[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966, לפני 60 שנה]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: כיצד היית מגדיר את האידאולוגיה הציונית?
ישעיהו ליבוביץ: הציונות אינה אידאולוגיה, אלא היא מכלול הפעולות שנעשו להחזרת העצמאות של עם-ישראל בארצו. קיימות רק אידאולוגיות אנטי-ציוניות האומרות שעם-ישראל אינו עם. אך טועה הוא מי שסבור כי הציונות משמשת כפיתרון לבעיית העם היהודי; אין היא אלא המכלול של אותן הפעולות שהביאו להשגה-מחדש של העצמאות הממלכתית של עם-ישראל בארצו. ואילו הבעיות הגדולות של העם היהודי אינן אלו של הציונות.
אהוד בן עזר: מבחינת יהודית נתאכזבת אפוא מן הציונות?
ישעיהו ליבוביץ: אין לי שום אכזבה מן הציונות, כי מעולם לא עלה על דעתי, כי היא תשמש פיתרון לבעיות העם היהודי. זאת ועוד, הבעיות המהותיות של האדם אינן פוליטיות. כל פיתרון של בעיות חברתיות ופוליטיות אינו פותר אלא את אותן הבעיות שבהן עסק, אך לא את בעיותיו של האדם מבחינת מהותו.
אהוד בן עזר: הנכון להסיק מכך שעיקר עניינך הוא בעם היהודי ובמהותו של האדם היהודי?
ישעיהו ליבוביץ: אתה שואל, אם יש לי עניין בעם היהודי? יש לי עניין רק בעם היהודי! המדינה אינה מעניינת אותי אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי, שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראה, המדינה כשלעצמה היא מעמסה והכבדה על הבעיות הבינלאומיות; אנחנו מהווים אלמנט של אי-שקט ושל גרימת קונפליקטים בעולם. ובכן, אם מדינת-ישראל היא סתם מדינת-ישראל – היא גורם מזיק; אך אם היא מדינתו של העם היהודי – לא איכפת לי שהיא גורם מעורר אי-שקט. בשביל מי שאינו יהודי – עצם מציאותו של עם ישראל היא בגדר גורם מפריע. אם היטלר היה מצליח – היה, מבחינתם, משחרר את האנושות מהרבה קשיים. עצם הפזורה והגולה נוצרו על-ידי הייחוד של העם היהודי. ואם אין לו ייחוד – לא יוסיף להתקיים. והדבר אמור גם לגבי העם היהודי במדינת-ישראל.
ובאשר לאכזבות, ניקח לדוגמה את הקיבוץ. מי התאכזב ממנו? מי שהקיבוץ לא הביא לו מה שהוא ציפה ממנו – את גאולת האדם. אם לכך ציפה מישהו, הריהו שוטה ואין מה להתווכח עימו. ערכים אפשר להשיג רק במישרין. אם מישהו שואף לתיקון המוסרי של האדם – צריך לעסוק בו במישרין ולא לחשוב שהתיקון יושג על-ידי יצירת משטר חברתי מסויים. הקיבוץ מילא את משימתו: ביצע אותה צורת-התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. ואין חשיבות לדבר אם היתה זאת גם כוונתם המודעת והמקורית של יוצרי הקיבוץ. ברור שלא זו היתה כוונתם המודעת; לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא – לא נתכוונו לכך. רטרוספקטיבית בולט הדבר בבהירות מפתיעה, ואני מודה שבזמנו גם לי לא היה הדבר ברור כפי שהוא ברור היום: היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בצורה של התיישבות כמעט-צבאית, בדומה למושבות שהרומאים היו מקימים שעה שהרפובליקה הרומאית הקטנה השתלטה על איטליה כולה.
מכאן צפה ועולה השאלה, אם גם היום יש עוד זכות-קיום להתיישבות הקיבוצית, או שמא הפכה לגידול פאראזיטי בגוף המדינה והעם? ומכאן הלקח – שאסור לייחס לאיזו תנועה חברתית ומדינית שהיא – תכנים שאינם נובעים מעצם פעילותה. אין חשיבות לשאלה מה חשבו האנשים בעלי הרמה הגבוהה באותה תנועה – אלא מה היתה הפעולה בפועל; במקרה שלנו – הקמת משטר המאפשר שהאדם יהא איכר וחייל גם יחד. היתה מידה רבה של תמימות, הקרובה לשטות, באמונה כי שינוי היחסים החברתיים ישנה גם את מהות האדם. סברה זו הריהי איוולת שאין הדעת סובלתה.
בדומה לכך אנו יכולים לומר, כי בעייתו המהותית של העם היהודי היא בעיית היהדות; ואילו הציונות אינה הפיתרון לבעיית היהדות אלא היא הדבר שהגדרנוהו בתחילה – החזרת העצמאות הממלכתית לעם היהודי.
אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך היחס בין מדינת-ישראל לבין העם היהודי?
ישעיהו ליבוביץ: העם היהודי בכללותו, כמות-שהוא, לא יתרכז במדינת-ישראל. הוא יכול להתרכז בה רק עקב הגורם היהדותי. אמנם הגורם היהדותי נעשה עתה תלוי במציאותה של המדינה, אך רק תוכן יהודי מהותי יכול להביא את היהודים לכך שיחזרו לארץ-ישראל. הציונות אינה אלא חלק ממכלול רחב יותר – היהדות.
הסיטואציה של העם היהודי כיום היא כזאת, שאצל רובו הגדול הלכה המהות היהודית לאיבוד; ואסור להתעלם מכך שלמעשה העם היהודי כיום הוא כולו עם של שרידים, שהרי אף-על-פי שרובו קיים, עיקרו הושמד. השאלה המרכזית היא באיזו מידה מדינת-ישראל היא אמצעי להביא לידי התחדשות המהות היהודית בין היהודים – ועל-ידי-כך לגרום להם להתרכז בארצם. וזוהי מעין צבת בצבת עשוייה.
למען התחדשות זו לא עשתה המדינה כלום; היא לא תרמה שום תרומה ליהדות. ואני רחוק מכל תמימות הסוברת, כי המדינה תיתן את התשובה לבעיות היהדות; אך כנגד זה ברור לי, כי המדינה היתה צריכה להיות הזירה שבה מתנהל המאבק על היהדות. דומני, כי בכך טמונה כיום האפשרות היחידה היכולה להביא לידי התעוררות יהודית בין יהודים בגולה. לצערנו, המאבק האמיתי על היהדות לא קיים במדינת ישראל. המדינה היא מנגנון ממלכתי-שלטוני ללא כל תוכן.
אהוד בן עזר: האם לא כך הדבר אצל כל מדינה?
ישעיהו ליבוביץ: ייתכן כי זהו תוכנה של כל מדינה – ולגבי מדינות אחרות הדבר אף אפשרי, כי סתם מדינה מזדהית עם העם היושב בה, מה שאין כן במדינת-ישראל, אם אנו רואים אותה מתוך האספקט של מדינת העם היהודי. ראיית המדינה כיישות בפני עצמה, אשר בעיות קיומה והסדר היחסים השלטוניים והממלכתיים בה הם ערכים כשהם-לעצמם – זוהי מהות הכנעניות. ואין חשיבות לדבר אם בני-אדם אינם משתמשים במונח המפורש הזה. ברור כי כל הכוחות והגופים הציבוריים השולטים במדינה ידחו בכל תוקף את שייכותם לכנעניות; רובם אף יעשו זאת מתוך כנות סובייקטיבית גמורה, אך אין זה משנה את העובדה שלמעשה לא העם היהודי, כמיוצג על-ידי ההיסטוריה של שלושת-אלפים שנות קיומו, מצוי לנגד עיניהם – אלא המסגרת הטריטוריאלית השלטונית שהקימונו בדור האחרון. לי עצמי אין שום עניין במסגרת זו כשהיא-לעצמה, ואני רואה את כל הצגתה כערך – כביטוי מובהק של לאומניות ספק-תמימה ספק-ברוטאלית, ואם להשתמש במילה חריפה יותר – כביטוי של מנטאליות פאשיסטית.
אהוד בן עזר: האין קיימת סכנה כי גם האינטרסים האובייקטיביים שהם ממהותה היהודית של המדינה, יביאו לידי גילויים קיצוניים ממין אלו שהזכרת?
ישעיהו ליבוביץ: השאלה היא מה אני רוצה כיהודי, ולא מהם "האינטרסים האובייקטיביים" של העם היהודי. אין אינטרסים אובייקטיביים, שהרי "אינטרסים" אינם אלא הדברים שבעל האינטרסים רוצה בהם. עשינו מלחמה, שפכנו דם, גירשנו עשרות אלפי פליטים מן הארץ; אף אחד מן הדברים האלה אינו משמח. אך זו היתה מלחמתו של העם היהודי. אני יודע, זו אינה הצדקה – שום אדם שאינו יהודי לא יראה בכך הצדקה. אך זו הצדקה בשביל האדם היהודי.
אהוד בן עזר: קיומה של ההצדקה, אפילו מהות יהודית לה, עדיין אינו משנה את תודעת- המצור בה אנו מצויים ואת המחיר הכבד שאנו משלמים, מבחינה נפשית ומוסרית, תמורת הסיטואציה הפוליטית שלנו.
ישעיהו ליבוביץ: תודעת-מצור? להפך, דומני שקיימת הרגשה כללית של "מבסוטיות", של שביעות-רצון עצמית. ואפילו אלה הרואים את הסכנה שבדבר מושפעים מן הנוחות המצויה במצב עד-כדי-כך – שאין ראייתם מביאה אותם לשנות משהו, גם אם הבינו כי המצב ביסודו הוא קאטאסטרופאלי. מצבנו למעשה הוא קאטאסטרופאלי, אך יחד עם זאת אפשר בשעה זו ליהנות ממנו הנאה רבה מאוד, לכן גם המבינים את הקאטאסטרופאליות חסרים את הדחף לעשות משהו לשינוי.
אפשר להביא דוגמה ממערכת-הבחירות האחרונה. השר פנחס ספיר הכריז, כי הפער שלנו יגיע ב-1969 ל-800 מיליון דולר. מה פירושו של הפער? לדעתי הריהו המודד הלאומי של האופי הפאראזיטי של העם במדינת-ישראל, ושל קיומו – כפילגש מוחזקת של אינטרסאנטים בעולם, כגון באנדיטים גרמניים, פוליטיקאנים אמריקניים ויהודים הרוצים להישאר בגולה ולהתבולל בין הגויים.
אך את מי מעניינת העובדה שהפער, שהוא עכשיו בין ארבע לחמש מאות מיליון דולרים – יוכפל תוך ארבע שנים? ולא עוד אלא שהכרת העובדה האיומה הזאת – שפירושה השחתה טוטאלית של העם – אינה מונעת ממר ספיר להמשיך להיות אחד מעמודי-התווך של השלטון והמשטר שהם אחראים למצב האמור?
ודוגמה מתחום אחר: יגאל אלון קבע לפני חמש שנים בפומבי, כי שילוח הטיל הישראלי "שביט 2" היה חבלה באינטרסים של ביטחון המדינה לצורכי תעמולת בחירות של מפלגה מסויימת, אך דבר זה לא מנע ממנו להצטרף אחר כך לממשלה המורכבת, לפי דבריו, מאנשים אשר לא ביטחון המולדת היה בראש דאגתם; ואופייני הדבר, כי הללו לא נמנעו מלשתף עימם בממשלה אדם המאשים אותם בהאשמות כאלו ואף חמורות מהן.
ודוגמה אחרונה הוא מבצע סואץ בשנת 1956 – אולי היה בשעה שקדמה למבצע אומלל זה שמץ של סיכוי להידברות בינינו לבין הערבים, ואנו הרסנו זאת למשך תקופה ארוכה משום תאוות השלטון שכיוונה את כל מעשי מנהיגותנו.
אהוד בן עזר: נחזור לשאלה העקרונית האם ה"תוכן היהודי" ומהותה היהודית של המדינה יבטיחו אותנו מפני סכנות אלו?
ישעיהו ליבוביץ: התוכן היהודי מבטיח רק תוכן יהודי ואינו מבטיח שום דבר אחר. כשם שעל-ידי פיתרון בעייה של חוקה לא נפתור שום בעייה רוחנית או מוסרית, כך על-ידי פיתרון בעייה רוחנית או מוסרית לא נפתור בעייה אסטראטגית, ופיתרון האחרונה לא יפתור בעייה כלכלית. רק השארלטאנים סבורים, שיש תשובה לשאלה מסויימת שעל-ידיה נפתרות כל השאלות האחרות. זוהי, למשל, הטעות הנפשית הגדולה המצוייה במארכסיזם. הרעיון, כי פיתרון בעייה חברתית מגלם בקירבו את הפיתרון לכל הקונפליקטים האנושיים – הוא טעות נפשית חמורה.
אהוד בן עזר: "טעות נפשית" ממין זה – שבניין חברה צודקת ומודרנית בארץ-ישראל יקרב אותנו אל הערבים – היתה אחת מאמונותיה של ההשקפה הציונית וחלק בלתי-נפרד מן המיתוס שלה.
ישעיהו ליבוביץ: לא הכול האמינו בכך. וייצמן ובראנדייס ודאי שלא האמינו בזה, ייתכן שא"ד גורדון האמין בדבר – וזה רק מראה שלא עמד על רמה אינטלקטואלית גבוהה. אפשר לומר, ככלל – שהשגת ערך כלשהו גוררת עימה תמיד קונפליקטים חדשים ועזים יותר.
אהוד בן עזר: כלומר, שהציונות לא פתרה את בעיית ביטחון קיומו של העם היהודי?
ישעיהו ליבוביץ: אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. אולי יש ביטחון לאומה הסינית, כי פשוט כמעט בלתי-אפשרי להשמידה. אבל כלום יש לפולנים ביטחון? עוד לפני דור לא העלה איש על הדעת שאפשר להשמיד עם. אך במלחמת-עולם שלישית – מי יודע? וייתכן שבעוד דור, בחלק הדרומי של אפריקה, בדרום-אפריקה וברודזיה החדשה – יעשו "אֶנדליזוּנג" ("פיתרון סופי") של הבעייה הלבנה, השמדתם הפיסית על נשיהם וטפם, באותו מובן שהיטלר הבינו. ומצד שני ייתכן שהאפריקאנרים הלבנים יקדימו, כל זמן שבידיהם מצוייה עדיפות-כוח מכרעת, וישמידו את האוכלוסייה האפריקאית, כשם שהספרדים באיים האנטיליים השמידו את כל האוכלוסייה האינדיאנית. באכסיסטנציה האנושית היום אין ביטחון, לכן כל הבעייה הזו היא בעייה ריקה.
תביעתה של הציונות להבטחת הביטחון – נובעת מאופי המאה התשע-עשרה אשר ראתה בביטחון אחד מקווי האופי הנורמאלי של הקיום האנושי. אך בימינו אפשר לראות, ולוא רק מספרות ה"סאיינס פיקשן" – שמרבית האנושות שרוייה בהרגשה שחיינו תלויים מנגד. לכן מגמות ושאיפות כיום אינן נמדדות על-פי הקריטריון האם זה מוסיף ביטחון או לא. ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון.
אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך יחסה של הציונות אל השאלה הערבית מראשיתה?
ישעיהו ליבוביץ: כאן ניתן לומר שהיה קיים איזה מיתוס – אשלייה כמעט מיתולוגית בקרב הציונות, אצל הרצל ואפילו ז'בוטינסקי, ואין צורך לומר אצל יוצרי הציונות הסוציאליסטית – שאפשר להביא לידי מיזוג את האינטרס הלאומי של העם היהודי ושל הערבי. ואם השקפה זו נראית בעינינו כיום אבסורדית, הרי זה לא מפני שאנחנו פיקחים יותר מבני הדור הראשון של הציונות, אלא שהללו – מסיבות פסיכולוגיות מובנות מאוד – לא רצו לראות את האמת ולא הרגישו בכך שהם מרמים את עצמם ואת זולתם.
הקונפליקט היהודי-ערבי לא נוצר על-ידי טאקטיקה בלתי-נכונה או אפילו מדיניות לא-נכונה, אלא הוא מבטא את מהות הטראגיקה של ההיסטוריה של העם היהודי. העובדה שהארץ, שהיא מולדתנו וארצנו, היתה למולדתו ולארצו של עם אחר; ואף אחד משני הצדדים אינו יכול ולא יוכל – ומבחינתו אף אינו רשאי – לוותר על תביעתו. לא בעיית הפליטים עומדת כחיץ בינינו לבינם אלא עצם העובדה שקיומה של מדינת ישראל פירושו פגיעה בנכס היסטורי של האומה הערבית.
ישנם עמים שחיים בקונפליקטים פרמאננטיים עם שכניהם; וייתכן שאנו נצטרך לחיות דורות על גבי דורות בקונפליקט פרמאננטי. כנגד זה ייתכן גם כי תיווצר סיטואציה שבה יתגלו אינטרסים משותפים אשר מפניהם יידחה הניגוד המהותי ההיסטורי. אולי באמצע שנות החמישים – מחמישים-וארבע עד חמישים-ושש – כבר היה רגע ממין זה, ואנחנו החמצנו אותו בזדון. לא הכול נתון בידינו, ולא פיתרון הבעייה המוסרית יפתור את הבעייה המדינית, אך ברור כי אם בינתיים קרה מעשה כמו כפר-קאסם, הריהו מכביד על הדברים הקשים בלא-הכי.
וכן עליי לעשות שתי הבחנות: מבחינה מהותית – ייתכן כי גם השלטון האידיאלי לא היה פותר את הקונפליקט ומשכין שלום. אך שכל מה שנעשה על-ידי השלטון הקיים נוגד את המטרה של השכנת שלום – דבר זה אינו מוטל אצלי בספק. ברור הוא, כי כל הקו שנקטה בו מדינת-ישראל, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, מתוך האינטרסים השלטוניים של מנהיגיה, גרם רק להחמרת המצב ולהחרפתו.
אשלייה היא, כי הוויתורים שנעשה למיעוט הערבי יביאו לקירוב-לבבות. אין שום הצדקה לדרוש מהם שלא להיות גיס-חמישי במדינה. ואף-על-פי-כן ברור שהממשל הצבאי רק מוסיף להרגיז ולהקניט. הוא לא נועד לשרת את ביטחון המדינה אלא להבטיח לשליטים בה בחירת ארבעה עד חמישה קוויזלינגים ערביים בכל כנסת וכנסת, שיסייעו להם לקיים רוב, אולי גם נגד רצונם של רוב היהודים.
היו מקרים בהם ניצלה הממשלה בזכות הקולות הללו. האפשר לשער דבר מחפיר מזה? הממשלה היהודית של מדינת-ישראל קיימה את הקו שהיא נוקטת בו – על-ידי קולות ערבים קנויים ונגד רובו של העם היהודי המיוצג בכנסת ישראל.
ולדוגמה, מבחינת המושגים הביולוגיים: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע, אם אין אפשרות רפואית לעקרו, הדבר מכביד על החיים – אך אין ברירה. העובדה שיש לנו מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה-ויהיה אוייב-המדינה – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. כמוה כעובדת מיעוט המים: אין ברירה – לא יכולנו לברור לנו ארץ אחרת שיש בה הרבה מים. וכיוצא בו גם לגבי שנים-עשר האחוז של אזרחים שאין אנו יכולים לייחס להם נאמנות בכל-תנאי למדינה.
הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים-עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לפחות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא יותר. והתפתחות זו אינה נובעת מאופי היחסים היהודיים-ערביים, אלא מאותו אורח-חיים שהאדם היהודי בארצנו מסגל לעצמו, ואשר הופך אותנו לאחד מן האיים של אנושות מתנוונת מבחינה ביולוגית, שבהם שיעור הילודה נמוך; תוך שלושה דורות עשוי המיעוט הערבי ליהפך לרוב בארץ.
אהוד בן עזר: כיצד מצטייר לעיניך, מבחינה אידיאלית, דיוקנה של מדינת-ישראל כמדינה שעיקר תוכנה הוא השאלה של הזהות היהודית?
ישעיהו ליבוביץ: אינני אומר שהמדינה תיתן תשובה זאת וזאת, אלא שכל הצדקתה (לא מבחינה מוסרית ופוליטית), היתה נובעת מתוך כך שהיא היתה נעשית למסגרת שבה מתנהל המאבק על הזהות היהודית, וכך היתה מעוררת דבר-מה בליבם של אותם יהודים בעולם שיש להם עניין בעובדת היותם יהודים. וטענתי על מחדל זה מכוונת כלפי כל הזרמים הקיימים בקירבנו, למכונה "ימין" ולמכונה "שמאל", למכונה "דתי" ולמכונה "חילוני" כאחד. במקום מאבק על הדת קיימת הסכמה של כל הצדדים שלא יהיה מאבק מהותי על הדת – על-ידי קיום מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית, ועל-ידי קואליציה קלריקאלית-אתיאיסטית – כשם שאין מאבק על שום דבר מהותי אחר. אם מישהו היה מטריח את עצמו לקרוא את כל מצעי המפלגות לקראת הבחירות האחרונות, היה רואה שלולא קריאת הכותרת – לא היה יכול לדעת איזו מפלגה היא זו; ותופעה דומה אנחנו רואים גם אחרי הבחירות: כל צורות הקואליציה אפשריות. אין שום מניעה עקרונית לגבי מפלגה כלשהי להימצא בקואליציה עם כל מפלגה אחרת, ובלבד שתושג הסכמה על המפתח לחלוקת השלטון.
אהוד בן עזר: מהו אם כן המאבק הרצוי?
ישעיהו ליבוביץ: קיים ניגוד תהומי בין תפיסת היהדות לפי מהותה ההיסטורית לבין התפיסה הכנענית. ניקח לדוגמא את פרשת הילד יוסלה וחטיפתו. החוק ובתי-המשפט במדינה, בהתאם למושגי הצדק השולטים בחברתנו, מקבלים את הזכות האלמנטארית של האדם לחנך את ילדו לפי רוחו. לעומת זאת, מבחינת כל מה שמתגלם ביהדות, אין בכלל זכות להורים לחנך את ילדיהם אלא מוטלת עליהם החובה לחנכם לתורה ולמצוות. ובמסורת ההיסטורית של העם היהודי המגלמת את ייחודו, נחשבת קהילת מגנצה לקהילה קדושה בגלל ההורים ששחטו את ילדיהם כדי למנוע שיוצאו לשמד. לפי כל המושגים הרווחים בחברה הקיימת במדינת-ישראל – היה זה מעשה פשע וטירוף. ובין שתי העמדות הללו אי-אפשר לגשר. אילו על כך היה מתנהל הוויכוח, ואילו היתה קיימת יהדות דתית שהיא באופוזיציה למשטר כולו (ולא לקואליציה מקרית מסוימת) – זה היה משווה תוכן למדינה: המאבק בין הערכים של עולם התורה והמצוות לערכים של הצהרת זכויות האדם והאזרח.
עוד לא פס בכל העם היהודי בגולה הרצון להיות חלק מן היהדות. אמנם בחלק גדול הרצון כבר פס, והוא אבוד ליהדות, ובפרט בקיבוצים היהודיים הקטנים אשר ייעלמו על-ידי נישואי-תערובת בעוד דור אחד. אך עדיין קיימת שכבה גדולה בה רצון זה טרם פס, אלא מבקשים למלאותו תוכן יהודי ספציפי שיש להתלבט בו ולהתחבט בו. מדינה יהודית בתור שכזו, בתור ערך לעצמה – אינה מעניינת אותם. כי זה לא מעניין כיום אדם מודרני בעולם המערבי. זה מעניין את הזאמבזים והטאנגאנייקים, ואין הדברים אמורים לגנותם של אלה, אלא שהללו מצויים בתקופת הלאומיות שלהם, אך זה לא מעניין כיום את הצרפתי ואת ההולאנדי המשכילים ודומיהם. הללו ויתרו בקלות על האימפריות שלהם, ושוב אין מפעמת בהם תשוקה שחלק גדול מן העולם יהיה צבוע על גבי המפה בצבע מדינתם. העם היהודי נעשה במערב לעם של משכילים, שהלאומיות אינה מלהיבה אותם; היא מטבעה אינה יכולה לעניין כיום את השכבה הזו של האינטליגנציה במערב אשר עליה נמנית מרבית עמנו.
לפני זמן לא רב נפגשתי לשיחות עם קבוצות של אינטלקטואלים יהודיים צעירים מצרפת, ונוכחתי לדעת עד כמה מרוחק הוא המשכיל היהודי הצעיר – מכל גווני הקשת הפוליטית וההשקפתית – מן הדברים הנראים כאן בארץ כחשובים, ועד כמה מרוחקים הם הנושאים, החשובים בעיניו, מתודעתנו הציבורית.
אין זה מלהיב אותו ששגרירנו יתקבל גם הוא בטקס ממלכתי על-ידי הנשיא דה-גול, ואילו את מה שהוא מחפש, את בעיית ה"זהות היהודית" (Identite' Juive) שלו, לא ימצא בדגלה של מדינת-ישראל. לא זה מה שמעניין אותו. ואם אומרים לו שאנו יוצרים כאן משטר חברתי הוגן (דבר שהוא שקר לעצמו) – אין ההישג המוצהר הזה מעניין אותו, כי דבר זה עשו ועושים גם הרפובליקה הרביעית והחמישית בצרפת, הנשיאים רוזוולט, קנדי וג'ונסון בארה"ב, והלייבור באנגליה, ואין בכך שום עניין יהודי ספציפי. אך אם יש לו הרגשה עמומה שהוא שייך או רוצה להשתייך לעם היהודי, הרי צריך להראות לו כי השייכות לעם היהודי מתבטאת במאבקים על עניינים יהודיים ספציפיים שאינם חלק של המציאות של העולם הלא-יהודי. ואני לא אומר תורה ומצוות כדרך שייכות יחידה ובלעדית, אלא מציאות חברתית ומדינית שבמרכזה המאבק על עניינים יהודיים ספציפיים, מאבק ממש ולא הסכמים קואליציוניים על חיובם או שלילתם של תורה ומצוות.
כי מה הרבותא בנושאים הכלליים שבהם אנו עסוקים? כל התנועה הקיבוצית שלנו עשתה למען הצדק הסוציאלי פחות מהנשיא ג'ונסון, המיליונר מטכסאס. התנועה הקיבוצית היתה הרבה יותר אגואיסטית, ואחד הגורמים שפעלו בה, מדעת ושלא-מדעת – הוא השאיפה להשתמט מאחריות למצבם הריאלי של יהודים בעולם.
ושאלה נכבדה יותר היא, באיזו מידה באה לביטוי בציונות בכלל המגמה (שהיתה בהחלט לא-מודעת) לברוח מן העם היהודי הריאלי, במסווה של לאומיות יהודית. אפילו בהחייאת השפה העברית היה מעורב הגורם של בריחה מן היידיש, אשר היא-היא היתה לשונם של היהודים הריאליים.
אפשר לומר שמר אורי אבנרי, בגישתו האנטי-יהודית והאנטי-דתית הקיצונית – הוא המבטא בפירוש את מה שקיים בנפשם של רוב מנהיגי הציבור שלנו, אלא שהם בחלקם משתדלים לרמות את עצמם מבחינת התרחקותם המוחלטת מההיסטוריה של העם היהודי ומן העם היהודי עצמו, ואילו אחרים מתכוונים לרמות את האחרים מאותה הבחינה – הם יודעים שאין להם שום קשר עם היהדות ועם העם היהודי, אך רוצים לרמות את היהודים בעניין זה. הם מעוניינים במגבית, כתופעה קבועה, שהיא מונעת התקשרות נפשית של יהודי הגולה עם מדינת-ישראל, כי היא מרגיעה את מצפונם במקום לעורר את הפרובלמאטיקה היהודית שלהם.
ואם לחזור לדוגמת הקיבוץ כבריחה מן העם היהודי, הרי הוכח הדבר בצורה בולטת בכך שהקיבוץ אינו מסוגל לקלוט המוני יהודים, שבשבילם הוא נשאר דבר זר לגמרי. כל בר-דעת יכול היה לדעת מראש, כי זו לא תהא צורת-החיים שתפתור את בעיות העם היהודי. אולם אלה שיזמו צורת-חיים זו – יצרו את החומה הזאת, הקיימת עד היום, והם-הם שרצו בכך. ודומני כי אחת הבחינות ממנה יש לדון בזכות קיומו של הקיבוץ היא – שאינו קולט כיום יהודים. מהי אפוא ההצדקה לקיים צורה זו כנכס לאומי לאחר שפסקה לקלוט יהודים?
אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה על ידי הפועל השבדי, הנורבגי, האנגלי, האמריקני, ההולאנדי, השוויצי, בארצות המשטר ה"קאפיטאליסטי", ולא נמצאה קורלאציה בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להפך – מתגלה שדווקא במשטר קולקטיבי האדם פחות חופשי. ואני חוזר ומדגיש – שום תיקון סוציאלי אין בו תוכן יהודי ספציפי, לכן במה ימשוך אליו את היהודי בגולה?
אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך עמדתו של האינטלקטואל היהודי בישראל, היכול הוא להיות במעמד של "זר", של אאוט-סיידר? היש באפשרותו לגבש מהות יהודית אשר תעמוד כאתגר בפני המשכיל היהודי בגולה?
ישעיהו ליבוביץ: פרשת כפר-קאסם יכולה לקרות בכל מקום בעולם; "שפיכות-דמים דזיל" – זוהי תופעה אנושית-כללית היום. אך המחריד הוא, שהציבור שלנו השלים עם זה והאחראים לכך נשארו כולם על מכונם. בכל מדינה מתוקנת היה שר-הביטחון מתפטר מיד אחרי מעשה ממין זה, והרמטכ"ל היה מתפטר, ואף הממונים בדרגים הנמוכים יותר, וכל העם היה מקבל את התפטרות זו, אפילו לא היה מטיל בהם דופי – אלא מפני שהדבר קרה תחת שלטונם. כאן הציבור לא דרש זאת.
יש סימני שפלות באינטליגנציה שלנו יותר מאשר בארצות אחרות. סטאלין יכול היה להשתלט רק על-ידי הוצאת מיליוני אנשים להורג ולמחנות-הסגר, רק כך יכול היה להשתיק את אנשי-הרוח הרוסיים. ואילו אצלנו מספיק האיום שסופר, פרופסור, או חבר-אקדמיה מסוים לא יקבל הזמנה לארוחת-צהריים בבית-הנשיא, או למתן כבוד חגיגי ממין אחר – כדי להביאו לכך שהוא ישתיק את מצפונו ולא יאמר את האמת שבליבו.
אהוד בן עזר: מבחינה פוליטית ומעשית, כיצד נראית לעיניך האפשרות של קיום מדינת-ישראל כמדינה יהודית בעיקרה ובתוכנה.
ישעיהו ליבוביץ: אני משוכנע, כי המגבית דרושה לא כדי לקיים את המדינה אלא כדי לקיימה במשטר מסוים. אין לי ספק כי המגבית ורוב המענקים (חוץ מהעזרה לצרכים ביטחוניים מארה"ב) וכן רוב הכספים מגרמניה – אינם באים לסיפוק צורכי המדינה אלא לסיפוק צרכיה כשהיא נמצאת בשלטון מסוים. לצרכים חיוניים משיגה היום כל מדינה תמיכה; עזרה בפיתוח החקלאות והתעשייה, ואפילו עזרה צבאית. אך אנו מקבלים תמיכה כדי לקיים את רמת-החיים אשר בזכותה יכול השלטון הקיים ליהנות מתמיכת העם. טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-החינם מונע את האפשרות של הבראת המשק, וכהדיוט, הדבר מתקבל על דעתי – שכספי החינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשנייה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו.
ההשפעה השלילית אינה מתמצית בבעיות-פנים אלא הורסת את כלל יחסינו עם העם היהודי בגולה. הנתיב בו אנו מהלכים אינו יוצר את הקשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה לא קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר. זהו הניגוד הגמור לשותפות הגורל.
כמה שבועות אחר מבצע סואץ 56' יצא הרמטכ"ל של אותם ימים, משה דיין, לביקור מטעם המגבית היהודית בדרום-אפריקה. אפשר להתווכח על נחיצותו של המבצע, אך עובדה היא שנהרגו בו עשרות בחורים יהודים, עשרות קצינים צעירים; ומה תבע הרמטכ"ל הישראלי מיהודי דרום-אפריקה, האם ביקש מהם כך וכך צעירים יהודים במקום אלו שנפלו? לא! הוא ביקש מהם ממון! תרומות נוספות למגבית. זו היתה התביעה!
במקום להמריד את הצעיר היהודי בגולה נגד הוריו, במקום לגרום לו שיעמוד בקונפליקט עימם ועם עצמו ועם זהותו היהודית – אנו באים כמבקשי תרומה אל הוריו ומקבלים את הכסף מהם בדיוק כדי שלא לעשות את כל הדברים העשויים לקומם את בניהם עליהם, לנתקם להביאם ארצה. אלה הנותנים את הכסף יודעים מדוע הם נותנים אותו – כדי לשמור את הנפש, את נפשם של הבנים בגולה. וכך, מתנועה הממרידה בנים נגד הוריהם הפכה הציונות ומדינת-ישראל עימה לתנועה הנסמכת על דור הורים ולוקחת מהם תרומות כדי שלא לעשות את מה שמוטל עליה. המגבית, כביטוי לדרכה של מדינת-ישראל בקרב יהודי הגולה, עומדת בניגוד למהות היהודית של המדינה ובניגוד לאפשרות או לתביעה שמהות זו תוכל אי-פעם למשוך צעירים יהודים לעלות ארצה.
ואילו נשאלתי, מבחינה פוליטית כללית, כיצד היה על מדינת-ישראל להדגיש את עובדת היותה מדינתו של העם היהודי, הייתי אומר – כדי לחדד ולהבליט את ההשקפה – שמראשיתה לא היה עליה להיכנס כחברה בארגון האומות-המאוחדות. שווייץ, דרך-משל, לא הצטרפה לאו"ם בגלל המסורת ההיסטורית-פוליטית של נייטראליות, שנקבעה גם בחוקתה ושמונעת אותה מלהשתתף בהחלטות או בהצבעות שיש בהן משום נקיטת-עמדה בסכסוכים בינלאומיים ומשום הכרעה לצידם של מדינה פלונית או גוש פלוני נגד מדינה אחרת או גוש אחר. עמדה זו של שווייץ זכתה להבנה ולהערכה בעולם כולו, באשר היא מבטאה את המהות ההיסטורית והמדינית המיוחדת של שווייץ, ואין איש מטיל דופי בשווייץ בגלל "בדלנות" או בגלל גישה של "אני את נפשי היצלתי."
אילו היתה למדינת ישראל "תודעה יהודית" אמיתית, אילו ראתה עצמה כמייצגת את העם היהודי ואת גורלו ההיסטורי המיוחד-במינו, אילו היתה קובעת – לעצמה וגם כלפי העולם כולו – שבהתאם לייחוד ההיסטורי-הלאומי הזה היא אינה מדינתם של כל תושביה בלבד אלא רואה עצמה אחראית לגורלם של כלל היהודים בעולם, אפילו של אלה שאינם מכירים בה כמייצגת אותם – היתה מדינת-ישראל מודיעה מיד עם הקמתה שאינו יכולה להצטרף לאו"ם, כדי שלא תיאלץ בהזדמנויות שונות להצביע באופן שעשוי להזיק ליהודים במקום כלשהו.
עמדה כזאת היתה מחזקת את תודעת הייחוד היהודי בקרב היהודים בעולם כולו, והיא היתה זוכה ליחס של הבנה וכבוד גם מצד העולם הגויי, שחש בשעת הקמת המדינה את המיוחד שיש במאורע הזה. גם מבחינת האינטרס הפוליטי של המדינה ושל העם היהודי היה דבר זה מסייע לנו מאוד: כי בהיותנו באו"ם אנו על-כורחנו גרורה של המערב, ואילו היינו נייטראליים מחוץ לאו"ם אפשר שזה היה מרכך את עמדת ברית-המועצות כלפינו וכלפי יהודיה; ייתכן שבתנאים אלה גם היה קל יותר להגיע להתפייסות עם העולם הערבי.
כל האפשרויות הללו הוחמצו וחוסלו מתוך תאוותנו שמדינתנו תהיה מדינה ככל המדינות והעם היושב בה עם טריטוריאלי ככל העמים, ולא מרכזו של העם היהודי ההיסטורי.
ההינתקות מן ההיסטוריה של העם היהודי ומכל שיקול על משמעותה של מדינת-ישראל לגבי ההמשך של היסטוריה זו, מתגלית ביחסינו עם גרמניה. אילו היה שמץ של תחושה יהודית-היסטורית ושל התחשבות בעיצוב התודעה היהודית הלאומית בעתיד – פועל בלב שליטינו, לא היה שום שיקול של רווחיות בשעה זו מביא אותם לקבל אתנן-זונה מגרמניה, לקיים עימה יחסים דיפלומאטיים תקינים בדור הזה ולטהר אותה על-ידי כך לפני האנושות ולפני ההיסטוריה. מדינת ישראל בגדה בהיסטוריה היהודית ובעם היהודי למען טובת-הנאה של שליטיה, המשחדים את תושבי המדינה באמצעים שהם רוכשים על-ידי הבגידה הזו.
אהוד בן עזר: כאיש מדע-הטבע וכיהודי מאמין, מהי עמדתך בין שני העולמות הללו? האין אתה בא לידי סתירות מהותיות בתחומו הפנימי של עולמך – בתור אדם דתי השרוי בתוך-תוכה של עשייה מדעית בתקופתנו?
ישעיהו ליבוביץ: התפיסה האמונתית-דתית של התורה מחסלת את כל הבעייה של הניגוד בין התורה ובין הידיעות וההכרות שרכשנו לנו מן המדע – בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוחי-סרק.
כל העיסוק בעימות (קונפרונטאציה) המדע והאמונה, וכל ההשתדלות לאמת את התורה על פי ההכרות של המחקר המדעי (מדעי-הטבע או המחקר הפילולוגי-היסטורי) ובייחוד ההשתדלות המגוחכת "להציל" (כביכול) את אמיתת התורה על-ידי הטלת ספק בוודאות של תוצאות השימוש במתודה המדעית, או על-ידי ההסברה ש"אמת מדעית" אינה עניין של ודאות אלא של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה היא מוחלטת – כל אלה הן טעויות גמורות בהבנת מהות המדע, ומשגים חמורים מבחינה דתית-אמונתית.
כל העוסק בעימות הזה מעיד על עצמו, שהוא מתייחס לתורה הקדושה כשם שהוא מתייחס לספר-לימוד בפיסיקה, בגיאולוגיה, בביולוגיה וכדומה. זאת אומרת, הוא דן בה מבחינת הערכתה כמקור של אינפורמציה לאדם; ואם הוא אדם המוחזק בעיני עצמו דתי, אין לגביו בין התורה ובין ספר-לימוד מדעי אלא שהאינפורמאציה שהתורה מספקת מהימנה יותר.
