מילה אחת במילון העברי משמעותית במיוחד בשיח המפלג המתנהל בחברתנו פנימה. 'בגידה'. משמעה – פעולה נוראה שבוצעה בחשאי נגדך, בידי אדם או גורם שהאמנת לו, בטחת בו.

כמובן, לא בבגידה ביחסי זוג עסקינן, אלא בביצוע פעולות נגד המדינה. חוק העונשין (סעיף 99 א', סיוע לאוייב במלחמה), מדבר על כך שמי שעשה בכוונה לסייע לאוייב, במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך – דינו מיתה או מאסר עולם.

שימו לב: יש עונש מוות בחוק הישראלי, עונש אשר השר איתמר בן גביר רוצה בימים אלה להחילו על מחבלי הנוח'בה שבידינו. הרגש אומר, בן-גביר צודק. המוח אומר, יש להיזהר מכך, איננו מדינה שששה לבצע הוצאות להורג. איננו איראן, איננו חמאס, איננו סין. כידוע, רק פעם אחת בוצעה הוצאה להורג בישראל – זו של הצורר הנאצי, רוצח יהודי הונגריה, אדולף אייכמן.

כבר היו וישנם בתוכנו בוגדים בישראל, מרגלים, שסייעו לאוייב, הזכור שבהם ישראל בר, וגם כיום ישנם בוגדים שתמורת בצע כסף מוכרים עצמם לשטן האיראני, מעבירים לו מידע בעבור חופן דולרים. החוק בישראל רואה אפוא בחומרה רבה את עבירת הבגידה. הנתפסים עומדים לדין, אבל אף לא בית משפט אחד מצא לנכון לגזור דינם למוות.

כאשר מאן-דהוא מטיח ביריבו את המילה 'בוגד', הרי הוא מתכוון להפליל אותו במעשה החמור ביותר. לרוב השימוש במילה מוקצנת זאת כמובן אין לו הצדקה, מלמד קודם כל על אומרה, יריב פוליטי מתוסכל, כמו למשל בוגי יעלון, שמדבר חזור ודבר על "ממשלת השקר והבגידה", באין בשפתו המוקצנת ביטוי מתון יותר. וישנם אחרים שהשימוש במילה 'בגידה' על כל הטיותיה נעשה שכיח על לשונם. הדבר מלמד כאמור על ההקצנה בשיח הציבורי, במיוחד מאז ה-7 באוקטובר. בשיח הימני יש המדברים אפילו על 'בגידה' צבאית בדרג המדיני.

כולנו זוכרים את האשמה כלפי מחנה הימין כי המילה 'בוגד', שהוטחה בהפגנות נגד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, הביאה לרציחתו. הסכם אוסלו המסוכן עורר זעם נגד רבין. מאז הרצח הנורא, אכן נזהרו פוליטיקאים מהשימוש השכיח במילה 'בוגד' או 'בגידה' ומי שכן נקט בה כנגד יריב פוליטי, מיד קמו עליו, שהנה הוא ימיט עלינו רצח פוליטי נוסף.

עברו שנים, והמילה הקשה הזאת, 'בגידה', נעשתה שכיחה בשיח בין היריבים הפוליטיים – בעיקר מצד אירגוני שמאל ודובריו, בכנסת, בהפגנות, בכרזות, ברשתות החברתיות, כנגד הממשלה הנבחרת, הלגיטימית, עד כדי עלילת דם של ממש.

אין איפוק, אין גבול כיום באמירות המוקצנות, שחורגות לחלוטין מביקורת לגיטימית, כיאה למדינה דמוקרטית. ישראל עודנה במלחמת שבע החזיתות? האיומים הקיומיים שלא פסקו? גם אלה לא ימתנו את ביטויי האיבה, והמילה 'בגידה' בראשם.

בנוסעי בדרך ההלכה בין רמת-גן לתל-אביב נתקל מבטי בכרזה ענקית שאי אפשר להתעלם ממנה: "קטארגייט הבגידה מבפנים", משובצת בה תמונה שלט המכוון אל משרד ראש הממשלה. על החתום: 'אחים לנשק'. אחר-כך ראיתי את השלט על אוטובוסים.

אצלנו, אבירי שלטון החוק והמשפט, אינם מחכים לפסק הדין. הם ממהרים לחרוץ דין משלהם ולהכריז על כך בראש חוצות. התגובה לא איחרה לבוא. אירגון 'אם תרצו' מיהר להפיק כרזות שכנגד, אף הן על אוטובוסים: "אחים לנשק, אי התייצבות בגידה מבפנים."

ובכן, אלה 'בוגדים' ואלה "בוגדים" והציבור כבר נעשה אדיש לשימוש ב'בגידות', ואולי כתוצאה מכך גם משמעות המילה התרככה. מצד אחר, אי אפשר שלא לקשור את השימוש בה טרם רצח רבין למה שעלול שוב לקרות – רצח פוליטי במדינת ישראל.

