* מכחיש הטבח.
* אילו – אילו העירו אותו בזמן, הוא היה שומע שהיה טבח.
* יום האירועים – אני מציע לשנות את הכותרת: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לאירועים ולגבורה.
אני לא בעניין של התקרבנות.
* מיקי מאוס – כך נראית הדקלמנות האוטומטית של הזנבות ב"הנהגת" מפלגת ביבי. מיקי (שלושת הכ"פים) זוהר התראיין ברשת ב'. הוא נשאל על החלטת נתניהו למחוק מכותרת החוק את המילה טבח, ומיד הצדיק על אוטומט את ההחלטה, וכבר היה לו דף מסרים לשלשל, כולל הטענה שהמילה "טבח" מבטאת "התקרבנות". המראיין, עקיבא נוביק, ציטט אותו, שאך שלשום הוא אמר בערוץ 14 שהטבח תוכנן בימי בנט. אז היה או לא היה טבח? זוהר השיב, שגם הוא הושפע מהנראטיב, אבל מעכשיו הוא לא ישתמש עוד בביטוי הזה, והוסיף שהדיבור על הטבח נועד לפגוע בממשלה ועבר להשתלח בתקשורת.
להערכתי, הפעם התגובה הציבורית תגרום לנתניהו להתקפל. הוא, כמובן, יכחיש שניסה למחוק את המילה "טבח" (מה? מה פתאום?) ויאשים את הדיפ-סטייט שהמציא זאת. ורק הזנבות, כמו מיקי מאוס זוהר, ייראו במלוא קלונם.
* קיצור תולדות המיקי זוהר – מיקי זוהר ניסה למנות לתפקיד מקביל לדרגת שר בהסתדרות הציונית (!) את היורד מהארץ, מי שכאשר בני דורו חירפו את נפשם במלחמת קיום על הגנת המולדת, הוא גירבץ בגולת התפנוקים במיאמי, תיפקד כגיס חמישי וניהל מלחמה מתועבת נגד צבא ההגנה לישראל והשב"כ. אח"כ זוהר הישיר מבט לטלוויזיה ובלי למצמץ ובלי להסמיק סיפר שנתניהו כלל לא ידע על המינוי...
הנ"ל אמר שהאירוע החמור ביותר בישראל בשנים האחרונות הוא משפט נתניהו. למען הסר ספק, הדברים נאמרו אחרי טבח 7 באוקטובר.
בעקבות דברי חנופה דביקים לנתניהו הזכירו לו את טבח שבעה באוקטובר והוא השיב שלכל מנהיג יש כמה ימים פחות טובים.
יום אחרי שנתניהו דרש להסיר את המילה "טבח" מכותרת החוק זוהר נזכר שהמילה טבח מבטאת התקרבנות.
משפט המפתח שלו, הוא הכמיהה לשלושת הכ"פים: כסף, כוח וכבוד. זה המפתח להתנהגותו ולכל דבריו. נכון יותר לקבוע, שמה שמניע אותו הוא פ"א אחת - פריימריז.
אפשר לתת כותרת להידרדרות מהליכוד למפלגת ביבי: מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (מחויבות המדינה להבטיח לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר.
* המנוסה חמורה מהמחדל – בריחתו של נתניהו מאחריותו למחדל חמורה יותר מהמחדל עצמו.
המחדל הוא מדיניות ההתמכרות לשקט. במדיניותו לא היה זדון. הדרך לגיהינום 7 באוקטובר היתה רצופה כוונות טובות. מטרתו של נתניהו היתה למנוע מלחמה, למנוע הרג של ישראלים וגם הרג של פלשתינאים, וגם זה חיובי. המדיניות הזו קרסה. היא הגורם הישיר לטבח. היא הכישלון הנורא. אבל מטרתו היתה חיובית.
הבריחה מאחריות, הטלתה על הכפופים לו ועל כל העולם חוץ ממנו, הקונספירציות, המניפולציות, השקר והזיוף – כל אלה הם זדון נטו. הוא יודע שהדרך הזו הרסנית לחברה הישראלית, והוא נוקט בה במודע, כי היא משרתת אותו אישית. זה לא ייסלח.
* למדנו ששקט הוא רפש – "בשבועות האחרונים אני חש מבודד בישראל עוד יותר מאשר בדרך כלל," כתב רוגל אלפר ב"הארץ". וזאת למה? כי כולם, "קפלניסטים וכהניסטים," רוצים מלחמה עם איראן והוא לא. כולם מאחלים לנתניהו הצלחה בשליחות שנועדה לדחוף את ארה"ב למלחמה, והוא לא. וכל הפשקוויל הוא תיאור התשוקה למלחמה. ומה אין שם? שום התייחסות לתוכן. למה הכול תומכים במלחמה? כאילו, יש תופעה שקוראים לה מלחמה, היא עומדת בפני עצמה, גורמת הרס והרג. וצריך להחליט אם תומכים בה או מתנגדים לה. ומשום מה, "כולם" תומכים בהרס ובהרג. למה? מוזר. שום מילה על מה שגרם למלחמה. ובוודאי לא על מה שעלול לקרות אם לא תהיה מלחמה.
הלך הרוח של רוגל אלפר, היה הלך הרוח של בנימין נתניהו, של הקבינט, של צמרת צה"ל והשב"כ ושל רוב העם ערב 7 באוקטובר. הנה, ירון אברהם חשף עוד קטעים מפרוטוקולים של השבועות והימים לפני המלחמה. הדירקטיבה (הו, כמה נתניהו אוהב את המילה הזאת) של נתניהו לצמרת הביטחונית היתה אחת: "שקט בחגים." והדירקטיבה הזאת התפוצצה לנו ברעש אדמה מחריש אוזניים בחגים; בשמחת תורה. השקט בחגים, היה סעיף בשקט כדי לא להפריע לשלום הנרקם עם סעודיה. ראשי מערכת הביטחון קיבלו את הדירקטיבה ולא התווכחו עם נתניהו ולא ניסו לשכנע אותו בטעותו, כי הם היו שותפים לקונספציה שלו, שהיתה לקונספציית העדר. גם רוב אזרחי ישראל תמכו בתפיסת ההתמכרות בשקט. רוב אזרחי ישראל מבינים היום, שלעיתים שקט הוא רפש. ולכן, כאשר עומד על הפרק עימות עם איראן, הם אינם שואלים את עצמם רק אם מלחמה זה כיף, אם לשבת במקלטים זה תענוג, ואם טוב שיהיה אצלנו הרס והרג, וגם לא אם טוב שהם יהיו אצל האוייב. הם שואלים את עצמם מה יקרה אם לא יהיה העימות.
כי טבח 7 באוקטובר לימד אותנו, שמי שמאיים בהשמדת ישראל מתכוון לזה. טבח 7 באוקטובר לימד אותנו, שאם לא נסיר ביוזמתנו את האיומים עלינו, האיומים הללו יתממשו בעיתוי הכי פחות מתאים לנו. טבח 7 באוקטובר לימד אותנו שצריך לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את המוסר העקום של "מלחמת אין ברירה" מול "מלחמת ברירה", שעל פיו לא מוסרי לנקוט ביוזמה, מוסרי רק להגיב על מתקפה. טבח 7 באוקטובר הזכיר לנו, שלמחרת הכרזת העצמאות הותקפנו ומאז אנו במלחמת אין ברירה, והשאלה היא רק האם היוזמה וההפתעה הן בידינו או בידי האוייב, והתנסינו במה שקורה כאשר היוזמה בידינו ומה – כשהיוזמה בידי האוייב.
רוגל אלפר לא למד. הוא תקוע בקונספציית 6 באוקטובר, שכפי שראינו, תוצאתה הבלתי נמנעת היא טבח 7 באוקטובר.
את התמיכה הציבורית הרחבה במתן מכה קשה, הלוואי סופנית, למשטר האייאתולות באיראן, שהוא איום על העולם כולו ובראש ובראשונה על ישראל, אפשר לנסח בשלוש מילים: לעולם לא עוד.
* תכלית הביקור – ואני לתומי חשבתי שנתניהו נסע לוושינגטון כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלנו, מול איראן ובעזה.
מסתבר שהיתה לו תכלית חשובה יותר – לשוב ולהתחנן בפני הפריץ לנסות לחלץ אותו מאימת הדין. וזאת, תוך התנקשות בריבונותה של ישראל והשפלת נשיא מדינת ישראל.
איזה ויתורים מדיניים עשה נתניהו תמורת השיימינג של טראמפ להרצוג?
כאילו לא די בכך שהדיפ-סטייט בקריית גת מנהל את ביטחון המדינה, הוא רוצה שהפריץ ינהל גם את המשפט הפלילי בישראל.
אגב, כדאי לזכור שנתניהו לא ביקש חנינה, אלא את ביטול משפטו. מדינה שהעומד בראשה הוא מעל החוק לא תיקרא דמוקרטיה.
* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות של הרצוג – לעמוד על האינטרס הלאומי של ישראל מול הלחץ הברוטאלי של טראמפ.
* מצפה להבהרה – הרצוג מצפה להבהרות מנתניהו.
אבל הרצוג יודע שנתניהו שקרן. אז לאלו הבהרות הוא מצפה?
שנתניהו יגיב: "מה? מה פתאום?"
* סגידה חולנית – יש לי חדשות לבנדה. קראתי גם קראתי את ספרה של מזל מועלם "צופן נתניהו". לא רק קראתי, גם כתבתי מאמר ביקורת ואף פרסמתי אותו, בין השאר, ב"חדשות בן עזר". לא קראתי את הספר כחסיד שוטה, אלא כקורא מפוכח, והמסקנות שלי מהספר אינן מסקנות של חסיד שוטה. אני זיהיתי בו בעיקר את המגלומניה של "המדינה זה אני."
ובכל מקרה, הספר התפרסם לפני מחדלו הנורא של נתניהו.
ובאשר לחוות הדעת הרפואית של אהוד על "שנאה חולנית" אומר שרק סגידה חולנית יכולה לגרום לאדם להתכחש לאחריותו המוחלטת של נתניהו למחדל שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. ורק סגידה חולנית תגרום לאדם לראות בביקורת על מושא הסגידה כנובעת משנאה, כי הרי אין דרך להסביר את אי ההבנה בכך שמדובר בכליל השלמות.
[אהוד: אורי, אני חושש שאתה הולך ויורד מן הפסים. כתיבתך על נתניהו, בייחוד לאחרונה, משמשת עדות לכמעט טירוף של שינאה. לכמעט מופרעות נפשית הגובלת במגלומניה, יהירות].
* בית או אוטובוס – בריאיון לרוני קובן סיפר ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן על המחדל הנורא של הממשלה בצפון, על הפקרת קריית שמונה והזנחתה, על כך ששנתיים וארבעה חודשים, מתחילת המלחמה, ראש הממשלה מסרב לפגוש אותו וגם לא לשוחח איתו בטלפון, שהממשלה מחרימה את קריית שמונה, עיר תחת אש, מפונה במלחמה קשה, כנקמה על כך שלא נבחר זפרני, מקורבה של שרה נתניהו, לראשות העיר. וכשקובן שואל אותו, הוא אומר שהוא נשאר חבר הליכוד, כי הליכוד זה בית, בית לא עוזבים, להיפך צריך להישאר ולהיאבק מבפנים שהליכוד יחזור להיות מפלגת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי ומפלגה ליברלית.
דבריו החזירו אותי לשנות התשעים, שנות המאבק על הגולן. ממשלות רבין ופרס, אח"כ ברק, ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהחריב את יישובי הגולן. ורבים מחבריי בגולן, נאבקו נגד הנסיגה, אך נשארו במפלגת העבודה, כי מפלגה זה בית וצריך להישאר ולהיאבק מבפנים. השבתי להם שמפלגה אינה בית. מפלגה היא אוטובוס. אתה עולה עליו כדי להגיע ליעד. ברגע שהוא סוטה מהדרך ולא מקרב אותך ליעד, רד מהאוטובוס ועלה על אוטובוס אחר, או לך ברגל.
יהודה הראל צייר אז קריקטורה של דגיגון קטן נכנס ללועו של כריש. והדגיגון אומר שהוא נכנס כדי להילחם מבפנים.
אשמח להיות זבוב בתא הקלפי בבחירות הקרובות ולראות למי באמת יצביע שטרן.
* פירוק מוחלט – על פי "ניו יורק טיימס", ארה"ב מנהלת עם חמאס מו"מ על אופי פירוקו מנשק, כלומר איזה נשק עליו למסור ואיזה לא. הבית הלבן מכחיש, וטוען שהדרישה היא לפירוק מלא.
יש לעמוד על כך שהפירוק יהיה מוחלט – כולל כל הרובים והאקדחים. אמנם ב-7 באוקטובר שוגרו אלפי רקטות ונעשה שימוש במטולי RPG, אולם הרוב המוחלט של הנרצחים, נרצחו ברובי קלצ'ניקוב. חמאס משליט את רודנותו על הרצועה באמצעות קלצ'ניקובים. לכן, הפירוק מנשק צריך להיות מוחלט.
אחרי 7 באוקטובר, על כל העולם המוסלמי לראות שהארגון שביצע את הטבח (כן, היה טבח) מושמד. אומרים: אבל חמאס זה רעיון, אי אפשר להשמיד רעיון. אם כך, אז שיישאר רק רעיון. בלי נשק.
וגם ברעיון אפשר להילחם, באמצעות סגירת אונר"א ובעיקר בתי הספר של אונר"א, שמחנכים לרעיון של השמדת ישראל.
* פירוז תחילה – שגריר רוסיה בישראל דיווח שארצו מנהלת מו"מ עם ישראל ועם מועצת השלום על הקמת בית חולים רוסי ברצועת עזה, "בהקדם האפשרי."
אין בעייה, בעיניי, שיקום בית חולים כזה, במיוחד אחרי שראינו שבתי החולים של אונר"א, היו מתקני טרור של חמאס. הבעייה היא בביטוי "בהקדם האפשרי." על ישראל להבהיר שהקמת בית החולים, כמו כל צעד של שיקום הרצועה, ייעשה רק אחרי פירוק חמאס מנשקו. יש לישראל מנוף לחץ אדיר – שליטתה על 53% מרצועת עזה, והיא חייבת להשתמש בו כדי להבטיח שעד פירוק חמאס מנשקו, לא יזוז דבר בעזה. לא בית חולים, לא בית ספר ולא בית מגורים.
* ההפגנות הועילו או הזיקו? – העדות של פדויית השבי ארבל יהוד ב"אולפן שישי" מזעזעת ומטלטלת. אם חשבנו ששמענו על הנורא מכל בעדותה של רומי גונן, על ארבעה מקרים של תקיפות מיניות, סיפרה ארבל יהוד, כשלראשונה אזרה אומץ לדבר אל המצלמות ולגלות טפח מאסונה, שהיא חוותה זאת מדי יום, לאורך כל תקופת השבי.
ארבל סיפרה על ניסיונות התאבדות בשבי, ומה שהציל אותה והביא אותה לחדול מניסיונות אלה, היה צפייתה בתיעוד של הפגנה למען החטופים, כאשר היא ראתה אנשים שאינם מכירים אותה אוחזים בשלטים עם תמונתה. אז היא הבינה שיש לה למען מה לחיות, וזו הסיבה לכך שאחרי שובה ברור לה שהיא רוצה לחיות בישראל, בתוך העם הזה.
דבריה אלה מצטרפים לדברים של מרבית החטופים, על העידוד הרב שקיבלו מהמידע על המאבק שניטש למען שחרורם. גם טראמפ סיפר על השפעת ההפגנות על פועלו בנושא.
לא יכול להיות ספק בדבר התרומה החיובית הרבה של המאבק.
אבל האמת היא שהמאבק גם הזיק. הוא הקשיח את עמדת חמאס, שהאמין שהממשלה לא תעמוד בלחץ ותתקפל ותסכים לדרישותיהם האבסורדיות, והדבר האריך מאוד את משך השבי, הסבל וההתעללות. איש לא יוכל להכחיש את העובדה, שחמאס הכתיב לחטופים טקסטים בסרטונים, שבו הם קוראים למשפחותיהם ולעם ישראל להגביר את הלחץ ואת ההפגנות למען שחרורם. למה? כי הן חיזקו אותם.
אז ההפגנות הועילו או הזיקו? הן הועילו והזיקו. איך זה יכול להיות? זה יכול להיות. זאת האמת. זו המציאות. במציאות יש סתירות. בחיים יש סתירות. ולא תמיד ניתן ליישב ביניהן ולגשר עליהן.
אני מאמין שבמקרה הזה ניתן לגשר עליהן. המאבק, ההפגנות, הפגנת הסולידריות, היו חשובים ביותר. המסרים במאבק היו שגויים, כי הלחץ הופנה לגורם הלא נכון – לממשלת ישראל, עם המסר הלא נכון – להיכנע לדרישות חמאס. נכון היה לקיים אותן מחאות, אותן הפגנות, להביע אותה סולידריות, עם אותן תמונות ואותה קריאה להשבתן, אך להפנות את הלחץ לאפיקים של לחץ על החוטפים ויותר מכך, על הפטרונית שלהם, המממנת שלהם, שהוכרה למרבה החרפה כ"מתווכת". נגד קטאר. נכון היה להפגין בדרישה מהעולם להפעיל לחץ על קטאר, להטיל עליה סנקציות כלכליות כבדות שהיו מסכנות את קיומה; נכון היה להפגין נגד העברת סיוע הומניטרי לעזה, שעה שחמאס מחזיק בחטופינו, מתעלל בהם, כולל התעללות מינית, מזניח את הפצועים שביניהם, מסרב למסור את שמותיהם – מי בחיים, מי מת, מי פצוע, מסרב לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. מאבק כזה היה מקבץ סביבו קונצנזוס לאומי מלא, ההפגנות היו המוניות יותר; השפעתן החיובית כביטוי לסולידריות לאומית המחזקת את החטופים הייתה גדולה יותר, אך ללא השפעתן השלילית.
דרך סיפורה של ארבל, ראוי להתמודד עם נראטיב הנוגע לעסקת החטופים הראשונה. בעסקה זו, התחייב חמאס להחזיר את כל הנשים והילדים. לפני הפעימה האחרונה, חמאס חזר בו, החליט להחזיק בידיו חטופות, והציע במקומן חטופים זקנים. איזו דילמה קורעת לב עמדה בפני הקבינט. האם נכון היה לוותר לחמאס, להסכים עם הפרת ההסכם, ולקבל עכשיו את מי שניתן? זו היתה עמדתו של איזנקוט, למשל. זו עמדה לגיטימית. לגיטימית לא פחות, לדעתי נכונה יותר, היתה עמדת מערכת הביטחון, שהתקבלה בידי כל חברי הקבינט זולת איזנקוט – לעמוד על שחרור הנשים ועל מילוי ההסכם ככתבו. איך היו מקבלות משפחות החטופות הסכמה לכך, שהיתה מצטיירת כהפקרת הנשים אל מותן? נכון, חלק מאותם זקנים נרצחו בשבי. אך גם כרמל גת נרצחה בשבי. מסתבר שלפחות חלק מן הנשים שלא שוחררו הן אלו שעברו תקיפות מיניות, כדי שלא תספרנה את הסיפור. ובמקרה של ארבל יהוד, כדי להמשיך בתקיפות המיניות.
הלקח הגדול ביותר, הוא ההכרח לספר את הסיפור, את סיפור הטבח והחטיפה, לא לתת לאף אחד להכחיש ולגמד אותם, ובעיקר – החובה להשמיד את חמאס, ולא לסיים את המלחמה בלי להשלים את המטרה הקדושה הזאת.
סיפורם של אריאל קוניו וארבל יהוד, הוא בעיקר סיפור אהבתם הגדולה ומעוררת ההשראה. בזכותה הם שרדו ובזכותה הם ישתקמו וינצחו.
* מסר אמיתי ומקומם – המסר שעל פיו החברה הערבית נושאת באחריות לאלימות בתוכה אמיתי ומקומם.
אמיתי, כי אי אפשר להתעלם מכשלים תרבותיים שיצרו את המציאות הזאת. בראש ובראשונה הניכור כלפי מדינת ישראל וחוקיה וכלפי כוחות הביטחון שלה. אנו זוכרים איך כאשר נכנסו כוחות משטרה ליישוב, למשל כדי לאסוף נשק בלתי חוקי, הם התקבלו במטחי אבנים, ומיד הגיעו הח"כים הערבים להסית ולהתסיס והבעירו את השטח. הניכור כלפי החוק מביא לצפצוף על החוק, בנהיגה פרועה, בבניה בלתי חוקית. ויש בעיות שנובעות מיניה וביה מתוך התרבות, כמו רצח על כבוד המשפחה, נקמת דם, מלחמות בין חמולות וכו'.
אז למה מקומם? מקומם, כאשר הוא תירוץ לבריחה מאחריות המדינה. המדינה קיימת בראש ובראשונה כדי לספק לתושביה ביטחון. לא כדי לספק תירוצים. כפי שהמדינה לא תימנע מלהתמודד עם איומים חיצוניים, בטענה שזה לא תפקידנו; אלה השכנים שלנו שאלימים ומפעילים טרור כלפינו והם צריכים לטפל בעצמם, כך בדיוק אין לה זכות לא להתמודד עם איומים ביטחוניים פנימיים, בשום תירוץ. הבעייה המרכזית היא משפחות פשע, ארגוני פשע מאורגן, שמילאו את הוואקום השלטוני במגזר הערבי, שהוזנח בידי המדינה, והן שולטות היום בחברה הערבית. תפקידה של המדינה, של הממשלה, של המשטרה, להילחם במשפחות הפשע עד חורמה, בלי תירוצים. קוראים לכך משילות. ראש הכנופייה רץ לבחירות עם דגל המשילות, אך בתקופתו המשילות התרסקה לרסיסים. זה כישלון מוחלט.
גם הפניית האצבע המאשימה, מצד פרנסי המגזר הערבי כלפי המדינה, היא אמיתית ומקוממת. אמיתית בשל הסיבות שציינתי. מקוממת, אם היא תירוץ לבריחה מאחריות.
נכון שבעידן נתניהו התרבות השלטת היא בריחה מאחריות. וכך, הממשלה והמשטרה בורחות מאחריות וזורקות אותן על החברה הערבית והחברה הערבית בורחת מאחריות וזורקת אותה על הממשלה והמשטרה, ובינתיים בכל יום נרצח אזרח ערבי.
הממשלה הנוכחית אינה עושה דבר בנדון, כי מוות של ערבים הוא התגשמות הפנטזיות של מי שלחרפתנו הוא השר לביטחון פנים, שאף סחט שם מפוצץ חדש לתפקידו. ולכן, היא גם לא תעשה דבר. כשתקום כאן ממשלה נורמלית, יהיה עליה להכריז על האלימות והפשיעה בחברה הערבית כעל מצב חירום לאומי ואיום על שלום אזרחי ישראל, ולהוביל פעולה משותפת עם החברה הערבית, שתתן את המענה החינוכי, התרבותי, הכלכלי ובעיקר הביטחוני לבעייה. כך פעלה ממשלת בנט, ולמרות תקופת כהונתה הקצרה, הישגיה היו מידיים. כך תנהג ממשלת בנט הבאה.
ועל הערבים לדעת, שכדי למגר את הפשיעה והרצח, יש צורך להפעיל כוח והרבה, להפעיל את השב"כ והאמצעים שלו, לאכוף את חוקי המדינה, לבטל את האוטונומיה הבלתי מוכרזת, ולממש את הריבונות על כל חלקי המדינה. כן, גם בהתיישבות יהודית בגליל ובנגב, שהופקרו. ואם הם ייצאו נגד הפעולות הללו, הם משת"פים של הפושעים.
* חובת שירות אזרחי – ומה באשר לגיוס הערבים?
כל עוד שבט שלם בעם ישראל משתמט, אין לנו ממש פרצוף לדרוש זאת מהערבים.
אבל למרות זאת, חשוב לומר – כל אזרחי ישראל, חייבים לשרת את המדינה.
כל עוד מדינת ישראל במלחמה עם עמם, וזה לא עומד להשתנות בקדנציה שלנו, אין לדרוש מהם לשרת בצה"ל. יש לדרוש מהם שירות אזרחי, שאורכו כאורך השירות הצבאי. יש לעודד את הערבים המעוניינים בכך להתנדב לצה"ל.
* בממשלה הבאה – קראתי שיוסף חדאד שוקל להקים מפלגה, ושבסקר הוא עובר את אחוז החסימה.
אני רוצה מאוד לראותו בממשלה הבאה.
* תגובה כהניסטית הולמת – יוסף חדאד הוא ישראלי ערבי נוצרי, פטריוט של כל אחד משלושת מרכיבי זהותו.
הוא התנדב לצה"ל, שירת בגולני, סיים בהצטיינות קורס מ"כים, שירת כמ"כ וכסמל מחלקה. נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה והוא נכה צה"ל.
מאז שחרורו הוא מקדיש את עולמו לפעילות ציבורית, למען מדינת ישראל. הוא הקים את עמותת "ערבים זה לזה", שפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולהתנדבותם לשירות בצה"ל או בשירות אזרחי. הוא פעיל הסברה מצטיין של ישראל, אולי הטוב במסבירנים, המציג באמונה יוקדת ובכישרון רב את צדקתה של ישראל.
העליתי רשומה, שבה הבעתי תמיכה בכניסתו לפוליטיקה, ותקווה שיכהן כשר בממשלה. לא חלפו חמש דקות ואיזו כהניסטית גזענית קפצה בתגובה: "אין אמונה בהם. הכול משחק כדי לקדם את האינטרסים שלהם."
מי שקצת מכיר את ההיסטוריה היהודית מבין, בוודאי, את כוונתי כשאני כותב, שיהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.
* השליט האמיתי – נתניהו מתנגד לעונש מוות, ולכן בכל שנות כהונתו הארוכות, לא איפשר להצעות הללו להתקבל. כאשר ראש הכנופייה התנה את הצטרפותו לקואליציה בכך שהנושא ייכלל בהסכם הקואליציוני, נתניהו העריך שיצליח להנדס אותו כרצונו. אלא שאשכיו של נתניהו אחוזות בידיו של בן גביר, העושה בו כרצונו. עכשיו נמסר שנתניהו מתחנן בפני ראש הכנופייה שקצת ימתן את ההצעה, כדי שלא לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, אך השליט האמיתי מסרב בתוקף.
במוסף התרבות והספרות של "הארץ" התפרסם מאמר מעניין שכתב הסופר והפובליציסט הבריטי צ'רלס דיקנס בנובמבר 1849 ובו יצא בחריפות נגד ההוצאות להורג הפומביות שבהן הקהל המשולהב, כולל ילדים ובני נוער, צפה בהתלהבות. הצעת החוק הנוכחית עדין אינה מדברת על הוצאות להורג בכיכר העיר, אך אם ראש הכנופייה יתחזק, זה יהיה הצעד הבא, ואם יגיע לשלטון לא רק מחבלים יוצאו להורג בכיכר, אלא גם מתנגדי משטר, לקול תרועת האספסוף המוסת.
* לוז המהפכה המשטרית – כאשר השופט נֹעם סולברג נבחר לבית המשפט העליון, "הארץ" זעק זעקה מרה. בבחירת מתנחל לשופט בעליון, הם טענו, הרשות השופטת נותנת גושפנקא להתנחלות, שהיא בלתי חוקית ומנוגדת לחוק הבינלאומי. אגב, לאורך כמעט שישים השנים האחרונות, בג"ץ, בכל הרכביו, על כל נשיאיו, דחה את הטענה שההתיישבות ביש"ע היא בלתי חוקית ונתן לה גושפנקא מלאה, זולת התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים, כמו בפס"ד אלון מורה בהרכב בראשות משה לנדוי, איש ארץ ישראל השלמה. ולא בכדי, היועמ"שית קבעה השבוע, שהחלטות הקבינט בעניין שינוי המעמד המשפטי ביו"ש הן חוקיות.
היום נעם סולברג הוא המשנה לנשיא בית המשפט העליון. בעוד שנתיים הוא יהיה נשיא בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון יהיה שופט שמרן, דתי, ימני ומתנחל. היום מחצית שופטי בג"ץ הם שמרנים, ואלמלא יריב לוין מנע מינוי שופטים, היום הם כבר היו הרוב.
אבל מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה טוענת שסולברג הוא קפלניסט שמאלן ואקטיביסט רדיקלי. הרי יריב לוין אמר שאין שופט שמרן בבג"ץ; כולם אקטיביסטים – חלק רדיקלים יותר וחלק רדיקלים פחות. הוא לא רוצה שופטים שמרנים, ימנים, דתיים, מתנחלים. הוא רוצה שפוטים, עושי דברו. הוא רוצה בדמוקרטיה שבה המנהיג העליון שולט ביד רמה בשלוש הרשויות. זו מהות המהפכה המשטרית. ולכן ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים היא לוז המהפכה המשטרית.
* נכס לאומי או מגזרי? – ראש הממשלה לא טרח לכתוב ולו ציוץ של הספד למתי כספי. מתי כספי, גדול המלחינים הישראלים (לטענת קובי אוז, גדול המלחינים בעולם), שתרומתו לתרבות הישראלית לא תסולא בפז, לא ראוי להתייחסות של מי שרואה עצמו מנהיג לאומי, ושאבל לאומי כנראה אינו האבל שלו.
כאשר אריק איינשטיין, שהיה מזוהה הרבה יותר ממתי כספי עם המחנה היריב לנתניהו הלך לעולמו, נתניהו התנהג אחרת לגמרי. אין ספק שמשהו רע מאוד קרה לו בשנים האחרונות.
מתי כספי היה נכס לאומי, לא מגזרי. גם האבל עליו היה לאומי. הוא כלל את החילונים והדתיים, את תומכי נתניהו ומתנגדיו. אבל היו מי שניסו לנכס אותו למגזר. שתיקתו של נתניהו הייתה בעבורם "אקדח מעשן" לניכוס הזה.
כך רוגל אלפר, שכתב שמתי כספי מגלם ישראליות שכבר אינה קיימת. בין השאר הוא כתב שהיום לא היו משמיעים את "ציור". אלא שהתוכנית "מאחורי הצלילים", שלה כתבו כספי וגרוניך את "ציור", נחשבה אז לאמנות אוונגרד, שגם יוצריה הגדירו בה "קצת אחרת" והיא הקדימה את זמנה.
מאיה מארק ניכסה אותו לגמרי. היא פתחה את ההספד שלה באמירה ש"זה טקסט פוליטי. לא סנטימטר פחות פוליטי ממה שאני כותבת כאן בדרך כלל." והאשימה את הממשלה שהיא רוצה להפוך את עמיר בניון לזמר הלאומי (ואח"כ ביכתה את האנטי אשכנזים, תוך חוסר מודעות עצמית לאנטי מזרחיות שלה). וכל המאמר הוא ניכוס מתי כספי למחנה הפוליטי שלה, שהוא גם מחנה תרבותי זהותי, שהוא ה"אנחנו".
האמת היא שבשנים האחרונות מתי כספי קצת התחרפן, במסרים קונספירטיביים של הכחשת קורונה והפצת הקונספירציה על ה"בגידה" ב-7 באוקטובר. מכך היא מתעלמת, כמובן, כי זה עלול להרוס לה את התזה.
אחר הזכיר שקיש דואג לחלוקת ספרי תנ"ך לבוגרי בתי הספר ומתעלם ממתי כספי שהוא התנ"ך שלנו. האם התנ"ך הוא "שלהם" והתנ"ך "שלנו" הוא מתי כספי?
ניסיון הניכוס הזה, הוא פוליטיקת הזהויות ההרסנית, במלוא כיעורה.
* הסניגור הקטגור – העמוד הראשון של מוסף תרבות וספרות של "הארץ" מוקדש לכבודה ולזכרה של כלת פרס ישראל, חוקרת התרבות פרופ' זהר שביט (1951-2026) שהלכה בשבוע שעבר לעולמה. אף שעיקר עיסוקה היה חקר התרבות הישראלית, המאמרים התמקדו בעיקר במפעלה בחקר התרבות הגרמנית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. היא כתבה מחקר מקיף מאוד על ספרות הילדים הגרמנית בשנים הללו, ובו מתחה ביקורת חריפה על כך שספרות הילדים בורחת מהתמודדות עם עברה הקרוב האפל של גרמניה הנאצית ועם השואה, וכן מסה ביקורתית על סופר הילדים הנערץ, גם בישראל, אריך קסטנר, על התקרנפותו, לטענתה, בזמן השואה.
עם הכותבים נמנה פרופ' משה צימרמן. צימרמן מבקר את גישתה של שביט, שלטענתו מחמירה מדי עם גרמניה, ובמאמר אפולוגטי הוא מלמד סנגוריה על התרבות הגרמנית. אך הוא לא יכול היה לסיים את המאמר בלי לפשוט את גלימת הסניגור ולעטות את גלימת הקטגור. וכך הוא כתב: "את טענותיה בנושא גרמניה כדאי לבחון על פי השלכותיהן על החברה שבה אנו חיים. האם ספרות הילדים שלנו או מערכת חינוך הנוער שלנו עוסקים במעשי עוול שעשינו אנו לעם שלצידו אנו חיים? האם לא הגיעה השעה שמי שרואה בעיניים פקוחות את הנעשה במדינה בשנים האחרונות, שלא לנהוג כמנהגו של אריך קסטנר אלא לקום ולהגר? האם לא הגענו לגבול של שיתוף פעולה עם משטר שאותו אסור לאדם המשוכנע ביתרונות הדמוקרטיה הליברלית לעבור?"
דומה שכל המאמר לא נועד אלא כדי, בהזדמנות חגיגית זו שזהר שביט מתה, להכפיש את ישראל. הוא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית, ואת מלחמת המגן של ישראל – לשואה. הוא מטיף לירידה מהארץ, או בלשונו הפוסט-ציונית – הגירה, ולאי שיתוף פעולה עם הממשל, כלומר עריקה מצה"ל, אי תשלום מסים וכד'.
משה צימרמן אינו יודע להבחין בין טוב לרע, ומי שאין בו יכולת ההבחנה הזאת, הוא אדם חף ממוסר.
* אינטלקטואלית מוחלטת – בערך אחת לחודש מתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" טור שנקרא "יומן", ובה סיפורים מחיי היום יום של הסופרת רות אלמוג. התדירות הזאת יוצרת היכרות עם הכותבת ועם עולמה. אני אוהב מאוד לקרוא את הטור. אלמוג מצטיירת בו כאינטלקטואלית מוחלטת, שגם כאשר היא כמעט בת 90, מתקשה בהתניידות ואינה מרבה לצאת מביתה, עולמה האינטלקטואלי עשיר, הידע שלה אנציקלופדי ורב תחומי, ובעיקר אני מתלהב מהסקרנות שלה, שלא קהתה כלל בגילה. ויש לה חיי חברה, על בסיס אינטלקטואלי, חברים שמבקרים אותה ומביאים לה ספרים, והיא מעלה זיכרונות הקשורים לסופר או למתרגם, והיא בודקת ולומדת על פריט מידע שנתקלה בו ומספרת עליו בהתלהבות.
היא מכירה יוצרים, ישראלים וזרים, שאינם מוכרים וכותבת עליהם. השבוע היא כתבה על משורר שכלל לא שמעתי עליו עד היום, דוד טובי.
אני מאחל לרות אלמוג אריכות ימים באותה צלילות ובאותה סקרנות.
* לכל הנכונים לחיות – במשך תקופה ארוכה השכים המשורר אליעז כהן, חבר כפר עציון ומעורכי כתב העת לשירה "משיב הרוח", לפנות בוקר, טרם הזריחה, ויצא להליכה. בשובו, התיישב וכתב שיר שביטא את תחושותיו, חוויותיו והלך נפשו. מבין מאות השירים, הוא בחר 46 ופרסם אותם בספרו החדש, השביעי במספר, "שירים מלפנות הבוקר", שאותו הקדיש "לכל הנכונים לחיות."
השירים מלאי התפעלות מיפי הבריאה, יפי הטבע, החי, הצומח, ממשלת הלילה והזריחה של ממשלת היום, מהמראות והריחות והקולות, כולל קול המואזין מהכפרים הסמוכים. והם מלאי אמונה גדולה (ופה ושם גם מבצבץ ספק). הספר הוא מחזור שירים, ויש בו מחזוריות פנימית, כמו שירים אחדים שנכתבו בימי שישי ומתכתבים עם הפיוט "לכה דודי". והספר רווי בהתכתבות עם מזמורי תהילים ושופע חסידוּת.
כמי שמשכים מדי בוקר טרם הזריחה לעבודת יומי בכרם, איני יכול שלא להזדהות עם ההתפעלות מהמראות ובעיקר מהזריחה; ועם תמונת הזריחה על שער הספר, שאותה צילמה אשתו של אליעז, אפרת.
התכנסנו במושב נוב 16 אנשים – 14 נשים ושני גברים, למפגש מרתק ומרגש עם אליעז. ישבנו במעגל וקראנו את כל הספר; כמו בליל הסדר, על פי סדר הישיבה. קראנו ברצף, ללא הערות, שאלות והתייחסויות. כל הקשב וכל הכבוד – לשירים נטו. כל הנוכחים – אנשי הגולן, אנשי ספר, אוהבי שירה, רבים מושכים בעט, וכולם מיטיבים לקרוא ברהיטות, כולל שמחה שמפליאה לקרוא בח' וע' גרוניות. זו הייתה חוויה נפלאה.
ואחרי הקריאה, שיחה מרתקת עם היוצר על יצירתו.
אלול מתגנב מאחרי האב
עולה בעננים סמיכים ממערב
עוטה טלית רכה את ההרים
אלול, אתה עזרי עכשיו
עכשיו, כשהכול מפתה להיקטף
פטמות מאדימות של רימונים
עם סְגול הכרם,
והחלב הפוקע מן התאנים
בדיוק עכשיו, כשאני לדודי אני
* ביד הלשון: טֶבַח – דרישתו של ראש הממשלה להוציא מכותרת הצעת החוק לזיכרון טבח 7 באוקטובר את המילה "טבח", מחייבת בחינה לשונית של המילה השנויה במחלוקת.
על פי מילון אבן שושן, יש שלושה פירושים למילה טבח: 1. שחיטה, המתת בהמה והתקנתה לאכילה. 2. בהמה שנועדה לשחיטה. 3. הרג רב, רציחה של בני אדם. הפירוש הרלוונטי לדיוננו הוא כמובן השלישי, אך יש קשר מובהק בינו לשניים הראשונים. הקשר אינו רק שבשלושתם מדובר בהרג – בשניים הראשונים הרג של בהמות ובשלישי הרג של בני אדם, אלא שהשימוש בשורש טבח בהקשר של הרג בני אדם, מבטא מסר של דה-הומניזציה של בני האדם והתייחסות אליהם כאל בהמות או בעלי חיים.
זאת משמעות הביטוי "כצאן לטבח". טבחו בבני אדם כפי שטובחים בצאן. כלומר, הרג בקרב, המוני ככל שיהיה, אינו נחשב טבח. כאשר נרצחים אנשים חסרי ישע, שאין בכוחם להגן על עצמם, זהו טבח. מקור הכינוי "כצאן לטבח" הוא מקראי, אם כי בנוסח קצת שונה. בישעיהו נאמר "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל", בירמיהו – "כְּצֹאן לְטִבְחָה", בתהלים – "כְּצֹאן טִבְחָה", ובמשלי – "כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא."
מקור הצורה "כצאן לטבח" היא של המשורר והפרטיזן, חתן פרס ישראל, אבא קובנר. בכרוז שניסח בשם המחתרת בגטו וילנה אל תושבי הגטו ב-31.12.1941, שבו תיאר בחוש נבואי את תוכנית ההשמדה של העם היהודי כעובדה מוצקת (למרות שלא היה לו כל מידע על כך), קרא לציבור היהודי להתנגד. "אל נלך כצאן לטבח," הוא כתב ביידיש: "לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה". הוא גם האיש שתירגם את הכרוז לעברית.
הגדרת ויקיפדיה לטבח היא: "הרג או רצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי." האם אירועי 7 באוקטובר עומדים בהגדרה הזאת?
מקור המילה טבח הוא התנ"ך. "שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח; נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יהוה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו מ"ח, ט"ו).
"...וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק" (יחזקאל כ"א, ל"ג).
"חֶרֶב לַיהוה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב – מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים; כִּי זֶבַח לַיהוה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו ל"ד, ו').
בזיכרון ההיסטורי שלנו, מספר אירועים נצרבו תחת הכותרת "טבח". המשותף להם הוא הרג המוני של אזרחים שאינם לוחמים:
טבח חברון באב תרפ"ט שבו נרצחו 67 יהודים וטבח צפת באותם מאורעות שבו נרצחו 18 יהודים. גם רצח שני מתיישבים בבאר טוביה באותן מאורעות כונה טבח, טבח באר טוביה.
הטבח בטבריה באוקטובר 1938, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, שבו נרצחו 18 יהודים.
הטבח בשיירת הדסה הר הצופים בדצמבר 1947, בראשית מלחמת השחרור, שבו נרצחו 80 אזרחים.
טבח בתי הזיקוק בחיפה, בדצמבר 1947, שבו נרצחו 39 יהודים.
הטבח ברח' בן יהודה בירושלים בפברואר 1948, שבו נרצחו 58 יהודים.
הטבח במעלה העקרבים, ב-1954, שבו נרצחו 12 נוסעי אוטובוס ישראלים.
הטבח בלוד ב-1972, שבו נרצחו בנמל התעופה לוד (שטרם נקרא נתב"ג) 24 אזרחים בידי מחבלים יפנים, שפעלו בשיתוף עם החזית העממית לשחרור פלשתין.
הטבח במינכן, 1972, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה.
הטבח בקריית שמונה ב-1974 שבו נרצחו 18 אזרחים ובהם 8 ילדים.
הטבח במעלות ב-1974 שבו נרצחו 28 ישראלים, רובם תלמידי בית ספר תיכון בצפת, שנלקחו כבני ערובה.
הטבח באוטובוס הדמים בכביש החוף ב-1978, שבו נרצחו 35 ישראלים.
הטבח במערת המכפלה ב-1994, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים בידי המחבל ברוך גולדשטיין.
טבח ליל הסדר תשס"ב, 2002, במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו 30 איש.
הטבח במג'דל שמס ב-2024, שבו נרצחו בידי חיזבאללה 12 ילדים.
על סמך כל המקרים הללו (רשימה חלקית) שקיבלו את ההגדרה טבח, ועל פי מספרי הנרצחים בהם, איך ייקרא רצח המוני מלווה באונס המוני, חטיפה והתעללות נוראה, שבו נרצחו ב-7 באוקטובר 2023 כ-1,200 איש?
כמובן שעניינית, עובדתית, אין שום אפשרות שלא להגדיר זאת טבח. בהשוואה למקרים האחרים, אולי ההגדרה אפילו קטנה על האירוע חסר התקדים הזה. המחלוקת המוזרה סביבו היא פוליטית נטו.
עד כה, מאז 7 באוקטובר עצמו, ה"מחלוקת" הייתה עם מכחישי הטבח האנטישמים ברחבי העולם. ולפתע, השבוע, נוצרה מחלוקת פוליטית פנים ישראלית, עם מכחיש המחדל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 15.2.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר