על "קוו וואדיס" מאת הנריק סינקביץ'
תרגום – ח' ש' בן אברם
נ' טברסקי תשי"ב, 2 כרכים, 625 עמ'
"קוו וואדיס" הוא רומן מרתק, שופע בידע על ימיו של הקיסר נירון, כשבמרכזו רדיפות הנוצרים, ונבואה על ניצחון הנצרות על רומא המעטירה, ששלטה על כל העולם. העלילה המרתקת ספוגה כולה בהערצה ללא מצרים לאבות הנצרות, ולנוצרים הראשונים באימפריה הרומית, אלה שקיבלו על עצמם עינויים ומוות בייסורים קשים, מתוך אמונה שיזכו למה שהטיף ישו – גן עדן בעולם הבא.
במרכז היצירה מצויה ההשוואה שבין טוהר מחשבותיהם ומעשיהם של הנוצרים ובין השחיתות וההוללות של עשירי רומא. כבר בתחילת הרומן אנו מוצאים תיאור של נשף, שבו סובאים ללא הכרה, ואחר כך משתמשים בנוצה כדי להקיא, מקיאים מתחת לשולחנות, משתכרים ועורכים אורגיות. לאדונים יש מאות עבדים, ורק כדי למען התענוג לשמוע אנקת מוכה, מצווים להלקות עבד. כצפוי, שבחים לישו ולמורשתו כרוכים בשנאה עזה כלפי היהודים: היהודים גרמו למאסרו של פאולוס, מוזכר יהודה שבגד כביכול בישו, שוב ושוב תיאור השנאה של היהודים לנוצרים ולנצרות, שהיא לדעת המחבר דת של שלום, אהבה וסליחה (עמ' 165, 171-169, 404, 414, 415, 423, 438). ליד פטרוס ופאולוס, המטיפים לאהבה וסליחה, יש נוצרי קנאי בשם קריספוס שטוען כי יש רק אהבה אחת אפשרית – אהבה לישו, ומרבה להג על יום הדין בו יתנקם ישו באלה שלא האמינו בו.
הגיבורים הראשיים הם פטרוניוס, עשיר מופלג, אוהב להתהולל, אבל יחד עם זאת, הוא בעל חשיבה מוסרית ונכונות לסייע למצויים בצרה. הקיסר נירון רואה בו מורה דרך בתחום האמנות, שכן הוא מחשיב עצמו משורר יותר חשוב מהומרוס. בן אחותו של פטרוניוס הוא הפטריצי והטריבון ויניציוס, גם הוא עשיר מופלג, בעל אחוזה גדולה בסיציליה. הוא מאוהב בטירוף בליגיה, בת ערובה משבט הליגאים הברברים, אשר על פי הדין היא בחסות ארמון הקיסר, כשאורסוס, משרתה של אימה, שומר עליה. ויניציוס עושה מאמצים, בסיוע של דודו, לקבל את ליגיה לבעלותו.
בהקשר הזה נוקט המחבר בהגזמה, שאינה ראויה למי שמבקש להעניק לקורא פרטים ריאליים על תקופה היסטורית – מילא שהוא קובע כי הברברית היפיפייה הזאת מתנצרת, ומוכנה להקריב את חייה למען ישו (עמ' 95), אבל הסצינה בה היא מצטטת את הומרוס, זה הרבה מעבר לסביר (פטרוניוס פונה אליה בציטוט מדברי אודיסאוס לנבסיקאיה, וליגיה עונה ברפליקה של נבסיקאיה, עמ' 32).
גיבור ראשי נוסף הוא נירון קיסר, איש מטורף לחלוטין, רוצח, שידיו מגואלות בדמם של רבים, וביניהם – של אימו, של אישתו, של אחיו, ושל המצביא בריטניקוס. עבדיו חוטפים נשים ברחובות למען תענוגיו של הקיסר. הוא מחשיב את עצמו למשורר מחונן, גדול מהומרוס, ומייחל לכך שיוכל לכתוב יצירה כשיראה את רומא בוערת. המוזמנים להאזין לפטפוטים של נירון, שהוא מחשיב לשירה, מריעים לו ומשבחים אותו. לעיתים מזמינים קהל בתשלום כדי שיריעו להופעתו של הקיסר. פומפוניה, אישה שנתנה חסות לליגיה, לפני שסופחה לבית הקיסר, סבורה שפופיאה השפיעה על נירון לרצוח את אימו ואת אשתו, כדי שישאנה (עמ' 78). פופיאה מופיעה בספר כאישה מושחתת, שרוחצת באמבט של חלב מ-500 מאות אתונות! היא עוגבת בתחפושת אחרי ויניציוס יפה התואר, ורואה בליגיה היפה אוייבת, ומעלילה עליה שהטילה עין רעה על בתה שמתה בינקותה. היא מתכננת להתנכל לוויניציוס שסירב לחיזוריה. מסתבר שליוסף בן מתתיהו יחס שונה לחלוטין כלפי פופיאה – היא סייעה לו לשחרר את הכוהנים שנאסרו על ידי הנציב בקיסריה, על לא עוול בכפם. בספר מופיעה מיספר פעמים האשמתו של נירון בשריפת העיר (עמ' 347, 361 , 386 , 550) כדי לקבל השראה לכתוב פואמה, אבל אין ממש ראיות היסטוריות לכך.
באחד הנשפים אצל הקיסר, המתואר כמאורת חזירים, וינציוס השיכור מבקש לבעול את ליגיה, ואורסוס מציל אותה. ויניציוס נוהג כמו כל הפטריצים העשירים, ושולח עבד לחטוף את ליגיה. אורסוס מהמם אותו במכה בראש.
ויניציוס מתכנן לחטוף את ליגיה, שולח בריון בשם קרוטון. אורסוס הורג אותו, ומוכן להרוג גם את ויניציוס, אבל ליגיה צועקת: "לא תרצח!" למרות הצעדים האליליים של ויניציוס, ליגיה מתאהבת בו, ופטרוס מברך על האהבה הזאת בתנאי שהאהוב יהיה נוצרי. ויניציוס מוכן להתנצר.
נירון מחפש שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את אשמת שריפת העיר. הוא מצביע על טיגלינוס, אבל זה עונה מיד כי עשה את המעשה בפקודת הקיסר. כיוון שההמון מאשים את הנוצרים במעשה, נירון מכין אורגיה ענקית של רציחות ועינויים המיועדים לנוצרים (440 -583 ). ההמון המוסת דורש לזרוק את הנוצרים לטרף האריות. בין הנוצרים המיועדים לעינויים ולהריגה נמצאת גם ליגיה – תוצאה של נקמת רופא ומכשף בשם חילון, שנטר לוויניציוס על כך שציווה להלקותו. ויניציוס מנסה לשחד סוהרים. בינתיים על הזירה מתרחשות זוועות לשמחת ההמון המוסת. לפני ההריגה מטמאים את הנוצריות. ההמון משוחד על ידי הקיסר בבשר וביין, והוא דורש עוד ועוד רציחות ועינויים. מביאים את הנוצרים בזירה בדרישה שיילחמו זה בזה, והם זורקים את הנשק. בהמשך מתוארות ההמתה בצליבה, במוקד אש. קריספוס הקנאי מועלה על הצלב, ומגדף את הקיסר. פטרוניוס החכם, שהנצרות רחוקה ממנו, בראותו את הזוועות שעורכים בנוצרים ההולכים אל העינויים ואל המוות בשמחה – קובע במעין נבואה שהנוצרים מנצחים.
סצינת שיא בעלילה: מוכנס לזירה תאו ענק, ועליו קשורה ליגיה הערומה. מול התאו עומד אורסוס שמחזיק את החיה בקרניה, שובר את עורפה וממוטט אותה. אחר כך הוא מתיר את ליגיה מכבליה. הקהל הנדהם מבקש חנינה לאורסוס ולליגיה. ויניציוס רץ לזירה, מכסה את ליגיה באדרתו, מראה לקהל צלקות על גופו מימי הקרבות בארמנים. כל גדולי רומא, שקודם התענגו על הזוועות שראו עיניהם – עתה מבקשים חסד. גם נירון נכנע, ומצביע על חסד. המסקנה: ישו הציל אותם...
ויניציוס מציע מקלט לפטרוס בסיציליה, אבל פטרוס זוכה לחיזיון – הוא רואה את ישו, ופונה אליו בשאלה "קוו וואדיס דומיני?" כלומר, לאן פניך, אדוני? וכריסטוס עונה: לרומא להיצלב שנית (עמ' 596). פטרוס נכלם על כוונתו להינצל, הוא חוזר לרומא להיצלב כמו האדון, אבל הוא משוכנע שרומא החטאה תהיה עירו של האל.
פטרוניוס, הדמות החיובית ברומן, מבין שנירון מבקש להורגו, הוא קורא לכל אוהביו לנשף, בו הוא מעניק מתנות יקרות למשתתפים, ומעניק לאוויניקי אהובתו חופש מעבדות, ומוריש לה את כל רכושו (הוא לא נוצרי, אבל פועל כמו נוצרי הדורש להיפטר מהעושר, כהטפתו של ישו. הוא כותב מכתב מזלזל לקיסר, קורא לרופא שיחתוך את וורידיו, ובעקבותיו גם אוויניקי מתאבדת.
הרומן מסתיים בתיאור המרד נגד נירון, בהריגתו בידי לודר, והמלכתו של גלבא לקיסר. הנבואה מתממשת – הבסיליקה של פטרוס שולטת על רומא ועל העולם כולו.
בלא ספק, מחבר רומן היסטורי זה לקה בעיוורון לגבי תוצאתה של האמונה האדוקה – הוא אינו נותן דעתו על כך שהליכה לקראת המוות בשמחה, כי צפוי עולם הבא מאושר, הוא אחד האבסורדים המבהילים ששורשה באמונה עיוורת. סינקביץ' הרי היסטוריון (נזקק לתחקיר ענק כדי לכתוב רומן זה), כיצד הוא אינו מודע לכך שהדת הקתולית, בה הוא מאמין ללא סייג, ביצעה זוועות לא פחות נוראיות מאלו של שליטי רומא: האינקוויזיציה על כל מוראותיה, העלאה על מוקד לסוטים מהאמונה, מסעות הצלב הקטלניות, הזוועות שעשו הכובשים הקתולים בכל מקום שדרכו רגליהם (לדוגמה – באינדיאנים באמריקות), וכמובן, הזוועות שערכו הקתולים ביהודים (גירושים, עלילות דם, פוגרומים), אבל לכך כנראה הסופר ההיסטוריון הזה מסכים, כפי שמתברר מאמרות ברורות שהוזכרו לעיל. והרי הבסיס לשנאת היהודים מצוי כבר ב"ברית החדשה", שאמורה להעניק אהבה גם ל"חוטאים" *).
על ספר מושקע זה זכה סינקביץ' בפרס נובל, ומסתבר כי חברי ועדת הפרס לא ראו כל פגם באדיקות הדתית המובילה לאי נורמליות.
*) ראו הפרק על הברית החדשה בספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", צבעונים 2018, עמ' 91-53.
משה גרנות