זה יכול לקרות משמאל וזה יכול לקרות מימין. מכל צד עלול לצוץ רוצח פוטנציאלי, מוסת על-ידי המילה 'בגידה', ולבצע את זממו. הרצח הבא ח"ו עלול להיות, שוב, של ראש הממשלה, של שר, איש ציבור, עיתונאי. אם עברנו בשלום את טראומת רצח רבין, ספק אם רצח פוליטי נוסף לא יפתח מלחמת אזרחים. משמעה – תחילה סופה של מדינת היהודים.

זוהי יכולה להיות שעתו הגדולה של הנשיא יצחק הרצוג. רצה הגורל והוא משמש כאזרח הראשון באחת התקופות הקריטיות של המדינה. עליו לזעוק שוב ושוב ולקרוא לכל המחנות הניצים – ובמיוחד לאירגונים שופעי הכסף, שפועלים לצורך הפלת הממשלה בדרך של הסתה חריפה – הרף! שימרו על מוצא פיכם. זיכרו: מילים יכולות להרוג. במיוחד מילה נוראה, בוודאי כשאין לה שמץ של הצדקה – 'בגידה'.

יוסי אחימאיר

עוד לא הספיקו מנהיגי העולם להעביר לארכיון, עד לשנה הבאה, את נאומי יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, את ארסנל המילים היפות, הגבוהות, המתאימות, המנותקות מיחסם בימי השגרה, 364 ימים בשנה – אל מדינת היהודים, והנה רמטכ"ל הצבא היהודי, שר בממשלת ישראל, ראש מפלגה חדשה, אב שכול, מפרסם צילום אנטישמי שבעיתון האנטישמי – "דר שטירמר" היו יכולים לחתום עליו, חרדים, כסף, חסר רק האף הארוך.

גדי איזנקוט הוא אדם עתיר זכויות, אדם ראוי לכל תפקיד ציבורי, דמות שיש מי בעם הרואה בה את הבחירה המאזנת בין המחנות, הממתנת בין המחלוקות, המחברת יותר משהיא מפרידה, ואל יהי הדבר קל בעיניכם, בימים אלה זהו יתרון משמעותי.

באופן בלתי ניתן להבנה, דווקא האיש הזה, שהתרחק מהשוליים הסהרוריים, שלא חבר לאליטה המופקרת המנרמלת התנהגויות קשות, שגינה את מעודדי הסרבנות, שגילה אחריות כשהצטרף לראש מפלגתו לממשלת החירום לאחר טבח שבת שמחת תורה, פועל בחודשים האחרונים כמי שיד נעלמה מנענעת את עריסת חייו.

האיש שדיבר במשורה, באופן מדוד ושקול, שהאמנת לו שישראל לפני הכול, שינה את עורו, את דרכו, את הליכותיו והיה לבלתי מזוהה.

התבטאויותיו הקצינו, את הממלכתיות הוציא לחופשה, שיח גרדומים היה ללחם חוקו, ונדמה כי עדת זאבים השתלטה עליו, על הגדי הממלכתי ומאיימים לבלעו.

גדי איזנקוט החדש, זה שתדמיתו מולחמת מחדש במשרדי יחסי ציבור, זה שהיפנה עורף לממלכתיות והתמסר עד כדי התמכרות לסקרים, לצורך לקושש קולות, לבצר את תנועתו החדשה התמסר לעדת יועצים המשנים באחת את הגדי שהכרנו ובונים את נבחר הציבור עם הסכין בין השיניים, עם האש בעיניים הרושפות, עם האגרוף הקמוץ ומבט חרון, עברה וזעם של מי שבא להציל את המולדת, אם רק יציל את עצמו עם המפלגה החדשה.

הצעתי ניסוי לחבר שאני מעריך, להקשיב לדובר מבלי לראות את פרצופו ולזהותו, את גדי איזנקוט הוא לא זיהה, גדי שינה פרצופו, עורו, והלב נחמץ.

הגם אתה גדי בשונאי עמם, במפיצי השיח הרעיל, המפלג, המשסה? מיהו יועץ האחיתופל שהציע לך לפרסם את התמונה האנטישמית? האם זהו אותו יועץ אחיתופל שהציע לאנרכיסטים לזרוק על האחים, בני התורה בבני ברק שטרות כסף?

הגם אתה, גיבור ישראל, באוטו אנטישמים שצמחו בערוגות השנאה, ההפקרה והמיאוס? הגם אתה חובר למרחיבי השסע, למעמיקי הקרע, להולכים על שפת התהום של החוסן הלאומי, הלכידות החברתית?

אני מביט באיש הזה ונזכר באיש אחר, במי שמאות אלפים פסעו בביטחון יצוק בזלת אחריו, האמינו לו, שעטו בשדות הקרב על פי הוראתו, חלקם נותרו לעד צעירים שלא שבו, חלקם מתייסרים בייסורי גוף ונפש עד היום, חלקם גורשו במצוותו מביתם, מערש הולדתם, חלקם חיים עם מפח נפש עצום ושברון לב גדול, עד עצם היום הזה.

קראו לו אריאל שרון, אריאל גיבור המלחמה, אריאל שכעומק החקירה עומק העקירה, אריאל אשר בעצת יועציו השליך את עקרונותיו, את ערכיו, את אמונותיו, התערטל מדמותו האמיתית ועטה חלוק מגבת של סבא מתוק, הסבא הלאומי.

הוא אותרג על ידי התקשורת, הוא חובק על ידי קהלים שיום לפני כינו אותו רוצח, הוא נעטף על ידי המון שיום לפני ייחל לעשות בו שפטים.

היועצים של אריאל שרון הצליחו במזימתם, בתוכניתם, אך שר ההיסטוריה שפוט ישפוט אותו על פי מעשיו ולא על פי תדמיתו החדשה.

גדי איזנקוט, החלף את יועצי התדמית שלך, עמוד כצוק איתן מול הניתוח לשינוי התדמית שאתה עובר בימים אלה, אתה בוודאי לא שונא אדם, לא שונא את האחים החרדים ולא אוטו-אנטישמי, אל תיפול למחוזות התהום והייאוש אליהם הגיעו חלק מחבריך מהצבא, מהפוליטיקה, שר ההיסטוריה עומד הכן, בדום מתוח במה תבחר.

עמנואל בן סבו

הדבר הראשון שקפץ לעיניי כשאחזתי בספרו של ד"ר תום נבון "לבו ער – מסכת חייו של יריב בן-אהרון", היה הציור שעל העטיפה. זהו ציור של יריב בן-אהרון בשיחה במליאת משק [קבוצות הבחירה], מגדל העמק, 13.11.2025. ראיתי לנגד עיניי את הפוסטר של נחום גוטמן "זכות הצעקה", שבה צייר את ברנר בוועידת היסוד של ההסתדרות ב-1920. יש דמיון רב בין הציורים. לשאלתי, תום נבון אמר שזה לא במכוון, לא במודע. אם כן, ידו של פרויד הייתה בדבר.

ברנר היה גיבורו של יריב. זה לא רק שהוא הכיר את ברנר על בוריו, למד ולימד לאורך עשרות שנים את יצירתו. ההזדהות שלו עם ברנר היתה מלאה. וככל שהשקפת עולמו התעצבה והשתנתה לאורך השנים, תמיד היו לה סימוכין אצל ברנר. חרה לו שברנר מזוהה בתודעה הקולקטיבית רק כמורד הגדול בדת, בעוד היהדות שזורה בכל מילה ובכל משפט בכל יצירה שלו, והביקורת שהטיח היתה מבפנים, פצעי אוהב. כמו הביקורת החריפה שיריב מתח על מוקדי הזהות וההשתייכות שלו, כל ימיו.

ברנר נוכח לאורך כל הספר, כפי שהוא נוכח כל חייו בזהותו של יריב. וכך כתב חברו הקרוב מוקי צור: "יריב לא מלמד על ברנר... הוא לא מלמד את ברנר... יריב הוא ברנר." ועל כך העיר תום: "רבים מתלמידיו של יריב חוו זאת כאשר חזו בדמעותיו הזולגות בקוראו בפניהם מכתבי ברנר" (ע' 13).

את רוב פרקי הספר כבר הכרתי. בשנתיים האחרונות השתתפתי בבית המדרש "הקול המעורר", שהקים תום, שליווה אותו ביצירת הספר. את בית המדרש הובילו תנועת "החלוץ", שאבישי, בנו של יריב, עומד בראשה ובית אלון. חובשי בית המדרש היו מנהיגי תנועות הנוער "הכחולות" ואנשי בית אלון, ועוד מספר אנשים שהוזמנו באופן אישי, ואני בתוכם. למדנו את משנתו של יריב, עסקנו מזוויות שונות בתחומי שבהם עסק יריב (אני, למשל, הרציתי על הנושא: התיישבות וביטחון), וקראנו כקבוצת ביקורת, שהיא גם קבוצת תמיכה, את הטיוטות של פרקי הספר. אין ראוי לכתיבת הספר מתום נבון, תלמידו המובהק של יריב, שזכה לצקת מים על ידיו בעשור וחצי האחרונים של חייו.

הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיות. קראתי מאות ביוגרפיות (ואחת גם כתבתי, על יהודה הראל, שמוזכרת בספר). בעיניי, אין רומן מרתק יותר מסיפור חיים של אדם. ובוודאי אדם מיוחד כמו יריב. ניתן לכתוב ביוגרפיה בצורה יבשה, ואפשר בצורה סיפורית יותר. תום בחר בדרך הסיפורית, ואף הרחיק לכת, והכניס בסיפור – פרי יצירתו, מחשבות של יריב בינו לבין עצמו, שיחות בינו לבין אחרים, כולל שיחות אינטימיות משפחתיות וזוגיות. ובהקדמה הוא נתן לכך גילוי נאות. אולם הוא לא בדה מליבו את המחשבות והשיחות, אלא כולם מעוגנים בדברים שיריב אמר או כתב ובדברים שנאמרו ועליו. וכך ניתן למצוא בהערת שוליים על מחשבה שחשב יריב, צרור של מיספר מקורות מהן תום שאב אותה.

יש המייחדים ביוגרפיות לתחום מסוים – ביוגרפיה פוליטית, הגותית וכו', המופרדת מחייו האישיים של נשוא הביוגרפיה. אני לא מאמין בדרך הזאת. אולם במקרה של יריב, הדבר בלתי אפשרי. כל סיפור חייו הסוער, הוא סאגה אישית ומשפחתית המשולבת לבלי התר בכתיבה הספרותית, בהגות, ברוח ובפוליטיקה.

יריב בן אהרון, בנו של יצחק בן אהרון, מאבות תנועת העבודה, נולד וגדל בקיבוץ גבעת חיים. הוא התבלט כמנהיג כבר מנעוריו, ויועד להיות ממשיך הדרך, המנהיג הטבעי של הדור השני בקיבוץ המאוחד. אולם יריב, אינדיבידואליסט מאוד, לא התאים את עצמו למערכת, מרד בה ורב איתה, ובחר בחירות שהיו זרות לה, כמו בחירתו להעמקה ביהדות כמקור היניקה לחיים הקיבוציים, הבחירה בלימודים רוחניים ולא משקיים ועוד. כאילו שמו, יריב, סלל את דרכו, הוא היה רוב חייו בריב. בכל מקום שבו היה, בכל קבוצה אליה השתייך, תמיד היה בו, לצד היצירתיות המתפרצת, הנובעת כמעיין המתגבר, גם איזה יצר הרס עצמי, שהביא אותו לריב עם הקרובים לו. כאדם ישר שאינו יודע לעגל פינות ולא לשקר שקרים לבנים למען שלום הקולקטיב, הוא רב עם המדינה, עם התנועה, עם הקיבוץ, עם המשפחה ובעיקר עם עצמו. וכל זאת, מתוך תחושת נאמנות ומסירות למשפחה, לקיבוץ, לתנועה ולמדינה. השניות הזאת, כמו השניות בין היותו אדם קשה כסלע-בזלת לצד היותו רך כדונג, הם שעשו אותו אדם כל כך ייחודי, כל כך שונה, כל כך מעניין, ולכן סיפור חייו המתואר בספר, מרתק כל כך. הוא היה מודע לתכונה הזאת, ולעיתים היה לו קשה עם השם שכביכול הסליל אותו לתוכה. לעתים הוא השתמש בשם העט "ירובעל", כשמו של גדעון, ש"ירב בו הבעל". יריב ראה עצמו כמי שנלחם בעבודה זרה, בפולחנים אליליים שחדרו לחברה הישראלית, לתנועה הקיבוצית וגם למשפחתו. "זירת המלחמה נגד האלילות היא קודם כל פנימית-יהודית, בתוך נפש היחיד, החברה והעם. מאבק בין השאיפה האנושית להתעלות לגילוי צלם אלוהים שבאדם, לבין הנטייה לסגת אל היצרים החייתיים, אל העדריות, שסימנה: אלילות." ותום מוסיף: "ויריב, כירובעל, נשבע לנתץ את כל האלילים." (עמ' 216-217).

הספר מחולק לארבע חלקים, או בלשונו של תום – ארבעה ספרים: יריב, משה, פלג, יעקב. משה הוא גיבור הרומן שכתב אחרי מלחמת סיני, "הקרב", שהוא בן דמותו. פלג, הוא גיבור הרומן השני שלו, "פלג", אף הוא בן דמותו, בספר שבו עשה חשבון פומבי, בכאב אך בלי לסלוח ולעגל פינות, עם משפחתו. ספר שהוצאתו לוותה בקרע ונתק בינו לבין חלק מאחיו, חלק מילדיו ואביו, שהתאחה בשנותיו האחרונות של יריב. יעקב הוא יעקב אברמזון, גיבורו הספרותי של הרומן של ברנר שיריב הזדהה עמו כל כך – "מסביב לנקודה". ולכל אורכו אנו רואים את התפתחותו האישית, המשפחתית, הרוחנית והפוליטית. את השינויים שחלו בעמדותיו לאורך השנים, ולצידם – עמוד השדרה האידיאולוגי, הציוני, היהודי והסוציאליסטי, שעמד בשינויים הללו. יש סתירה בין המסרים הפציפיסטיים שלו אחרי מלחמת סיני, לבין המשך שירותו והתקדמותו כקצין שיריון במילואים, מאמין במשימה ומיוסר בתחושותיו הפציפיסטיות, ומאמין בהכרח המלחמה ובצורך של כל אזרח לדעת להיות חלק מן ההגנה על המדינה ברוח ההגנה המרחבית.

היו תקופות שיריב הצטייר כחלק מהמחנה היוני, בשנות השבעים, בשל התקפותיו על רעיון ארץ ישראל השלמה, שעליהם גדל בקיבוץ המאוחד, אולם הוא לא אימץ את היוניות הקיצונית של אביו, אלא את דרכו הביטחונית התיישבותית של יגאל אלון, שהיתה רחוקה ממנה מאוד. הוא תמך מאוד בהתיישבות בגולן ובבקעה, אך במקביל ייסר בשוטים את ההתיישבות הלא קיבוצית או מושבית ביהודה ושומרון. אולם בשנותיו האחרונות, אחרי אוסלו ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, הוא אימץ השקפה ניצית מאוד, מתוך התפכחות מהאמונה שיש לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. בשנים האלה, היינו קרובים והיו לנו שיחות רבות. אני ניסחתי זאת, ביני לביני כ"יריב חזר לטבנקין". דווקא השינוי הזה מוצנע בספר. ובכלל, המגרעת בספר, היא המקום הדל, יחסית, לתקופת חייו האחרונה של יריב. תום כתב שגולת הכותרת של יצירתו היא מפעל המסכתות, אך הקדיש לה בסך הכול פרק אחד קצר. הוא פיצה על כך בנספח, או בלשונו "תוספתא" – "סולם יעקב", פרק בדיוני שבו מדמה תום את יריב השוכב על ערש דווי בבית החולים כמי שמנהל שיחה דמיונית עם גיבורי חייו וגיבוריו הספרותיים וגיבורי המסכתות שכתב, ובה הוא ציטט מהן בהרחבה.

יריב היה אינדיבידואליסט קיצוני ועם זאת חבר קיבוץ ומאמין ברעיון הקיבוץ ומגשים אותו בכל רמ"ח ושס"ה. לאחר הפרטת קיבוצו ראש הנקרה, אליו עבר בעקבות אשתו השנייה, אהובה, הוא אמר שהוא גאה שכל חייו, מלידתו ועד צאתו לפנסיה, לא הרוויח אגורה אחת לכיסו.

אסיים במספר ציטוטים מדברים של יריב, שעימם אני מזדהה מאוד, לאו דווקא מהתקופה שהיינו קרובים אישית ופוליטית.

לפני כשנה וחצי, פרסמתי מאמר ב"זמן קיבוץ" שכותרתו היתה "תנועה של הגשמה או תנועה של מחאה." התרגשתי לגלות זמן קצר אחר כך, במפגש של "הקול המעורר", את הטקסט הבא, שבו נוכחתי שקלעתי לדעת גדולים.

בכנס של חברי קיבוצים לאחר רצח אמיל גרינצווייג ובשיא המתח בחברה הישראלית במלחמת שלום הגליל, העדיף יריב, כדרכו, לחרוג מהשורה בחשבון נפש כלפי פנים. "מתוך כאב, מתוך סחרחורת הדמים של הימים האחרונים, מתבהרת עוד יותר הסכנה שבאלימות מילולית שצומחת גם במחנה המנוגד לשלטון... גם הקריאות 'שרון ובגין רוצחים' מסוכנות... יש צורך להבהיר מה בין תנועת מחאה לתנועת הגשמה. אני חושב שיש שוני בין גילויי מחאה של תנועת הגשמה לבין השתקעות במה שקוראים תרבות מחאה, שכל עיקרה הוא התרסה, ואין איתה לא בניה ולא יצירה לעומק... הסטת האנרגיה שלנו למקסם שווא חליפי של מהפכנות אספלט-סאלונית, עם אפשרות של פעולות אלימות, תזיק למשהו מאוד יסודי בראשית בנייננו... בדרך פלא לובש המונח 'עשייה' אדרת חדשה. הפגנה היא 'העשייה'! וחיי הגשמה בקיבוץ מהם?" (ע' 230).

יריב יצא חוצץ נגד גילויי הסרבנות בצה"ל, שהחלו בשנות ה-80. כאשר הארגון "יש גבול" קיבל במה בכתב העת "שדמות" שיריב היה מעורכיו, והוא היה לו במידה רבה בית ומשפחה, הוא לא ידע את נפשו, והתחרט שעזב אותו. "מעל דפי שדמות מחה יריב על הבמה שהעניק כתב העת לארגון השמאל 'יש גבול', שלדבריו ניסה לתפוס טרמפים על מורשת שיח לוחמים לשם קריאה לסרבנות, הזרה לחלוטין לרוחו של הקובץ. בביקורתו הזכיר את מאמרו הנודע של ברל כצנלסון, 'בגנות הטיח ובזכות המבוכה', אשר 'כיוון כידוע אל השמאלנות הפרו-סובייטית שרווחה בשנת השלושים והארבעים. ה'טיח הזה פורח גם בשמאלנות הפרו-אש"פית!" (ע' 131).

כנאמן בכל נימי נפשו לארץ ישראל וכמי שדגל כל חייו ללא פשרות ברעיון שלילת הגולה, לחם יריב נגד הירידה מהארץ, ובמיוחד כשהיה לה נופך של איום פוליטי בירידה. הוא כינה את התופעה "על-תנאי-לנד", פרפרזה על ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד", תוך אירוניה מושחזת על אותם ישראלים על תנאי.

* תום נבון, "ליבו ער – מסכת חייו של יריב בן אהרון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשפ"ו 2026.

מה כן היה?

ארצות המערב "הנאורות" מאשימות את ישראל שהיא מבצעת רצח עם בעזה – ברור שזאת דיבה רעה: מי שרוצה לערוך רצח עם לא מזהיר את האוכלוסייה להתפנות לפני ההפצצות, לא שולחת אלפי משאיות עם מזון למקום, לא דואגת לאוהלים, מים וחשמל ל"מועמדים להשמדה".

נדמה לי כי כאשר ארה"ב ובריטניה הפגיזו ב-13.2.1945 את דרזדן, הרסו את העיר לחלוטין, והרגו 25000 תושבי העיר, לא היתה כל הודעה לתושבים להתפנות, וגם איש לא העלה בדעתו לגנות את ארה"ב ובריטניה על רצח עם. זאת ועוד, אילו טרחו "הנאורים" לעיין באמנת החמאס משנת 1988, ימצאו בסעיפים 7,6 שתכלית האסלאם הוא להשמיד את ישראל, ואת זה הם באמת ניסו לעשות לאורך עשרים השנים – לאחר שישראל פינתה את הרצועה עד המטר האחרון – באינספור הפגזות, כשהשיא היה ב-7.10.2023, אז הם רצחו 1200 ממתיישבי העוטף, שרפו אנשים חיים, ערפו ראשים, אנסו נשים, התעללו בתינוקות לעיני אימותיהם, והרגו הורים לעיני ילדיהם, וגם חטפו מאות ממיטותיהם, ודנו אותם לעינויים והרעבה – בדיוק כמו שאמנת החמאס דורשת מהמוסלמי המאמין – לערוך רצח עם ביהודים שהם "האסון של האנושות", בדיוק לפי הסיסמאות המזוויעות של הנאצים. מסתבר שלחמאס מותר, כי הם "כבושים" (לא היה אף חייל ישראלי בעזה! ובכל זאת הם נחשבים תחת כיבוש) וגם "מקופחים" נצחית.

המלחמה בעזה איננה פיקניק – לא לתושבי עזה, ולא ללוחמים שלנו – אבל רצח עם?! כל ישראלי יודע שזאת דיבה רעה. אני סבור, על פי הראיות שאביא בהמשך, שגם עם ישראל הקדום לא ערך ג'נוסייד, למרות שהתורה, אשר התחברה בוודאות כ-600 שנים לאחר הימים בהם פעל משה, מחייבת רצח עם, למעשה – רצח עמים: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם: החיתי והאמורי והכנעני והפריזי, החיווי והיבוסי, כאשר ציווה ה' אלוהיך" (דברים כ' 17-16). ספר דברים דורש חורבן מוחלט של יישובי העמים הכנעניים, כדי שעם ישראל לא ילמד מהם את דרכיהם הנלוזות.

ובכן, עד ימיו של חלקיהו, שכיהן בעת מלכותו של יאשיהו, רעיון מזוויע זה לא בא לעולם – חלקיהו "מצא" ספר במקדש, שעל פי הביצוע של יאשיהו בעקבות הכתוב בספר התורה הזה – מדובר ללא ספק בספר דברים, בו מצויות הדרישות להתבדלות, ולרצח העם הכנעני (ראו מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 24). אדרבה, הכנענים והעמים הזרים שעל פי ספר דברים על ישראל להימנע ממגע איתם, והם אפילו מצווים להשמיד אותם – ובכן עמים אלה מתוארים בקווים חיוביים ביותר: אברם שוכן בשלום באלוני ממרא האמורי, שהם בעלי ברית עימו, והמצטרפים לאברם במלחמה נגד המלכים שתקפו את סדום ושבו את לוט. בהמשך מסופר שמלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין ובירך את אברם על ניצחונו הנ"ל, ומסתבר שאברם ומלכיצדק מאמינים באותו "אל עליון" (בראשית י"ד 24-13). כשאבימלך מלך גרר (כנראה, כנעני לפי שמו, כי פלישתים טרם פלשו למערב הנגב בתקופה זאת), מחזיר לאברהם את שרה, כשנודע לו בחלום מפי האל כי היא אשתו של אברהם. הוא נוזף בו, ומפצה אותו (על חטא לא שלו!) בצאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא רק זאת, הוא מרשה לו לבחור כל מקום בארצו כדי להתיישב. מי שמתנהג בצורה לא מוסרית הוא אברהם, ולא אבימלך (בראשית כ'). לאחר מות שרה מבקש אברהם מבני חת שבחברון כי ייתנו לו חלקת קבר. בני חת מקבלים אותו בברכה, מכנים אותו "נשיא אלוהים". אברהם מבקש לקבור את שרה במערת המכפלה השייכת לעפרון בן יצהר. עפרון מוכן לתת לאברהם את המערה חינם, אבל אברהם מתעקש לשלם (בראשית כ"ג). המשא ומתן נערך בצורה תרבותית ביותר, ואברהם, בכבדו את החיתים שבחברון, משתחווה בפניהם פעמיים (שם פ' 7, 12).

שקלא וטריא דומים מתקיימים בין דויד ובין ארוונה היבוסי בדבר ממכר הגורן שעליו יבנה דויד מזבח, ובנו, שלמה, יבנה עליו את בית המקדש. כמו עפרון, גם ארוונה מוכן להעניק את הגורן חינם לדויד, אבל דויד, כמו אברהם, מתעקש לשלם (שמואל ב' כ"ד 25-19). לשני דברים יש לשים לב: דויד לא הכיר את הצו המופיע בספר דברים שיש להשמיד את הכנענים, וארוונה הרי הוא יבוסי, כלומר כנעני, וכן ברור מהסיפור מי החומד נחלה לא שלו, ומי מראה אצילות נפש, ונכונות לוותר למען שלום.

בבראשית ל"ד מסופר שדינה, בת יעקב ולאה, יוצאת לראות בבנות הארץ, כלומר, היא לא עברה על לאו משפחתי לא להתערב בכנענים. שכם בן חמור החיווי נשיא הארץ לוקח אותה (ללקיחה יש משמעות של נישואין בלשון המקרא, ראו בראשית ד' 19), שוכב איתה, והכתוב מוסיף שעינה אותה – "יענה" (בראשית ל"ד 2), כלומר אין כאן מעשה בעילה המצדיק "לקיחת אישה" (כפי שחז"ל התירו קידושי אישה בביאה – בבלי קידושין דף ד' ע"ב), לכן, כיוון שהתאהב בה, ונפשו דבקה בנפשה, הוא מבקש מאביו שייקח לו את הילדה הזאת לאישה. חמור, שם אביו של שכם, מציע עסקה הגונה: "שכם בני חשקה נפשו בבתכם, תנו נא אותה לו לאישה, ותתחתנו איתנו – בנותיכם תתנו לנו, ובנותינו תיקחו לכם, איתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה, והיאחזו בה" ובהמשך חמור מודיע שהוא מוכן שירבו במוהר, ובלבד שירשו לנערה להינשא לבנו (פ' 11-8) – הצעה הוגנת לחלוטין.

בני יעקב מתנים את נישואין אחותם בכך שאנשי שכם ימולו את בשרם. חמור ושכם משכנעים את תושבי העיר להישמע לדרישות בני יעקב, וביום השלישי למילה, כשהגברים עדיין כואבים – שמעון ולוי באים לעיר והורגים את הזכרים, שובים את הנשים והטף, ובוזזים את הרכוש (פ' 31-18). ובכן, מי הברברים באירוע הזה – הכנענים החיווים, או בני יעקב? גם הכתוב סבור שמדובר במעשה ברברי – בברכת יעקב, שקשה לקבוע מתי חוברה, שני בניו היחידים שמקוללים הם שמעון ולוי שביצעו את הפוגרום הנורא (בראשית מ"ט 7-5).

מבראשית ל"ח נודע לנו כי יהודה בן יעקב היה בקשרי עבודה עם איש עדולמי בשם חירה, ובקשרי נישואין עם בתו של איש כנעני בשם שוע. את בנו ער השיא לכנענית בשם תמר, וכשער נפטר (היה "רע בעיני ה'"), כמצופה במנהג הייבום, יהודה משיא את תמר לבנו השני – אונן, שגם הוא היה רע בעיני ה', ומת. יהודה מציע לתמר לשבת בבית אביה עד שיגדל הבן השלישי, שלה. כלומר, יהודה מסיר מעליו את אחריותו על כלתו, ושולח אותה לבית אביה שיפרנס אותה (פ' 11), אבל כשנודע לו שהיא הרה לזנונים (פ' 24), הוא מקבל עליה בעלות ופוקד לשרוף אותה באש (שם). תמר בחוכמתה מוכיחה שיהודה הוא האב, ששכב איתה בחושבו אותה לזונה (פ' 18-14).

מסתבר מהכתוב בספר בראשית כי הכנענים ובני ישראל דיברו באותה שפה, וגם שמותיהם של הכנענים היו דומים לשמות בני ישראל: מלכיצדק, אבימלך (היה שופט בשם זה – שופטים ט'), עפרון בן יצהר, שכם בן חמור, שוע, תמר (לבתו של דויד גם קראו תמר – שמואל ב' י"ג 1).

התנהגותם של הכנענים, כפי שהיא מתוארת בספר בראשית, הרבה יותר הגונה ומוסרית מזאת של בני ישראל, והנה, כמעט אלף שנים אחרי המאורעות המסופרים בספר בראשית, כאשר הכנענים לא היו שכבה דומיננטית בארץ ישראל (מן הסתם נטמעו בעם ישראל, לפי סיפורו הנ"ל של יהודה וצאצאיו, ועל פי הכתוב בבראשית מ"ו 10, ושמות ו' 15, גם לשמעון נולד בן מאישה כנענית), מוצא מחבר ספר דברים לנכון לצייר את הכנענים כשטנים שיש להשמידם: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך – החיווי והגרגשי, והאמורי והכנעני והפריזי והחיתי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך, ונתנם ה' אלוהיך לפניך, והיכיתם – החרם תחרים אותם, לא תכרות ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי, ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר. כי אם כך תעשה להם: מזבחותיהם תיתוצו, ומצבותם תשברו, ואשריהם תגדעון, ופסליהם תשרפון באש" (דברים ז' 5-1).

מחבר ספר דברים אינו מסתפק בהחרמת הכנענים, השמדתם והשמדת סמלי דתם, מעשה שכמסתבר לא קרה במציאות, הוא מחרים גם את המואבים והעמונים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כ"ג 4). מאחר שספר דברים, ספר התורה הכתוב הקדום ביותר, התחבר בסוף המאה השביעית לפני הספירה, בימיו של המלך יאשיהו, הרי לבני ישראל הקודמים לא היה מושג שקיים איסור כזה: בועז נושא לאישה את רות המואבייה, סבתא רבתא של דויד המלך (רות ד' 22-9), אחד מנאמניו של שאול הוא דואג האדומי שמואל א' כ"א 8) , דויד נושא לאישה את מעכה בת תלמי מלך גשור (ממלכה קטנה ליד הכנרת, כנענית או ארמית – שמואל ב' ג' 3). בצבאו של דויד יש לוחם נאמן, שביתו סמוך לבית המלך, ושמו אוריה החיתי (שמואל ב' י"א 3 ואילך), דויד מביא את ארון ה' לביתו של עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 12-10), על שלמה, בנה של בת-שבע, נאמר שה' אהבו, ונתן קרא לו ידידיה "בעבור ה'" (שמואל ב' י"ב 25-24), שהאל נענה לתפילותיו, והעניק לו לב חכם יותר מכל אדם על פני האדמה, עושר, כבוד ואריכות ימים (מלכים א' ג' 14-5), והוא נמצא ראוי לבנות את בית המקדש לה' (שמואל ב' ז' 17-1), הנה, בחיר אלוהים זה נושא את בת פרעה (שם פ' 1), נושא שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, ביניהן מואביות, עמוניות, ארמיות, צידוניות וחיתיות (מלכים א' י"א 3-1), וכל כך למה? משום שהוא לא יכול היה לדעת שבעוד 250 שנה ימציא כוהן בימיו של יאשיהו תורה המחייבת השמדת הכנענים ואיסור הנישואין עם כנעניות, מואביות ועמוניות.

ברור מהכתובים עצמם כי רצח עם לא היה, וגם הסיבה לרצח עם, שמתאר בעל ספר דברים, חסרת בסיס לחלוטין. בוודאי שהיו קרבות בגין שליטה על שטחי מחייה בין בני ישראל ובין הכנענים, אלה המפורטים בשופטים פרק א' ופרק ד' (סקירה של קרבות זו העדיפה על זאת שבספר יהושע שנערך על ידי מחבר בעל השקפת עולם דברימית), אבל מהכתובים שהבאתי לעיל, ברור שהכנענים נטמעו בעם ישראל, דיברו באותה שפה, ונשאו שמות דומים, ומחבר ספר דברים הפיץ היגד מבהיל שהכתים את עם ישראל שעד ימיו של המחבר התנהג כמו כל עם אחר במרחב. יאשיהו היה בטוח שהספר שקראו לפניו מכיל דברי אלוהים חיים, ואוי למי שלא יקיים אותם. את פרי הבאושים של ספר זה אנו מוצאים בימי עזרא ונחמיה, כאשר לפי צו אלוהי, כביכול, היהודים ששבו מהגולה נדרשים לבצע זוועות: גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט'), ולא די בזה, הכוהנים בגולה, ולאחר שיבת ציון בעקבות הצהרת כורש, ראו איזו הצלחה היתה לספר דברים ש"מצא" חלקיהו הכוהן בימי המלך יאשיהו (יאשיהו שוכנע מידית, קרע את בגדיו וציווה לערוך את הזוועות כפי שמפורטות בספר), והחליטו: גם אנחנו יכולים להמציא צווים אלוהיים שנמסרו כביכול למשה, והצווים החדשים המכילים אינספור קורבנות, מתנות לכוהנים וללוויים, ועוד חוקים דרקוניים (כמו הפקרת השדות בשנת השמיטה לחיית השדה!) – גרמו למאמינים לגלות מארץ ישראל, וכך להימנע מכל המצוות הקשורות בארץ, ובאשר לשבת המשתקת את ציבור המאמינים – אפשר לשכור גוים של שבת.

רצח עם לא היה בימים הרחוקים ההם, וגם לא בימינו אלה בעזה, אבל לא חסרו אנשי דת אז שהכפישו את שם ישראל אז, ולא חסרים כאלה גם היום.

משה גרנות

* אהוד ידידי. כתבת על ספרו של עטאללה מנצור. בסוף הזכרת את אנטון שמאס. את אנטון שמאס הכרתי אישית. בהיותי עורכת מוסף שבועי של "על המשמר", "חותם", הגיע אלי למערכת יום אחד והביא משיריו. הוא כתב עברית, העברית היתה שגורה היטב בפיו. אהבתי את שיריו ופירסמתי מהם בעיתון. כך נהג לבוא מדי פעם. משורר מוכשר ואדם נעים הליכות. חיבבתי וגם הערכתי אותו מאוד. לימים עזב את הארץ ואני הצטערתי על כך מאוד.

הסיפור של משה גרנות שבה את ליבי מאוד. אני מודה שקראתי אותו במתח רב. "הירשל גולדבלט חוזר הבייתה" – סיפור מצויין. תודה למשה גרנות.

והערת אגב, בלי קשר לימין או שמאל, גל הירש לוקח לעצמו קרדיט שלא מגיע לו. הוא עושה דברו של אדוניו, או באנגלית, סליחה, His Master's Voice. וד"ל.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!