לאמיתו של דבר, גישה זו היא חילונית מובהקת, גישה של אדם שאינו מכיר כלל את המשמעות של המושג כתבי-הקודש, שהוא קטגוריה דתית טהורה. כל עניין של אספקת אינפורמאציה לאדם – ככל עניין של סיפוק צורך אנושי או מימוש ערך אנושי – חולין הוא ולא קודש, ובנידון זה אין שום הבדל בין אינפורמאציה על מזג-האוויר, או אינפורמאציה על העולם ומלואו ועל מהותם של הטבע ושל האדם; כשם שמבחינה דתית אין שום הבדל בין סיפוק צורך הגוף, כגון: מאכל ומשקה, ובין סיפוק צורך הנפש, כגון: ידיעה והשכלה.
עניינה של הדת – הקטגוריה של הקדושה – הוא מעבר לכל אלה, ובמובן ידוע אף זר להם לגמרי, לכל הצרכים, האינטרסים והערכים האנושיים. עניינה של התורה ושל כל כתבי-הקודש הוא הכרת מעמדו של האדם לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד") והדרישה היא שהאדם יעבוד את ה' – ולא הקניית ידיעות על העולם, על הטבע, על ההיסטוריה, ואפילו על האדם עצמו.
כשם שמצוות התורה הן התוכנית של עבודת ה', ולא התוכנית של תיקון חברתי, מוסרי או אינטלקטואלי של האדם או של האנושות, כך היגדי התורה אינם תיאורי-טבע או סיפורי-היסטוריה, אלא אחת הצורות המרובות של הביטוי "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; והוא הדין בהלכה ובתורה-שבעל-פה. הסעיף הראשון של "שולחן ערוך, אורח חיים" הוא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה'." לא לעמוד בבוקר כדי להכיר משהו על-אודות העולם, הטבע או האדם. לדעת איך ומתי מתהווה העולם, ואם בכלל נתהווה – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של המחקר המדעי; לדעת את טיבו ואת טבעו של האדם – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של האנתרופולוגיה הפילוסופית; ושתי הידיעות הללו כאחת הן אירלוואנטיות מבחינת האמונה והדת.
מעמדו של האדם לפני ה' אינו מוגדר מצד המציאות הטבעית, וחובת עבודת ה' – והכרת חובה זו – אינן תלויות ואינן מותנות בכך אם העולם קדמון או מחודש, אם נברא ומתי נברא ואיך נברא, ומה היו תולדותיו ותולדות האנושות. השאיפה לדעת דברים אלה היא מן הדאגות של האדם – דאגות אנושיות, אינטרסים של ידיעתו והכרתו, ובהם עוסק המדע, ואילו לדת ולאמונה, לתורה ולמצוותיה, יש "דאגות" אחרות לגמרי – "דאגות" מסוג מה שנוסח באותו סעיף א' של ה"שולחן-ערוך". ממש מגוחך הוא הרעיון שהתורה ניתנה כדי ללמד את האדם פרק במדעי-הטבע או בהיסטוריה, ושהשכינה ירדה על הר-סיני כדי למלא פונקציה של מורה לפיסיקה, לביולוגיה, לאסטרונומיה וכדומה; וכי השם-יתברך הוא רק פרופסור טוב יותר מאשר הפרופסור באוניברסיטה! רעיון זה אינו מגוחך בלבד אלא יש בו משום חירוף וגידוף.
הניגש לתורה מבחינת האינפורמציה המדעית שהיא מספקת (או אינה מספקת), מעיד על עצמו שאין כוונתו לעבוד את ה' אלא שה' (כביכול) יעבוד אותו וישרת את צרכיו מבחינת סיפוק-ידע; לשון אחרת: אדם זה ניגש לתורה ולנותן-התורה לא מבחינת אמונה-לשמה אלא מבחינת אמונה-שלא-שמה, אמונה לצורכי עצמו. האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו מצפה שהתורה תלמד אותו משהו על-אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה; אם הוא מתעניין בבעיות הללו – הוא מטריח את עצמו כדי לברר אותן, עד כמה שהמדע מאפשר לו דבר זה, ואין הוא מתחצף להטריח בכך את השם-יתברך.
מן התורה האדם המאמין מצפה לדבר אחד בלבד: להדרכה בדרכי עבודת ה'. לפיכך הוא מבין, שכל מה שאמרה תורה על-אודות העולם וההיסטוריה – לא נאמר לשם הקניית ידיעות לאדם – דבר שהוא עניין של חול ולא עניין של קודש – אלא נאמר מתוך מגמה דתית, שדבר אין לה ולאינטרס המדעי.
השם-יתברך אינו פונקציונר של העולם ולא הדמיורגוס של אפלטון, ואין מקשים ממה שאנו יודעים מן המדע על העולם – על מה שהתורה מצאה לנחוץ להגידו.
[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]
אהוד בן עזר: כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 67'?
ישעיהו ליבוביץ: לגבי העתיד הנראה לעין אין שלום ערבי-ישראלי נראה כאפשרות ריאלית. אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי-אפשר לדעת מראש – ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון. האלטרנאטיבה שנוהגים להציג בקשר לבעיית השטחים שנכבשו במלחמת 67': שלום (כלומר, ויתור על השטחים) או ביטחון (החזקה בשטחים) – איננה ממצה את כל האפשרויות. הרבה יותר מתקבלת על הדעת האלטרנאטיבה של לא שלום ולא ביטחון.
אנחנו נמצאים במצב של מלחמה לאטנטית, העשוייה בכל יום לקבל ממדים חמורים ביותר. ונידרש לשלם בעד קיומנו באופן מתמיד מחיר בנפש אדם ובוויתור בתחום הכלכלי ובהרבה שטחים אחרים, שאי-אפשר לפתחם אלא על בסיס של כלכלה פורחת. ואין שום ספק שמחיר זה ילך ויעלה משנה לשנה, ואולי אפילו מחודש לחודש. ובסופו של דבר אין ערובה כמה זמן נוכל להחזיק מעמד בתנאים אלה. אלא שהחלטתנו נחושה וברורה להחזיק מעמד עד קצה גבול יכולתנו.
אהוד בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו – למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה?
ישעיהו ליבוביץ: התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו – זאת אומרת, אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך. ולגבינו הערך הוא העם היהודי ויהדותו.
מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא-יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת – לא תהיה מדינה יהודית, אלא סתם מנגנון שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה לדרגת ערך – זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה – אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.
אהוד בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.
ישעיהו ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי מיליון ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית – חורבן מדינת ישראל; שנית – הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית – ערעור כל המיבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב., והן על-ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על-ידי מנהלי-עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים.
אהוד בן עזר: מה עלינו לעשות?
ישעיהו ליבוביץ: מאחר שאין סיכוי להשיג שלום, עלינו להסתלק מיד, עוד הלילה, מן השטחים המיושבים על-ידי מיליון וחצי ערבים, ולהתבצר במדינתנו היהודית, ולהשקיע את כל כוחנו בהחזקה בה. קיימת עוד אפשרות אחת, רחוקה, שיכפו עלינו סידור מטעם המעצמות הגדולות, אמריקה ורוסיה, הוא אולי יגרום לשקט יחסי לתקופה קצרה. מה שיבוא אחריה – אי-אפשר לצפות מראש.
אהוד בן עזר: נקודת המוצא שלך היא דתית. אך יש חוגים דתיים בישראל הרואים את מלחמת ששת הימים, כיבוש הכותל המערבי וירושלים העתיקה, ושאר מקומות קדושים ליהדות – כאקט של תחילת הגאולה. הם רואים את הדת היהודית באור משיחי. נוטים לקדש את הכוח הצבאי. נוטים למתן ערך יהודי-דתי לישראל הגדולה ולשלמות הארץ, כלומר, להשתלטות יהודית על כל השטחים שנכבשו במלחמה האחרונה. [יוני 67'].
ישעיהו ליבוביץ: זוהי השבתאות המודרנית. הגלגול המודרני של נביאי השקר, הפרוסטיטוציה של דת ישראל לאינטרסים של קאניבאליזם לאומני וליצר השלטון. זוהי דתם של אנשים אשר להם הלאום נעשה אלוהים, המולדת – תורה, והריבונות הלאומית, כלומר השלטון – לדבר שבקדושה.
לניצחונות צבאיים ולכיבושים כשהם-לעצמם אין שום משמעות דתית. דין מלחמת ששת הימים כדין מלחמותיו של המלך ירבעם בן יואש, אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה," ודבר זה לא מנע את נביא-ה' מן החזות הקשה שחזה למלך הרשע ולעמו: "בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו."
ההשוואה הרווחת של מלחמת ששת הימים למלחמת החשמונאים – שהיתה ביסודה מלחמת-אזרחים בעם היהודי בין שומרי-תורה ובין המתייוונים – היא סילוף גמור: הפעם שוחרר הר-הבית לא בידי החשמונאים אלא בידי המתייוונים.
אשר לחזון המשיחי – הרי הוא חזון שאינו ניתן לאקטואליזאציה. מקרי האקטואליזאציה של המשיחיות הם הנצרות והשבתאות. כשפקעה בועת הסבון השבתאית בשעתה, נפגעה היהדות, שנתפסה ל"בלוף" המשיחי ההוא, ונפצעה פצע אשר ממנו לא נרפאה. וכשתתפוצץ הבועה השבתאית המודרנית – יגרום הדבר למפולת רוחנית ונפשית העשוייה לחסל את היהדות כולה.
אהוד בן עזר: האם חל שינוי מהותי ביחסים בין ישראל ליהודי התפוצות אחר מלחמת 67'?
ישעיהו ליבוביץ: לדעתי לא חל שינוי מהותי. ההיגררות של חלקים גדולים של הנוער היהודי אחר השמאל-החדש אינה אלא המשך של תהליך ההתרחקות מן היהדות, ההתבוללות בעולמם של הגויים, וההיגררות אחרי הלכי הרוח והערכים המקובלים שם. תהליך שהתחיל כבר לפני כמה דורות, ואשר מדינת-ישראל מעולם לא הצליחה לעצור אותו. למעשה, העם החי במדינת-ישראל כיום לא היה מעוניין להציל את ההמשכיות של ההיסטוריה של העם היהודי. ולכן המדינה גם לא השפיעה על תהליך ההתמוטטות, ההתפוררות וההתבוללות של העם היהודי.
ההתלהבות של היהודים בחוץ-לארץ ממדינת-ישראל היא כמין חיפוי על המציאות תוך היעדר כל רצון אמיתי לשנות את המציאות של ההתבוללות מעיקרה. מחפים על המציאות באירועים הפגנתיים שאינם משנים את מהותה של המציאות. ההתעוררות הסנטימנטאלית בעקבות המלחמה האחרונה לא הפכה להתעוררות אכסיסטנציאלית, ואין להתפלא על כך, כי מהתעוררות סנטימנטאלית אף פעם לא תוכל לצמוח מהפכה אכסיסטנציאלית.
אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל?
ישעיהו ליבוביץ: דת אינה קיימת כדי "למלא תפקיד". הדת היהודית – או שהיא תכלית לעצמה או שהיא פסולה. וזוהי ההבחנה שהמחשבה הדתית המסורתית בישראל מבחינה בין תורה-לשמה ובין תורה-שלא-לשמה; וכבר נאמר ש"תורה לשמה נעשית סם-חיים, ואילו תורה שלא-לשמה נעשית סם-המוות." (מסכת תענית, דף ז').
אהוד בן עזר: מה דעתך על החלטת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי?" – החלטה המבוססת בחלקה הגדול על ההלכה היהודית?
ישעיהו ליבוביץ: מיהו יהודי? כל הפרשה הזאת היא אי רלוואנטית לחלוטין. מדינת ישראל אינה מייצגת את היהדות ואינה מחליטה על אודות היהדות. שום מדינה בעבר, בהווה או בעתיד לא ייצגה ואינה מייצגת ולא תייצג את היהדות.
לפיכך החלטות הכנסת רלוואנטיות רק לגבי סדרי המדינה ולא לגבי סדרי היהדות. לגבי היהדות רלוואנטית רק העובדה, שאדם אשר מבחינת מושגי-היסוד והקביעות החוקיות של היהדות הוא מפר-ברית, משומד-להכעיס ופושע-ישראל – זכאי במדינת ישראל להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, ולפקד על חיילים יהודים. וזכותו זו היא בלתי-מעורערת מבחינת מהותה של המדינה הזאת, כמוסכם בין דתיים וחילוניים כאחד.
אני אינני יהודי לפי מובן המילה הזאת בחוק של מדינת ישראל. ולכן לא איכפת לי מי נרשם ומי לא נרשם כיהודי בערכאות של המדינה. אין קופירייט על השימוש בשם "יהודי", וכל הרוצה להשתמש בו יכול להשתמש בו כרצונו. המשמעות המהותית של השם הזה ידועה לי ולכל השותפים איתי להשקפה ולדעה, והיא אינה מושפעת מחוקיה או תקנותיה של המדינה.
אם הכנסת תחליט מחר ברוב של שישים ואחד קולות שכל מי שמורח את חוטמו בצבע ירוק נקרא יהודי, זה יהיה חוק של המדינה. אך הוא אינו רלוואנטי בשבילי. מי שמשלים עם דימוקראטיה משלים גם עם האפשרות שאיוולת תתקבל ברוב-דעות.
אהוד בן עזר: מה בעיניך הדמות האידיאלית או האוטופית, של מדינת-ישראל? האם אתה בעד "מדינת הלכה", אילו היתה לך אפשרות לקבוע עובדות?
ישעיהו ליבוביץ: אינני יכול לענות לך על שאלה זו. לא אני קובע את העובדות. רוב העם בישראל נמצא בכיוון אחר לגמרי. זו שאלה היפותיטית, ואי-אפשר לענות עליה.
מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה "מדינת ההלכה". המאבק בין הדת ובין חילוניותה של המדינה הוא נצחי.
אינני סוגד ל"פרה הקדושה" הקרויה "אחדות העם". לא ידוע לי שום דבר בעל ערך שהושג על-ידי אחדות. כל דבר ערך הושג רק על-ידי מאבקים פנימיים קשים ביותר, עד כדי מלחמות-אזרחים עקובות מדם. גם היום דת ישראל זה דבר המפלג את העם. כל דבר בעל ערך מפלג את בני-האדם. על ערכים צריך להיאבק, צריך להילחם, אי-אפשר להתאחד. על שותפות לשלול שלל ולבוז בז – על זה אפשר להתאחד.
אהוד בן עזר: כלומר שההלכה היהודית והמדינה היהודית הן כמו שני קווים מקבילים אשר אינם נפגשים לעולם? שחייב לשרור ביניהן תמיד אנטאגוניזם?
ישעיהו ליבוביץ: לאדם הדתי הדת היא ערך, זאת אומרת – תכלית לעצמה. אך שום מדינה אינה ערך בפני עצמה. למדינה, כפי שאמרתי, יש משמעות אינסטרומנטאלית בלבד. השאלה על משמעותו של העם היהודי לא התעוררה מעולם לפני שקמה הציונות, והעובדה שהיא מתעוררת היום מעוררת ספקות אם יש עוד המשך לעם היהודי. ואם אין המשך, אז המדינה היא לא רק מיותרת אלא אין לה זכות קיום. ואין היא אלא מנגנון של כפייה ואלימות, הקיים לצורך עצמו.
לשם מה ליצור "עם עברי" חדש? – כלומר, גוש בעל כוח ללחום, להרוג, וליהרג? לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על-ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי; אני איני צריך להשתייך לקונסטרוקציה מלאכותית.
היום קיים תהליך של התפוררות, התמוטטות והתבוללות של העם היהודי, תהליך המתקדם בצעדי-ענק. אני חושב שאנחנו הולכים לקראת פילוג בעם היהודי. מהותה של הדת שהיא נגד המדינה, נגד כל מדינה; היא הביקורת הנצחית על המדינה – על הלאומנות, על הריבונות, על השלטון ועל השליטים, ולעולם אין היא מזדהית עם המדינה ועם מוסדותיה. כיום, בישראל, במצב הקיים, בו היהדות הדתית משתלבת במשטר החילוני – אין היהדות הדתית מייצגת שום ערכים, אלא משמשת רק גורם מפריע לערכים שהמדינה החילונית היתה עשויה אולי לפתח אותם.
אהוד בן עזר: אנשים צעירים בישראל כיום, ההולכים לשרת בצבא, מדברים על תחושה של "עקדה חילונית". יש להם הרגשה כי דור ההורים, והמדינה – מקריבים אותם, אך בלא כל פיצוי או ניחומים של אמונה דתית בהישארות הנפש, במשמעותם הנצחית והאלוהית של החיים.
ישעיהו ליבוביץ: עקדה? אני מכיר רק אחת – ניסיונו של אברהם אבינו. עקדה היא ביטול ערכי האדם למען יראת-השם ואהבת-השם. ואילו ה"צעירים" מתכוונים לוויתור על החיים למען ערך אנושי מובהק, אחר, הנקרא פאטריוטיזם. ויתור זה – העדפת אינטרס אנושי אחד על האחר – הוא הניגוד לעקדת יצחק. זו תופעה נפוצה מאוד. גם הנאצים דגלו בדעה שהמולדת והעם עדיפים מחיי האדם, ושהאדם חייב להקריב את חייו למען העם והמולדת. "טוב למות בעד ארצנו" – זאת אינה עקדה. יש אדם הדבק בארצו יותר מאשר בחייו, ויש דבק בחייו יותר מאשר בארצו.
בן-אדם צריך לדעת ללחום כשם שהוא צריך לדעת לעבוד. הגנה על המולדת ולחימה אינן ערך, כשם שגם עבודה אינה ערך. הן רק בגדר של סיפוק צרכים.
אהוד בן עזר: היש לדעתך הבדל בהרגשתו של חייל יהודי חילוני לעומת חייל יהודי דתי, הנמצאים שנים על קו הגבול עם האוייב הערבי ומעמידים את חייהם בסכנה למען קיום המדינה?
ישעיהו ליבוביץ: אין שום הבדל. ההבדל ביניהם הוא בכך שאחד מהם רואה חובה לעצמו לעבוד את השם בחייו, והשני אינו מכיר בחובה זו. לגבי הגנת המולדת שניהם שווים.
ישעיהו ליבוביץ נולד ב-1903 בריגה, לאטביה. אחר מלחמת-העולם הראשונה יצאה משפחתו לגרמניה והוא סיים לימודיו בכימיה באוניברסיטת ברלין ב-1924, וברפואה באוניברסיטת באזל; עבד במחלקה לכימיה של אוניברסיטת ברלין, במכון לכימיה ביולוגית בברלין-דאהלן, ובחלקה לפיסיולוגיה באוניברסיטת קלן. ליבוביץ עלה לארץ-ישראל ב-1934, ומאותה שנה היה מורה באוניברסיטה העברית. משנת 1955 פרופסור-חבר לכימיה ביולוגית, ומ-1961 ועד לפרישתו, פרופסור-מן-המניין וראש המחלקה לכימיה אורגאנית וביולוגית.
פירסם בעברית ובלשונות אחרות מחקרים מתחום הכימיה האורגאנית, הביוכימיה, הפיסיולוגיה והקיברנטיקה, ובעברית מאמרים בענייני השעה, יהדות ובעיות הדת. היה מעורכיה הראשיים של האנציקלופדיה העברית הגדולה, שבהוצאת "מסדה". ממנהיגי תנועת "העובד הדתי" ו"שורת המתנדבים", ונודע כפולמוסן חריף וכאיש מדע והגות רב-גוני. עמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות הנחרצות, סגנונו הבוטה והמושחז, יושרו האישי, עקביותו וכוח ראייתו למרחוק את הסכנות האורבות לפתחה של החברה הישראלית – הִקנו לו מתנגדים רבים כמו גם תלמידים ומעריצים, חילוניים ודתיים כאחד, הרואים בו אחד מגדולי החכמים היהודיים בדורנו.
ספריו העבריים: "חינוך ללימוד תורה ולקיום מצוות" (עם א. אלינר) (1943); "התורשה מהי?" (1945); "תורה ומצוות בזמן הזה; הרצאות ומאמרים" (1954); "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (1975).
פרשת הילד יוסלה וחטיפתו, המוזכרת בריאיון, היא פרשת יוסלה שוחמאכר, בן השמונה, שהוסתר בשנת 1960 בידי סבו, ר' נחמן שטארקס, דודו שלום שטארקס, וידידיהם האדוקים הקנאים, מחשש שמא יעזבו הוריו אלתר ואידה שוחמאכר את הארץ ויחזרו עם בתם נינה ובנם יוסלה לברה"מ. כשסירב הזקן לציית להחלטת בית המשפט שציווה עליו לגלות את מקום מחבואו של הילד – הושב במאסר. הפרשה הגיעה לסיומה בשנים 1962-1960; שירות הביטחון הישראלי גילה את הילד בברוקלין והחזירוהו ארצה להוריו.
חלקה הראשון של השיחה "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית" נדפס לראשונה ב"מאזניים", פברואר 1966, ובשלמותה ב-"Unease in Zion" (1974).
אהוד: לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
נעמן כהן: "אני סבור שהספר 'אין שאננים בציון' הוא ספר בסיס שחייב להילמד בכל בית ספר עברי."
בגיליון:
- ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית
- מוטי הרכבי: הבטחות, הבטחות, הבטחות
- עמנואל בן סבו: אל מול הצביעות העולמית
- עמנואל בן סבו: 2. ואלס לפרח מוגן
- אורי הייטנר: צרור הערות 15.2.26
- עדינה בר-אל: ד"ר כלנית הרשקוביץ' שפורן
- נעמן כהן: "הסברה ישראלית" – בין דיזרעאלי, ליזרעאלי
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
ישעיהו ליבוביץ
הזהות היהודית והשתיקה הישראלית
מוטי הרכבי
הבטחות, הבטחות, הבטחות
קראתי באינסטגרם שבעקבות ההצהרה ה״דרמטית״ של בנט שאם יהיה ראש ממשלה, הוא ייתן 1 מיליון שקל לכל מילואימניק. גם לפיד יצא בהצהרה לא פחות ״דרמטית״ – כשלפיד יהיה ראש ממשלה הוא 1. יוריד את המע״מ ל-14%. 2 יגייס את כלללללל החרדים!
גם אני כמובן מתכוון לרוץ לראשות הממשלה ואתן יותר משניהם:
1 בנט נותן מיליון שקל, אני אתן מליון דולר!
2. לפיד יוריד את המע״מ ל 14% אני אוריד את המע״מ ל 0%.
לפיד יגייס את כל החרדים, אני אגייס את כל החרדים והחרדיות! בודק גם אפשרות לגייס חרדים בברוקלין.
לנתינים מתל אביב אוסיף עוד 3 בונוסים:
1. הצטרפות להתפרעויות בקפלן תיחשב לשירות מילואים מלא שמקנה להם את מיליון הדולר, כולל כפל מבצעים (מיליון הדולר יהיה בנוסף לכספים שמקבלים מהעמותות) וכן ללא תלות בגיל (זיכרו, גם בלי האדמו״ר אהרון ברק הגיל הממוצע בקפלן מסתובב סביב ה-70).
2. על כל ערבי שירצח ערבי, נתלה יהודי בקפלן (תל אביבים לא לדאוג הכוונה ליהודי עם כיפה ופאות) וכדי שחלילה לא נטעה – הכוונה לכל ערבי שרוצח ערבי בישראל. אם חלילה נקבע סטנדרט של כל ערבי שרוצח ערבי ברחבי העולם לא יהיו מספיק יהודים בכל העולם, וייתכן שנצטרך לתלות גם קפלניסטים.
3. כשיגיעו הרוסיות היפות עם הרגליים הארוכות – לקפלנסטים (ללא תלות בגיל) תהיה הזכות לבחור ראשונים.
אם זה לא ברור אני מניח שגם לפיד, גם בנט וכמובן גם אני מוכנים לחתום על המבצע בשידור חי.
מוטי הרכבי
עמנואל בן סבו
אל מול הצביעות העולמית
אל מול הררי גופות המוחים האיראנים הפזורים ברחבי הערים, גופות הנתונות לספסרות על ידי טובחים, בבחינת הרצחת וגם גבית דמי שחרור המת לצורך הבאתו לקבורה.
אל מול עשרות אלפי הפצועים מאש ההנהגה האיראנית, הנאנקים ממכאוביהם, המוטלים בחצרות בתי החולים הקורסים, המסומנים על ידי שליחי הטובחים עדי לבוא עימם חשבון.
אל מול עשרות אלפי המוחים שנעצרו על ידי זרועות הדיכוי של הטובחים, אשר גורלם נחרץ למוות בעינויים ובשאר מתות שונות ומשונות.
אל מול דממת אירגוני זכויות האדם בעולם, אל מול שתיקת הכבשים המשובטים של מנהיגים בעולם שיש להם דעה, אמירה, הצהרה על כל דבר, אל מול השיתוק שאחז בפיות ראשי האו"ם.
אל מול הרפיון הסופני שאחז בכותבי הדו"חות המוטים במכוני זכויות האדם בעולם, אל מול המדשאות המוריקות והמוריקות בקמפוסים ברחבי העולם, אל מול צעדות הזעם הקדוש והחרון הבלתי נשלט.
אל מול שתיקת הטהרנים והצדקנים מאומות העולם אשר אינם מגישים תלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי להעמיד לדין את מחוללי רצח העם בידי מנהיגיו.
אל מול הסירוב העקשני של התקשורת הבינלאומית המשפיעה "לגלות" את ממדי הטבח, ממדי הדיכוי, אשר נדמה כי בחרה צד והוא אינו צד המשוועים לעזרה הנאנקים תחת מגפי הדיקטטורה הרצחנית.
אל מול כל אלה והרבה יותר, ניצבת מילה אחת, בודדה, מילה הצווחת וזועקת אל מול העולם הסלקטיבי –
צביעות.
והצביעות הנוראית, הצביעות הבלתי הגיונית, הצביעות שעשרות אלפי אזרחים חפים מפשע משלמים בחייהם על הצביעות העולמית.
הצביעות מחווירה אל מול המשך היותה של איראן מדינה החברה במשפחת העמים, אינה מגורשת מהאו"ם, אינה מסולקת מבירות העולם, אינה מוקצית מחמת מיאוס, ואף הינה חברה לגיטימית בכנס הפורום הכלכלי העולמי המתקיים בדאבוס, ובוועדות שונות במסדרונות האו"ם.
שרי ממשלת הטבח והדיכוי מתקבלים בכבוד בטרקליני שועי עולם, כאילו לא טבחו בעשרות אלפי אזרחים חפים מפשע, כאילו לא ביצעו פשע-עם בעמם.
אל מול ההתקרנפות העולמית, במדינת ישראל, המדינה היהודית דמוקרטית, התקיימו ומתקיימות עצרות עם מיוחדות למען החירות, החופש והזכות למחות של אזרחי הדיקטטורה האיראנית, שידורים מיוחדים לטבח שחווים גיבורי המהפכה.
ועתה, רעננו לרגע את הזיכרון הלא רחוק, זיכרון של אומה המבקשת לחיות, המבקשת להגן על אזרחיה מפני חורשי רעתה, אומה הנלחמת להצלת בניה ובנותיה.
אומה העומדת שבורת לב ואגרופה הקפוץ מול אנשי התועבה שפלשו ליישובים, ערים, קיבוצים, לתוככי הבתים בו טבחו, רצחו, אנסו, שחטו, בתרו, שרפו, חטפו ובזזו, זוכרים? טבח שבת שמחת תורה.
וכשאריות האומה הסתערו על מחוללי הטבח והובילו את מלחמת התקומה, התעוררו אותן אומות העולם הדוממות היום, הן זעקו, נזעקו, הזדעקו אל מול מלחמת ישראל, גינו, כינסו, כתבו, פירסמו, תבעו, הטילו סנקציות, אמברגו, לא פעלו מול הקמפוסים הבוערים, אחר האנטישמיות, אחרי מסעות הציד והרדיפה אחר יהודים בכל העולם.
הצביעות, זיכרו אותה, היא כאן, בין איראן לישראל, בין האמת לשקר, בין התוקפן לקורבן, הצביעות מזכירה לנו שוב ושוב, אין לנו על מי לסמוך אלא על...
עמנואל בן סבו
2. ואלס לפרח מוגן
האיש שאנשי המוסר ובעלי המצפן מגינים עליו
לו היתה אימי האהובה בין החיים, ללא ספק היתה מפטירה אל מול דיוקנו של האיש שביקש ממנה סליחה, "תלך כפרה עלינו," בולעת עלבונה, חומלת ומוחלת לאיש המוציא דיבתה רעה, כזו היתה אימי מנוחתה עדן, מגולת עיר החכמים שבמקנס המעתירה, מעיירותיה של מרוקו.
הוריי, מהחלוצים הנשכחים, בוני הארץ, מי שבחרו לעלות לארץ ישראל מתוך כיסופים ערגה וגעגוע, שהתפללו את תפילת כל הדורות מיום עומדו של העם היהודי על בימת ההיסטוריה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון," ארזו את מטלטליהם, את אהבתם, והחלו את המסע לארץ הבחירה על אוניית המעפילים "נגבה".
הוריי, בוגרי המעברה, התלאות והייסורים, אהבו עד יומם האחרון את ארץ הבחירה אשר לא תמיד האירה להם פנים, בחרו בה להקים משפחה לתפארת, שמונה בנים ארבע בנות, להתמודד, לא ליפול לייאוש, לחנך חינוך משמעותי של אהבת מולדת, פטריוטיות, שירות משמעותי ותרומה ענקית במגוון תחומים לחברה הישראלית.
מאות אלפי אחיות ואחים מגלות צפון אפריקה חולקים את סיפור עלייתם, סיפור היהודים השבים למכורתם, טביעות אצבעותיהם, חותמם, נמחקו, נשכחו.
ניסיון יצירת כור ההיתוך של העולים, אוהבי ארץ ישראל העורגים לירושלים, מחיקת זהותם, עברם, תרבותם כדי לייצר את היהודי החדש, נחל כישלון חרוץ, והוריי, עליהם השלום, בנו בית, נטעו עץ, היכו שורשים והקימו את הדור השני, הדור הזקוף, הדור שאינו זקוק לאישור, לגושפנקא.
אהוד ברק, מגיבוריה של מדינת היהודים, האיש שהיה תקוות השמאל, האיש שהתעקש להיכנס לנעליו של יצחק רבין, האיש שבדרכו אל הפסגה הפוליטית ביקש לקושש קולות, האיש שבכחש ובכזב הוליך שולל ברמייה קהילה שלימה, קהילת יוצאי צפון אפריקה, ביקש סליחה מן השפה ולחוץ, סליחה על אופן קליטתם של העולים בימים ההם.
ועתה, אחד מראשי הממשלה הכושלים בתולדות מדינת ישראל, אחד מהאנשים שהובילו את הכאוס הלאומי והשבר החברתי בשנים האחרונות, אחד האנשים שדמותו הנוראה של חברו הטוב דבקה בו, האיש הזה שהיה תקווה שהכזיבה, נשמע מתגולל במו פיו על אחיו, יוצאי צפון אפריקה באמירות גזעניות ומכוערות.
ואלה דברי הבלע של הגזען מבקש הסליחה, בשיחה עם חברו הטוב, הפדופיל ג'פרי אפשטיין: "אני מאמין שאנחנו צריכים לשבור את המונופול של הרבנות האורתודוקסית על ההגדרה של מי הוא יהודי. עלינו לפתוח את השערים להמרה המונית ליהדות כדי שנוכל לשלוט באיכות האזרחים בצורה הרבה יותר יעילה, הדרך שלהם פעם היתה להציל אנשים מצפון אפריקה, מהעולם הערבי–עכשיו אנחנו יכולים להיות סלקטיביים."
קשה לשמוע, קשה להאמין, בלתי נתפס שזה האיש שגורלנו היה בידיו, כרמטכ"ל, כשר ביטחון וכראש ממשלה לרגע.
זה האיש המבקש לעולל לעם היהודי "המרה" של ספק יהודים ולשנות באופן זה את דמותה וצביונה של מדינת היהודים היחידה, זה האיש המבקש לשלוט באיכות האזרחים, ולא אמרנו מילה על השוביניזם, המיזוגיניה.
על אף גזענותו הכתובה באותיות של חרפה על כותל הבושה, על אף היותו ממחוללי הכאוס והפוגעים אנושות בחוסן הלאומי ובלכידות החברתית, לדאבון הלב, גם הפעם אותרג אהוד ברק על ידי מי שיש להם אמירה על כל אירוע במדינת ישראל. ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, אנשי המצפון והמוסר הסלקטיבי נדמו, הרוב המכריע של פוליטיקאים מהצד הצודק תמיד, דמם, מערכת המשפט בעבר ובהווה, האקדמיה, הסתדרות הרופאים, מחאת ההייטק, חלק הארי בתקשורת, אנשי התרבות, הרוח, מצפני המוסר בעיני עצמם, ארגוני הנשים, עמותות ותנועות למען... כולם סכרו פיהם, דממו, ממאנים לפגוע חלילה באחד ממחוללי הכאוס הלאומי.
אהוד ברק ממלא פיו מים, סליחה, ממלא פיו נאצות נגד הממשלה והעומד בראשה, מתקבל עדיין כגיבור לאומי באולפני החדשות, זוכה לראיונות מפנקים ורכים ברדיו, ממשיך להפיץ את תורת הגזע, זורע חרוזי רעל ובטוח שאינו חייב תשובה למיליוני אזרחי מדינת ישראל, המביעים סלידה, זעזוע וקבס מדברי הבלע הגזעניים של הגזען, אהוד ברק.
זכו הוריי עליהם השלום, ונפרדו מהעולם בשם טוב טרם יתוודעו אל הרוח הרעה והנוראה, רוח הגזענות, רוח השנאה הנושבת מהאיש שאחריתו מביישת את ראשיתו.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 15.2.26
* מכחיש הטבח.
* אילו – אילו העירו אותו בזמן, הוא היה שומע שהיה טבח.
* יום האירועים – אני מציע לשנות את הכותרת: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לאירועים ולגבורה.
אני לא בעניין של התקרבנות.
* מיקי מאוס – כך נראית הדקלמנות האוטומטית של הזנבות ב"הנהגת" מפלגת ביבי. מיקי (שלושת הכ"פים) זוהר התראיין ברשת ב'. הוא נשאל על החלטת נתניהו למחוק מכותרת החוק את המילה טבח, ומיד הצדיק על אוטומט את ההחלטה, וכבר היה לו דף מסרים לשלשל, כולל הטענה שהמילה "טבח" מבטאת "התקרבנות". המראיין, עקיבא נוביק, ציטט אותו, שאך שלשום הוא אמר בערוץ 14 שהטבח תוכנן בימי בנט. אז היה או לא היה טבח? זוהר השיב, שגם הוא הושפע מהנראטיב, אבל מעכשיו הוא לא ישתמש עוד בביטוי הזה, והוסיף שהדיבור על הטבח נועד לפגוע בממשלה ועבר להשתלח בתקשורת.
להערכתי, הפעם התגובה הציבורית תגרום לנתניהו להתקפל. הוא, כמובן, יכחיש שניסה למחוק את המילה "טבח" (מה? מה פתאום?) ויאשים את הדיפ-סטייט שהמציא זאת. ורק הזנבות, כמו מיקי מאוס זוהר, ייראו במלוא קלונם.
* קיצור תולדות המיקי זוהר – מיקי זוהר ניסה למנות לתפקיד מקביל לדרגת שר בהסתדרות הציונית (!) את היורד מהארץ, מי שכאשר בני דורו חירפו את נפשם במלחמת קיום על הגנת המולדת, הוא גירבץ בגולת התפנוקים במיאמי, תיפקד כגיס חמישי וניהל מלחמה מתועבת נגד צבא ההגנה לישראל והשב"כ. אח"כ זוהר הישיר מבט לטלוויזיה ובלי למצמץ ובלי להסמיק סיפר שנתניהו כלל לא ידע על המינוי...
הנ"ל אמר שהאירוע החמור ביותר בישראל בשנים האחרונות הוא משפט נתניהו. למען הסר ספק, הדברים נאמרו אחרי טבח 7 באוקטובר.
בעקבות דברי חנופה דביקים לנתניהו הזכירו לו את טבח שבעה באוקטובר והוא השיב שלכל מנהיג יש כמה ימים פחות טובים.
יום אחרי שנתניהו דרש להסיר את המילה "טבח" מכותרת החוק זוהר נזכר שהמילה טבח מבטאת התקרבנות.
משפט המפתח שלו, הוא הכמיהה לשלושת הכ"פים: כסף, כוח וכבוד. זה המפתח להתנהגותו ולכל דבריו. נכון יותר לקבוע, שמה שמניע אותו הוא פ"א אחת - פריימריז.
אפשר לתת כותרת להידרדרות מהליכוד למפלגת ביבי: מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (מחויבות המדינה להבטיח לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר.
* המנוסה חמורה מהמחדל – בריחתו של נתניהו מאחריותו למחדל חמורה יותר מהמחדל עצמו.
המחדל הוא מדיניות ההתמכרות לשקט. במדיניותו לא היה זדון. הדרך לגיהינום 7 באוקטובר היתה רצופה כוונות טובות. מטרתו של נתניהו היתה למנוע מלחמה, למנוע הרג של ישראלים וגם הרג של פלשתינאים, וגם זה חיובי. המדיניות הזו קרסה. היא הגורם הישיר לטבח. היא הכישלון הנורא. אבל מטרתו היתה חיובית.
הבריחה מאחריות, הטלתה על הכפופים לו ועל כל העולם חוץ ממנו, הקונספירציות, המניפולציות, השקר והזיוף – כל אלה הם זדון נטו. הוא יודע שהדרך הזו הרסנית לחברה הישראלית, והוא נוקט בה במודע, כי היא משרתת אותו אישית. זה לא ייסלח.
* למדנו ששקט הוא רפש – "בשבועות האחרונים אני חש מבודד בישראל עוד יותר מאשר בדרך כלל," כתב רוגל אלפר ב"הארץ". וזאת למה? כי כולם, "קפלניסטים וכהניסטים," רוצים מלחמה עם איראן והוא לא. כולם מאחלים לנתניהו הצלחה בשליחות שנועדה לדחוף את ארה"ב למלחמה, והוא לא. וכל הפשקוויל הוא תיאור התשוקה למלחמה. ומה אין שם? שום התייחסות לתוכן. למה הכול תומכים במלחמה? כאילו, יש תופעה שקוראים לה מלחמה, היא עומדת בפני עצמה, גורמת הרס והרג. וצריך להחליט אם תומכים בה או מתנגדים לה. ומשום מה, "כולם" תומכים בהרס ובהרג. למה? מוזר. שום מילה על מה שגרם למלחמה. ובוודאי לא על מה שעלול לקרות אם לא תהיה מלחמה.
הלך הרוח של רוגל אלפר, היה הלך הרוח של בנימין נתניהו, של הקבינט, של צמרת צה"ל והשב"כ ושל רוב העם ערב 7 באוקטובר. הנה, ירון אברהם חשף עוד קטעים מפרוטוקולים של השבועות והימים לפני המלחמה. הדירקטיבה (הו, כמה נתניהו אוהב את המילה הזאת) של נתניהו לצמרת הביטחונית היתה אחת: "שקט בחגים." והדירקטיבה הזאת התפוצצה לנו ברעש אדמה מחריש אוזניים בחגים; בשמחת תורה. השקט בחגים, היה סעיף בשקט כדי לא להפריע לשלום הנרקם עם סעודיה. ראשי מערכת הביטחון קיבלו את הדירקטיבה ולא התווכחו עם נתניהו ולא ניסו לשכנע אותו בטעותו, כי הם היו שותפים לקונספציה שלו, שהיתה לקונספציית העדר. גם רוב אזרחי ישראל תמכו בתפיסת ההתמכרות בשקט. רוב אזרחי ישראל מבינים היום, שלעיתים שקט הוא רפש. ולכן, כאשר עומד על הפרק עימות עם איראן, הם אינם שואלים את עצמם רק אם מלחמה זה כיף, אם לשבת במקלטים זה תענוג, ואם טוב שיהיה אצלנו הרס והרג, וגם לא אם טוב שהם יהיו אצל האוייב. הם שואלים את עצמם מה יקרה אם לא יהיה העימות.
כי טבח 7 באוקטובר לימד אותנו, שמי שמאיים בהשמדת ישראל מתכוון לזה. טבח 7 באוקטובר לימד אותנו, שאם לא נסיר ביוזמתנו את האיומים עלינו, האיומים הללו יתממשו בעיתוי הכי פחות מתאים לנו. טבח 7 באוקטובר לימד אותנו שצריך לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את המוסר העקום של "מלחמת אין ברירה" מול "מלחמת ברירה", שעל פיו לא מוסרי לנקוט ביוזמה, מוסרי רק להגיב על מתקפה. טבח 7 באוקטובר הזכיר לנו, שלמחרת הכרזת העצמאות הותקפנו ומאז אנו במלחמת אין ברירה, והשאלה היא רק האם היוזמה וההפתעה הן בידינו או בידי האוייב, והתנסינו במה שקורה כאשר היוזמה בידינו ומה – כשהיוזמה בידי האוייב.
רוגל אלפר לא למד. הוא תקוע בקונספציית 6 באוקטובר, שכפי שראינו, תוצאתה הבלתי נמנעת היא טבח 7 באוקטובר.
את התמיכה הציבורית הרחבה במתן מכה קשה, הלוואי סופנית, למשטר האייאתולות באיראן, שהוא איום על העולם כולו ובראש ובראשונה על ישראל, אפשר לנסח בשלוש מילים: לעולם לא עוד.
* תכלית הביקור – ואני לתומי חשבתי שנתניהו נסע לוושינגטון כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלנו, מול איראן ובעזה.
מסתבר שהיתה לו תכלית חשובה יותר – לשוב ולהתחנן בפני הפריץ לנסות לחלץ אותו מאימת הדין. וזאת, תוך התנקשות בריבונותה של ישראל והשפלת נשיא מדינת ישראל.
איזה ויתורים מדיניים עשה נתניהו תמורת השיימינג של טראמפ להרצוג?
כאילו לא די בכך שהדיפ-סטייט בקריית גת מנהל את ביטחון המדינה, הוא רוצה שהפריץ ינהל גם את המשפט הפלילי בישראל.
אגב, כדאי לזכור שנתניהו לא ביקש חנינה, אלא את ביטול משפטו. מדינה שהעומד בראשה הוא מעל החוק לא תיקרא דמוקרטיה.
* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות של הרצוג – לעמוד על האינטרס הלאומי של ישראל מול הלחץ הברוטאלי של טראמפ.
* מצפה להבהרה – הרצוג מצפה להבהרות מנתניהו.
אבל הרצוג יודע שנתניהו שקרן. אז לאלו הבהרות הוא מצפה?
שנתניהו יגיב: "מה? מה פתאום?"
* סגידה חולנית – יש לי חדשות לבנדה. קראתי גם קראתי את ספרה של מזל מועלם "צופן נתניהו". לא רק קראתי, גם כתבתי מאמר ביקורת ואף פרסמתי אותו, בין השאר, ב"חדשות בן עזר". לא קראתי את הספר כחסיד שוטה, אלא כקורא מפוכח, והמסקנות שלי מהספר אינן מסקנות של חסיד שוטה. אני זיהיתי בו בעיקר את המגלומניה של "המדינה זה אני."
ובכל מקרה, הספר התפרסם לפני מחדלו הנורא של נתניהו.
ובאשר לחוות הדעת הרפואית של אהוד על "שנאה חולנית" אומר שרק סגידה חולנית יכולה לגרום לאדם להתכחש לאחריותו המוחלטת של נתניהו למחדל שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. ורק סגידה חולנית תגרום לאדם לראות בביקורת על מושא הסגידה כנובעת משנאה, כי הרי אין דרך להסביר את אי ההבנה בכך שמדובר בכליל השלמות.
[אהוד: אורי, אני חושש שאתה הולך ויורד מן הפסים. כתיבתך על נתניהו, בייחוד לאחרונה, משמשת עדות לכמעט טירוף של שינאה. לכמעט מופרעות נפשית הגובלת במגלומניה, יהירות].
* בית או אוטובוס – בריאיון לרוני קובן סיפר ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן על המחדל הנורא של הממשלה בצפון, על הפקרת קריית שמונה והזנחתה, על כך ששנתיים וארבעה חודשים, מתחילת המלחמה, ראש הממשלה מסרב לפגוש אותו וגם לא לשוחח איתו בטלפון, שהממשלה מחרימה את קריית שמונה, עיר תחת אש, מפונה במלחמה קשה, כנקמה על כך שלא נבחר זפרני, מקורבה של שרה נתניהו, לראשות העיר. וכשקובן שואל אותו, הוא אומר שהוא נשאר חבר הליכוד, כי הליכוד זה בית, בית לא עוזבים, להיפך צריך להישאר ולהיאבק מבפנים שהליכוד יחזור להיות מפלגת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי ומפלגה ליברלית.
דבריו החזירו אותי לשנות התשעים, שנות המאבק על הגולן. ממשלות רבין ופרס, אח"כ ברק, ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהחריב את יישובי הגולן. ורבים מחבריי בגולן, נאבקו נגד הנסיגה, אך נשארו במפלגת העבודה, כי מפלגה זה בית וצריך להישאר ולהיאבק מבפנים. השבתי להם שמפלגה אינה בית. מפלגה היא אוטובוס. אתה עולה עליו כדי להגיע ליעד. ברגע שהוא סוטה מהדרך ולא מקרב אותך ליעד, רד מהאוטובוס ועלה על אוטובוס אחר, או לך ברגל.
יהודה הראל צייר אז קריקטורה של דגיגון קטן נכנס ללועו של כריש. והדגיגון אומר שהוא נכנס כדי להילחם מבפנים.
אשמח להיות זבוב בתא הקלפי בבחירות הקרובות ולראות למי באמת יצביע שטרן.
* פירוק מוחלט – על פי "ניו יורק טיימס", ארה"ב מנהלת עם חמאס מו"מ על אופי פירוקו מנשק, כלומר איזה נשק עליו למסור ואיזה לא. הבית הלבן מכחיש, וטוען שהדרישה היא לפירוק מלא.
יש לעמוד על כך שהפירוק יהיה מוחלט – כולל כל הרובים והאקדחים. אמנם ב-7 באוקטובר שוגרו אלפי רקטות ונעשה שימוש במטולי RPG, אולם הרוב המוחלט של הנרצחים, נרצחו ברובי קלצ'ניקוב. חמאס משליט את רודנותו על הרצועה באמצעות קלצ'ניקובים. לכן, הפירוק מנשק צריך להיות מוחלט.
אחרי 7 באוקטובר, על כל העולם המוסלמי לראות שהארגון שביצע את הטבח (כן, היה טבח) מושמד. אומרים: אבל חמאס זה רעיון, אי אפשר להשמיד רעיון. אם כך, אז שיישאר רק רעיון. בלי נשק.
וגם ברעיון אפשר להילחם, באמצעות סגירת אונר"א ובעיקר בתי הספר של אונר"א, שמחנכים לרעיון של השמדת ישראל.
* פירוז תחילה – שגריר רוסיה בישראל דיווח שארצו מנהלת מו"מ עם ישראל ועם מועצת השלום על הקמת בית חולים רוסי ברצועת עזה, "בהקדם האפשרי."
אין בעייה, בעיניי, שיקום בית חולים כזה, במיוחד אחרי שראינו שבתי החולים של אונר"א, היו מתקני טרור של חמאס. הבעייה היא בביטוי "בהקדם האפשרי." על ישראל להבהיר שהקמת בית החולים, כמו כל צעד של שיקום הרצועה, ייעשה רק אחרי פירוק חמאס מנשקו. יש לישראל מנוף לחץ אדיר – שליטתה על 53% מרצועת עזה, והיא חייבת להשתמש בו כדי להבטיח שעד פירוק חמאס מנשקו, לא יזוז דבר בעזה. לא בית חולים, לא בית ספר ולא בית מגורים.
* ההפגנות הועילו או הזיקו? – העדות של פדויית השבי ארבל יהוד ב"אולפן שישי" מזעזעת ומטלטלת. אם חשבנו ששמענו על הנורא מכל בעדותה של רומי גונן, על ארבעה מקרים של תקיפות מיניות, סיפרה ארבל יהוד, כשלראשונה אזרה אומץ לדבר אל המצלמות ולגלות טפח מאסונה, שהיא חוותה זאת מדי יום, לאורך כל תקופת השבי.
ארבל סיפרה על ניסיונות התאבדות בשבי, ומה שהציל אותה והביא אותה לחדול מניסיונות אלה, היה צפייתה בתיעוד של הפגנה למען החטופים, כאשר היא ראתה אנשים שאינם מכירים אותה אוחזים בשלטים עם תמונתה. אז היא הבינה שיש לה למען מה לחיות, וזו הסיבה לכך שאחרי שובה ברור לה שהיא רוצה לחיות בישראל, בתוך העם הזה.
דבריה אלה מצטרפים לדברים של מרבית החטופים, על העידוד הרב שקיבלו מהמידע על המאבק שניטש למען שחרורם. גם טראמפ סיפר על השפעת ההפגנות על פועלו בנושא.
לא יכול להיות ספק בדבר התרומה החיובית הרבה של המאבק.
אבל האמת היא שהמאבק גם הזיק. הוא הקשיח את עמדת חמאס, שהאמין שהממשלה לא תעמוד בלחץ ותתקפל ותסכים לדרישותיהם האבסורדיות, והדבר האריך מאוד את משך השבי, הסבל וההתעללות. איש לא יוכל להכחיש את העובדה, שחמאס הכתיב לחטופים טקסטים בסרטונים, שבו הם קוראים למשפחותיהם ולעם ישראל להגביר את הלחץ ואת ההפגנות למען שחרורם. למה? כי הן חיזקו אותם.
אז ההפגנות הועילו או הזיקו? הן הועילו והזיקו. איך זה יכול להיות? זה יכול להיות. זאת האמת. זו המציאות. במציאות יש סתירות. בחיים יש סתירות. ולא תמיד ניתן ליישב ביניהן ולגשר עליהן.
אני מאמין שבמקרה הזה ניתן לגשר עליהן. המאבק, ההפגנות, הפגנת הסולידריות, היו חשובים ביותר. המסרים במאבק היו שגויים, כי הלחץ הופנה לגורם הלא נכון – לממשלת ישראל, עם המסר הלא נכון – להיכנע לדרישות חמאס. נכון היה לקיים אותן מחאות, אותן הפגנות, להביע אותה סולידריות, עם אותן תמונות ואותה קריאה להשבתן, אך להפנות את הלחץ לאפיקים של לחץ על החוטפים ויותר מכך, על הפטרונית שלהם, המממנת שלהם, שהוכרה למרבה החרפה כ"מתווכת". נגד קטאר. נכון היה להפגין בדרישה מהעולם להפעיל לחץ על קטאר, להטיל עליה סנקציות כלכליות כבדות שהיו מסכנות את קיומה; נכון היה להפגין נגד העברת סיוע הומניטרי לעזה, שעה שחמאס מחזיק בחטופינו, מתעלל בהם, כולל התעללות מינית, מזניח את הפצועים שביניהם, מסרב למסור את שמותיהם – מי בחיים, מי מת, מי פצוע, מסרב לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. מאבק כזה היה מקבץ סביבו קונצנזוס לאומי מלא, ההפגנות היו המוניות יותר; השפעתן החיובית כביטוי לסולידריות לאומית המחזקת את החטופים הייתה גדולה יותר, אך ללא השפעתן השלילית.
דרך סיפורה של ארבל, ראוי להתמודד עם נראטיב הנוגע לעסקת החטופים הראשונה. בעסקה זו, התחייב חמאס להחזיר את כל הנשים והילדים. לפני הפעימה האחרונה, חמאס חזר בו, החליט להחזיק בידיו חטופות, והציע במקומן חטופים זקנים. איזו דילמה קורעת לב עמדה בפני הקבינט. האם נכון היה לוותר לחמאס, להסכים עם הפרת ההסכם, ולקבל עכשיו את מי שניתן? זו היתה עמדתו של איזנקוט, למשל. זו עמדה לגיטימית. לגיטימית לא פחות, לדעתי נכונה יותר, היתה עמדת מערכת הביטחון, שהתקבלה בידי כל חברי הקבינט זולת איזנקוט – לעמוד על שחרור הנשים ועל מילוי ההסכם ככתבו. איך היו מקבלות משפחות החטופות הסכמה לכך, שהיתה מצטיירת כהפקרת הנשים אל מותן? נכון, חלק מאותם זקנים נרצחו בשבי. אך גם כרמל גת נרצחה בשבי. מסתבר שלפחות חלק מן הנשים שלא שוחררו הן אלו שעברו תקיפות מיניות, כדי שלא תספרנה את הסיפור. ובמקרה של ארבל יהוד, כדי להמשיך בתקיפות המיניות.
הלקח הגדול ביותר, הוא ההכרח לספר את הסיפור, את סיפור הטבח והחטיפה, לא לתת לאף אחד להכחיש ולגמד אותם, ובעיקר – החובה להשמיד את חמאס, ולא לסיים את המלחמה בלי להשלים את המטרה הקדושה הזאת.
סיפורם של אריאל קוניו וארבל יהוד, הוא בעיקר סיפור אהבתם הגדולה ומעוררת ההשראה. בזכותה הם שרדו ובזכותה הם ישתקמו וינצחו.
* מסר אמיתי ומקומם – המסר שעל פיו החברה הערבית נושאת באחריות לאלימות בתוכה אמיתי ומקומם.
אמיתי, כי אי אפשר להתעלם מכשלים תרבותיים שיצרו את המציאות הזאת. בראש ובראשונה הניכור כלפי מדינת ישראל וחוקיה וכלפי כוחות הביטחון שלה. אנו זוכרים איך כאשר נכנסו כוחות משטרה ליישוב, למשל כדי לאסוף נשק בלתי חוקי, הם התקבלו במטחי אבנים, ומיד הגיעו הח"כים הערבים להסית ולהתסיס והבעירו את השטח. הניכור כלפי החוק מביא לצפצוף על החוק, בנהיגה פרועה, בבניה בלתי חוקית. ויש בעיות שנובעות מיניה וביה מתוך התרבות, כמו רצח על כבוד המשפחה, נקמת דם, מלחמות בין חמולות וכו'.
אז למה מקומם? מקומם, כאשר הוא תירוץ לבריחה מאחריות המדינה. המדינה קיימת בראש ובראשונה כדי לספק לתושביה ביטחון. לא כדי לספק תירוצים. כפי שהמדינה לא תימנע מלהתמודד עם איומים חיצוניים, בטענה שזה לא תפקידנו; אלה השכנים שלנו שאלימים ומפעילים טרור כלפינו והם צריכים לטפל בעצמם, כך בדיוק אין לה זכות לא להתמודד עם איומים ביטחוניים פנימיים, בשום תירוץ. הבעייה המרכזית היא משפחות פשע, ארגוני פשע מאורגן, שמילאו את הוואקום השלטוני במגזר הערבי, שהוזנח בידי המדינה, והן שולטות היום בחברה הערבית. תפקידה של המדינה, של הממשלה, של המשטרה, להילחם במשפחות הפשע עד חורמה, בלי תירוצים. קוראים לכך משילות. ראש הכנופייה רץ לבחירות עם דגל המשילות, אך בתקופתו המשילות התרסקה לרסיסים. זה כישלון מוחלט.
גם הפניית האצבע המאשימה, מצד פרנסי המגזר הערבי כלפי המדינה, היא אמיתית ומקוממת. אמיתית בשל הסיבות שציינתי. מקוממת, אם היא תירוץ לבריחה מאחריות.
נכון שבעידן נתניהו התרבות השלטת היא בריחה מאחריות. וכך, הממשלה והמשטרה בורחות מאחריות וזורקות אותן על החברה הערבית והחברה הערבית בורחת מאחריות וזורקת אותה על הממשלה והמשטרה, ובינתיים בכל יום נרצח אזרח ערבי.
הממשלה הנוכחית אינה עושה דבר בנדון, כי מוות של ערבים הוא התגשמות הפנטזיות של מי שלחרפתנו הוא השר לביטחון פנים, שאף סחט שם מפוצץ חדש לתפקידו. ולכן, היא גם לא תעשה דבר. כשתקום כאן ממשלה נורמלית, יהיה עליה להכריז על האלימות והפשיעה בחברה הערבית כעל מצב חירום לאומי ואיום על שלום אזרחי ישראל, ולהוביל פעולה משותפת עם החברה הערבית, שתתן את המענה החינוכי, התרבותי, הכלכלי ובעיקר הביטחוני לבעייה. כך פעלה ממשלת בנט, ולמרות תקופת כהונתה הקצרה, הישגיה היו מידיים. כך תנהג ממשלת בנט הבאה.
ועל הערבים לדעת, שכדי למגר את הפשיעה והרצח, יש צורך להפעיל כוח והרבה, להפעיל את השב"כ והאמצעים שלו, לאכוף את חוקי המדינה, לבטל את האוטונומיה הבלתי מוכרזת, ולממש את הריבונות על כל חלקי המדינה. כן, גם בהתיישבות יהודית בגליל ובנגב, שהופקרו. ואם הם ייצאו נגד הפעולות הללו, הם משת"פים של הפושעים.
* חובת שירות אזרחי – ומה באשר לגיוס הערבים?
כל עוד שבט שלם בעם ישראל משתמט, אין לנו ממש פרצוף לדרוש זאת מהערבים.
אבל למרות זאת, חשוב לומר – כל אזרחי ישראל, חייבים לשרת את המדינה.
כל עוד מדינת ישראל במלחמה עם עמם, וזה לא עומד להשתנות בקדנציה שלנו, אין לדרוש מהם לשרת בצה"ל. יש לדרוש מהם שירות אזרחי, שאורכו כאורך השירות הצבאי. יש לעודד את הערבים המעוניינים בכך להתנדב לצה"ל.
* בממשלה הבאה – קראתי שיוסף חדאד שוקל להקים מפלגה, ושבסקר הוא עובר את אחוז החסימה.
אני רוצה מאוד לראותו בממשלה הבאה.
* תגובה כהניסטית הולמת – יוסף חדאד הוא ישראלי ערבי נוצרי, פטריוט של כל אחד משלושת מרכיבי זהותו.
הוא התנדב לצה"ל, שירת בגולני, סיים בהצטיינות קורס מ"כים, שירת כמ"כ וכסמל מחלקה. נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה והוא נכה צה"ל.
מאז שחרורו הוא מקדיש את עולמו לפעילות ציבורית, למען מדינת ישראל. הוא הקים את עמותת "ערבים זה לזה", שפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולהתנדבותם לשירות בצה"ל או בשירות אזרחי. הוא פעיל הסברה מצטיין של ישראל, אולי הטוב במסבירנים, המציג באמונה יוקדת ובכישרון רב את צדקתה של ישראל.
העליתי רשומה, שבה הבעתי תמיכה בכניסתו לפוליטיקה, ותקווה שיכהן כשר בממשלה. לא חלפו חמש דקות ואיזו כהניסטית גזענית קפצה בתגובה: "אין אמונה בהם. הכול משחק כדי לקדם את האינטרסים שלהם."
מי שקצת מכיר את ההיסטוריה היהודית מבין, בוודאי, את כוונתי כשאני כותב, שיהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.
* השליט האמיתי – נתניהו מתנגד לעונש מוות, ולכן בכל שנות כהונתו הארוכות, לא איפשר להצעות הללו להתקבל. כאשר ראש הכנופייה התנה את הצטרפותו לקואליציה בכך שהנושא ייכלל בהסכם הקואליציוני, נתניהו העריך שיצליח להנדס אותו כרצונו. אלא שאשכיו של נתניהו אחוזות בידיו של בן גביר, העושה בו כרצונו. עכשיו נמסר שנתניהו מתחנן בפני ראש הכנופייה שקצת ימתן את ההצעה, כדי שלא לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, אך השליט האמיתי מסרב בתוקף.
במוסף התרבות והספרות של "הארץ" התפרסם מאמר מעניין שכתב הסופר והפובליציסט הבריטי צ'רלס דיקנס בנובמבר 1849 ובו יצא בחריפות נגד ההוצאות להורג הפומביות שבהן הקהל המשולהב, כולל ילדים ובני נוער, צפה בהתלהבות. הצעת החוק הנוכחית עדין אינה מדברת על הוצאות להורג בכיכר העיר, אך אם ראש הכנופייה יתחזק, זה יהיה הצעד הבא, ואם יגיע לשלטון לא רק מחבלים יוצאו להורג בכיכר, אלא גם מתנגדי משטר, לקול תרועת האספסוף המוסת.
* לוז המהפכה המשטרית – כאשר השופט נֹעם סולברג נבחר לבית המשפט העליון, "הארץ" זעק זעקה מרה. בבחירת מתנחל לשופט בעליון, הם טענו, הרשות השופטת נותנת גושפנקא להתנחלות, שהיא בלתי חוקית ומנוגדת לחוק הבינלאומי. אגב, לאורך כמעט שישים השנים האחרונות, בג"ץ, בכל הרכביו, על כל נשיאיו, דחה את הטענה שההתיישבות ביש"ע היא בלתי חוקית ונתן לה גושפנקא מלאה, זולת התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים, כמו בפס"ד אלון מורה בהרכב בראשות משה לנדוי, איש ארץ ישראל השלמה. ולא בכדי, היועמ"שית קבעה השבוע, שהחלטות הקבינט בעניין שינוי המעמד המשפטי ביו"ש הן חוקיות.
היום נעם סולברג הוא המשנה לנשיא בית המשפט העליון. בעוד שנתיים הוא יהיה נשיא בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון יהיה שופט שמרן, דתי, ימני ומתנחל. היום מחצית שופטי בג"ץ הם שמרנים, ואלמלא יריב לוין מנע מינוי שופטים, היום הם כבר היו הרוב.
אבל מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה טוענת שסולברג הוא קפלניסט שמאלן ואקטיביסט רדיקלי. הרי יריב לוין אמר שאין שופט שמרן בבג"ץ; כולם אקטיביסטים – חלק רדיקלים יותר וחלק רדיקלים פחות. הוא לא רוצה שופטים שמרנים, ימנים, דתיים, מתנחלים. הוא רוצה שפוטים, עושי דברו. הוא רוצה בדמוקרטיה שבה המנהיג העליון שולט ביד רמה בשלוש הרשויות. זו מהות המהפכה המשטרית. ולכן ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים היא לוז המהפכה המשטרית.
* נכס לאומי או מגזרי? – ראש הממשלה לא טרח לכתוב ולו ציוץ של הספד למתי כספי. מתי כספי, גדול המלחינים הישראלים (לטענת קובי אוז, גדול המלחינים בעולם), שתרומתו לתרבות הישראלית לא תסולא בפז, לא ראוי להתייחסות של מי שרואה עצמו מנהיג לאומי, ושאבל לאומי כנראה אינו האבל שלו.
כאשר אריק איינשטיין, שהיה מזוהה הרבה יותר ממתי כספי עם המחנה היריב לנתניהו הלך לעולמו, נתניהו התנהג אחרת לגמרי. אין ספק שמשהו רע מאוד קרה לו בשנים האחרונות.
מתי כספי היה נכס לאומי, לא מגזרי. גם האבל עליו היה לאומי. הוא כלל את החילונים והדתיים, את תומכי נתניהו ומתנגדיו. אבל היו מי שניסו לנכס אותו למגזר. שתיקתו של נתניהו הייתה בעבורם "אקדח מעשן" לניכוס הזה.
כך רוגל אלפר, שכתב שמתי כספי מגלם ישראליות שכבר אינה קיימת. בין השאר הוא כתב שהיום לא היו משמיעים את "ציור". אלא שהתוכנית "מאחורי הצלילים", שלה כתבו כספי וגרוניך את "ציור", נחשבה אז לאמנות אוונגרד, שגם יוצריה הגדירו בה "קצת אחרת" והיא הקדימה את זמנה.
מאיה מארק ניכסה אותו לגמרי. היא פתחה את ההספד שלה באמירה ש"זה טקסט פוליטי. לא סנטימטר פחות פוליטי ממה שאני כותבת כאן בדרך כלל." והאשימה את הממשלה שהיא רוצה להפוך את עמיר בניון לזמר הלאומי (ואח"כ ביכתה את האנטי אשכנזים, תוך חוסר מודעות עצמית לאנטי מזרחיות שלה). וכל המאמר הוא ניכוס מתי כספי למחנה הפוליטי שלה, שהוא גם מחנה תרבותי זהותי, שהוא ה"אנחנו".
האמת היא שבשנים האחרונות מתי כספי קצת התחרפן, במסרים קונספירטיביים של הכחשת קורונה והפצת הקונספירציה על ה"בגידה" ב-7 באוקטובר. מכך היא מתעלמת, כמובן, כי זה עלול להרוס לה את התזה.
אחר הזכיר שקיש דואג לחלוקת ספרי תנ"ך לבוגרי בתי הספר ומתעלם ממתי כספי שהוא התנ"ך שלנו. האם התנ"ך הוא "שלהם" והתנ"ך "שלנו" הוא מתי כספי?
ניסיון הניכוס הזה, הוא פוליטיקת הזהויות ההרסנית, במלוא כיעורה.
* הסניגור הקטגור – העמוד הראשון של מוסף תרבות וספרות של "הארץ" מוקדש לכבודה ולזכרה של כלת פרס ישראל, חוקרת התרבות פרופ' זהר שביט (1951-2026) שהלכה בשבוע שעבר לעולמה. אף שעיקר עיסוקה היה חקר התרבות הישראלית, המאמרים התמקדו בעיקר במפעלה בחקר התרבות הגרמנית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. היא כתבה מחקר מקיף מאוד על ספרות הילדים הגרמנית בשנים הללו, ובו מתחה ביקורת חריפה על כך שספרות הילדים בורחת מהתמודדות עם עברה הקרוב האפל של גרמניה הנאצית ועם השואה, וכן מסה ביקורתית על סופר הילדים הנערץ, גם בישראל, אריך קסטנר, על התקרנפותו, לטענתה, בזמן השואה.
עם הכותבים נמנה פרופ' משה צימרמן. צימרמן מבקר את גישתה של שביט, שלטענתו מחמירה מדי עם גרמניה, ובמאמר אפולוגטי הוא מלמד סנגוריה על התרבות הגרמנית. אך הוא לא יכול היה לסיים את המאמר בלי לפשוט את גלימת הסניגור ולעטות את גלימת הקטגור. וכך הוא כתב: "את טענותיה בנושא גרמניה כדאי לבחון על פי השלכותיהן על החברה שבה אנו חיים. האם ספרות הילדים שלנו או מערכת חינוך הנוער שלנו עוסקים במעשי עוול שעשינו אנו לעם שלצידו אנו חיים? האם לא הגיעה השעה שמי שרואה בעיניים פקוחות את הנעשה במדינה בשנים האחרונות, שלא לנהוג כמנהגו של אריך קסטנר אלא לקום ולהגר? האם לא הגענו לגבול של שיתוף פעולה עם משטר שאותו אסור לאדם המשוכנע ביתרונות הדמוקרטיה הליברלית לעבור?"
דומה שכל המאמר לא נועד אלא כדי, בהזדמנות חגיגית זו שזהר שביט מתה, להכפיש את ישראל. הוא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית, ואת מלחמת המגן של ישראל – לשואה. הוא מטיף לירידה מהארץ, או בלשונו הפוסט-ציונית – הגירה, ולאי שיתוף פעולה עם הממשל, כלומר עריקה מצה"ל, אי תשלום מסים וכד'.
משה צימרמן אינו יודע להבחין בין טוב לרע, ומי שאין בו יכולת ההבחנה הזאת, הוא אדם חף ממוסר.
* אינטלקטואלית מוחלטת – בערך אחת לחודש מתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" טור שנקרא "יומן", ובה סיפורים מחיי היום יום של הסופרת רות אלמוג. התדירות הזאת יוצרת היכרות עם הכותבת ועם עולמה. אני אוהב מאוד לקרוא את הטור. אלמוג מצטיירת בו כאינטלקטואלית מוחלטת, שגם כאשר היא כמעט בת 90, מתקשה בהתניידות ואינה מרבה לצאת מביתה, עולמה האינטלקטואלי עשיר, הידע שלה אנציקלופדי ורב תחומי, ובעיקר אני מתלהב מהסקרנות שלה, שלא קהתה כלל בגילה. ויש לה חיי חברה, על בסיס אינטלקטואלי, חברים שמבקרים אותה ומביאים לה ספרים, והיא מעלה זיכרונות הקשורים לסופר או למתרגם, והיא בודקת ולומדת על פריט מידע שנתקלה בו ומספרת עליו בהתלהבות.
היא מכירה יוצרים, ישראלים וזרים, שאינם מוכרים וכותבת עליהם. השבוע היא כתבה על משורר שכלל לא שמעתי עליו עד היום, דוד טובי.
אני מאחל לרות אלמוג אריכות ימים באותה צלילות ובאותה סקרנות.
* לכל הנכונים לחיות – במשך תקופה ארוכה השכים המשורר אליעז כהן, חבר כפר עציון ומעורכי כתב העת לשירה "משיב הרוח", לפנות בוקר, טרם הזריחה, ויצא להליכה. בשובו, התיישב וכתב שיר שביטא את תחושותיו, חוויותיו והלך נפשו. מבין מאות השירים, הוא בחר 46 ופרסם אותם בספרו החדש, השביעי במספר, "שירים מלפנות הבוקר", שאותו הקדיש "לכל הנכונים לחיות."
השירים מלאי התפעלות מיפי הבריאה, יפי הטבע, החי, הצומח, ממשלת הלילה והזריחה של ממשלת היום, מהמראות והריחות והקולות, כולל קול המואזין מהכפרים הסמוכים. והם מלאי אמונה גדולה (ופה ושם גם מבצבץ ספק). הספר הוא מחזור שירים, ויש בו מחזוריות פנימית, כמו שירים אחדים שנכתבו בימי שישי ומתכתבים עם הפיוט "לכה דודי". והספר רווי בהתכתבות עם מזמורי תהילים ושופע חסידוּת.
כמי שמשכים מדי בוקר טרם הזריחה לעבודת יומי בכרם, איני יכול שלא להזדהות עם ההתפעלות מהמראות ובעיקר מהזריחה; ועם תמונת הזריחה על שער הספר, שאותה צילמה אשתו של אליעז, אפרת.
התכנסנו במושב נוב 16 אנשים – 14 נשים ושני גברים, למפגש מרתק ומרגש עם אליעז. ישבנו במעגל וקראנו את כל הספר; כמו בליל הסדר, על פי סדר הישיבה. קראנו ברצף, ללא הערות, שאלות והתייחסויות. כל הקשב וכל הכבוד – לשירים נטו. כל הנוכחים – אנשי הגולן, אנשי ספר, אוהבי שירה, רבים מושכים בעט, וכולם מיטיבים לקרוא ברהיטות, כולל שמחה שמפליאה לקרוא בח' וע' גרוניות. זו הייתה חוויה נפלאה.
ואחרי הקריאה, שיחה מרתקת עם היוצר על יצירתו.
אלול מתגנב מאחרי האב
עולה בעננים סמיכים ממערב
עוטה טלית רכה את ההרים
אלול, אתה עזרי עכשיו
עכשיו, כשהכול מפתה להיקטף
פטמות מאדימות של רימונים
עם סְגול הכרם,
והחלב הפוקע מן התאנים
בדיוק עכשיו, כשאני לדודי אני
* ביד הלשון: טֶבַח – דרישתו של ראש הממשלה להוציא מכותרת הצעת החוק לזיכרון טבח 7 באוקטובר את המילה "טבח", מחייבת בחינה לשונית של המילה השנויה במחלוקת.
על פי מילון אבן שושן, יש שלושה פירושים למילה טבח: 1. שחיטה, המתת בהמה והתקנתה לאכילה. 2. בהמה שנועדה לשחיטה. 3. הרג רב, רציחה של בני אדם. הפירוש הרלוונטי לדיוננו הוא כמובן השלישי, אך יש קשר מובהק בינו לשניים הראשונים. הקשר אינו רק שבשלושתם מדובר בהרג – בשניים הראשונים הרג של בהמות ובשלישי הרג של בני אדם, אלא שהשימוש בשורש טבח בהקשר של הרג בני אדם, מבטא מסר של דה-הומניזציה של בני האדם והתייחסות אליהם כאל בהמות או בעלי חיים.
זאת משמעות הביטוי "כצאן לטבח". טבחו בבני אדם כפי שטובחים בצאן. כלומר, הרג בקרב, המוני ככל שיהיה, אינו נחשב טבח. כאשר נרצחים אנשים חסרי ישע, שאין בכוחם להגן על עצמם, זהו טבח. מקור הכינוי "כצאן לטבח" הוא מקראי, אם כי בנוסח קצת שונה. בישעיהו נאמר "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל", בירמיהו – "כְּצֹאן לְטִבְחָה", בתהלים – "כְּצֹאן טִבְחָה", ובמשלי – "כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא."
מקור הצורה "כצאן לטבח" היא של המשורר והפרטיזן, חתן פרס ישראל, אבא קובנר. בכרוז שניסח בשם המחתרת בגטו וילנה אל תושבי הגטו ב-31.12.1941, שבו תיאר בחוש נבואי את תוכנית ההשמדה של העם היהודי כעובדה מוצקת (למרות שלא היה לו כל מידע על כך), קרא לציבור היהודי להתנגד. "אל נלך כצאן לטבח," הוא כתב ביידיש: "לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה". הוא גם האיש שתירגם את הכרוז לעברית.
הגדרת ויקיפדיה לטבח היא: "הרג או רצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי." האם אירועי 7 באוקטובר עומדים בהגדרה הזאת?
מקור המילה טבח הוא התנ"ך. "שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח; נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יהוה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו מ"ח, ט"ו).
"...וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק" (יחזקאל כ"א, ל"ג).
"חֶרֶב לַיהוה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב – מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים; כִּי זֶבַח לַיהוה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו ל"ד, ו').
בזיכרון ההיסטורי שלנו, מספר אירועים נצרבו תחת הכותרת "טבח". המשותף להם הוא הרג המוני של אזרחים שאינם לוחמים:
טבח חברון באב תרפ"ט שבו נרצחו 67 יהודים וטבח צפת באותם מאורעות שבו נרצחו 18 יהודים. גם רצח שני מתיישבים בבאר טוביה באותן מאורעות כונה טבח, טבח באר טוביה.
הטבח בטבריה באוקטובר 1938, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, שבו נרצחו 18 יהודים.
הטבח בשיירת הדסה הר הצופים בדצמבר 1947, בראשית מלחמת השחרור, שבו נרצחו 80 אזרחים.
טבח בתי הזיקוק בחיפה, בדצמבר 1947, שבו נרצחו 39 יהודים.
הטבח ברח' בן יהודה בירושלים בפברואר 1948, שבו נרצחו 58 יהודים.
הטבח במעלה העקרבים, ב-1954, שבו נרצחו 12 נוסעי אוטובוס ישראלים.
הטבח בלוד ב-1972, שבו נרצחו בנמל התעופה לוד (שטרם נקרא נתב"ג) 24 אזרחים בידי מחבלים יפנים, שפעלו בשיתוף עם החזית העממית לשחרור פלשתין.
הטבח במינכן, 1972, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה.
הטבח בקריית שמונה ב-1974 שבו נרצחו 18 אזרחים ובהם 8 ילדים.
הטבח במעלות ב-1974 שבו נרצחו 28 ישראלים, רובם תלמידי בית ספר תיכון בצפת, שנלקחו כבני ערובה.
הטבח באוטובוס הדמים בכביש החוף ב-1978, שבו נרצחו 35 ישראלים.
הטבח במערת המכפלה ב-1994, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים בידי המחבל ברוך גולדשטיין.
טבח ליל הסדר תשס"ב, 2002, במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו 30 איש.
הטבח במג'דל שמס ב-2024, שבו נרצחו בידי חיזבאללה 12 ילדים.
על סמך כל המקרים הללו (רשימה חלקית) שקיבלו את ההגדרה טבח, ועל פי מספרי הנרצחים בהם, איך ייקרא רצח המוני מלווה באונס המוני, חטיפה והתעללות נוראה, שבו נרצחו ב-7 באוקטובר 2023 כ-1,200 איש?
כמובן שעניינית, עובדתית, אין שום אפשרות שלא להגדיר זאת טבח. בהשוואה למקרים האחרים, אולי ההגדרה אפילו קטנה על האירוע חסר התקדים הזה. המחלוקת המוזרה סביבו היא פוליטית נטו.
עד כה, מאז 7 באוקטובר עצמו, ה"מחלוקת" הייתה עם מכחישי הטבח האנטישמים ברחבי העולם. ולפתע, השבוע, נוצרה מחלוקת פוליטית פנים ישראלית, עם מכחיש המחדל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* אילו – אילו העירו אותו בזמן, הוא היה שומע שהיה טבח.
* יום האירועים – אני מציע לשנות את הכותרת: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לאירועים ולגבורה.
אני לא בעניין של התקרבנות.
* מיקי מאוס – כך נראית הדקלמנות האוטומטית של הזנבות ב"הנהגת" מפלגת ביבי. מיקי (שלושת הכ"פים) זוהר התראיין ברשת ב'. הוא נשאל על החלטת נתניהו למחוק מכותרת החוק את המילה טבח, ומיד הצדיק על אוטומט את ההחלטה, וכבר היה לו דף מסרים לשלשל, כולל הטענה שהמילה "טבח" מבטאת "התקרבנות". המראיין, עקיבא נוביק, ציטט אותו, שאך שלשום הוא אמר בערוץ 14 שהטבח תוכנן בימי בנט. אז היה או לא היה טבח? זוהר השיב, שגם הוא הושפע מהנראטיב, אבל מעכשיו הוא לא ישתמש עוד בביטוי הזה, והוסיף שהדיבור על הטבח נועד לפגוע בממשלה ועבר להשתלח בתקשורת.
להערכתי, הפעם התגובה הציבורית תגרום לנתניהו להתקפל. הוא, כמובן, יכחיש שניסה למחוק את המילה "טבח" (מה? מה פתאום?) ויאשים את הדיפ-סטייט שהמציא זאת. ורק הזנבות, כמו מיקי מאוס זוהר, ייראו במלוא קלונם.
* קיצור תולדות המיקי זוהר – מיקי זוהר ניסה למנות לתפקיד מקביל לדרגת שר בהסתדרות הציונית (!) את היורד מהארץ, מי שכאשר בני דורו חירפו את נפשם במלחמת קיום על הגנת המולדת, הוא גירבץ בגולת התפנוקים במיאמי, תיפקד כגיס חמישי וניהל מלחמה מתועבת נגד צבא ההגנה לישראל והשב"כ. אח"כ זוהר הישיר מבט לטלוויזיה ובלי למצמץ ובלי להסמיק סיפר שנתניהו כלל לא ידע על המינוי...
הנ"ל אמר שהאירוע החמור ביותר בישראל בשנים האחרונות הוא משפט נתניהו. למען הסר ספק, הדברים נאמרו אחרי טבח 7 באוקטובר.
בעקבות דברי חנופה דביקים לנתניהו הזכירו לו את טבח שבעה באוקטובר והוא השיב שלכל מנהיג יש כמה ימים פחות טובים.
יום אחרי שנתניהו דרש להסיר את המילה "טבח" מכותרת החוק זוהר נזכר שהמילה טבח מבטאת התקרבנות.
משפט המפתח שלו, הוא הכמיהה לשלושת הכ"פים: כסף, כוח וכבוד. זה המפתח להתנהגותו ולכל דבריו. נכון יותר לקבוע, שמה שמניע אותו הוא פ"א אחת - פריימריז.
אפשר לתת כותרת להידרדרות מהליכוד למפלגת ביבי: מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (מחויבות המדינה להבטיח לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר.
* המנוסה חמורה מהמחדל – בריחתו של נתניהו מאחריותו למחדל חמורה יותר מהמחדל עצמו.
המחדל הוא מדיניות ההתמכרות לשקט. במדיניותו לא היה זדון. הדרך לגיהינום 7 באוקטובר היתה רצופה כוונות טובות. מטרתו של נתניהו היתה למנוע מלחמה, למנוע הרג של ישראלים וגם הרג של פלשתינאים, וגם זה חיובי. המדיניות הזו קרסה. היא הגורם הישיר לטבח. היא הכישלון הנורא. אבל מטרתו היתה חיובית.
הבריחה מאחריות, הטלתה על הכפופים לו ועל כל העולם חוץ ממנו, הקונספירציות, המניפולציות, השקר והזיוף – כל אלה הם זדון נטו. הוא יודע שהדרך הזו הרסנית לחברה הישראלית, והוא נוקט בה במודע, כי היא משרתת אותו אישית. זה לא ייסלח.
* למדנו ששקט הוא רפש – "בשבועות האחרונים אני חש מבודד בישראל עוד יותר מאשר בדרך כלל," כתב רוגל אלפר ב"הארץ". וזאת למה? כי כולם, "קפלניסטים וכהניסטים," רוצים מלחמה עם איראן והוא לא. כולם מאחלים לנתניהו הצלחה בשליחות שנועדה לדחוף את ארה"ב למלחמה, והוא לא. וכל הפשקוויל הוא תיאור התשוקה למלחמה. ומה אין שם? שום התייחסות לתוכן. למה הכול תומכים במלחמה? כאילו, יש תופעה שקוראים לה מלחמה, היא עומדת בפני עצמה, גורמת הרס והרג. וצריך להחליט אם תומכים בה או מתנגדים לה. ומשום מה, "כולם" תומכים בהרס ובהרג. למה? מוזר. שום מילה על מה שגרם למלחמה. ובוודאי לא על מה שעלול לקרות אם לא תהיה מלחמה.
הלך הרוח של רוגל אלפר, היה הלך הרוח של בנימין נתניהו, של הקבינט, של צמרת צה"ל והשב"כ ושל רוב העם ערב 7 באוקטובר. הנה, ירון אברהם חשף עוד קטעים מפרוטוקולים של השבועות והימים לפני המלחמה. הדירקטיבה (הו, כמה נתניהו אוהב את המילה הזאת) של נתניהו לצמרת הביטחונית היתה אחת: "שקט בחגים." והדירקטיבה הזאת התפוצצה לנו ברעש אדמה מחריש אוזניים בחגים; בשמחת תורה. השקט בחגים, היה סעיף בשקט כדי לא להפריע לשלום הנרקם עם סעודיה. ראשי מערכת הביטחון קיבלו את הדירקטיבה ולא התווכחו עם נתניהו ולא ניסו לשכנע אותו בטעותו, כי הם היו שותפים לקונספציה שלו, שהיתה לקונספציית העדר. גם רוב אזרחי ישראל תמכו בתפיסת ההתמכרות בשקט. רוב אזרחי ישראל מבינים היום, שלעיתים שקט הוא רפש. ולכן, כאשר עומד על הפרק עימות עם איראן, הם אינם שואלים את עצמם רק אם מלחמה זה כיף, אם לשבת במקלטים זה תענוג, ואם טוב שיהיה אצלנו הרס והרג, וגם לא אם טוב שהם יהיו אצל האוייב. הם שואלים את עצמם מה יקרה אם לא יהיה העימות.
כי טבח 7 באוקטובר לימד אותנו, שמי שמאיים בהשמדת ישראל מתכוון לזה. טבח 7 באוקטובר לימד אותנו, שאם לא נסיר ביוזמתנו את האיומים עלינו, האיומים הללו יתממשו בעיתוי הכי פחות מתאים לנו. טבח 7 באוקטובר לימד אותנו שצריך לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את המוסר העקום של "מלחמת אין ברירה" מול "מלחמת ברירה", שעל פיו לא מוסרי לנקוט ביוזמה, מוסרי רק להגיב על מתקפה. טבח 7 באוקטובר הזכיר לנו, שלמחרת הכרזת העצמאות הותקפנו ומאז אנו במלחמת אין ברירה, והשאלה היא רק האם היוזמה וההפתעה הן בידינו או בידי האוייב, והתנסינו במה שקורה כאשר היוזמה בידינו ומה – כשהיוזמה בידי האוייב.
רוגל אלפר לא למד. הוא תקוע בקונספציית 6 באוקטובר, שכפי שראינו, תוצאתה הבלתי נמנעת היא טבח 7 באוקטובר.
את התמיכה הציבורית הרחבה במתן מכה קשה, הלוואי סופנית, למשטר האייאתולות באיראן, שהוא איום על העולם כולו ובראש ובראשונה על ישראל, אפשר לנסח בשלוש מילים: לעולם לא עוד.
* תכלית הביקור – ואני לתומי חשבתי שנתניהו נסע לוושינגטון כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלנו, מול איראן ובעזה.
מסתבר שהיתה לו תכלית חשובה יותר – לשוב ולהתחנן בפני הפריץ לנסות לחלץ אותו מאימת הדין. וזאת, תוך התנקשות בריבונותה של ישראל והשפלת נשיא מדינת ישראל.
איזה ויתורים מדיניים עשה נתניהו תמורת השיימינג של טראמפ להרצוג?
כאילו לא די בכך שהדיפ-סטייט בקריית גת מנהל את ביטחון המדינה, הוא רוצה שהפריץ ינהל גם את המשפט הפלילי בישראל.
אגב, כדאי לזכור שנתניהו לא ביקש חנינה, אלא את ביטול משפטו. מדינה שהעומד בראשה הוא מעל החוק לא תיקרא דמוקרטיה.
* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות של הרצוג – לעמוד על האינטרס הלאומי של ישראל מול הלחץ הברוטאלי של טראמפ.
* מצפה להבהרה – הרצוג מצפה להבהרות מנתניהו.
אבל הרצוג יודע שנתניהו שקרן. אז לאלו הבהרות הוא מצפה?
שנתניהו יגיב: "מה? מה פתאום?"
* סגידה חולנית – יש לי חדשות לבנדה. קראתי גם קראתי את ספרה של מזל מועלם "צופן נתניהו". לא רק קראתי, גם כתבתי מאמר ביקורת ואף פרסמתי אותו, בין השאר, ב"חדשות בן עזר". לא קראתי את הספר כחסיד שוטה, אלא כקורא מפוכח, והמסקנות שלי מהספר אינן מסקנות של חסיד שוטה. אני זיהיתי בו בעיקר את המגלומניה של "המדינה זה אני."
ובכל מקרה, הספר התפרסם לפני מחדלו הנורא של נתניהו.
ובאשר לחוות הדעת הרפואית של אהוד על "שנאה חולנית" אומר שרק סגידה חולנית יכולה לגרום לאדם להתכחש לאחריותו המוחלטת של נתניהו למחדל שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. ורק סגידה חולנית תגרום לאדם לראות בביקורת על מושא הסגידה כנובעת משנאה, כי הרי אין דרך להסביר את אי ההבנה בכך שמדובר בכליל השלמות.
[אהוד: אורי, אני חושש שאתה הולך ויורד מן הפסים. כתיבתך על נתניהו, בייחוד לאחרונה, משמשת עדות לכמעט טירוף של שינאה. לכמעט מופרעות נפשית הגובלת במגלומניה, יהירות].
* בית או אוטובוס – בריאיון לרוני קובן סיפר ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן על המחדל הנורא של הממשלה בצפון, על הפקרת קריית שמונה והזנחתה, על כך ששנתיים וארבעה חודשים, מתחילת המלחמה, ראש הממשלה מסרב לפגוש אותו וגם לא לשוחח איתו בטלפון, שהממשלה מחרימה את קריית שמונה, עיר תחת אש, מפונה במלחמה קשה, כנקמה על כך שלא נבחר זפרני, מקורבה של שרה נתניהו, לראשות העיר. וכשקובן שואל אותו, הוא אומר שהוא נשאר חבר הליכוד, כי הליכוד זה בית, בית לא עוזבים, להיפך צריך להישאר ולהיאבק מבפנים שהליכוד יחזור להיות מפלגת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי ומפלגה ליברלית.
דבריו החזירו אותי לשנות התשעים, שנות המאבק על הגולן. ממשלות רבין ופרס, אח"כ ברק, ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהחריב את יישובי הגולן. ורבים מחבריי בגולן, נאבקו נגד הנסיגה, אך נשארו במפלגת העבודה, כי מפלגה זה בית וצריך להישאר ולהיאבק מבפנים. השבתי להם שמפלגה אינה בית. מפלגה היא אוטובוס. אתה עולה עליו כדי להגיע ליעד. ברגע שהוא סוטה מהדרך ולא מקרב אותך ליעד, רד מהאוטובוס ועלה על אוטובוס אחר, או לך ברגל.
יהודה הראל צייר אז קריקטורה של דגיגון קטן נכנס ללועו של כריש. והדגיגון אומר שהוא נכנס כדי להילחם מבפנים.
אשמח להיות זבוב בתא הקלפי בבחירות הקרובות ולראות למי באמת יצביע שטרן.
* פירוק מוחלט – על פי "ניו יורק טיימס", ארה"ב מנהלת עם חמאס מו"מ על אופי פירוקו מנשק, כלומר איזה נשק עליו למסור ואיזה לא. הבית הלבן מכחיש, וטוען שהדרישה היא לפירוק מלא.
יש לעמוד על כך שהפירוק יהיה מוחלט – כולל כל הרובים והאקדחים. אמנם ב-7 באוקטובר שוגרו אלפי רקטות ונעשה שימוש במטולי RPG, אולם הרוב המוחלט של הנרצחים, נרצחו ברובי קלצ'ניקוב. חמאס משליט את רודנותו על הרצועה באמצעות קלצ'ניקובים. לכן, הפירוק מנשק צריך להיות מוחלט.
אחרי 7 באוקטובר, על כל העולם המוסלמי לראות שהארגון שביצע את הטבח (כן, היה טבח) מושמד. אומרים: אבל חמאס זה רעיון, אי אפשר להשמיד רעיון. אם כך, אז שיישאר רק רעיון. בלי נשק.
וגם ברעיון אפשר להילחם, באמצעות סגירת אונר"א ובעיקר בתי הספר של אונר"א, שמחנכים לרעיון של השמדת ישראל.
* פירוז תחילה – שגריר רוסיה בישראל דיווח שארצו מנהלת מו"מ עם ישראל ועם מועצת השלום על הקמת בית חולים רוסי ברצועת עזה, "בהקדם האפשרי."
אין בעייה, בעיניי, שיקום בית חולים כזה, במיוחד אחרי שראינו שבתי החולים של אונר"א, היו מתקני טרור של חמאס. הבעייה היא בביטוי "בהקדם האפשרי." על ישראל להבהיר שהקמת בית החולים, כמו כל צעד של שיקום הרצועה, ייעשה רק אחרי פירוק חמאס מנשקו. יש לישראל מנוף לחץ אדיר – שליטתה על 53% מרצועת עזה, והיא חייבת להשתמש בו כדי להבטיח שעד פירוק חמאס מנשקו, לא יזוז דבר בעזה. לא בית חולים, לא בית ספר ולא בית מגורים.
* ההפגנות הועילו או הזיקו? – העדות של פדויית השבי ארבל יהוד ב"אולפן שישי" מזעזעת ומטלטלת. אם חשבנו ששמענו על הנורא מכל בעדותה של רומי גונן, על ארבעה מקרים של תקיפות מיניות, סיפרה ארבל יהוד, כשלראשונה אזרה אומץ לדבר אל המצלמות ולגלות טפח מאסונה, שהיא חוותה זאת מדי יום, לאורך כל תקופת השבי.
ארבל סיפרה על ניסיונות התאבדות בשבי, ומה שהציל אותה והביא אותה לחדול מניסיונות אלה, היה צפייתה בתיעוד של הפגנה למען החטופים, כאשר היא ראתה אנשים שאינם מכירים אותה אוחזים בשלטים עם תמונתה. אז היא הבינה שיש לה למען מה לחיות, וזו הסיבה לכך שאחרי שובה ברור לה שהיא רוצה לחיות בישראל, בתוך העם הזה.
דבריה אלה מצטרפים לדברים של מרבית החטופים, על העידוד הרב שקיבלו מהמידע על המאבק שניטש למען שחרורם. גם טראמפ סיפר על השפעת ההפגנות על פועלו בנושא.
לא יכול להיות ספק בדבר התרומה החיובית הרבה של המאבק.
אבל האמת היא שהמאבק גם הזיק. הוא הקשיח את עמדת חמאס, שהאמין שהממשלה לא תעמוד בלחץ ותתקפל ותסכים לדרישותיהם האבסורדיות, והדבר האריך מאוד את משך השבי, הסבל וההתעללות. איש לא יוכל להכחיש את העובדה, שחמאס הכתיב לחטופים טקסטים בסרטונים, שבו הם קוראים למשפחותיהם ולעם ישראל להגביר את הלחץ ואת ההפגנות למען שחרורם. למה? כי הן חיזקו אותם.
אז ההפגנות הועילו או הזיקו? הן הועילו והזיקו. איך זה יכול להיות? זה יכול להיות. זאת האמת. זו המציאות. במציאות יש סתירות. בחיים יש סתירות. ולא תמיד ניתן ליישב ביניהן ולגשר עליהן.
אני מאמין שבמקרה הזה ניתן לגשר עליהן. המאבק, ההפגנות, הפגנת הסולידריות, היו חשובים ביותר. המסרים במאבק היו שגויים, כי הלחץ הופנה לגורם הלא נכון – לממשלת ישראל, עם המסר הלא נכון – להיכנע לדרישות חמאס. נכון היה לקיים אותן מחאות, אותן הפגנות, להביע אותה סולידריות, עם אותן תמונות ואותה קריאה להשבתן, אך להפנות את הלחץ לאפיקים של לחץ על החוטפים ויותר מכך, על הפטרונית שלהם, המממנת שלהם, שהוכרה למרבה החרפה כ"מתווכת". נגד קטאר. נכון היה להפגין בדרישה מהעולם להפעיל לחץ על קטאר, להטיל עליה סנקציות כלכליות כבדות שהיו מסכנות את קיומה; נכון היה להפגין נגד העברת סיוע הומניטרי לעזה, שעה שחמאס מחזיק בחטופינו, מתעלל בהם, כולל התעללות מינית, מזניח את הפצועים שביניהם, מסרב למסור את שמותיהם – מי בחיים, מי מת, מי פצוע, מסרב לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. מאבק כזה היה מקבץ סביבו קונצנזוס לאומי מלא, ההפגנות היו המוניות יותר; השפעתן החיובית כביטוי לסולידריות לאומית המחזקת את החטופים הייתה גדולה יותר, אך ללא השפעתן השלילית.
דרך סיפורה של ארבל, ראוי להתמודד עם נראטיב הנוגע לעסקת החטופים הראשונה. בעסקה זו, התחייב חמאס להחזיר את כל הנשים והילדים. לפני הפעימה האחרונה, חמאס חזר בו, החליט להחזיק בידיו חטופות, והציע במקומן חטופים זקנים. איזו דילמה קורעת לב עמדה בפני הקבינט. האם נכון היה לוותר לחמאס, להסכים עם הפרת ההסכם, ולקבל עכשיו את מי שניתן? זו היתה עמדתו של איזנקוט, למשל. זו עמדה לגיטימית. לגיטימית לא פחות, לדעתי נכונה יותר, היתה עמדת מערכת הביטחון, שהתקבלה בידי כל חברי הקבינט זולת איזנקוט – לעמוד על שחרור הנשים ועל מילוי ההסכם ככתבו. איך היו מקבלות משפחות החטופות הסכמה לכך, שהיתה מצטיירת כהפקרת הנשים אל מותן? נכון, חלק מאותם זקנים נרצחו בשבי. אך גם כרמל גת נרצחה בשבי. מסתבר שלפחות חלק מן הנשים שלא שוחררו הן אלו שעברו תקיפות מיניות, כדי שלא תספרנה את הסיפור. ובמקרה של ארבל יהוד, כדי להמשיך בתקיפות המיניות.
הלקח הגדול ביותר, הוא ההכרח לספר את הסיפור, את סיפור הטבח והחטיפה, לא לתת לאף אחד להכחיש ולגמד אותם, ובעיקר – החובה להשמיד את חמאס, ולא לסיים את המלחמה בלי להשלים את המטרה הקדושה הזאת.
סיפורם של אריאל קוניו וארבל יהוד, הוא בעיקר סיפור אהבתם הגדולה ומעוררת ההשראה. בזכותה הם שרדו ובזכותה הם ישתקמו וינצחו.
* מסר אמיתי ומקומם – המסר שעל פיו החברה הערבית נושאת באחריות לאלימות בתוכה אמיתי ומקומם.
אמיתי, כי אי אפשר להתעלם מכשלים תרבותיים שיצרו את המציאות הזאת. בראש ובראשונה הניכור כלפי מדינת ישראל וחוקיה וכלפי כוחות הביטחון שלה. אנו זוכרים איך כאשר נכנסו כוחות משטרה ליישוב, למשל כדי לאסוף נשק בלתי חוקי, הם התקבלו במטחי אבנים, ומיד הגיעו הח"כים הערבים להסית ולהתסיס והבעירו את השטח. הניכור כלפי החוק מביא לצפצוף על החוק, בנהיגה פרועה, בבניה בלתי חוקית. ויש בעיות שנובעות מיניה וביה מתוך התרבות, כמו רצח על כבוד המשפחה, נקמת דם, מלחמות בין חמולות וכו'.
אז למה מקומם? מקומם, כאשר הוא תירוץ לבריחה מאחריות המדינה. המדינה קיימת בראש ובראשונה כדי לספק לתושביה ביטחון. לא כדי לספק תירוצים. כפי שהמדינה לא תימנע מלהתמודד עם איומים חיצוניים, בטענה שזה לא תפקידנו; אלה השכנים שלנו שאלימים ומפעילים טרור כלפינו והם צריכים לטפל בעצמם, כך בדיוק אין לה זכות לא להתמודד עם איומים ביטחוניים פנימיים, בשום תירוץ. הבעייה המרכזית היא משפחות פשע, ארגוני פשע מאורגן, שמילאו את הוואקום השלטוני במגזר הערבי, שהוזנח בידי המדינה, והן שולטות היום בחברה הערבית. תפקידה של המדינה, של הממשלה, של המשטרה, להילחם במשפחות הפשע עד חורמה, בלי תירוצים. קוראים לכך משילות. ראש הכנופייה רץ לבחירות עם דגל המשילות, אך בתקופתו המשילות התרסקה לרסיסים. זה כישלון מוחלט.
גם הפניית האצבע המאשימה, מצד פרנסי המגזר הערבי כלפי המדינה, היא אמיתית ומקוממת. אמיתית בשל הסיבות שציינתי. מקוממת, אם היא תירוץ לבריחה מאחריות.
נכון שבעידן נתניהו התרבות השלטת היא בריחה מאחריות. וכך, הממשלה והמשטרה בורחות מאחריות וזורקות אותן על החברה הערבית והחברה הערבית בורחת מאחריות וזורקת אותה על הממשלה והמשטרה, ובינתיים בכל יום נרצח אזרח ערבי.
הממשלה הנוכחית אינה עושה דבר בנדון, כי מוות של ערבים הוא התגשמות הפנטזיות של מי שלחרפתנו הוא השר לביטחון פנים, שאף סחט שם מפוצץ חדש לתפקידו. ולכן, היא גם לא תעשה דבר. כשתקום כאן ממשלה נורמלית, יהיה עליה להכריז על האלימות והפשיעה בחברה הערבית כעל מצב חירום לאומי ואיום על שלום אזרחי ישראל, ולהוביל פעולה משותפת עם החברה הערבית, שתתן את המענה החינוכי, התרבותי, הכלכלי ובעיקר הביטחוני לבעייה. כך פעלה ממשלת בנט, ולמרות תקופת כהונתה הקצרה, הישגיה היו מידיים. כך תנהג ממשלת בנט הבאה.
ועל הערבים לדעת, שכדי למגר את הפשיעה והרצח, יש צורך להפעיל כוח והרבה, להפעיל את השב"כ והאמצעים שלו, לאכוף את חוקי המדינה, לבטל את האוטונומיה הבלתי מוכרזת, ולממש את הריבונות על כל חלקי המדינה. כן, גם בהתיישבות יהודית בגליל ובנגב, שהופקרו. ואם הם ייצאו נגד הפעולות הללו, הם משת"פים של הפושעים.
* חובת שירות אזרחי – ומה באשר לגיוס הערבים?
כל עוד שבט שלם בעם ישראל משתמט, אין לנו ממש פרצוף לדרוש זאת מהערבים.
אבל למרות זאת, חשוב לומר – כל אזרחי ישראל, חייבים לשרת את המדינה.
כל עוד מדינת ישראל במלחמה עם עמם, וזה לא עומד להשתנות בקדנציה שלנו, אין לדרוש מהם לשרת בצה"ל. יש לדרוש מהם שירות אזרחי, שאורכו כאורך השירות הצבאי. יש לעודד את הערבים המעוניינים בכך להתנדב לצה"ל.
* בממשלה הבאה – קראתי שיוסף חדאד שוקל להקים מפלגה, ושבסקר הוא עובר את אחוז החסימה.
אני רוצה מאוד לראותו בממשלה הבאה.
* תגובה כהניסטית הולמת – יוסף חדאד הוא ישראלי ערבי נוצרי, פטריוט של כל אחד משלושת מרכיבי זהותו.
הוא התנדב לצה"ל, שירת בגולני, סיים בהצטיינות קורס מ"כים, שירת כמ"כ וכסמל מחלקה. נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה והוא נכה צה"ל.
מאז שחרורו הוא מקדיש את עולמו לפעילות ציבורית, למען מדינת ישראל. הוא הקים את עמותת "ערבים זה לזה", שפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולהתנדבותם לשירות בצה"ל או בשירות אזרחי. הוא פעיל הסברה מצטיין של ישראל, אולי הטוב במסבירנים, המציג באמונה יוקדת ובכישרון רב את צדקתה של ישראל.
העליתי רשומה, שבה הבעתי תמיכה בכניסתו לפוליטיקה, ותקווה שיכהן כשר בממשלה. לא חלפו חמש דקות ואיזו כהניסטית גזענית קפצה בתגובה: "אין אמונה בהם. הכול משחק כדי לקדם את האינטרסים שלהם."
מי שקצת מכיר את ההיסטוריה היהודית מבין, בוודאי, את כוונתי כשאני כותב, שיהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.
* השליט האמיתי – נתניהו מתנגד לעונש מוות, ולכן בכל שנות כהונתו הארוכות, לא איפשר להצעות הללו להתקבל. כאשר ראש הכנופייה התנה את הצטרפותו לקואליציה בכך שהנושא ייכלל בהסכם הקואליציוני, נתניהו העריך שיצליח להנדס אותו כרצונו. אלא שאשכיו של נתניהו אחוזות בידיו של בן גביר, העושה בו כרצונו. עכשיו נמסר שנתניהו מתחנן בפני ראש הכנופייה שקצת ימתן את ההצעה, כדי שלא לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, אך השליט האמיתי מסרב בתוקף.
במוסף התרבות והספרות של "הארץ" התפרסם מאמר מעניין שכתב הסופר והפובליציסט הבריטי צ'רלס דיקנס בנובמבר 1849 ובו יצא בחריפות נגד ההוצאות להורג הפומביות שבהן הקהל המשולהב, כולל ילדים ובני נוער, צפה בהתלהבות. הצעת החוק הנוכחית עדין אינה מדברת על הוצאות להורג בכיכר העיר, אך אם ראש הכנופייה יתחזק, זה יהיה הצעד הבא, ואם יגיע לשלטון לא רק מחבלים יוצאו להורג בכיכר, אלא גם מתנגדי משטר, לקול תרועת האספסוף המוסת.
* לוז המהפכה המשטרית – כאשר השופט נֹעם סולברג נבחר לבית המשפט העליון, "הארץ" זעק זעקה מרה. בבחירת מתנחל לשופט בעליון, הם טענו, הרשות השופטת נותנת גושפנקא להתנחלות, שהיא בלתי חוקית ומנוגדת לחוק הבינלאומי. אגב, לאורך כמעט שישים השנים האחרונות, בג"ץ, בכל הרכביו, על כל נשיאיו, דחה את הטענה שההתיישבות ביש"ע היא בלתי חוקית ונתן לה גושפנקא מלאה, זולת התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים, כמו בפס"ד אלון מורה בהרכב בראשות משה לנדוי, איש ארץ ישראל השלמה. ולא בכדי, היועמ"שית קבעה השבוע, שהחלטות הקבינט בעניין שינוי המעמד המשפטי ביו"ש הן חוקיות.
היום נעם סולברג הוא המשנה לנשיא בית המשפט העליון. בעוד שנתיים הוא יהיה נשיא בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון יהיה שופט שמרן, דתי, ימני ומתנחל. היום מחצית שופטי בג"ץ הם שמרנים, ואלמלא יריב לוין מנע מינוי שופטים, היום הם כבר היו הרוב.
אבל מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה טוענת שסולברג הוא קפלניסט שמאלן ואקטיביסט רדיקלי. הרי יריב לוין אמר שאין שופט שמרן בבג"ץ; כולם אקטיביסטים – חלק רדיקלים יותר וחלק רדיקלים פחות. הוא לא רוצה שופטים שמרנים, ימנים, דתיים, מתנחלים. הוא רוצה שפוטים, עושי דברו. הוא רוצה בדמוקרטיה שבה המנהיג העליון שולט ביד רמה בשלוש הרשויות. זו מהות המהפכה המשטרית. ולכן ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים היא לוז המהפכה המשטרית.
* נכס לאומי או מגזרי? – ראש הממשלה לא טרח לכתוב ולו ציוץ של הספד למתי כספי. מתי כספי, גדול המלחינים הישראלים (לטענת קובי אוז, גדול המלחינים בעולם), שתרומתו לתרבות הישראלית לא תסולא בפז, לא ראוי להתייחסות של מי שרואה עצמו מנהיג לאומי, ושאבל לאומי כנראה אינו האבל שלו.
כאשר אריק איינשטיין, שהיה מזוהה הרבה יותר ממתי כספי עם המחנה היריב לנתניהו הלך לעולמו, נתניהו התנהג אחרת לגמרי. אין ספק שמשהו רע מאוד קרה לו בשנים האחרונות.
מתי כספי היה נכס לאומי, לא מגזרי. גם האבל עליו היה לאומי. הוא כלל את החילונים והדתיים, את תומכי נתניהו ומתנגדיו. אבל היו מי שניסו לנכס אותו למגזר. שתיקתו של נתניהו הייתה בעבורם "אקדח מעשן" לניכוס הזה.
כך רוגל אלפר, שכתב שמתי כספי מגלם ישראליות שכבר אינה קיימת. בין השאר הוא כתב שהיום לא היו משמיעים את "ציור". אלא שהתוכנית "מאחורי הצלילים", שלה כתבו כספי וגרוניך את "ציור", נחשבה אז לאמנות אוונגרד, שגם יוצריה הגדירו בה "קצת אחרת" והיא הקדימה את זמנה.
מאיה מארק ניכסה אותו לגמרי. היא פתחה את ההספד שלה באמירה ש"זה טקסט פוליטי. לא סנטימטר פחות פוליטי ממה שאני כותבת כאן בדרך כלל." והאשימה את הממשלה שהיא רוצה להפוך את עמיר בניון לזמר הלאומי (ואח"כ ביכתה את האנטי אשכנזים, תוך חוסר מודעות עצמית לאנטי מזרחיות שלה). וכל המאמר הוא ניכוס מתי כספי למחנה הפוליטי שלה, שהוא גם מחנה תרבותי זהותי, שהוא ה"אנחנו".
האמת היא שבשנים האחרונות מתי כספי קצת התחרפן, במסרים קונספירטיביים של הכחשת קורונה והפצת הקונספירציה על ה"בגידה" ב-7 באוקטובר. מכך היא מתעלמת, כמובן, כי זה עלול להרוס לה את התזה.
אחר הזכיר שקיש דואג לחלוקת ספרי תנ"ך לבוגרי בתי הספר ומתעלם ממתי כספי שהוא התנ"ך שלנו. האם התנ"ך הוא "שלהם" והתנ"ך "שלנו" הוא מתי כספי?
ניסיון הניכוס הזה, הוא פוליטיקת הזהויות ההרסנית, במלוא כיעורה.
* הסניגור הקטגור – העמוד הראשון של מוסף תרבות וספרות של "הארץ" מוקדש לכבודה ולזכרה של כלת פרס ישראל, חוקרת התרבות פרופ' זהר שביט (1951-2026) שהלכה בשבוע שעבר לעולמה. אף שעיקר עיסוקה היה חקר התרבות הישראלית, המאמרים התמקדו בעיקר במפעלה בחקר התרבות הגרמנית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. היא כתבה מחקר מקיף מאוד על ספרות הילדים הגרמנית בשנים הללו, ובו מתחה ביקורת חריפה על כך שספרות הילדים בורחת מהתמודדות עם עברה הקרוב האפל של גרמניה הנאצית ועם השואה, וכן מסה ביקורתית על סופר הילדים הנערץ, גם בישראל, אריך קסטנר, על התקרנפותו, לטענתה, בזמן השואה.
עם הכותבים נמנה פרופ' משה צימרמן. צימרמן מבקר את גישתה של שביט, שלטענתו מחמירה מדי עם גרמניה, ובמאמר אפולוגטי הוא מלמד סנגוריה על התרבות הגרמנית. אך הוא לא יכול היה לסיים את המאמר בלי לפשוט את גלימת הסניגור ולעטות את גלימת הקטגור. וכך הוא כתב: "את טענותיה בנושא גרמניה כדאי לבחון על פי השלכותיהן על החברה שבה אנו חיים. האם ספרות הילדים שלנו או מערכת חינוך הנוער שלנו עוסקים במעשי עוול שעשינו אנו לעם שלצידו אנו חיים? האם לא הגיעה השעה שמי שרואה בעיניים פקוחות את הנעשה במדינה בשנים האחרונות, שלא לנהוג כמנהגו של אריך קסטנר אלא לקום ולהגר? האם לא הגענו לגבול של שיתוף פעולה עם משטר שאותו אסור לאדם המשוכנע ביתרונות הדמוקרטיה הליברלית לעבור?"
דומה שכל המאמר לא נועד אלא כדי, בהזדמנות חגיגית זו שזהר שביט מתה, להכפיש את ישראל. הוא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית, ואת מלחמת המגן של ישראל – לשואה. הוא מטיף לירידה מהארץ, או בלשונו הפוסט-ציונית – הגירה, ולאי שיתוף פעולה עם הממשל, כלומר עריקה מצה"ל, אי תשלום מסים וכד'.
משה צימרמן אינו יודע להבחין בין טוב לרע, ומי שאין בו יכולת ההבחנה הזאת, הוא אדם חף ממוסר.
* אינטלקטואלית מוחלטת – בערך אחת לחודש מתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" טור שנקרא "יומן", ובה סיפורים מחיי היום יום של הסופרת רות אלמוג. התדירות הזאת יוצרת היכרות עם הכותבת ועם עולמה. אני אוהב מאוד לקרוא את הטור. אלמוג מצטיירת בו כאינטלקטואלית מוחלטת, שגם כאשר היא כמעט בת 90, מתקשה בהתניידות ואינה מרבה לצאת מביתה, עולמה האינטלקטואלי עשיר, הידע שלה אנציקלופדי ורב תחומי, ובעיקר אני מתלהב מהסקרנות שלה, שלא קהתה כלל בגילה. ויש לה חיי חברה, על בסיס אינטלקטואלי, חברים שמבקרים אותה ומביאים לה ספרים, והיא מעלה זיכרונות הקשורים לסופר או למתרגם, והיא בודקת ולומדת על פריט מידע שנתקלה בו ומספרת עליו בהתלהבות.
היא מכירה יוצרים, ישראלים וזרים, שאינם מוכרים וכותבת עליהם. השבוע היא כתבה על משורר שכלל לא שמעתי עליו עד היום, דוד טובי.
אני מאחל לרות אלמוג אריכות ימים באותה צלילות ובאותה סקרנות.
* לכל הנכונים לחיות – במשך תקופה ארוכה השכים המשורר אליעז כהן, חבר כפר עציון ומעורכי כתב העת לשירה "משיב הרוח", לפנות בוקר, טרם הזריחה, ויצא להליכה. בשובו, התיישב וכתב שיר שביטא את תחושותיו, חוויותיו והלך נפשו. מבין מאות השירים, הוא בחר 46 ופרסם אותם בספרו החדש, השביעי במספר, "שירים מלפנות הבוקר", שאותו הקדיש "לכל הנכונים לחיות."
השירים מלאי התפעלות מיפי הבריאה, יפי הטבע, החי, הצומח, ממשלת הלילה והזריחה של ממשלת היום, מהמראות והריחות והקולות, כולל קול המואזין מהכפרים הסמוכים. והם מלאי אמונה גדולה (ופה ושם גם מבצבץ ספק). הספר הוא מחזור שירים, ויש בו מחזוריות פנימית, כמו שירים אחדים שנכתבו בימי שישי ומתכתבים עם הפיוט "לכה דודי". והספר רווי בהתכתבות עם מזמורי תהילים ושופע חסידוּת.
כמי שמשכים מדי בוקר טרם הזריחה לעבודת יומי בכרם, איני יכול שלא להזדהות עם ההתפעלות מהמראות ובעיקר מהזריחה; ועם תמונת הזריחה על שער הספר, שאותה צילמה אשתו של אליעז, אפרת.
התכנסנו במושב נוב 16 אנשים – 14 נשים ושני גברים, למפגש מרתק ומרגש עם אליעז. ישבנו במעגל וקראנו את כל הספר; כמו בליל הסדר, על פי סדר הישיבה. קראנו ברצף, ללא הערות, שאלות והתייחסויות. כל הקשב וכל הכבוד – לשירים נטו. כל הנוכחים – אנשי הגולן, אנשי ספר, אוהבי שירה, רבים מושכים בעט, וכולם מיטיבים לקרוא ברהיטות, כולל שמחה שמפליאה לקרוא בח' וע' גרוניות. זו הייתה חוויה נפלאה.
ואחרי הקריאה, שיחה מרתקת עם היוצר על יצירתו.
אלול מתגנב מאחרי האב
עולה בעננים סמיכים ממערב
עוטה טלית רכה את ההרים
אלול, אתה עזרי עכשיו
עכשיו, כשהכול מפתה להיקטף
פטמות מאדימות של רימונים
עם סְגול הכרם,
והחלב הפוקע מן התאנים
בדיוק עכשיו, כשאני לדודי אני
* ביד הלשון: טֶבַח – דרישתו של ראש הממשלה להוציא מכותרת הצעת החוק לזיכרון טבח 7 באוקטובר את המילה "טבח", מחייבת בחינה לשונית של המילה השנויה במחלוקת.
על פי מילון אבן שושן, יש שלושה פירושים למילה טבח: 1. שחיטה, המתת בהמה והתקנתה לאכילה. 2. בהמה שנועדה לשחיטה. 3. הרג רב, רציחה של בני אדם. הפירוש הרלוונטי לדיוננו הוא כמובן השלישי, אך יש קשר מובהק בינו לשניים הראשונים. הקשר אינו רק שבשלושתם מדובר בהרג – בשניים הראשונים הרג של בהמות ובשלישי הרג של בני אדם, אלא שהשימוש בשורש טבח בהקשר של הרג בני אדם, מבטא מסר של דה-הומניזציה של בני האדם והתייחסות אליהם כאל בהמות או בעלי חיים.
זאת משמעות הביטוי "כצאן לטבח". טבחו בבני אדם כפי שטובחים בצאן. כלומר, הרג בקרב, המוני ככל שיהיה, אינו נחשב טבח. כאשר נרצחים אנשים חסרי ישע, שאין בכוחם להגן על עצמם, זהו טבח. מקור הכינוי "כצאן לטבח" הוא מקראי, אם כי בנוסח קצת שונה. בישעיהו נאמר "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל", בירמיהו – "כְּצֹאן לְטִבְחָה", בתהלים – "כְּצֹאן טִבְחָה", ובמשלי – "כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא."
מקור הצורה "כצאן לטבח" היא של המשורר והפרטיזן, חתן פרס ישראל, אבא קובנר. בכרוז שניסח בשם המחתרת בגטו וילנה אל תושבי הגטו ב-31.12.1941, שבו תיאר בחוש נבואי את תוכנית ההשמדה של העם היהודי כעובדה מוצקת (למרות שלא היה לו כל מידע על כך), קרא לציבור היהודי להתנגד. "אל נלך כצאן לטבח," הוא כתב ביידיש: "לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה". הוא גם האיש שתירגם את הכרוז לעברית.
הגדרת ויקיפדיה לטבח היא: "הרג או רצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי." האם אירועי 7 באוקטובר עומדים בהגדרה הזאת?
מקור המילה טבח הוא התנ"ך. "שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח; נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יהוה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו מ"ח, ט"ו).
"...וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק" (יחזקאל כ"א, ל"ג).
"חֶרֶב לַיהוה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב – מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים; כִּי זֶבַח לַיהוה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו ל"ד, ו').
בזיכרון ההיסטורי שלנו, מספר אירועים נצרבו תחת הכותרת "טבח". המשותף להם הוא הרג המוני של אזרחים שאינם לוחמים:
טבח חברון באב תרפ"ט שבו נרצחו 67 יהודים וטבח צפת באותם מאורעות שבו נרצחו 18 יהודים. גם רצח שני מתיישבים בבאר טוביה באותן מאורעות כונה טבח, טבח באר טוביה.
הטבח בטבריה באוקטובר 1938, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, שבו נרצחו 18 יהודים.
הטבח בשיירת הדסה הר הצופים בדצמבר 1947, בראשית מלחמת השחרור, שבו נרצחו 80 אזרחים.
טבח בתי הזיקוק בחיפה, בדצמבר 1947, שבו נרצחו 39 יהודים.
הטבח ברח' בן יהודה בירושלים בפברואר 1948, שבו נרצחו 58 יהודים.
הטבח במעלה העקרבים, ב-1954, שבו נרצחו 12 נוסעי אוטובוס ישראלים.
הטבח בלוד ב-1972, שבו נרצחו בנמל התעופה לוד (שטרם נקרא נתב"ג) 24 אזרחים בידי מחבלים יפנים, שפעלו בשיתוף עם החזית העממית לשחרור פלשתין.
הטבח במינכן, 1972, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה.
הטבח בקריית שמונה ב-1974 שבו נרצחו 18 אזרחים ובהם 8 ילדים.
הטבח במעלות ב-1974 שבו נרצחו 28 ישראלים, רובם תלמידי בית ספר תיכון בצפת, שנלקחו כבני ערובה.
הטבח באוטובוס הדמים בכביש החוף ב-1978, שבו נרצחו 35 ישראלים.
הטבח במערת המכפלה ב-1994, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים בידי המחבל ברוך גולדשטיין.
טבח ליל הסדר תשס"ב, 2002, במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו 30 איש.
הטבח במג'דל שמס ב-2024, שבו נרצחו בידי חיזבאללה 12 ילדים.
על סמך כל המקרים הללו (רשימה חלקית) שקיבלו את ההגדרה טבח, ועל פי מספרי הנרצחים בהם, איך ייקרא רצח המוני מלווה באונס המוני, חטיפה והתעללות נוראה, שבו נרצחו ב-7 באוקטובר 2023 כ-1,200 איש?
כמובן שעניינית, עובדתית, אין שום אפשרות שלא להגדיר זאת טבח. בהשוואה למקרים האחרים, אולי ההגדרה אפילו קטנה על האירוע חסר התקדים הזה. המחלוקת המוזרה סביבו היא פוליטית נטו.
עד כה, מאז 7 באוקטובר עצמו, ה"מחלוקת" הייתה עם מכחישי הטבח האנטישמים ברחבי העולם. ולפתע, השבוע, נוצרה מחלוקת פוליטית פנים ישראלית, עם מכחיש המחדל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
ד"ר כלנית הרשקוביץ' שפורן
הרפואה היא רצון לעשות טוב
או – "עשיית הטוב ממלאת אותי"
ד"ר כלנית הרשקוביץ' שפורן ממושב תלמי יחיאל היא רופאה במשרה מלאה, מנהלת מחלקת יילודים ופגים במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות. היא נשואה ואם לארבעה. משמשת כנציגה במועצת הנשים במועצה האזורית באר-טוביה, משפיעה ותורמת לתחום הרפואה גם ברמה הארצית. ובגיל 45, עדיין עם פעוט יונק, היא התנדבה למילואים.
ד"ר שפורן נולדה בשנת 1980 ברחובות, להורים שהכירו בעיר זו, נישאו בגיל צעיר מאוד וחיים שם עד היום. המשפחה של אימה זהבה, משפחת עובד, עלתה ארצה מעיראק בשנות החמישים, כאשר זהבה היתה בת שנה. בני המשפחה השאירו אחריהם רכוש רב בעיראק. בארץ היתה להם חנות צמר מפורסמת ברחובות בשם "צמר עובד".
אביה יוסי הרשקוביץ נולד ברחובות למשפחה ממוצא צ'כי בעלת ייחוס. "אנחנו צאצאים של הרב יחזקאל לנדא זצ"ל 'הנודע ביהודה', שהוא צאצא של רש"י." מספרת ד"ר שפורן. בעברו היה אביה יוסי הרשקוביץ שחקן כדורגל במכבי שעריים, בתקופה שהיא היתה בליגה הלאומית (מקביל לליגת העל של היום). יש לה אח ואחות גדולים ממנה. אחיה הוא הכלכלן גל הרשקוביץ, שהיה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר.
ד"ר שפורן למדה בבית הספר היסודי "שריד" ואחר כך בחטיבת הביניים והתיכון בבית הספר "דה שליט". תקופה מסוימת בנעוריה היא היתה שחקנית כדוריד ב"מכבי רחובות". כבר מגיל צעיר היא בלטה כפעילה ביותר ומובילה בחברה. בצד הצטיינותה בלימודים היא היתה במועצת התלמידים. "כבר בבית הספר היסודי," נזכרת כלנית, "היו המורים מתלוננים בפני אימא שלי על כך שאני חייבת להיות 'עורכת הדין' של הכיתה. הייתי מגינה על כל תלמיד שלדעתי נפגע. יש לי חוש צדק מפותח, אותו רכשנו אחיי ואני מהבית." היא מעידה "אפילו חשבתי ללמוד משפטים, אבל מצד שני ידעתי שזה לא יהיה לי קל, כיוון שקשה לי להכיל חוסר צדק, ובחרתי ברפואה. גם בקריירה הנוכחית שלי זו הגישה שלי, ואני נלחמת למען מי שחלש וצריך לקבל זכויות."
ד"ר שפורן היתה עתודאית בעת שירותה הצבאי, ולמדה רפואה באוניברסיטת תל-אביב. "בצבא הוכשרתי להיות רופאה קרבית וייעדו אותי לחטיבת 'גולני', להיות הרופאה הקרבית הראשונה בחי"ר.". אבל בסופו של דבר המינוי טורפד. במכתב רשמי היה כתוב כי לא נכון שתהיה אישה רופאה קרבית בחטיבת גולני. "זה היה לפני כעשרים וחמש שנים," היא אומרת "היום כמובן הטענות שהועלו כנגד השיבוץ שלי בשל היותי אישה, לא היו עולות בכלל על הנייר. תקרת הזכוכית נפרצה ואני גאה ומאושרת לראות רופאות נשים פורצות דרך שעושות חיל בתפקידים קרביים."
היא שירתה בבסיס חיל האוויר בעובדה ובחצור כרופאת יחידה. אחר כך היה לה תפקיד במטה הרפואה של חיל האוויר. כאן היא מפתיעה מאוד כאשר היא מספרת שהיא התנדבה למילואים עתה, בגיל 45 למרות שזמנה מוגבל עקב היותה עתה אם לארבעה והפעוט ביניהם עדיין יונק ועם עומס העבודה שלה. "זה מצחיק וצובט את הלב גם יחד, שעכשיו, בגילי ובמצבי, מוצאים אותי מתאימה לשירות קרבי, אפילו להשתתף במלחמה; ואילו בצעירותי, במלוא כוחי ובזמן מתאים, מנעו את זה ממני."
משפחה
בשנת 2007 נישאה כלנית לנועם שפורן, בן מושב תלמי יחיאל, לאחר חברות בת ארבע שנים. הם הורים לארבעה ילדים: גאיה בת ה-18 שהתקבלה בימים אלו למכינת "תבור", המדרשה לטיפוח מנהיגות ציונית צעירה; ארז בן 16 הוא תלמיד כיתה יו"ד בתיכון באר-טוביה. יש לציין שארז הוא חתן חידון התנ"ך במחוז ההתיישבותי זו השנה השלישית ברציפות; ליבי בת 11 ולומדת בכיתה ו"ו בבית ספר "שדות"; איתן יהודה נולד בחמישה עשר באוקטובר 2023, ממש בתחילת המלחמה.
"הילדים שלנו הם דור רביעי במושב." אומרת ד"ר שפורן בגאווה. ההורים של נועם חיים במשק בו מגדלים אפרסקים. נועם הוא יועץ השקעות במקצועו. ד"ר שפורן עובדת כאמור במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות כמנהלת מחלקת ילודים ופגים, בעלת מינוי אקדמי כמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ומקדמת מחקר בתחום רפואת הילודים והפגים בארץ ובעולם.
רופאה בבית חולים
כאשר היא נשאלת מדוע בחרה במקצוע הרפואה, עונה ד"ר שפורן: "קשה לי לזכור מתי התעורר בי הרצון להיות רופאה. זה לא היה בעקבות אירוע מסוים, אבל אני חושבת שזה בזכות הקשר שלי למרכז הרפואי 'קפלן' שברחובות, שהוא חלק מתבנית נוף מולדתי. אני נולדתי שם, ופעמיים בילדותי ובנעוריי הייתי מאושפזת שם עקב מחלה ועקב ניתוח אורטופדי שעברתי. כך נחשפתי לעולם הרפואה."
מסתבר שנוסף על הפן הרגשי בבחירת המקצוע שלה יש גם עניין מאוד קוגניטיבי. "אני מאוד אהבתי ללמוד." מספרת ד"ר שפורן. "עולם הרפואה הוא מרתק." היא מוסיפה ומסבירה כיצד זה מתאים לאופי שלה ולשאיפותיה: "יש בי הרצון לעשות טוב, וזה אפשרי בתחום הזה. זה מאפשר לי חיים עם משמעות, עם עשייה חשובה."
ד"ר שפורן היא רופאת ילדים עם התמחות נוספת ברפואת יילודים ופגים ( נאונטולוגיה). בזכות הכישורים הקליניים והניהוליים שלה היא מנהלת את מחלקת יילוּדים ופגים. "אלו בעצם שתי מחלקות. האחת היא מחלקת היילודים, בה יש בתינוקייה תינוקות שנולדו במועד והם בריאים; ויש מחלקת טיפול נמרץ ביילוד, שכוללת בתוכה גם את הפגייה. לא כל המטופלים שלנו הם פגים. יש גם תינוקות שנולדו במועד, אבל לצערנו סובלים מבעיות לא פשוטות, חלקן מולדות, גנטיות, וחלקן סביב ההיריון והלידה.
"זה מקצוע שהוא מאוד אינטנסיבי ומורכב, ולא קל לעבוד בו. זאת אומרת: למי שעוסקת בו אין יום ואין לילה. בכל רגע נתון יכולים להקפיץ אותנו למקרה דחוף כמו לידה של תינוק במועד או פג שזקוק להחייאה. אַת אף פעם לא יכולה לדעת מראש מתי זה יבוא. אנחנו עובדות גם בשבת, גם בחג ואפילו ביום הכיפורים. לפעמים אני יושבת עם המשפחה בערב החג ופתאום צריכה לצאת. כך שהמקצוע הזה משפיע גם על המשפחה.
"הרבה פעמים אני יוצאת מהבית באמצע הלילה, נוסעת ברכב שלי וכל המושב שומם, כולם ישנים. אני לוחצת על השלט מרחוק, כדי ששער המושב ייפתח כמה שיותר מהר. אני נוסעת לכיוון בית החולים בכבישים ריקים לגמרי. מרגישה כאילו אלו חיים ביקום מקביל."
ויש גם עניין הטלפונים. "אני יכולה לקבל שיחות טלפון לאורך כל הלילה כדי לייעץ לרופאות/ים התורניות/ים." והיא מספרת בחיוך על בעלה ששומע את השיחות שלה מתוך נמנום, ולפעמים הוא מתבדח בבוקר ומדקלם משפטים עם מונחים רפואיים מתוך השיחות ששמע בלילה במיטתו...
"למרות המחיר המשפחתי אני יודעת שילדיי רואים דוגמא לבחירה מודעת לחיות חיים של הגשמה עצמית, משמעות ותרומה. ויש לזה ערך עבורם."
למרות הקושי ד"ר שפורן מדגישה שהיא אסירת תודה על העיסוק שלה: "במקצוע הזה יש כל הזמן סיפור של הצלת חיים ממש. זה בידיים שלך. אני רואה את המטופלים - לפעמים אלו תינוקות שנולדים ללא סימני חיים – ואני נלחמת ומחזירה להם סימני חיים. אחר כך אני גם זוכה לראות אותם גדלים. יש להם חיים מלאים, עם הגשמה ואיכות חיים, עם משמעות." היא מציינת את ההבדל באובדן של אדם מבוגר לבין יילוד. "כאשר אדם מבוגר מאוד נפטר זה תמיד עצוב, אבל אפשר להתנחם בכך שהוא חווה את החיים, קיבל הזדמנות להגשים את עצמו. וכשאנחנו לא מצליחים להציל חיים של תינוק בעצם העתיד שלו נקטע. בעיניי עולות הרבה פעמים תמונות של העתיד שיכול היה להיות לו – של קשרים חברתיים, של משפחה, של ימי הולדת, של חיוכים, של חיבוקים. לכן אני רואה בהצלת חיי תינוק אחריות מאוד מאוד גדולה. כי אם הוא נפטר אנחנו לא יודעים מה יכול היה להיות בחייו אילו נשאר חי. ואם הוא ניצל אני חשה סיפוק ומשמעות, ואני זוכה לכך כמעט כל יום."
במקצוע הזה מתחברת ד"ר שפורן מאוד להורים של היילודים והפגים. מלבד היותה פנויה בכל שעה משעות היום והלילה לטלפונים ולווטסאפ שלהם, היא גם לקחה על עצמה לעזור להם בכל תחום. "יחד עם פגיעוּת הפגים קיימת גם פגיעות של ההורים. הם לא תמיד מסוגלים להילחם על הזכויות שלהם.
"מטופל או הורה לילד חולה עלול להיפגע לא רק מהמחלה עצמה אלא מהיחס אליו, מהדרך בה דיברו אליו, מתחושה של שקיפות או אטימות. מבחינתי זו משימה עליונה ושליחות שהם בשום אופן לא ירגישו ככה במחלקה שאני מנהלת, שהיא ביתי השני. גם מבחינת המחלה, חשוב לי לחסוך צער מההורים. אני אומרת להם: 'אם משהו לא ברור לכם וגורם לכם לדאגה, אל תשמרו את זה בבטן'. קשה לי לחשוב שבבית הם בוכים בגלל משהו שאולי יכולתי לפתור להם בקלות. לכן לכולם יש את מיספר הטלפון שלי ויש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת. אני מזמינה אותם לפנות אליי בכל שעות היממה, בכל הימים וגם לאחר השחרור של התינוק מבית החולים. אני מרוויחה חיים עם משמעות. כשאני רואה חיוך של הורה שעזרתי לו, עשיית הטוב ממלאת אותי."
ילדים עם צרכים מיוחדים
תחום נוסף בו ד"ר שפורן פעילה הוא קידום זכויות של ילדים עם צרכים מיוחדים. ילדים עם אוטיזם, לדוגמא, מוגבלים לפעמים ביכולת שלהם לסנגר על עצמם כדי לממש את זכותם הטבעית לשוויון הזדמנויות, וזו זכות לשמש להם ל"פה" תוך כדי ניסיון מתמיד ללמד אותם בהדרגה גם לסנגר על עצמם. "אני בעד צדק ועשייה גם למען אוכלוסיות מוחלשות אחרות ולמען אזרחים ותיקים.
"אני רוצה לעשות שינויים לטובה למען הילודים והפגים ורואה בכך משמעות חשובה בחיי. השנה נבחרתי להיות חברת ועד האיגוד הישראלי לנאונטולוגיה, ותחת הכובע הזה אני פועלת ברמה הארצית. מדינת ישראל רואה את עצמה מערבית בתחום הרפואה, אבל עדיין צריך להילחם על זכויות המטופלים. אל הפג צריך להתייחס כמו אל ילד ככל הילדים כי הוא ילד של מישהו. ומכאן שהוא זקוק להורים שלו ואנחנו צריכים לעזור להם להיות לצידו בכל עת, ועדיין בארץ אנחנו במצב שפעמים רבות ההורים מודרים. אפילו אין להם חדר לשהות בו ליד היילוד. וכאמור, מעורבות ההורים חשובה מאוד באיכות הרפואה של היום."
אחד הפתרונות שמצאה ד"ר שפורן בתמיכת הנהלת המרכז הרפואי "קפלן" הוא שאימהות לפגים וליילודים מאושפזים תוכלנה לשהות לאורך האשפוז של התינוק במחלקת יולדות, דבר שייחודי מאוד למרכז הרפואי הזה.
היא מביאה דוגמא נוספת לשינוי במחלקה שלה: "אפילו בהחייאה ובטיפולים חודרניים כבר לא נוציא את ההורים החוצה. כמו שהורה יסעד את הילד שלו במחלקת ילדים ויחזיק לו יד, גם כאן בפגייה הוא יכול להיות לצידו, ללטף אותו. אנחנו יודעים שמגע עמוק מפחית כאב. זה הומני ומתכתב ישירות עם איכות רפואית, כי היום אנחנו יודעים שכאב וסטרס יכולים לפגוע בהתפתחות המוחית של פגים ותינוקות ובאיכות חייהם העתידית. ואנחנו מחויבים לנסות ולמנוע את זה ככל שניתן. אלו הם דוגמאות לשבירת פרדיגמות, וזה מעודד אותי גם בחיי האישיים. כשאני נתקלת בקשיים, אני אומרת לעצמי, שאם אני מתגברת על קשיים בעבודה – כמו הצלת חיים של פג במשקל 400 גרם ועוד מצבים קשים – אז אני יכולה להתגבר גם על קשיים בחיי האישיים ולהילחם כאשר צריך. אני תמיד אומרת שאנחנו בני אדם, לא אלוהים וצריכים להיות צנועים, אבל לפעמים המקצוע הזה מתכתב עם הבלתי אפשרי והניסי. לפעמים אני עומדת ליד הפג ואומרת לעצמי: אנחנו נעשה את זה, אנחנו נעשה את זה, הוא יחיה. אני גם בנאדם מאמין. לפעמים ברגע מאוד קריטי, לפני פרוצדורה שתקבע אם יחיה או לא, אני אומרת 'שמע ישראל', כי אני מאמינה בכוח הרוח על החומר, בכוח האמונה והרצון."
והיא מוסיפה: "אני עוסקת הרבה בהתבוננות פנימית, וגם חשובה לי איכות החיים של העובדים והעובדות איתי בבית החולים . לדוגמא, קבענו את ישיבות הבוקר בשמונה ועשרים, כדי שהורים יוכלו להביא את ילדיהם לגן ולבית הספר בנחת, ויגיעו רגועים ומוכנים לעבודה.
"ברמה הארצית אני פועלת בפרויקטים שונים. אחד מהם הוא למנוע או להפחית דימומים תוך מוחיים בפגים, שעלולים להשפיע מאוד על העתיד שלהם. עוד נושא בו עסקתי בשנים האחרונות בהובלה של הסגנית שלי ד"ר יעל לביא הוא הטיפול החומל בפגים. מה שנקרא טיפול פליאטיבי, טיפול תומך ומקל על חולים במחלות קשות ושנוטים למות. גם לתינוקות חשוב לתת את הטיפול הזה, ולא היו מודעים לכך בעבר. גם במצבים בהם לא ניתן להציל חיים, חשוב למנוע כאב ככל האפשר גם מהתינוקות וגם מהוריהם. זהו מסע משותף שלנו עם ההורים. וצריך להשתדל למנוע ככל הניתן כאב סבל ולשמור על הכבוד."
ד"ר שפורן היא גם ראש הוועדה הלאומית מטעם האיגוד הנאונטולוגי לקידום והטמעה של חלב אם – תרומה מבנק החלב הלאומי של מד"א במצבים רפואיים מורכבים של התינוק או האם. "חלב אם הוא אחת התרופות החשובות ביותר לפגים ולילודים ואני גאה מאוד במרכז הרפואי 'קפלן' שמאפשר לכל תינוק שנזקק לכך, לקבל תרומה של חלב אם." היא מציינת.
פעילות נשים במושב ובמועצה
במועצה האזורית באר טוביה הוקמה מועצת נשים. שמורכבת מנציגות של המושבים. ד"ר שפורן נבחרה להיות נציגת המושב שלה, תלמי יחיאל. מועצת הנשים פועלת יחד עם סגנית ראש המועצה עו"ד לימור פריז ברנס (האישה הראשונה שמונתה לתפקיד זה במועצה אזורית באר טוביה) ועם הגב' רווית רייטר יועצת ראש המועצה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי.
ד"ר שפורן פועלת במושב שלה לקידום הנשים יחד עם ועדת היגוי שהקימה. נשות המושב תומכות ומסייעות. הן הגדירו מטרות לקידום הנשים במושב ולגיבוש שלהן, לקידום בריאות ותרומה לקהילה. הן בנו יחד תוכנית עבודה שנתית.
דוגמאות לפרויקטים שלהן: "בשבילן/ם" (ביקור וסיוע לוותיקות והוותיקים במושב); קבוצת הליכה לנשים; קידום עסקים של נשים במושב, במסגרתו נערך לאחרונה יריד עסקים לנשים; העלאת המודעות ליום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות בנשים. יש כבר תוכניות לשנה הקרובה: פרויקט לקליטת תושבות חדשות, נשים מסייעות בקהילה, קיר חותם של נשות המושב, סרטון עדויות של וותיקי וותיקות המושב ניצולי שואה, סדנאות העצמה נשית וסדנאות בנושא תזונה והתפתחות ילדים, טיולי נשים, פעילות ספורטיבית קהילתית והיד עוד נטויה.
במושב
כלנית העירונית מרחובות התוודעה למושב כאשר היתה בת זוג של נועם, בן המושב, כארבע שנים לפני חתונתם. "למען האמת, כאשר אני מגיעה לעיר ואני רואה את התנועה, החנויות וקצב החיים, אני קצת מתגעגעת לזה. אבל עם השנים מאוד מאוד התחברתי למושב, לשקט שבו ובעיקר לטבע. אני חושבת שיש לנו, המושבניקים, זכות לחיות על האדמה במדינה בה אין עתודות קרקע גדולות." היא מספרת על הגינה שהיא מטפחת: "בגינה שלנו אין ירוקי עד. הגינה שלנו מספקת לי את מעגל השנה ואת מעגל החיים. בסתיו רואים בה את האופייני לעונה זו, את השלכת. בחורף הגינה ערומה, וכאשר מתחילים להנץ ניצנים ומתחילה פריחה, יודעים שהגיע האביב. וכך הגינה לובשת גם את סממני הקיץ."
כמה מילים על נשים
כלנית היא אישה קרייריסטית במלוא מובן המילה. עובדת במשרה תובענית וקשה, שקשורה לחיים ולמוות, שדורשת ממנה לעבוד שעות בימים ובלילות, ולא קל לנהל כך בית. ובכל זאת היא מצליחה לגדל ארבעה ילדים, להיניק כל אחד מהם עד גיל מאוחר, להתנדב לפעילויות במושב ובמועצה, ולתרום ברמה הארצית לקידום הרפואה. הנתינה היא טבע שני לה, והיא מודעת למשמעות שהנתינה מוסיפה לחייה. היא אישה לוחמת ומשתדלת לבצע את כל משימותיה, גם ברגעים שנראים בלתי אפשריים.
"אין גבולות למה שאישה יכולה לעשות." היא מצהירה ומקיימת. "ילדתי את בני הרביעי בתחילת המלחמה האיומה. גם כשהייתי בחדר הלידה, עד רגע הניתוח כמעט, תיאמתי טלפונית טיפול חשוב עבור אחד המטופלים שלי. אחרי הלידה קיצרתי את חופשת הלידה. חזרתי רשמית לעבודה לאחר חודש וחצי, וקודם לכן הייתי מגיעה עם איתן יהודה התינוק שלי . אגב, הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, ועדיין גם יונק כהשלמה לתזונה מלאה ומגוונת.
"המסר שלי לכל אישה הוא: אף אחד לא צריך להגיד לאישה המודרנית מה לעשות ומה לא לעשות." והיא מוסיפה: "גם אם אישה בוחרת להישאר בבית ולגדל את ילדיה, זו זכותה. עליה לעצב את חייה בעצמה ולא להיכנס לתבניות שהחברה סביבה תקבע לה. אין גבולות לכוחה של הרוח ולכוח הרצון. צריך להאמין בדרך שקבעת לעצמך, לעבוד קשה ולהתמיד כדי להשיג את מטרתך."
עדינה בר-אל
* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1400, 12.2.2026.
או – "עשיית הטוב ממלאת אותי"
ד"ר כלנית הרשקוביץ' שפורן ממושב תלמי יחיאל היא רופאה במשרה מלאה, מנהלת מחלקת יילודים ופגים במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות. היא נשואה ואם לארבעה. משמשת כנציגה במועצת הנשים במועצה האזורית באר-טוביה, משפיעה ותורמת לתחום הרפואה גם ברמה הארצית. ובגיל 45, עדיין עם פעוט יונק, היא התנדבה למילואים.
ד"ר שפורן נולדה בשנת 1980 ברחובות, להורים שהכירו בעיר זו, נישאו בגיל צעיר מאוד וחיים שם עד היום. המשפחה של אימה זהבה, משפחת עובד, עלתה ארצה מעיראק בשנות החמישים, כאשר זהבה היתה בת שנה. בני המשפחה השאירו אחריהם רכוש רב בעיראק. בארץ היתה להם חנות צמר מפורסמת ברחובות בשם "צמר עובד".
אביה יוסי הרשקוביץ נולד ברחובות למשפחה ממוצא צ'כי בעלת ייחוס. "אנחנו צאצאים של הרב יחזקאל לנדא זצ"ל 'הנודע ביהודה', שהוא צאצא של רש"י." מספרת ד"ר שפורן. בעברו היה אביה יוסי הרשקוביץ שחקן כדורגל במכבי שעריים, בתקופה שהיא היתה בליגה הלאומית (מקביל לליגת העל של היום). יש לה אח ואחות גדולים ממנה. אחיה הוא הכלכלן גל הרשקוביץ, שהיה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר.
ד"ר שפורן למדה בבית הספר היסודי "שריד" ואחר כך בחטיבת הביניים והתיכון בבית הספר "דה שליט". תקופה מסוימת בנעוריה היא היתה שחקנית כדוריד ב"מכבי רחובות". כבר מגיל צעיר היא בלטה כפעילה ביותר ומובילה בחברה. בצד הצטיינותה בלימודים היא היתה במועצת התלמידים. "כבר בבית הספר היסודי," נזכרת כלנית, "היו המורים מתלוננים בפני אימא שלי על כך שאני חייבת להיות 'עורכת הדין' של הכיתה. הייתי מגינה על כל תלמיד שלדעתי נפגע. יש לי חוש צדק מפותח, אותו רכשנו אחיי ואני מהבית." היא מעידה "אפילו חשבתי ללמוד משפטים, אבל מצד שני ידעתי שזה לא יהיה לי קל, כיוון שקשה לי להכיל חוסר צדק, ובחרתי ברפואה. גם בקריירה הנוכחית שלי זו הגישה שלי, ואני נלחמת למען מי שחלש וצריך לקבל זכויות."
ד"ר שפורן היתה עתודאית בעת שירותה הצבאי, ולמדה רפואה באוניברסיטת תל-אביב. "בצבא הוכשרתי להיות רופאה קרבית וייעדו אותי לחטיבת 'גולני', להיות הרופאה הקרבית הראשונה בחי"ר.". אבל בסופו של דבר המינוי טורפד. במכתב רשמי היה כתוב כי לא נכון שתהיה אישה רופאה קרבית בחטיבת גולני. "זה היה לפני כעשרים וחמש שנים," היא אומרת "היום כמובן הטענות שהועלו כנגד השיבוץ שלי בשל היותי אישה, לא היו עולות בכלל על הנייר. תקרת הזכוכית נפרצה ואני גאה ומאושרת לראות רופאות נשים פורצות דרך שעושות חיל בתפקידים קרביים."
היא שירתה בבסיס חיל האוויר בעובדה ובחצור כרופאת יחידה. אחר כך היה לה תפקיד במטה הרפואה של חיל האוויר. כאן היא מפתיעה מאוד כאשר היא מספרת שהיא התנדבה למילואים עתה, בגיל 45 למרות שזמנה מוגבל עקב היותה עתה אם לארבעה והפעוט ביניהם עדיין יונק ועם עומס העבודה שלה. "זה מצחיק וצובט את הלב גם יחד, שעכשיו, בגילי ובמצבי, מוצאים אותי מתאימה לשירות קרבי, אפילו להשתתף במלחמה; ואילו בצעירותי, במלוא כוחי ובזמן מתאים, מנעו את זה ממני."
משפחה
בשנת 2007 נישאה כלנית לנועם שפורן, בן מושב תלמי יחיאל, לאחר חברות בת ארבע שנים. הם הורים לארבעה ילדים: גאיה בת ה-18 שהתקבלה בימים אלו למכינת "תבור", המדרשה לטיפוח מנהיגות ציונית צעירה; ארז בן 16 הוא תלמיד כיתה יו"ד בתיכון באר-טוביה. יש לציין שארז הוא חתן חידון התנ"ך במחוז ההתיישבותי זו השנה השלישית ברציפות; ליבי בת 11 ולומדת בכיתה ו"ו בבית ספר "שדות"; איתן יהודה נולד בחמישה עשר באוקטובר 2023, ממש בתחילת המלחמה.
"הילדים שלנו הם דור רביעי במושב." אומרת ד"ר שפורן בגאווה. ההורים של נועם חיים במשק בו מגדלים אפרסקים. נועם הוא יועץ השקעות במקצועו. ד"ר שפורן עובדת כאמור במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות כמנהלת מחלקת ילודים ופגים, בעלת מינוי אקדמי כמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ומקדמת מחקר בתחום רפואת הילודים והפגים בארץ ובעולם.
רופאה בבית חולים
כאשר היא נשאלת מדוע בחרה במקצוע הרפואה, עונה ד"ר שפורן: "קשה לי לזכור מתי התעורר בי הרצון להיות רופאה. זה לא היה בעקבות אירוע מסוים, אבל אני חושבת שזה בזכות הקשר שלי למרכז הרפואי 'קפלן' שברחובות, שהוא חלק מתבנית נוף מולדתי. אני נולדתי שם, ופעמיים בילדותי ובנעוריי הייתי מאושפזת שם עקב מחלה ועקב ניתוח אורטופדי שעברתי. כך נחשפתי לעולם הרפואה."
מסתבר שנוסף על הפן הרגשי בבחירת המקצוע שלה יש גם עניין מאוד קוגניטיבי. "אני מאוד אהבתי ללמוד." מספרת ד"ר שפורן. "עולם הרפואה הוא מרתק." היא מוסיפה ומסבירה כיצד זה מתאים לאופי שלה ולשאיפותיה: "יש בי הרצון לעשות טוב, וזה אפשרי בתחום הזה. זה מאפשר לי חיים עם משמעות, עם עשייה חשובה."
ד"ר שפורן היא רופאת ילדים עם התמחות נוספת ברפואת יילודים ופגים ( נאונטולוגיה). בזכות הכישורים הקליניים והניהוליים שלה היא מנהלת את מחלקת יילוּדים ופגים. "אלו בעצם שתי מחלקות. האחת היא מחלקת היילודים, בה יש בתינוקייה תינוקות שנולדו במועד והם בריאים; ויש מחלקת טיפול נמרץ ביילוד, שכוללת בתוכה גם את הפגייה. לא כל המטופלים שלנו הם פגים. יש גם תינוקות שנולדו במועד, אבל לצערנו סובלים מבעיות לא פשוטות, חלקן מולדות, גנטיות, וחלקן סביב ההיריון והלידה.
"זה מקצוע שהוא מאוד אינטנסיבי ומורכב, ולא קל לעבוד בו. זאת אומרת: למי שעוסקת בו אין יום ואין לילה. בכל רגע נתון יכולים להקפיץ אותנו למקרה דחוף כמו לידה של תינוק במועד או פג שזקוק להחייאה. אַת אף פעם לא יכולה לדעת מראש מתי זה יבוא. אנחנו עובדות גם בשבת, גם בחג ואפילו ביום הכיפורים. לפעמים אני יושבת עם המשפחה בערב החג ופתאום צריכה לצאת. כך שהמקצוע הזה משפיע גם על המשפחה.
"הרבה פעמים אני יוצאת מהבית באמצע הלילה, נוסעת ברכב שלי וכל המושב שומם, כולם ישנים. אני לוחצת על השלט מרחוק, כדי ששער המושב ייפתח כמה שיותר מהר. אני נוסעת לכיוון בית החולים בכבישים ריקים לגמרי. מרגישה כאילו אלו חיים ביקום מקביל."
ויש גם עניין הטלפונים. "אני יכולה לקבל שיחות טלפון לאורך כל הלילה כדי לייעץ לרופאות/ים התורניות/ים." והיא מספרת בחיוך על בעלה ששומע את השיחות שלה מתוך נמנום, ולפעמים הוא מתבדח בבוקר ומדקלם משפטים עם מונחים רפואיים מתוך השיחות ששמע בלילה במיטתו...
"למרות המחיר המשפחתי אני יודעת שילדיי רואים דוגמא לבחירה מודעת לחיות חיים של הגשמה עצמית, משמעות ותרומה. ויש לזה ערך עבורם."
למרות הקושי ד"ר שפורן מדגישה שהיא אסירת תודה על העיסוק שלה: "במקצוע הזה יש כל הזמן סיפור של הצלת חיים ממש. זה בידיים שלך. אני רואה את המטופלים - לפעמים אלו תינוקות שנולדים ללא סימני חיים – ואני נלחמת ומחזירה להם סימני חיים. אחר כך אני גם זוכה לראות אותם גדלים. יש להם חיים מלאים, עם הגשמה ואיכות חיים, עם משמעות." היא מציינת את ההבדל באובדן של אדם מבוגר לבין יילוד. "כאשר אדם מבוגר מאוד נפטר זה תמיד עצוב, אבל אפשר להתנחם בכך שהוא חווה את החיים, קיבל הזדמנות להגשים את עצמו. וכשאנחנו לא מצליחים להציל חיים של תינוק בעצם העתיד שלו נקטע. בעיניי עולות הרבה פעמים תמונות של העתיד שיכול היה להיות לו – של קשרים חברתיים, של משפחה, של ימי הולדת, של חיוכים, של חיבוקים. לכן אני רואה בהצלת חיי תינוק אחריות מאוד מאוד גדולה. כי אם הוא נפטר אנחנו לא יודעים מה יכול היה להיות בחייו אילו נשאר חי. ואם הוא ניצל אני חשה סיפוק ומשמעות, ואני זוכה לכך כמעט כל יום."
במקצוע הזה מתחברת ד"ר שפורן מאוד להורים של היילודים והפגים. מלבד היותה פנויה בכל שעה משעות היום והלילה לטלפונים ולווטסאפ שלהם, היא גם לקחה על עצמה לעזור להם בכל תחום. "יחד עם פגיעוּת הפגים קיימת גם פגיעות של ההורים. הם לא תמיד מסוגלים להילחם על הזכויות שלהם.
"מטופל או הורה לילד חולה עלול להיפגע לא רק מהמחלה עצמה אלא מהיחס אליו, מהדרך בה דיברו אליו, מתחושה של שקיפות או אטימות. מבחינתי זו משימה עליונה ושליחות שהם בשום אופן לא ירגישו ככה במחלקה שאני מנהלת, שהיא ביתי השני. גם מבחינת המחלה, חשוב לי לחסוך צער מההורים. אני אומרת להם: 'אם משהו לא ברור לכם וגורם לכם לדאגה, אל תשמרו את זה בבטן'. קשה לי לחשוב שבבית הם בוכים בגלל משהו שאולי יכולתי לפתור להם בקלות. לכן לכולם יש את מיספר הטלפון שלי ויש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת. אני מזמינה אותם לפנות אליי בכל שעות היממה, בכל הימים וגם לאחר השחרור של התינוק מבית החולים. אני מרוויחה חיים עם משמעות. כשאני רואה חיוך של הורה שעזרתי לו, עשיית הטוב ממלאת אותי."
ילדים עם צרכים מיוחדים
תחום נוסף בו ד"ר שפורן פעילה הוא קידום זכויות של ילדים עם צרכים מיוחדים. ילדים עם אוטיזם, לדוגמא, מוגבלים לפעמים ביכולת שלהם לסנגר על עצמם כדי לממש את זכותם הטבעית לשוויון הזדמנויות, וזו זכות לשמש להם ל"פה" תוך כדי ניסיון מתמיד ללמד אותם בהדרגה גם לסנגר על עצמם. "אני בעד צדק ועשייה גם למען אוכלוסיות מוחלשות אחרות ולמען אזרחים ותיקים.
"אני רוצה לעשות שינויים לטובה למען הילודים והפגים ורואה בכך משמעות חשובה בחיי. השנה נבחרתי להיות חברת ועד האיגוד הישראלי לנאונטולוגיה, ותחת הכובע הזה אני פועלת ברמה הארצית. מדינת ישראל רואה את עצמה מערבית בתחום הרפואה, אבל עדיין צריך להילחם על זכויות המטופלים. אל הפג צריך להתייחס כמו אל ילד ככל הילדים כי הוא ילד של מישהו. ומכאן שהוא זקוק להורים שלו ואנחנו צריכים לעזור להם להיות לצידו בכל עת, ועדיין בארץ אנחנו במצב שפעמים רבות ההורים מודרים. אפילו אין להם חדר לשהות בו ליד היילוד. וכאמור, מעורבות ההורים חשובה מאוד באיכות הרפואה של היום."
אחד הפתרונות שמצאה ד"ר שפורן בתמיכת הנהלת המרכז הרפואי "קפלן" הוא שאימהות לפגים וליילודים מאושפזים תוכלנה לשהות לאורך האשפוז של התינוק במחלקת יולדות, דבר שייחודי מאוד למרכז הרפואי הזה.
היא מביאה דוגמא נוספת לשינוי במחלקה שלה: "אפילו בהחייאה ובטיפולים חודרניים כבר לא נוציא את ההורים החוצה. כמו שהורה יסעד את הילד שלו במחלקת ילדים ויחזיק לו יד, גם כאן בפגייה הוא יכול להיות לצידו, ללטף אותו. אנחנו יודעים שמגע עמוק מפחית כאב. זה הומני ומתכתב ישירות עם איכות רפואית, כי היום אנחנו יודעים שכאב וסטרס יכולים לפגוע בהתפתחות המוחית של פגים ותינוקות ובאיכות חייהם העתידית. ואנחנו מחויבים לנסות ולמנוע את זה ככל שניתן. אלו הם דוגמאות לשבירת פרדיגמות, וזה מעודד אותי גם בחיי האישיים. כשאני נתקלת בקשיים, אני אומרת לעצמי, שאם אני מתגברת על קשיים בעבודה – כמו הצלת חיים של פג במשקל 400 גרם ועוד מצבים קשים – אז אני יכולה להתגבר גם על קשיים בחיי האישיים ולהילחם כאשר צריך. אני תמיד אומרת שאנחנו בני אדם, לא אלוהים וצריכים להיות צנועים, אבל לפעמים המקצוע הזה מתכתב עם הבלתי אפשרי והניסי. לפעמים אני עומדת ליד הפג ואומרת לעצמי: אנחנו נעשה את זה, אנחנו נעשה את זה, הוא יחיה. אני גם בנאדם מאמין. לפעמים ברגע מאוד קריטי, לפני פרוצדורה שתקבע אם יחיה או לא, אני אומרת 'שמע ישראל', כי אני מאמינה בכוח הרוח על החומר, בכוח האמונה והרצון."
והיא מוסיפה: "אני עוסקת הרבה בהתבוננות פנימית, וגם חשובה לי איכות החיים של העובדים והעובדות איתי בבית החולים . לדוגמא, קבענו את ישיבות הבוקר בשמונה ועשרים, כדי שהורים יוכלו להביא את ילדיהם לגן ולבית הספר בנחת, ויגיעו רגועים ומוכנים לעבודה.
"ברמה הארצית אני פועלת בפרויקטים שונים. אחד מהם הוא למנוע או להפחית דימומים תוך מוחיים בפגים, שעלולים להשפיע מאוד על העתיד שלהם. עוד נושא בו עסקתי בשנים האחרונות בהובלה של הסגנית שלי ד"ר יעל לביא הוא הטיפול החומל בפגים. מה שנקרא טיפול פליאטיבי, טיפול תומך ומקל על חולים במחלות קשות ושנוטים למות. גם לתינוקות חשוב לתת את הטיפול הזה, ולא היו מודעים לכך בעבר. גם במצבים בהם לא ניתן להציל חיים, חשוב למנוע כאב ככל האפשר גם מהתינוקות וגם מהוריהם. זהו מסע משותף שלנו עם ההורים. וצריך להשתדל למנוע ככל הניתן כאב סבל ולשמור על הכבוד."
ד"ר שפורן היא גם ראש הוועדה הלאומית מטעם האיגוד הנאונטולוגי לקידום והטמעה של חלב אם – תרומה מבנק החלב הלאומי של מד"א במצבים רפואיים מורכבים של התינוק או האם. "חלב אם הוא אחת התרופות החשובות ביותר לפגים ולילודים ואני גאה מאוד במרכז הרפואי 'קפלן' שמאפשר לכל תינוק שנזקק לכך, לקבל תרומה של חלב אם." היא מציינת.
פעילות נשים במושב ובמועצה
במועצה האזורית באר טוביה הוקמה מועצת נשים. שמורכבת מנציגות של המושבים. ד"ר שפורן נבחרה להיות נציגת המושב שלה, תלמי יחיאל. מועצת הנשים פועלת יחד עם סגנית ראש המועצה עו"ד לימור פריז ברנס (האישה הראשונה שמונתה לתפקיד זה במועצה אזורית באר טוביה) ועם הגב' רווית רייטר יועצת ראש המועצה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי.
ד"ר שפורן פועלת במושב שלה לקידום הנשים יחד עם ועדת היגוי שהקימה. נשות המושב תומכות ומסייעות. הן הגדירו מטרות לקידום הנשים במושב ולגיבוש שלהן, לקידום בריאות ותרומה לקהילה. הן בנו יחד תוכנית עבודה שנתית.
דוגמאות לפרויקטים שלהן: "בשבילן/ם" (ביקור וסיוע לוותיקות והוותיקים במושב); קבוצת הליכה לנשים; קידום עסקים של נשים במושב, במסגרתו נערך לאחרונה יריד עסקים לנשים; העלאת המודעות ליום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות בנשים. יש כבר תוכניות לשנה הקרובה: פרויקט לקליטת תושבות חדשות, נשים מסייעות בקהילה, קיר חותם של נשות המושב, סרטון עדויות של וותיקי וותיקות המושב ניצולי שואה, סדנאות העצמה נשית וסדנאות בנושא תזונה והתפתחות ילדים, טיולי נשים, פעילות ספורטיבית קהילתית והיד עוד נטויה.
במושב
כלנית העירונית מרחובות התוודעה למושב כאשר היתה בת זוג של נועם, בן המושב, כארבע שנים לפני חתונתם. "למען האמת, כאשר אני מגיעה לעיר ואני רואה את התנועה, החנויות וקצב החיים, אני קצת מתגעגעת לזה. אבל עם השנים מאוד מאוד התחברתי למושב, לשקט שבו ובעיקר לטבע. אני חושבת שיש לנו, המושבניקים, זכות לחיות על האדמה במדינה בה אין עתודות קרקע גדולות." היא מספרת על הגינה שהיא מטפחת: "בגינה שלנו אין ירוקי עד. הגינה שלנו מספקת לי את מעגל השנה ואת מעגל החיים. בסתיו רואים בה את האופייני לעונה זו, את השלכת. בחורף הגינה ערומה, וכאשר מתחילים להנץ ניצנים ומתחילה פריחה, יודעים שהגיע האביב. וכך הגינה לובשת גם את סממני הקיץ."
כמה מילים על נשים
כלנית היא אישה קרייריסטית במלוא מובן המילה. עובדת במשרה תובענית וקשה, שקשורה לחיים ולמוות, שדורשת ממנה לעבוד שעות בימים ובלילות, ולא קל לנהל כך בית. ובכל זאת היא מצליחה לגדל ארבעה ילדים, להיניק כל אחד מהם עד גיל מאוחר, להתנדב לפעילויות במושב ובמועצה, ולתרום ברמה הארצית לקידום הרפואה. הנתינה היא טבע שני לה, והיא מודעת למשמעות שהנתינה מוסיפה לחייה. היא אישה לוחמת ומשתדלת לבצע את כל משימותיה, גם ברגעים שנראים בלתי אפשריים.
"אין גבולות למה שאישה יכולה לעשות." היא מצהירה ומקיימת. "ילדתי את בני הרביעי בתחילת המלחמה האיומה. גם כשהייתי בחדר הלידה, עד רגע הניתוח כמעט, תיאמתי טלפונית טיפול חשוב עבור אחד המטופלים שלי. אחרי הלידה קיצרתי את חופשת הלידה. חזרתי רשמית לעבודה לאחר חודש וחצי, וקודם לכן הייתי מגיעה עם איתן יהודה התינוק שלי . אגב, הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, ועדיין גם יונק כהשלמה לתזונה מלאה ומגוונת.
"המסר שלי לכל אישה הוא: אף אחד לא צריך להגיד לאישה המודרנית מה לעשות ומה לא לעשות." והיא מוסיפה: "גם אם אישה בוחרת להישאר בבית ולגדל את ילדיה, זו זכותה. עליה לעצב את חייה בעצמה ולא להיכנס לתבניות שהחברה סביבה תקבע לה. אין גבולות לכוחה של הרוח ולכוח הרצון. צריך להאמין בדרך שקבעת לעצמך, לעבוד קשה ולהתמיד כדי להשיג את מטרתך."
דר. שפורן בודקת תינוקות בזמן המלחמה, שעות ספורות אחרי שהיא עצמה ילדה את בנה. אלבום פרטי
דר. שפורן בבית החולים. צילום גלעד שעבני
דר. שפורן (משמאל) בעת ניתוח. צילום גלעד שעבני
* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1400, 12.2.2026.
נעמן כהן
"הסברה ישראלית" – בין דיזרעאלי, ליזרעאלי
כתב "הארץ" בועז יזרעאלי, ירד לאיטליה, ומתנאה לפני האיטלקים כ"סופר ישראלי" (מודה בבורותי לא קראתי את יצירותיו ולא שמעתי עליו עד עתה). לדבריו הוא עוסק שם ב"הסברה ישראלית" ("בלי להתכוון, בגינת הכלבים בטוסקנה מצאתי את עצמי עוסק בהסברה ישראלית. ואתה, מה בדיוק עשית בצבא? ומה דעתך על נתניהו?)
ומהי בדיוק "ההסברה הישראלית" אותה הוא מסביר לאיטלקים?
"מה אתה אומר על נתניהו, שאל אותי עובד בפיצרייה בפאתי העיר הטוסקנית לוקה כששמע שאני ישראלי. לאיטלקי הצעיר היה חשוב לשמוע את תשובתי, והוא עצר הכול וחיכה לה במבט רציני וממוקד. עניתי מה שעניתי וכללתי את המילה קרימינל. זה הניח את דעתו. בפעמים הבאות שבאתי לשם זכיתי ממנו לחיוכים ואדיבות יתרה. אני כבר לא חשוד ברצח עם.
"מה דעתך על נתניהו, התעניינה טכנאית חברת vodafone שהגיעה לביתי. היא היתה חביבה, גם היא סברה שנתניהו הוא קרימינל. השאלה הבאה היתה מה דעתי על זלנסקי. לא היתה לי דעה. לה היתה: זלנסקי הוא מניאק, שקרן, ומסניף קוקאין יום וליל, ואילו פוטין בסך הכול מגן על האינטרס הרוסי. התעניינתי איך היא יודעת על צריכת הקוקאין של זלנסקי; הטכנאית טענה שזו 'עובדה' ידועה.
"האם אני אוהב את נתניהו או מתעב אותו – השאלה הזאת הטרידה לא מעט אנשים, איטלקים וזרים, שהזדמן לי לדבר איתם כאן. נראה שכדי לצאת ידי חובה די להשתמש במילה קרימינל, שגם בעיני ישראלים רבים הולמת את ראש הממשלה, מכיוון שעם וגם בלי הקשר פלילי מובהק אינה חוטאת לאמת. אם סיפקת את זה, אין צורך להמשיך לעיוותי הממשלה והמלחמה.
"עם גלן, מורה למוזיקה מאירלנד שחי באיטליה נפגשתי בגינת הכלבים. בתחילת ההיכרות, כשהתבשר שאני ישראלי, גם הוא העמיד אותי במבחן נתניהו. גלן הוא שמאלן וליברל מגיל צעיר שגדל בבית קתולי בבלפסט של שנות ה-70 ולכן עוין את הדתות כולן, ויתר על כן – מרקסיסט. בנוסף לדעתי על נתניהו, חשוב היה לו לשמוע ממני גינוי נחרץ למלחמה בעזה ורצוי גם איזושהי הודאה בפשעי מלחמה. בכל זאת, זה הצבא שלי, לא הצבא האירי ולא האיטלקי, שפעל שם בעזה. זה שלי. או לפחות קשור אליי.
"דעותיי אינן שונות ביסודן מאלה של גלן. המושגים האלה, רצח עם, פשעי מלחמה, טבח המוני, לא נעים לשמוע או לומר אותם, ודאי לא כשאתה חשוד בפוטנציה. הבעייה היא אולי עם היסוד הפדגוגי המשפיל שבסיטואציה, לעמוד נזוף מול המנהלת או הבוס; מצב כזה כמעט בהכרח מעורר התנגדות. ובכלל, הצדקנות צורמת גם כשהיא צודקת.
בלי כוונה מצאתי את עצמי עוסק בהסברה. תיארתי תמונות קטנות מהמלחמה: אזעקה, ריצה בהולה למקלט, ובלילה – עוד אזעקה, טיל נפל שני רחובות מאיתנו, גלן, החלונות רעדו! כן, גם אנחנו סבלנו במלחמה. לא רק הם. סיפרתי על חוויית 7 באוקטובר של מכר ישראלי שלי, שהתבצר עם אימו הקשישה בדירתה בעיר שדרות כשברחוב מולם מפטרלים אנשי חמאס ויורים לכל עבר, גופות מוטלות על המדרכה, הוא חוסם בגופו את דלת הכניסה, אימו הקשישה עומדת לצדו עם סכין בידה, מחכים להירצח או להינצל. סיפור קשה ועצוב לכל הדעות, אבל גלן לא מתרגש. מבעו אמנם עגום, צר לו שזה מה שקרה, אבל איכשהו זה לא נשמע לו כל כך מוחשי, ואולי גם לא כל כך נורא – לא מתקרב למה שעשינו להם שם בעזה. גלן למד בשיחות שלנו שבתחרות הסבל האזורית אנחנו לא המנצחים.
"גם הסברה חיובית היתה. ישראל היתה שונה עד לא כל כך מזמן. הנה, תל אביב נחשבה לאחת מבירות הגייז בעולם. באמת. הגייז זרמו לשם בידיעה שמדובר בעיר מודרנית, ליברלית, פעילה ושמחה, חיי לילה, מסיבות. זה אמנם הפתיע את גלן, אבל לא הרשים אותו במיוחד. בירת גייז זה נחמד, אבל מה עם החורבן בעזה, מה עם הפרעות בגדה. וכשאני מספר לו שיש בישראל הרבה אנשים טובים, נחמדים, שוחרי שלום, חכמים, מוכשרים, מתנגדי ממשלה נחרצים ואמיצים, הוא נוטה להאמין אבל נשאר קצת מסויג: עיניו בלעו כבר יותר מדי מראות של הרג והרס וגופות ורעב בעזה, אוזניו שמעו מספיק הצהרות של בן גביר וסמוטריץ' ואחרים. הוא לא הבין בשום אופן איך זה שיש אצלנו אנשים שבשבת מפגינים נגד הממשלה ונגד המלחמה ולמחרת יוצאים לשירות מילואים בעזה או בשטחים.
"צמד המילים 'סופר ישראלי' היה בעייתי עבור גלן. ה'סופר' היה בסדר; הוא חובב ספרות וקורא אדוק, ואילו ה'ישראלי' הרבה פחות. קשה לו בימים אלה עם כל מה שבא מישראל. בעבר הוא צפה בהנאה רבה בסדרה 'שטיסל'. אבל כעת הוא פשוט לא מסוגל לצפות בסדרה ישראלית. מובן שזה גרם לי אי נוחות מסוימת, שכן אני עצמי משהו שבא מישראל. גלן הוא צרכן של תרבות הביטול. עכשיו הוא ביטל גם את 'שטיסל', כלומר את ישראל. אבל האם נראה לך סביר, שאלתי אותו שאלת תם, לבטל את כל הישראלים בגלל מעשי הממשלה שלהם? אם נתניהו ואנשיו כל כך נוראים, ועל זה אנחנו מסכימים, אז מה עם קצת אהדה כלפינו, הישראלים הרבים מאוד שמתנגדים לו ושונאים אותו נאמנה. הרי אלה אנחנו שסובלים ממנו, גלן, לא אתה. אולי יש מקום לקצת סימפתיה כלפינו, לא? אנחנו מפגינים נגדו וסופגים מכות משוטרים, מוחים בצורות יצירתיות, כותבים נגדו, מתמרמרים ומזדעזעים ממנו השכם והערב; מה עוד אתה רוצה שנעשה? שנתפוס לו באוזן ונגרור אותו לכלא? לא, מצטער, אנחנו לא טיפוסים כאלה.
"באחת השיחות הגענו לשירות החובה שיש אצלנו. הודיתי, ללא גאווה או בושה, שהייתי חייל בצבא הישראלי. גלן שלח מבט של אי רצון. אמנם זה היה לפני כמה עשורים, ועבדתי במדור הפנאי של השבועון "במחנה" ששכן ברמת אביב — כתיבת ביקורות על אלבומים חדשים ועריכת מדור היכרויות של חיילות וחיילים – ובכל זאת: הייתי חלק מצבא הכיבוש, בורג במערכת הדיכוי. קו ברור מחבר ביני לבין החיילים שצלפו בתושבי עזה להנאתם והצטלמו מצחקקים עם חזיות של קורבנות הכתישה האווירית.
"בסופו של דבר, בעקבות מריבות שפרצו במפתיע בין הכלבים שלנו, אחרי שבמשך חודשים הסתדרו יפה, לא יכולנו עוד למרבה הצער לחלוק אותה גינה ולהמשיך לדבר. בגינה אחרת פגשתי איטלקייה צעירה בעלת עניין באקטואליה בערב קר וגשום. רק היא ואני היינו בגינת הכלבים. נאמר מה שנאמר, ובין השאר היא תהתה, לשם השעשוע, אם נתניהו זה כמו היטלר, או שההשוואה קצת מוגזמת. כן, אמרתי, קצת מוגזמת."
(בועז יזרעאלי, "בלי להתכוון, בגינת הכלבים בטוסקנה מצאתי את עצמי עוסק בהסברה ישראלית, ואתה, מה בדיוק עשית בצבא? ומה דעתך על נתניהו?" "אל-ארצ'", 11.2.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2026-02-11/ty-article/.highlight/0000019c-4cc9-d834-abbe-7fcf1d8f0000
הבנתם את "ההסברה" הישראלית של הסופר בועז יזרעאלי? כל כך עלוב מכוער החנפני וצדקני. יזרעאלי מציג עצמו כצדיק מוסרי שלא מבין מה רוצים ממנו. הוא הרי נגד נתניהו "הקרימינל", ונגד חיילי צה"ל "פושעי המלחמה". יכול היה להסביר לאיטלקים שללא צה"ל כל הישראלים (כולל הוא עצמו הצדקן) היו נטבחים. שהרי החמאס מחויב לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה כדברי מוחמד, ומנהיגיו אומרים שהם ינצחו כי הם אוהבים את המוות והיהודים את החיים. יכול היה להסביר להם שמלחמתו של צה"ל בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי מגינה גם על איטליה (שהיתה כבר כבושה ע"י הערבים בעבר) יכול היה להסביר שכל מנהיג ישראלי אפילו מהשמאל היה מנהל מלחמה בחמאס, בג'יהאד, בחיזבאללה, ובאיראן שמטרתם המוצהרת היא השמדת ישראל, בלי להיות מוגדר "קרימינל". יכול היה אפילו להרחיב לגירוש הרצח והטרנספר הטוטלי של הערבים מאיטליה וממלטה ע"י האיטלקים. יכול היה אפילו להרחיב למלחמת איטליה בכיבוש האוסטרי שההמנון שלה היה השיר הציוני של ורדי Va, Pensiero שהוצע להיות אף המנון איטליה.
https://www.youtube.com/watch?v=XttF0vg0MGo
וודאי שיכול היה להסביר זאת לגלן, האירי-הקתולי ולשאול אותו אם הוא לא היה מתגייס לצבא לו הוא ומשפחתו היו מאוימים בטבח. במקום זה בחר יזרעאלי ל"הצדיק" את עצמו כ"צדיק" "מוסרי" "הומניסט".
וכאן אי אפשר שלא להיזכר ולעשות השוואה כמה מכוער חנפני וצדקני הוא בועז יזרעאלי (לא הצלחתי לברר את שמו המקורי), לעומת קודמו בעל הגאווה והכבוד היהודי (למרות שהשתמד) המדינאי הבריטי ממוצא יהודי-איטלקי, בנימין דיזרעאלי.
בנג'מין דיזראלי, ראש ממשלת בריטניה במאה ה-19 שהיה ממוצא יהודי -איטלקי (אך הוטבל לנצרות בילדותו), היה ידוע בשנינותו המושחזת ובגאוותו על שורשיו.
הציטוט שלו המפורסם ביותר נאמר בתגובה להערה אנטישמית של חבר הפרלמנט האירי-קתולי דניאל או'קונל (Daniel O'Connell). במהלך ויכוח סוער בפרלמנט (בשנת 1835).
או'קונל הטיח בדיזרעאלי עלבונות על מוצאו היהודי במילים קשות, בוטות וגזעניות.
או'קונל כינה את דיזראלי "זוחל" (Reptile) וטען שהוא חסר מצפון. החלק האנטישמי והקיצוני ביותר בדבריו היה: "הוא היורש הישיר של הגנב שצלב את המושיע [ישו] על הצלב."
(ובמקור: "He is the lineal descendant of the blasphemous thief who died upon the cross"). הוא כינה את דיזרעאלי "הנוכל הגרוע ביותר מסוגו." הוא טען ששמו של דיזראעלי מעיד על כך שהוא אינו באמת אנגלי. הוא סיכם ואמר שדיזראלי הוא "בושה למין האנושי."
דיזראלי לא נשאר חייב, וענה לו במשפט שנכנס להיסטוריה: "כן, אני יהודי, וכאשר אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים באי בודד, אבותיי היו כוהנים במקדש שלמה."
דיזרעאלי הפך את הניסיון להציגו כ"זר" או "נחות" ליתרון תרבותי והיסטורי. הוא הזכיר למבקריו שהמורשת שלו עתיקה ומפוארת הרבה יותר מזו של האריסטוקרטיה האירופית.
ביטחון עצמי: למרות שחי בתקופה שבה אנטישמיות היתה נפוצה מאוד בפוליטיקה הבריטית, הוא מעולם לא התנצל על מוצאו אלא להפך – התייחס אליו כאל "אריסטוקרטיה של הדם." ההקשר הדתי: הוא הדגיש שהנצרות עצמה צמחה מתוך היהדות, ובכך הציב מראה מול פניהם של מבקריו האנטישמים הנוצרים.
המתקפה עליו היתה כל כך אישית וקשה, שדיזרעאלי לא הסתפק רק בתשובה המוחצת על "מקדש שלמה". הוא הרגיש שכבודו נפגע עד כדי כך שהוא הזמין את או'קונל לדו-קרב.
מכיוון שאו'קונל כבר הרג אדם בדו-קרב בעבר ונדר שלא להילחם שוב, דיזראלי הזמין לדו-קרב את בנו של או'קונל (שסירב להילחם בשם אביו). בסופו של דבר, המשטרה התערבה ודיזראלי נעצר לזמן קצר כדי למנוע את קיום הדו-קרב.
התקרית הזו רק חיזקה את התדמית של דיזראלי כלוחם ללא חת שלא מוכן לעבור בשתיקה על עלבונות נגד מוצאו.
יש לציין כי חרף עלבון זה, (ואולי בגללו) תמך או'קנול באמנציפציה ליהודים בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. והאיץ בדייוויד סלומונס לרוץ לפרלמנט על מנת להביא את השאלה היהודית בכוח, כפי שעשה בעצמו עבור הקתולים.
סר דייוויד סלומונס (Sir David Salomons) היה בנקאי יהודי-בריטי ופעיל בולט במאבק לאמנציפציה ליהודים בבריטניה. היהודי הראשון בתפקיד הלורד ראש העיר של לונדון ואחד משני היהודים הראשונים שכיהנו כחברי הפרלמנט של בריטניה.
כמה עלוב בועז יזרעאלי לעומת קודמו בנימין דיזרעאלי.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
שר התרבות והספורט מיכאל (מיקי) מכלוף זנאתי-זוהר, תומך ביוזמת משרד ראש הממשלה להסיר את המילה "טבח" מכותרת הצעת החוק להנצחת אירועי 7 באוקטובר. "אנחנו חד משמעית יכולים להיות פגיעים – אבל אנחנו לא נטבחים," אמר בריאיון ברשת ב'. "אני פחות בעניין של התקרבנות. אנחנו מדינה חזקה."
זוהר טען כי "הימים שבהם היה אפשר לטבוח במדינת ישראל כבר לא קיימים." הוא הוסיף: "אפשר להרוג במדינת ישראל לצערי הרב, אפשר לפגוע באזרחי ישראל, אפשר לרצוח אזרחי ישראל לצערנו הרב. בעזרת השם נעשה הכול כדי שדברים כאלה לא יקרו – אבל לטבוח בעם ישראל כבר אי אפשר. בעבר זה היה אפשרי וזה קרה לצערי הרב הרבה מאוד פעמים במשך אלפי שנות קיומנו." לדבריו, המדינה התאוששה מאז 7 באוקטובר. "הכרענו את אויבינו," טען.
נציג משרד ראש הממשלה, יואל אלבז, ביקש להסיר את המילה "טבח" מכותרת הצעת החוק לזיכרון והנצחת "אירועי שמחת תורה – 7 באוקטובר." בדיון בוועדת החינוך על הצעת החוק, אמר אלבז כי במקום המילה טבח צריכה להיכתב המילה אירועים או מאורעות, "כמו שמאורעות תרפ"ט נקראו כך – ולא טבח תרפ"ט," משום שלדבריו מלבד הטבח היתה גם לחימה. "המילה טבח תהיה כתובה בתוך החוק – בהמשך, כמו שיהיה כתוב שהיה רצח ואונס וכל הדברים שנעשו," הסביר בדיון.
(נעה שפיגל, "מיקי זוהר תמך בהסרת המילה 'טבח' מחוק הנצחת 7.10: 'אני פחות בעניין של התקרבנות'," "אל-ארצ'", 12.2.26).
https://www.haaretz.co.il/news/politi/2026-02-12/ty-article/.premium/0000019c-5124-dc30-a9de-d3fd8cab0000
קשה להבין את הפיליסטיניות של שר התרבות מיכאל מכלוף זאנתי-זוהר. ברור שהיה טבח במאורעות 2023 בדיוק כפי שהיה טבח במאורעות תרפ"ט 1929 שבהם נטבחו יהודי חברון.
לכן בהגדרת החוק חייב להופיע כדברי אלבז, המושג "מאורעות בהם התבצעו טבח, אונס, וכו'. אסור להשמיט את המושג טבח.
הפעם הראשונה בה ראיתי את מתי כספי שר
עם מותו של המוסיקאי והזמר מתיתיהו (מתי) ארג'נטרו-כספי, שהטביע את חותמו על המוסיקה הקיבוצית, מלאה הרשת בכתבות עליו. והנה נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו כנער שר. הרבה לפני פירסומו.
26.10.56 בוקר יום שישי רגיל בגבת, והנה לפתע פתאום קיבלו עשרות חברים צווי גיוס. הצווים הגיעו במשך כל הלילה. סדרן העבודה היה בר מזל. הוא גויס ראשון והיה פטור מלשמוע את זעקת מרכזי הענפים. אחריו גויס יוסקה פינסקי. מקום הריכוז נקבע – חורשת האורנים ליד הבית.
האנשים החלו להתאסף ומיד התחיל הוויכוח: "מפא"י" או "מפ"ם", או "אחדות העבודה". יוסף פינסקי, כדרכו, סיים ויכוחים פוליטיים ישנים, וזכר אפילו להבטיח לאתלט שבחבורה תחרות בריצה. לא ברור לאן הולכים. מתחילים לארגן את הג'יפים. יוסקה קיבל רשות לחזור לגבת להביא כמה ארגזי פרי לחבר'ה. הוא לקח איתו את גרשון ישראלי (בנה היחיד של המשוררת פניה ברגשטיין. נהרג במלחמת ששת הימים). הסתבר שהמטבח כבר סגור. השניים התכוונו לחזור ליחידה אבל אז יוסקה אמר לגרשון: "שמע, יש לי הרגשה שזה לא סתם משהו, יש לי הרגשה שהולך להיות משהו רציני. בוא איתי לרגע ונגיד שלום לאימי." את האם הנרגשת מהביקור הבלתי צפוי ניסה יוסקה להרגיע: "יש, כנראה הזדמנות לעשות טיול יפה, קצת חיים. להתראות..."
הכול כבר היה מוכן לתזוזה ויוסקה שננזף בשל איחורו, אמר לגרשון בנימה של התנצלות: "מי יודע מתי נחזור, הייתי מוכרח להגיד שלום לאימא." ואז המשיך לומר: "כל החבר'ה הטובים הולכים, דומני שעתה תורי הגיע." ועוד המשיך להתלוצץ: "חוברת? זה כלום. קוראים אותה פעם אחת. והיא מונחת בארון. הייתי רוצה מסך-סינמסקופ רחב בבית-הרשל, ואז מובטחני שיזכרוני."
גרשון ישראלי ביקש ממנו שינסה לשבץ אותו לכיתתו. יוסף פשוט הודיע למ"מ שהוא אצלו בכיתה. בצהריים אמר לו יוסף: "גרשון, קפוץ הביתה. אתה צריך להיות שם יותר מכולנו." לפני שנסע עוד מסר לו מעטפה להעבירה תל-אביבה. רשימה ל"בקיבוץ".
הלילה ירד, החשיך. המכוניות בוששו לבוא. היה קר ועצוב. ביוזמתו של יוסף הועלתה מדורה, וכולם סביבה, ישבו ושרו שירים רוסיים נוגים.
לפתע אורות: המכוניות הגיעו. שיירה ארוכה-ארוכה. השיירה עברה על-פני גבת המוארת. הגבתים הביטו לאחור, עד שנעלמו בתי שיכון-הותיקים בני הקומותיים. החברים שעמדו על המרפסות הסתכלו בשיירה העוברת.
הג'יפים ירדו לנגב לירוחם. טרם ידעו לאן הולכים. מה מטרת המבצע או התרגיל. היו אחדים שטרם הכירו את השימוש בנשק החדש. יוסף אירגן להם השתלמות. ביוזמתו גם יצאה המחלקה לאימונים בשטח. הוא האחראי גם לסידור השמירה.
בלילה ישבו ושרו. הזימרה הרוסית השתפכה. בהשפעת השירה הנוגה אמר יוסקה לחבריו: "מי יודע אם אחזור..." חבריו היסו אותו. "מה לעשות יש לי הרגשה לא טובה..." הלילה קר. גרשון ישראלי לבש כמה שכבות של בגדים. בבוקר התעוררה בעייה איך להורידם מעל נעליו שהיו במידה 56.
בבוקר התקבלה הפקודה להיכנס לסיני. המטרה להגיע לשארם א-שייך, לשבור את המצור המצרי על מיצרי טירן, ולפתוח את נמל אילת לתנועה ימית. יוסקה נרעש: "חבר'ה אתם תופסים בכלל מה אנחנו הולכים לעשות? ניתנה לנו זכות היסטורית נדירה להיות משחררי סיני! רק פעם במשך דורות רבים מזדמנת לאדם זכות כזאת והפעם אנו זכינו בה." החבריא כותבים על המכוניות: "אקספרס טיראן". יוסף היה הראשון לארגן את מכוניתו. הוא העלה והוריד, הוסיף והחסיר ג'ריקן, ארגז תחמושת, רימונים.
31.10.56 בשתיים וחצי לפנות בוקר חצו את הגבול. נטשו את הכביש לאילת ונכנסו לסיני. בקומנדקר שיוסקה הוא מפקדו התחיל מיד ויכוח פוליטי. המפ"מניקים רואים את המלחמה הזו – מלחמה אימפריאליסטית. למרות זאת הם משתתפים בכול. יוסקה וירון חיברו המנון למסע. יוסקה כתב את המילים וראובן ירון משער העמקים, את המנגינה.
המנון סיירת חטיבה 9 :
מן הכפר ומן הקרת
מסדנה ומנירים
מתנערת המולדת
ושוב קוראת לסיירים.
פזמון:
עופה טוסה פגע ונוסה
עזים כאש הבחורים!
עוד נבקיעה, דרור נביאה
ושוב נשובה לכפרים.
ערפל כבד כיסה את הסביבה. מפעם לפעם אפשר היה להבחין בתוך הערפל בראשי גבעות משוננות. ויוסף הפטיר: "בקעת-הירח." חניית בוקר. יוסף לא ישב לאכול עם כולם, הוא עלה על אחת הגבעות. כשבידו משקפת ומפה. ושעה ארוכה עברה עד שחזר ואיתו אוצר שלם של נתכים ואבנים וולקניות בצורות שונות: כלב, אישה הרה, ועוד.
השיחה בקומנדקר קלחה על אמנות ושירה. יוסף הראה את בקיאותו הרבה בשירה הצעירה. ודיקלם בעל-פה את רוב שיריו של ע. הלל. אחרי-כן חזרו שוב לפוליטיקה. וגם כאן הראה יוסף את נחת-פיו מול המפ"מניקים, שזה לא כבר היה עימם. לבסוף כשהחשיך, בא תורן של הבדיחות. ולאו-דווקא העדינות שבהן.
השיירה עזבה את שטח הגבעות ונכנסה אל תוך ואדי שהתפתל בין גבעות מקומרות. עם חשכה עברו על-פני מאהל בדואי. המשיכו לנסוע, וככל שהחשיך הואדי נעשה צר יותר. החבריא התנמנמו. ויוסף העירם: "חבר'ה, אל תישנו, פשוט לא כדאי להפסיד מראה אדיר כזה." הקומנדקר המשיך לקפוץ על פני אבני הואדי. ויוסף המשיך: "מי אמר שאנחנו נוסעים בשטח אוייב? כל מקום שגלגלי המכונית עוברים אותו – שלנו הוא!"
השיירה הגיעה לדהב. המכוניות נכנסו לתוך חורשת הדקלים ללא ירייה אחת. המזל משחק, והמסע הוא רק טיול מרתק. כמה בדווים ישבו יחד. לידם עמדו חמישה גמלים בשורה. "איפה החיילים?" "החיילים ברחו!" הם ענו. חלק מהאנשים ירדו מהג'יפים ונכנסו בין הדקלים. "אל תכנסו!" צעק אריק המפקד. "יש שם כבר חבר'ה. שלא תירו אחד על השני!" חלק מהם חזרו. לפתע נשמעו יריות מכיוון דרום.
אחד מאנשי הכוח העיר שיוסקה לא חזר מהסיור: "בטח הוא מחפש קונכיות יפות..." לפתע הגיח חייל פצוע מהסבך. שלושת בני גבת: אוריאל ריינגולד, גרשון ישראלי, ואיתן סט, נדרכו והחלו לחפש ביחד. נורתה ירייה. כולם זינקו לאחור. איתן נפצע באצבעו. נשמעה צעקה: "חבר'ה לא לירות! זה יוסקה שוכב כאן!" "זה חייל סודני!" נשמעה צעקה. לבסוף הצליחו לזהות את חיילי האוייב וחיסלו אותם באש מקלעים. הם התקרבו והנה ראו: ישר ממול שכב חייל סודני ולידו שכבו יוסקה וראובן ירון. שניהם ללא רוח חיים. יוסף היה מוטל על גבו, כשעל שפתיו חיוך והוא חיוור כסיד, על גופו לא נראה כל פצע, ואילו ראובן ששכב לידו נראה פגוע בראשו, כפי הנראה ניסה להסתובב ולהשיב אש, לאחר שהחייל ששכב מטרים אחדים מאחריהם פגע ביוסף. החיילים המשיכו הלאה. כשהם יורים אל כל שיח ושיח. בחזרה מהסריקה. הניחו את הגופות ליד האוהל.
לפני שהמשיכו לנסוע בא גרשון להיפרד מיוסף. הוא שכב שקט ודומם. נראה שלא סבל ייסורים במותו. הבעת-פניו אמרה שלא סיים את פסוקו. נושא השיחה שלו היה לבטח היופי הפנטסטי של עצי-התמרים וסוכות ענפי-הדקל העומדות על שפת הים הכחול והבהיר מאור. אלא שעתה היה מראה זה רווי-דם. גרשון אסף את חפציו האישיים. בתרמילו צרר אלמוג אדום מעין-פרטגה, ואת חלוקי האבנים השקופות.
המסע המשיך. עם בוקר, עלו על המוצבים העיקריים של האוייב וכבשום לאחר קרב קצר. כשתם הקרב, כשהתפנו להרהר איש-איש בעצמו, בחבריו וביקיריו, חשו כולם בכל עוצם התחושה שיוסף איננו. "הכול היה יכול להיות אחרת. אילו יוסף היה איתנו," היו המילים הראשונות לאחר הקרב. שמחת החזרה היתה מהולה באבל. בכולם ניקרה הרגשת אשם, על שלא חזרו עם יוסף, ואף את גווייתו לא הביאו.
גרשון ישראלי סיכם את המסע בדברים שכתב לזכרו של יוסף בשלושים לנפילתו, ולימים הנציח חברו של יוסקה ליחידה – אוריאל ריינגולד, את המסע בספרו: "מסע לשארם אל שייך".
מותו של יוסף פינסקי היה מהלומה קשה.
יוסף פינסקי, היה בנו של הרשל פינסקי מפעילי החלוץ ומייסד הקבוצה ע"ש קדושי פינסק, וקיבוץ גבת, הוא נולד ב-1930 בפינסק, עיר הולדת אביו שהיה בשליחות מטעם תנועת החלוץ באותה עת. עם תום השליחות שבו ההורים לגבת ובה גודל ונתחנך.
ביוסקה תלו תקוות מרובות כמדריך, כמנהיג, וכסופר מתחיל. הוא עוד הספיק להוציא רומן אהבה – "עזה כמוות". היו שראו בו הבטחה לספרות העברית.
המשורר יהושע רבינוב ששכל לא מכבר את בתו רותי במלחמת השחרור, קונן על יוסף:
הבן יקיר לי יוסף
לֹא רָאִיתִי בְּמוֹתְךָ, מוֹת גִּבּוֹרִים עַל בַּמָּתִי סִינַי.
אַךְ רָאִיתִי לְחָיֶיךָ הַקְּצָרִים וְהֵם יָפִים וַעֲשִׁירִים וְתוֹסְסִים
הֵמָּה.
לְלִבְּךָ חָכָם, רָאִיתִי בֵּן יַקִּיר, בְּדֹהֳרוֹ לְהִתְוַדַּע בִּסְעָרָה אֶל
הַמֶּרְחַקִּים הַמַּקְסִימִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִסֵּפֶר הַחֻמָּשׁ קַבֵּל פָּנֶיךָ
וְזֶה לִבְּךָ, הָיָה וַדַּאי, בּוֹעֵר כְּאוֹתוֹ הַסְּנֶה, כִּי חֹמֶר הַבְּעִירָה
בּוֹ רַב.
וְכֹה מָלֵא מְיֻפָּח עַד-אֵין-דַּי וְנִרְעָשׁ מִמֶּתַח-אֵין-הֵכִיל-שׁוּב
לֹא נָשְׂאָה אוֹתְךָ הָאָרֶץ וְתַעֲלֶה בָּרֶכֶב הַשָּׁמַימָה.
עָלִיתָ ורעיך הֲמוּמִים נוֹפְלִים אַפַּיִם.
יוֹסֵף יוֹסֵף! הֵן יָדַעְתָּ מָה אוֹהֶבֶת אֶרֶץ זוֹ אֶרֶץ הָעִבְרִים אֶת
אוֹהֲבֶיהָ.
יוֹסֵף יוֹסֵף! הַרְבֵּה אָזְנַיִם קְשׁוּבוֹת לַשִּׂיחַ הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ
דּוּמְיָתְךָ, סֶלָּה.
אורי שהם כתב: "עֵינָיו הפקוחות לֹא רוֹאוֹת שֶׁנִּצַּחְנוּ וְהָרַעַשׁ נִשְׁבָּר. / חַיָּלִים שָׁבִים אֶל אֲהוּבוֹתֵיהֶם כְּזֶרַע לְעָפָר..."
כמה שנים לאחר מותו של יוסף הוחלט להנציח את זיכרו בגבת. מדי שנה נערך ב"בית הרשל" (האולם שנבנה ע"ש אביו) כנס להקות קיבוצים השרות פזמונים קלים מהווי המשק. הפזמונים נקראו בגבת: "פיזמונטות". כנס הלהקות נקרא "על במותיך" – "ערב פזמונים". קיבוצים רבים השתתפו בכנס. ממרחביה: הופיע יעקב שבתאי, מגדות: אלי סט, מחניתה: מתי כספי, מגבע: "הגבעטרון", מהמעפיל: עירית סנדנר, ועוד רבים. תוך 15 שנה נס ליחם של פזמוני ההווי הקיבוצי והמופע פסק.
אז הנה קטע מסרט שצולם אז מהופעתו של הנער מתיתיהו (מתי) ארג'נטרו-כספי, בלהקת "לא אכפת להם" סוף שנות השישים.
https://www.youtube.com/watch?v=DmiGFrsth2k
זו הפעם הראשונה שראיתי את הזמר שהפך ליוצר שהטביע את חותמו על המוסיקה הישראלית.
רינה פינסקי – בתו של הרשל פינסקי, ואחותו של יוסף, ירדה עם משפחתה לאמריקה. רינה כתבה מכתב ליומן בגבת. מכתב כל כך מרגש שנדפס אפילו בעיתון "דבר": "החיים באמריקה הם החלום על שיבה הביתה, ועל בניין קן בבית. לברוח מכאן ולחזור לחזור..." היא לא חזרה. ילדיה נהפכו לאמריקאים. בוקר בוקר בבית הספר, הם נשבעו לדגל האמריקאי. בשביל צאצאי מייסד הקבוצה – הרשל פינסקי, נמשך הפרויקט הציוני רק דור אחד. גלות פינסק הוחלפה בגלות אמריקה – הנוחה יותר.
פשר החלומות
דרור אידר: כ"ה בשבט מחר, יום חמישי. 84 שנים להירצחו של החולם הגדול, מפקד לוחמי חירות ישראל, אברהם שטרן, המכונה "יאיר", שבימים אדומים של קרבות ודמים, בלילות השחורים של ייאוש, הפיח רוח עזוז וקרב ביישוב העברי להילחם על חירותו.
תהא נשמתו צרורה בצרור כל הלוחמים שלחמו למען חירות ישראל בכל הזמנים.
https://x.com/droreydar/status/2021587914149261446
נעמן כהן: כדאי שתאזכר את המורשת הפשיסטית של אברהם שטרן שבהשפעת המשורר הפשיסטי האיטלקי דאנונציו כתב בשירו חיילים אלמונים (נכתב כהמנון האצ"ל ועבר איתו ללח"י): "חלומנו למות בעד ארצנו" מילים פשיסטיות על רקע אמרתו הגדולה של טרומפלדור: "אין דבר טוב למות בעד ארצנו" שהיא ההיפך מהחלום הפשיסטי למות.
דרור אידר: כדאי לבחון את העבר על רקע העבר, בהקשרי השיח של אותן שנים. מכל מקום, המילים הקודמות ל"חלומנו למות בעד ארצנו" הן "רצוננו להיות לעולם בני חורין!" ועוד לפני כן: "לא גוייסנו בשוט כהמון עבדים, לשפוך בניכר את דמנו." לכן חלומו למות בעד ארצו נאמר בהקשר הזה: אם נגזר עלינו למות, יהא זה בעד ארצנו וחרותנו, ולא בעד חלומם של אחרים, כפי שעשו יהודים בצבאות אירופה השונים. יאיר רצה לחיות, לא למות. אבל הוא ידע שהחירות הלאומית דורשת הקרבה השווה את מחירה. היום אנו יודעים שצדק. הקישור של כל זה לפאשיזם נמצא בראשך. צריך ניקוי ראש.
https://x.com/naaman_c/status/2021654484854960414
נעמן כהן: הפשיזם נמצא בכתוב. "אם נגזר עלינו למות, יהא זה בעד ארצנו" זו אמרתו של טרומפלדור. ולא חלומי הוא למות. "חלומנו למות" זו אמרתו של שטרן, וחלום למות זה חלום פשיסטי. העתק של הפשיסט האיטלקי דאנונציו. צריך ניקוי ראש.
ודוק: פרשנותך היתה נכונה אם שטרן היה כותב "חלומנו ללחום למען ארצנו" ולא למען ארצות אחרות.
המשטרה היהודית כאוייב
ראשי הציבור הערבי הפגינו בתל אביב נגד היהודים האשמים לדבריהם בפשיעה הערבית בה ערבים רוצחים ערבים. לטענתם איתמר חאנן-בן-גביר האשם הראשי בכך שבכוונה אינו מפעיל את המשטרה לתפוס את הערבים הרוצחים.
ומה קורה שהמשטרה מתערבת? שוב עימותים אלימים בין תושבים ערבים למשטרת ישראל וכוחות מג''ב בזירת הרצח בטמרה. המשטרה באה לסייע ומותקפת על ידי הערבים.
https://rotter.net/forum/scoops1/932546.shtml
מוטב שראשית יפגינו הערבים בעריהם בתביעה לציבור הערבי להתגייס למשטרה, לשתף פעולה עם המשטרה, והעיקר לפעול חינוכית נגד המנהג הערבי הברברי של נקמת דם.
ללכת בדרכו של האחמדי הגזען איימן עאדל עודה, שקרא לערבים המשרתים במשטרה: "הניחו את הנשק וחזרו לבני עמכם!"
https://www.ynet.co.il/news/article/skwvu3x4c
רק הביאה ותביא להמשך הפשיעה במגזר הערבי, והתגברות רצח ערבים ע"י ערבים.
נ.ב. בה בעת גם יש חובה לצאת נגד רצח יהודים ע"י ערבים.
ואלה שמות בני אירובּה
השמות הפופולריים ביותר לילדים שנולדו בערים אירופיות:
🇬🇧 לונדון – מוחמד. מנצ'סטר – מוחמד. 🇩🇪 ברלין – מוחמד. 🇧🇪 בריסל – מוחמד. 🇳🇱 האג – מוחמד. 🇳🇱 אמסטרדם – מוחמד. 🇳🇴 אוסלו – מוחמד.
https://rotter.net/forum/scoops1/932410.shtml
"דין מוחמד בסייף."
בית כנסת היסטורי בלונדון נמכר לארגון מוסלמי
בית הכנסת המרכזי של מזרח לונדון, אחד משלושת בתי הכנסת האחרונים שנותרו באזור, נמכר לארגון מוסלמי מקומי.
בית הכנסת המרכזי של מזרח לונדון, אחד משלושת בתי הכנסת האחרונים שנותרו באזור, נמכר לארגון מוסלמי מקומי – עוד לפני שהספיק להגיע למכירה פומבית שתוכננה ל-12 בפברואר הקרוב.
המKבנה שוכן ברחוב נלסון בשכונת וייטצ'אפל שבלונדון, ונוסד בשנת 1923 תחת השם "אור החיים דבני ברדיצ'ב". הוא שירת את הקהילה היהודית התוססת של מזרח העיר לאורך עשרות שנים, אך נסגר בינואר 2020 לאחר שחלק מהתקרה קרס בעקבות נזילות ממושכות בגג.
מאז סגירתו כמעט ולא נעשה בו שימוש. בעקבות מצבו הפיזי הקשה והירידה במספר המתפללים, החליטו נאמני בית הכנסת, הפדרציה האורתודוקסית של הקהילות היהודיות, להעמיד את הנכס למכירה במחיר התחלתי של מעל לשני מיליון ליש"ט.
פעיל מוסלמי מקומי פירסם כי "מרכז החינוך והתרבות אשאדבי", ארגון מוסלמי מקומי, רכש את הנכס ושילם מקדמה של 250 אלף ליש"ט. לארגון נותרו כעת תשעה חודשים לגייס סכום נוסף של 3.5 מיליון ליש"ט להשלמת העסקה. המבנה מוגדר רשמית כנכס מורשת, דבר שיחייב שימור והתייחסות מיוחדת בתוכניות הפיתוח העתידיות.
נשיא בית הכנסת, ליאון סילבר, תיאר את השינויים הדמוגרפיים באזור ואמר, "הקהילה הבנגלדשית החליפה את הקהילה היהודית כמיעוט האתני הגדול ביותר ברובע." לדבריו, "האנטישמיות היתה ונשארה נפוצה," וציין את אי הנוחות שחש לנוכח דגלי פלסטין המתנוססים ברחבי השכונה.
המבנה, בעל חזית אדומה וצנועה, נבנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופה שבה מזרח לונדון היה מוקד של קהילות יהודיות מהגרים. כיום, האזור מאוכלס ברובו המוחלט על ידי מוסלמים.
https://www.inn.co.il/news/689518
מעניין מתי הכנסייה הקולגיאלית של פטרוס הקדוש בווסטמינסטר הידועה כמנזר וסטמינסטר: Westminster Abbey)), וקתדרלת סינט פול תיהפכנה למסגדים מוסלמים?
מפלגת הירוקים הבריטית :
אחת המפלגות הגדולות בבריטניה רוצה להעלים את ישראל מהמפה
לפי מסמך סודי שהודלף לטלגרף, פעילי מפלגת הירוקים הבריטית דורשים להגדיר ציונות כגזענות, לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית אחת בלבד במקום ישראל כמדינה יהודית | הגדרה עצמית ליהודים – "אידאולוגיה גזענית".
פעילים במפלגת הירוקים בבריטניה טוענים כי יש להתייחס לציונות כאל צורת גזענות, כך לפי מסמך פנימי שהודלף לטלגרף הבריטי. חברי השטח של מפלגתו של זאק פולנסקי קוראים לכך שהאמונה בזכות היהודים להגדרה עצמית תוגדר כ"אידאולוגיה גזענית", בהצעה שהוגשה לדיון במפלגה.
המסמך מרמז כי ישראל לא צריכה להתקיים כיוון שה"פתרון היחיד האפשרי" הוא מדינה פלסטינית אחת, ודוגל בכך שמונח "אנטישמיות" לא ישמש כיוון שהוא מפלה ערבים. חברי המפלגה מקווים שההצעות, שהודלפו לטלגרף, יהפכו למדיניות רשמית בכנס האביב של המפלגה. בעוד שחלק מההצעות עשויות לא לעבור בשל מגבלות זמן, מפלגות מכל הקשת הפוליטית מהרו לגנות אותן כ"מסוכנות", והאשימו חלקים במפלגה בתמיכה ב"קלישאות אנטישמיות."
מפלגת הירוקים חוותה עלייה בסקרים מאז שזאק פולנסקי הפך למנהיגה בספטמבר האחרון. המפלגה נמצאת בממוצע של 14.2 אחוז בסקרים, פחות מחמישה אחוזים מאחורי הלייבור והקונסרבטיבים.
הצעה שהופיעה במסמכים שראה הטלגרף וחתומה על ידי 300 תומכים קוראת להתייחס לציונות כאל "כל צורת גזענות אחרת." המסמך טוען כי הציונות "אוכפת מערכת אפרטהייד ועליונות יהודית" על התושבים המקומיים ו"מנצלת במכוון את היהדות כדי להצדיק את ההעברה, הפגיעה בזכויות והאלימות המערכתית נגד הפלסטינים."
מחבר ההצעה טוען כי אלו שטוענים כי ציונות פירושה להאמין בזכות קיומה של מדינת ישראל משתמשים בטיעון דומה לזה של הלאומנים האפריקנרים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. "(הם) אמרו את אותו הדבר על האפרטהייד, גם הם עטפו את מערכת השליטה והדיכוי הגזענית בשפה אנטי-קולוניאלית. הציונות, בדיוק כמו האפרטהייד, שוללת מהעם המקומי את זכות ההגדרה העצמית באמצעות אלימות מדינתית, טיהור אתני והכחשת זכויות בסיסיות," כך על פי נוסח ההצעה.
המסמך שהודלף חושף גם את המאבק בתוך הירוקים לדחות פתרון שתי המדינות ואת האמונה בקרב חלק מהחברים שישראל לא צריכה להתקיים כלל. במניפסט הבחירות הכלליות של המפלגה ב-2024, המפלגה לא כללה התחייבות לתמוך בפתרון שתי המדינות לישראלים ולפלסטינים. דובר המפלגה אמר שההסכמה ארוכת הטווח של המפלגה היא "שהעם באזור יחליט בעצמו."
עם זאת, המכתב מציין כי "לאור הכישלונות החוזרים של המשא ומתנים הקודמים, שהובילו רק להמשך דיכוי, העברה, אפרטהייד, השמדת עם ופשעים נגד הפלסטינים, הפתרון היחיד האפשרי הוא הקמת מדינה פלסטינית אחת ודמוקרטית.".
למרות שהירוקים הצביעו ב-2024 לתמוך בתנועת BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) בכנס במנצ'סטר, המסמך מראה שהמפלגה משתמשת במוצרים ישראליים. כזכור, תנועת BDS קוראת לחרם כלכלי ותרבותי על מוצרים ושירותים ישראליים, וכן על חברות שלדעת הפעילים תומכות בישראל. נכון לעכשיו, זה כולל את Microsoft, Disney ו-Coca-Cola.
ההצעה, שתעלה להצבעה בחודש הבא, טוענת שמפלגת הירוקים עדיין משתמשת "בשירותים" של חברות רבות מרשימת BDS. המסמך אומר: "לצאת עם עמדות BDS בלבד זה לא מספיק. מפלגת הירוקים חייבת לפעול לפי BDS גם פנימית." הוא גם קורא למפלגה להפיק דוח בכנס השנתי שלה המפרט מתי היא החרימה חברות שהיא רואה כתומכות בישראל ולספק "פירוט מלא" של המחליפים.
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1284752
https://rotter.net/forum/scoops1/932704.shtml
כמה לא מפתיע מפלגת הירוקים של בריטניה – המפלגה הגזענית האנטישמית השוללת את זכות העם היהודי לריבונות מונהגת ע"י יהודי.
זאק פולנסקי (נולד כדייוויד פולדן) ( 1982) עומד בראש מפלגת הירוקים של אנגליה וויילס מאז ספטמבר 2025, וחבר מועצת אספת לונדון מאז מאי 2021.
זאק פולנסקי נולד בשם דייוויד פולדן ב-1982 בעיר סאלפורד, מנצ'סטר רבתי. משפחתו היהודית אימצה את שם המשפחה פולדן במקום פולנסקי, כשעברה לבריטניה ממזרח אירופה בתחילת המאה ה-20, כדי להימנע מגילויי אנטישמיות. הוריו התגרשו כשהיה צעיר. חגיגת בר המצוה שלו נערכה בבית כנסת אורתודוקסי מודרני של הקהילה היהודית בצפון מנצ'סטר. בגיל 18 שינה את שם משפחתו בחזרה לפולנסקי, ואת שמו הפרטי לזאק, כשמה של דמות יהודייה ברומן "לילה טוב מר טום", ובשל העובדה שגם שמו של אביו החורג הוא דייוויד.
https://he.wikipedia.org/wiki/זאק_פולנסקי
כמו יהודים רבים אחרים יש לו אשליה כי שנאת ישראל תשחרר אותו מאנטישמיות. בעיקר מאנטישמיות מוסלמית. כדאי שיתעניין אצל הערבים-הנוצרים אם שנאת ישראל עזרה להם.
בשורה התחתונה מי שמתנגד לקיום מדינה יהודית יתנגד גם לקיומה של בריטניה שאינה מוסלמית. התהליך כבר בעיצומו.
נשיא צרפת מקרון: צרפת ללא יהודים היא עץ ללא גזע.
https://rotter.net/forum/scoops1/932597.shtml
מר מקרון, צרפת ללא יהודים תיהפך מהר מאוד מאוד לצרפת ללא צרפתים.
מה טראמפ יכול וצריך לדרוש מישראל
בתמורה לסילוק האיום האיראני?
צבי בראל (מישהו יודע את שמו המקורי?) המשמש כפרשן "הארץ" לענייני ערבים, הוא אקטיביסט פרו-איסלמי, המסווה את מדיניותו במסווה של כאילו פרשנות.
"כשטראמפ יביט בעיני נתניהו," כותב בראל, "וישמע את בקשתו להשמיד את טיליה של איראן ואולי גם למוטט את משטרה, מותר לו לשאול את אורחו אם ישראל תהיה מדינה בטוחה יותר אחרי שיושמדו הטילים, אבל ממשלה שואפת חורבן תמשיך לשלוט בה?
"האם בנימין נתניהו יצליח לשכנע את טראמפ לצאת למלחמה נגד איראן? האם הוא יכפה עליו לתקוף את הטילים הבליסטיים, או יסתפק רק באתרי הגרעין שכזכור 'הושמדו לחלוטין' ביוני שעבר? האם ישווק לו את הטיעון שצריך לסלק את המשטר, כי לא משנה מה תהיה תוצאת המלחמה, כל עוד המשטר הזה קיים האיום ימשיך להתקיים? לכאורה, אין מנוס ממלחמה. הרי טראמפ כבר ניפח את שריריו להתפקע, נושאות המטוסים אינן יכולות לשוב ריקם, ונתניהו מאיים כי גם בלי אמריקה, ישראל תצא למלחמה. 'אם נצטרך לעמוד לבד, נעמוד לבד,' הוא כבר הבטיח בעבר בשמה של ספרטה. נותר רק עניין פעוט אחד לסגור. מה טראמפ יכול וצריך לדרוש מישראל בתמורה לסילוק האיום האיראני.
"נתחיל בעזה. ישראל עדיין מונעת מחברי 'מועצת המומחים' הפלסטינית להיכנס לרצועה, והיא עומדת על רגליה האחוריות בכל האמור לכניסתם של כוחות טורקיים וקטאריים, כחלק מכוח רב-לאומי. ישראל לא הציעה תוכנית ריאלית שתאפשר לתוכנית טראמפ להתקדם, בעודה מנהלת 'מבצעים ממוקדים', שמפירים את הפסקת האש.
"בגדה האלימות הפראית נהפכה כבר לאורח חיים ולשיטת משטר, שמחליפה את ריבונות צה"ל. כפרים פלסטיניים רבים רוקנו מתושביהם שנמלטו מאימת הבריונים, שגונבים, עוקרים ושורפים את רכושם מבלי שהם יזכו להגנה מהמשטרה או צה"ל. הפלסטינים אינם איראנים, הם יכולים רק לחלום שטראמפ יבטיח להם כי 'העזרה בדרך'.
"האם בתמורה לסילוק 'האיום הקיומי' האיראני על ישראל יוכל טראמפ לדרוש מישראל לשחרר את לבנון מנוכחותה, לסגת מאותן חמש נקודות שהיא שולטת בהן ואשר מפריעות לתושבי דרום לבנון לחזור לבתיהם? ומה עם סוריה, שבה ישראל עדיין כובשת שטחים שתועלתם הביטחונית מפוקפקת? הנה ארבע חזיתות שבהבל פה יוכל טראמפ לסיים את המלחמה בהן ו'לקדם את השלום באזור'. עליו רק להכיר בעובדה שכמו באיראן כך גם בישראל, האיום הקיומי המרכזי שניצב לפני המדינה הוא ממשלתה וראשה שממשיכים להזין ולטפח מצב מלחמה קבוע. הוא זה שמעניק לה רישיון בלתי מוגבל לסכל באופן ממוקד את יסודות הדמוקרטיה שלה, לרסק את מערכות החינוך, הרווחה, התרבות והכלכלה, לקעקע את האקדמיה והמחקר, לפרק את החברה ולבסס שלטון של אייתוללות משיחיים.
"טראמפ כבר הפגין את כישוריו ואת יכולתו להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות, לסלק מנהיגים ולהכתיב מדיניות. היום, כשהוא יביט בעיני נתניהו וישמע את בקשתו להשמיד את טיליה של איראן ואולי גם למוטט את משטרה, מותר לו לשאול את אורחו אם ישראל תהיה מדינה בטוחה יותר אחרי שיושמדו הטילים, אבל ממשלה שואפת חורבן תמשיך לשלוט בה."
(צבי בראל, "מה טראמפ יכול וצריך לדרוש מישראל בתמורה לסילוק האיום האיראני", "אל-ארצ'", 11.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-11/ty-article-opinion/.premium/0000019c-482f-dc22-a9de-fa6f90850000
הבנתם? לפי צבי בראל, פרשן "הארץ" לענייני ערבים, האוייב אינו איראן, חיזבאללה, סוריה, חמאס, (שעל ישראל להיכנע לדרישותיהם), אלא נתניהו שאותו צריך טראמפ לסלק!
אז מה ההבדל אם כן בין "הארץ" לאל-ג'זירה?
נעמן כהן
אהוד: אני מניח שגם אורי הייטנר חותם על דבריו של צבי בראל.
ומהי בדיוק "ההסברה הישראלית" אותה הוא מסביר לאיטלקים?
"מה אתה אומר על נתניהו, שאל אותי עובד בפיצרייה בפאתי העיר הטוסקנית לוקה כששמע שאני ישראלי. לאיטלקי הצעיר היה חשוב לשמוע את תשובתי, והוא עצר הכול וחיכה לה במבט רציני וממוקד. עניתי מה שעניתי וכללתי את המילה קרימינל. זה הניח את דעתו. בפעמים הבאות שבאתי לשם זכיתי ממנו לחיוכים ואדיבות יתרה. אני כבר לא חשוד ברצח עם.
"מה דעתך על נתניהו, התעניינה טכנאית חברת vodafone שהגיעה לביתי. היא היתה חביבה, גם היא סברה שנתניהו הוא קרימינל. השאלה הבאה היתה מה דעתי על זלנסקי. לא היתה לי דעה. לה היתה: זלנסקי הוא מניאק, שקרן, ומסניף קוקאין יום וליל, ואילו פוטין בסך הכול מגן על האינטרס הרוסי. התעניינתי איך היא יודעת על צריכת הקוקאין של זלנסקי; הטכנאית טענה שזו 'עובדה' ידועה.
"האם אני אוהב את נתניהו או מתעב אותו – השאלה הזאת הטרידה לא מעט אנשים, איטלקים וזרים, שהזדמן לי לדבר איתם כאן. נראה שכדי לצאת ידי חובה די להשתמש במילה קרימינל, שגם בעיני ישראלים רבים הולמת את ראש הממשלה, מכיוון שעם וגם בלי הקשר פלילי מובהק אינה חוטאת לאמת. אם סיפקת את זה, אין צורך להמשיך לעיוותי הממשלה והמלחמה.
"עם גלן, מורה למוזיקה מאירלנד שחי באיטליה נפגשתי בגינת הכלבים. בתחילת ההיכרות, כשהתבשר שאני ישראלי, גם הוא העמיד אותי במבחן נתניהו. גלן הוא שמאלן וליברל מגיל צעיר שגדל בבית קתולי בבלפסט של שנות ה-70 ולכן עוין את הדתות כולן, ויתר על כן – מרקסיסט. בנוסף לדעתי על נתניהו, חשוב היה לו לשמוע ממני גינוי נחרץ למלחמה בעזה ורצוי גם איזושהי הודאה בפשעי מלחמה. בכל זאת, זה הצבא שלי, לא הצבא האירי ולא האיטלקי, שפעל שם בעזה. זה שלי. או לפחות קשור אליי.
"דעותיי אינן שונות ביסודן מאלה של גלן. המושגים האלה, רצח עם, פשעי מלחמה, טבח המוני, לא נעים לשמוע או לומר אותם, ודאי לא כשאתה חשוד בפוטנציה. הבעייה היא אולי עם היסוד הפדגוגי המשפיל שבסיטואציה, לעמוד נזוף מול המנהלת או הבוס; מצב כזה כמעט בהכרח מעורר התנגדות. ובכלל, הצדקנות צורמת גם כשהיא צודקת.
בלי כוונה מצאתי את עצמי עוסק בהסברה. תיארתי תמונות קטנות מהמלחמה: אזעקה, ריצה בהולה למקלט, ובלילה – עוד אזעקה, טיל נפל שני רחובות מאיתנו, גלן, החלונות רעדו! כן, גם אנחנו סבלנו במלחמה. לא רק הם. סיפרתי על חוויית 7 באוקטובר של מכר ישראלי שלי, שהתבצר עם אימו הקשישה בדירתה בעיר שדרות כשברחוב מולם מפטרלים אנשי חמאס ויורים לכל עבר, גופות מוטלות על המדרכה, הוא חוסם בגופו את דלת הכניסה, אימו הקשישה עומדת לצדו עם סכין בידה, מחכים להירצח או להינצל. סיפור קשה ועצוב לכל הדעות, אבל גלן לא מתרגש. מבעו אמנם עגום, צר לו שזה מה שקרה, אבל איכשהו זה לא נשמע לו כל כך מוחשי, ואולי גם לא כל כך נורא – לא מתקרב למה שעשינו להם שם בעזה. גלן למד בשיחות שלנו שבתחרות הסבל האזורית אנחנו לא המנצחים.
"גם הסברה חיובית היתה. ישראל היתה שונה עד לא כל כך מזמן. הנה, תל אביב נחשבה לאחת מבירות הגייז בעולם. באמת. הגייז זרמו לשם בידיעה שמדובר בעיר מודרנית, ליברלית, פעילה ושמחה, חיי לילה, מסיבות. זה אמנם הפתיע את גלן, אבל לא הרשים אותו במיוחד. בירת גייז זה נחמד, אבל מה עם החורבן בעזה, מה עם הפרעות בגדה. וכשאני מספר לו שיש בישראל הרבה אנשים טובים, נחמדים, שוחרי שלום, חכמים, מוכשרים, מתנגדי ממשלה נחרצים ואמיצים, הוא נוטה להאמין אבל נשאר קצת מסויג: עיניו בלעו כבר יותר מדי מראות של הרג והרס וגופות ורעב בעזה, אוזניו שמעו מספיק הצהרות של בן גביר וסמוטריץ' ואחרים. הוא לא הבין בשום אופן איך זה שיש אצלנו אנשים שבשבת מפגינים נגד הממשלה ונגד המלחמה ולמחרת יוצאים לשירות מילואים בעזה או בשטחים.
"צמד המילים 'סופר ישראלי' היה בעייתי עבור גלן. ה'סופר' היה בסדר; הוא חובב ספרות וקורא אדוק, ואילו ה'ישראלי' הרבה פחות. קשה לו בימים אלה עם כל מה שבא מישראל. בעבר הוא צפה בהנאה רבה בסדרה 'שטיסל'. אבל כעת הוא פשוט לא מסוגל לצפות בסדרה ישראלית. מובן שזה גרם לי אי נוחות מסוימת, שכן אני עצמי משהו שבא מישראל. גלן הוא צרכן של תרבות הביטול. עכשיו הוא ביטל גם את 'שטיסל', כלומר את ישראל. אבל האם נראה לך סביר, שאלתי אותו שאלת תם, לבטל את כל הישראלים בגלל מעשי הממשלה שלהם? אם נתניהו ואנשיו כל כך נוראים, ועל זה אנחנו מסכימים, אז מה עם קצת אהדה כלפינו, הישראלים הרבים מאוד שמתנגדים לו ושונאים אותו נאמנה. הרי אלה אנחנו שסובלים ממנו, גלן, לא אתה. אולי יש מקום לקצת סימפתיה כלפינו, לא? אנחנו מפגינים נגדו וסופגים מכות משוטרים, מוחים בצורות יצירתיות, כותבים נגדו, מתמרמרים ומזדעזעים ממנו השכם והערב; מה עוד אתה רוצה שנעשה? שנתפוס לו באוזן ונגרור אותו לכלא? לא, מצטער, אנחנו לא טיפוסים כאלה.
"באחת השיחות הגענו לשירות החובה שיש אצלנו. הודיתי, ללא גאווה או בושה, שהייתי חייל בצבא הישראלי. גלן שלח מבט של אי רצון. אמנם זה היה לפני כמה עשורים, ועבדתי במדור הפנאי של השבועון "במחנה" ששכן ברמת אביב — כתיבת ביקורות על אלבומים חדשים ועריכת מדור היכרויות של חיילות וחיילים – ובכל זאת: הייתי חלק מצבא הכיבוש, בורג במערכת הדיכוי. קו ברור מחבר ביני לבין החיילים שצלפו בתושבי עזה להנאתם והצטלמו מצחקקים עם חזיות של קורבנות הכתישה האווירית.
"בסופו של דבר, בעקבות מריבות שפרצו במפתיע בין הכלבים שלנו, אחרי שבמשך חודשים הסתדרו יפה, לא יכולנו עוד למרבה הצער לחלוק אותה גינה ולהמשיך לדבר. בגינה אחרת פגשתי איטלקייה צעירה בעלת עניין באקטואליה בערב קר וגשום. רק היא ואני היינו בגינת הכלבים. נאמר מה שנאמר, ובין השאר היא תהתה, לשם השעשוע, אם נתניהו זה כמו היטלר, או שההשוואה קצת מוגזמת. כן, אמרתי, קצת מוגזמת."
(בועז יזרעאלי, "בלי להתכוון, בגינת הכלבים בטוסקנה מצאתי את עצמי עוסק בהסברה ישראלית, ואתה, מה בדיוק עשית בצבא? ומה דעתך על נתניהו?" "אל-ארצ'", 11.2.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2026-02-11/ty-article/.highlight/0000019c-4cc9-d834-abbe-7fcf1d8f0000
הבנתם את "ההסברה" הישראלית של הסופר בועז יזרעאלי? כל כך עלוב מכוער החנפני וצדקני. יזרעאלי מציג עצמו כצדיק מוסרי שלא מבין מה רוצים ממנו. הוא הרי נגד נתניהו "הקרימינל", ונגד חיילי צה"ל "פושעי המלחמה". יכול היה להסביר לאיטלקים שללא צה"ל כל הישראלים (כולל הוא עצמו הצדקן) היו נטבחים. שהרי החמאס מחויב לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה כדברי מוחמד, ומנהיגיו אומרים שהם ינצחו כי הם אוהבים את המוות והיהודים את החיים. יכול היה להסביר להם שמלחמתו של צה"ל בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי מגינה גם על איטליה (שהיתה כבר כבושה ע"י הערבים בעבר) יכול היה להסביר שכל מנהיג ישראלי אפילו מהשמאל היה מנהל מלחמה בחמאס, בג'יהאד, בחיזבאללה, ובאיראן שמטרתם המוצהרת היא השמדת ישראל, בלי להיות מוגדר "קרימינל". יכול היה אפילו להרחיב לגירוש הרצח והטרנספר הטוטלי של הערבים מאיטליה וממלטה ע"י האיטלקים. יכול היה אפילו להרחיב למלחמת איטליה בכיבוש האוסטרי שההמנון שלה היה השיר הציוני של ורדי Va, Pensiero שהוצע להיות אף המנון איטליה.
https://www.youtube.com/watch?v=XttF0vg0MGo
וודאי שיכול היה להסביר זאת לגלן, האירי-הקתולי ולשאול אותו אם הוא לא היה מתגייס לצבא לו הוא ומשפחתו היו מאוימים בטבח. במקום זה בחר יזרעאלי ל"הצדיק" את עצמו כ"צדיק" "מוסרי" "הומניסט".
וכאן אי אפשר שלא להיזכר ולעשות השוואה כמה מכוער חנפני וצדקני הוא בועז יזרעאלי (לא הצלחתי לברר את שמו המקורי), לעומת קודמו בעל הגאווה והכבוד היהודי (למרות שהשתמד) המדינאי הבריטי ממוצא יהודי-איטלקי, בנימין דיזרעאלי.
בנג'מין דיזראלי, ראש ממשלת בריטניה במאה ה-19 שהיה ממוצא יהודי -איטלקי (אך הוטבל לנצרות בילדותו), היה ידוע בשנינותו המושחזת ובגאוותו על שורשיו.
הציטוט שלו המפורסם ביותר נאמר בתגובה להערה אנטישמית של חבר הפרלמנט האירי-קתולי דניאל או'קונל (Daniel O'Connell). במהלך ויכוח סוער בפרלמנט (בשנת 1835).
או'קונל הטיח בדיזרעאלי עלבונות על מוצאו היהודי במילים קשות, בוטות וגזעניות.
או'קונל כינה את דיזראלי "זוחל" (Reptile) וטען שהוא חסר מצפון. החלק האנטישמי והקיצוני ביותר בדבריו היה: "הוא היורש הישיר של הגנב שצלב את המושיע [ישו] על הצלב."
(ובמקור: "He is the lineal descendant of the blasphemous thief who died upon the cross"). הוא כינה את דיזרעאלי "הנוכל הגרוע ביותר מסוגו." הוא טען ששמו של דיזראעלי מעיד על כך שהוא אינו באמת אנגלי. הוא סיכם ואמר שדיזראלי הוא "בושה למין האנושי."
דיזראלי לא נשאר חייב, וענה לו במשפט שנכנס להיסטוריה: "כן, אני יהודי, וכאשר אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים באי בודד, אבותיי היו כוהנים במקדש שלמה."
דיזרעאלי הפך את הניסיון להציגו כ"זר" או "נחות" ליתרון תרבותי והיסטורי. הוא הזכיר למבקריו שהמורשת שלו עתיקה ומפוארת הרבה יותר מזו של האריסטוקרטיה האירופית.
ביטחון עצמי: למרות שחי בתקופה שבה אנטישמיות היתה נפוצה מאוד בפוליטיקה הבריטית, הוא מעולם לא התנצל על מוצאו אלא להפך – התייחס אליו כאל "אריסטוקרטיה של הדם." ההקשר הדתי: הוא הדגיש שהנצרות עצמה צמחה מתוך היהדות, ובכך הציב מראה מול פניהם של מבקריו האנטישמים הנוצרים.
המתקפה עליו היתה כל כך אישית וקשה, שדיזרעאלי לא הסתפק רק בתשובה המוחצת על "מקדש שלמה". הוא הרגיש שכבודו נפגע עד כדי כך שהוא הזמין את או'קונל לדו-קרב.
מכיוון שאו'קונל כבר הרג אדם בדו-קרב בעבר ונדר שלא להילחם שוב, דיזראלי הזמין לדו-קרב את בנו של או'קונל (שסירב להילחם בשם אביו). בסופו של דבר, המשטרה התערבה ודיזראלי נעצר לזמן קצר כדי למנוע את קיום הדו-קרב.
התקרית הזו רק חיזקה את התדמית של דיזראלי כלוחם ללא חת שלא מוכן לעבור בשתיקה על עלבונות נגד מוצאו.
יש לציין כי חרף עלבון זה, (ואולי בגללו) תמך או'קנול באמנציפציה ליהודים בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. והאיץ בדייוויד סלומונס לרוץ לפרלמנט על מנת להביא את השאלה היהודית בכוח, כפי שעשה בעצמו עבור הקתולים.
סר דייוויד סלומונס (Sir David Salomons) היה בנקאי יהודי-בריטי ופעיל בולט במאבק לאמנציפציה ליהודים בבריטניה. היהודי הראשון בתפקיד הלורד ראש העיר של לונדון ואחד משני היהודים הראשונים שכיהנו כחברי הפרלמנט של בריטניה.
כמה עלוב בועז יזרעאלי לעומת קודמו בנימין דיזרעאלי.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
שר התרבות והספורט מיכאל (מיקי) מכלוף זנאתי-זוהר, תומך ביוזמת משרד ראש הממשלה להסיר את המילה "טבח" מכותרת הצעת החוק להנצחת אירועי 7 באוקטובר. "אנחנו חד משמעית יכולים להיות פגיעים – אבל אנחנו לא נטבחים," אמר בריאיון ברשת ב'. "אני פחות בעניין של התקרבנות. אנחנו מדינה חזקה."
זוהר טען כי "הימים שבהם היה אפשר לטבוח במדינת ישראל כבר לא קיימים." הוא הוסיף: "אפשר להרוג במדינת ישראל לצערי הרב, אפשר לפגוע באזרחי ישראל, אפשר לרצוח אזרחי ישראל לצערנו הרב. בעזרת השם נעשה הכול כדי שדברים כאלה לא יקרו – אבל לטבוח בעם ישראל כבר אי אפשר. בעבר זה היה אפשרי וזה קרה לצערי הרב הרבה מאוד פעמים במשך אלפי שנות קיומנו." לדבריו, המדינה התאוששה מאז 7 באוקטובר. "הכרענו את אויבינו," טען.
נציג משרד ראש הממשלה, יואל אלבז, ביקש להסיר את המילה "טבח" מכותרת הצעת החוק לזיכרון והנצחת "אירועי שמחת תורה – 7 באוקטובר." בדיון בוועדת החינוך על הצעת החוק, אמר אלבז כי במקום המילה טבח צריכה להיכתב המילה אירועים או מאורעות, "כמו שמאורעות תרפ"ט נקראו כך – ולא טבח תרפ"ט," משום שלדבריו מלבד הטבח היתה גם לחימה. "המילה טבח תהיה כתובה בתוך החוק – בהמשך, כמו שיהיה כתוב שהיה רצח ואונס וכל הדברים שנעשו," הסביר בדיון.
(נעה שפיגל, "מיקי זוהר תמך בהסרת המילה 'טבח' מחוק הנצחת 7.10: 'אני פחות בעניין של התקרבנות'," "אל-ארצ'", 12.2.26).
https://www.haaretz.co.il/news/politi/2026-02-12/ty-article/.premium/0000019c-5124-dc30-a9de-d3fd8cab0000
קשה להבין את הפיליסטיניות של שר התרבות מיכאל מכלוף זאנתי-זוהר. ברור שהיה טבח במאורעות 2023 בדיוק כפי שהיה טבח במאורעות תרפ"ט 1929 שבהם נטבחו יהודי חברון.
לכן בהגדרת החוק חייב להופיע כדברי אלבז, המושג "מאורעות בהם התבצעו טבח, אונס, וכו'. אסור להשמיט את המושג טבח.
הפעם הראשונה בה ראיתי את מתי כספי שר
עם מותו של המוסיקאי והזמר מתיתיהו (מתי) ארג'נטרו-כספי, שהטביע את חותמו על המוסיקה הקיבוצית, מלאה הרשת בכתבות עליו. והנה נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו כנער שר. הרבה לפני פירסומו.
26.10.56 בוקר יום שישי רגיל בגבת, והנה לפתע פתאום קיבלו עשרות חברים צווי גיוס. הצווים הגיעו במשך כל הלילה. סדרן העבודה היה בר מזל. הוא גויס ראשון והיה פטור מלשמוע את זעקת מרכזי הענפים. אחריו גויס יוסקה פינסקי. מקום הריכוז נקבע – חורשת האורנים ליד הבית.
האנשים החלו להתאסף ומיד התחיל הוויכוח: "מפא"י" או "מפ"ם", או "אחדות העבודה". יוסף פינסקי, כדרכו, סיים ויכוחים פוליטיים ישנים, וזכר אפילו להבטיח לאתלט שבחבורה תחרות בריצה. לא ברור לאן הולכים. מתחילים לארגן את הג'יפים. יוסקה קיבל רשות לחזור לגבת להביא כמה ארגזי פרי לחבר'ה. הוא לקח איתו את גרשון ישראלי (בנה היחיד של המשוררת פניה ברגשטיין. נהרג במלחמת ששת הימים). הסתבר שהמטבח כבר סגור. השניים התכוונו לחזור ליחידה אבל אז יוסקה אמר לגרשון: "שמע, יש לי הרגשה שזה לא סתם משהו, יש לי הרגשה שהולך להיות משהו רציני. בוא איתי לרגע ונגיד שלום לאימי." את האם הנרגשת מהביקור הבלתי צפוי ניסה יוסקה להרגיע: "יש, כנראה הזדמנות לעשות טיול יפה, קצת חיים. להתראות..."
הכול כבר היה מוכן לתזוזה ויוסקה שננזף בשל איחורו, אמר לגרשון בנימה של התנצלות: "מי יודע מתי נחזור, הייתי מוכרח להגיד שלום לאימא." ואז המשיך לומר: "כל החבר'ה הטובים הולכים, דומני שעתה תורי הגיע." ועוד המשיך להתלוצץ: "חוברת? זה כלום. קוראים אותה פעם אחת. והיא מונחת בארון. הייתי רוצה מסך-סינמסקופ רחב בבית-הרשל, ואז מובטחני שיזכרוני."
גרשון ישראלי ביקש ממנו שינסה לשבץ אותו לכיתתו. יוסף פשוט הודיע למ"מ שהוא אצלו בכיתה. בצהריים אמר לו יוסף: "גרשון, קפוץ הביתה. אתה צריך להיות שם יותר מכולנו." לפני שנסע עוד מסר לו מעטפה להעבירה תל-אביבה. רשימה ל"בקיבוץ".
הלילה ירד, החשיך. המכוניות בוששו לבוא. היה קר ועצוב. ביוזמתו של יוסף הועלתה מדורה, וכולם סביבה, ישבו ושרו שירים רוסיים נוגים.
לפתע אורות: המכוניות הגיעו. שיירה ארוכה-ארוכה. השיירה עברה על-פני גבת המוארת. הגבתים הביטו לאחור, עד שנעלמו בתי שיכון-הותיקים בני הקומותיים. החברים שעמדו על המרפסות הסתכלו בשיירה העוברת.
הג'יפים ירדו לנגב לירוחם. טרם ידעו לאן הולכים. מה מטרת המבצע או התרגיל. היו אחדים שטרם הכירו את השימוש בנשק החדש. יוסף אירגן להם השתלמות. ביוזמתו גם יצאה המחלקה לאימונים בשטח. הוא האחראי גם לסידור השמירה.
בלילה ישבו ושרו. הזימרה הרוסית השתפכה. בהשפעת השירה הנוגה אמר יוסקה לחבריו: "מי יודע אם אחזור..." חבריו היסו אותו. "מה לעשות יש לי הרגשה לא טובה..." הלילה קר. גרשון ישראלי לבש כמה שכבות של בגדים. בבוקר התעוררה בעייה איך להורידם מעל נעליו שהיו במידה 56.
בבוקר התקבלה הפקודה להיכנס לסיני. המטרה להגיע לשארם א-שייך, לשבור את המצור המצרי על מיצרי טירן, ולפתוח את נמל אילת לתנועה ימית. יוסקה נרעש: "חבר'ה אתם תופסים בכלל מה אנחנו הולכים לעשות? ניתנה לנו זכות היסטורית נדירה להיות משחררי סיני! רק פעם במשך דורות רבים מזדמנת לאדם זכות כזאת והפעם אנו זכינו בה." החבריא כותבים על המכוניות: "אקספרס טיראן". יוסף היה הראשון לארגן את מכוניתו. הוא העלה והוריד, הוסיף והחסיר ג'ריקן, ארגז תחמושת, רימונים.
31.10.56 בשתיים וחצי לפנות בוקר חצו את הגבול. נטשו את הכביש לאילת ונכנסו לסיני. בקומנדקר שיוסקה הוא מפקדו התחיל מיד ויכוח פוליטי. המפ"מניקים רואים את המלחמה הזו – מלחמה אימפריאליסטית. למרות זאת הם משתתפים בכול. יוסקה וירון חיברו המנון למסע. יוסקה כתב את המילים וראובן ירון משער העמקים, את המנגינה.
המנון סיירת חטיבה 9 :
מן הכפר ומן הקרת
מסדנה ומנירים
מתנערת המולדת
ושוב קוראת לסיירים.
פזמון:
עופה טוסה פגע ונוסה
עזים כאש הבחורים!
עוד נבקיעה, דרור נביאה
ושוב נשובה לכפרים.
ערפל כבד כיסה את הסביבה. מפעם לפעם אפשר היה להבחין בתוך הערפל בראשי גבעות משוננות. ויוסף הפטיר: "בקעת-הירח." חניית בוקר. יוסף לא ישב לאכול עם כולם, הוא עלה על אחת הגבעות. כשבידו משקפת ומפה. ושעה ארוכה עברה עד שחזר ואיתו אוצר שלם של נתכים ואבנים וולקניות בצורות שונות: כלב, אישה הרה, ועוד.
השיחה בקומנדקר קלחה על אמנות ושירה. יוסף הראה את בקיאותו הרבה בשירה הצעירה. ודיקלם בעל-פה את רוב שיריו של ע. הלל. אחרי-כן חזרו שוב לפוליטיקה. וגם כאן הראה יוסף את נחת-פיו מול המפ"מניקים, שזה לא כבר היה עימם. לבסוף כשהחשיך, בא תורן של הבדיחות. ולאו-דווקא העדינות שבהן.
השיירה עזבה את שטח הגבעות ונכנסה אל תוך ואדי שהתפתל בין גבעות מקומרות. עם חשכה עברו על-פני מאהל בדואי. המשיכו לנסוע, וככל שהחשיך הואדי נעשה צר יותר. החבריא התנמנמו. ויוסף העירם: "חבר'ה, אל תישנו, פשוט לא כדאי להפסיד מראה אדיר כזה." הקומנדקר המשיך לקפוץ על פני אבני הואדי. ויוסף המשיך: "מי אמר שאנחנו נוסעים בשטח אוייב? כל מקום שגלגלי המכונית עוברים אותו – שלנו הוא!"
השיירה הגיעה לדהב. המכוניות נכנסו לתוך חורשת הדקלים ללא ירייה אחת. המזל משחק, והמסע הוא רק טיול מרתק. כמה בדווים ישבו יחד. לידם עמדו חמישה גמלים בשורה. "איפה החיילים?" "החיילים ברחו!" הם ענו. חלק מהאנשים ירדו מהג'יפים ונכנסו בין הדקלים. "אל תכנסו!" צעק אריק המפקד. "יש שם כבר חבר'ה. שלא תירו אחד על השני!" חלק מהם חזרו. לפתע נשמעו יריות מכיוון דרום.
אחד מאנשי הכוח העיר שיוסקה לא חזר מהסיור: "בטח הוא מחפש קונכיות יפות..." לפתע הגיח חייל פצוע מהסבך. שלושת בני גבת: אוריאל ריינגולד, גרשון ישראלי, ואיתן סט, נדרכו והחלו לחפש ביחד. נורתה ירייה. כולם זינקו לאחור. איתן נפצע באצבעו. נשמעה צעקה: "חבר'ה לא לירות! זה יוסקה שוכב כאן!" "זה חייל סודני!" נשמעה צעקה. לבסוף הצליחו לזהות את חיילי האוייב וחיסלו אותם באש מקלעים. הם התקרבו והנה ראו: ישר ממול שכב חייל סודני ולידו שכבו יוסקה וראובן ירון. שניהם ללא רוח חיים. יוסף היה מוטל על גבו, כשעל שפתיו חיוך והוא חיוור כסיד, על גופו לא נראה כל פצע, ואילו ראובן ששכב לידו נראה פגוע בראשו, כפי הנראה ניסה להסתובב ולהשיב אש, לאחר שהחייל ששכב מטרים אחדים מאחריהם פגע ביוסף. החיילים המשיכו הלאה. כשהם יורים אל כל שיח ושיח. בחזרה מהסריקה. הניחו את הגופות ליד האוהל.
לפני שהמשיכו לנסוע בא גרשון להיפרד מיוסף. הוא שכב שקט ודומם. נראה שלא סבל ייסורים במותו. הבעת-פניו אמרה שלא סיים את פסוקו. נושא השיחה שלו היה לבטח היופי הפנטסטי של עצי-התמרים וסוכות ענפי-הדקל העומדות על שפת הים הכחול והבהיר מאור. אלא שעתה היה מראה זה רווי-דם. גרשון אסף את חפציו האישיים. בתרמילו צרר אלמוג אדום מעין-פרטגה, ואת חלוקי האבנים השקופות.
המסע המשיך. עם בוקר, עלו על המוצבים העיקריים של האוייב וכבשום לאחר קרב קצר. כשתם הקרב, כשהתפנו להרהר איש-איש בעצמו, בחבריו וביקיריו, חשו כולם בכל עוצם התחושה שיוסף איננו. "הכול היה יכול להיות אחרת. אילו יוסף היה איתנו," היו המילים הראשונות לאחר הקרב. שמחת החזרה היתה מהולה באבל. בכולם ניקרה הרגשת אשם, על שלא חזרו עם יוסף, ואף את גווייתו לא הביאו.
גרשון ישראלי סיכם את המסע בדברים שכתב לזכרו של יוסף בשלושים לנפילתו, ולימים הנציח חברו של יוסקה ליחידה – אוריאל ריינגולד, את המסע בספרו: "מסע לשארם אל שייך".
מותו של יוסף פינסקי היה מהלומה קשה.
יוסף פינסקי, היה בנו של הרשל פינסקי מפעילי החלוץ ומייסד הקבוצה ע"ש קדושי פינסק, וקיבוץ גבת, הוא נולד ב-1930 בפינסק, עיר הולדת אביו שהיה בשליחות מטעם תנועת החלוץ באותה עת. עם תום השליחות שבו ההורים לגבת ובה גודל ונתחנך.
ביוסקה תלו תקוות מרובות כמדריך, כמנהיג, וכסופר מתחיל. הוא עוד הספיק להוציא רומן אהבה – "עזה כמוות". היו שראו בו הבטחה לספרות העברית.
המשורר יהושע רבינוב ששכל לא מכבר את בתו רותי במלחמת השחרור, קונן על יוסף:
הבן יקיר לי יוסף
לֹא רָאִיתִי בְּמוֹתְךָ, מוֹת גִּבּוֹרִים עַל בַּמָּתִי סִינַי.
אַךְ רָאִיתִי לְחָיֶיךָ הַקְּצָרִים וְהֵם יָפִים וַעֲשִׁירִים וְתוֹסְסִים
הֵמָּה.
לְלִבְּךָ חָכָם, רָאִיתִי בֵּן יַקִּיר, בְּדֹהֳרוֹ לְהִתְוַדַּע בִּסְעָרָה אֶל
הַמֶּרְחַקִּים הַמַּקְסִימִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִסֵּפֶר הַחֻמָּשׁ קַבֵּל פָּנֶיךָ
וְזֶה לִבְּךָ, הָיָה וַדַּאי, בּוֹעֵר כְּאוֹתוֹ הַסְּנֶה, כִּי חֹמֶר הַבְּעִירָה
בּוֹ רַב.
וְכֹה מָלֵא מְיֻפָּח עַד-אֵין-דַּי וְנִרְעָשׁ מִמֶּתַח-אֵין-הֵכִיל-שׁוּב
לֹא נָשְׂאָה אוֹתְךָ הָאָרֶץ וְתַעֲלֶה בָּרֶכֶב הַשָּׁמַימָה.
עָלִיתָ ורעיך הֲמוּמִים נוֹפְלִים אַפַּיִם.
יוֹסֵף יוֹסֵף! הֵן יָדַעְתָּ מָה אוֹהֶבֶת אֶרֶץ זוֹ אֶרֶץ הָעִבְרִים אֶת
אוֹהֲבֶיהָ.
יוֹסֵף יוֹסֵף! הַרְבֵּה אָזְנַיִם קְשׁוּבוֹת לַשִּׂיחַ הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ
דּוּמְיָתְךָ, סֶלָּה.
אורי שהם כתב: "עֵינָיו הפקוחות לֹא רוֹאוֹת שֶׁנִּצַּחְנוּ וְהָרַעַשׁ נִשְׁבָּר. / חַיָּלִים שָׁבִים אֶל אֲהוּבוֹתֵיהֶם כְּזֶרַע לְעָפָר..."
כמה שנים לאחר מותו של יוסף הוחלט להנציח את זיכרו בגבת. מדי שנה נערך ב"בית הרשל" (האולם שנבנה ע"ש אביו) כנס להקות קיבוצים השרות פזמונים קלים מהווי המשק. הפזמונים נקראו בגבת: "פיזמונטות". כנס הלהקות נקרא "על במותיך" – "ערב פזמונים". קיבוצים רבים השתתפו בכנס. ממרחביה: הופיע יעקב שבתאי, מגדות: אלי סט, מחניתה: מתי כספי, מגבע: "הגבעטרון", מהמעפיל: עירית סנדנר, ועוד רבים. תוך 15 שנה נס ליחם של פזמוני ההווי הקיבוצי והמופע פסק.
אז הנה קטע מסרט שצולם אז מהופעתו של הנער מתיתיהו (מתי) ארג'נטרו-כספי, בלהקת "לא אכפת להם" סוף שנות השישים.
https://www.youtube.com/watch?v=DmiGFrsth2k
זו הפעם הראשונה שראיתי את הזמר שהפך ליוצר שהטביע את חותמו על המוסיקה הישראלית.
רינה פינסקי – בתו של הרשל פינסקי, ואחותו של יוסף, ירדה עם משפחתה לאמריקה. רינה כתבה מכתב ליומן בגבת. מכתב כל כך מרגש שנדפס אפילו בעיתון "דבר": "החיים באמריקה הם החלום על שיבה הביתה, ועל בניין קן בבית. לברוח מכאן ולחזור לחזור..." היא לא חזרה. ילדיה נהפכו לאמריקאים. בוקר בוקר בבית הספר, הם נשבעו לדגל האמריקאי. בשביל צאצאי מייסד הקבוצה – הרשל פינסקי, נמשך הפרויקט הציוני רק דור אחד. גלות פינסק הוחלפה בגלות אמריקה – הנוחה יותר.
פשר החלומות
דרור אידר: כ"ה בשבט מחר, יום חמישי. 84 שנים להירצחו של החולם הגדול, מפקד לוחמי חירות ישראל, אברהם שטרן, המכונה "יאיר", שבימים אדומים של קרבות ודמים, בלילות השחורים של ייאוש, הפיח רוח עזוז וקרב ביישוב העברי להילחם על חירותו.
תהא נשמתו צרורה בצרור כל הלוחמים שלחמו למען חירות ישראל בכל הזמנים.
https://x.com/droreydar/status/2021587914149261446
נעמן כהן: כדאי שתאזכר את המורשת הפשיסטית של אברהם שטרן שבהשפעת המשורר הפשיסטי האיטלקי דאנונציו כתב בשירו חיילים אלמונים (נכתב כהמנון האצ"ל ועבר איתו ללח"י): "חלומנו למות בעד ארצנו" מילים פשיסטיות על רקע אמרתו הגדולה של טרומפלדור: "אין דבר טוב למות בעד ארצנו" שהיא ההיפך מהחלום הפשיסטי למות.
דרור אידר: כדאי לבחון את העבר על רקע העבר, בהקשרי השיח של אותן שנים. מכל מקום, המילים הקודמות ל"חלומנו למות בעד ארצנו" הן "רצוננו להיות לעולם בני חורין!" ועוד לפני כן: "לא גוייסנו בשוט כהמון עבדים, לשפוך בניכר את דמנו." לכן חלומו למות בעד ארצו נאמר בהקשר הזה: אם נגזר עלינו למות, יהא זה בעד ארצנו וחרותנו, ולא בעד חלומם של אחרים, כפי שעשו יהודים בצבאות אירופה השונים. יאיר רצה לחיות, לא למות. אבל הוא ידע שהחירות הלאומית דורשת הקרבה השווה את מחירה. היום אנו יודעים שצדק. הקישור של כל זה לפאשיזם נמצא בראשך. צריך ניקוי ראש.
https://x.com/naaman_c/status/2021654484854960414
נעמן כהן: הפשיזם נמצא בכתוב. "אם נגזר עלינו למות, יהא זה בעד ארצנו" זו אמרתו של טרומפלדור. ולא חלומי הוא למות. "חלומנו למות" זו אמרתו של שטרן, וחלום למות זה חלום פשיסטי. העתק של הפשיסט האיטלקי דאנונציו. צריך ניקוי ראש.
ודוק: פרשנותך היתה נכונה אם שטרן היה כותב "חלומנו ללחום למען ארצנו" ולא למען ארצות אחרות.
המשטרה היהודית כאוייב
ראשי הציבור הערבי הפגינו בתל אביב נגד היהודים האשמים לדבריהם בפשיעה הערבית בה ערבים רוצחים ערבים. לטענתם איתמר חאנן-בן-גביר האשם הראשי בכך שבכוונה אינו מפעיל את המשטרה לתפוס את הערבים הרוצחים.
ומה קורה שהמשטרה מתערבת? שוב עימותים אלימים בין תושבים ערבים למשטרת ישראל וכוחות מג''ב בזירת הרצח בטמרה. המשטרה באה לסייע ומותקפת על ידי הערבים.
https://rotter.net/forum/scoops1/932546.shtml
מוטב שראשית יפגינו הערבים בעריהם בתביעה לציבור הערבי להתגייס למשטרה, לשתף פעולה עם המשטרה, והעיקר לפעול חינוכית נגד המנהג הערבי הברברי של נקמת דם.
ללכת בדרכו של האחמדי הגזען איימן עאדל עודה, שקרא לערבים המשרתים במשטרה: "הניחו את הנשק וחזרו לבני עמכם!"
https://www.ynet.co.il/news/article/skwvu3x4c
רק הביאה ותביא להמשך הפשיעה במגזר הערבי, והתגברות רצח ערבים ע"י ערבים.
נ.ב. בה בעת גם יש חובה לצאת נגד רצח יהודים ע"י ערבים.
ואלה שמות בני אירובּה
השמות הפופולריים ביותר לילדים שנולדו בערים אירופיות:
🇬🇧 לונדון – מוחמד. מנצ'סטר – מוחמד. 🇩🇪 ברלין – מוחמד. 🇧🇪 בריסל – מוחמד. 🇳🇱 האג – מוחמד. 🇳🇱 אמסטרדם – מוחמד. 🇳🇴 אוסלו – מוחמד.
https://rotter.net/forum/scoops1/932410.shtml
"דין מוחמד בסייף."
בית כנסת היסטורי בלונדון נמכר לארגון מוסלמי
בית הכנסת המרכזי של מזרח לונדון, אחד משלושת בתי הכנסת האחרונים שנותרו באזור, נמכר לארגון מוסלמי מקומי.
בית הכנסת המרכזי של מזרח לונדון, אחד משלושת בתי הכנסת האחרונים שנותרו באזור, נמכר לארגון מוסלמי מקומי – עוד לפני שהספיק להגיע למכירה פומבית שתוכננה ל-12 בפברואר הקרוב.
המKבנה שוכן ברחוב נלסון בשכונת וייטצ'אפל שבלונדון, ונוסד בשנת 1923 תחת השם "אור החיים דבני ברדיצ'ב". הוא שירת את הקהילה היהודית התוססת של מזרח העיר לאורך עשרות שנים, אך נסגר בינואר 2020 לאחר שחלק מהתקרה קרס בעקבות נזילות ממושכות בגג.
מאז סגירתו כמעט ולא נעשה בו שימוש. בעקבות מצבו הפיזי הקשה והירידה במספר המתפללים, החליטו נאמני בית הכנסת, הפדרציה האורתודוקסית של הקהילות היהודיות, להעמיד את הנכס למכירה במחיר התחלתי של מעל לשני מיליון ליש"ט.
פעיל מוסלמי מקומי פירסם כי "מרכז החינוך והתרבות אשאדבי", ארגון מוסלמי מקומי, רכש את הנכס ושילם מקדמה של 250 אלף ליש"ט. לארגון נותרו כעת תשעה חודשים לגייס סכום נוסף של 3.5 מיליון ליש"ט להשלמת העסקה. המבנה מוגדר רשמית כנכס מורשת, דבר שיחייב שימור והתייחסות מיוחדת בתוכניות הפיתוח העתידיות.
נשיא בית הכנסת, ליאון סילבר, תיאר את השינויים הדמוגרפיים באזור ואמר, "הקהילה הבנגלדשית החליפה את הקהילה היהודית כמיעוט האתני הגדול ביותר ברובע." לדבריו, "האנטישמיות היתה ונשארה נפוצה," וציין את אי הנוחות שחש לנוכח דגלי פלסטין המתנוססים ברחבי השכונה.
המבנה, בעל חזית אדומה וצנועה, נבנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופה שבה מזרח לונדון היה מוקד של קהילות יהודיות מהגרים. כיום, האזור מאוכלס ברובו המוחלט על ידי מוסלמים.
https://www.inn.co.il/news/689518
מעניין מתי הכנסייה הקולגיאלית של פטרוס הקדוש בווסטמינסטר הידועה כמנזר וסטמינסטר: Westminster Abbey)), וקתדרלת סינט פול תיהפכנה למסגדים מוסלמים?
מפלגת הירוקים הבריטית :
אחת המפלגות הגדולות בבריטניה רוצה להעלים את ישראל מהמפה
לפי מסמך סודי שהודלף לטלגרף, פעילי מפלגת הירוקים הבריטית דורשים להגדיר ציונות כגזענות, לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית אחת בלבד במקום ישראל כמדינה יהודית | הגדרה עצמית ליהודים – "אידאולוגיה גזענית".
פעילים במפלגת הירוקים בבריטניה טוענים כי יש להתייחס לציונות כאל צורת גזענות, כך לפי מסמך פנימי שהודלף לטלגרף הבריטי. חברי השטח של מפלגתו של זאק פולנסקי קוראים לכך שהאמונה בזכות היהודים להגדרה עצמית תוגדר כ"אידאולוגיה גזענית", בהצעה שהוגשה לדיון במפלגה.
המסמך מרמז כי ישראל לא צריכה להתקיים כיוון שה"פתרון היחיד האפשרי" הוא מדינה פלסטינית אחת, ודוגל בכך שמונח "אנטישמיות" לא ישמש כיוון שהוא מפלה ערבים. חברי המפלגה מקווים שההצעות, שהודלפו לטלגרף, יהפכו למדיניות רשמית בכנס האביב של המפלגה. בעוד שחלק מההצעות עשויות לא לעבור בשל מגבלות זמן, מפלגות מכל הקשת הפוליטית מהרו לגנות אותן כ"מסוכנות", והאשימו חלקים במפלגה בתמיכה ב"קלישאות אנטישמיות."
מפלגת הירוקים חוותה עלייה בסקרים מאז שזאק פולנסקי הפך למנהיגה בספטמבר האחרון. המפלגה נמצאת בממוצע של 14.2 אחוז בסקרים, פחות מחמישה אחוזים מאחורי הלייבור והקונסרבטיבים.
הצעה שהופיעה במסמכים שראה הטלגרף וחתומה על ידי 300 תומכים קוראת להתייחס לציונות כאל "כל צורת גזענות אחרת." המסמך טוען כי הציונות "אוכפת מערכת אפרטהייד ועליונות יהודית" על התושבים המקומיים ו"מנצלת במכוון את היהדות כדי להצדיק את ההעברה, הפגיעה בזכויות והאלימות המערכתית נגד הפלסטינים."
מחבר ההצעה טוען כי אלו שטוענים כי ציונות פירושה להאמין בזכות קיומה של מדינת ישראל משתמשים בטיעון דומה לזה של הלאומנים האפריקנרים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. "(הם) אמרו את אותו הדבר על האפרטהייד, גם הם עטפו את מערכת השליטה והדיכוי הגזענית בשפה אנטי-קולוניאלית. הציונות, בדיוק כמו האפרטהייד, שוללת מהעם המקומי את זכות ההגדרה העצמית באמצעות אלימות מדינתית, טיהור אתני והכחשת זכויות בסיסיות," כך על פי נוסח ההצעה.
המסמך שהודלף חושף גם את המאבק בתוך הירוקים לדחות פתרון שתי המדינות ואת האמונה בקרב חלק מהחברים שישראל לא צריכה להתקיים כלל. במניפסט הבחירות הכלליות של המפלגה ב-2024, המפלגה לא כללה התחייבות לתמוך בפתרון שתי המדינות לישראלים ולפלסטינים. דובר המפלגה אמר שההסכמה ארוכת הטווח של המפלגה היא "שהעם באזור יחליט בעצמו."
עם זאת, המכתב מציין כי "לאור הכישלונות החוזרים של המשא ומתנים הקודמים, שהובילו רק להמשך דיכוי, העברה, אפרטהייד, השמדת עם ופשעים נגד הפלסטינים, הפתרון היחיד האפשרי הוא הקמת מדינה פלסטינית אחת ודמוקרטית.".
למרות שהירוקים הצביעו ב-2024 לתמוך בתנועת BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) בכנס במנצ'סטר, המסמך מראה שהמפלגה משתמשת במוצרים ישראליים. כזכור, תנועת BDS קוראת לחרם כלכלי ותרבותי על מוצרים ושירותים ישראליים, וכן על חברות שלדעת הפעילים תומכות בישראל. נכון לעכשיו, זה כולל את Microsoft, Disney ו-Coca-Cola.
ההצעה, שתעלה להצבעה בחודש הבא, טוענת שמפלגת הירוקים עדיין משתמשת "בשירותים" של חברות רבות מרשימת BDS. המסמך אומר: "לצאת עם עמדות BDS בלבד זה לא מספיק. מפלגת הירוקים חייבת לפעול לפי BDS גם פנימית." הוא גם קורא למפלגה להפיק דוח בכנס השנתי שלה המפרט מתי היא החרימה חברות שהיא רואה כתומכות בישראל ולספק "פירוט מלא" של המחליפים.
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1284752
https://rotter.net/forum/scoops1/932704.shtml
כמה לא מפתיע מפלגת הירוקים של בריטניה – המפלגה הגזענית האנטישמית השוללת את זכות העם היהודי לריבונות מונהגת ע"י יהודי.
זאק פולנסקי (נולד כדייוויד פולדן) ( 1982) עומד בראש מפלגת הירוקים של אנגליה וויילס מאז ספטמבר 2025, וחבר מועצת אספת לונדון מאז מאי 2021.
זאק פולנסקי נולד בשם דייוויד פולדן ב-1982 בעיר סאלפורד, מנצ'סטר רבתי. משפחתו היהודית אימצה את שם המשפחה פולדן במקום פולנסקי, כשעברה לבריטניה ממזרח אירופה בתחילת המאה ה-20, כדי להימנע מגילויי אנטישמיות. הוריו התגרשו כשהיה צעיר. חגיגת בר המצוה שלו נערכה בבית כנסת אורתודוקסי מודרני של הקהילה היהודית בצפון מנצ'סטר. בגיל 18 שינה את שם משפחתו בחזרה לפולנסקי, ואת שמו הפרטי לזאק, כשמה של דמות יהודייה ברומן "לילה טוב מר טום", ובשל העובדה שגם שמו של אביו החורג הוא דייוויד.
https://he.wikipedia.org/wiki/זאק_פולנסקי
כמו יהודים רבים אחרים יש לו אשליה כי שנאת ישראל תשחרר אותו מאנטישמיות. בעיקר מאנטישמיות מוסלמית. כדאי שיתעניין אצל הערבים-הנוצרים אם שנאת ישראל עזרה להם.
בשורה התחתונה מי שמתנגד לקיום מדינה יהודית יתנגד גם לקיומה של בריטניה שאינה מוסלמית. התהליך כבר בעיצומו.
נשיא צרפת מקרון: צרפת ללא יהודים היא עץ ללא גזע.
https://rotter.net/forum/scoops1/932597.shtml
מר מקרון, צרפת ללא יהודים תיהפך מהר מאוד מאוד לצרפת ללא צרפתים.
מה טראמפ יכול וצריך לדרוש מישראל
בתמורה לסילוק האיום האיראני?
צבי בראל (מישהו יודע את שמו המקורי?) המשמש כפרשן "הארץ" לענייני ערבים, הוא אקטיביסט פרו-איסלמי, המסווה את מדיניותו במסווה של כאילו פרשנות.
"כשטראמפ יביט בעיני נתניהו," כותב בראל, "וישמע את בקשתו להשמיד את טיליה של איראן ואולי גם למוטט את משטרה, מותר לו לשאול את אורחו אם ישראל תהיה מדינה בטוחה יותר אחרי שיושמדו הטילים, אבל ממשלה שואפת חורבן תמשיך לשלוט בה?
"האם בנימין נתניהו יצליח לשכנע את טראמפ לצאת למלחמה נגד איראן? האם הוא יכפה עליו לתקוף את הטילים הבליסטיים, או יסתפק רק באתרי הגרעין שכזכור 'הושמדו לחלוטין' ביוני שעבר? האם ישווק לו את הטיעון שצריך לסלק את המשטר, כי לא משנה מה תהיה תוצאת המלחמה, כל עוד המשטר הזה קיים האיום ימשיך להתקיים? לכאורה, אין מנוס ממלחמה. הרי טראמפ כבר ניפח את שריריו להתפקע, נושאות המטוסים אינן יכולות לשוב ריקם, ונתניהו מאיים כי גם בלי אמריקה, ישראל תצא למלחמה. 'אם נצטרך לעמוד לבד, נעמוד לבד,' הוא כבר הבטיח בעבר בשמה של ספרטה. נותר רק עניין פעוט אחד לסגור. מה טראמפ יכול וצריך לדרוש מישראל בתמורה לסילוק האיום האיראני.
"נתחיל בעזה. ישראל עדיין מונעת מחברי 'מועצת המומחים' הפלסטינית להיכנס לרצועה, והיא עומדת על רגליה האחוריות בכל האמור לכניסתם של כוחות טורקיים וקטאריים, כחלק מכוח רב-לאומי. ישראל לא הציעה תוכנית ריאלית שתאפשר לתוכנית טראמפ להתקדם, בעודה מנהלת 'מבצעים ממוקדים', שמפירים את הפסקת האש.
"בגדה האלימות הפראית נהפכה כבר לאורח חיים ולשיטת משטר, שמחליפה את ריבונות צה"ל. כפרים פלסטיניים רבים רוקנו מתושביהם שנמלטו מאימת הבריונים, שגונבים, עוקרים ושורפים את רכושם מבלי שהם יזכו להגנה מהמשטרה או צה"ל. הפלסטינים אינם איראנים, הם יכולים רק לחלום שטראמפ יבטיח להם כי 'העזרה בדרך'.
"האם בתמורה לסילוק 'האיום הקיומי' האיראני על ישראל יוכל טראמפ לדרוש מישראל לשחרר את לבנון מנוכחותה, לסגת מאותן חמש נקודות שהיא שולטת בהן ואשר מפריעות לתושבי דרום לבנון לחזור לבתיהם? ומה עם סוריה, שבה ישראל עדיין כובשת שטחים שתועלתם הביטחונית מפוקפקת? הנה ארבע חזיתות שבהבל פה יוכל טראמפ לסיים את המלחמה בהן ו'לקדם את השלום באזור'. עליו רק להכיר בעובדה שכמו באיראן כך גם בישראל, האיום הקיומי המרכזי שניצב לפני המדינה הוא ממשלתה וראשה שממשיכים להזין ולטפח מצב מלחמה קבוע. הוא זה שמעניק לה רישיון בלתי מוגבל לסכל באופן ממוקד את יסודות הדמוקרטיה שלה, לרסק את מערכות החינוך, הרווחה, התרבות והכלכלה, לקעקע את האקדמיה והמחקר, לפרק את החברה ולבסס שלטון של אייתוללות משיחיים.
"טראמפ כבר הפגין את כישוריו ואת יכולתו להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות, לסלק מנהיגים ולהכתיב מדיניות. היום, כשהוא יביט בעיני נתניהו וישמע את בקשתו להשמיד את טיליה של איראן ואולי גם למוטט את משטרה, מותר לו לשאול את אורחו אם ישראל תהיה מדינה בטוחה יותר אחרי שיושמדו הטילים, אבל ממשלה שואפת חורבן תמשיך לשלוט בה."
(צבי בראל, "מה טראמפ יכול וצריך לדרוש מישראל בתמורה לסילוק האיום האיראני", "אל-ארצ'", 11.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-11/ty-article-opinion/.premium/0000019c-482f-dc22-a9de-fa6f90850000
הבנתם? לפי צבי בראל, פרשן "הארץ" לענייני ערבים, האוייב אינו איראן, חיזבאללה, סוריה, חמאס, (שעל ישראל להיכנע לדרישותיהם), אלא נתניהו שאותו צריך טראמפ לסלק!
אז מה ההבדל אם כן בין "הארץ" לאל-ג'זירה?
נעמן כהן
אהוד: אני מניח שגם אורי הייטנר חותם על דבריו של צבי בראל.
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
חיוך של אמיר גלבֹע
חִיּוּךְ שֶׁל אָמִיר גִּלְבֹּעַ
מֻנָּח תַּחַת אֶבֶן, נָמֵק.
נִפְגַּשְׁנוּ הַקַּיִץ, בִּבְרוֹדֵצְקִי, תַּחֲנַת
קַו 25, בְּרָמַת-אָבִיב,
בַּבֹּקֶר, הִתְלוֹנֵן עַל הֲלָנַת
שכ"ס בְּהוֹצָאָה צִבּוּרִית
וְגָלַשְׁנוּ לְמַס הַכְנָסָה
(כִּי בִּזְכוּת מַס הַכְנָסָה
נִפְגַּשְׁנוּ – נָסַעְתִּי לָקַחַת
חוֹבֶרֶת שֶׁאָזְלָה, "דַּע אֶת
זְכֻיּוֹתֶיךָ", מִצְבִי אָרָד, נִשּׁוֹם עַצְמָאִי)
וְנוֹתָר חָקוּק בִּי חִיּוּךְ
שֶׁל אָמִיר גִּלְבֹּעַ בַּעֲלוֹתוֹ לָאוֹטוֹבּוּס
בְּאֶמְצַע שִׂיחָתֵנוּ עַל הֲלָנַת
שכ"ס, וּמַס הַכְנָסָה, בִּבְרוֹדֵצְקִי,
בַּבֹּקֶר, אִכָּרִים בְּפֶתַח-תִּקְוָה
לֹא הֵיטִיבוּ עִמּוֹ, בְּבַחֲרוּתוֹ,
אַךְ לִבּוֹ הָיָה טוֹב אֵלַי –
מֻנָּח תַּחַת אֶבֶן, נָמֵק.
אוקטובר 1984
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
חיוך של אמיר גלבֹע
חִיּוּךְ שֶׁל אָמִיר גִּלְבֹּעַ
מֻנָּח תַּחַת אֶבֶן, נָמֵק.
נִפְגַּשְׁנוּ הַקַּיִץ, בִּבְרוֹדֵצְקִי, תַּחֲנַת
קַו 25, בְּרָמַת-אָבִיב,
בַּבֹּקֶר, הִתְלוֹנֵן עַל הֲלָנַת
שכ"ס בְּהוֹצָאָה צִבּוּרִית
וְגָלַשְׁנוּ לְמַס הַכְנָסָה
(כִּי בִּזְכוּת מַס הַכְנָסָה
נִפְגַּשְׁנוּ – נָסַעְתִּי לָקַחַת
חוֹבֶרֶת שֶׁאָזְלָה, "דַּע אֶת
זְכֻיּוֹתֶיךָ", מִצְבִי אָרָד, נִשּׁוֹם עַצְמָאִי)
וְנוֹתָר חָקוּק בִּי חִיּוּךְ
שֶׁל אָמִיר גִּלְבֹּעַ בַּעֲלוֹתוֹ לָאוֹטוֹבּוּס
בְּאֶמְצַע שִׂיחָתֵנוּ עַל הֲלָנַת
שכ"ס, וּמַס הַכְנָסָה, בִּבְרוֹדֵצְקִי,
בַּבֹּקֶר, אִכָּרִים בְּפֶתַח-תִּקְוָה
לֹא הֵיטִיבוּ עִמּוֹ, בְּבַחֲרוּתוֹ,
אַךְ לִבּוֹ הָיָה טוֹב אֵלַי –
מֻנָּח תַּחַת אֶבֶן, נָמֵק.
אוקטובר 1984
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מתנצל על האיחור בהבעת תודה – כל השבוע הייתי בכנס של גימלאים באילת (היה נהדר, אבל הנסיעות לשם, ובחזרה, היו מתישות).
תודה על פרסום הרשימה שלי על הרומן המיסיונרי של הנריק סינקביץ'.
אני, כנראה, קשה הבנה – רק בגיליון 2132 הבנתי סוף סוף את הזיווג השירי בין פוצ'ו לבין מיכל סנונית.
ברור ששמחתי לקרוא את חוות הדעת החיובית על סיפוריי מאת נעמן כהן. אשלח לו תודה גם בדוא"ל הפרטי.
אני מצטרף לברכות ל"מסתורית".
שלך –
משה גרנות
* אברהם בלבן: "...כך הפך [יצחק בן נר] להיות אחד מחבורת הסופרים שכונו על-ידי גרשון שקד סופרי 'הגל החדש' (עמוס עוז, א"ב יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז). כל סופרי הדור המפואר הזה מתו." ["הארץ", 13.2.26].
סופר נידח: אני עדיין לא מת אבל לא שייך ל"דור המפואר הזה" למרות שהרומאן הראשון שלי "המחצבה", זכה, אחרי "ברקיע החמישי" של רחל איתן, להצלחה מסחררת והקדים את כולם. זיכרו זאת, הדודות הבאים, כשתקראו אותי, וכיצד השכיחו אותי.
* אהוד: יינתן פרס ישראל לעיתונות לאיילה חסון! עם ישראל חייב לה תודה גדולה.
* אהוד יקר, מזל טוב למסתורית שלך. שניכם זכיתם לחיות חיים מפרים זה לצד זו. המשיכו כך בבריאות ובהנאה, אמן.
מצטרפת לכל מילה בדברי בנדה אליך. סיכם את הדברים בתמציתיות מושלמת. גם המאמר המצורף נהדר.
המכתב העיתי על כותביו המרתקים ובראשם אתה העורך הנבון שגם מטעים אותנו הקוראים בסיפורים מהנים ובראיונות מעמיקים שפירסמת בעבר – נותן לי תחושת גאווה ושייכות ישראלית לאין קץ.
אין לי ספק שהמכתב העיתי ייגאל בעתיד מ"נידחותו" ויהפוך למקור חי ותוסס בדברי ימי ישראל החדשה.
חוה ליבוביץ
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית
- מוטי הרכבי: הבטחות, הבטחות, הבטחות
- עמנואל בן סבו: אל מול הצביעות העולמית
- עמנואל בן סבו: 2. ואלס לפרח מוגן
- אורי הייטנר: צרור הערות 15.2.26
- עדינה בר-אל: ד"ר כלנית הרשקוביץ' שפורן
- נעמן כהן: "הסברה ישראלית" – בין דיזרעאלי, ליזרעאלי
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון