לאות להוביל חלקים מהעם לבית הדין הבינלאומי בהאג, שלישי נהנה עד בלי די מריח הפשיזם אותו הוא משפריץ לכל עבר, רביעי הניף לפיד בוער וצעד בגאון לעבר הבסטיליה הישראלית.
השופטים טבעו בים ההיצע העצום אלופים בהסתה, במרי אזרחי, בחינוך מחדש במחנות, בהחרמת אזרחים, בפגיעה בחוסן הלאומי, הציגו מומחיותם, משוועים לעלות על הפודיום, פודיום השנאה.
השופטים שלא ידעו נפשם משפע השנאה המזוקקת המוצעת לפניהם, החליטו, לאחר שישבו על המדוכה יום וליל לחלק את האלופים לקטגוריות.
הקטגוריה הראשונה הייתה של ראשי ממשלה, גם כאלה שכיהנו חצי שעה או כיהנו כחליפים, לצידם שרים ממורמרים ומתוסכלים ונבחרי ציבור שאיבדו את הציבור, ועל מצחם אותות של קין.
בקטגוריה השנייה התכנסו רבי אלופים, גנרלים, רבי ניצבים, ראשי זרועות הביטחון, גם כאלה שזכו לאותות של קלון וביזיון ועוטרו במדליות של כישלון.
הקטגוריה השלישית הורכבה מתועמלנים, אנשי הנדסת תודעה, מלחכי פינכה, כתבי חצר, ולצידם, אנשי אקדמיה, כלכלה, משפט וחברה.
המתח בשיאו, המאבק צמוד, נכון לכתיבת שורות אלה, בחמישייה המובילה נמצאים מעלילי עלילות הדם, מחוללי הכאוס הלאומי, מבאישי ריחה של מדינת ישראל בעולם, דיקטטורים הנושאים לשווא את דגל הדמוקרטיה, וסוגר את החמישייה הגזען, שונא מחצית מהעם על רקע גזעני ושוביניסט מחליא.
התחרות בעיצומה, מדליות הזהב מוכנות והן רבות, הפודיום מצוחצח, דגלי המהפכה והשנאה הונפו, תקציבי עתק יועדו לאולימפיאדת השנאה על ידי עמותות ואירגונים עלומי שם.
צוות השופטים תולש את שערות אפו, יש כל כך הרבה מועמדים ראויים, מצוינים, עתירי מעש ומחוללי שנאה וצריך לבחור רק שלושה.
אולימפיאדת החורף במדינת ישראל בעיצומה, מי יתייצבו על הפודיום? התחרות קשה, אינני מקנא בשופטים.
הגיעה העת להכריז על אולימפיאדה של אהבה.
עמנואל בן סבו
2. נאום הנכד, נאום הפיכחון
אחרי טבח שבת שמחת תורה, אחרי ימי הסופה והסער, אחרי ימי השריפה, השחיטה, החטיפה, הביז2ה, ההתעללות, האונס, יש מי שעדיין חיים את החלום על אף שברו האיום והנורא, שבר ששנים רבות ייקח לרפא אותו.
אחרי ימי הבגידה הגדולה של "השכנים" שבבוקר הגיעו לקיבוצים, מושבים, ערים ישראליות, עטו מסכה של כבש, עבדו, השתכרו בכבוד, ובלילות החליפו את מסכת הכבש במסכה של זאב, שירטטו את תוואי היישוב, מיקום הבתים, מיספר היהודים, דרכי כניסה ויציאה, מוסדות הציבור, נקודות התורפה, כותבים את המוות הצפוי.
אחרי ימי החמלה של היהודים, המאופיינים כרחמנים בני רחמנים, החולמים על שלום, על אהבה, ימי העוטפים באהבה את השכנים התמימים, ימי המפעילים מערך הסעות לבתי חולים בישראל, המגישים סיוע כל העת, המקיימים ימי התרמה, הזדהות, טקסים על שלום ואחוות עמים, ובאותה העת, במחילות, במנהרות זורמות נחלי הטבח, נחלי השנאה שהתפרצה בעוצמה בשבת שמחת תורה.
אחרי ימי הטקסים האלטרנטיביים, ימי התום, ימי העיוורון וליקוי המאורות, ימי ההפקרה התודעתית, ימי השיר לשלום, בעוד השכנים התמימים משרטטים את הכניסות והיציאות למחנות הצבא, לבסיסים למוצבים, לקראת כיבושם וביצוע הרצח ההמוני.
אחרי שחיטת ושריפת פעילי השלום האדוקים, אשר כדי לזהות את חלקם נאלצו להסתייע במומחים לעתיקות אשר זיהו עצם אחת שהועברה למכון הפתולוגי ולזהות דרכה את האישה או האיש הנפלאים, טובי הלב שהאמינו בשלום עם הטובחים שעוללו להם את הנורא מכול.
אחרי טבח שבת שמחת תורה החל תהליך פיכחון, החולמים הבחינו לראשונה בשבר הנורא, עיניהם המצועפות באהבת אדם נפקחו אל מול החורבן הנורא שהמיטו השכנים התמימים.
לאחר שנתיים וארבעה חודשים מאז טבח שבת שמחת תורה, לאחר השכול והאלמון, היתמות והייסורים, לאחר אלפי פצועים בגוף ובנפש, לאחר חיים-מתים המהלכים בקרבנו.
לאחר הטראומה הלאומית, לאחר מלחמת התקומה, לאחר ההבנה מי האוייב, מי המבקש נפש יהודי, מי המבקש השמדה ומחיית ישראל מתחת לשמיים, עדיין יש מי הבטוחים כי אם רק נחזיר את המילה "שלום" לשיח יבואו ימי פריחה ולבלוב לישראל.
יהודים, בכל דור ודור, מאז עלותם על במת ההיסטוריה, חלמו על חיים בשלום, בביטחון, באהבה, ייחלו לימים של חיים שלווים כשזרי עלי דפנה מעטרים ראשם, ביושבם תחת עץ התאנה והגפן המשורגת, הסתבר, במחיר נורא, כי המציאות מורכבת יותר.
דווקא לכבוד החולמים, השבויים בשירי אהבה ושלום, מניפי ענפי הזית, מפריחי היונים הלבנות, המושיטים ידם לשלום והפרטנרים מבקשים את צווארם, כדאי להקשיב לדבריו הנכוחים, הברורים, הפשוטים בבהירותם, של עלי אחמד אל חומייני נכדו של מחולל המהפכה באיראן, ראש וראשון לאייתולות, רחאללה חומייני:
"הישראלים יודעים שהמדינות באזור, המדינות האיסלמיות, הממלכות האיסלמיות שאנחנו שומעים לעיתים קרובות עליהן מתהלכות הלוך ושוב ויש להן פתיחות כלפי הישראלים.
"הישראלים יודעים שאם אי פעם העם האיסלמי יוכל להפציץ את ישראל, לתקוף אותה, ואם היו מסוגלים אז לחסל את ישראל הם יעשו לישראל את מה שחמאס עשתה כל העמים המוסלמים."
כל כך ברור, בדיוק כמו שהיה ברור במודיעין הגלוי ביותר, מה הן חלומות החמאס, החיזבאללה, איראן, הרשות הפלשתינאית, סוריה, תימן, עיראק, ושאר מדינות הדיקטטורה.
המשטרים הרצחניים, שיש מי שעדיין חושב כי הם יכולים להיות שכנים נפלאים לשלום, עדיין חולמים חלומות גדולים על שלום עולמי , אם רק נחזיר חלקים משטחי מולדת.
עדיין חולמים חלומות גדולים, על פרחים שלום ואהבה עם משטרים אפלים, רצחניים, משטרי עריצות ודיקטטורה של הטובחים, ללא הנד עפעף, אלפי אזרחים, בני דתם, עמם, אמונתם.
הקשיבו לנכד, הוא מתכוון לזה באמת ובתמים, יהודים בארץ ובתפוצות, בקיבוץ ובעיר, בהתיישבות ובמושב, דתיים וחילוניים, חרדים וליברלים, שמאל וימין, עולים חדשים ובני הארץ, זכרו, כולנו בני מוות, כולנו מטרה להשמדה, כולנו חלומו של מבקש נפשנו.
אל מול נאום הנכד, יהודים בארץ ובעולם, שוחרי השלום, חולמי החלומות הגדולים, חייבים לזכור את האמת הפשוטה, עשיו שונא ליעקב.
כדי לנסות לחולל תמורה בהנחת יסוד זו, כדי לאפשר תקווה, כדי לא ליפול לתהומות הייאוש, עלינו לצופף שורות, לשמר מחלוקות מתוך כבוד ועוצמה, לשמר את המכנה המשותף, ה-יחד היהודי.
רק כך תיתכן יצירת אלטרנטיבה לשיח מתוך פיכחון, מול אמירתו הנחרצת של הנכד, למרות דבריו הנוראיים, יהיה סיכוי לשלום רק מתוך עוז ועוצמה, שלום יותר של אינטרסים ופחות אהבת אמת, שלום.
עמנואל בן סבו
יהודה גור-אריה
השולחן של מנחם
אני מנחם, מנחם הנגר. כך מכירים אותי בברנז'ה ובחוג ידידיי הצר. אינני נמנה עם ה"סלבס" – ידוענים, מפורסמים, לא תמצאו את תמונתי או שמי באמצעי התקשורת, במדורי הרכילות. וכי את מי זה מעניין אדם מבוגר, הקם כל בוקר והולך לעבודתו, והוא גם נהנה מעבודתו, וחוזר בערב אל חיק ביתו ומשפחתו? סתם, מנחם אחד...
את הנגרייה ירשתי מאבי, ממנו גם למדתי את המקצוע. היה זה בית-מלאכה צנוע בשכונת בתי-המלאכה שבקצה העיר. עכשיו שכונה זו מוצאת את עצמה כמעט במרכז עיר, תקועה כעצם בגרון של העיריה, שאינה מצליחה לפנות את השטח הזה ולבנות עליו מגדלי מגורים ומסחר.
כעבור כמה שנים נוכחתי שיש לחדש את הנגרייה. קניתי מכונות וציוד חדש, הרחבתי את החלל במבנה הישן, הרמתי את התקרה, הרחבתי את שער הכניסה, ומשני צדדיו נטעתי שני ברושים, שהפליאו לצמוח, ותוך שנים מועטות הם הגיעו לגג המבנה. קראתי להם יכין ובועז, כשם שני העמודים שעמדו בכניסה לבית-המקדש.
נהניתי מעבודתי, אני ושני הנגרים השכירים, שהיו לי כבני-משפחה. יצרנו רהיטים: ארונות, שולחנות, כיסאות, כל מה שמייצרת נגרייה מאז ומעולם. הייתה לי ממש חדוות היצירה. ופרנסה סבירה.
אך כעבור זמן נוכחתי שההכנסה בקושי מכסה את עלות הייצור – עצם העבודה, יוקר העץ וחומרי-הגלם, וכל יתר ההוצאות. לא היתה לי ברירה ועשיתי מהפך: עברתי לייצור [לא ייצור, סתם הכנה] של חומרי-גלם למוצרי נגרות – קרשים מהוקצעים, פלטות לשולחנות, רגליים של כסאות ושולחנות, מיטות וכדומה, להרכבת רהיטים בנגריות גדולות, מפעלי נגרות ממש, שיצרו רהיטים וכל מה שסביב לכך. איבדתי את חדוות היצירה, אך הצלתי את הנגרייה מפשיטת-רגל, והתחלתי לראות הכנסה נאה ופרנסה סבירה.
וכך המשכתי במשך שנים רבות, עד ש"פתאום" הגעתי לגיל 70. הרופא התעשייתי שלח אותי לבדיקה מקיפה, מעין "אוברול" של הגוף: לב, ריאות, שרירים, וכל היתר. הבדיקה הראתה בריאות סבירה, רק ברנטגן נראה איזה צל חשוד בריאה השמאלית. התברר שזה היה הצטברות של אבקת-נסורת מיקרוסקופי שנשמתי כל חיי בנגרייה. הרופא הורה לי לצאת מן הנגרייה – לתמיד, לפנסיה.
בצער רב יצאתי מפתח הנגרייה, שהמשיכה לפעול בידי שלושה נגרים שכירים, בניהולו של בני אלון, אמנם לא נגר, אך בוגר אוניברסיטה בכלכלה וניהול.
אולם טיפוס כמוני לא מסוגל לשבת בבית ולבהות בתקרה. ארגנתי לי לו"ז של פעילות גופנית ורוחנית: יומיים-שלושה בחוף הים, נושם את אוויר הים, – לכן – שוחה, צועד על החוף. הנאה ממש.
באחד מחודשי הקיץ יצאתי עם רעייתי לגליל, לצימר בחיק היערות והמטעים. קטפנו פירות ישר מן העצים [ברשותם של הבעלים], טיילנו בתוך הנוף המקסים [זה היה עוד לפני מלחמת שמחת-תורה הארורה] ואני הרגשתי מצויין. הלכתי לשמוע הרצאות על תנ"ך, היסטוריה, אמנות – התמלאתי עושר תרבותי, שלא היה לי קודם-לכן.
באחת ההרצאות על ההווי ואורח-החיים בימי-הביניים המאוחרים, בתקופת לואי ה-14, הראה לנו המרצה סלון של משפחת אריסטוקרטים, ובו ריהוט מדהים ביופיו: ארונות, כונניות, שולחנות וכסאות מעוצבים להפליא, מעשי-אמנות ממש, מעוררים כבוד לנגרים האמנים האלמונים.
אך מה שתפס את עיניי באותו חדר במיוחד, היה שולחנון שניצב ליד הכורסה של בעל-הבית, ועליו בקבוק יין וגביע. זה תפס אותי ממש ועורר בי רצון ליצור שולחנון דומה, לא חיקוי, אלה יצירה עצמית בסגנון ההוא. כן החלטתי להשתמש בכלי-נגרות עתיקים, שבהם השתמשו הנגרים אז: מפסלות, פטישים, מסורים, מַקצוּעות, דבק, צבעים, כפי יצרו אז. בחרתי לי חלקי-עץ מעולים, מתאימים,
אירגנתי לי פינת-עבודה במרפסת, וניגשתי למלאכה, עבודת-קודש. כל נגיעת מפסלת, כל ניסור, כל חיתוך בעץ נתן לי הרגשה כמו ליטוף של אוהב בגוף אהובתו. יכולתי לשבת כך ימים שלמים, בלי לקום מן הכיסא לענייני יום-יום, של חולין, אך הגבלתי את עצמי ללא יותר משעה-שעתיים ביום, כדי להאריך את הנאתי. וככל שהתקדמתי בעבודתי, השולחנון כמו קיבל בשר וגידים, ואין סוף להנאתי. ממש התאהבתי ביצירת רוחי וכפיי, כמו באגדה על אותו פסל, פיגמליון, שהתאהב בפסל השיש של אישה שיצר. אני לא אתאהב בשולחנון שלי אהבה רומנטית-סקסית. אני כל חיי נאמן לרעייתי גילה.
בסופו של דבר סיימתי את המלאכה, מלאכת-קודש. לא נותר לי אלא לעשות גימור לשולחנון, בציפויים השונים: צבע, פוליטורה, לק, וכדומה. זאת עשיתי בנגריה עצמה, והשארתי אותו שם לייבוש, מכוסה בניילון מפני אבקת הניסור המזיקה.
וכיוון שזה היה בימים שלפני חג החנוכה, החלטתי שביום הנר הראשון של חנוכה אביא אותו הביתה, אעמיד עליו את החנוכייה ואדליק את כל שמונת הנרות, לשמחתי ולשמחת בני-משפחתי, עם לביבות וסופגניות ואורות צבעוניים של סביבוני הנכדים, סביבוני פח, עם סוללה חשמלית, והם מסתובבים בלי סוף, מפיצים אורות צבעוניים, כמו אורות-לייזר המקובלים במועדוני-ריקודים של ימינו.
כשהילדים שלי היו קטנים, גילפתי להם סביבונים מעץ, עם האותיות נ ג ה פ. ואלה הסתובבו יותר מכל סביבון רגיל.
בערב מאוחר שכבתי לישון מאושר, עם מקדמה של האושר המצפה לי מחר.
בבוקר השכם העיר אותי אלון ופניו מכורכמים כמו של אדם שקרה לו אסון גדול.
"קום, אבא, קום. קרה לנו אסון גדול. הנגרייה שלנו איננה. הלכה לנו הנגרייה, אבא."
"מה זה הלכה הנגריה?" שאלתי, מבולבל עדיין משינה וההערה הפתאומית.
"הלכה – נשרפה, נשרפה לגמרי."
"והשולחנון שלי?"
"גם השולחנון, אבא."
הוא לקח אותי במכוניתו, ובדרך סיפר לי שבלילה התחוללה סופת גשם פתאומית, עם רעמים וברקים ומטחים של גשם זלעפות. ברק פגע בברוש בועז, נכנס לאולם עצמו וכילה כל מה שהיה בו.
כאשר עמדתי לפני החורבה של הבית השני שלי, אינני מבין איך לא נפלתי מת במקום. אך אלוהים רצה כנראה שאתאבל במיוחד על השולחנון שלי. הוא התקנא כנראה ביצירתי זו, והחליט לקחת אותה אליו, כמו שהוא לוקח אליו ילדים קטנים, שכל מהותם ה גרימת אושר להוריהם...
זו אצבע אלוהים. אין ספק. אצבע אלוהים.
חנוכה תשפ"ו 11.12.2025
מתוך הספר "סיפורים בערוב היום", שעומד לראות אור.
יהודה גור-אריה
את הנגרייה ירשתי מאבי, ממנו גם למדתי את המקצוע. היה זה בית-מלאכה צנוע בשכונת בתי-המלאכה שבקצה העיר. עכשיו שכונה זו מוצאת את עצמה כמעט במרכז עיר, תקועה כעצם בגרון של העיריה, שאינה מצליחה לפנות את השטח הזה ולבנות עליו מגדלי מגורים ומסחר.
כעבור כמה שנים נוכחתי שיש לחדש את הנגרייה. קניתי מכונות וציוד חדש, הרחבתי את החלל במבנה הישן, הרמתי את התקרה, הרחבתי את שער הכניסה, ומשני צדדיו נטעתי שני ברושים, שהפליאו לצמוח, ותוך שנים מועטות הם הגיעו לגג המבנה. קראתי להם יכין ובועז, כשם שני העמודים שעמדו בכניסה לבית-המקדש.
נהניתי מעבודתי, אני ושני הנגרים השכירים, שהיו לי כבני-משפחה. יצרנו רהיטים: ארונות, שולחנות, כיסאות, כל מה שמייצרת נגרייה מאז ומעולם. הייתה לי ממש חדוות היצירה. ופרנסה סבירה.
אך כעבור זמן נוכחתי שההכנסה בקושי מכסה את עלות הייצור – עצם העבודה, יוקר העץ וחומרי-הגלם, וכל יתר ההוצאות. לא היתה לי ברירה ועשיתי מהפך: עברתי לייצור [לא ייצור, סתם הכנה] של חומרי-גלם למוצרי נגרות – קרשים מהוקצעים, פלטות לשולחנות, רגליים של כסאות ושולחנות, מיטות וכדומה, להרכבת רהיטים בנגריות גדולות, מפעלי נגרות ממש, שיצרו רהיטים וכל מה שסביב לכך. איבדתי את חדוות היצירה, אך הצלתי את הנגרייה מפשיטת-רגל, והתחלתי לראות הכנסה נאה ופרנסה סבירה.
וכך המשכתי במשך שנים רבות, עד ש"פתאום" הגעתי לגיל 70. הרופא התעשייתי שלח אותי לבדיקה מקיפה, מעין "אוברול" של הגוף: לב, ריאות, שרירים, וכל היתר. הבדיקה הראתה בריאות סבירה, רק ברנטגן נראה איזה צל חשוד בריאה השמאלית. התברר שזה היה הצטברות של אבקת-נסורת מיקרוסקופי שנשמתי כל חיי בנגרייה. הרופא הורה לי לצאת מן הנגרייה – לתמיד, לפנסיה.
בצער רב יצאתי מפתח הנגרייה, שהמשיכה לפעול בידי שלושה נגרים שכירים, בניהולו של בני אלון, אמנם לא נגר, אך בוגר אוניברסיטה בכלכלה וניהול.
אולם טיפוס כמוני לא מסוגל לשבת בבית ולבהות בתקרה. ארגנתי לי לו"ז של פעילות גופנית ורוחנית: יומיים-שלושה בחוף הים, נושם את אוויר הים, – לכן – שוחה, צועד על החוף. הנאה ממש.
באחד מחודשי הקיץ יצאתי עם רעייתי לגליל, לצימר בחיק היערות והמטעים. קטפנו פירות ישר מן העצים [ברשותם של הבעלים], טיילנו בתוך הנוף המקסים [זה היה עוד לפני מלחמת שמחת-תורה הארורה] ואני הרגשתי מצויין. הלכתי לשמוע הרצאות על תנ"ך, היסטוריה, אמנות – התמלאתי עושר תרבותי, שלא היה לי קודם-לכן.
באחת ההרצאות על ההווי ואורח-החיים בימי-הביניים המאוחרים, בתקופת לואי ה-14, הראה לנו המרצה סלון של משפחת אריסטוקרטים, ובו ריהוט מדהים ביופיו: ארונות, כונניות, שולחנות וכסאות מעוצבים להפליא, מעשי-אמנות ממש, מעוררים כבוד לנגרים האמנים האלמונים.
אך מה שתפס את עיניי באותו חדר במיוחד, היה שולחנון שניצב ליד הכורסה של בעל-הבית, ועליו בקבוק יין וגביע. זה תפס אותי ממש ועורר בי רצון ליצור שולחנון דומה, לא חיקוי, אלה יצירה עצמית בסגנון ההוא. כן החלטתי להשתמש בכלי-נגרות עתיקים, שבהם השתמשו הנגרים אז: מפסלות, פטישים, מסורים, מַקצוּעות, דבק, צבעים, כפי יצרו אז. בחרתי לי חלקי-עץ מעולים, מתאימים,
אירגנתי לי פינת-עבודה במרפסת, וניגשתי למלאכה, עבודת-קודש. כל נגיעת מפסלת, כל ניסור, כל חיתוך בעץ נתן לי הרגשה כמו ליטוף של אוהב בגוף אהובתו. יכולתי לשבת כך ימים שלמים, בלי לקום מן הכיסא לענייני יום-יום, של חולין, אך הגבלתי את עצמי ללא יותר משעה-שעתיים ביום, כדי להאריך את הנאתי. וככל שהתקדמתי בעבודתי, השולחנון כמו קיבל בשר וגידים, ואין סוף להנאתי. ממש התאהבתי ביצירת רוחי וכפיי, כמו באגדה על אותו פסל, פיגמליון, שהתאהב בפסל השיש של אישה שיצר. אני לא אתאהב בשולחנון שלי אהבה רומנטית-סקסית. אני כל חיי נאמן לרעייתי גילה.
בסופו של דבר סיימתי את המלאכה, מלאכת-קודש. לא נותר לי אלא לעשות גימור לשולחנון, בציפויים השונים: צבע, פוליטורה, לק, וכדומה. זאת עשיתי בנגריה עצמה, והשארתי אותו שם לייבוש, מכוסה בניילון מפני אבקת הניסור המזיקה.
וכיוון שזה היה בימים שלפני חג החנוכה, החלטתי שביום הנר הראשון של חנוכה אביא אותו הביתה, אעמיד עליו את החנוכייה ואדליק את כל שמונת הנרות, לשמחתי ולשמחת בני-משפחתי, עם לביבות וסופגניות ואורות צבעוניים של סביבוני הנכדים, סביבוני פח, עם סוללה חשמלית, והם מסתובבים בלי סוף, מפיצים אורות צבעוניים, כמו אורות-לייזר המקובלים במועדוני-ריקודים של ימינו.
כשהילדים שלי היו קטנים, גילפתי להם סביבונים מעץ, עם האותיות נ ג ה פ. ואלה הסתובבו יותר מכל סביבון רגיל.
בערב מאוחר שכבתי לישון מאושר, עם מקדמה של האושר המצפה לי מחר.
בבוקר השכם העיר אותי אלון ופניו מכורכמים כמו של אדם שקרה לו אסון גדול.
"קום, אבא, קום. קרה לנו אסון גדול. הנגרייה שלנו איננה. הלכה לנו הנגרייה, אבא."
"מה זה הלכה הנגריה?" שאלתי, מבולבל עדיין משינה וההערה הפתאומית.
"הלכה – נשרפה, נשרפה לגמרי."
"והשולחנון שלי?"
"גם השולחנון, אבא."
הוא לקח אותי במכוניתו, ובדרך סיפר לי שבלילה התחוללה סופת גשם פתאומית, עם רעמים וברקים ומטחים של גשם זלעפות. ברק פגע בברוש בועז, נכנס לאולם עצמו וכילה כל מה שהיה בו.
כאשר עמדתי לפני החורבה של הבית השני שלי, אינני מבין איך לא נפלתי מת במקום. אך אלוהים רצה כנראה שאתאבל במיוחד על השולחנון שלי. הוא התקנא כנראה ביצירתי זו, והחליט לקחת אותה אליו, כמו שהוא לוקח אליו ילדים קטנים, שכל מהותם ה גרימת אושר להוריהם...
זו אצבע אלוהים. אין ספק. אצבע אלוהים.
חנוכה תשפ"ו 11.12.2025
מתוך הספר "סיפורים בערוב היום", שעומד לראות אור.
יהודה גור-אריה
משה גרנות
רומן מיסיונרי
על "קוו וואדיס" מאת הנריק סינקביץ'
תרגום – ח' ש' בן אברם
נ' טברסקי תשי"ב, 2 כרכים, 625 עמ'
"קוו וואדיס" הוא רומן מרתק, שופע בידע על ימיו של הקיסר נירון, כשבמרכזו רדיפות הנוצרים, ונבואה על ניצחון הנצרות על רומא המעטירה, ששלטה על כל העולם. העלילה המרתקת ספוגה כולה בהערצה ללא מצרים לאבות הנצרות, ולנוצרים הראשונים באימפריה הרומית, אלה שקיבלו על עצמם עינויים ומוות בייסורים קשים, מתוך אמונה שיזכו למה שהטיף ישו – גן עדן בעולם הבא.
במרכז היצירה מצויה ההשוואה שבין טוהר מחשבותיהם ומעשיהם של הנוצרים ובין השחיתות וההוללות של עשירי רומא. כבר בתחילת הרומן אנו מוצאים תיאור של נשף, שבו סובאים ללא הכרה, ואחר כך משתמשים בנוצה כדי להקיא, מקיאים מתחת לשולחנות, משתכרים ועורכים אורגיות. לאדונים יש מאות עבדים, ורק כדי למען התענוג לשמוע אנקת מוכה, מצווים להלקות עבד. כצפוי, שבחים לישו ולמורשתו כרוכים בשנאה עזה כלפי היהודים: היהודים גרמו למאסרו של פאולוס, מוזכר יהודה שבגד כביכול בישו, שוב ושוב תיאור השנאה של היהודים לנוצרים ולנצרות, שהיא לדעת המחבר דת של שלום, אהבה וסליחה (עמ' 165, 171-169, 404, 414, 415, 423, 438). ליד פטרוס ופאולוס, המטיפים לאהבה וסליחה, יש נוצרי קנאי בשם קריספוס שטוען כי יש רק אהבה אחת אפשרית – אהבה לישו, ומרבה להג על יום הדין בו יתנקם ישו באלה שלא האמינו בו.
הגיבורים הראשיים הם פטרוניוס, עשיר מופלג, אוהב להתהולל, אבל יחד עם זאת, הוא בעל חשיבה מוסרית ונכונות לסייע למצויים בצרה. הקיסר נירון רואה בו מורה דרך בתחום האמנות, שכן הוא מחשיב עצמו משורר יותר חשוב מהומרוס. בן אחותו של פטרוניוס הוא הפטריצי והטריבון ויניציוס, גם הוא עשיר מופלג, בעל אחוזה גדולה בסיציליה. הוא מאוהב בטירוף בליגיה, בת ערובה משבט הליגאים הברברים, אשר על פי הדין היא בחסות ארמון הקיסר, כשאורסוס, משרתה של אימה, שומר עליה. ויניציוס עושה מאמצים, בסיוע של דודו, לקבל את ליגיה לבעלותו.
בהקשר הזה נוקט המחבר בהגזמה, שאינה ראויה למי שמבקש להעניק לקורא פרטים ריאליים על תקופה היסטורית – מילא שהוא קובע כי הברברית היפיפייה הזאת מתנצרת, ומוכנה להקריב את חייה למען ישו (עמ' 95), אבל הסצינה בה היא מצטטת את הומרוס, זה הרבה מעבר לסביר (פטרוניוס פונה אליה בציטוט מדברי אודיסאוס לנבסיקאיה, וליגיה עונה ברפליקה של נבסיקאיה, עמ' 32).
גיבור ראשי נוסף הוא נירון קיסר, איש מטורף לחלוטין, רוצח, שידיו מגואלות בדמם של רבים, וביניהם – של אימו, של אישתו, של אחיו, ושל המצביא בריטניקוס. עבדיו חוטפים נשים ברחובות למען תענוגיו של הקיסר. הוא מחשיב את עצמו למשורר מחונן, גדול מהומרוס, ומייחל לכך שיוכל לכתוב יצירה כשיראה את רומא בוערת. המוזמנים להאזין לפטפוטים של נירון, שהוא מחשיב לשירה, מריעים לו ומשבחים אותו. לעיתים מזמינים קהל בתשלום כדי שיריעו להופעתו של הקיסר. פומפוניה, אישה שנתנה חסות לליגיה, לפני שסופחה לבית הקיסר, סבורה שפופיאה השפיעה על נירון לרצוח את אימו ואת אשתו, כדי שישאנה (עמ' 78). פופיאה מופיעה בספר כאישה מושחתת, שרוחצת באמבט של חלב מ-500 מאות אתונות! היא עוגבת בתחפושת אחרי ויניציוס יפה התואר, ורואה בליגיה היפה אוייבת, ומעלילה עליה שהטילה עין רעה על בתה שמתה בינקותה. היא מתכננת להתנכל לוויניציוס שסירב לחיזוריה. מסתבר שליוסף בן מתתיהו יחס שונה לחלוטין כלפי פופיאה – היא סייעה לו לשחרר את הכוהנים שנאסרו על ידי הנציב בקיסריה, על לא עוול בכפם. בספר מופיעה מיספר פעמים האשמתו של נירון בשריפת העיר (עמ' 347, 361 , 386 , 550) כדי לקבל השראה לכתוב פואמה, אבל אין ממש ראיות היסטוריות לכך.
באחד הנשפים אצל הקיסר, המתואר כמאורת חזירים, וינציוס השיכור מבקש לבעול את ליגיה, ואורסוס מציל אותה. ויניציוס נוהג כמו כל הפטריצים העשירים, ושולח עבד לחטוף את ליגיה. אורסוס מהמם אותו במכה בראש.
ויניציוס מתכנן לחטוף את ליגיה, שולח בריון בשם קרוטון. אורסוס הורג אותו, ומוכן להרוג גם את ויניציוס, אבל ליגיה צועקת: "לא תרצח!" למרות הצעדים האליליים של ויניציוס, ליגיה מתאהבת בו, ופטרוס מברך על האהבה הזאת בתנאי שהאהוב יהיה נוצרי. ויניציוס מוכן להתנצר.
נירון מחפש שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את אשמת שריפת העיר. הוא מצביע על טיגלינוס, אבל זה עונה מיד כי עשה את המעשה בפקודת הקיסר. כיוון שההמון מאשים את הנוצרים במעשה, נירון מכין אורגיה ענקית של רציחות ועינויים המיועדים לנוצרים (440 -583 ). ההמון המוסת דורש לזרוק את הנוצרים לטרף האריות. בין הנוצרים המיועדים לעינויים ולהריגה נמצאת גם ליגיה – תוצאה של נקמת רופא ומכשף בשם חילון, שנטר לוויניציוס על כך שציווה להלקותו. ויניציוס מנסה לשחד סוהרים. בינתיים על הזירה מתרחשות זוועות לשמחת ההמון המוסת. לפני ההריגה מטמאים את הנוצריות. ההמון משוחד על ידי הקיסר בבשר וביין, והוא דורש עוד ועוד רציחות ועינויים. מביאים את הנוצרים בזירה בדרישה שיילחמו זה בזה, והם זורקים את הנשק. בהמשך מתוארות ההמתה בצליבה, במוקד אש. קריספוס הקנאי מועלה על הצלב, ומגדף את הקיסר. פטרוניוס החכם, שהנצרות רחוקה ממנו, בראותו את הזוועות שעורכים בנוצרים ההולכים אל העינויים ואל המוות בשמחה – קובע במעין נבואה שהנוצרים מנצחים.
סצינת שיא בעלילה: מוכנס לזירה תאו ענק, ועליו קשורה ליגיה הערומה. מול התאו עומד אורסוס שמחזיק את החיה בקרניה, שובר את עורפה וממוטט אותה. אחר כך הוא מתיר את ליגיה מכבליה. הקהל הנדהם מבקש חנינה לאורסוס ולליגיה. ויניציוס רץ לזירה, מכסה את ליגיה באדרתו, מראה לקהל צלקות על גופו מימי הקרבות בארמנים. כל גדולי רומא, שקודם התענגו על הזוועות שראו עיניהם – עתה מבקשים חסד. גם נירון נכנע, ומצביע על חסד. המסקנה: ישו הציל אותם...
ויניציוס מציע מקלט לפטרוס בסיציליה, אבל פטרוס זוכה לחיזיון – הוא רואה את ישו, ופונה אליו בשאלה "קוו וואדיס דומיני?" כלומר, לאן פניך, אדוני? וכריסטוס עונה: לרומא להיצלב שנית (עמ' 596). פטרוס נכלם על כוונתו להינצל, הוא חוזר לרומא להיצלב כמו האדון, אבל הוא משוכנע שרומא החטאה תהיה עירו של האל.
פטרוניוס, הדמות החיובית ברומן, מבין שנירון מבקש להורגו, הוא קורא לכל אוהביו לנשף, בו הוא מעניק מתנות יקרות למשתתפים, ומעניק לאוויניקי אהובתו חופש מעבדות, ומוריש לה את כל רכושו (הוא לא נוצרי, אבל פועל כמו נוצרי הדורש להיפטר מהעושר, כהטפתו של ישו. הוא כותב מכתב מזלזל לקיסר, קורא לרופא שיחתוך את וורידיו, ובעקבותיו גם אוויניקי מתאבדת.
הרומן מסתיים בתיאור המרד נגד נירון, בהריגתו בידי לודר, והמלכתו של גלבא לקיסר. הנבואה מתממשת – הבסיליקה של פטרוס שולטת על רומא ועל העולם כולו.
בלא ספק, מחבר רומן היסטורי זה לקה בעיוורון לגבי תוצאתה של האמונה האדוקה – הוא אינו נותן דעתו על כך שהליכה לקראת המוות בשמחה, כי צפוי עולם הבא מאושר, הוא אחד האבסורדים המבהילים ששורשה באמונה עיוורת. סינקביץ' הרי היסטוריון (נזקק לתחקיר ענק כדי לכתוב רומן זה), כיצד הוא אינו מודע לכך שהדת הקתולית, בה הוא מאמין ללא סייג, ביצעה זוועות לא פחות נוראיות מאלו של שליטי רומא: האינקוויזיציה על כל מוראותיה, העלאה על מוקד לסוטים מהאמונה, מסעות הצלב הקטלניות, הזוועות שעשו הכובשים הקתולים בכל מקום שדרכו רגליהם (לדוגמה – באינדיאנים באמריקות), וכמובן, הזוועות שערכו הקתולים ביהודים (גירושים, עלילות דם, פוגרומים), אבל לכך כנראה הסופר ההיסטוריון הזה מסכים, כפי שמתברר מאמרות ברורות שהוזכרו לעיל. והרי הבסיס לשנאת היהודים מצוי כבר ב"ברית החדשה", שאמורה להעניק אהבה גם ל"חוטאים" *).
על ספר מושקע זה זכה סינקביץ' בפרס נובל, ומסתבר כי חברי ועדת הפרס לא ראו כל פגם באדיקות הדתית המובילה לאי נורמליות.
*) ראו הפרק על הברית החדשה בספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", צבעונים 2018, עמ' 91-53.
משה גרנות
מיכל סנונית – מרוב אהבות / פוצ'ו – מרוב הזיות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
אהבת הסמוי מן העין תּוֹכָהּ רָצוּף אַהֲבָהעוֹטֶה יֹפִי וּכְאֵבחוֹמֶקֶת מֵעֵין רוֹאֶיהָחֲבוּיָה בֵּין קִפְלֵי הַלֵּב.סְמוּיָה מֵהָעַיִןבֵּין אֵין לְאֵיןוְאֵין בָּהּ לַנֶּגַעוְאֵין בָּהּ מַרְגּוֹעַ.
וְכָל אוֹהֲבֶיהָ שְׁבוּיִים בְּיָדֶיהָהִיא נִסְתֶּרֶת אֵי שָׁם בֵּין קִפְלֵי הַלֵּברְצוּפָה אַהֲבָה בֵּין יֹפִי לִכְאֵב.
**
עַל מִי שֶׁנּוֹלַד עִם לֵב מְקֻפָּל
נִתָּן לְהַגִּיד שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל
וְיֵשׁ לוֹ בְּעָיוֹת לְלֹא גְּבוּל עַד אֵין קֵץ,
כִּי תָּמִיד הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ מַגְהֵץ.
אהבה בהישג ידאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מָה זֹאת אַהֲבָה אַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ אַהֲבָה זֶה כָּל הַסִּפּוּר.אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי וּמָה טַעְמָהּ אַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ טָעֲמָה בַּטּוֹב וּבָרַעאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מָה פִּשְׁרָהּ אַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ אֵין לָהּ פֵּשֶׁר וּבָזֹאת סוֹדָהּ.וְכָךְ אָנוּ מְשִׂיחִים אִישׁ לְעַצְמוֹ וְהָאַהֲבָה צָפָה בָּנוּ וְשָׂחָה לְעַצְמָהּ מָה הַבְּעָיָה? אֲנִי כָּאן בְּהֶישֵּׂג יָד אֲנִי הַשְּׁאֵלָה וַאֲנִי הַתְּשׁוּבָה לְכָל מָה שֶׁמָּצוּי בַּמִּילָּה אַהֲבָה.
**
בַּשִּׁירִים הִיא אוּלַי בְּהֶישֵּׂג יָדאַךְ בַּמְּצִיאוּת, נוֹדֶה מִיָּד, הִיא נִמְדֶּדֶת דַּוְקָא בְּהֶישֵּׂג הַשַּׁד.
אתמול עשיתי אהבה אֶתְמוֹל עָשִׂיתִי אַהֲבָה וְהַבֹּקֶר שָׁלַחְתִּי פֶּרַח לָאִישׁ מֵאֶתְמוֹל לֹא חָתַמְתִּי עַל פֶּתֶק הַמִּשְׁלוֹחַ בְּכוֹחַ שֶׁיִּשְׁבֹּר לְעַצְמוֹ אֶת הָרֹאשׁ אֵילוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים עָבְרוּ עָלָיו בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים.הַמּוֹכֵר שָׁלַח בִּי מַבָּט זָהִיר כְּאִלּוּ הֵבִין אֵיזוֹ סַכָּנָה לָקַחְתִּי עַל עַצְמִי.
עָמַדְתִּי בַּחֲנוּתעֲרֻמָּה כְּמוֹ אֶתְמוֹלוּסְמוּקָה וְנִכְלֶמֶת הָאֲוִיר נִמְלָא בְּרֵיחַ הַפְּרָחִים וְהָאָרֶץ נָעָה מְסֻמֶּמֶת.
אֶתְמוֹל עָשִׂיתִי אַהֲבָה וְהַבֹּקֶר שָׁלַחְתִּי פֶּרַחלָאִישׁ מֵאֶתְמוֹלזֶה הַכֹּל.
**
אֶתְמוֹל עָשִׂיתִי אַהֲבָה וְהָיָה נֶחְמָד וּבִכְלָל לֹא רַע אֲבָל, הַבֹּקֶר אָמַר לִי הַשָּׁכֵן וְכֻלּוֹ גְּעָרָה:"בַּפַּעַם הַבָּאָה סִגְרִי אֶת הַחַלּוֹן לְפָחוֹת,קָשֶׁה לִי לְהִסְתַּפֵּק רַק בִּשְׁמִיעַת הָאֲנָחוֹת."
פניך אקוורלפָּנֶיךָ אַקְוָרֵלגְּלוּיִים מְעַט וַחֲתוּמִים הַרְבֵּהאֶצְבְּעוֹתַי שָׁטוֹת בָּהֶם לַמֶּרְחַקִּיםכִּמְבַקְּשׁוֹת סְלִיחָהעַל אֶפְשָׁרוּת הַחֵטְא.
פָּנֶיךָ סַףקְטַנִּים מִמִּדּוֹתַיאַךְ מְכִילִים אוֹתִי כֻּלִּי בְּצַהֲלָה.אֲנִי נִכְנֶסֶת בָּם כִּבְתוּלָהבְּבוֹא הָעֵת.
**
הַאָמְנָם אַתְּ בְּצָהֳלָה לְעִתִּים,כְּשֶׁאַתְּ מְאַבֶּדֶת אֶת הַבְּתוּלִים,אוֹ, בֵּינֵינוּ, הַאִם אַתְּ לֹא מוֹדָהשֶׁכָּל הַסִּפּוּר הוּא רַק אַגָּדָה.
וְכָל אוֹהֲבֶיהָ שְׁבוּיִים בְּיָדֶיהָהִיא נִסְתֶּרֶת אֵי שָׁם בֵּין קִפְלֵי הַלֵּברְצוּפָה אַהֲבָה בֵּין יֹפִי לִכְאֵב.
**
עַל מִי שֶׁנּוֹלַד עִם לֵב מְקֻפָּל
נִתָּן לְהַגִּיד שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל
וְיֵשׁ לוֹ בְּעָיוֹת לְלֹא גְּבוּל עַד אֵין קֵץ,
כִּי תָּמִיד הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ מַגְהֵץ.
אהבה בהישג ידאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מָה זֹאת אַהֲבָה אַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ אַהֲבָה זֶה כָּל הַסִּפּוּר.אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי וּמָה טַעְמָהּ אַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ טָעֲמָה בַּטּוֹב וּבָרַעאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מָה פִּשְׁרָהּ אַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ אֵין לָהּ פֵּשֶׁר וּבָזֹאת סוֹדָהּ.וְכָךְ אָנוּ מְשִׂיחִים אִישׁ לְעַצְמוֹ וְהָאַהֲבָה צָפָה בָּנוּ וְשָׂחָה לְעַצְמָהּ מָה הַבְּעָיָה? אֲנִי כָּאן בְּהֶישֵּׂג יָד אֲנִי הַשְּׁאֵלָה וַאֲנִי הַתְּשׁוּבָה לְכָל מָה שֶׁמָּצוּי בַּמִּילָּה אַהֲבָה.
**
בַּשִּׁירִים הִיא אוּלַי בְּהֶישֵּׂג יָדאַךְ בַּמְּצִיאוּת, נוֹדֶה מִיָּד, הִיא נִמְדֶּדֶת דַּוְקָא בְּהֶישֵּׂג הַשַּׁד.
אתמול עשיתי אהבה אֶתְמוֹל עָשִׂיתִי אַהֲבָה וְהַבֹּקֶר שָׁלַחְתִּי פֶּרַח לָאִישׁ מֵאֶתְמוֹל לֹא חָתַמְתִּי עַל פֶּתֶק הַמִּשְׁלוֹחַ בְּכוֹחַ שֶׁיִּשְׁבֹּר לְעַצְמוֹ אֶת הָרֹאשׁ אֵילוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים עָבְרוּ עָלָיו בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים.הַמּוֹכֵר שָׁלַח בִּי מַבָּט זָהִיר כְּאִלּוּ הֵבִין אֵיזוֹ סַכָּנָה לָקַחְתִּי עַל עַצְמִי.
עָמַדְתִּי בַּחֲנוּתעֲרֻמָּה כְּמוֹ אֶתְמוֹלוּסְמוּקָה וְנִכְלֶמֶת הָאֲוִיר נִמְלָא בְּרֵיחַ הַפְּרָחִים וְהָאָרֶץ נָעָה מְסֻמֶּמֶת.
אֶתְמוֹל עָשִׂיתִי אַהֲבָה וְהַבֹּקֶר שָׁלַחְתִּי פֶּרַחלָאִישׁ מֵאֶתְמוֹלזֶה הַכֹּל.
**
אֶתְמוֹל עָשִׂיתִי אַהֲבָה וְהָיָה נֶחְמָד וּבִכְלָל לֹא רַע אֲבָל, הַבֹּקֶר אָמַר לִי הַשָּׁכֵן וְכֻלּוֹ גְּעָרָה:"בַּפַּעַם הַבָּאָה סִגְרִי אֶת הַחַלּוֹן לְפָחוֹת,קָשֶׁה לִי לְהִסְתַּפֵּק רַק בִּשְׁמִיעַת הָאֲנָחוֹת."
פניך אקוורלפָּנֶיךָ אַקְוָרֵלגְּלוּיִים מְעַט וַחֲתוּמִים הַרְבֵּהאֶצְבְּעוֹתַי שָׁטוֹת בָּהֶם לַמֶּרְחַקִּיםכִּמְבַקְּשׁוֹת סְלִיחָהעַל אֶפְשָׁרוּת הַחֵטְא.
פָּנֶיךָ סַףקְטַנִּים מִמִּדּוֹתַיאַךְ מְכִילִים אוֹתִי כֻּלִּי בְּצַהֲלָה.אֲנִי נִכְנֶסֶת בָּם כִּבְתוּלָהבְּבוֹא הָעֵת.
**
הַאָמְנָם אַתְּ בְּצָהֳלָה לְעִתִּים,כְּשֶׁאַתְּ מְאַבֶּדֶת אֶת הַבְּתוּלִים,אוֹ, בֵּינֵינוּ, הַאִם אַתְּ לֹא מוֹדָהשֶׁכָּל הַסִּפּוּר הוּא רַק אַגָּדָה.
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק שלושים
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלושים
הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג.
צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה.
בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
"תראו את הזֶרג, את השׁטיקע-בּרוֹיט הזה, שנדבק לסולם!" קרא כלפיי גיורא הגברתן, שניצב ערום על שפת הבריכה ורק תכלת השמיים מעליו והזין העבה שלו רובץ על שק אשכיו שלא הצטמקו ולא נסוגו בקרירות המים, והזין העבה מציץ מעליהם כמו קִיקְלוֹפּ. זה הזין שזכה לגעת בתוסיק של איה בצריף הירוק של תחנת "אגד", ולהַמְתִיז אחריה טיפות לבנות.
עצי הפרדס היו נמוכים מן הבריכה, וכשנמצאת בתוכה לא ראית אלא את הרקיע, ואף שלא היתה בה טיפת צל – דומה שעולמה היה קריר ונעים יותר, ולצוהרי הקיץ אין שליטה עליה.
הייתי צמוד לסולם כמעט מבלי לזוז, והייתי ברצון כבר יוצא ויורד מן הבריכה אלמלא חששתי מסקרנותם של שני חבריי, ומהפגישה הלא-נעימה עם הגובה המסחרר של ראש-הסולם במבט מלמעלה החוצה.
ואז נשמעה ירייה.
וגם איזה זמזום מרוחק ורפה של אווירון.
צבי נדרך מיד לפעולה.
"ללבוש את התחתונים!" פקד, "הֶלְגוֹלֶנְד! גְרַף שְׁפֵיי!"
עלֵינו זה לא עשה רושם. אולי אבא-של-גיורא צד ארנבות.
ואילו צבי:
"פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים!"
הסתכלנו בשמיים. ריק. זמזום האווירון התרחק. אבל אז נשמעה ירייה נוספת, קרובה יותר, ומיד אחריה עוד יריות שכבר לא נשמעו כיריות-רובה אלא כקול רעמים מתקרבים, ופתאום היתה זו סידרת התפוצצויות עזות שהרעידו את המים בבריכה כרעידת-אדמה. שניים-שלושה גלים גבוהים התרוממו בבריכה השקטה, תופעה שלא נִראתה בה מעולם – ונשפכו בזה אחר זה מֵעבר לשפתה, אל הפרדס אשר למטה, כמו מסיר-בישול שהוטה על צידו.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד אוף מיי שִׁיט?"
[סליחה, זה השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב שערכתי עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שביקרה לא מזמן בארץ, וזאת לצורך כתיבת ספר אחר. לפעמים אני נוהג לכתוב פורנו לשם פרנסה כי ההכנסה מהפרדסים לא תמיד מספיקה. יש שנים רעות ומחיר המים ממש רצחני].
נאחזנו בכל כוחותינו בדופן הבריכה. נזכרתי בסרט עם השחקנית-השחיינית אסתר וִיליַאמס שבו היא צוללת בתוך אקוואריום ענק שדופנותיו עשויות זכוכית, ופתאום נסדק קיר הזכוכית ומתפקע וכל המים שוטפים בגל ענק החוּצה ואסתר ויליאמס היפה והמסכנה נגרפת עימם... הו, אסתר ויליאמס גיבורת נעורינו, אוי ואבוי, אם הבריכה תתמוטט – זה יקרה גם לנו.
כעבור רגע היה נידמה שמישהו שופך עלינו מלמעלה רגבי עפר ואבנים קטנות, ומי הבריכה נעכרו. ועד שהתחלנו לרדת ערומים בסולם ובמהירות (התחתונים שלנו הועפו מעוצמת ההדף למטה והיה עלינו לחפש אותם על צמרות עצי השַמוטי בפרדס) – והנה החשיך היום. ענן כבד של עשן שחור, מלווה בהתפוצצויות נוספות, עמומות, שטרם פסקו – עלה מאחד הפרדסים הסמוכים, כאילו פרץ לוע הר-געש חדש במרכזו. והעשן הכבד עלה ועלה בפטרייה ששוליה לבנבנים וגבעולה שחור-אפור וכל הזמן יש בה תנועה של תלתלי-עשן שמתרוממים ומסתלסלים זה מתוך זה.
היינו המומים.
כל סומק היום, פרי השמש והחום, דומה שאזל מפנינו. זה לא היה כל כך נעים לעמוד שם לבד, ולחפש תחתונים על העצים, רחוק למדי מן הבית. כשאין יודעים מה קורה.
"מי היה מתאר לעצמו," אמרתי, "שהר-געש כבוי יתעורר דווקא בתוך פרדס במושבה שלנו!"
"טיפש!" קבע צבי, "מה פתאום וֶזוּב בפרדס של גִינְצְבּוּרְג! הוטלה עלינו פצצת האטום! שמעתם את האווירון המתרחק? עוד מעט תיעלם כל המושבה! המצב קצת חירום..."
"אולי זאת היתה סתם פצצה מאווירון?" ניסיתי, "או פשוט, רעידת-אדמה?"
ואז ירד גיורא ממרום העץ הסמוך עם התחתונים של שלושתנו בידו, ואמר:
"תפסיקו להיות שְׁוואנצים! אתם לא יודעים שבַּבַּיְיקוֹת של שֶׁפְּסֶל גינצבורג יש מפעל סודי של 'ההגנה' שמייצרים בו פצצות! לא ראיתם שכל הפרדס סגור בגדר גבוהה ואי אפשר להיכנס אליו?"
(בַּיְיקוֹת, וביחיד – בַּיְיקָה או בַּיְיקֶה, הוא השם הערבי שבו כינו את בתי-האריזה בפרדסים).
"שמה זה המחנה-ריכוז," אמר צבי, "והפרטיזנים עכשיו מתקיפים אותו!"
"תפסיק כבר להיות כזה שְׁטִיקֶע-בְּלוֹפר!" אמר גיורא בבוז בולט, "אתה חושב שאנחנו באמת מאמינים לכל הבּוֹבֶּע-מַעְיינְשֶׂעס שלך? קאקֶר! אולי אנשים נהרגו שם, בהתפוצצות הזאת? ואתה, אתה מקשקש על פרטיזנים! אני מציע שנתלבש ונחזור עכשיו מהר-מהר הביתה שלנו, אפילו לא נעצור על יד המלונה כדי לקחת את הציוד!"
התחלנו לרוץ. היתה כבר שעת צהריים. היינו רעבים וקצת מבוהלים. והעשן, וההתפוצצויות, כמו במלחמה אמיתית. יצאנו את הפרדס והתחלנו עוברים במִקשה, לעבר המלונה שלנו, והנה את מי אנחנו רואים מרחוק, בדרך העפר, באה לקראתנו במרוצה, אם ניתן לקרוא למהירות הזו, מרוצה –
אימא-של-גיורא יושבת על העגלה הדו-אופנית הקטנה ונוהגת בחמור. לראשה כובע-נוטרים גדול, ישן, עשוי לבד – של אבא-של-גיורא, ובמקום שוט היא מחזיקה בְּצֶ'פַּצְ'קָה. כך, בפולנית, קוראים למחבט הקלוע שחובטים בו מזרנים ושמיכות וכרים (שטיחים טרם היו אז בבתים שלנו, גם שום שואב-אבק עוד לא הגיע ארצה).
עם הצ'פצ'קה בידה היא היתה רצה אחרי גיורא להצליפו כאשר חטא בדבר-מה והיה ראוי בעיניה לעונש.
וכשהיה גיורא רואה את הצ'פצ'קה בידה, היה מסמיק מעט, עורפו מוטה עוד יותר קדימה, והוא פותח בשעטת ריצה אשר לימים הביאה לו את התהילה כחלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בכדורגל, ומכל עם ישראל – רק צבי ואני ידענו אז כי אולי הוא רץ עדיין רק בגלל אימא שלו, שאימנה אותו טוב יותר מכל מאמן כדורגל.
ומי שמחפש סמלים יש לו כאן, במשפט האחרון, תמונה סמלית מאוד.
כאשר הגיעה אלינו, עצרה את החמור במושכות, וירדה כשהיא משלשלת רגל אחר רגל, נעולות בנעליים של אבא-של-גיורא, לבושה חולצת חאקי וחצאית ארוכה, חסרת צורה, של איכרה, ואמרה:
"איפה אתם? כל המושבה מחפשת אתכם! העולם מתפוצץ ואתם מטיילים, מטיילים – כאילו אתם הסתלקתם על טיילת של קוּרְבֵעס בַּתל-אביב שאוכלות בּוּלִיבִּיף גְלַאט-עורלָה מידיים של חיילים אינגליזיים מסריחים!"
ובידה הצ'פצ'קה –
"תפסיקי – " גיורא התבייש מפנינו.
"אתה! אתה – מי הִרשה לך לגנוב את הפְּשִילֶפְּקוֹת מכל הלחמים?"
(פְּשִילֶפְּקָה, בפולנית, היא הקצה, הלְשִׁיקָה – של כיכר הלחם. וגיורא חתך את כולן מן הלחמים ביד נדיבה כדי שיוכל להוציא מהן את התוך הרך ולמלא במקומו, כמנהגו, בכל טוב – גבינה וירקות וזיתים ומרגרינה, ולהחזיק בשתי ידיים ולאכול בפה פעור עד כְּאֵב. מיותר לומר כי אצלנו בבית לא אכלו אף פעם כריכים מגושמים כאלה, אלא היו פורסים את הפרוסות דק-דק כמו שפתיים צרות).
"בוא הנה, מה קרה לך במצח – "
"מה?"
"כמו אינדיאני!"
"אז מה!" צעק גיורא.
"פוּטבּוֹליסט!"
"אז מה!"
"תגדל צִיגוֹינֶר!"
"אז מה!"
"שכל שלך ברגליים, בַּעלֶגוּלֶה! תן לאימא את פשילפקה!"
"אז מה!"
"על כל שונאים שלי! אוֹי, אוי וֵי, הלא נפצעת בְּמֵצח – "
"אז מה!"
"תפסיק להתחצף לְאימא שלך!"
"אז מה!"
"לפני שתקבל על הראש בְּצ'פצ'קה – "
"פְּשֶׁפּוּפְּקָה!"
"מה?" ירו עיניה חיצי-אש.
"פשפופקה! פשפופקה! זה מה שאת – פשפופקה! זה מה שכולם אומרים עלייך במושבה – שאת הפשפופקה המלכה של כל הפשפופקוֹת! – שאַת הקוּרְבֵע של כל הקורבֵעס ושאַת הפּרוֹסטִיטוּטְקָה של כל הפּרוסטיטוּטְקֵעס שאוכלות בּוּלִיבִּיף מהטִיזִי של כל חייל אִינְגְלִיזִי ומכל שמוק שלא עשו לו ברית מילה!"
את סוף דבריו כבר כמעט שלא שמענו כי ברח על פני השדה החרוש, והיא אחריו עם הצ'פצ'קה המאמנת אותו לרוץ – עד שכמעט ונעלמו מעינינו, ונִשארנו עומדים נדהמים עם העגלה הקטנה והחמור הסבלן.
(פשפופקה, ויש אומרים – קְשֶׁפּופְּקָה או פּשקוּפּקה, למי שלא יודע ולא שמע פולנית בילדותו – זה מין שיבוש של תגרנית, אשת-רחוב, כינוי לגמרי לא מחמיא לאישה, ועוד מפי הבן שלה, שלא לדבר על קוּרבֵע, שזה באידיש מקצוע של רחב הזונה).
כך בא על סיומו במפתיע יום-השדה שלנו.
כן? כבר נגמר? כבר צריך לסיים? הלא יכולנו ליהנות עוד מכל-כך הרבה דברים ביום-השדה, ולמה לקטוע אותו באמצע, עוד לפני ארוחת-הצהריים, ככה סתם, בגלל איזו התפוצצות מסתורית? וצ'פצ'קה של אימא מאמנת כדורגלן-לעתיד בנבחרת ישראל?
מה אפשר לעשות?
צריך לכתוב כאן באותיות גדולות – סוף, וללכת למִטבח לאכול פלח אבטיח מתוק וקר עם גבינת-צאן מלוחה.
או אולי אפשר פשוט להחזיר לאחור את העלילה, כמו בסרט שמקרינים הפוך, עד לאותו רגע שבו נשמעה הירייה ונשמע הזמזום המרוחק של המטוס, ואנחנו שלושתנו, ערומים, עדיין משתובבים בבריכה.
וההתפוצצות? סתם המצאה?
לא. היא עוד תתרחש, אל דאגה. והיא אכן התרחשה, אבל לא ביום-השדה הזה ולא בספר הזה אלא שנים אחדות יותר מאוחר. זה היה מאורע! יותר מהשריפה שכילתה את הצריף החדש של מכבי-האש! כל המושבה קפצה בבהלה. וחשבתי תחילה – מדוע לא לכלול גם זאת בסיפור שלי? אבל די מהר נוכחתי שההתפוצצות יוצרת אווירה קשה מדי, אווירה של בהלה, והיא אסון לסיפור, אסון ליום-השדה שנקטע, ואסון לסופר שנתקע ואינו יודע במה להמשיך.
אני חוזר אפוא לראשית הפרק, כאילו המשכו לא נכתב כלל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
נעמן כהן
אהוד ברוג-ברק עושה סלקציה גזענית
מעדיף בלארוסיות על אוקראיניות?
תמונת אהוד ברוג-ברק עם "חם צוואר" בביתו של עבריין המין ג'פרי אדוארד אפשטיין פורסמה כבר מזמן, עד עתה לא היה ברור מה הוא בדיוק עשה שם? והנה בהקלטה שהוצגה לאחרונה עם פרסום מסמכיו של אפשטיין התגלה טקסט מדהים של אהוד ברוג-ברק.
בטקסט מסביר ראש הממשלה לשעבר שכזכור ב-2019 ביקש בשם מפלגת העבודה והאשכנזים סליחה מיהודי ערב והאיסלם, והתנצל על עוול וקיפוח, את תוכניתו לעשות סלקציה בעלייה לארץ כדי לשנות את הרכב אוכלוסייתה, כאשר בניגוד לשנים הראשונים שהעלו את כולם מתימן וצפון אפריקה, הוא ברוג-ברק, יעשה סלקציה ויעלה לארץ רק מובחרים ע"י גיור המוני מאירופה של גויים מאיכות טובה.
https://x.com/C14_news/status/2018757548485005774
מעבר לגזענות שלו כלפי נשים מרוקאיות או תימניות יפות, מבטא ברוג-ברק גזענות נוספת ומוזרה. הוא מסביר שבכוונתו לגייר נשים בלארוסיות שהן יפות גבוהות ורזות. וכאן עולה השאלה מה יש לו לברוג-ברק נגד הנשים האוקראיניות למשל, הנחשבות ליפות לא פחות ואולי יותר. מדוע אותן הוא אינו רוצה לגייר? האם ברוג-ברק אוחז גם בגזענות כלפי אוקראינה?
דין מוחמד בסייף – "דין סייף בסייף"
כ-15 שנה אחרי הלינץ' באב:
נרצח סייף אל-איסלאם בנו של מועמר קדאפי
בנו של מועמר קדאפי, הרודן הלובי שנאנס ונרצח בלינץ' ב-2011, סייף אל-איסלאם קדאפי, נרצח ב"נסיבות מסתוריות". נציגו הפוליטי של הבן, עבדאללה עות'מאן, הודיע כי הם מתאבלים עליו, וכי לא ידוע מי אחראי למותו.
ארבעה חמושים פרצו לביתו אחרי שניתקו את מצלמות המעקב, והוא נהרג לאחר שהתעמת איתם. מקורב העיד: "המתנקשים נמלטו במהירות לאחר שנפצע בחצר ביתו." עוד דווח כי הוא מת בעיר א-זנתאן, וכי התובע הכללי במדינה פתח בחקירת המקרה.
סייף אל-איסלאם התחנך בלונדון ומדבר אנגלית שוטפת. במהפכת 2011 סייף העדיף להתייצב לצד אביו ומקורביו, ולוותר על הקשרים שטיפח עם גורמים במערב. "אנחנו נלחמים כאן בלוב, ואנחנו נמות כאן בלוב," אמר אז לסוכנות הידיעות רויטרס.
מועמר קדאפי נתפס באוקטובר 2011 על-ידי כוחות האופוזיציה בסמוך לעיר הולדתו, סירת. כמה ימים לאחר מכן נתפס סייף אל-איסלאם על ידי לוחמים באזור ההררי זינטאן, כשניסה לחצות את הגבול לניז'ר. ב-2015 התנהל נגדו משפט בטריפולי, שבמהלכו הופיע בשיחת וידאו ממעצרו בזינטאן. בית משפט בטריפולי גזר עליו עונש מוות בגין פשעי מלחמה, כולל הרג מפגינים במהפכת 2011. קדאפי, שבנוסף מבוקש על-ידי הבית הדין הפלילי הבינלאומי, צפוי להיעצר אם יגיע לטריפולי.
סייף זכור גם כמי שניהל מערכת יחסים עם השחקנית הישראלית אורלי ויינרמן, כוכבת הסדרה "שמש". לאחר משפטו בלוב, לפי דיווח אז ב"דיילי מייל" הבריטי, קראה ויינרמן לראש הממשלה טוני בלייר שיציל את חייו: "השניים חברים ותיקים – הגיע הזמן שבלייר יגלה נאמנות בחזרה. מותו לא ישיג דבר, מלבד ענישה על כך שהוא בנו של אביו. חייבים לעשות הכול כדי להציל אותו."
למרות עונש המוות שנגזר עליו בטריפולי, ב-2017 שחררו המורדים את סייף מהכלא בזינטאן. ב-2021, כעשור לאחר הלינץ' באביו, אף נרשם קדאפי הבן כמועמד בבחירות לנשיאות. הוא הגיע בלבוש מסורתי למשרדים של ועדת הבחירות בעיר סבחה בדרום לוב, הגיש את מועמדותו ואמר ש"אללה יקבע את דרכה של המדינה."
קודם באותה שנה, אחרי כמה שנים שבהן לא היה ברור היכן הוא נמצא, העניק סייף ראיון נדיר לניו יורק טיימס ואמר שהוא מתכנן קאמבק פוליטי, ומעוניין להחזיר ללוב את "האחדות" שאבדה.
https://www.ynet.co.il/news/article/hkqb11pjpwx#google_vignette
ואנחנו מזכירים: "דין מוחמד בסייף!"
שום תנחומים לחברתו אורלי ויינרמן, האנטי ציונית והאקטיביסטית הפרו איסלמית, שירדה מישראל ושבה אליה ב-2022. בשנים האחרונות, היא תועדה כמחוסרת דיור המקבצת נדבות באזור ירושלים, תחת שם בדוי. באוקטובר 2024, ניסתה לחצות את הגבול לירדן ללא הצלחה.
https://he.wikipedia.org/wiki/אורלי_ויינרמן
אולי השאיר לה סייף-אל-אסלם משהו בצוואתו?
יעל סטופינסקי-תמיר
עם כל הכבוד לתרבות ההודית, ייבוא גננות זרות הוא הפקרה של הילדים
יעל סטופינסקי-תמיר, (ממשפחת שרת-דב הוז-גולומב) המתנאה בעצמה כ"נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ולשעבר שרת החינוך", יוצאת ובצדק, נגד תוכניתו של יו"ר השלטון המקומי וראש העיר מודיעין, חיים ביבס, להביא בוגרי חינוך מבתי ספר וגנים מהודו וסרי לנקה כדי לסגור את הפער הגדול בכוח האדם החינוכי.
"לכאורה, לא נורא," כותבת סטופינסקי-תמיר, "הילדים ישירו שירי חג בהינדי, סינהלית או טמילית. יעלו קצת קטורת לפני בודהה קטן בגן, ראש העיר יבוא לחגוג איתם. בערב שבת, במקום חלה, ילדי הגן יאפו נאן. יש לי הערכה רבה מאוד לתרבות ההודית ולדת ההינדית, ובוודאי למטבח ההודי ומטעמיו. אבל חינוך בגיל הרך הוא ערש התרבות המקומית, ולא שירות שעתי הניתן לכל המוזיל במחיר. בגן רוכשים שפה, תרבות, מנהגים, הכרה של החברה ומורכבותה, הערכה למסורת ותפישה של עתיד: את כל אלה אסור להפריט.
"אימא שלי, עדה בורוובסקי-תמיר, היתה גננת מופלאה. מי שלמד בגן שלה ידע עברית על בוריה, הכיר את התנ"ך, אהב את ארץ ישראל ומדינת ישראל, ובעיקר אהב אדם. בגן עדה חגגו את הספרות העברית ורקדו לצלילי שירים עבריים. אימא שלי האמינה, בצדק, שהיא לא רק מחנכת ילדים אלא גם בונה אומה עברית, ולכן לא הזניחה גם את ההורים, רובם עולים חדשים, וצירפה אותם לפעילות בגן. גן עדה היה מרכז שכונתי וקהילתי מכיל, שהיה בו מקום לכולם.
"הממשלה הנוכחית נושאת את דגל הגאווה הלאומית, אבל אינה מכבדת דבר מהדברים שמבטאים אותה, ושאימי טיפחה ושימרה. היא סוחרת בעתיד, אינה דואגת לתשתית חינוכית ראויה ומוכנה להחליף את נשות החינוך בעובדות זרות.
"מה עושים? יש לחתום עם הסתדרות המורים על הסכם 'אופק חדש 2', שיעלה את שכר הגננות והמורות במידה ניכרת ויאפשר השתכרות ראויה לעובדי החינוך בכלל, ולעובדי החינוך בגיל הרך בפרט. השני: להעלות את ההשקעה הלאומית בגיל הרך, שהיא קטנה מאוד בהשוואה להשקעה בשאר מדינות ה־OECD. והשלישי: לחלק את תקציב החינוך באופן שוויוני בין כל ילדי ישראל.
"כל השקעה בגיל הרך מניבה תשואה אדירה במהלך החיים. ממשלה שמפקירה את ילדי הגן, ומייבאת עובדות זרות, מקסימות ככל שיהיו, לטפל בהם ולחנך אותם, מועלת בשליחותה הלאומית והחינוכית. אם יש סיבה טובה לשביתה – הרי היא כאן. עלינו להגן על ילדי הגן ולא לוותר עליהם."
(יולי תמיר, בעיתון המודפס, "מי ירחם על ילדי הגן", בדיגיטלי, "עם כל הכבוד לתרבות ההודית, ייבוא גננות זרות הוא הפקרה של הילדים", "אל-ארצ'" 5.2.26)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-05/ty-article-opinion/.premium/0000019c-2df5-d663-a39c-3dfff9340000
מילים כדורבנות. כל מילה אמת. אסור להפקיר את חינוך הילדים למחנכים זרים. בזה יש ללמוד מהדתיים.
מה שמוזר הוא שסטופינסקי-תמיר שחונכה ע"י אימהּ ל"אהבת התנ"ך, ואהבת ארץ ישראל" נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית המממשת בדיוק את מאמרו המפורסם של ברל כצנלסון "היש עם בעמים"? בשעה שהיא מתפרנסת מהמוסד על שמו.
גם מורים ישראליים
השבוע התנאתה בפניי מורה להיסטוריה ילידת הארץ, שהיא שיכנעה את שני בניה לרדת מהארץ, והוסיפה לי שרוב רובם של התלמידים בבית הספר האנתרופוסופי שבו למדו עם בניה ירדו מהארץ. נשארו רק 3 בארץ.
עניתי לה שאין פלא שמי שלמד בבית ספר ע"פ תורת רודולף שטיינר האנטישמי בעל תורת המיסטיקה הארית שהשפיעה על הימלר, ירד מהארץ ומאשש את תורת תלמידו היטלר שהיהודים הם רק פרזיטים טפילים החיים מגופם של עמים אחרים.
מסתבר שגם מורים ישראליים אינם תמיד פתרון טוב יותר ממורים הינדים.
האו״ם לישראל: משכו את הצעת החוק לעונש מוות למחבלים –
פוגעת בזכות לחיים ומפלה פלסטינים
מומחי האו״ם קוראים לישראל למשוך הצעת חוק המציעה עונש מוות חובה על מעשי טרור, בטענה כי סטנדרטי המשפט אינם תואמים את המשפט הבינלאומי, וכי הדבר יפגע בזכות לחיים ויפלה לרעה את הפלסטינים.
עם זאת, אותה קבוצה פירסמה אפס הצהרות לגבי עשרות אלפי ההרוגים כעת באיראן בידי המשטר האסלאמי.
https://rotter.net/forum/scoops1/931790.shtml
מעניין שהם גם לא פנו בבקשה דומה לחמאס ולרשות הפלישתית. אין גבול לצביעות.
ודוק: בכל מקרה אין צורך לקבל חוק נוסף על החוק הקיים.
המשט לעזה חוזר עם 100 ספינות, הנכד של נלסון מנדלה:
"נגרום לישראל לקרוס, נוריד אותה לברכיים."
הפעילים שמאחורי "משט הסומוד" לעזה, בהם נכדו של מנדלה, הודיעו על משט חדש שיפליג מאיטליה, ספרד ותוניסיה במרץ – הפעם בגודל כפול, עם "1,000 אנשי רפואה וחוקרי פשעי מלחמה." לטענתם, שיירה יבשתית תלווה אותו: "אלפים יתגייסו לכניסה ממצרים, לבנון, ירדן וכל גבול אפשרי כדי להגיע לפלסטין הכבושה."
הפעילים מצהירים שמטרתם האמיתית היא להפיל את מדינת ישראל. את ההכרזה על המשט החדש עשה נכדו של נלסון מנדלה, הנכד מַנְדְלָה מַנְדֶלָה, שהשתתף במשט הקודם ונעצר אז על ידי ישראל, אמר שמטרת המשט החדש היא לבודד את ישראל, אותה תיאר כמדינת אפרטהייד. "התכנסנו יחד בצי הסומוד העולמי מפני שאנחנו מכירים בכך שכקולקטיב ברחבי העולם אנחנו יכולים לבודד את מדינת האפרטהייד ישראל, לגרום לה לקרוס ולהוריד אותה לברכיים – בדיוק כפי שעשינו בדרום אפריקה," אמר מנדלה הנכד, וקרא לפעילים מרחבי העולם להירשם למשט החדש: "ההרשמה למשימה 2026 פתוחה כעת!"
גרטה טונברג טרם הודיעה אם תצטרף אליו.
https://www.ynet.co.il/news/article/skjgcvgw11g#google_vignette
הפעם כדאי לנהוג בהם בצורה שונה. לתת להם להיכנס לעזה. מי שיבוא בדרך הים יש לחלט את הספינות ולהתיר להם להיכנס, ומי שירצה לבוא בדרך היבשה ייעצר וודאי על ידי המצרים. אם יידעו שיינתן להם להיכנס, הם פשוט לא יבואו.
חיבת אנטישמי או ברוך שפטרנו?
כתבת אנונימית שלא חתמה בשמה (מעניין למה?) כתבה: "את אנטון שמאס הכרתי אישית. חיבבתי והערכתי אותו מאוד. לימים עזב את הארץ ואני הצטערתי על כך מאוד." ("חדשות בן עזר", 2131)
מוזר. למה חיבבה אותו, ומה יש להצטער על שעזב את הארץ?
כבר באותה תקופה כשזכה לחיבת האלמונית, הביע אנטון שמאס הערבי-נוצרי תמיד בריש גלי את דעותיו הגזעניות האנטישמיות של אי הכרה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, ונאבק נגד הגדרת ישראל כמדינה יהודית, ובעד "מדינה חילונית דמוקרטית" כתעמולת אש"פ אז, והטרים את ממשיכו, הגזען הערבי-נוצרי עזמי בשארה, ברעיון "מדינת כל אזרחיה" (קרי מדינה ערבית).
שמאס עורר סערה ציבורית גדולה כבר בשנות ה-80, בעיקר בעקבות ספרו "ערבסקות" והפולמוס המפורסם שלו עם אברהם גבריאל יהושע לגבי המדינה:
https://www.nli.org.il/ar/archives/NNL_ARCHIVE_AL997007780288705171/NLI
שמאס טען כי כל עוד מדינת ישראל מגדירה את עצמה כ"יהודית", היא מדירה באופן מובנה את אזרחיה הערבים. הוא קרא לביטול הזיקה בין הדת/הלאום היהודי לבין מוסדות המדינה, ושאיפתו היא שישראל תהפוך למדינה "דמוקרטית חילונית" שבה הזהות היא אזרחית-ישראלית ולא אתנית-יהודית.
אברהם גבריאל יהושע טען כי "ישראלי" הוא מי שיהודי בלאומיותו, בעוד ששמאס טען כי זו הגדרה גזענית המונעת ממנו, כערבי, להיות שייך באופן מלא למדינה שבה נולד.
למרות ביקורתו הקשה על המדינה, בחר שמאס לכתוב את יצירתו ("ערבסקות") בעברית. הוא ראה בעברית שפה שיכולה להשתחרר מהמטען הציוני-דתי שלה ולהפוך לשפה "ישראלית" שגם ערבים יכולים להתבטא בה ולנכס אותה לעצמם.
שמאס טען שהמרחב הישראלי עבר תהליך של "ייהוד" שמוחק את העבר והנוכחות הפלסטינית. מבחינתו, מדינת ישראל היא פרויקט שטרם השלים את המעבר מ"תנועה לאומית" למדינה נורמלית ושוויונית. עבורו מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית היא "גטו יהודי" שאינו מאפשר שוויון אמיתי. הוא מציע מודל של ישראליות חדשה, פוסט-ציונית, המבוססת על אזרחות ושפה משותפת ולא על שייכות אתנית.
במאמר "הדירה השכורה" מול "הבית הלאומי" שמאס השתמש בדימוי של הבית כדי לתאר את מצבו כערבי בישראל. טענתו הוא מרגיש שהוא גר ב"דירה שכורה" ולא בביתו שלו. המדינה מעוצבת לפי ערכים, סמלים (המנון, דגל) וחוקים (חוק השבות) שהם יהודיים בלבד. הוא דרש "דה-יהודיזציה" של המדינה כדי שהוא יוכל להרגיש בבית.
אברהם גבריאל יהושע, כציוני מובהק, (אז) הזדעזע מהדרישה. וענה לשמאס: "אם אתה רוצה זהות לאומית מלאה, לך למדינה פלסטינית שתקום לצד ישראל." יהושע טען שישראל חייבת להישאר המרכז של העם היהודי, ושערביי ישראל צריכים להסתפק ב"זכויות אזרחיות מלאות" אך לא ב"זהות לאומית ישראלית" שתבטל את האופי היהודי.
שמאס רצה ברוב חוצפתו לנתק את המילה "ישראלי" מהמילה "יהודי". הוא טען ש"ישראלי" צריך להיות תואר אזרחי (כמו ש"צרפתי" הוא מי שחי בצרפת). הוא קרא ליהודים: "תחליטו – או שאתם יהודים או שאתם ישראלים."
יהושע טען שזו דרישה בלתי אפשרית. מבחינתו, הישראליות היא המימוש המודרני של היהדות. הוא ראה בגישה של שמאס איום על עצם קיומה של המדינה כבית לאומי ליהודים.
גם עמוס קלויזנר-עוז ראה בו מי שמנסה "למחוק" את הזהות היהודית של המדינה, זהות שהם ראו בה פיצוי היסטורי הכרחי על אלפי שנות גלות.
בסופו של דבר, שמאס "התייאש" מהאפשרות לשנות את המבנה של ישראל כמדינה יהודית. ב-1987 הוא היגר לארצות הברית (מכהן כפרופסור באוניברסיטת מישיגן).
למרבה הצער בערוב ימיו נטש גם אברהם גבריאל יהושע את הציונות והסכים עם דעותיו של שמאס, והחל לדבר על מודלים של "מדינה אחת" או פדרציה, מתוך הבנה שפתרון שתי המדינות הולך ומתרחק.
לסיכום: אין להצטער על הגירתו של אנטון שמאס מהארץ, אלא לשמוח על כך בחינת המשמעות המקורית של הפסוק: "מִהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ" (ישעיהו מ"ט י"ז) טוב שיצא מהארץ. אנטון שמאס פתר את בעיית הזהות שלו, הוא עכשיו אמריקאי נוצרי, ופתר גם לנו בעזיבתו גם את בעיית הזהות שלנו.
חנין מג'אדלה – אנחנו לא ערבים-ישראלים,
אלא פלישתים אזרחי ישראל
יהודים יקרים, אין בעייה שתבואו להפגנות של ערבים. אבל אל תכתיבו את הטון.
בנושא "הישראליות" לכתבת "הארץ" הערבייה-מוסלמית חנין מג'אדלה יש דעה שונה לחלוטין מהערבי-נוצרי אנטון שמאס.
"דגלי פלסטין לא הורמו בהפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית, אבל דגלי ישראל כן," היא כותבת, "זה ביטוי נוסף לפטרונות הליברלית הבלתי נסבלת."
בתוך קשת הליברליות הישראלית הופיע צמד המילים "אזרחות מופתית", זה שהופיע בחודשים הראשונים של המלחמה ברצועת עזה. הנחת המוצא היא שפלסטיני אינו אמור להתפרץ, לאיים, להפר את הסדר בשעה שמתחוללת מלחמה נגד בני עמו ברצועה, ועל כך הוא זוכה ב"הערכה" וב"כבוד" מהאדונים היהודים, ובשל כך הם מצטרפים למחאה שלו נגד הפשיעה המאורגנת.
באותו הקשר: החברה הפלסטינית בישראל שבה ומזכירה, כי אין אנו מעוניינים להיקרא בשם "ערביי ישראל"; ברצוננו להיקרא בשם "פלסטינים אזרחי ישראל". אבל שוב, הליברלים הציונים יודעים טוב יותר מאתנו, והם קוראים לנו "ערביי ישראל".
מצטערים, אבל אנחנו לא צריכים אתכם כדי שתגידו לנו איך להיראות, ואיך להיהרג.
(חנין מג'אדלה, "יהודים יקרים, אין בעייה שתבואו להפגנות של ערבים. אבל אל תכתיבו את הטון", "אל-ארצ'י", 5.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-04/ty-article-opinion/.premium/0000019c-28bb-d17f-a3df-ffff40c70000
חנין מג'אדלה, הכתבת הערבייה-מוסלמית הישרה היא היחידה מבין עיתונאי "הארץ" הכותבת אמת על דעות הציבור הערבי בניגוד לשקרים של העיתון, תמיד מדגישה שהבעייה אינה במדינה ערבית-מוסלמית ביו"ש ובעזה, אלא חיסול כל מדינת היהודים כולל בניין עיתון הארץ" שהופקע כ"רכוש נטוש" מערבים למשפחת שוקן.
מרוב שנאה לישראל ורצונה למחוק את התואר "ערבים-ישראלים", היא אף מדירה את הפלסטינים מערביותם כלומר לדבריה הם אינם ערבים, תרבותם אינה ערבית. הם אינם מדברים בערבית (אלא בפלישתית), הם אינם מתפללים חמש פעמים ביום לכיוון מולדתם ערב, לאל הערבי אללה, (אלא לאל הפלישתי דגון)...
בזה מג'אדלה קולעת לדברי המשורר הערבי המפורסם מכחיש העם הפלסטיני, והקניבל שוחר אכילת בשר היהודים, מחמוד דרוויש, שכתב את השורה המפורסמת: "תרשמו אני ערבי! (לא פלסטיני).
נ.ב. את הדברים הללו כתבתי בתגובה לכתבה בעיתון הדיגיטלי. העיתון צינזר.
העבריין אהוד אולמרט:
המשטרה, צה"ל ושב"כ שותפים לטיהור האתני שמבצעים הפורעים היהודיים בשטחים
העבריין המורשע, אהוד אולמרט. הצטרף לכל תובעי ישראל בבית הדין בהאג.
"המשטרה, צה"ל ושב"כ שותפים לטיהור האתני שמבצעים הפורעים היהודיים בשטחים," כותב אולמרט, ומוסיף, "בכל אלה אשמה הממשלה ואשמים מי שעומדים בראשה ומנהיגים אותה. כאשר תגיע לבסוף התגובה הבינלאומית הבלתי נמנעת על הפשעים הללו יטענו רבים, כי זה ביטוי נוסף לאנטישמיות ולשנאת ישראל. יש בעולם אנטישמיות, וגילוייה הרבים באירופה ובאמריקה וגם באוסטרליה מחייבים תגובה נמרצת ומקיפה, שלצערי לא תמיד ניתן לה ביטוי ראוי במעשים ובהחלטות של מנהיגים בעולם. אבל מי שינקוט צעדים נגד הטרוריסטים היהודים ותומכיהם יהיה ראוי להוקרה ולתודה, וככל שיקדים, כן ייטב."
(אהוד אולמרט, "המשטרה, צה"ל ושב"כ שותפים לטיהור האתני שמבצעים הפורעים היהודיים בשטחים", "אל-ארצ'", 4.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-04/ty-article-opinion/.premium/0000019c-28bb-d17f-a3df-ffff40c70000
העבריין אהוד אולמרט הצטרף לבלגיה, אירלנד, ספרד, צ'ילה, האיים המלדיביים, בוליביה, מקסיקו, טורקיה, וברזיל שהצטרפו לחמאס בתביעת נגד ישראל בבית הדין בהאג?
מישהו מתפלא?
הירשל גולדבלט חוזר הביתה
על אמנות הסיפור של משה גרנות כבר כתבתי. והשוויתי אותם לרמת הסיפורים של גי דה מופסן. בשבוע שעבר כשכתבתי על הציונות הבאתי את סיפורו המצוין "הירשל גולדבלט חוזר הביתה" ("חדשות בן עזר", 2130) כדוגמה לצורך בציונות. בצורך של יהודים בבית לאומי שלהם. בגלל טעות נשמט לי הקטע. אז הנה אני מביא אותו.
אני סקרן אם סיפוריו תורגמו לרומנית ומה יחס הרומנים אליהם?
הגרעין האיראני הוא רק איום מומצא (ע"י נתניהו)
החוקר האיראני בהרוז גאמרי אומר: "הגרעין האיראני הוא משבר מומצא."
בספר חדש מאתגר החוקר יליד איראן בהרוז גאמרי את הדימוי של הרפובליקה האסלאמית במערב וטוען: אין לה כוונה להשמיד את ישראל.
בפברואר 1984 המתין בהרוז גאמרי-תבריזי בכלא אווין בטהראן לעונש המוות שנגזר עליו לאחר שהורשע בחברות בארגון מרקסיסטי שביקש להפיל את הרפובליקה האסלאמית.
בגיל 24, שלוש שנים לאחר שנעצר, הוא חלה בסרטן שלא טופל עד שהגיע, כך חשבו אנשי הכלא, לשלב סופני. ב-1985 קיבל חנינה מסיבות רפואיות והמועצה השיפוטית העליונה ביטלה את גזר דין המוות שלו. כעבור כמה חודשים הוא עזב את איראן, עבר לארצות הברית וטופל בכימותרפיה בבית החולים של אוניברסיטת סטנפורד. בהמשך חזר לאקדמיה והפך לחוקר שמתמחה במהפכה האיראנית.
גאמרי, בן 65, הוא פרופסור להיסטוריה בעל אזרחות אמריקאית שכיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת פרינסטון.
"חזרתי אחורה בזמן כדי לראות מאיזו נקודה ישראל, וספציפית נתניהו, התחיל לדבר על הסכנה של איראן גרעינית," מסביר גאמרי, "הפעם הראשונה שמצאתי היתה ב-1994 – נתניהו הזהיר את העולם שאיראן נמצאת שישה חודשים מהשגת פצצה אטומית. תמיד חשבתי שאלה ששת החודשים הכי ארוכים בהיסטוריה. מאז 1994 אנחנו מחכים לאותם שישה חודשים.
"היה ניסיון ליצור את משבר הגרעין, קודם על ידי נתניהו והממשלות בישראל ואז בתמיכת האמריקאים, וזו נקודה שמגדירה את הפוליטיקה של המזרח התיכון: איראן כאויבת המרכזית של השלום, ושאר האזור כנתון לתוקפנות איראנית.
"אני לא מאמין שיש ראיה לכך שאיראן פועלת להשגת יכולת חימוש במסגרת תוכנית ההעשרה שלה. כאמור, איראן עצרה את התוכנית הצבאית בנושא הגרעין ב-2003. עובדה זו נקבעה הן על ידי המודיעין האמריקאי והן על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). אפילו בדו"ח האחרון שלה, שהוביל למתקפות הישראליות, סבא"א ציינה שאין כל ראיה לתוכנית חימוש איראנית. מתקני ההעשרה של איראן נמצאים תחת מנגנון הפיקוח והבקרה הכי פולשני של סבא"א, וצפויים להישאר תחת המשטר המגביל הזה גם בעתיד הנראה לעין. בעיניי, סוגיית הגרעין האיראנית קשורה לריבונות. ארצות הברית ובעלות בריתה רוצות ליצור מדינה שאופייה המדיני תואם את האינטרסים האזוריים שלהן.
"למרות עמדתה שאומרת שישראל תימחק ממפת העולם, אני לא מאמין אפילו לשנייה שאיראן רוצה לנסות להשמיד את ישראל. איראן רצתה לוודא שהיא תוכל לייצר הרתעה וחיץ בינה לבין ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן."
(שירין פלאח-סעב, "החוקר בהרוז גאמרי: 'הגרעין האיראני הוא משבר מומצא'," "אל-ארצ'", 3.2.26).
הגרעין האיראני איום מומצא:
https://x.com/Haaretz/status/2018539615074890091
הכתבת הסורית-דרוזית האנטי ישראל שירין פלאח סעב, מנסה בשירות המדיניות הפוליטית של עיתון "הארץ" לשכנע אותנו שאין כל סכנה באיראן, ואין להאמין לאיומיה כי הסכנה היא רק באיום שהומצא ע"י נתניהו. יש לנו מספיק ניסון היסטורי להאמין לכל איום של השמדה עלינו ולקחת אותו ברצינות.
תקווה ומשימה לעתיד
לאחר הנסיגה מעזה התנבא יצחק רוביצוב-רבין: "לא יהיו קטיושות מעזה!":
https://www.youtube.com/watch?v=bRLX8RiXS84
נבואתו של רבין התבדתה. יש לשים לב עתה שנבואתו זו תתקיים בעתיד. אסור שיהיו יותר קטיושות מעזה ולא כל אמצעי לחימה אחרים.
נעמן כהן
תמונת אהוד ברוג-ברק עם "חם צוואר" בביתו של עבריין המין ג'פרי אדוארד אפשטיין פורסמה כבר מזמן, עד עתה לא היה ברור מה הוא בדיוק עשה שם? והנה בהקלטה שהוצגה לאחרונה עם פרסום מסמכיו של אפשטיין התגלה טקסט מדהים של אהוד ברוג-ברק.
בטקסט מסביר ראש הממשלה לשעבר שכזכור ב-2019 ביקש בשם מפלגת העבודה והאשכנזים סליחה מיהודי ערב והאיסלם, והתנצל על עוול וקיפוח, את תוכניתו לעשות סלקציה בעלייה לארץ כדי לשנות את הרכב אוכלוסייתה, כאשר בניגוד לשנים הראשונים שהעלו את כולם מתימן וצפון אפריקה, הוא ברוג-ברק, יעשה סלקציה ויעלה לארץ רק מובחרים ע"י גיור המוני מאירופה של גויים מאיכות טובה.
https://x.com/C14_news/status/2018757548485005774
מעבר לגזענות שלו כלפי נשים מרוקאיות או תימניות יפות, מבטא ברוג-ברק גזענות נוספת ומוזרה. הוא מסביר שבכוונתו לגייר נשים בלארוסיות שהן יפות גבוהות ורזות. וכאן עולה השאלה מה יש לו לברוג-ברק נגד הנשים האוקראיניות למשל, הנחשבות ליפות לא פחות ואולי יותר. מדוע אותן הוא אינו רוצה לגייר? האם ברוג-ברק אוחז גם בגזענות כלפי אוקראינה?
דין מוחמד בסייף – "דין סייף בסייף"
כ-15 שנה אחרי הלינץ' באב:
נרצח סייף אל-איסלאם בנו של מועמר קדאפי
בנו של מועמר קדאפי, הרודן הלובי שנאנס ונרצח בלינץ' ב-2011, סייף אל-איסלאם קדאפי, נרצח ב"נסיבות מסתוריות". נציגו הפוליטי של הבן, עבדאללה עות'מאן, הודיע כי הם מתאבלים עליו, וכי לא ידוע מי אחראי למותו.
ארבעה חמושים פרצו לביתו אחרי שניתקו את מצלמות המעקב, והוא נהרג לאחר שהתעמת איתם. מקורב העיד: "המתנקשים נמלטו במהירות לאחר שנפצע בחצר ביתו." עוד דווח כי הוא מת בעיר א-זנתאן, וכי התובע הכללי במדינה פתח בחקירת המקרה.
סייף אל-איסלאם התחנך בלונדון ומדבר אנגלית שוטפת. במהפכת 2011 סייף העדיף להתייצב לצד אביו ומקורביו, ולוותר על הקשרים שטיפח עם גורמים במערב. "אנחנו נלחמים כאן בלוב, ואנחנו נמות כאן בלוב," אמר אז לסוכנות הידיעות רויטרס.
מועמר קדאפי נתפס באוקטובר 2011 על-ידי כוחות האופוזיציה בסמוך לעיר הולדתו, סירת. כמה ימים לאחר מכן נתפס סייף אל-איסלאם על ידי לוחמים באזור ההררי זינטאן, כשניסה לחצות את הגבול לניז'ר. ב-2015 התנהל נגדו משפט בטריפולי, שבמהלכו הופיע בשיחת וידאו ממעצרו בזינטאן. בית משפט בטריפולי גזר עליו עונש מוות בגין פשעי מלחמה, כולל הרג מפגינים במהפכת 2011. קדאפי, שבנוסף מבוקש על-ידי הבית הדין הפלילי הבינלאומי, צפוי להיעצר אם יגיע לטריפולי.
סייף זכור גם כמי שניהל מערכת יחסים עם השחקנית הישראלית אורלי ויינרמן, כוכבת הסדרה "שמש". לאחר משפטו בלוב, לפי דיווח אז ב"דיילי מייל" הבריטי, קראה ויינרמן לראש הממשלה טוני בלייר שיציל את חייו: "השניים חברים ותיקים – הגיע הזמן שבלייר יגלה נאמנות בחזרה. מותו לא ישיג דבר, מלבד ענישה על כך שהוא בנו של אביו. חייבים לעשות הכול כדי להציל אותו."
למרות עונש המוות שנגזר עליו בטריפולי, ב-2017 שחררו המורדים את סייף מהכלא בזינטאן. ב-2021, כעשור לאחר הלינץ' באביו, אף נרשם קדאפי הבן כמועמד בבחירות לנשיאות. הוא הגיע בלבוש מסורתי למשרדים של ועדת הבחירות בעיר סבחה בדרום לוב, הגיש את מועמדותו ואמר ש"אללה יקבע את דרכה של המדינה."
קודם באותה שנה, אחרי כמה שנים שבהן לא היה ברור היכן הוא נמצא, העניק סייף ראיון נדיר לניו יורק טיימס ואמר שהוא מתכנן קאמבק פוליטי, ומעוניין להחזיר ללוב את "האחדות" שאבדה.
https://www.ynet.co.il/news/article/hkqb11pjpwx#google_vignette
ואנחנו מזכירים: "דין מוחמד בסייף!"
שום תנחומים לחברתו אורלי ויינרמן, האנטי ציונית והאקטיביסטית הפרו איסלמית, שירדה מישראל ושבה אליה ב-2022. בשנים האחרונות, היא תועדה כמחוסרת דיור המקבצת נדבות באזור ירושלים, תחת שם בדוי. באוקטובר 2024, ניסתה לחצות את הגבול לירדן ללא הצלחה.
https://he.wikipedia.org/wiki/אורלי_ויינרמן
אולי השאיר לה סייף-אל-אסלם משהו בצוואתו?
יעל סטופינסקי-תמיר
עם כל הכבוד לתרבות ההודית, ייבוא גננות זרות הוא הפקרה של הילדים
יעל סטופינסקי-תמיר, (ממשפחת שרת-דב הוז-גולומב) המתנאה בעצמה כ"נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ולשעבר שרת החינוך", יוצאת ובצדק, נגד תוכניתו של יו"ר השלטון המקומי וראש העיר מודיעין, חיים ביבס, להביא בוגרי חינוך מבתי ספר וגנים מהודו וסרי לנקה כדי לסגור את הפער הגדול בכוח האדם החינוכי.
"לכאורה, לא נורא," כותבת סטופינסקי-תמיר, "הילדים ישירו שירי חג בהינדי, סינהלית או טמילית. יעלו קצת קטורת לפני בודהה קטן בגן, ראש העיר יבוא לחגוג איתם. בערב שבת, במקום חלה, ילדי הגן יאפו נאן. יש לי הערכה רבה מאוד לתרבות ההודית ולדת ההינדית, ובוודאי למטבח ההודי ומטעמיו. אבל חינוך בגיל הרך הוא ערש התרבות המקומית, ולא שירות שעתי הניתן לכל המוזיל במחיר. בגן רוכשים שפה, תרבות, מנהגים, הכרה של החברה ומורכבותה, הערכה למסורת ותפישה של עתיד: את כל אלה אסור להפריט.
"אימא שלי, עדה בורוובסקי-תמיר, היתה גננת מופלאה. מי שלמד בגן שלה ידע עברית על בוריה, הכיר את התנ"ך, אהב את ארץ ישראל ומדינת ישראל, ובעיקר אהב אדם. בגן עדה חגגו את הספרות העברית ורקדו לצלילי שירים עבריים. אימא שלי האמינה, בצדק, שהיא לא רק מחנכת ילדים אלא גם בונה אומה עברית, ולכן לא הזניחה גם את ההורים, רובם עולים חדשים, וצירפה אותם לפעילות בגן. גן עדה היה מרכז שכונתי וקהילתי מכיל, שהיה בו מקום לכולם.
"הממשלה הנוכחית נושאת את דגל הגאווה הלאומית, אבל אינה מכבדת דבר מהדברים שמבטאים אותה, ושאימי טיפחה ושימרה. היא סוחרת בעתיד, אינה דואגת לתשתית חינוכית ראויה ומוכנה להחליף את נשות החינוך בעובדות זרות.
"מה עושים? יש לחתום עם הסתדרות המורים על הסכם 'אופק חדש 2', שיעלה את שכר הגננות והמורות במידה ניכרת ויאפשר השתכרות ראויה לעובדי החינוך בכלל, ולעובדי החינוך בגיל הרך בפרט. השני: להעלות את ההשקעה הלאומית בגיל הרך, שהיא קטנה מאוד בהשוואה להשקעה בשאר מדינות ה־OECD. והשלישי: לחלק את תקציב החינוך באופן שוויוני בין כל ילדי ישראל.
"כל השקעה בגיל הרך מניבה תשואה אדירה במהלך החיים. ממשלה שמפקירה את ילדי הגן, ומייבאת עובדות זרות, מקסימות ככל שיהיו, לטפל בהם ולחנך אותם, מועלת בשליחותה הלאומית והחינוכית. אם יש סיבה טובה לשביתה – הרי היא כאן. עלינו להגן על ילדי הגן ולא לוותר עליהם."
(יולי תמיר, בעיתון המודפס, "מי ירחם על ילדי הגן", בדיגיטלי, "עם כל הכבוד לתרבות ההודית, ייבוא גננות זרות הוא הפקרה של הילדים", "אל-ארצ'" 5.2.26)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-05/ty-article-opinion/.premium/0000019c-2df5-d663-a39c-3dfff9340000
מילים כדורבנות. כל מילה אמת. אסור להפקיר את חינוך הילדים למחנכים זרים. בזה יש ללמוד מהדתיים.
מה שמוזר הוא שסטופינסקי-תמיר שחונכה ע"י אימהּ ל"אהבת התנ"ך, ואהבת ארץ ישראל" נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית המממשת בדיוק את מאמרו המפורסם של ברל כצנלסון "היש עם בעמים"? בשעה שהיא מתפרנסת מהמוסד על שמו.
גם מורים ישראליים
השבוע התנאתה בפניי מורה להיסטוריה ילידת הארץ, שהיא שיכנעה את שני בניה לרדת מהארץ, והוסיפה לי שרוב רובם של התלמידים בבית הספר האנתרופוסופי שבו למדו עם בניה ירדו מהארץ. נשארו רק 3 בארץ.
עניתי לה שאין פלא שמי שלמד בבית ספר ע"פ תורת רודולף שטיינר האנטישמי בעל תורת המיסטיקה הארית שהשפיעה על הימלר, ירד מהארץ ומאשש את תורת תלמידו היטלר שהיהודים הם רק פרזיטים טפילים החיים מגופם של עמים אחרים.
מסתבר שגם מורים ישראליים אינם תמיד פתרון טוב יותר ממורים הינדים.
האו״ם לישראל: משכו את הצעת החוק לעונש מוות למחבלים –
פוגעת בזכות לחיים ומפלה פלסטינים
מומחי האו״ם קוראים לישראל למשוך הצעת חוק המציעה עונש מוות חובה על מעשי טרור, בטענה כי סטנדרטי המשפט אינם תואמים את המשפט הבינלאומי, וכי הדבר יפגע בזכות לחיים ויפלה לרעה את הפלסטינים.
עם זאת, אותה קבוצה פירסמה אפס הצהרות לגבי עשרות אלפי ההרוגים כעת באיראן בידי המשטר האסלאמי.
https://rotter.net/forum/scoops1/931790.shtml
מעניין שהם גם לא פנו בבקשה דומה לחמאס ולרשות הפלישתית. אין גבול לצביעות.
ודוק: בכל מקרה אין צורך לקבל חוק נוסף על החוק הקיים.
המשט לעזה חוזר עם 100 ספינות, הנכד של נלסון מנדלה:
"נגרום לישראל לקרוס, נוריד אותה לברכיים."
הפעילים שמאחורי "משט הסומוד" לעזה, בהם נכדו של מנדלה, הודיעו על משט חדש שיפליג מאיטליה, ספרד ותוניסיה במרץ – הפעם בגודל כפול, עם "1,000 אנשי רפואה וחוקרי פשעי מלחמה." לטענתם, שיירה יבשתית תלווה אותו: "אלפים יתגייסו לכניסה ממצרים, לבנון, ירדן וכל גבול אפשרי כדי להגיע לפלסטין הכבושה."
הפעילים מצהירים שמטרתם האמיתית היא להפיל את מדינת ישראל. את ההכרזה על המשט החדש עשה נכדו של נלסון מנדלה, הנכד מַנְדְלָה מַנְדֶלָה, שהשתתף במשט הקודם ונעצר אז על ידי ישראל, אמר שמטרת המשט החדש היא לבודד את ישראל, אותה תיאר כמדינת אפרטהייד. "התכנסנו יחד בצי הסומוד העולמי מפני שאנחנו מכירים בכך שכקולקטיב ברחבי העולם אנחנו יכולים לבודד את מדינת האפרטהייד ישראל, לגרום לה לקרוס ולהוריד אותה לברכיים – בדיוק כפי שעשינו בדרום אפריקה," אמר מנדלה הנכד, וקרא לפעילים מרחבי העולם להירשם למשט החדש: "ההרשמה למשימה 2026 פתוחה כעת!"
גרטה טונברג טרם הודיעה אם תצטרף אליו.
https://www.ynet.co.il/news/article/skjgcvgw11g#google_vignette
הפעם כדאי לנהוג בהם בצורה שונה. לתת להם להיכנס לעזה. מי שיבוא בדרך הים יש לחלט את הספינות ולהתיר להם להיכנס, ומי שירצה לבוא בדרך היבשה ייעצר וודאי על ידי המצרים. אם יידעו שיינתן להם להיכנס, הם פשוט לא יבואו.
חיבת אנטישמי או ברוך שפטרנו?
כתבת אנונימית שלא חתמה בשמה (מעניין למה?) כתבה: "את אנטון שמאס הכרתי אישית. חיבבתי והערכתי אותו מאוד. לימים עזב את הארץ ואני הצטערתי על כך מאוד." ("חדשות בן עזר", 2131)
מוזר. למה חיבבה אותו, ומה יש להצטער על שעזב את הארץ?
כבר באותה תקופה כשזכה לחיבת האלמונית, הביע אנטון שמאס הערבי-נוצרי תמיד בריש גלי את דעותיו הגזעניות האנטישמיות של אי הכרה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, ונאבק נגד הגדרת ישראל כמדינה יהודית, ובעד "מדינה חילונית דמוקרטית" כתעמולת אש"פ אז, והטרים את ממשיכו, הגזען הערבי-נוצרי עזמי בשארה, ברעיון "מדינת כל אזרחיה" (קרי מדינה ערבית).
שמאס עורר סערה ציבורית גדולה כבר בשנות ה-80, בעיקר בעקבות ספרו "ערבסקות" והפולמוס המפורסם שלו עם אברהם גבריאל יהושע לגבי המדינה:
https://www.nli.org.il/ar/archives/NNL_ARCHIVE_AL997007780288705171/NLI
שמאס טען כי כל עוד מדינת ישראל מגדירה את עצמה כ"יהודית", היא מדירה באופן מובנה את אזרחיה הערבים. הוא קרא לביטול הזיקה בין הדת/הלאום היהודי לבין מוסדות המדינה, ושאיפתו היא שישראל תהפוך למדינה "דמוקרטית חילונית" שבה הזהות היא אזרחית-ישראלית ולא אתנית-יהודית.
אברהם גבריאל יהושע טען כי "ישראלי" הוא מי שיהודי בלאומיותו, בעוד ששמאס טען כי זו הגדרה גזענית המונעת ממנו, כערבי, להיות שייך באופן מלא למדינה שבה נולד.
למרות ביקורתו הקשה על המדינה, בחר שמאס לכתוב את יצירתו ("ערבסקות") בעברית. הוא ראה בעברית שפה שיכולה להשתחרר מהמטען הציוני-דתי שלה ולהפוך לשפה "ישראלית" שגם ערבים יכולים להתבטא בה ולנכס אותה לעצמם.
שמאס טען שהמרחב הישראלי עבר תהליך של "ייהוד" שמוחק את העבר והנוכחות הפלסטינית. מבחינתו, מדינת ישראל היא פרויקט שטרם השלים את המעבר מ"תנועה לאומית" למדינה נורמלית ושוויונית. עבורו מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית היא "גטו יהודי" שאינו מאפשר שוויון אמיתי. הוא מציע מודל של ישראליות חדשה, פוסט-ציונית, המבוססת על אזרחות ושפה משותפת ולא על שייכות אתנית.
במאמר "הדירה השכורה" מול "הבית הלאומי" שמאס השתמש בדימוי של הבית כדי לתאר את מצבו כערבי בישראל. טענתו הוא מרגיש שהוא גר ב"דירה שכורה" ולא בביתו שלו. המדינה מעוצבת לפי ערכים, סמלים (המנון, דגל) וחוקים (חוק השבות) שהם יהודיים בלבד. הוא דרש "דה-יהודיזציה" של המדינה כדי שהוא יוכל להרגיש בבית.
אברהם גבריאל יהושע, כציוני מובהק, (אז) הזדעזע מהדרישה. וענה לשמאס: "אם אתה רוצה זהות לאומית מלאה, לך למדינה פלסטינית שתקום לצד ישראל." יהושע טען שישראל חייבת להישאר המרכז של העם היהודי, ושערביי ישראל צריכים להסתפק ב"זכויות אזרחיות מלאות" אך לא ב"זהות לאומית ישראלית" שתבטל את האופי היהודי.
שמאס רצה ברוב חוצפתו לנתק את המילה "ישראלי" מהמילה "יהודי". הוא טען ש"ישראלי" צריך להיות תואר אזרחי (כמו ש"צרפתי" הוא מי שחי בצרפת). הוא קרא ליהודים: "תחליטו – או שאתם יהודים או שאתם ישראלים."
יהושע טען שזו דרישה בלתי אפשרית. מבחינתו, הישראליות היא המימוש המודרני של היהדות. הוא ראה בגישה של שמאס איום על עצם קיומה של המדינה כבית לאומי ליהודים.
גם עמוס קלויזנר-עוז ראה בו מי שמנסה "למחוק" את הזהות היהודית של המדינה, זהות שהם ראו בה פיצוי היסטורי הכרחי על אלפי שנות גלות.
בסופו של דבר, שמאס "התייאש" מהאפשרות לשנות את המבנה של ישראל כמדינה יהודית. ב-1987 הוא היגר לארצות הברית (מכהן כפרופסור באוניברסיטת מישיגן).
למרבה הצער בערוב ימיו נטש גם אברהם גבריאל יהושע את הציונות והסכים עם דעותיו של שמאס, והחל לדבר על מודלים של "מדינה אחת" או פדרציה, מתוך הבנה שפתרון שתי המדינות הולך ומתרחק.
לסיכום: אין להצטער על הגירתו של אנטון שמאס מהארץ, אלא לשמוח על כך בחינת המשמעות המקורית של הפסוק: "מִהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ" (ישעיהו מ"ט י"ז) טוב שיצא מהארץ. אנטון שמאס פתר את בעיית הזהות שלו, הוא עכשיו אמריקאי נוצרי, ופתר גם לנו בעזיבתו גם את בעיית הזהות שלנו.
חנין מג'אדלה – אנחנו לא ערבים-ישראלים,
אלא פלישתים אזרחי ישראל
יהודים יקרים, אין בעייה שתבואו להפגנות של ערבים. אבל אל תכתיבו את הטון.
בנושא "הישראליות" לכתבת "הארץ" הערבייה-מוסלמית חנין מג'אדלה יש דעה שונה לחלוטין מהערבי-נוצרי אנטון שמאס.
"דגלי פלסטין לא הורמו בהפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית, אבל דגלי ישראל כן," היא כותבת, "זה ביטוי נוסף לפטרונות הליברלית הבלתי נסבלת."
בתוך קשת הליברליות הישראלית הופיע צמד המילים "אזרחות מופתית", זה שהופיע בחודשים הראשונים של המלחמה ברצועת עזה. הנחת המוצא היא שפלסטיני אינו אמור להתפרץ, לאיים, להפר את הסדר בשעה שמתחוללת מלחמה נגד בני עמו ברצועה, ועל כך הוא זוכה ב"הערכה" וב"כבוד" מהאדונים היהודים, ובשל כך הם מצטרפים למחאה שלו נגד הפשיעה המאורגנת.
באותו הקשר: החברה הפלסטינית בישראל שבה ומזכירה, כי אין אנו מעוניינים להיקרא בשם "ערביי ישראל"; ברצוננו להיקרא בשם "פלסטינים אזרחי ישראל". אבל שוב, הליברלים הציונים יודעים טוב יותר מאתנו, והם קוראים לנו "ערביי ישראל".
מצטערים, אבל אנחנו לא צריכים אתכם כדי שתגידו לנו איך להיראות, ואיך להיהרג.
(חנין מג'אדלה, "יהודים יקרים, אין בעייה שתבואו להפגנות של ערבים. אבל אל תכתיבו את הטון", "אל-ארצ'י", 5.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-04/ty-article-opinion/.premium/0000019c-28bb-d17f-a3df-ffff40c70000
חנין מג'אדלה, הכתבת הערבייה-מוסלמית הישרה היא היחידה מבין עיתונאי "הארץ" הכותבת אמת על דעות הציבור הערבי בניגוד לשקרים של העיתון, תמיד מדגישה שהבעייה אינה במדינה ערבית-מוסלמית ביו"ש ובעזה, אלא חיסול כל מדינת היהודים כולל בניין עיתון הארץ" שהופקע כ"רכוש נטוש" מערבים למשפחת שוקן.
מרוב שנאה לישראל ורצונה למחוק את התואר "ערבים-ישראלים", היא אף מדירה את הפלסטינים מערביותם כלומר לדבריה הם אינם ערבים, תרבותם אינה ערבית. הם אינם מדברים בערבית (אלא בפלישתית), הם אינם מתפללים חמש פעמים ביום לכיוון מולדתם ערב, לאל הערבי אללה, (אלא לאל הפלישתי דגון)...
בזה מג'אדלה קולעת לדברי המשורר הערבי המפורסם מכחיש העם הפלסטיני, והקניבל שוחר אכילת בשר היהודים, מחמוד דרוויש, שכתב את השורה המפורסמת: "תרשמו אני ערבי! (לא פלסטיני).
נ.ב. את הדברים הללו כתבתי בתגובה לכתבה בעיתון הדיגיטלי. העיתון צינזר.
העבריין אהוד אולמרט:
המשטרה, צה"ל ושב"כ שותפים לטיהור האתני שמבצעים הפורעים היהודיים בשטחים
העבריין המורשע, אהוד אולמרט. הצטרף לכל תובעי ישראל בבית הדין בהאג.
"המשטרה, צה"ל ושב"כ שותפים לטיהור האתני שמבצעים הפורעים היהודיים בשטחים," כותב אולמרט, ומוסיף, "בכל אלה אשמה הממשלה ואשמים מי שעומדים בראשה ומנהיגים אותה. כאשר תגיע לבסוף התגובה הבינלאומית הבלתי נמנעת על הפשעים הללו יטענו רבים, כי זה ביטוי נוסף לאנטישמיות ולשנאת ישראל. יש בעולם אנטישמיות, וגילוייה הרבים באירופה ובאמריקה וגם באוסטרליה מחייבים תגובה נמרצת ומקיפה, שלצערי לא תמיד ניתן לה ביטוי ראוי במעשים ובהחלטות של מנהיגים בעולם. אבל מי שינקוט צעדים נגד הטרוריסטים היהודים ותומכיהם יהיה ראוי להוקרה ולתודה, וככל שיקדים, כן ייטב."
(אהוד אולמרט, "המשטרה, צה"ל ושב"כ שותפים לטיהור האתני שמבצעים הפורעים היהודיים בשטחים", "אל-ארצ'", 4.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-04/ty-article-opinion/.premium/0000019c-28bb-d17f-a3df-ffff40c70000
העבריין אהוד אולמרט הצטרף לבלגיה, אירלנד, ספרד, צ'ילה, האיים המלדיביים, בוליביה, מקסיקו, טורקיה, וברזיל שהצטרפו לחמאס בתביעת נגד ישראל בבית הדין בהאג?
מישהו מתפלא?
הירשל גולדבלט חוזר הביתה
על אמנות הסיפור של משה גרנות כבר כתבתי. והשוויתי אותם לרמת הסיפורים של גי דה מופסן. בשבוע שעבר כשכתבתי על הציונות הבאתי את סיפורו המצוין "הירשל גולדבלט חוזר הביתה" ("חדשות בן עזר", 2130) כדוגמה לצורך בציונות. בצורך של יהודים בבית לאומי שלהם. בגלל טעות נשמט לי הקטע. אז הנה אני מביא אותו.
אני סקרן אם סיפוריו תורגמו לרומנית ומה יחס הרומנים אליהם?
הגרעין האיראני הוא רק איום מומצא (ע"י נתניהו)
החוקר האיראני בהרוז גאמרי אומר: "הגרעין האיראני הוא משבר מומצא."
בספר חדש מאתגר החוקר יליד איראן בהרוז גאמרי את הדימוי של הרפובליקה האסלאמית במערב וטוען: אין לה כוונה להשמיד את ישראל.
בפברואר 1984 המתין בהרוז גאמרי-תבריזי בכלא אווין בטהראן לעונש המוות שנגזר עליו לאחר שהורשע בחברות בארגון מרקסיסטי שביקש להפיל את הרפובליקה האסלאמית.
בגיל 24, שלוש שנים לאחר שנעצר, הוא חלה בסרטן שלא טופל עד שהגיע, כך חשבו אנשי הכלא, לשלב סופני. ב-1985 קיבל חנינה מסיבות רפואיות והמועצה השיפוטית העליונה ביטלה את גזר דין המוות שלו. כעבור כמה חודשים הוא עזב את איראן, עבר לארצות הברית וטופל בכימותרפיה בבית החולים של אוניברסיטת סטנפורד. בהמשך חזר לאקדמיה והפך לחוקר שמתמחה במהפכה האיראנית.
גאמרי, בן 65, הוא פרופסור להיסטוריה בעל אזרחות אמריקאית שכיהן עד לאחרונה כמנהל המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת פרינסטון.
"חזרתי אחורה בזמן כדי לראות מאיזו נקודה ישראל, וספציפית נתניהו, התחיל לדבר על הסכנה של איראן גרעינית," מסביר גאמרי, "הפעם הראשונה שמצאתי היתה ב-1994 – נתניהו הזהיר את העולם שאיראן נמצאת שישה חודשים מהשגת פצצה אטומית. תמיד חשבתי שאלה ששת החודשים הכי ארוכים בהיסטוריה. מאז 1994 אנחנו מחכים לאותם שישה חודשים.
"היה ניסיון ליצור את משבר הגרעין, קודם על ידי נתניהו והממשלות בישראל ואז בתמיכת האמריקאים, וזו נקודה שמגדירה את הפוליטיקה של המזרח התיכון: איראן כאויבת המרכזית של השלום, ושאר האזור כנתון לתוקפנות איראנית.
"אני לא מאמין שיש ראיה לכך שאיראן פועלת להשגת יכולת חימוש במסגרת תוכנית ההעשרה שלה. כאמור, איראן עצרה את התוכנית הצבאית בנושא הגרעין ב-2003. עובדה זו נקבעה הן על ידי המודיעין האמריקאי והן על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). אפילו בדו"ח האחרון שלה, שהוביל למתקפות הישראליות, סבא"א ציינה שאין כל ראיה לתוכנית חימוש איראנית. מתקני ההעשרה של איראן נמצאים תחת מנגנון הפיקוח והבקרה הכי פולשני של סבא"א, וצפויים להישאר תחת המשטר המגביל הזה גם בעתיד הנראה לעין. בעיניי, סוגיית הגרעין האיראנית קשורה לריבונות. ארצות הברית ובעלות בריתה רוצות ליצור מדינה שאופייה המדיני תואם את האינטרסים האזוריים שלהן.
"למרות עמדתה שאומרת שישראל תימחק ממפת העולם, אני לא מאמין אפילו לשנייה שאיראן רוצה לנסות להשמיד את ישראל. איראן רצתה לוודא שהיא תוכל לייצר הרתעה וחיץ בינה לבין ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן."
(שירין פלאח-סעב, "החוקר בהרוז גאמרי: 'הגרעין האיראני הוא משבר מומצא'," "אל-ארצ'", 3.2.26).
הגרעין האיראני איום מומצא:
https://x.com/Haaretz/status/2018539615074890091
הכתבת הסורית-דרוזית האנטי ישראל שירין פלאח סעב, מנסה בשירות המדיניות הפוליטית של עיתון "הארץ" לשכנע אותנו שאין כל סכנה באיראן, ואין להאמין לאיומיה כי הסכנה היא רק באיום שהומצא ע"י נתניהו. יש לנו מספיק ניסון היסטורי להאמין לכל איום של השמדה עלינו ולקחת אותו ברצינות.
תקווה ומשימה לעתיד
לאחר הנסיגה מעזה התנבא יצחק רוביצוב-רבין: "לא יהיו קטיושות מעזה!":
https://www.youtube.com/watch?v=bRLX8RiXS84
נבואתו של רבין התבדתה. יש לשים לב עתה שנבואתו זו תתקיים בעתיד. אסור שיהיו יותר קטיושות מעזה ולא כל אמצעי לחימה אחרים.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שני שירים על מות אנוש בר-שלום
על פניך צל שחור
עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ
בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת
וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר
בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ
קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר
אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר
הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה
שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין
וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת
הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם
וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת
חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת
אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה
יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר
בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.
ינואר 1978
צולל אמודאי אל תהום
צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים
עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל
בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית
בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד
קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם
יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל
חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל
תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת
תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ
וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת
זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד
לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.
ינואר 1978
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שני שירים על מות אנוש בר-שלום
על פניך צל שחור
עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ
בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת
וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר
בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ
קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר
אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר
הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה
שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין
וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת
הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם
וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת
חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת
אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה
יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר
בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.
ינואר 1978
צולל אמודאי אל תהום
צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים
עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל
בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית
בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד
קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם
יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל
חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל
תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת
תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ
וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת
זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד
לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.
ינואר 1978
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
אהוד: ברכות למסתורית
במלאת לה היום כך וכך אביבים
מה היינו עושים בלעדייך?
שרק תהיי בריאה!
* אהוד יקירי. בפעם המי יודע כמה אני כותבת לך ששיריך המתפרסמים מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" נהדרים, לא פחות.
השיר של היום על התינוק הוא כל כך מיוחד ונפלא, שאין לתאר. הלוואי שהספר הזה היה נפוץ עד היום כי הוא מטובי השירים שנכתבו בארץ. שירתך מוכיחה את מה שאני טוענת מזמן: אין שום קשר בין אמן ידוען ולא ידוען, לרמת הכתיבה/היצירה.
מיכל סנונית
מכל השריונים שיכסוהו בעתיד
כְּשֶׁאַתָּה מְכַסֶּה בַּלַּיְלָה תִּינוֹק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְהַשְּׂמִיכָה עָבָה מִכָּל
הַשִּׁרְיוֹנִים שֶׁיְּכַסּוּהוּ בֶּעָתִיד, עֲדַיִן בְּיָדְךָ הוּא, מָתוֹק-מָתוֹק שֶׁלְּךָ
וְרַךְ, עֲדַיִן רֵיחַ תַּפְנוּקִים לֹא רֵיחַ חֲרִיכָה הוּא – עֲדַיִן
תַּלְתַּלִּים שֶׁל מֶשִׁי, לֹא צִנַּת מִדְבָּר – עֲדַיִן עַל רִצְפַּת
חַדְרוֹ חֵיל תִּינוֹקוֹת בְּנַגְמָ"שִׁים שֶׁל פְּלַסְטִיק, בְּטַנְק שֶׁנָּע עִם סוֹלְלָה –
צָבָא שֶׁנָּם בַּעֲרִיסוֹת, בָּסִיס שֶׁל טִירוֹנִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם וְשָׁלֹשׁ
מוֹשֵׁךְ מִן הֶעָתִיד רִגְעֵי שַׁלְוָה, וּתְמוּרָתָם – הִנֵּה פְּלָדָה
אֲשֶׁר תָּגֵן, הִנֵּה הָאֵשׁ אֲשֶׁר תִּקַּח – – – עוֹדוֹ מַרְטִיב –
וְלֹא מִפַּחַד. יָדָיו הַזְּעִירוֹת לוֹמְדוֹת יוֹם-יוֹם רָזֵי עוֹלָם
וְהוּא שׁוֹאֵף קָדִימָה, לָמָּה יַעֲצֹר?
אפריל 1978
* אהוד היקר, קצת הערות: יוסי אחימאיר מציע הצעה טובה – להיגמל מהענקת התווית "בוגדים" ליריבים פוליטיים – עצה טובה, אבל מי מקשיב?
אורי הייטנר צודק שיאיר גולן מרבה לדבר שטויות – הפעם על מניעת תקציבים בעתיד למתיישבי יהודה ושומרון.
נעמן כהן מזכיר לי איזו אבן פינה תרבותית היא "אין שאננים בציון", ריאיונות עם מי שהתוו השקפות העולם הראשונות במעלה – הפעם על גרשם שלום. לקנא במי שזכה לראיין אישים אלה.
לא הבנתי איך המעשה המכוער של מרדכי דויד יכול להיחשב גם הוא לטובה.
שלך –
משה גרנות
* אהוד: האם טראמפ מחכה לרגע שבו לא תהיה לשלטון האייתולות באיראן אפשרות לשלם את המשכורות של צבאות הרשע שלו ואז כל המיבנה המושחת יתפורר בבת אחת?
* אהוד: הניסיון השקוף והחצוף לגלגל את האחריות על הפשיעה והרצח בחברה הערבית בישראל – על ממשלת ישראל ומוסדותיה, אינו אלא צביעות ורמייה ואולי גם חלק ממאבק לאומני. מה אנחנו אשמים?
כל זמן שחוקי גאולת הדם ישלטו בחברת הערבית, גם בקרב פושעיה, אין שום סיכוי שהמשטרה תוכל להגיש כתבי אישום מבוססים ושהציבור הערבי ישתף פעולה ויסתפק בפחות מעונש מוות על כל רצח – שזו תכליתה של גאולת הדם ולכן הם מצפצפים על מערכת המשפט הישראלית.
* אהוד: ביציאה מרחוב זרובבל בפתח תקווה דרומה, לכביש הבינעירוני הרחב לכיוון מערב, מופיע על קיר גדול, לבד מהסמל החדש והמטופש של המעגלים – גם הסמל הישן של פתח תקווה עם המחרשה ועץ התפוזים, שאת רעיונו הגה סבי יהודה ראב והוא מופיע לראשונה על בול פתח תקווה הראשון שנוצר לפני יותר מ-120 שנה.
בשנת 2028 תימלאנה לפתח תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה – 150 שנה, ואני זכיתי לגדול על ברכיו של סבי עד מותו בגיל קרוב לתשעים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948 – כשבועיים אחרי קום מדינת ישראל.
בול מקורי אחד מצוי ברשותי:
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- אורי הייטנר: 1. דוד עתיד: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים."
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 8.2.26
- מוטי הרכבי: נתניהו משקר
- עמנואל בן סבו: 1. רגע ההכרעה, אל תקנאו בשופטים
- עמנואל בן סבו: 2. נאום הנכד, נאום הפיכחון
- יהודה גור-אריה: השולחן של מנחם
- משה גרנות: רומן מיסיונרי
- מיכל סנונית – מרוב אהבות / פוצ'ו – מרוב הזיות: בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים
- נעמן כהן: אהוד ברוג-ברק עושה סלקציה גזענית
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון