[השיחה נערכה בחודש יוני 1970
לפני 56 שנים]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: כסופר ישראלי ובן למשפחה עתיקה בת חמישה דורות בירושלים, כיצד היית מגדיר את עמדתך כלפי הציונות?
אברהם ב. יהושע: אני סבור כי מטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה. אינני רואה בציונות אידיאולוגיה טוטאלית, אורח-חיים מקיף, או פילוסופיה חברתית מסוימת, אלא בראש ובראשונה אקט היסטורי מסויים שמטרתו הייתה להשכין נורמליזציה כלשהי בבעייה היהודית, על-ידי ריכוז חלק מן העם היהודי באופן טריטוריאלי במדינה משלו. אם לא היינו מסתבכים כפי שהסתבכנו עם הערבים – הציונות באמת היתה מביאה את הנורמליזציה לעם היהודי, ותפקידה העיקרי היה מסתיים כמעט לחלוטין.
אהוד בן עזר: האם אין לך הרגשה שכיום אתה ציוני מתוך חוסר-ברירה? אולי ההסתבכות עם הערבים אינה מניחה לך אפשרות של עמדה אחרת לבד מן הציונות? כיצד אתה יכול אפוא לומר שמטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה?
אברהם ב. יהושע: אתה שואל – באיזה מובן אני ציוני כיום? – בכך שאני מקבל את הנחיצות ואת הלגיטימיות של כל המפעל הציוני כפי שהתחיל לפני יותר מתשעים שנה, ואת מטרתו – יצירת מקלט לעם היהודי. אני לא רואה את עמדתי במונחים של חוסר-ברירה, אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית – הציונות התפתחה בתור תהליך הכרחי בתוך הדילמה היהודית שהיתה לפני מאה שנה. כיום. אני רואה את התהליך כגמור כמעט, ומקבל אותו כעובדה היסטורית. מאידך, אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא היתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה. דווקא היסוד הדתי ביהדות הוא שכנראה מאפשר את הפיזור, ולאחר ניצחונה של הציונות אין הגלות מחרידה אותי כפי שהחרידה את הציונים הראשונים שמרדו בה.
אני רוצה לצמצם את גבולות הציונות בתוך חיינו, גם במובן של אידיאולוגיה, וזאת משום שאינני רוצה לראות בציונות מה שאין בה. הציונות אינה עומדת בפניי כשאלה שעליי להכריע בה כיום: שאהיה ציוני או לא, אלא כעובדה היסטורית. ואני מתייחס לציונות כמו צרפתי שמדבר על תקופת נפוליאון. אני רואה את ההכרחיות שבה, את הלגיטימיות, ורואה גם היכן כל זה נגמר. ולא משנה לי העובדה שגם כיום אנו עומדים בוויכוח עם זרמים מחוץ לציונות; ויכוח זה נמשך עוד מלפני שבעים שנה, וההכרעה הציונית של אז טובה בעיני גם כיום. הווה אומר, שאני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזאציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו. וכאן אני שם נקודה.
מי שחושב שכל העם היהודי חייב להיות בארץ-ישראל – אצלו הציונות לא נגמרה. מי שאומר שאין פיתרון אחד לעם היהודי אלא במסגרת הציונות – בשבילו הציונות לא נגמרה. בשבילי היא כן נגמרה, כי אינני סבור שכל העם היהודי חייב לעלות לישראל.
לולא הקונפליקט עם הערבים – היו עובדת קיום מדינה יהודית שלווה, משגשגת ובטוחה, בצד קיום יהודי בתפוצה – נותנים שלווה משגשגת ובטוחה, נותנים בהחלט את הביטחון ברגע של סכנת שואה או פורענות אחרת. לשם כך אין צורך להקדים ולהביא את כל העם היהודי לארץ . גם אינני חושב שקיומו בנפרד של העם היהודי כולו הוא ערך עליון; הקיום בנפרד אינו ערך בני עצמו. אם יהודים רוצים להתקיים כיהודים – צריך לאפשר להם. אך אם הם רוצים לחדול מלהיות יהודים, ולהתבולל – אני לא רואה בכך ערך שלילי או עוול. העובדה שחלק מן העם היהודי יאבד לנו בהתבוללות מתוך רצון ומתוך שמחה, ובהיטמעות מלאה בעולם הגויים – גורמת לי שאצטער על כך אישית ולאומית, אך איני יכול לומר שזה רע אבסולוטי. בתולדות עם ישראל התבוללו לבלתי הר חלקים עצומים של העם. לולא ההתבוללות – סיפר לי ההיסטוריון ד"ר שצמילר – היה מספרנו כיום צריך להיות מאה מיליון. האם אני יכול לומר רע מוחלט ? זו אבדה לנו ורווח לעמים אחרים, אך לא ערך בשבילי. כי הלאומיות אינה למעני קנה-המידה העליון לשיפוט על כל דבר.
אהוד בן עזר: הבה נבדוק מה פירושה של הציונות לאותו חלק מן העם היהודי היושב בישראל. האם אין מסתמנות תופעות של איבוד הרגישות היהודית, חוסר היכולת לראות את החברה שלנו בעין ביקורתית, מתוך עמדה של אאוטסיידר, והצטמצמות מדאיגה, המתבטאת בסולידאריות כמעט מוחלטת עם דעת הרוב, עם עצמנו, כמדינה, כמעט בכל שאלה ?
אברהם ב. יהושע: אתה טוען כי מחיר הציונות לגבי העם היושב בישראל הוא איבוד הרגישות היהודית, התגברות תודעת הרוב, העובדה שעמדה אקסיסטנציאלית של אאוטסיידר כמעט ואינה קיימת עוד, אבדן האופי הקוסמופוליטי, וצמצום מסוים ביניקה מאירופה – ולדעתי, אובדנם של הדברים האלה הוא מחיר קטן מאד ששילמנו עבור הציונות, מחיר זעום בהשוואה להצלת 400,000 יהודים ממשרפות אושוויץ, או הצלתם המוקדמת של יהודי ארצות ערב מבעייה של קונפליקט עם סביבתם. כל הצלה פיסית של יהודים כבני-אדם שקולה בעיניי כנגד כל אובדן של קניינים רוחניים, ואני מודה כי אכן איבדנו כמה קניינים רוחניים.
המחיר הכבד והקשה ביותר של הציונות הוא בהקשרה לקונפליקט הישראלי-ערבי, אך מחיר זה אינו נעוץ אך ורק באשמתה של הציונות. מחיר הקמת המדינה כאן והקונפליקט שנוצר סביבו הוא קשה וכבד, אבל כאן הצטברו הבה גורמים אחרים, שהציונות היא רק אחד מהם. נוצרה למעשה מין אינטראקציה בינינו לבין סביבתנו. ודאי, חלק מאותה אינטראקציה טמון במנטאליות ובאופי שלנו, אבל התופעה בכללותה קשורה למערכת היסטורית הרבה יותר רחבה והיא חלק מן המחיר שעמים משלמים בגלל עצם היותם נתונים במציאות היסטורית מסוימת. בחיים אינך יכול למנוע חיכוכים, הרס וחורבן.
מלכתחילה לא תפסו הערבים את המהות הציונית, את עוצמתה, את החיוניות שלה ואת ההכרחיות שלה, ולכן בהתנגדות המיוחדת שלהם גרמו לקונפליקט כה נורא, אשר מחירו נעשה גבוה מיום ליום. אך קשה לומר כי הציונות אחראית ישירות לאותו המחיר, כי כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה הערבית וגורמים אחרים, של מעצמות ואינטרסים שונים. ההתפתחות באזורנו אינה תוצאה ישירה של גורם אחד. האחריות של הציונות היא רק חלק ממכלול של גורמים ופעולות ותגובות-שכנגד.
אהוד בן עזר: כיצד אתה מסביר את מכלול התופעות הללו ?
אברהם ב. יהושע: הקונפליקט באזורנו נושא אופי קשה ובעל חריפות מיוחדת במינה. ואין ספק שהאינטראקציה של הערבים איתנו נעשית קשה ונוראה מיום ליום. אמרתי פעם בריאיון שיש בנו משהו שמעורר "שיגעון" אצל עמים אחרים, ואנשים מסוימים נרתעו מאד מקביעה זו שלי. אינני יודע אם המילה "שיגעון" היא מילה מתאימה. אין לי מילה טובה מזו, אולם ברור לי שלגרמנים היה סוג של עמדה מטורפת ביחס ליהודים, שהערבים חיים יום-יום שיגעון זה, ואצל הרוסים הולך ומתפתח השיגעון החדש כלפינו. אנסה להסביר את עצמי.
אולי יש משהו יוצא-דופן בכל המהות היהודית, בכל הסיכון שאנו לוקחים על עצמנו, בכך שאנחנו חיים על סף תהום, ויודעים לחיות כך?
לנו ברורה מהותנו היהודית ואנו חשים אותה – אך קשה לומר שהעולם יכול להבין אותה, ועל פי היגיון מסוים אפשר להצדיק את חוסר ההבנה, שכן בעצם לא קל להבין את תופעת "היהודי". לגבי עמים שנתקלו בנו במצב היסטורי מסוים, כמו הגרמנים והערבים – יכלו עצם קיומנו ומהותנו הלא-ברורה לשמש גורם מכריע לאיזה סוג של שיגעון שתקף אותם. הנה היטלר – בזמן שכוחותיו נסוגו מרוסיה והכל נידרדר במערכותיו – עדיין העסיק פלוגות ס.ס. נבחרות בהשמדת יהודים. והקצה לכך רכבות שהיו נחוצות לו לצורך המאמץ הצבאי – ברור שזה היה מצדו שיגעון, שיגעון שאינו נכנס כלל למסגרת של שיקולים תועלתיים ושל "ריאל-פוליטיק".
כאשר נאצר משעבד את ארצו לסובייטים, הוא עושה זאת מתוך השיגעון שהוא שבוי בתוכו. ההתייחסות של הערבים למדינת ישראל מביאה אותם למעשים שלא היו נעשים בתחום היחסים בין מדינותיהם. אפשר להבין את מניעי ההתערבות המצרית בתימן (אמנם לא להסכים להם), וכן את מלחמת העיראקים והכורדים בעיראק. אבל המלחמה של הערבים איתנו מונעת ברובה על-פי דחפים לא-רציונליים. כך היתה גם החלטתו של נאצר במאי 1967 על סגירת מיצרי טיראן. לפי דעתי עלינו לעשות מאמץ כדי להבין את טיבו ומניעיו של שיגעון זה שהרע לנו כל כך, כשם שניסינו להבין את מניעיה של האנטישמיות המודרנית.
הרי האנטישמיות עשויה להיות מובנת, יכולה למצוא לעצמה הצדקה בתוך המבנה של המדינה המודרנית, שאינה יכולה לסבול ולעכל בתוכה את היהודי כזר. הלוא הבנת מניעי האנטישמיות (לא הצדקתה) היא חלק מן האידיאולוגיה הציונית שלנו כאן. ידענו שהיהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר. רק במדינה שהגיעה לדמוקרטיות אמתית ומלאה, ולתודעה של פלורליזם ולסובלנות גדולה – עשוי היהודי למצוא שלווה ומעמד. אבל כמה מדינות כאלו יש?
אהוד בן עזר: כיצד יכולה הציונות להמעיט את אותם דחפים אירציונאליים המתעוררים נגדה?
אברהם ב. יהושע: בראש ובראשונה בהגדרה מדויקת של עמדותיה ומטרותיה. לדעתי ציונות פירושה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. ולאו דווקא שיבה למולדת הישנה. מושג המולדת הישנה הוא בניין-על רוחני שללא-ספק היה קשור לשורשי המעשה ציוני. אך חשובה לאין-ערוך ממנו היתה הקמת מקלט בטוח, יצירת מולדת חדשה. בתולדות הציונות קשה תמיד להסביר לנוער את פרשת אוגנדה. כיצד זה יכלו הרצל ומנהיגים אחרים לחשוב ברגע מסוים על הקמת מדינה יהודית באוגנדה ? אבל לי מובן בהחלט הרגע של אוגנדה בתולדות התנועה הציונית. החשוב ביותר היה לא לחזור למולדת הישנה, אלא להקים מדינה יהודית, מדינת הצלה. ובשעה שחששו כי בארץ-ישראל אי-אפשר יהיה להתיישב, חיפשו מקום אחר. כמובן שרעיון אוגנדה לא היה יכול לדבר על לב העם, אבל האם הרעיון הציוני של ארץ-ישראל דיבר ללב ההמונים ?
האכזבה הגדול אחרי הצהרת בלפור, באה כאשר יהודים שיכלו לעלות לא באו לארץ-ישראל. הלא הציונות, שהיתה תנועה של מעטים, התגשמה בשעת-הכושר האחרונה שזימנה לנו ההיסטוריה. אם הרצל היה מתעורר לעניין הציוני עשרים שנה יותר מאוחר – אולי כבר לא היינו מגיעים לכאן. הגענו באותו רגע אחרון, בו הפלשתינאים טרם היו די חזקים כדי להתנגד לנו, אך להוותנו כבר לא היו מספיק חלשים כדי להסכים איתנו. גם את היהודים הסובייטים כיום לא המולדת הישנה מושכת – אלא הרצון לחיות חיים יהודיים במדינה יהודית ועם יהודים.
לכן אינני רואה בציונות תנועה משיחית של תחיית העם ושל מהפכה ושינוי טוטאלי. העם היהודי חי בכל המאות ובכל התקופות. האם העם היהודי בתקופת תור הזהב בספרד היה מת, או מנוון מבחינה תרבותית? דווקא ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו לכבד את הגילויים הרוחניים העמוקים שלנו בכל הדורות, ולראות את העם כחי ומביע עצמו בכל הדורות. כוחה של הציונות בכך שהיא תנועת הצלה פרוזאית מאוד. כל המיתוס הלאומי, סיסמאות המולדת הישנה, ישראל הגדולה וארץ האבות – לא הביאו לנו יהודים רבים כשם שהיום סיסמאות אלה לא יוצרות עלייה. לולא הצורך הדחוף למצוא מקלט מפני השריפה לא היה בא לכאן איש. אינני מאמין בזכות היסטורית על ארץ-ישראל כהצדקתה היחידה של הציונות. ומשום כך נראה לי עתה עניין ההתיישבות היהודית בחברון כמעשה אנטי-ציוני, כבגידה בציונות. איש לא רץ לחברון או לירושלים בימי ראשית הציונות, ראשוני החלוצים חיפשו טריטוריה, ודווקא ריקה עד כמה שאפשר; בן-גוריון דיבר שנים רבות בעיקר על הנגב, על המקום הריק, הפנוי להתיישבות. זה היה הדבר החשוב ביותר ומכאן נבע כוחה של הציונות. אם היו מתחילים את המפעל הציוני עם חברון וירושלים ועם מקומות מיושבים בצפיפות על-ידי ערבים – לא היה יוצא שום דבר. לכן לא נכון שאנחנו מחפשים בחברון מולדת. גם ביפו לא חיפשנו מולדת. את המולדת חיפשנו בביצות אום-ג'וני.
אהוד בן עזר: האם נכון לומר שהיה קיים בציונות, מראשיתה, עיוורון לשאלת יחסינו עם הערבים ?
אברהם ב. יהושע: לא נכון שהיה עיוורון. להיפך, ראו את הקשיים וניסו במידת האפשר להיות מודעים אליהם, ולצמצם עד כמה שאפשר את הנזק, אך מבלי לוותר על הפעילות ההתיישבותית. דבר אחר הוא אם אתה מדחיק את תוצאות פעולתך כלפי הערבים, מתעלם מהן, ובאה ההתפרצות של ההדחקה, ואז זה יכול להבעית אותך כסיוט. אבל אם הסתכלת בעין פקוחה על העוול, ידעת את הגבול ואת המטרה – יכולת להגיע לידי אותה מדרגה בה – למרות עיוורון טקטי וזמני, נשאר איזה טוהר מוסרי בכל הכיבוש שלנו. ואני לא נרתע מן המלה כיבוש. לעיתים נדמה לי כאילו דף מאוחר מימי-הביניים התגלגל להיסטוריה החדשה שלנו, או שחוזר בנו מעשה כיבוש ארה"ב מידי יושביה.
אהוד בן עזר: בסיפורך "מול היערות" אתה מספר על יער ישראלי, נטוע על מקום חורבות של כפר ערבי כבוש. היער עולה באש כתוצאה מנקמת פועל ערבי, שהוא תושב הכפר ההרוס. הצעיר הישראלי שנשלח לשמור על היער מפני שרפות, אינו מסוגל להתמודד עם המתיחות הנפשית, האימה והסיוט אשר סובבים אותו, ויש הרגשה כי גם הוא מצפה לשרפה, כמו לפורקן נפשי ולבריחה מן האחריות.
אברהם ב. יהושע: ישנן בחיינו הדחקות חמורות ביותר לגבי הבעיה הישראלית-ערבית, לגבי כל בעיית קיומנו כאן. לספרות יש תפקיד חברתי-נפשי, תפקיד מטהר, והוא טמון בראש ובראשונה בכך שהיא משחררת את הדחקותינו. הוא הדבר המתרחש בסיפורי; ראיתי את הסיפור הזה כאחת מהאפשרויות לשחרר בעייה קיומית (אקסיסטנציאלית) הרובצת עליי. לשחרר את ההדחקות, לראות את המציאות בעין פקוחה, ולהשתחרר מן הסיוט.
נחזור לעניין הכיבוש. הריקוד שיצאנו בו ברחובות ב-29 לנובמבר 1947, כאשר נודע על החלטת החלוקה שנתקבלה באו"ם, היה כן ואמיתי משום שההחלטה הבטיחה לנו מדינה יהודית, ובחלוקת הארץ לא ראינו כלל סתירה לציונות. הפשרה היא שנתנה לנו את היכולת להגיע עד הלום. ברעיונות מכסימליסטיים לא היינו מגיעים רחוק.
היום אנחנו למעשה סותרים את המטרות והמהויות היסודיות של הציונות בדיבורים על שלמות הארץ, ישראל הגדולה, ושיבה למולדת העתיקה. אנחנו כאילו חוזרים לסורנו היהודי. בצורה דומה מתבטא התהליך גם בהגדרה של "מיהו יהודי?" – לפי שנתקבלה השנה בכנסת, כחוק. אנחנו מנסחים עתה אידיאולוגיה ציונית במושגים משיחיים ונותנים לה אספקטים המעמידים אותנו בקונפליקט מלא עם העולם.
אהוד בן עזר: אני חושש פן ההרעה וצורת ההכרעה בשאלת "מיהו יהודי?" בכנסת אינה יכולה להיחשב כניצחונם של היהודים, אלא של הערבים. לולא התישו הערבים את מוחותינו וגרמו לנו להיעשות שונאי-זרים, סתגרנים, סולידאריים עם עצמנו בלבד, גזעניים-למחצה ולאומיים בצורה קיצונית וחסרת ביקורת עצמית – לא היו מצליחים לגרום לנו להעביר בכנסת החלטה המתכחשת לכל ערכיו ההומאניים ומטרותיו החילוניות של החזון הציוני שהביאנו הנה. החלטה זו נתקבלה בלחץ ההיסטריה של מצב מלחמה ומצור, הנמשכים והולכים לאי-קץ. לא נכון שרוב העם הוא נגד ההחלטה. "הרוב השקט" מסכים עימה, כי לנוכח הסיוט החיצוני אין לו במה להיאחז, אלא בהתלכדות פנימית נואשת.
אברהם ב. יהושע: אני לא פטליסט כמוך. הציונות, אומר פרופ' גרשם שלום – היתה חזרה אל תוך ההיסטוריה, לאחר שהיהדות חיתה תקופות ארוכות מחוץ להיסטוריה. בציונות היה אקט של ויתור – ויתור על משיחיות, גאולה דתית, על חזון קץ הימים. לכן הניגוד והוויכוח בין יהדות לציונות היה נכון ומהותי. האשימו את הציונות שהיא רוצה אושר ארצי קטן – וזוהי האמת. הוויתור על כל היתר שווה היה בהצלת החיים.
היום, כאשר מנסים לנסח מחדש את מטרות הציונות במונחים יהודיים כמו – מולדת עתיקה, או שיבה לשלמות הארץ, ומשתמשים במושגים של גאולה משיחית – הרי אנחנו מכניסים לציונות אלמנטים ששוב מעמידים אותנו מחוץ להיסטוריה, ובקונפליקט חמור עם העולם. הציונות נהנתה מאהדה עצומה, היא היתה אחת התנועות הלאומיות שזכו במידה הגדולה ביותר של אהדת העולם, בהבדל אחד: סימן-ההיכר שלנו עתה אינן קאפוטות אלא אווירונים. והרי הציונות רצתה להפסיק את הקונפליקט היהודי המסוכן עם העולם כולו.
ואנחנו לא יכולים לומר שאשמים בכך רק הערבים. לא ייתכן שמצב זה, שסובייטים וסינים וערבים עומדים פה להשמידנו – לא ייתכן שחלקנו בכל זה הוא פאסיבי בלבד ולא עשינו דבר להחרפת הניגודים. לא ייתכן כי הכול מוטל עלינו כמו גורל, הלא גם בימי בית שני היינו שנואים על כל אויבינו והסתכסכנו עם כל העמים השכנים בסביבתנו.
אהוד בן עזר: חשוב על כך שאולי ההתקוממות שלך נגד הקונפליקט עם עמים אחרים, המוטל עלינו כגורל, הוא חלק מחוסר יכולתו הנפשית של ה"צבר" להודות בכך כי אין הוא יכול להימלט מן הגורל היהודי, וזאת למרות העובדה שהחינוך הלאומי-חילוני בארץ לימד אותו כל השנים כי עם הגשמת הציונות תיעלמנה הסיבות למצב הקונפליקט המתמיד שבו היה שרוי היהודי בגלות; סיבות שנבעו, לפי ההשקפה הציונית, מאי-הנורמאליות ומן העיוותים של הקיום היהודי בגולה.
אברהם ב. יהושע: אנחנו מדינה בת שניים וחצי מיליון יהודים, הלוחמת ברוסים; אפילו היושב ראש מאו, עם 700 מיליון הסינים שלו, אינו שוכח להזכיר אותנו בנאומיו הנדירים; כמעט כל אירופה המזרחית נגדנו, שלא לדבר על כל מדינות ערב – לבוא ולומר שמצב זה בו אנו נתונים הוא חלק מן המחיר של פוליטיקה ריאלית – קשה, קשה מאוד. נכון, אין אנחנו עם לבדד ישכון – ותמיד אפשר להסביר מדוע עמים אחרים הגיעו לדרגת שיגעון כזה של קונפליקט איתנו – החל מן המצרים הקדמונים, והאשורים והבבלים והיוונים והרומאים. אך באותה מידה גם אנחנו יצרנו כאן אותה אינטראקציה יהודית, ופעלנו בהתאם להיסטוריה היהודית שלנו, ולא על-פי התחזית הציונית שרצתה להפיג מתיחות זו. ולא עוד אלא שאנו גוררים את כל יהודי העולם לתוך הקונפליקט הגלובאלי שנו מעורבים בו.
אהוד בן עזר: הלוא ההשקפה הציונית המקובלת, שהביאה לייסוד המדינה – מעריכה את התהליכים הללו בצורה הפוכה לזו שלך. ההיסטוריה היהודית פירושה פאסיביות, חולשה, קיום בלתי-בריא בגלות. ואילו ההיסטוריה הציונית-ישראלית פירושה אקטיביות ולקיחת גורלנו בידינו. ואין כמלחמה ביטוי בולט יותר לאקטיביות היסטורית.
אברהם ב. יהושע: אין זה נכון שכל האקטיביות שלנו היא פוליטיקה ריאלית, וכי באמצעותה נכנסנו אל תוך ההיסטוריה. אני חושב שיש כבר באקטיביות שלנו תהליכים חריגים ויוצאי-דופן, והם חזרה של יסודות משיחיים-יהודיים לתוך החיים שלנו.
בציונות היה קיים איזון עדין – מצד אחד שאפה להשאיר את היהודים כיהודים, במדינה שתשמור על אופייה היהודי, יחד עם הקשר ועם הנכונות להציל יהודים אחרים, – אך מצד שני רצתה הציונות להילחם כנגד משהו בטבענו היהודי וליצור סינתיזה חדשה. והיא פעלה כך מתוך הנחה שאפשר לשנות אותנו וכי טבענו היהודי אינו גזרה שאין לגעת בה ולשנותה.
והתוצאה? – למעשה הישראלי הוא גלגול מובהק ביותר של היהודי – הוא המצטיין ביותר, ה"עילוי" – קודם בבית-המדרש, אחר-כך איינשטיין, ועכשיו בחיל-האוויר. איינשטיין היהודי בחיל-האוויר. תמיד הטובים ביותר.
טועה מי שחושב שכאילו הישראלי הוא אחר ואינו בעל תכונות יהודיות טיפוסיות. אני רואה בישראלי הרבה מן התכונות הבסיסיות של התפיסה היהודית. אותו ביטחון עצמי מופרז – בצד החיים על פי תהום. כאן אני מתמלא ייאוש, כי כמו שמדברים על מנטאליות ערבית אפשר לדבר גם על מנטאליות יהודית. והמנטאליות היהודית – אחד מסימניה הוא סוג של התרוממות הרוח והתעלות רוחנית מתוך קונפליקט חמור, על סף קטסטרופה, על פי תהום.
אהוד בן עזר: מרבית סיפוריך, כמו הסיפור "מול היערות", עומדים בסימן תחושה ישראלית טיפוסית דומה. הגיבורים כלואים בתוך עצמם בעולם של מצוקות פנימיות, מתוך ציפייה נואשת לקטסטרופה, וניסיון להימלט ממנה. אך דווקא האסון, השינוי הדראסטי – הוא שכאילו פותר את בעיותיהם, פורק את המתח הנפשי המצטבר, גואל ומשחרר אותם מן החד-גוניות של חייהם הקודמים, ונותן טעם לקיומם. המחזה שלך "לילה במאי" מתרחש ערב מלחמת יוני 67', והמלחמה העומדת לפרוץ כאילו משמשת פורקן למבוי הסתום אליו נקלעים מבחינה נפשית גיבורי המחזה.
אברהם ב. יהושע: אני לא רוצה להיות גזעני ולומר שאהבת האסון היא עניין דטרמיניסטי שמוטל עלינו, אך נדמה לי כי לא מקרית היא ההיצמדות שלנו על סיטואציות של קטסטרופות: אנו ממש נמשכים אליהן, ואז – או שאנו מגיעים למיצוי מלוא עוצמתנו, או שאנו נופלים. אני לא יודע אם את תקופת מסעי הצלב, על פרעותיהם האכזריות ביהודים, לא היה אפשר לעבור בשלום עם הורדת-הראש באופן זמני, ובלי הטבח הנורא. אולי היה אפשר לוותר במשהו כדי לעבור את גל השחיטות וההשמדות. ואילו אנחנו התעקשנו ונוצרה הקטסטרופה. אני לא בטוח שהקונפרונטציות היו הכרחיות ובלתי-נמנעות. גם אינני בטוח כי המרד הקיצוני ברומאים היה הכרח היסטורי שנבע מהרומאים בלבד, ומבלי שאנחנו חידדנו אותו.
דבר דומה אמור לגבי יחסינו עם הרוסים כיום. אנחנו כנראה חלק מן הגורם שיוצר את המצב הזה. ומה היה קורה אילו היינו נסוגים חמישה קילומטרים מתעלת סואץ ומאפשרים לפתוח את התעלה על מנת למנוע את הקונפליקט ואת הקורבנות? אנו, היודעים כמה מקריות יש בהיסטוריה, איננו יכולים להתעלם מן המקריות הנובעת מן המעשים שלנו.
רק השואה שהביא עלינו היטלר, היתה באמת המקרה היחיד בהיסטוריה שלנו בו היינו פאסיביים במאה אחוז. אי-אפשר לומר שבגלל העקשנות שלנו היא נוצרה, וכי היה אפשר לעבור אותה מתוך הורדת-הראש באופן זמני. לכן גם לא יכולנו להוכיח את עצמנו בשואה ולשאוב מתוכה ולהגיע באמצעותה להתעלות רוחנית ולמיצוי כל כוחותינו, אלא נידונו רק לאפרוריות וטבח. ואילו במסעי-הצלב, או כיום במלחמה עם הערבים – מצאנו מקור להתעלות כוחות רוחניים של העם; אמנם, לא של כוחות תרבותיים במיוחד.
לעיתים עונה החרפת הסכנה גם לתחושת המגלומניה היהודית. אתה רואה באיזו הנאה שרים היום הצעירים בישראל את הפזמון הפופולארי: "העולם כולו נגדנו". כאילו נהנים מן ההרגשה שהעולם כולו אנטישמי, ונגדנו, אבל אנחנו נראה להם, לכל העולם. כאשר נודע על כניסת הטייסים הרוסיים למצריים – היו כמה ימי חרדה כאן. אך ראה באיזו מהירות התרגלנו גם לכך. שבני-תחרותנו הם לא-פחות מאשר הרוסים, שהם מעצמה עולמית. ואני חושב שכל ההרגשות הללו הן אנטי- ציוניות מיסודן, ומנוגדות למטרתה של הציונות.
אהוד בן עזר: אני פוחד פן מלחמת יוני 67' ערערה את יכולתי להאמין כי קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו. אני מפחד כי כתוצאה מן ההתערערות הזאת נעשיתי, מבלי שארגיש בכך, פטליסט. ככל שמתגברת בי מידת הריאליזם כן אני נעשה יותר פטליסט. והפטליזם שבתוכי נעשה להסכמה-שבשתיקה עם פריחתן האפלה של פסוידו-דתיות לאומנית ופסוידו-לאומיות דתית. הבררה האחרת, והיא העמדה האוטופיסטית, האמונה באפשרות השלום, הכיוון האופטימי, והאמונה ביכולתנו המוסרית והפוליטית לשנות את המצב בו אנו נתונים – פושטת את הרגל לנגד עיניי, מדי מלחמה חדשה.
אני פוחד פן כבר עתה קם דור צעיר חדש, אשר מלחמת יוני 67' אינה נראית בעיניו הכרחית ובלתי-נמנעת; פן גובר בדור החדש משקלן הנפשי של האשמותינו-העצמיות בדבר חוסר-רצוננו להגיע להסדר של שלום עם הערבים. ואני פוחד כי רק מלחמה נוספת תוכיח לצעירים הללו כי שגו. וחוזר חלילה. כשם שמלחמות 48' ו-67' הוכיחו לקודמיהם, כי – אובייקטיבית – נבצר השלום מיכולתנו.
אני פוחד פן "הוכחות" מסוג אלו פירושן – סירוס כל הכוחות הנפשיים הערים והמורדים והחושבים של כל דור צעיר חדש הגדל בישראל. ואני מפחד פן תשובת הצעירים כיום תהא בריחה לסמים ולהזיות, או לטירוף ; וזאת, מפני חוסר היכולת שלהם להכיר את יסוד האמת הפטליסטית אשר במציאותנו, או להשלים עמו לאורך זמן, כפרספקטיבה יחידה של כל חייהם.
אברהם ב. יהושע: אני לא מקבל את דבריך שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים ויחסם אלינו.
אמנם יש בנו סוג של אינטימיות שמקשה על הבנתנו ועל יצירת מגע עמנו, אך אני חושב שלא עשינו דיי כדי להרוס את החלקים המתבדלים והקטסטרופליים הללו שבאופיינו הלאומי.
וזוהי הבגידה בציונות. בציונות היה דבר יפה – הנה היהודים יחיו ביחד בינם לבין עצמם, ושוב לא יעמדו בקונפליקט אם העולם כולו. ובכן, היו לנו כמה שנים כאלה, לפני מלחמת יוני 67' – ומה היה בהן? פרשת לבון, המיתון הכלכלי, הירידה מן הארץ, "בדיחות הזוועה" של סופה המתקרב של המדינה, ועוד ועוד. וזו היתה האכזבה הגדולה ביותר, כי אנחנו הלוא אמרנו כי הכול יהיה בסדר אם רק ישאירו אותנו לבד. וכי הכוח הרוחני שלנו לא בנוי דווקא על קונפרונטציות עם העולם.
ואני פוחד שהיום חוזרת התיזה הזאת, ושאנחנו עומדים בסכנה שנחזור ונגיע למידת הבידוד בה היה נתון היהודי בימי-הביניים. והלא בייחוד אחרי השואה אסור לנו להגיע למצב הזה. כי הסיכון הוא כה איום ושטני, ולא יוסיף ולא ייתן לנו כוח ועצמה רוחנית, כמו שבאו בעקבות מסעי-הצלב. הלוא מן השואה לא יצאה עצמה רוחנית, רק אימה. ולכן אני מפחד מן הקונפרונטציה עם העולם אשר לקראתה אנחנו הולכים ונדחפים.
אהוד בן עזר: אומר לך עוד דבר, אני פוחד פן חדלנו לפחוד. פן קיבלנו את הסיוט כמציאות יחידה. פן השלמנו עם דיבורים של צער, "מצוות אנשים מלומדה", על אודות הקטל היום-יומי בגבולות- כדי לחפות על עומק הייאוש הציני והפטליסטי החונק כל אחד מאיתנו באופן פרטי. אני פוחד פן חדלנו לדבר אמת איש עם רעהו ואל הרבים, משום שליבנו אל פינו אינו מוכן לגלות עד כמה מצבו של כל אחד מאתנו אינו אלא כ"כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואבדן" (כביטויו של פנחס שדה בספרו "מות אבימלך").
אני פוחד פן התקשחנו, אך לא רק כלפי חוץ, אלא כל אחד כלפי עצמו וכלפי גורל האחרים הסובבים אותו. ומפני-כך איבדו חיינו את המימד הריאלי שלהם, ונעשו לסיוט שקט, כל אחד בפינתו. אני פוחד פן הלאומיות הישראלית נעשתה דבר-שבקדושה, ומפני-כך אומרים איש אל רעהו רק מה שסבורים אנו כי ראוי להישמע ברבים. וממילא מדברים אנו, מתוך ריסון עצמי – תחושת אחריות ופחד – רק ברמת הדיבור של המכנה המשותף הנמוך ביותר. ואני פוחד פן מצויים אנשים המנצלים היטב את מצב אי-האמת, שבו מצויים כולנו, כדי לכפות ולשטוף את מוחותינו ב"אמתותיהם" המזויפות והמסוכנות.
אברהם ב. יהושע: בשלב מסוים היתה הנאה באותה סכיזופרניה ישראלית שאיפיינה את דורנו, בעובדה של חיי שלום המתקיימים לעומת חיי המלחמה. העובדה שכל אחד מאיתנו הוא גם חייל, מרבית שנותיו, איש-מילואים שפושט מדיו וחוזר להיות אזרח. התופעה שאנחנו מדינה המצויה במלחמה ויחד עם זאת קשורה למערב ומשתדלת לקחת ממנו את המיטב ואינה מוותרת על הקשר הזה. אותה סכיזופרניה מאוזנת – היתה בה אפילו מידה של גאווה, כי הצבנו אותה לעומת חוסר האתגרים של הנוער במערב, לעומת אחוז המתאבדים הגבוה שם, האלכוהוליסטים, ושטופי הסמים.
נדמה לי כי לאחרונה מתחיל אותו איזון עדין שבסכיזופרניה הישראלי להתערער. ומתערער לצד הרע – של המלחמה שמשתלטת על חיינו. ופתאום אתה מתחיל לתפוס עד כמה את מצוי במצב מסוכן.
הדבר האיום ביותר שקורה לנו היא אי-היכולת לתת משמעות למוות. לכסות אותו במילים, בהסברים, באמונה. והוא הדבר אשר ממנו תצמח רעה גדולה לחיינו ולתרבותנו – אם נדחיק את המוות, ונתחיל להכניס אותו למסגרת סטטיסטית, כמו את תאונות-הדרכים. והלוא תאונות-הדרכים קיימות ממילא, והמוות במלחמה אינו בא במקומן, אלא נוסף עליהן! ובכל-זאת יש המשתמשים בנימוק הזה כדי לתת ממד נורמאלי כלשהו, של הרגל, למציאות חיינו.
אבל אסור לנו לשכוח כי לא המוות, אלא שמירת החיים, היה הערך העמוק ביותר שלנו – איך נוכל למנוע את התהליך המתרחש עכשיו? איך נוכל לעצור בו? אנחנו – שיש לנו חשבון-דמים כה ארוך, וכל טיפה של דם שנשפך היא מיותרת לנו, ואשר איננו יכולים להרשותה לעצמנו אחרי השואה בה נספו שישה מיליוני יהודים. גם לשפיכות הדמים בשואה לא יכולנו לתת הסבר, ובמיוחד לא במסגרת של אמונה דתית. אולי לאדם החילוני, המאמין בסתמיות, קל יותר להסביר לעצמו את השואה. אבל הסתמיות של השואה הלוא היא המערערת איש דתי אמיתי.
היום אנחנו מדדים אחרי המוות ופחות ופחות מצליחים לכסות אותו, להסביר אותו. וכאן אחד הדברים שמחלחלים בתשתית הווייתנו ואשר ישברו לחלוטין את האיזון העדין והשמח של הסכיזופרניה הישראלית, שמצאה לעצמה קיום אחרי מלחמת העצמאות, תקופה של כעשרים שנה. והבעייה חמורה עוד יותר כי לא רק אי מציאת המשמעות למוות המתחולל בקרבנו ספונה בה, אלא שאנו גם לא מוכנים להודות שבהרבה מובנים, פשוט – אין משמעות למוות שלנו ולמוות אשר נגרם לערבים על-ידינו, וכי גם הם וגם אנחנו מתים על שום דבר.
אהוד בן עזר: אני פוחד פן כולנו חיים במצב סהרורי-למחצה, של סיוט. מצב המפתח בנו ובסביבתנו הלאומית והציבורית תגובות של כניעות, חרדה, תחושת אי-אונים והשלמה, וחוסר יכולת לדבר אמת. אני מפחד פן ניצנים מסוכנים אלה דומים למציאות הקיימת ברוסיה, ובעמיהן של מדינות טוטליטריות-למחצה אחרות. בהבדל אחד – מצבנו טוב ממצבם של הרוסים, וגם גרוע משלהם, משום שהנורא מכול הוא שאצלנו הסיוט הוא ממשי, ואין מתעתעים בנו. אלה הרוצים להשמידנו אכן מתכוונים לכך במלוא הרצינות. הם אינם המצאה שטנית של המנהיגות הישראלית.
מצד שני, הלוא הולך ונוצר מצב אשר בו – מי שאינו מצביא ואיש-צבא ישראלי בכיר, מעטים סיכוייו להגיע לעמדה של מנהיגות והכרעה, ואפילו להיעשות חבר בממשלה. נקל לתאר מצב, שבו מעמד הדרגה ייעשה גם נותן-הסמכות בממשלות הבאות בישראל. והדיבור אל יצרי הרחוב, ברמת המכנה המשותף הנמוך ביותר, יהדק את עניבת ההדדיות השלילית. ושוב לא תיתכן תופעה של מנהיג ישראלי, שאינו איש-צבא-בכיר-לשעבר, אשר יקבע את מדיניותה של ממשלה, וסמכותו המדינית והאישית תהא מעל זו של אנשי-הצבא, כבמתוקנות שבמדינות העולם.
הדילמה שבה אנו נטחנים כולנו, בדרכנו המשותפת, היא הברירה בין עצימת-עיניים מאושרת-כביכול לבין פיקחון-עיניים מייאש. ושניהם מסוכנים באותה מידה. ודרך אחרת אין. כי בין מתוך נפילה פתאומית לתהום המציאות, ובין מתוך הסתגלות ממושכת, המפוררת את האמונה הפנימית – נדחפים כולנו לעמדה של אקטיביזם פטליסטי. של פעילות סהרורית. ואז – יושרנו נעשה להכרה מפוקחת בחוסר-התקווה ובחוסר-המוצא ובאי-האפשרות של שינוי המצב. הריאליזם והפרגמטיזם, שעליהם תפארתנו – נעשים לפסימיזם עמוק ; כוחנו – למקיז דמנו ונפשנו. והערבים – לתכלית קיומנו היחידה. תכלית שלילית.
מה יהיה הסוף ?
אני פוחד פן התרגלתי גם לשאלה הזאת. פוחד פן כל כך כולנו בספינה אחת מצויים, עד כי איבדנו איש איש את פרצופו הייחודי, את ייעודו האישי, ואת אופק חייו כפרט. פן לחיות אפשר כאן רק כחלק מן העם, ורק למות – כיחיד. לא קשה כל כך להיות פיקח. הרבה יותר קשה לחזור ולהיות טיפש ותמים. הלוואי והיתה לי אמונתי הנאיבית, של פעם, שאכן קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו.
אברהם ב. יהושע: אינני מסכים לקביעה שלך. אני חושב שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו ורצונם בברית שלום עימנו. דווקא היום, כשיש למעלה ממיליון ערבים תחת שלטוננו הישיר, יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים, ומכאן צריכה גם לצאת ספרות חדשה, לא נעים, להטיף לכתוב ספרות ולהתייחס לבעיות מוסריות. אבל אני חושב שספרות אמתית ורצינית יכולה גם להתמודד עם שאלות מוסריות ולדון בבעיה הערבית-ישראלית גם מתוך כלים מוסריים, מבלי להיגרף לעמדה פסיבית ופטליסטית; על הספרות לחזור אל אותה עמדת-מוצא של ס. יזהר, אך מתוך שלל בעיות אחרות לגמרי. כאשר יזהר כתב את ספרו "השבוי" היה אולי שבוי אחד שהוא נתקל בו בכפר ערבי בזמן תחילת הכיבוש הישראלי של מלחמת 48'. עכשיו הבעיות רחבות הרבה יותר. השאלה היא כיצד להתמודד עם בעייה זאת בספרות. וזה יהיה, לדעתי, מבחנה של הספרות, ביכולתה לעבור עכשיו לשלב חדש, כמשחררת הדחקות, כמשחררת דברים רבים שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, וכבעלת כוח להעמיד לנו את האמת מול הפנים. והאמת הזאת בסופו-של-דבר נותנת פירות ריאליים ביותר.
מצד שני, נכון הוא כי מפני שחיינו הרוחניים אינם יכולים כיום שלא להיות סובבים רק סביב השאלות הללו, הרי כשאתה עוסק בזה בלי סוף – אינך יכול להתפנות באופן רוחני לדברים אחרים. וגם לא מסוגל לבצר לעצמך בדידות אמתית שהיא תנאי ליצירה, כורח היצירה, מקורה וכוחה. אלא אתה נתבע כל הזמן לסולידאריות, נתבע מתוך עצמך ולא בכפייה חיצונית, משום שאתה חי ממהדורת חדשות אחת לשנייה, וזו נעשית סולידאריות טכנית, אוטומטית מבחינת התגובה הרגשית, כי אתה כבר כולך בנוי להגיב כך ולחיות בדריכות. התגובות הרגשיות שלך לכל ידיעה על קורבן ישראלי, על מטוס שנפל, הן כבר מותנות מראש. כבר אינך מסוגל לחשוב אם עצם ההפצצה הייתה מוצדקת, אלא פועלים בך מכניזמים היוצרים את הסולידאריות האוטומטית. ומכאן חוסר הבדידות, חוסר היכולת להיות לבד במובן הרוחני, ולהגיע לחיים של יצירה אינטלקטואלית.
אספקט נוסף הגורם לכך שאין לך פרספקטיבה לגבי המאורעות המתרחשים סביבך, הוא שבמלחמת ששת הימים הייתה פתאום הרגשה טובה שהנה אתה צמוד למאורע גדול, לגל היסטורי, שאתה אחד עם התנועה שלו. ואותה הרגשה הייתה נעימה ומרוממת. היום, בגלל חוסר התכליתיות ואי-ראיית סופה של המלחמה – אתה מאבד את תחושת ההינשאות על גבי הגליות של ההיסטוריה, אך גם אינך זוכה בשקט של האדם הדני או הנורווגי, אינך זוכה במנוחה מן ההיסטוריה. ההרגשה של ההיסחפות ושל חוסר הבהירות לגבי העתיד – מונעות ממך את ראיית הדברים בפרספקטיבה כלשהי. ונוצר מצב של תסכול מתמיד כתוצאה מחוסר היכולת לראות מה קורה. אתה חי את הרגע, מבלי פרספקטיבה, אך אינך יכול להשתחרר מן הרגע, לשכוח את הרגע. אינך יכול לנתק את עצמך ושלא לקרוא עיתונים, או לחדול לשמוע חדשות ברדיו במשך כמה שבועות, כמו שהיה אפשר לפני שש-שבע שנים.
מזה גם נובע העניין של התופעות הבולטות יותר על-פני השטח : הצנזורה הפנימית. הלחץ הציבורי. השוביניזם המתגבר. ואותה בגידה בציונות, המתבטאת בגישה הרואה בהתנחלות בכל שטחי ישראל הגדולה ערך משיחי ומקודש, אותה גישה – לא הבטחת קיום העם היהודי, והבאתו לידי נורמליזציה הם עיקר לה – אלא היא רואה את הייעוד במצב של התפשטות והתנחלות טריטוריאלית, ובחיים מתוך קונפליקט מתמיד עם הערבים, ובעקבותיהם עם העולם כולו.
אהוד בן עזר: נדמה לי שאנחנו מצויים בדילמה קשה : אותם ישראלים מביננו שנלחמים על הגנת הגבולות, וכל כוחותיהם מגוייסים למאמץ הצבאי והביטחוני, הכולל את החזקת השטחים הכבושים – אינם מסוגלים לעצור ולחשוב באופן ביקורתי על משמעות עשייתם ועל ההסבר לכל המתרחש פה. ואילו האינטלקטואל הישראלי חי בהרגשה מתמדת כי רק תודות לאותם לוחמים מובטחים עצם שלומו וחייו; ועל-כן גם הוא, המסוגל אולי למחשבה אנאליטית, חסר בעיניו בסיס של הצדקה מוסרית פנימית כדי להתבונן במציאות באופן ביקורתי רדיקאלי, ולהביע דעתו בלא חשש. מה עוד שבשעה שהוא משרת במילואים (שירות שממדיו גדלים והולכים מדי שנה בשנה) – נעשה הוא עצמו חייל ושותף למאמץ הביטחוני, ונדרש בל מעשיו להזדהות מלאה עם מטרות המדינה. לכן גם באותם חודשים בשנה בהם הוא פנוי משירותו הצבאי – משתקת אותו אווירת המצב המלחמתי המתמשך והולך, והוא נתון בחוסר פרספקטיבה לגבי העתיד, הן באשר לגורלו כפרט, והן בכל הקשור לתנאים הרוחניים המאפשרים את עצם פעילותו היצירתית.
אברהם ב. יהושע: אנחנו היום חיים באווירה יותר ויותר מסוכנת, פחות ופחות אפשר לדבר. בשלבים מסוימים יש איזה מן יד כזו שמחזיקה את הקולר, יד פנימית, לא יד של שלטון, וזה נורא יותר. קיימת אווירה ציבורית בה אי-אפשר לדבר על הכול ולפרוק את הכול. אני חושב שישנה ברכה רבה בפורקן שהספרות נותנת להרגשות הסיוט והמצוקה, להרגשות החרדה, להרגשות העוול ולכל המרקם הזה של הבעייה הישראלית-ערבית, שאנחנו כאמור מדחיקים אותה, ושאין לנו ברירה אלא להדחיק אותה. הספרות מקיימת כאן תפקיד נפשי גדול מבחינת בריאות הנפש שלנו. סיפור כמו "השבוי" של ס. יזהר מילא תפקיד מכריע לגבי היחס לערבים; בפורקן המוסרי-אידיאולוגי שהוא נתן לאותה בעייה היתה ברכה עצומה לגבי הרבה ממעשינו. אסור שיהיה טאבו לגבי ספרות, ואסור שנאסור על עצמנו לדון בבעיה הישראלית-ערבית מאיזו בחינה שהיא.
א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו"הסתפרד", אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט". אימו של א.ב. יהושע עלתה ממרוקו בשנת 1932. יהושע שירת ביחידת נח"ל מוצנח. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות עברית ופילוסופיה והמחלקה להכשרת מורים. הוא עבד כמורה בירושלים, כמנהל בית-ספר ישראלי בפאריס, וכמזכיר כללי של ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודיים בפאריס, בשנים 1967-1964. בשנים 1972-1967 שימש כדיקאן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, עיר מגוריו מאז. והחל מ-1972 הוא מלמד בחוג לספרות השוואתית, באוניברסיטת חיפה.
את סיפוריו החל א.ב. יהושע מפרסם ב-1957, ועד מהרה קנה לעצמו מקום כאחד מחשובי הסופרים העבריים בדורנו. מ-1969, עם הצגת מחזהו "לילה במאי", פנתה כתיבתו גם למסלול מקביל, כמחזאי. ב-1977 התפרסם הרומאן הראשון שלו, "המאהב", וספר מסותיו "בזכות הנורמאליות" הופיע ב-1980 והיה סיכום לעמדותיו בשאלות לאומיות, חברה ופוליטיקה, שאותן הביע במשך שנים תוך לקיחת חלק במאבקים ציבוריים על עיצוב דמותה של החברה הישראלית בכיוון של ציונות שפויה, יונית, ותוך שלילה גוברת והולכת של הגולה ושל תשוקת היהודי לחיות בקרב זרים, אותה הוא מוצא לא רק מעבר לים אלא גם בקרב המתנחלים בגדה וברצועה.
א.ב. יהושע זכה בפרסים ספרותיים רבים; ספריו תורגמו כמעט כולם לאנגלית, צרפתית, גרמנית ושפות אחרות, וסיפוריו נכללו באנתולוגיות רבות.
ספריו: "מות הזקן" (1962); "מול היערות" (1968); "לילה במאי" (1969); "בתחילת קיץ 1970 (1971); "טיפולים אחרונים" (1974); "עד חורף 1974" (1975); "המאהב" (1977); "בזכות הנורמאליות" (1980); "גירושים מאוחרים" (1982).
השיחה "סכנת הבגידה בציונות" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).
אהוד: לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
נעמן כהן: "אני סבור שהספר 'אין שאננים בציון' הוא ספר בסיס שחייב להילמד בכל בית ספר עברי."
בגיליון:
- אברהם ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות
- יוסי אחימאיר: עם עתיק שלא עושה רעש
- עמנואל בן סבו: שליחותו של "הנודניק"
- אורי הייטנר: צרור הערות 18.2.26
- רון גרא: אֶרֶץ הַחֲלוֹם
- משה גרנות: אנטואן גראור באודסה
- עמירם רביב: הצליח לו
- יוסף עוזר: מרדכי הורביץ – הספרון "זיכרון השואה אינו מתפקד"
- מיכל סנונית – מרוב אהבות / פוצ'ו – מרוב הזיות:
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים ושניים
- מנחם רהט: מרבין בשמחה: בפרוס אדר מתבשר עם ישראל ש-91% מכלל הישראלים מרוצים מחייהם כאן
- נעמן כהן: תיקון
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
אברהם ב. יהושע
סכנת הבגידה בציונות
יוסי אחימאיר
עם עתיק שלא עושה רעש
סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב – אומר הפתגם הידוע. אין די בציפור עונתית אחת, מלבדה נדרשים עוד כמה סימנים. ובכל זאת, משמח היה לראות אותה סנונית באירופה, קרן אור אחרי שנתיים של חושך ואיבה כלפי ישראל.
במה דברים אמורים? בחברת הפרלמנט האיטלקייה, איזבלה טובגליירי, אשר קרעה ביום חמישי את תמונתו של עלי חמינאי במהלך נאומה בפרלמנט ברומא, ותקפה בחריפות את "הצביעות השמאלנית והפרו-פלשתינית" על ההתעלמות ממעשי הטבח שמבצע המשטר באיראן באזרחיו.
היה זה מעשה דרמטי ואמיץ, המזכיר כמובן את החלטת האו"ם, המשווה הציונות לגזענות, שאותה קרע חיים הרצוג (אז שגרירנו באירגון הבינלאומי) מעל דוכן הנואמים ב-1975.
שבועיים קודם לכן שרי החוץ של האיחוד האירופי הגדירו – בהסתייגות אופיינית לימים אלה של צרפת המתאסלמת – את משמרות המהפכה של איראן כארגון טרור ועוררו את זעמו של שר החוץ האיראני, שמיהר להגיב: "אירופה לא עשתה דבר בתגובה לרצח העם של ישראל בעזה."
יותר מהאקט של קריעת תמונת המנהיג העליון של איראן, חשובה אמירתה של הפרלמנטרית האיטלקית באשר ליחסה של אירופה ל-7 באוקטובר. לא הטבח (כן, זו המילה!) שביצעו מחבלי חמאס באזרחים ישראליים באותו יום ארור ומר, מעניין את רוב האירופים, אלא "רצח העם" בעזה. כאילו ישראל, ככה סתם, יום אחד, החליטה לטבוח בעזתים.
עשרות אלפי העזתים שנהרגו בשנתיים האחרונות, שילמו בחייהם את מחיר השלטון הרודה בהם. אלמלא בחרו בחמאס זמן קצר לאחר שישראל ביצעה את ההתנתקות, עזה יכלה כיום לשגשג. אבל העזתים בחרו בדרך הטרור, שילמו ומשלמים את המחיר הכבד. ועדיין, אחרי שנתיים וחמישה חודשים, החמאס חי, נושם ובועט.
הצביעות האירופית בולטת גם ביחס האדיש לאירועי דמים אחרים: הטבח שביצע שליטה הקודם של סוריה, בשאר אסד, בעשרות אלפים מבני עמו, מתנגדיו. הוצאות להורג אכזריות של עזתיים שנחשדו ב"בגידה". הטבח שביצע משטר ג'ולאני בדרוזים. מלחמת הדמים שממשיכה לנהל רוסיה של פוטין באוקראינה. וכמובן – השחיטה הגדולה בבני העם האיראני, שמאסו בשלטון האייתולות.
איפה ואיפה מוסרית, שמתבלטת גם ביחס לעם הכורדי, השואף לעצמאות. לא התורכים, לא הסורים, לא העיראקים שבתחומן משתרע החבל הכורדי – מוכנים לוותר על נתח מזערי משטחיהן להקמת מדינה כורדית. זאת – לעומת הקריאות, ההפגנות, ההחלטות, ברחבי אירופה, באמריקה ובארצות ארצות, למען מדינה פלסטינית ואף חיסול ישראל.
ככל שאינה מוצדקת הקמתה של עוד מדינה ערבית, בשטחי יהודה, שומרון ועזה, כך מוצדקת לחלוטין כינונה של מדינה כורדית, בעלת שפה, מסורת ותרבות משלה. הכול מבינים, שמדינה פלסטינית תבוא על חשבון מדינת ישראל. עוד מדינה ערבית שתאיים עוד יותר על המדינה היהודית היחידה. בעולם הצבוע – זה אפשרי.
לא מכבר הלך לעולמו אליעזר צפריר, איש המוסד, שפעל שנים רבות בחבל הכורדי. בראיון ב"מעריב" ב-2017, סיפר את האמת: "הכורדים הם עם עתיק שהיה קיים אלפיים שנה לפני הספירה, כמו היהודים והפרסים. מדובר בעם בן 40 מיליון איש, גדול יותר מהיהודים והפלסטינים יחד, שעושים רעש בכל העולם."
הבעייה עם הכורדים, שהם מהווים מיטרד למדינות הערביות שבקירבן הם שוכנים. אין להם יחסי ציבור עולמיים כמו לפלסטינים, עם ממומצא, שאין שום הצדקה למדינה משלו, אלא אם כן – מה שלא יקרה – יבטא מאווייו הלאומיים בצד המזרחי של נהר הירדן.
קיום מדינה כורדית אין בו איום לא על סוריה, לא על טורקיה ולא על עיראק, פרט לוויתורן על שטחים לטובתה. מנגד, מדינה פלסטינית, חסרת כל בסיס אמיתי לקיומה, תהווה איום ממשי על ישראל, במיוחד כאשר קיצוני החמאס ישתלטו עליה.
יש לכורדים עוד מגרעת: הם קשורים מזה עשרות בשנים עם מדינת ישראל, רואים בה, כפי שהגדירה המזרחנית קסניה סבטלובה – "דוגמא ומופת למדינה העתידית שלהם." לדבריה, "הופעתה בזירה המזרח-תיכונית של מדינה כורדית, תשנה מן היסוד את מערך הכוחות ותיצור הזדמנויות חדשות." מזה חושש האימפריאליזם האסלאמי, וזו הסיבה שגם העולם ה"נאור" אדיש לגורל העם הכורדי.
חוץ מישראל, כמעט אין גיבוי בינלאומי לשאיפות המוצדקות של הכורדים לעצמאות. הנושא אינו מעניין את האו"ם. כל ניסיון כורדי לגילוי עצמאות, מדוכא ביד קשה. ייקח עוד זמן עד שתקום כורדיסטן. ישראל בוודאי תסייע בכך. לעומת זאת, לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית – גם אם בעולם גוברת התמיכה במהלך שכזה. הכורדים ראויים למדינה, הפלסטינים ראויים לאוטונומיה.
יוסי אחימאיר
עמנואל בן סבו
שליחותו של "הנודניק"
"תעירו אותי כש"הנודניק" יגיע," המשפט שכתב הקריקטוריסט ערן וולקובסקי בקריקטורה שפירסם ובה יושב נשיא ארה"ב, לצד שני יועציו הקרובים, מביט לעבר הכיסא הריק מאחוריו דגל ישראל, מגלמת את תחושת החמיצות, הארסיות, מקפלת בתוכה את הצורך בהנמכה והקטנה ובעיקר את תחושת שני אחים במדינה אחת.
משימות רבות, אתגרים מורכבים, אחריות עצומה מונחות כאבני ריחיים על צווארו של "הנודניק" הזה, "הנודניק" היוצא בשליחות העם היושב בציון.
"הנודניק" הזה יצא בשליחות האומה למשימת חייו, לחולל תמורות לדורות בהפלת משטר האייתולות, ביצירת ציר אנטי ציר הרשע, בהבטחת ביטחונה של מדינת העם היהודי, בסילוק החלום המוסלמי על השמדת עם הנצח ומחייתו מעל פני האדמה.
"הנודניק" הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה של העם היהודי, של השמאל והימין, הדתיים והחילוניים, העולים החדשים וילידי הארץ, הספרדים והאשכנזים, המיעוטים.
ראש הממשלה היוצא, זו הפעם השביעית, בשליחות האומה, להשפיע על נשיא המעצמה הגדולה בתבל, בעניינים הרי גורל לעם היהודי אשר ישפיעו על הדורות הבאים.
"הנודניק" הוא האדם שהוביל מערכות בשבע חזיתות, ששינה ומשנה את פני המזרח התיכון, שדלתו של נשיא המעצמה העולמית פתוחה בפניו, שמציב את הכלכלה הישראלית כאחת המובילות בעולם, שמתמודד עם אתגרי פנים ואתגרי חוץ, שמתייצב מיספר פעמים בשבוע בפני הרכב שופטים במשפט שנולד בחטא.
"הנודניק" הוא האיש העומס על כתפיו את תבוסת טבח שבת שמחת תורה, את השכול, האלמון והיתמות, את אנקת הפצועים בגוף ובנפש, את ייסורי המשפחות השכולות, את כאב החטופים, את ההתמודדויות של מי שחרב ביתם, מי שהיה בשעות הסופה והסער ביום החורבן.
"הנודניק" הוא האיש שהוביל ומוביל את מלחמת התקומה כחלק מתחיית עם הנצח, מחזק את הרוח היהודית-ישראלית שניעורה והתגלתה במלא תפארתה ועוצמתה, הפועל לשמר את ה-יחד הישראלי, הנאבק על שיקום המכנה המשותף הישראלי שנסדק,
מצופה היה מכל חלקי העם, גם אלה ש"הנודניק" הוא לשיכים בעיניהם, סדין אדום מול פרצופם, שנוא נפשם, שיעמדו לצדו של "הנודניק" בעת שליחותו להצלת עם ישראל, להצלת עצמם, משפחתם, אוהביהם ואחיהם , מיד צר.
אלא שלאסוננו, גם ברגעים חשובים בתולדות העם היהודי נמצאים אותם מחרחרי ריב ומדון, אותם סיקריקים, שורפי אסמים , מופקרים וחסרי אחריות, אשר עבורם "הנודניק" הזה, אינו אלא מי שראוי לסרוק את בשרו במסרקות של ברזל, לערוך כנגדו מופעי אימים של הסתה ושנאה בכיכר העיר, לייחל לכישלונו במסע למען ביטחון ישראל.
"הנודניק" הזה , אשר לדאבון הלב, יש מי בקרב בני עמו המייחלים לכישלונו, השמחים לאידו, המתפללים להכנעתו ואינם מבינים כי כישלונו הוא כישלון האומה, אידו הוא אידה של האומה, הכנעתו הוא הכנעתה של האומה, "הנודניק" הזה אינו אדם פרטי, אינו יו"ר מפלגה, "הנודניק" הזה הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה של כולם לטוב ולמוטב.
"הנודניק" נלחם את מלחמתנו, מלחמת העם היהודי, ואני נושא תפילה זכה, קטנה, אל תמחאו כפיים, אל תעודדו, אל תטו שכם, אל תריעו, אך אנא אל תייחלו לכישלונו של "הנודניק", אל תרפו ידיו.
בעת הזו אומה שלימה, אומה של אריות, מתפללת להצלחת השליחות, בקול גדול, קול הרוב, קול העם.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 18.2.26
* הקסבה של בני ברק – מי שתוקף חיילות צה"ל הוא אוייב.
* משילות – ניסיון הלינץ' בבני ברק הוא התגלמות ה"משילות" של ממשלת בן גביר.
* לית דין ולית דיין – שאל, בצדק, הרב חיים נבון: "אם הפורעים בבני ברק הם מיעוט קטן בחברה החרדית – איפה היה הרוב הגדול שאמור היה להתייצב נגדם, באמצע היום ובעיצומה של עיר?"
ואף על פי שהרב נבון צודק, אני משוכנע שמדובר במיעוט. אולי לא קטן. לבטח לא קומץ. אבל לבטח הרוב מתנגד לכך. אז מדוע הוא אינו מתייצב מול המיעוט?
כי במקום שבו אין ריבונות, במקום שבו אין משילות, במקום שבו לית דין ולית דיין, כל דאלים גבר, האלימים והקיצונים ממלאים את הוואקום השלטוני. כך זה בחברה הערבית וכך זה בחברה החרדית. ככה נראית אנרכיה.
וכאן הבעייה – האוטונומיה החרדית. ראינו זאת בקורונה – חוקי המדינה אינם חלים עליהם. שורש כל רע הוא ההשתמטות מצה"ל. זה התחיל בטעות ההיסטורית של בן גוריון, שאישר פטור ל-400 "עילויים" כדי "להציל את עולם התורה שכמעט חרב בשואה" והתגלגל למצב הנוכחי.
את האוטונומיה הזאת יש לבטל. הלוואי שתקום ממשלת אחדות ציונית רחבה, של כל הציבור המשרת, שלא תהיה תלויה בחברה החרדית, ותבצע את הניתוח להבראת החברה החרדית החולה, לפני שכולנו נשקע אתה.
* אקס טריטוריה – כך נראית האוטונומיה החרדית. זה מתחיל בפטור משירות בצה"ל ונגמר בכך שמעוזי החרדים הם אקס-טריטוריה, שחיילי צה"ל אינם יכולים להיכנס לשם.
זו לא הפעם הראשונה. לפני שנים אחדות האלוף זיני חולץ אחרי שהותקף בידי פורעים חרדים. וכך גם שוטרים שבאים להשליט סדר.
יש לשים קץ לאוטונומיה החרדית.
* כשמדירים את הרצל – ניסיון הלינץ' בחיילות נעשה ברח' הרב ש"ך. שמו המקורי של הרחוב היה רח' הרצל. הוא שונה, ובבני ברק אין רחוב על שמו של חוזה המדינה.
וזה יותר מסמלי, שברחוב שממנו הורד שמו של הרצל, בעיר שסילקה את שמו של הרצל, מבצעים ניסיון לינץ' בחיילות צה"ל.
* לעצור מיד – הגיעו מים עד גועל נפש.
יש לעצור מיד את חקיקת חוק ההשתמטות.
* תומכים בניסיון הלינץ' – דברים שכתבתי בגנות ניסיון הלינץ' בחיילות צה"ל בבני ברק, נתקלו בגל של תגובות ווטאבאוטיסטיות אוטומטיות כמו "בקפלן... המצור על שרה נתניהו... רק לשמאל מותר..." וכו'.
אתרגם את זה. אתם חסמתם בקפלן, אז אנחנו עשינו לינץ' בחיילות שלכם.
כל אלה שזה מה שיש להם לומר על ניסיון הלינץ' – תומכים בניסיון הלינץ'.
* אל תשמעי למוסר אב – סמוטריץ' הצהיר, שינסה לשכנע את בתו לא להתגייס לצה"ל. אני מאחל לבתו שלא תשמע בקול אביה, ותתנדב לצה"ל, להגנת המולדת, למלחמת מצווה, שאליה מצווה לצאת גם כלה מחופתה.
זה בדיוק המקרה המתאים לשירו של דוד שמעוני:
אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב
וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט.
מה הגורם למתקפה החרד"לית נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל? זו מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת וגדלה של יותר ויותר בנות דתיות, אגב - גם חרד"ליות, להתנדב לצה"ל, רבות מהן לשירות קרבי כלוחמות. המגמה הזאת נמשכת כבר לא מעט שנים והתגברה מאז טבח 7 באוקטובר, והיום כמחצית הבנות מתנדבות לצה"ל, על אף הפטור שיש להן. אני משוכנע שהמגמה הזאת תלך ותתעצם ותהפוך לנורמה המובילה בקרב הבנות הדתיות לאומיות. מלחמת המאסף תוכל אולי קצת לעכב את המהלך, אך לא לשנות את המגמה.
במלחמה, נשים דתיות רבות, נשואות, מבוגרות, אימהות לילדים, שבצעירותן שירתו בשירות לאומי, התנדבו למילואים, עשו טירונות והכשרה והן משרתות במילואים. הרבה מאוד אימהות ששירתו בשירות לאומי, מעודדות את בנותיהן להתנדב לצה"ל.
חשוב לציין, שהבנות הדתיות לאומיות שאינן מתגייסות לצה"ל אינן משתמטות, אלא משרתות בשירות לאומי משמעותי. אני רואה אותן כמדריכות בפנימייה החקלאית "אדם ואדמה", כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ראיתי אותן ב"בני עקיבא". אלו שנתיים בהתנדבות של תרומה משמעותית לחברה הישראלית בתחומי חינוך, רווחה, קליטת עליה ועוד.
הבנות שאינן חרדיות ומשתמטות מכל שירות, הן לרוב בנות חילוניות מבית קצת מסורתי ש"מצהירות" כדי להשתמט. בקרב הציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה), זו תופעה שולית שבשולית.
בעבר, לא היו הרבה אפיקי שירות משמעותי לבנות בצה"ל. בנות דתיות רבות העדיפו לתרום שנתיים בחינוך בפריפריה מאשר להיות פקידות שמגישות קפה למפקדים. היום אנו במקום אחר לגמרי, מסלולי השירות לבנות רבים המשמעותיים, כולל שירות קרבי, ובמלחמה נוכחנו שהלוחמות אינן נופלות מהבנים הלוחמים.
השירות הלאומי חשוב, אך השירות בצה"ל חשוב יותר, ואני שמח על מגמת הגיוס.
יש לחוקק חוק המחייב שירות לכולם – אם לא צבאי, לפחות שירות לאומי.
* הפרעה דו-קוטבית לאומית – כל אימת שאני כותב נגד הנראטיב, שעל פיו נתניהו הפקיר את החטופים, אני נתקל בקיתונות של זעם קדוש, על חילול הקודש. אם לתמצת את דברי המגיבים הזועמים – אני ביביסט. והמהדרין – "אתם הביביסטים". וכך גם כאשר אני תומך במינויו של זיני לראש השב"כ ויוצא נגד ציד המכשפות הדוסופובי נגדו. וכך כאשר אני מביע תמיכה בפעולה או החלטה זו או אחרת של נתניהו, כמו ההכרה בסומלילנד ועוד.
וכשאני מבקר את נתניהו, מציין את אחריותו המובנת מאליה למחדל ומגנה את מנוסתו מן האחריות ומבקר אותו על מעשיו והחלטותיו, אני חוטף אש על כך שלקיתי במחלת הרל"בת, "אתם הקפלניסטים" וכו'. ולעתים מוטחת בי תשפוכת נאצות כמו זו של אהוד בן עזר, שלא אצטט אותה כי יש סף של תת רמה שלא ארד אליו.
ולעתים אני חוטף באותו יום את התגובות האלה והאלה. אני רגיל להיות פשיסט, ואני רגיל להיות בולשביק, ואני רגיל להיות באותו יום גם פשיסט וגם בולשביק.
התופעה הזאת היא ההפרעה הדו-קוטבית של החברה הישראלית; פוליטיקת הזהויות שבה נמחקות המחשבה החופשית, הענייניות, האובייקטיביות, והכול מתייצבים על אוטומט לפקודת השבט ויוצאים להכניע את השבט השני ולנקום בו. וכל שבט מתמגנט לשוליים הקיצוניים שבו.
ההפרעה הדו-קוטבית הזו היא סכנה לחברה הישראלית. אני שותף לניסיון לרפא את החברה הישראלית מההפרעה ולבנות את מחנה האחריות הלאומית שישקם את המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. ובאשר למתקפות עליי – אני מקבל אותן כמחיר בלתי נמנע של נאמנותי למצפוני והתעקשותי לא לדקלם את דפי המסרים של אף אחת משתי מכונות הרעל.
* לחסל את חמאס – שתי מטרות-על הוצבו למלחמה בעזה: מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
החטופים הוחזרו. המטרה של מיטוט חמאס לא הושגה. אם תוצאת המלחמה לא תהיה מיטוט חמאס, יהיה זה ניצחון הטבח. אגב, כן, היה טבח.
עשרים ושמונה חודשים לאחר הטבח, חמאס על הרגליים, חמוש, משתקם, מתעצם ושולט ביד רמה על 47% מהרצועה. המחבלים מבצעים מדי יום פיגועים נגד חיילי צה"ל. אסור שהמלחמה תסתיים בצורה כזו.
מצד שני, ישראל שולטת על 53% מרצועת עזה, המחבלים רחוקים מהגבול ויש לנו מנוף לחץ משמעותי נגד חמאס.
על ממשלת ישראל להבהיר שבלי פירוז מוחלט של רצועת עזה ופירוק חמאס מכל נשקו, כולל הנשק הקל, צה"ל לא ייסוג אף שעל מהקו הצהוב ולא נאפשר אפילו התחלה של שיקום העיר. על ממשלת ישראל לדרוש מארה"ב להציב דד-ליין לחמאס להתפרקות מנשקו, ואם ארה"ב לא תעשה זאת, על ישראל לעשות זאת. אם חמאס לא יתפרק מנשקו עד תפוגת האולטימטום (והוא לא יתפרק מנשקו), ישראל תחדש את המלחמה בכל העוצמה, הפעם בלי העכבות של חשש מפגיעה בחטופינו, ותחסל את חמאס.
גם לאופוזיציה יש תפקיד משמעותי במהלך הזה. על האופוזיציה לדרוש מן הממשלה לפרק את חמאס ולא להתפשר, ומצד שני, להתחייב לתמוך בממשלה ובראש הממשלה אם יחליט לחדש את המלחמה כדי לחסל את חמאס.
* מי ישלוט בעזה –אם חמאס ימשיך להתקיים כארגון חמוש, הוא ישלוט בעזה; הוא ולא שום ממשלת טכנוקרטים, הוא ולא שום מועצת שלום.
קל וחומר כאשר פטרוני חמאס, טורקיה וקטאר, הן שותפות דומיננטיות במועצת ה"שלום", ומטרתן היא להבטיח את שלטון הפרוקסי שלהן בעזה.
זה פרי הבאושים של הימנעות נתניהו מעיצוב היום שאחרי, לאורך המלחמה.
כיוון שרבים הסיכויים שהמלחמה תתחדש, וטוב שכך, כי אסור לסיים את המלחמה בלי מיטוט חמאס, יש להכין עכשיו את היום שאחרי, על פי האינטרס הלאומי של ישראל – שליטה ביטחונית שלנו ושליטה אזרחית של רש"פ. זה עובד ביו"ש וזה הרע במיעוטו גם בעזה. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.
* אילו נסוגונו – אין יום ללא ניסיונות פיגוע של חמאס נגד חיילי צה"ל לאורך הקו הצהוב.
מה היה קורה אילו נסוגונו, חלילה, לקווי 7 באוקטובר?
* ירושלים רבתי – אני תומך בהחלטה להרחיב את ירושלים מזרחה לכיוון היישוב אדם (גבע בנימין).
לדעתי, יש ליצור רצף טריטוריאלי גם מירושלים למעלה אדומים, כלומר לספח את שטח 1E לישראל.
* אינטרס זר – קטאר היא אוייב מר של ישראל. קטאר היא הפטרון של חמאס. קטאר היא המממנת של טבח 7 באוקטובר. קטאר היא המארחת של הנהגת חמאס. קטאר היא המממנת של גל האנטישמיות בעולם המערבי, שהתפרץ ב-7 באוקטובר, אך קטאר הכשירה את השטח, בעיקר באוניברסיטאות, שנים רבות קודם לכן. קטאר הוליכה אותנו שולל בשנתיים של מו"מ עקר על עסקת החטופים, כאשר בתחפושת ה"מתווכת" היא עסקה רק בהצלת חמאס ובקידום כניעה לתכתיביו.
והיום, ועדת השרים לחקיקה של ממשלת המחנה ה"לאומי" החליטה להתנגד להצעת החוק של יאיר לפיד, להגדרת קטאר באופן רשמי כמדינת אוייב.
למה? בשם איזה אינטרס? לבטח לא האינטרס הלאומי של ישראל.
* לא עושה מלחמות – בראיון לדנה וייס דבק מנסור עבאס בדרכו, ונמנע מהרחבה בסיפור הברית עם נתניהו ואנשיו, לא סיפר בפרוטרוט את סיפור המו"מ עם נתניהו ולא השמיע הקלטות וסרטונים. חבל.
אך גם המעט שסיפר היה מעניין. איך נתניהו ציטט את דברי ז'בוטינסקי על כך שאם ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי ולהיפך, כהוכחה לכך שהחיבור איתו הוא האידיאולוגיה של הליכוד. הוא סיפר שאחרי שסמוטריץ' לא השתכנע והטיל וטו על הממשלה איתו וסיכל אותה, והוא היה בדרכו לסגור עם בנט ולפיד, נתניהו עוד התקשר אליו והסביר לו שהם לא יעמדו בהבטחות אליו, ורק הוא, נתניהו, יכול באמת לספק את הסחורה.
הדבר המעניין ביותר היה, שקטאר ומדינות אחרות דחפו אותו לקואליציה עם הליכוד, כי נתניהו "לא עושה מלחמות." נתניהו הבהיר לו שהוא חותר להסדרה ארוכת טווח עם חמאס על רגיעה.
הם צדקו. נתניהו "לא עושה מלחמות." אלא שבמזה"ת מי שמפחד ליזום ומקרין לאוייב את הפחד – המלחמה מגיעה אליו בגדול, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר. זה המחדל.
* המבחן של רע"ם – הקדימונים לקראת הריאיון עם מנסור עבאס בערוץ 12, יצרו את התחושה שהוא יפתח את סיפור הברית עם נתניהו, אך למרבה האכזבה הוא לא עשה כן. מהבחינה הזו, הסקופ היחיד הוא הפנייה אליו מקטאר לחבור לנתניהו.
אבל היו לו שני מסרים מעניינים אחרים. האחד הוא הודאתו בפה מלא בטעות של רע"ם, שהתייעצה עם מועצת השורא בסוגיה מדינית-ביטחונית ויצרה בהוראת המועצה משבר קואליציוני. הוא חזר פעמים אחדות על ההודאה בטעות, אמר שהוא מבין היטב את הכעס בקרב היהודים על המעשה, דיבר בזלזול על מועצת השורא, שלטענתו מורכבת מאנשים רגילים, לא טובים יותר מכל קבוצת אנשים ולכן הוא העביר במפלגתו החלטה על התנתקות מהמועצה הזו.
השני הוא דבריו בזכות שירות אזרחי של ערביי ישראל, לטובת צרכי המדינה וצרכי החברה הערבית. זו אמירה פורצת דרך.
כיוון שישראל היא מדינה במלחמה עם בני עמם של ערביי ישראל, ותפקידה המרכזי של הממשלה הוא קבלת החלטות ביטחוניות, כמו החלטה אם לתקוף את עזה וכו', אין להקים בשום אופן ממשלה שתלויה ברע"ם. אולם אם תקום ממשלת אחדות לאומית, שתוליך רפורמה היסטורית של שירות לכול, יכולה להיות רק ברכה בצירופה של רע"ם, אם אכן תתמוך בחובת השירות של ערביי ישראל. וכך גם בממשלה בראשות בנט, אם תהיה לו קואליציה של לפחות 61 ח"כים בלי רע"ם. אך התנאי לכך, הוא תמיכה בחוק המחייב שירות של כל האזרחים, רובם הגדול לצה"ל, והערבים – לשירות אזרחי.
* העזרה עדיין בדרך?
* הדילמה של טראמפ – טראמפ עוד לא החליט האם להיות צ'רצ'יל של המאה ה-21 או צ'מברליין של המאה ה-21.
* חותר למגע – מינויו של זיני לראש השב"כ, עשוי לחולל שינוי בחוסר האונים במלחמה בטרור הבן גבירי (אני סולד מהביטוי "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור הזה).
הוא ממלכתי מאוד, ולכן מחויב לחיסול הנגע. הוא חושב מחוץ לקופסה ואינו שבוי בדוגמות ובמסורות של הארגון. הוא התקפי וחותר למגע. והוא מכיר את הציבור הזה היטב.
ואכן, לראשונה הוא החליט להפעיל נגד הטרור הבן גבירי את היחידה המבצעית של השב"כ; צעד שאיש מקודמיו לא העז לעשות.
לא בכדי, הח"כהניסטית סון הר מלך השתלחה בו בלשון מאיימת. זה סימן שהוא עושה טוב לעם ישראל.
* רפובליקת בננות – גם אלה שמדקלמים את הסיפור, כאילו ההתערבות של טראמפ לחילוצו של נתניהו מאימת הדין היא ביוזמתו, ולא כהיענות לתחינותיו של נתניהו, יודעים שזה שקר.
הרי אחרי נאומו בכנסת טראמפ עצמו סיפר שנתניהו ביקש ממנו לעשות כן. נתניהו מתחנן וטראמפ זורם איתו. הרי הוא יודע, שככל שיתערב יותר בעניינו של נתניהו, הוא יחזק את תלותו של נתניהו בו. נתניהו, אסיר תודה, יתקשה להתנגד למהלכיו בעזה ובאיראן.
עירוב הפריץ במשפט נתניהו מחליש את ישראל ופוגע בעצמאותה ובביטחון הלאומי שלה.
נניח, רק נניח, לצורך הדיון, שאכן היוזמה היא של טראמפ. מה היה עושה מנהיג לאומי במקום נתניהו? אחרי האמירה הראשונה, הוא היה אמר לו בתקיפות: אדוני, ישראל היא מדינה ריבונית, עצמאית. ישראל אינה רפובליקת בננות, אינה מדינת ואסלים. אל תתערב.
אבל נתניהו אינו מנהיג לאומי. אינו מנהיג ואינו לאומי.
[אהוד: אני מתפלא עליך שלא התייחסת לעובדה שלבקשת טראמפ נתניהו התאסלם.]
* געגועיי לל"ע – היה היתה מפלגה בישראל, ל"ע שמה; הליברלים העצמאיים. היתה זו מפלגה קטנה וסימפטית, מפלגת מרכז ליברלית מתונה, בעלת ברית של תנועת העבודה. זו היתה מפלגה ציונית קונסטרוקטיבית, עם תנועת נוער בארץ ובגולה – הנוער הציוני, שעסקה בחינוך ציוני ובעלייה לארץ, שהיתה לה תנועה מיישבת, העובד הציוני, שהקימה קיבוצים ומושבים, כולל בגולן.
למה "עצמאיים"? כיוון שהיא התפלגה מהמפלגה הליברלית. ב-1965 המפלגה הליברלית הקימה עם תנועת החירות את גח"ל, גוש חירות ליברלים, שעל בסיסה קם לימים הליכוד (מכאן הל' במחל). מתנגדי המהלך התפלגו מהמפלגה והקימו את ל"ע.
מה נזכרתי פתאום בל"ע? לשם כך נחזור עוד קצת אחורה. הפילוג במפלגה הליברלית היה פחות או יותר על פי קווי המתאר של המפלגות שהאיחוד ביניהן יצר את המפלגה הליברלית. הציונים הכלליים – הם הליברלים שחברו לחירות, והפרוגרסיבים הם אלה שהקימו את ל"ע.
נזכרתי בהם כדי להציג את התהום הפעורה בין מושג הפרוגרס באמצע המאה שעברה, לבין המוטציה החולנית שמתהדרת היום בשם "פרוגרס". פרוגרס פירושו קידמה. זה היה השם שאפיין מרכז ליברלי מתון וקונסטרוקטיבי, ומרכז כזה הוא הדבר המבוזה ביותר בעיני מי שהשתלטו – השתלטות עוינת, על המותג.
קידמה עאלק. מה מתקדם כל כך בתמיכה ברודנות השיעית הקנאית באיראן, הטובחת ברבבות מאזרחיה שנאבקים על חירות? מה כל כך מתקדם בתמיכה בחמאס, ארגון רצחני נורא, שלא רק רוצח יהודים אלא גם רודף את הלהט"ב, שאמורים להיות בבת עינם של המתקראים "פרוגרסיבים"? מה כל כך מתקדם בתמיכה בטבח המוני מלווה באונס וחטיפה המוניים של אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים? מה כל כך מתקדם באנטישמיות גזענית רוויית שנאה?
אבל תומכי הרגרסיה הקנאית הזאת מכנים את עצמם מתקדמים, כביכול. ויש להם לא מעט הצלחות, כולל בחירת פרוגרסיבי מהזן הרגרסיבי לראשות העיר ניו-יורק.
וכשאני רואה איך המוטציה הזאת מתהדרת בפרוגרסיביות, כביכול, איך אני יכול שלא להתגעגע לל"ע, המפלגה הפרוגרסיבית, שבאמת ייצגה קידמה?
* לא אכפת להם – התרגשתי לקרוא את דבריו של נעמן כהן על יוסק'ה פינסקי, ועל נפילתו במלחמת סיני. רק לאחרונה קראתי עליו בביוגרפיה של יריב בן אהרון, חברו הקרוב ושותפו בהנהגת חוגי הצעירים בקיבוץ המאוחד. על קברו הטרי של פינסקי, ספד לו יריב ואמר, בין השאר: "לא במותו נתן את חייו – במותו נעשקו ממנו – נתינתו היתה כאדם חי... הוא היה אותו חלק שבנו, שנטרף באש מעמד סיני. כולנו יצאנו צרופים יותר – הצבא, העם – והוא היה אחד מפרודות המתכת המותכת הזאת, שניתזה כניצוץ מן הברזל המלובן, תחת הולם מכותיה של התקופה; ניצוצות חולפים ובני-רגע. יקרים ועוברים מן העולם."
תיקון לדבריו של נעמן על מתי כספי – בשלישיית "לא אכפת להם" מתי כספי לא השתתף כנער בשנות ה-60.
את השלישיה הוא הקים עם שחרורו מצה"ל, מהשירות בלהקת פיקוד דרום, ב-1970, עם חבריו ללהקה גד אורון ויעקב נוי. עוד בזמן השירות הם כבר החלו לפעול כשלישיה, שכונתה "שלושת השמנים", בשל הופעתם מחופשים לשמנים בקליפ של השיר "אני מת". השלישיה פעלה בשנים 1970-1972, אך מתי כספי פרש ב-1971 והוחלף בידי דני עמיהוד. מתי הצעיר הלחין את שירי השלישיה, ובהם שירה של שמרית אור "ציפורים בראש", אותו שרו בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א.
* לזכרה של רבקה – בכניסה למועצה המקומית אזור מרחוב קפלן נמצא גן ציבורי, ששמו "גן רבקה".
הגן מנציח את זכרה של רבקה רייכבך. ב-20 בפברואר 1973, השבוע לפני 53 שנה, חזרה רבקה, בת ה-26, באוטובוס ממרכז הקליטה בשדרות לבית הוריה באזור. היא לא הגיעה הביתה. במשך כיממה מורטת עצבים נערכו חיפושים אחריה, עד שגופתה נמצאה מוטלת בשדה, ליד המקום בו הוקם גן רבקה.
רבקה נדרסה, הדורס גרר את גופתה והסתיר אותה, ולא שכח לשדוד את התיק שלה. הוא לא נתפס מעולם.
רבקה היתה בת דודתה של אימי. למעשה, הקשר שלהן היה כשל אחיות לכל דבר. אימי, המבוגרת מרבקה בעשר שנים, היתה אחותה הבכורה. היתה ביניהן אהבת נפש. וגם אנו, הילדים, אהבנו את רבקה אהבת נפש.
הייתי אז בן עשר. בגיל עשר למדתי על המושג תאונת פגע וברח (אגב, באותם ימים, משום מה, אמרו זאת בלשון ציווי "פְּגע וּבְרח"). בגיל עשר נוכחתי לראשונה מה זה להיות הורים שכולים, מה זה לאבד בת; הוריה איבדו את עולמם.
אילו חיתה, היתה רבקה השנה בת 80, מוקפת בילדים ונכדים. אבל היא לא הספיקה להקים משפחה. איזו החמצה.
רבקה נולדה בפולין ב-1946, אחרי המלחמה. יחד עם כל המשפחה, כולל אימי, הם עברו למחנה עקורים בגרמניה, שם שהו עד עלייתם ארצה ב-1949. עם עלייתם השתקעו באזור, שהיתה יישוב קטן, שבו כולם הכירו את כולם. רבקה גדלה ובגרה באזור, היתה מורה לאנגלית. לאחר מכן יצאה בשליחות הסוכנות ללמד עברית בקנדה. לאחר פחות משנתיים הגיעה לארץ לחתונת אחיה, והחליטה שלא לחזור לקנדה, אלא להישאר בארץ.
למרות זאת, הסוכנות לא ויתרה עליה, והיא נשלחה ללמד עברית במרכז הקליטה בשדרות. הספק לא רע לצעירה בת 26, שרק מדגיש את ההחמצה – מה עוד יכלה לעשות בעולמנו.
בעבורי, כילד בן עשר, נתפסה התאונה כרצח לכל דבר. וכך אני רואה את הדברים עד היום.
יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון: חָם – בראיון לערוץ 14, נשאל אלוף (מיל') עוזי דיין על חמיו, חתן פרס ישראל, מדען הגרעין פרופ' יגאל תלמי, שהלך לעולמו בגיל 101.
"חָמְךָ", אמר המראיין, עודד מנשה. וזו טעות. יש לומר חָמִיךָ.
כדי לבטא נכון את הטיות המילה "חם", נזכור שחם וחמות נהגים כמו אח ואחות. כפי שאנו אומרים אחי, אחיךָ, אחיו, אחינו, אחיכם וכו', כך אנו אומרים חמי, חמיך, חמִיו, חמינו, חמיכם וכו'. וכך גם חמות (ובשום אופן לא חמה), כמו אחות. כמו אחותי, כך חמותי. ובלשון רבות, כמו אחיות, כך חֲמָיוֹת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* משילות – ניסיון הלינץ' בבני ברק הוא התגלמות ה"משילות" של ממשלת בן גביר.
* לית דין ולית דיין – שאל, בצדק, הרב חיים נבון: "אם הפורעים בבני ברק הם מיעוט קטן בחברה החרדית – איפה היה הרוב הגדול שאמור היה להתייצב נגדם, באמצע היום ובעיצומה של עיר?"
ואף על פי שהרב נבון צודק, אני משוכנע שמדובר במיעוט. אולי לא קטן. לבטח לא קומץ. אבל לבטח הרוב מתנגד לכך. אז מדוע הוא אינו מתייצב מול המיעוט?
כי במקום שבו אין ריבונות, במקום שבו אין משילות, במקום שבו לית דין ולית דיין, כל דאלים גבר, האלימים והקיצונים ממלאים את הוואקום השלטוני. כך זה בחברה הערבית וכך זה בחברה החרדית. ככה נראית אנרכיה.
וכאן הבעייה – האוטונומיה החרדית. ראינו זאת בקורונה – חוקי המדינה אינם חלים עליהם. שורש כל רע הוא ההשתמטות מצה"ל. זה התחיל בטעות ההיסטורית של בן גוריון, שאישר פטור ל-400 "עילויים" כדי "להציל את עולם התורה שכמעט חרב בשואה" והתגלגל למצב הנוכחי.
את האוטונומיה הזאת יש לבטל. הלוואי שתקום ממשלת אחדות ציונית רחבה, של כל הציבור המשרת, שלא תהיה תלויה בחברה החרדית, ותבצע את הניתוח להבראת החברה החרדית החולה, לפני שכולנו נשקע אתה.
* אקס טריטוריה – כך נראית האוטונומיה החרדית. זה מתחיל בפטור משירות בצה"ל ונגמר בכך שמעוזי החרדים הם אקס-טריטוריה, שחיילי צה"ל אינם יכולים להיכנס לשם.
זו לא הפעם הראשונה. לפני שנים אחדות האלוף זיני חולץ אחרי שהותקף בידי פורעים חרדים. וכך גם שוטרים שבאים להשליט סדר.
יש לשים קץ לאוטונומיה החרדית.
* כשמדירים את הרצל – ניסיון הלינץ' בחיילות נעשה ברח' הרב ש"ך. שמו המקורי של הרחוב היה רח' הרצל. הוא שונה, ובבני ברק אין רחוב על שמו של חוזה המדינה.
וזה יותר מסמלי, שברחוב שממנו הורד שמו של הרצל, בעיר שסילקה את שמו של הרצל, מבצעים ניסיון לינץ' בחיילות צה"ל.
* לעצור מיד – הגיעו מים עד גועל נפש.
יש לעצור מיד את חקיקת חוק ההשתמטות.
* תומכים בניסיון הלינץ' – דברים שכתבתי בגנות ניסיון הלינץ' בחיילות צה"ל בבני ברק, נתקלו בגל של תגובות ווטאבאוטיסטיות אוטומטיות כמו "בקפלן... המצור על שרה נתניהו... רק לשמאל מותר..." וכו'.
אתרגם את זה. אתם חסמתם בקפלן, אז אנחנו עשינו לינץ' בחיילות שלכם.
כל אלה שזה מה שיש להם לומר על ניסיון הלינץ' – תומכים בניסיון הלינץ'.
* אל תשמעי למוסר אב – סמוטריץ' הצהיר, שינסה לשכנע את בתו לא להתגייס לצה"ל. אני מאחל לבתו שלא תשמע בקול אביה, ותתנדב לצה"ל, להגנת המולדת, למלחמת מצווה, שאליה מצווה לצאת גם כלה מחופתה.
זה בדיוק המקרה המתאים לשירו של דוד שמעוני:
אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב
וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט.
מה הגורם למתקפה החרד"לית נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל? זו מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת וגדלה של יותר ויותר בנות דתיות, אגב - גם חרד"ליות, להתנדב לצה"ל, רבות מהן לשירות קרבי כלוחמות. המגמה הזאת נמשכת כבר לא מעט שנים והתגברה מאז טבח 7 באוקטובר, והיום כמחצית הבנות מתנדבות לצה"ל, על אף הפטור שיש להן. אני משוכנע שהמגמה הזאת תלך ותתעצם ותהפוך לנורמה המובילה בקרב הבנות הדתיות לאומיות. מלחמת המאסף תוכל אולי קצת לעכב את המהלך, אך לא לשנות את המגמה.
במלחמה, נשים דתיות רבות, נשואות, מבוגרות, אימהות לילדים, שבצעירותן שירתו בשירות לאומי, התנדבו למילואים, עשו טירונות והכשרה והן משרתות במילואים. הרבה מאוד אימהות ששירתו בשירות לאומי, מעודדות את בנותיהן להתנדב לצה"ל.
חשוב לציין, שהבנות הדתיות לאומיות שאינן מתגייסות לצה"ל אינן משתמטות, אלא משרתות בשירות לאומי משמעותי. אני רואה אותן כמדריכות בפנימייה החקלאית "אדם ואדמה", כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ראיתי אותן ב"בני עקיבא". אלו שנתיים בהתנדבות של תרומה משמעותית לחברה הישראלית בתחומי חינוך, רווחה, קליטת עליה ועוד.
הבנות שאינן חרדיות ומשתמטות מכל שירות, הן לרוב בנות חילוניות מבית קצת מסורתי ש"מצהירות" כדי להשתמט. בקרב הציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה), זו תופעה שולית שבשולית.
בעבר, לא היו הרבה אפיקי שירות משמעותי לבנות בצה"ל. בנות דתיות רבות העדיפו לתרום שנתיים בחינוך בפריפריה מאשר להיות פקידות שמגישות קפה למפקדים. היום אנו במקום אחר לגמרי, מסלולי השירות לבנות רבים המשמעותיים, כולל שירות קרבי, ובמלחמה נוכחנו שהלוחמות אינן נופלות מהבנים הלוחמים.
השירות הלאומי חשוב, אך השירות בצה"ל חשוב יותר, ואני שמח על מגמת הגיוס.
יש לחוקק חוק המחייב שירות לכולם – אם לא צבאי, לפחות שירות לאומי.
* הפרעה דו-קוטבית לאומית – כל אימת שאני כותב נגד הנראטיב, שעל פיו נתניהו הפקיר את החטופים, אני נתקל בקיתונות של זעם קדוש, על חילול הקודש. אם לתמצת את דברי המגיבים הזועמים – אני ביביסט. והמהדרין – "אתם הביביסטים". וכך גם כאשר אני תומך במינויו של זיני לראש השב"כ ויוצא נגד ציד המכשפות הדוסופובי נגדו. וכך כאשר אני מביע תמיכה בפעולה או החלטה זו או אחרת של נתניהו, כמו ההכרה בסומלילנד ועוד.
וכשאני מבקר את נתניהו, מציין את אחריותו המובנת מאליה למחדל ומגנה את מנוסתו מן האחריות ומבקר אותו על מעשיו והחלטותיו, אני חוטף אש על כך שלקיתי במחלת הרל"בת, "אתם הקפלניסטים" וכו'. ולעתים מוטחת בי תשפוכת נאצות כמו זו של אהוד בן עזר, שלא אצטט אותה כי יש סף של תת רמה שלא ארד אליו.
ולעתים אני חוטף באותו יום את התגובות האלה והאלה. אני רגיל להיות פשיסט, ואני רגיל להיות בולשביק, ואני רגיל להיות באותו יום גם פשיסט וגם בולשביק.
התופעה הזאת היא ההפרעה הדו-קוטבית של החברה הישראלית; פוליטיקת הזהויות שבה נמחקות המחשבה החופשית, הענייניות, האובייקטיביות, והכול מתייצבים על אוטומט לפקודת השבט ויוצאים להכניע את השבט השני ולנקום בו. וכל שבט מתמגנט לשוליים הקיצוניים שבו.
ההפרעה הדו-קוטבית הזו היא סכנה לחברה הישראלית. אני שותף לניסיון לרפא את החברה הישראלית מההפרעה ולבנות את מחנה האחריות הלאומית שישקם את המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. ובאשר למתקפות עליי – אני מקבל אותן כמחיר בלתי נמנע של נאמנותי למצפוני והתעקשותי לא לדקלם את דפי המסרים של אף אחת משתי מכונות הרעל.
* לחסל את חמאס – שתי מטרות-על הוצבו למלחמה בעזה: מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
החטופים הוחזרו. המטרה של מיטוט חמאס לא הושגה. אם תוצאת המלחמה לא תהיה מיטוט חמאס, יהיה זה ניצחון הטבח. אגב, כן, היה טבח.
עשרים ושמונה חודשים לאחר הטבח, חמאס על הרגליים, חמוש, משתקם, מתעצם ושולט ביד רמה על 47% מהרצועה. המחבלים מבצעים מדי יום פיגועים נגד חיילי צה"ל. אסור שהמלחמה תסתיים בצורה כזו.
מצד שני, ישראל שולטת על 53% מרצועת עזה, המחבלים רחוקים מהגבול ויש לנו מנוף לחץ משמעותי נגד חמאס.
על ממשלת ישראל להבהיר שבלי פירוז מוחלט של רצועת עזה ופירוק חמאס מכל נשקו, כולל הנשק הקל, צה"ל לא ייסוג אף שעל מהקו הצהוב ולא נאפשר אפילו התחלה של שיקום העיר. על ממשלת ישראל לדרוש מארה"ב להציב דד-ליין לחמאס להתפרקות מנשקו, ואם ארה"ב לא תעשה זאת, על ישראל לעשות זאת. אם חמאס לא יתפרק מנשקו עד תפוגת האולטימטום (והוא לא יתפרק מנשקו), ישראל תחדש את המלחמה בכל העוצמה, הפעם בלי העכבות של חשש מפגיעה בחטופינו, ותחסל את חמאס.
גם לאופוזיציה יש תפקיד משמעותי במהלך הזה. על האופוזיציה לדרוש מן הממשלה לפרק את חמאס ולא להתפשר, ומצד שני, להתחייב לתמוך בממשלה ובראש הממשלה אם יחליט לחדש את המלחמה כדי לחסל את חמאס.
* מי ישלוט בעזה –אם חמאס ימשיך להתקיים כארגון חמוש, הוא ישלוט בעזה; הוא ולא שום ממשלת טכנוקרטים, הוא ולא שום מועצת שלום.
קל וחומר כאשר פטרוני חמאס, טורקיה וקטאר, הן שותפות דומיננטיות במועצת ה"שלום", ומטרתן היא להבטיח את שלטון הפרוקסי שלהן בעזה.
זה פרי הבאושים של הימנעות נתניהו מעיצוב היום שאחרי, לאורך המלחמה.
כיוון שרבים הסיכויים שהמלחמה תתחדש, וטוב שכך, כי אסור לסיים את המלחמה בלי מיטוט חמאס, יש להכין עכשיו את היום שאחרי, על פי האינטרס הלאומי של ישראל – שליטה ביטחונית שלנו ושליטה אזרחית של רש"פ. זה עובד ביו"ש וזה הרע במיעוטו גם בעזה. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.
* אילו נסוגונו – אין יום ללא ניסיונות פיגוע של חמאס נגד חיילי צה"ל לאורך הקו הצהוב.
מה היה קורה אילו נסוגונו, חלילה, לקווי 7 באוקטובר?
* ירושלים רבתי – אני תומך בהחלטה להרחיב את ירושלים מזרחה לכיוון היישוב אדם (גבע בנימין).
לדעתי, יש ליצור רצף טריטוריאלי גם מירושלים למעלה אדומים, כלומר לספח את שטח 1E לישראל.
* אינטרס זר – קטאר היא אוייב מר של ישראל. קטאר היא הפטרון של חמאס. קטאר היא המממנת של טבח 7 באוקטובר. קטאר היא המארחת של הנהגת חמאס. קטאר היא המממנת של גל האנטישמיות בעולם המערבי, שהתפרץ ב-7 באוקטובר, אך קטאר הכשירה את השטח, בעיקר באוניברסיטאות, שנים רבות קודם לכן. קטאר הוליכה אותנו שולל בשנתיים של מו"מ עקר על עסקת החטופים, כאשר בתחפושת ה"מתווכת" היא עסקה רק בהצלת חמאס ובקידום כניעה לתכתיביו.
והיום, ועדת השרים לחקיקה של ממשלת המחנה ה"לאומי" החליטה להתנגד להצעת החוק של יאיר לפיד, להגדרת קטאר באופן רשמי כמדינת אוייב.
למה? בשם איזה אינטרס? לבטח לא האינטרס הלאומי של ישראל.
* לא עושה מלחמות – בראיון לדנה וייס דבק מנסור עבאס בדרכו, ונמנע מהרחבה בסיפור הברית עם נתניהו ואנשיו, לא סיפר בפרוטרוט את סיפור המו"מ עם נתניהו ולא השמיע הקלטות וסרטונים. חבל.
אך גם המעט שסיפר היה מעניין. איך נתניהו ציטט את דברי ז'בוטינסקי על כך שאם ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי ולהיפך, כהוכחה לכך שהחיבור איתו הוא האידיאולוגיה של הליכוד. הוא סיפר שאחרי שסמוטריץ' לא השתכנע והטיל וטו על הממשלה איתו וסיכל אותה, והוא היה בדרכו לסגור עם בנט ולפיד, נתניהו עוד התקשר אליו והסביר לו שהם לא יעמדו בהבטחות אליו, ורק הוא, נתניהו, יכול באמת לספק את הסחורה.
הדבר המעניין ביותר היה, שקטאר ומדינות אחרות דחפו אותו לקואליציה עם הליכוד, כי נתניהו "לא עושה מלחמות." נתניהו הבהיר לו שהוא חותר להסדרה ארוכת טווח עם חמאס על רגיעה.
הם צדקו. נתניהו "לא עושה מלחמות." אלא שבמזה"ת מי שמפחד ליזום ומקרין לאוייב את הפחד – המלחמה מגיעה אליו בגדול, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר. זה המחדל.
* המבחן של רע"ם – הקדימונים לקראת הריאיון עם מנסור עבאס בערוץ 12, יצרו את התחושה שהוא יפתח את סיפור הברית עם נתניהו, אך למרבה האכזבה הוא לא עשה כן. מהבחינה הזו, הסקופ היחיד הוא הפנייה אליו מקטאר לחבור לנתניהו.
אבל היו לו שני מסרים מעניינים אחרים. האחד הוא הודאתו בפה מלא בטעות של רע"ם, שהתייעצה עם מועצת השורא בסוגיה מדינית-ביטחונית ויצרה בהוראת המועצה משבר קואליציוני. הוא חזר פעמים אחדות על ההודאה בטעות, אמר שהוא מבין היטב את הכעס בקרב היהודים על המעשה, דיבר בזלזול על מועצת השורא, שלטענתו מורכבת מאנשים רגילים, לא טובים יותר מכל קבוצת אנשים ולכן הוא העביר במפלגתו החלטה על התנתקות מהמועצה הזו.
השני הוא דבריו בזכות שירות אזרחי של ערביי ישראל, לטובת צרכי המדינה וצרכי החברה הערבית. זו אמירה פורצת דרך.
כיוון שישראל היא מדינה במלחמה עם בני עמם של ערביי ישראל, ותפקידה המרכזי של הממשלה הוא קבלת החלטות ביטחוניות, כמו החלטה אם לתקוף את עזה וכו', אין להקים בשום אופן ממשלה שתלויה ברע"ם. אולם אם תקום ממשלת אחדות לאומית, שתוליך רפורמה היסטורית של שירות לכול, יכולה להיות רק ברכה בצירופה של רע"ם, אם אכן תתמוך בחובת השירות של ערביי ישראל. וכך גם בממשלה בראשות בנט, אם תהיה לו קואליציה של לפחות 61 ח"כים בלי רע"ם. אך התנאי לכך, הוא תמיכה בחוק המחייב שירות של כל האזרחים, רובם הגדול לצה"ל, והערבים – לשירות אזרחי.
* העזרה עדיין בדרך?
* הדילמה של טראמפ – טראמפ עוד לא החליט האם להיות צ'רצ'יל של המאה ה-21 או צ'מברליין של המאה ה-21.
* חותר למגע – מינויו של זיני לראש השב"כ, עשוי לחולל שינוי בחוסר האונים במלחמה בטרור הבן גבירי (אני סולד מהביטוי "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור הזה).
הוא ממלכתי מאוד, ולכן מחויב לחיסול הנגע. הוא חושב מחוץ לקופסה ואינו שבוי בדוגמות ובמסורות של הארגון. הוא התקפי וחותר למגע. והוא מכיר את הציבור הזה היטב.
ואכן, לראשונה הוא החליט להפעיל נגד הטרור הבן גבירי את היחידה המבצעית של השב"כ; צעד שאיש מקודמיו לא העז לעשות.
לא בכדי, הח"כהניסטית סון הר מלך השתלחה בו בלשון מאיימת. זה סימן שהוא עושה טוב לעם ישראל.
* רפובליקת בננות – גם אלה שמדקלמים את הסיפור, כאילו ההתערבות של טראמפ לחילוצו של נתניהו מאימת הדין היא ביוזמתו, ולא כהיענות לתחינותיו של נתניהו, יודעים שזה שקר.
הרי אחרי נאומו בכנסת טראמפ עצמו סיפר שנתניהו ביקש ממנו לעשות כן. נתניהו מתחנן וטראמפ זורם איתו. הרי הוא יודע, שככל שיתערב יותר בעניינו של נתניהו, הוא יחזק את תלותו של נתניהו בו. נתניהו, אסיר תודה, יתקשה להתנגד למהלכיו בעזה ובאיראן.
עירוב הפריץ במשפט נתניהו מחליש את ישראל ופוגע בעצמאותה ובביטחון הלאומי שלה.
נניח, רק נניח, לצורך הדיון, שאכן היוזמה היא של טראמפ. מה היה עושה מנהיג לאומי במקום נתניהו? אחרי האמירה הראשונה, הוא היה אמר לו בתקיפות: אדוני, ישראל היא מדינה ריבונית, עצמאית. ישראל אינה רפובליקת בננות, אינה מדינת ואסלים. אל תתערב.
אבל נתניהו אינו מנהיג לאומי. אינו מנהיג ואינו לאומי.
[אהוד: אני מתפלא עליך שלא התייחסת לעובדה שלבקשת טראמפ נתניהו התאסלם.]
* געגועיי לל"ע – היה היתה מפלגה בישראל, ל"ע שמה; הליברלים העצמאיים. היתה זו מפלגה קטנה וסימפטית, מפלגת מרכז ליברלית מתונה, בעלת ברית של תנועת העבודה. זו היתה מפלגה ציונית קונסטרוקטיבית, עם תנועת נוער בארץ ובגולה – הנוער הציוני, שעסקה בחינוך ציוני ובעלייה לארץ, שהיתה לה תנועה מיישבת, העובד הציוני, שהקימה קיבוצים ומושבים, כולל בגולן.
למה "עצמאיים"? כיוון שהיא התפלגה מהמפלגה הליברלית. ב-1965 המפלגה הליברלית הקימה עם תנועת החירות את גח"ל, גוש חירות ליברלים, שעל בסיסה קם לימים הליכוד (מכאן הל' במחל). מתנגדי המהלך התפלגו מהמפלגה והקימו את ל"ע.
מה נזכרתי פתאום בל"ע? לשם כך נחזור עוד קצת אחורה. הפילוג במפלגה הליברלית היה פחות או יותר על פי קווי המתאר של המפלגות שהאיחוד ביניהן יצר את המפלגה הליברלית. הציונים הכלליים – הם הליברלים שחברו לחירות, והפרוגרסיבים הם אלה שהקימו את ל"ע.
נזכרתי בהם כדי להציג את התהום הפעורה בין מושג הפרוגרס באמצע המאה שעברה, לבין המוטציה החולנית שמתהדרת היום בשם "פרוגרס". פרוגרס פירושו קידמה. זה היה השם שאפיין מרכז ליברלי מתון וקונסטרוקטיבי, ומרכז כזה הוא הדבר המבוזה ביותר בעיני מי שהשתלטו – השתלטות עוינת, על המותג.
קידמה עאלק. מה מתקדם כל כך בתמיכה ברודנות השיעית הקנאית באיראן, הטובחת ברבבות מאזרחיה שנאבקים על חירות? מה כל כך מתקדם בתמיכה בחמאס, ארגון רצחני נורא, שלא רק רוצח יהודים אלא גם רודף את הלהט"ב, שאמורים להיות בבת עינם של המתקראים "פרוגרסיבים"? מה כל כך מתקדם בתמיכה בטבח המוני מלווה באונס וחטיפה המוניים של אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים? מה כל כך מתקדם באנטישמיות גזענית רוויית שנאה?
אבל תומכי הרגרסיה הקנאית הזאת מכנים את עצמם מתקדמים, כביכול. ויש להם לא מעט הצלחות, כולל בחירת פרוגרסיבי מהזן הרגרסיבי לראשות העיר ניו-יורק.
וכשאני רואה איך המוטציה הזאת מתהדרת בפרוגרסיביות, כביכול, איך אני יכול שלא להתגעגע לל"ע, המפלגה הפרוגרסיבית, שבאמת ייצגה קידמה?
* לא אכפת להם – התרגשתי לקרוא את דבריו של נעמן כהן על יוסק'ה פינסקי, ועל נפילתו במלחמת סיני. רק לאחרונה קראתי עליו בביוגרפיה של יריב בן אהרון, חברו הקרוב ושותפו בהנהגת חוגי הצעירים בקיבוץ המאוחד. על קברו הטרי של פינסקי, ספד לו יריב ואמר, בין השאר: "לא במותו נתן את חייו – במותו נעשקו ממנו – נתינתו היתה כאדם חי... הוא היה אותו חלק שבנו, שנטרף באש מעמד סיני. כולנו יצאנו צרופים יותר – הצבא, העם – והוא היה אחד מפרודות המתכת המותכת הזאת, שניתזה כניצוץ מן הברזל המלובן, תחת הולם מכותיה של התקופה; ניצוצות חולפים ובני-רגע. יקרים ועוברים מן העולם."
תיקון לדבריו של נעמן על מתי כספי – בשלישיית "לא אכפת להם" מתי כספי לא השתתף כנער בשנות ה-60.
את השלישיה הוא הקים עם שחרורו מצה"ל, מהשירות בלהקת פיקוד דרום, ב-1970, עם חבריו ללהקה גד אורון ויעקב נוי. עוד בזמן השירות הם כבר החלו לפעול כשלישיה, שכונתה "שלושת השמנים", בשל הופעתם מחופשים לשמנים בקליפ של השיר "אני מת". השלישיה פעלה בשנים 1970-1972, אך מתי כספי פרש ב-1971 והוחלף בידי דני עמיהוד. מתי הצעיר הלחין את שירי השלישיה, ובהם שירה של שמרית אור "ציפורים בראש", אותו שרו בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א.
* לזכרה של רבקה – בכניסה למועצה המקומית אזור מרחוב קפלן נמצא גן ציבורי, ששמו "גן רבקה".
הגן מנציח את זכרה של רבקה רייכבך. ב-20 בפברואר 1973, השבוע לפני 53 שנה, חזרה רבקה, בת ה-26, באוטובוס ממרכז הקליטה בשדרות לבית הוריה באזור. היא לא הגיעה הביתה. במשך כיממה מורטת עצבים נערכו חיפושים אחריה, עד שגופתה נמצאה מוטלת בשדה, ליד המקום בו הוקם גן רבקה.
רבקה נדרסה, הדורס גרר את גופתה והסתיר אותה, ולא שכח לשדוד את התיק שלה. הוא לא נתפס מעולם.
רבקה היתה בת דודתה של אימי. למעשה, הקשר שלהן היה כשל אחיות לכל דבר. אימי, המבוגרת מרבקה בעשר שנים, היתה אחותה הבכורה. היתה ביניהן אהבת נפש. וגם אנו, הילדים, אהבנו את רבקה אהבת נפש.
הייתי אז בן עשר. בגיל עשר למדתי על המושג תאונת פגע וברח (אגב, באותם ימים, משום מה, אמרו זאת בלשון ציווי "פְּגע וּבְרח"). בגיל עשר נוכחתי לראשונה מה זה להיות הורים שכולים, מה זה לאבד בת; הוריה איבדו את עולמם.
אילו חיתה, היתה רבקה השנה בת 80, מוקפת בילדים ונכדים. אבל היא לא הספיקה להקים משפחה. איזו החמצה.
רבקה נולדה בפולין ב-1946, אחרי המלחמה. יחד עם כל המשפחה, כולל אימי, הם עברו למחנה עקורים בגרמניה, שם שהו עד עלייתם ארצה ב-1949. עם עלייתם השתקעו באזור, שהיתה יישוב קטן, שבו כולם הכירו את כולם. רבקה גדלה ובגרה באזור, היתה מורה לאנגלית. לאחר מכן יצאה בשליחות הסוכנות ללמד עברית בקנדה. לאחר פחות משנתיים הגיעה לארץ לחתונת אחיה, והחליטה שלא לחזור לקנדה, אלא להישאר בארץ.
למרות זאת, הסוכנות לא ויתרה עליה, והיא נשלחה ללמד עברית במרכז הקליטה בשדרות. הספק לא רע לצעירה בת 26, שרק מדגיש את ההחמצה – מה עוד יכלה לעשות בעולמנו.
בעבורי, כילד בן עשר, נתפסה התאונה כרצח לכל דבר. וכך אני רואה את הדברים עד היום.
יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון: חָם – בראיון לערוץ 14, נשאל אלוף (מיל') עוזי דיין על חמיו, חתן פרס ישראל, מדען הגרעין פרופ' יגאל תלמי, שהלך לעולמו בגיל 101.
"חָמְךָ", אמר המראיין, עודד מנשה. וזו טעות. יש לומר חָמִיךָ.
כדי לבטא נכון את הטיות המילה "חם", נזכור שחם וחמות נהגים כמו אח ואחות. כפי שאנו אומרים אחי, אחיךָ, אחיו, אחינו, אחיכם וכו', כך אנו אומרים חמי, חמיך, חמִיו, חמינו, חמיכם וכו'. וכך גם חמות (ובשום אופן לא חמה), כמו אחות. כמו אחותי, כך חמותי. ובלשון רבות, כמו אחיות, כך חֲמָיוֹת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רון גרא
אֶרֶץ הַחֲלוֹם
נְתִיבִים יֵחָסְמוּ
כַּטְבָּ"מִים וְטִילֵי טִילִים
יְיַבְּבוּ כְּאַבּוּבִים.
דִּסְקוּסִים שׁוֹרְקֵי מָוֶת.
דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנִים לֹא יַעֲלֶה
בְּבָתֵּי סֵפֶר וּבַגַּנִּים.
שֶׁמֶשׁ לֹא תּוּכַל לְהִפָּרֵשׂ,
בָּתֵּי גָּזִית יִמּוֹגוּ בַּתֹּהוּ,
רֶכֶב הַחֲלוֹמוֹת אִלֵּם אֶל
הָאַיִן יֹאבַד.
הַצּוֹפֶה מֵהֹר הָהָר
מִן הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹפִים
הָעֵצִים
יַשְׁקִיף בְּזַהֲרוּרֵי הַנֵּרוֹת
הַמַּרְעִידִים בַּסַּךְ
מְלַוִּים יָמִים וּשְׁעוֹת עַרְבַּיִם
גְּדוּשֵׁי זִכְרוֹנוֹת
אֶל מוֹתָם.
עַד יַחֲזֹר הַנּוּר הָאֱלֹהִי
וִיחַדֵּשׁ אַרְצֵנוּ כְּקֶדֶם.
כַּטְבָּ"מִים וְטִילֵי טִילִים
יְיַבְּבוּ כְּאַבּוּבִים.
דִּסְקוּסִים שׁוֹרְקֵי מָוֶת.
דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנִים לֹא יַעֲלֶה
בְּבָתֵּי סֵפֶר וּבַגַּנִּים.
שֶׁמֶשׁ לֹא תּוּכַל לְהִפָּרֵשׂ,
בָּתֵּי גָּזִית יִמּוֹגוּ בַּתֹּהוּ,
רֶכֶב הַחֲלוֹמוֹת אִלֵּם אֶל
הָאַיִן יֹאבַד.
הַצּוֹפֶה מֵהֹר הָהָר
מִן הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹפִים
הָעֵצִים
יַשְׁקִיף בְּזַהֲרוּרֵי הַנֵּרוֹת
הַמַּרְעִידִים בַּסַּךְ
מְלַוִּים יָמִים וּשְׁעוֹת עַרְבַּיִם
גְּדוּשֵׁי זִכְרוֹנוֹת
אֶל מוֹתָם.
עַד יַחֲזֹר הַנּוּר הָאֱלֹהִי
וִיחַדֵּשׁ אַרְצֵנוּ כְּקֶדֶם.
משה גרנות
אנטואן גראור באודסה
בוודאי שאני זוכר את מורדי ברקוביץ', וגם את אשתו הגנדרנית. היא לא אהבה את הכפר שלנו – היתה נוסעת לבדה לפרומושיקה בכרכרה כדי לברוח מכאן. היא היחתה לבושה תמיד בהידור, ומחזיקה בידה שמשייה שלא יתקלקל העור שלה בשמש. היו לה כפפות לבנות – רצתה להידמות לאשת הבויאר מפלאמאנזי. היה לזוג ברקוביץ' תינוק שקראו לו מוני. אני הייתי אז בן עשר כשהם עזבו. אבא אמר לי שהם גורשו מהכפר כי הם יהודים. באמת נראה לי השם שלהם, ברקוביץ', שם מוזר, לא דומה לשם רומני. האמת היא שגם לשם שלי יש צליל זר – יואן גרָאוּר. לא הספקתי לשאול את אבא מהו מקור השם – הוא מת כשהייתי בן שבע-עשרה – דיברנו על הכול, בעיקר כשהיה על ערש דווי, אבל דווקא על השם שלנו לא יצא לנו לדבר.
אין לי הכוחות שהיו לי פעם, אבל אני מחזיק קצת חזירים, שתי פרות, תרנגולות ואווזים. לגן ירק אין לי כוחות, וגם קשה לי להתכופף. בחלקה שלי גדלים פרא העשבים, ואני קוצר אותם לפרות. כשקרב החורף אני קונה מהשכנים קמח תירס לעצמי, חציר לבהמות. חי בצמצום, אבל מודה לבן האלוהים על מה שיש לי, ולוואי שהבריאות שלי לא תתערער, כי אז... מוטב לא נדבר בזה.
יש לי בן אחד, יש לו אישה, שני ילדים, מומחה גדול במחשבים, גר בבוקרשט – פעם בשנה מצלצל, לפני חג המולד. ככה זה כשאתה נעשה חשוב, ההורים הזקנים שלך כבר לא מעניינים... אולי הוא אפילו מתבייש בנו...
בטח שאני זוכר את מורדי, ועוד איך אני זוכר – הוא לא היה גנדרן כמו אשתו, אדרבה, הוא היה בן חיל – היה רואה עגלה ששקעה בבוץ, היה שם כתף לחלץ אותה. איכר התקשה להעמיס על עצמו את שק התבואה, היה הוא מעמיס על עצמו את השק ושם בעגלה. והרי היו לו פועלים, ויכול היה לבקש – אבל הוא היה בן חיל, באמת, אפילו שהיה יהודי. סיפרו עליו שבשירותו הצבאי היה בחיל הפרשים, כמו שאמרתי – בן חיל. אבא שלי עבד אצלו, כי מהמשק הקטן שלנו היה קשה להתפרנס. אבא הועסק אצל מורדי כשוקל התבואה, ושוקל הקמח, כי אחוזים מהקמח היו צריכים לתת לבעל הטחנה. לאיכרים הרי לא היה כסף מזומן לשלם, אז הם נתנו חלק מהקמח, וכדי למנוע רמאויות – אבא שלי היה שוקל באמונה – גם מורדי וגם האיכרים סמכו עליו בעיניים עצומות. את הקמח היו מאפסנים במחסן גדול שהיה בחצר, מסדרים חיטה לחוד, שיפון לחוד, תירס לחוד. אחר כך היו באים סוחרים – רובם יהודים – וקונים את שקי הקמח בכסף מזומן.
ליד הטחנה החזיק מורדי גם חנות קטנה, שם מכר כחול לכביסה, סבון, נרות, וגם לחמניות, נקניקים, דג מלוח, ממתקים. דוכן המכירה היה אטרקציה בשביל בני הכפר, כי מלפנים היתה זכוכית, וניתן היה לראות מבחוץ את הסחורה. הקונה היה מצביע באצבע על מבוקשו, ומורדי, או וסילי שהחליף אותו בדרך כלל, היה מוציא משם, שוקל ומגיש לקונה. כסף מזומן כמעט שלא היה, ואני ראיתי פעם ילד מביא לווסילי שתי ביצים, ומקבל תמורתן תפוח מכוסה בשכבת סוכר. כשראיתי את הילד מלקק בתאווה גדולה את שכבת הסוכר הצהובה שעל התפוח – אחז אותי בולמוס, והחלטתי שאני חייב ללקק תפוח כזה, ויהי מה. רצתי הביתה, התגנבתי ללול והחבאתי בכיס שתי ביצים. אחר כך רצתי מהר אל החנות, והראיתי לווסילי מה שהבאתי.
"מה זה, יואן, מה אתה רוצה בתמורה?"
"תפוח מסוכר, כמו שנתת לדנילה."
"מאיפה הביצים?"
"מהלול."
"הרשו לך?"
התגמגמתי. ידעתי שאבא עובד במרחק של עשרים מטרים מהחנות, ווסילי יכול לחשוף בקלות את הגניבה. וסילי הביט על הפרצוף העצוב שלי, והחליט לשתף פעולה. הוא הושיט לי את התפוח המסוכר. לא היה ילד יותר מאושר ממני! לא התיישב אצלי במוח שלמורדי יש עשרות תפוחים מסוכרים כאלה, ומתי שהוא רוצה הוא יכול ללקק כאוות נפשו, ובכל זאת איננו נוגע בהם...
ליד הטחנה, המחסן והחנות היתה תמיד המולה – איכרים חיכו לתור שלהם לשקול את השקים ולטחון את התבואה, ובינתיים דיברו ביניהם בקול רם כדי להתגבר על רעש המנוע, פועלים נשאו שקים על הגב אל המחסן, נשים היו נכנסות לחנות לקנות סבון ומלח. אם רצית לדעת מה קורה בכפר, וגם מחוץ לכפר – הטחנה של מורדי היה המקום להתעדכן.
אפילו שגברת ברקוביץ' היתה מרוחקת, וניכר היה במבט שלה שהיא מזלזלת באיכרי הכפר – היא זכתה לאהדה כאשר התחילה ללמד את הנשים קרוא וכתוב. קצת נשים שבכפר היו מתרכזות בערב בכנסייה, ולומדות לחתום את שמן ולקרוא את האותיות הגדולות של כותרות העיתונים. גם אימא שלי השתתפה בשיעורים.
אבא היה לוקח עימו לעבודה את ארוחת הצהריים בצרור, ולא היה חוזר הביתה עד הערב. ביום קיץ אחד באמצע חודש יוני, אני רואה אותו בבית כבר בשעה שתיים. מה קרה?
"גירשו אותם..."
"את מי?"
"את היהודים, את הברקוביצ'ים. נתנו להם שלוש שעות לאסוף קצת רכוש ולהסתלק."
"הגרמנים?"
"כן, ויוחאן בראשם..."
"הטוחן הגרמני?"
"כן, הטוחן שניהל את הטחנה, זה שאכל מכף ידו של מורדי. לא יכולתי לראות אותו מעמיס על עגלה כמה שקים וכמה מזוודות, ויוצא לדרך עם אשתו והתינוק. כשאנשי הכפר התחילו לבזוז את הרכוש – באו עם עגלות והעמיסו שקים ורהיטים ופרודוקטים מהמכולת – לא יכולתי להסתכל, וברחתי הביתה."
באותו היום הביא יוחאן שני ז'נדרמים והעמיד אותם לשמור על מעט הרכוש שנשאר אחרי הביזה. הגרמנים מינו אותו למנהל הטחנה, וביקשו מאבא לחזור לעבוד שם. לאבא לא היתה ברירה – ממה נתפרנס? מה נאכל? שוב חזרו האיכרים להביא שקי חיטה, שיפון ותירס לטחנה, ואבא שוקל ורושם – הכול תחת עינו הפקוחה של יוחאן. בדרך כלל היתה העבודה מסתיימת בחמש-שש אחרי הצהריים. יום אחד היה עומס בעבודה, ויוחאן פקד על אבא להמשיך לעבוד בחושך. אבא הדליק עששית והתקרב כדי לראות את שנתות המאזניים. הוא נתקל במשהו ונפל עם העששית. אדי הבנזין התלקחו מיד, ותוך שניות היה כל הדגן שנאסף בחדר למאכולת אש. לרגע עמד אבא כמהופנט, ואז נכנס יוחאן וצעק עליו:
"רומני מטומטם, מה עשית?!"
אבא – שהבין את גודל האסון, שעבודת כפיים קשה של חודשים ירדה לטמיון – הבין שחייו אינם שווים כקליפת השום וברגע של ייאוש נורא הוא קפץ אל תוך האש. האיכרים, שנכנסו מבוהלים לתוך הטחנה, משכו את אבא מהאש, שפכו עליו מים, והניחו אותו בחצר. אחר כך נכנסו שוב אל תוך הטחנה חמושים באתים ובמחבטים וחבטו באש. אחרים הביאו דליי מים מהבאר, ולאחר מאמץ לא קטן הצליחו לכבות את השרפה. רוב החיטה הפכה לאפר, ומיעוטה נחרכה ונרטבה מהמים – היא כבר לא היתה ראויה לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה.
אחרי שכיבו את השריפה הם התפנו לטפל באבא:
"אנטון, אנטון, כפרה על החיטה, איך כך קופצים לתוך האש? זה חטא כלפי האב והבן גם יחד,"
יוחאן סינן קללה בגרמנית, והתיישב בתוך כל הבלגן לכתוב דין וחשבון לממונים עליו. אנשים טובים העלו את אבא על עגלה והביאו אותו ישר לבית החולים בעיר המחוז בוטושאני. לא היה טעם לנסוע לפרומושיקה כי את ד"ר סגל גירשו מהעיירה יחד עם כל היהודים.
בבית החולים כשקרעו מעליו במספריים את הבגדים החרוכים, התחוור שאבא נכווה בכל הצד הימני של גופו, ואילו בצד שמאל היתה לו כווייה רק בשיפולי הבטן. הוא שכב שם חודש ימים. אימא הלכה לבקר אותו פעם אחת, ולא יספה – אי-אפשר היה להשאיר את בעלי החיים ללא טיפול והשגחה. כששחררו אותו – איש לא חיכה לו, והוא עמד אובד עצות בדרך המובילה דרומה. בלית ברירה החל ללכת ברגל, דרך שעשה בחייו עשרות פעמים, אבל עתה, כשהפצעים טרם הגלידו לחלוטין, כל צעד גרם לו ייסורים. למזלו, לאחר מיספר קילומטרים, העלה אותו לעגלה איכר מהכפר פלאמאנזי. היום פלאמאמזי הוא עיר, אך באותם ימים היה עדיין כפר. לבסוף הגיע אבא לביתנו תשוש לחלוטין, ונזקק לימים אחדים כדי לחזור לכוחותיו. הוא כמעט שלא יצא מחצר ביתנו – הוא התבייש לראות את פניהם של חבריו בכפר, שברגע של חוסר תשומת לב הוא שבר את מטה לחמם.
אבל עוף השמיים הוליך את הקול שאנטון גראור השתקם, וכבר ראו אותו קוצר עשב לפרותיו. רק את זה היה צריך יוחאן הרשע – שמיהר לפרומושיקה ודרש שיגייסו אותו וישלחו אותו לחזית. אבא הראה לקצין את הצלקות על גופו, אבל אלו לא הרשימו אותו:
"כשהמולדת נלחמת בכוחות הרשע – גם פצועים ונכים מגויסים!"
"כוחות הרשע" היו, כמובן, הבולשביקים – רומניה פלשה יחד עם גרמניה לתוך ברית המועצות. כשגייסו את אבא, הארמיות הרומניות השנייה והרביעית כבר היו בשערי אודסה. את רוב המלאכה עשו הגרמנים, שהיו מאורגנים וממושמעים למופת, ואילו הרומנים צלעו אחריהם, אבל את השלטון על אודסה וסביבתה הטילו הגרמנים על רומניה, כמו בטרסניסטריה, אותו שטח שבין הדנייסטר והבוג שרומניה קיבלה מהגרמנים כפיצוי על קריעת טרנסילבניה ובסרביה מרומניה. הם עברו את הפרוט ביוני 1941, ובאוקטובר אותה שנה כבר היו באודסה. כיוון שאבא הצטרף ללוחמים רק בסוף ספטמבר, הוא כמעט לא הספיק להילחם, אבל הספיק להיות עד לשלטון הזוועות שהטילו בני עמנו בעיר האומללה ההיא: החיילים הרומנים המוזנחים והרעבים התנפלו על התושבים - בזזו ושדדו כל מה שנקרה בדרכם. באותו הלילה כבר הוציאו להורג כמה אלפי יהודים שברחו מבסרביה ומבוקובינה, וכן מי שהיה חשוד כקומוניסט – רובם יהודים. כל תושבי העיר נדרשו לעמוד לביקורת תעודות – מי שנשא שם יהודי, או היה חשוד כחייל סובייטי עריק – נכלא מיד ללא אוכל וללא שתייה.
המפקדה מוקמה בבניין הנ-ק-וו-ד, ומיד התייצבה שם זקנה אחת שהזהירה אותם כי הבניין ממוקש, היות שהבולשביקים הטמינו בו מלכודת מוות. המפקדה שלא רצתה להיפרד מהבניין הנוח בימים הקרים של הסתיו, ערכו חיפוש מרושל, והחליטו שהזקנה בדתה הכול מליבה. כשבוע אחרי שהתמקמו בבניין אירע פיצוץ ענק, והבניין קרס וקבר תחתיו כשבעים חיילים וקצינים. הוחלט מיד שהיהודים אשמים, ושיש לתלות מאה יהודים על כל חייל רומני הרוג, ומאתיים יהודים על כל קצין. היהודים הוצאו מהכלא ונתלו בכיכרות. מי ששפר גורלו – רק נורה.
התושבים המזועזעים החלו לברוח מהעיר. את אבא העבירו אל הכפר דלניק שליד אודסה, ורווח לו שלא יצטרך לראות את הזוועות המתבצעות בעיר. אבל הוא טעה טעות מרה – אלפי יהודים הובלו בשיירה לכפר הזה. הם נדחסו לתוך ארבעה מחסני תבואה ענקיים, והחיילים העלו אותם באש. אבא שמע וראה דברים מסמרי שיער – בצרחות אימים פרצו כמה צעירים את קירות העץ הבוערים של המחסנים ויצאו החוצה כלפידים חיים. נשים טיפסו אל החלונות הגבוהים וזרקו משם את ילדיהן. ילד אחד בן חמש נחת על הקרקע כשבגדיו חרוכים, והרים ידיים בתחינה. החיילים שקיבלו פקודה לירות בכל מי שיצליח להימלט מהתופת הבוערת, נצרו את האש למראה הילד האומלל. הקצין פלט קללה וירה כדור ישר במצחו של הפעוט. הוא נפל פרקדן, כשידיו פרושות לצדדים. באותו הרגע הרגיש אבא כאילו הרגו את ישו. הוא התיישב על הקרקע ופרץ בבכי. ואז פוצצו את המחסן הרביעי, וחלקי גופות עפו לכל רוח.
לא היה עוד כוח להביט אל הגיהינום הזה, ואבא התחיל לשרוט בציפורניו, שלא נגזרו ולא רוחצו מזה חודש, את גלדי הכוויות שעל גופו, והגוף החל לדמם. החיילים חשבו שהוא נפגע מכדור של אחד החיילים, והביאו את אבא בדחיפות אל החובש שקבע כי צריך לשלוח בדחיפות אל בית חולים שדה. משם שלחו אותו לבית חולים בבוטושאני, בו אושפז חודשיים קודם.
אבא הספיק לראות רק מקצתן של הזוועות. מכל חבריו בגדוד חזר מהמלחמה במרץ 1944 רק סטוינסקו – רוב חיילי הגדוד נהרגו בסטלינגרד, ואחר כך בעת הנסיגה המבוהלת מרוסיה חזרה לרומניה. מי שנשבה בידי הרוסים הוכנס למכלאות פתוחות בלי מים ובלי מזון – עד ששבק חיים מקור ומרעב. סטוינסקו סיפר לאבא על הגלייתם של היהודים שנותרו בחיים למולדובאנקה, לסלובודקה, לברזובקה ולבוגדנובקה – מאות קילומטרים בקור הנורא של דצמבר, כשהחיילים מפשיטים את מעיליהם ושודדים את מעט הרכוש שלקחו עימם. בהיעדר מעילים רבים קפאו למוות בדרך. מי שפיגר נורה מיד על ידי החיילים, ואחר כך נדרס בפרסות הסוסים. כל חנייה בדרך היתה עילה לאונס הנשים ולשוד הרכוש שעוד נותר על גופם של המסכנים. הקצינים – לא רק שלא מנעו את המעשים – הם עצמם השתתפו בהם. וכשסוף-סוף הגיעו אל הגטאות שבכפרים האלה – לא באו אל המנוחה ואל הנחלה אלא ממש אל "ממלכת המוות" – עשרות אלפים נרצחו ומתו מקור, מחלות ורעב, ואלפי שבויים רוסיים נדרשו לחפור קברים לגופות.
"אנטון," אמר סטוינסקו לאבא, "אתה מאושר שלא היית עֵד למה שראו עיניי. כל מה שאני מספר לך עשו האחים שלנו, הרומנים. הגרמנים בכלל לא התערבו – הם ראו כמה הצבא שלנו אכזרי כלפי היהודים, וסמכו עלינו בעיניים עצומות. האל הטוב לא יכול לעבור על הזוועות האלו לסדר היום – כשנסוגונו מרוסיה, איבדנו אלפים – כולנו ייחלנו שהמוות יבוא כבר ויגאל אותנו מהקור ומהרעב, ובעיקר מהפחד הנורא ששלט בכל. אבל זה לא כל העונש מהשמיים – הבולשביקים עכשיו שולטים בנו, ואנחנו נאכל הרבה קש: כל התבואה, הנפט, עצי היער, המחצבים – הכול יילך לרוסיה, ואנחנו נכרסם שורשים של עשבים. הם ישליטו עלינו טרור שלא ידענו כמותו גם בימי הלגיונרים."
אבא נפטר מסיבוכי הפציעות ב-1947, בדיוק כאשר המלך מיחאי נדרש להתפטר, והמפלגה הקומוניסטית הפכה להיות השלטת המדינה. לאושרו, הוא לא ראה איך הנבואה של סטוינסקו התגשמה: כל התוצרת של רומניה נשלחה לרוסיה כפיצוי על הפלישה, ובארץ שלדי אנשים התהלכו ברחובות ובטנם נפוחה מאכילת שורשי עשבים. האיכרים לא היו מוכנים לעבוד כי כל התבואה נלקחה מהם עם הבשלתה. סירוב לזרוע ולעבד – דיו לקבוע גזר דין מוות – הרבה איכרים נתלו ברחובות בטענה שהם קולאקים, מוצצי דמם של הפרולטרים. אחרים נשלחו לעבודות כפייה בתעלה שבין הדנובה לים השחור. חייבו אנשים להלשין על חבריהם ועל בני משפחתם – ואלה גם אלה – גורלם נחרץ. ארבעים וחמש שנים של גיהינום. גם פולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה היו תחת המגף הרוסי, אבל רומניה היתה האומללה מכולן, כי היא פלשה בתרועה גדולה לרוסיה ורצחה עשרות אלפי חיילים ואזרחים. רומניה הפכה לארץ הכי ענייה באירופה. מדפי החנויות היו ריקים, ורק מי שיכול היה להסתדר בשוק השחור (שעונשו היה מוות בתלייה!) הצליח להחזיק מעמד. ארבעים וחמש שנים של אימה – האם זה העונש שמגיע לנו? רק האל הטוב ובנו המושיע יודעים.
אבא אמר לי שהיה רוצה לראות את מורדי ברקוביץ' לפני מותו, לבקש ממנו סליחה, למרות שהוא עצמו לא עשה לו שום רע. הוא רצה גם להגיד למורדי שהגירוש מהכפר, ואחר כך מפרומושיקה בקיץ 1941, היה כמו קייטנה לעומת מה שהוא ראה באודסה. הוא רצה כל כך לפגוש אותו, אבל זה לא הסתייע. שמעתי שמורדי שרד את המחנה לעבודות כפייה, שאליו נשלח בזמן המלחמה, שמעתי שחזר ועשה חיל גם בבוטושאני, אלא שאז נטפלו אליו הקומוניסטים, והוא אמר לכולם 'תודה רבה', ונסע לפלסטינה, וזה מזל גדול, כי אילו נשאר כאן, היו נוהגים בו יותר גרוע מאיך שנהגו ביהודים הליגיונרים ואנטונסקו.
אז אתה מכיר את מוני, הבן של מורדי – בן כמה הוא היום? ודאי נושק לשבעים, ואולי כבר עבר את השבעים – התינוק מוני! ויש לו שָם שֵם חדש? בטח – למה שיסחוב אחריו את השם מכאן? והוא עושה שם חיל, כמו אבא שלו? תשמע אדון, אתה רואה שאני שורד איכשהו – חלב מהפרות, ביצים מהלול, בחגים נוחרים חזיר ומעשנים את בשרו לשבועות רבים – אני מסתדר, אבל אף פעם הפרוטה לא מצויה אצלי, ואני לובש בגדים מלפני ארבעים וחמישים שנה, ואלה מתרפטים – ממש בושה, הנה, המרפקים מגולים, והמכנסיים מטולאים, והחולצות כבר נעשו שקופות מרוב כביסות – אם ליבו של אדון מוני טוב עליי – שישלח לי קצת בגדים, שאוכל להתנאות בהם ביום ראשון בכנסייה. אה? מה אתה אומר, תגיד לו? שישלח ליואן גראור מהכפר קאמפני במחוז בוטושאני, ושהבן המושיע ישלח ברכה במעשי ידיו.
משה גרנות
אין לי הכוחות שהיו לי פעם, אבל אני מחזיק קצת חזירים, שתי פרות, תרנגולות ואווזים. לגן ירק אין לי כוחות, וגם קשה לי להתכופף. בחלקה שלי גדלים פרא העשבים, ואני קוצר אותם לפרות. כשקרב החורף אני קונה מהשכנים קמח תירס לעצמי, חציר לבהמות. חי בצמצום, אבל מודה לבן האלוהים על מה שיש לי, ולוואי שהבריאות שלי לא תתערער, כי אז... מוטב לא נדבר בזה.
יש לי בן אחד, יש לו אישה, שני ילדים, מומחה גדול במחשבים, גר בבוקרשט – פעם בשנה מצלצל, לפני חג המולד. ככה זה כשאתה נעשה חשוב, ההורים הזקנים שלך כבר לא מעניינים... אולי הוא אפילו מתבייש בנו...
בטח שאני זוכר את מורדי, ועוד איך אני זוכר – הוא לא היה גנדרן כמו אשתו, אדרבה, הוא היה בן חיל – היה רואה עגלה ששקעה בבוץ, היה שם כתף לחלץ אותה. איכר התקשה להעמיס על עצמו את שק התבואה, היה הוא מעמיס על עצמו את השק ושם בעגלה. והרי היו לו פועלים, ויכול היה לבקש – אבל הוא היה בן חיל, באמת, אפילו שהיה יהודי. סיפרו עליו שבשירותו הצבאי היה בחיל הפרשים, כמו שאמרתי – בן חיל. אבא שלי עבד אצלו, כי מהמשק הקטן שלנו היה קשה להתפרנס. אבא הועסק אצל מורדי כשוקל התבואה, ושוקל הקמח, כי אחוזים מהקמח היו צריכים לתת לבעל הטחנה. לאיכרים הרי לא היה כסף מזומן לשלם, אז הם נתנו חלק מהקמח, וכדי למנוע רמאויות – אבא שלי היה שוקל באמונה – גם מורדי וגם האיכרים סמכו עליו בעיניים עצומות. את הקמח היו מאפסנים במחסן גדול שהיה בחצר, מסדרים חיטה לחוד, שיפון לחוד, תירס לחוד. אחר כך היו באים סוחרים – רובם יהודים – וקונים את שקי הקמח בכסף מזומן.
ליד הטחנה החזיק מורדי גם חנות קטנה, שם מכר כחול לכביסה, סבון, נרות, וגם לחמניות, נקניקים, דג מלוח, ממתקים. דוכן המכירה היה אטרקציה בשביל בני הכפר, כי מלפנים היתה זכוכית, וניתן היה לראות מבחוץ את הסחורה. הקונה היה מצביע באצבע על מבוקשו, ומורדי, או וסילי שהחליף אותו בדרך כלל, היה מוציא משם, שוקל ומגיש לקונה. כסף מזומן כמעט שלא היה, ואני ראיתי פעם ילד מביא לווסילי שתי ביצים, ומקבל תמורתן תפוח מכוסה בשכבת סוכר. כשראיתי את הילד מלקק בתאווה גדולה את שכבת הסוכר הצהובה שעל התפוח – אחז אותי בולמוס, והחלטתי שאני חייב ללקק תפוח כזה, ויהי מה. רצתי הביתה, התגנבתי ללול והחבאתי בכיס שתי ביצים. אחר כך רצתי מהר אל החנות, והראיתי לווסילי מה שהבאתי.
"מה זה, יואן, מה אתה רוצה בתמורה?"
"תפוח מסוכר, כמו שנתת לדנילה."
"מאיפה הביצים?"
"מהלול."
"הרשו לך?"
התגמגמתי. ידעתי שאבא עובד במרחק של עשרים מטרים מהחנות, ווסילי יכול לחשוף בקלות את הגניבה. וסילי הביט על הפרצוף העצוב שלי, והחליט לשתף פעולה. הוא הושיט לי את התפוח המסוכר. לא היה ילד יותר מאושר ממני! לא התיישב אצלי במוח שלמורדי יש עשרות תפוחים מסוכרים כאלה, ומתי שהוא רוצה הוא יכול ללקק כאוות נפשו, ובכל זאת איננו נוגע בהם...
ליד הטחנה, המחסן והחנות היתה תמיד המולה – איכרים חיכו לתור שלהם לשקול את השקים ולטחון את התבואה, ובינתיים דיברו ביניהם בקול רם כדי להתגבר על רעש המנוע, פועלים נשאו שקים על הגב אל המחסן, נשים היו נכנסות לחנות לקנות סבון ומלח. אם רצית לדעת מה קורה בכפר, וגם מחוץ לכפר – הטחנה של מורדי היה המקום להתעדכן.
אפילו שגברת ברקוביץ' היתה מרוחקת, וניכר היה במבט שלה שהיא מזלזלת באיכרי הכפר – היא זכתה לאהדה כאשר התחילה ללמד את הנשים קרוא וכתוב. קצת נשים שבכפר היו מתרכזות בערב בכנסייה, ולומדות לחתום את שמן ולקרוא את האותיות הגדולות של כותרות העיתונים. גם אימא שלי השתתפה בשיעורים.
אבא היה לוקח עימו לעבודה את ארוחת הצהריים בצרור, ולא היה חוזר הביתה עד הערב. ביום קיץ אחד באמצע חודש יוני, אני רואה אותו בבית כבר בשעה שתיים. מה קרה?
"גירשו אותם..."
"את מי?"
"את היהודים, את הברקוביצ'ים. נתנו להם שלוש שעות לאסוף קצת רכוש ולהסתלק."
"הגרמנים?"
"כן, ויוחאן בראשם..."
"הטוחן הגרמני?"
"כן, הטוחן שניהל את הטחנה, זה שאכל מכף ידו של מורדי. לא יכולתי לראות אותו מעמיס על עגלה כמה שקים וכמה מזוודות, ויוצא לדרך עם אשתו והתינוק. כשאנשי הכפר התחילו לבזוז את הרכוש – באו עם עגלות והעמיסו שקים ורהיטים ופרודוקטים מהמכולת – לא יכולתי להסתכל, וברחתי הביתה."
באותו היום הביא יוחאן שני ז'נדרמים והעמיד אותם לשמור על מעט הרכוש שנשאר אחרי הביזה. הגרמנים מינו אותו למנהל הטחנה, וביקשו מאבא לחזור לעבוד שם. לאבא לא היתה ברירה – ממה נתפרנס? מה נאכל? שוב חזרו האיכרים להביא שקי חיטה, שיפון ותירס לטחנה, ואבא שוקל ורושם – הכול תחת עינו הפקוחה של יוחאן. בדרך כלל היתה העבודה מסתיימת בחמש-שש אחרי הצהריים. יום אחד היה עומס בעבודה, ויוחאן פקד על אבא להמשיך לעבוד בחושך. אבא הדליק עששית והתקרב כדי לראות את שנתות המאזניים. הוא נתקל במשהו ונפל עם העששית. אדי הבנזין התלקחו מיד, ותוך שניות היה כל הדגן שנאסף בחדר למאכולת אש. לרגע עמד אבא כמהופנט, ואז נכנס יוחאן וצעק עליו:
"רומני מטומטם, מה עשית?!"
אבא – שהבין את גודל האסון, שעבודת כפיים קשה של חודשים ירדה לטמיון – הבין שחייו אינם שווים כקליפת השום וברגע של ייאוש נורא הוא קפץ אל תוך האש. האיכרים, שנכנסו מבוהלים לתוך הטחנה, משכו את אבא מהאש, שפכו עליו מים, והניחו אותו בחצר. אחר כך נכנסו שוב אל תוך הטחנה חמושים באתים ובמחבטים וחבטו באש. אחרים הביאו דליי מים מהבאר, ולאחר מאמץ לא קטן הצליחו לכבות את השרפה. רוב החיטה הפכה לאפר, ומיעוטה נחרכה ונרטבה מהמים – היא כבר לא היתה ראויה לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה.
אחרי שכיבו את השריפה הם התפנו לטפל באבא:
"אנטון, אנטון, כפרה על החיטה, איך כך קופצים לתוך האש? זה חטא כלפי האב והבן גם יחד,"
יוחאן סינן קללה בגרמנית, והתיישב בתוך כל הבלגן לכתוב דין וחשבון לממונים עליו. אנשים טובים העלו את אבא על עגלה והביאו אותו ישר לבית החולים בעיר המחוז בוטושאני. לא היה טעם לנסוע לפרומושיקה כי את ד"ר סגל גירשו מהעיירה יחד עם כל היהודים.
בבית החולים כשקרעו מעליו במספריים את הבגדים החרוכים, התחוור שאבא נכווה בכל הצד הימני של גופו, ואילו בצד שמאל היתה לו כווייה רק בשיפולי הבטן. הוא שכב שם חודש ימים. אימא הלכה לבקר אותו פעם אחת, ולא יספה – אי-אפשר היה להשאיר את בעלי החיים ללא טיפול והשגחה. כששחררו אותו – איש לא חיכה לו, והוא עמד אובד עצות בדרך המובילה דרומה. בלית ברירה החל ללכת ברגל, דרך שעשה בחייו עשרות פעמים, אבל עתה, כשהפצעים טרם הגלידו לחלוטין, כל צעד גרם לו ייסורים. למזלו, לאחר מיספר קילומטרים, העלה אותו לעגלה איכר מהכפר פלאמאנזי. היום פלאמאמזי הוא עיר, אך באותם ימים היה עדיין כפר. לבסוף הגיע אבא לביתנו תשוש לחלוטין, ונזקק לימים אחדים כדי לחזור לכוחותיו. הוא כמעט שלא יצא מחצר ביתנו – הוא התבייש לראות את פניהם של חבריו בכפר, שברגע של חוסר תשומת לב הוא שבר את מטה לחמם.
אבל עוף השמיים הוליך את הקול שאנטון גראור השתקם, וכבר ראו אותו קוצר עשב לפרותיו. רק את זה היה צריך יוחאן הרשע – שמיהר לפרומושיקה ודרש שיגייסו אותו וישלחו אותו לחזית. אבא הראה לקצין את הצלקות על גופו, אבל אלו לא הרשימו אותו:
"כשהמולדת נלחמת בכוחות הרשע – גם פצועים ונכים מגויסים!"
"כוחות הרשע" היו, כמובן, הבולשביקים – רומניה פלשה יחד עם גרמניה לתוך ברית המועצות. כשגייסו את אבא, הארמיות הרומניות השנייה והרביעית כבר היו בשערי אודסה. את רוב המלאכה עשו הגרמנים, שהיו מאורגנים וממושמעים למופת, ואילו הרומנים צלעו אחריהם, אבל את השלטון על אודסה וסביבתה הטילו הגרמנים על רומניה, כמו בטרסניסטריה, אותו שטח שבין הדנייסטר והבוג שרומניה קיבלה מהגרמנים כפיצוי על קריעת טרנסילבניה ובסרביה מרומניה. הם עברו את הפרוט ביוני 1941, ובאוקטובר אותה שנה כבר היו באודסה. כיוון שאבא הצטרף ללוחמים רק בסוף ספטמבר, הוא כמעט לא הספיק להילחם, אבל הספיק להיות עד לשלטון הזוועות שהטילו בני עמנו בעיר האומללה ההיא: החיילים הרומנים המוזנחים והרעבים התנפלו על התושבים - בזזו ושדדו כל מה שנקרה בדרכם. באותו הלילה כבר הוציאו להורג כמה אלפי יהודים שברחו מבסרביה ומבוקובינה, וכן מי שהיה חשוד כקומוניסט – רובם יהודים. כל תושבי העיר נדרשו לעמוד לביקורת תעודות – מי שנשא שם יהודי, או היה חשוד כחייל סובייטי עריק – נכלא מיד ללא אוכל וללא שתייה.
המפקדה מוקמה בבניין הנ-ק-וו-ד, ומיד התייצבה שם זקנה אחת שהזהירה אותם כי הבניין ממוקש, היות שהבולשביקים הטמינו בו מלכודת מוות. המפקדה שלא רצתה להיפרד מהבניין הנוח בימים הקרים של הסתיו, ערכו חיפוש מרושל, והחליטו שהזקנה בדתה הכול מליבה. כשבוע אחרי שהתמקמו בבניין אירע פיצוץ ענק, והבניין קרס וקבר תחתיו כשבעים חיילים וקצינים. הוחלט מיד שהיהודים אשמים, ושיש לתלות מאה יהודים על כל חייל רומני הרוג, ומאתיים יהודים על כל קצין. היהודים הוצאו מהכלא ונתלו בכיכרות. מי ששפר גורלו – רק נורה.
התושבים המזועזעים החלו לברוח מהעיר. את אבא העבירו אל הכפר דלניק שליד אודסה, ורווח לו שלא יצטרך לראות את הזוועות המתבצעות בעיר. אבל הוא טעה טעות מרה – אלפי יהודים הובלו בשיירה לכפר הזה. הם נדחסו לתוך ארבעה מחסני תבואה ענקיים, והחיילים העלו אותם באש. אבא שמע וראה דברים מסמרי שיער – בצרחות אימים פרצו כמה צעירים את קירות העץ הבוערים של המחסנים ויצאו החוצה כלפידים חיים. נשים טיפסו אל החלונות הגבוהים וזרקו משם את ילדיהן. ילד אחד בן חמש נחת על הקרקע כשבגדיו חרוכים, והרים ידיים בתחינה. החיילים שקיבלו פקודה לירות בכל מי שיצליח להימלט מהתופת הבוערת, נצרו את האש למראה הילד האומלל. הקצין פלט קללה וירה כדור ישר במצחו של הפעוט. הוא נפל פרקדן, כשידיו פרושות לצדדים. באותו הרגע הרגיש אבא כאילו הרגו את ישו. הוא התיישב על הקרקע ופרץ בבכי. ואז פוצצו את המחסן הרביעי, וחלקי גופות עפו לכל רוח.
לא היה עוד כוח להביט אל הגיהינום הזה, ואבא התחיל לשרוט בציפורניו, שלא נגזרו ולא רוחצו מזה חודש, את גלדי הכוויות שעל גופו, והגוף החל לדמם. החיילים חשבו שהוא נפגע מכדור של אחד החיילים, והביאו את אבא בדחיפות אל החובש שקבע כי צריך לשלוח בדחיפות אל בית חולים שדה. משם שלחו אותו לבית חולים בבוטושאני, בו אושפז חודשיים קודם.
אבא הספיק לראות רק מקצתן של הזוועות. מכל חבריו בגדוד חזר מהמלחמה במרץ 1944 רק סטוינסקו – רוב חיילי הגדוד נהרגו בסטלינגרד, ואחר כך בעת הנסיגה המבוהלת מרוסיה חזרה לרומניה. מי שנשבה בידי הרוסים הוכנס למכלאות פתוחות בלי מים ובלי מזון – עד ששבק חיים מקור ומרעב. סטוינסקו סיפר לאבא על הגלייתם של היהודים שנותרו בחיים למולדובאנקה, לסלובודקה, לברזובקה ולבוגדנובקה – מאות קילומטרים בקור הנורא של דצמבר, כשהחיילים מפשיטים את מעיליהם ושודדים את מעט הרכוש שלקחו עימם. בהיעדר מעילים רבים קפאו למוות בדרך. מי שפיגר נורה מיד על ידי החיילים, ואחר כך נדרס בפרסות הסוסים. כל חנייה בדרך היתה עילה לאונס הנשים ולשוד הרכוש שעוד נותר על גופם של המסכנים. הקצינים – לא רק שלא מנעו את המעשים – הם עצמם השתתפו בהם. וכשסוף-סוף הגיעו אל הגטאות שבכפרים האלה – לא באו אל המנוחה ואל הנחלה אלא ממש אל "ממלכת המוות" – עשרות אלפים נרצחו ומתו מקור, מחלות ורעב, ואלפי שבויים רוסיים נדרשו לחפור קברים לגופות.
"אנטון," אמר סטוינסקו לאבא, "אתה מאושר שלא היית עֵד למה שראו עיניי. כל מה שאני מספר לך עשו האחים שלנו, הרומנים. הגרמנים בכלל לא התערבו – הם ראו כמה הצבא שלנו אכזרי כלפי היהודים, וסמכו עלינו בעיניים עצומות. האל הטוב לא יכול לעבור על הזוועות האלו לסדר היום – כשנסוגונו מרוסיה, איבדנו אלפים – כולנו ייחלנו שהמוות יבוא כבר ויגאל אותנו מהקור ומהרעב, ובעיקר מהפחד הנורא ששלט בכל. אבל זה לא כל העונש מהשמיים – הבולשביקים עכשיו שולטים בנו, ואנחנו נאכל הרבה קש: כל התבואה, הנפט, עצי היער, המחצבים – הכול יילך לרוסיה, ואנחנו נכרסם שורשים של עשבים. הם ישליטו עלינו טרור שלא ידענו כמותו גם בימי הלגיונרים."
אבא נפטר מסיבוכי הפציעות ב-1947, בדיוק כאשר המלך מיחאי נדרש להתפטר, והמפלגה הקומוניסטית הפכה להיות השלטת המדינה. לאושרו, הוא לא ראה איך הנבואה של סטוינסקו התגשמה: כל התוצרת של רומניה נשלחה לרוסיה כפיצוי על הפלישה, ובארץ שלדי אנשים התהלכו ברחובות ובטנם נפוחה מאכילת שורשי עשבים. האיכרים לא היו מוכנים לעבוד כי כל התבואה נלקחה מהם עם הבשלתה. סירוב לזרוע ולעבד – דיו לקבוע גזר דין מוות – הרבה איכרים נתלו ברחובות בטענה שהם קולאקים, מוצצי דמם של הפרולטרים. אחרים נשלחו לעבודות כפייה בתעלה שבין הדנובה לים השחור. חייבו אנשים להלשין על חבריהם ועל בני משפחתם – ואלה גם אלה – גורלם נחרץ. ארבעים וחמש שנים של גיהינום. גם פולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה היו תחת המגף הרוסי, אבל רומניה היתה האומללה מכולן, כי היא פלשה בתרועה גדולה לרוסיה ורצחה עשרות אלפי חיילים ואזרחים. רומניה הפכה לארץ הכי ענייה באירופה. מדפי החנויות היו ריקים, ורק מי שיכול היה להסתדר בשוק השחור (שעונשו היה מוות בתלייה!) הצליח להחזיק מעמד. ארבעים וחמש שנים של אימה – האם זה העונש שמגיע לנו? רק האל הטוב ובנו המושיע יודעים.
אבא אמר לי שהיה רוצה לראות את מורדי ברקוביץ' לפני מותו, לבקש ממנו סליחה, למרות שהוא עצמו לא עשה לו שום רע. הוא רצה גם להגיד למורדי שהגירוש מהכפר, ואחר כך מפרומושיקה בקיץ 1941, היה כמו קייטנה לעומת מה שהוא ראה באודסה. הוא רצה כל כך לפגוש אותו, אבל זה לא הסתייע. שמעתי שמורדי שרד את המחנה לעבודות כפייה, שאליו נשלח בזמן המלחמה, שמעתי שחזר ועשה חיל גם בבוטושאני, אלא שאז נטפלו אליו הקומוניסטים, והוא אמר לכולם 'תודה רבה', ונסע לפלסטינה, וזה מזל גדול, כי אילו נשאר כאן, היו נוהגים בו יותר גרוע מאיך שנהגו ביהודים הליגיונרים ואנטונסקו.
אז אתה מכיר את מוני, הבן של מורדי – בן כמה הוא היום? ודאי נושק לשבעים, ואולי כבר עבר את השבעים – התינוק מוני! ויש לו שָם שֵם חדש? בטח – למה שיסחוב אחריו את השם מכאן? והוא עושה שם חיל, כמו אבא שלו? תשמע אדון, אתה רואה שאני שורד איכשהו – חלב מהפרות, ביצים מהלול, בחגים נוחרים חזיר ומעשנים את בשרו לשבועות רבים – אני מסתדר, אבל אף פעם הפרוטה לא מצויה אצלי, ואני לובש בגדים מלפני ארבעים וחמישים שנה, ואלה מתרפטים – ממש בושה, הנה, המרפקים מגולים, והמכנסיים מטולאים, והחולצות כבר נעשו שקופות מרוב כביסות – אם ליבו של אדון מוני טוב עליי – שישלח לי קצת בגדים, שאוכל להתנאות בהם ביום ראשון בכנסייה. אה? מה אתה אומר, תגיד לו? שישלח ליואן גראור מהכפר קאמפני במחוז בוטושאני, ושהבן המושיע ישלח ברכה במעשי ידיו.
משה גרנות
עמירם רביב
הצליח לו
לאימי המנוחה שבאה מפולין, היה סיפור שסיפרה לי בילדותי. מעשה בגוי שחש שאין מתייחסים ואליו הוא חש חסר ערך. הוא מאד רצה להתפרסם ולזכות בהכרה, אך למרבה הצער הוא לא ניחן בשום כישורים מיוחדים או מעלות יוצאות דופן, גם לא נראה שהוא מוכן להשקיע מאמץ מיוחד לרכוש מיומנות, או לפתח קריירה.
יום אחד הוא קם ועשה מעשה והצית את הכנסייה הגדולה במרכז העיר. מאז נודע שמו ואכן הוא התפרסם "כאיש ששרף את הכנסייה הגדולה." אימי לא היתה פסיכולוגית. אבל כשבעים שנה אחרי שהיא סיפרה לי את הסיפור הזה נמצאו לו סימוכין מדעיים בתיאוריה שהציע פרופ' אריה קרוגלנסקי מאוניברסיטת מרילנד בארה"ב.
מדובר בתיאוריה quest for significance The )תיאוריית חיפוש המשמעותיות, או המאמץ להשגתה), העוסקת ברצון ובדחף להשגת תחושה של חשיבות וערך עצמי.
לדעתם של קרוגלנסקי ועמיתיו למחקר מדובר במושג אינטגרטיבי שמחבר את סך כל התפיסות העצמיות בתחומי חיים שונים ובעיקר מדגיש את המוטיבציה לשמר תחושה זו ולהעצימה. זהו צורך אנושי אוניברסלי, דהיינו, כל בני אדם באשר הם חשים בצורך להרגיש "שווים", בעלי ערך, ש"סופרים אותם״! ההבדלים הבין אישיים מתייחסים למידה ולעוצמת הדחף שיש לכל אחד על מנת להשיג את תחושת המשמעותיות. בני אדם שונים במידה השונה של השקעת מאמץ במילוי הצורך בהשגת משמעותיות. יש דרכים שונות, מקובלות חברתית, יותר או פחות, כדי להשיג משמעותיות זו. אבל באופן עקרוני, במרבית המקרים, כפי שגרס קזבלן: "בשביל כבוד צריך לעבוד!"
לכל חברה סולם ערכים משלה, המגדיר את המאפיינים של דברים שמספקים תחושת משמעותיות. דוגמה לכך היא מעמדו של ה"תלמיד החכם" בחברה היהודית המסורתית. גם בחברה החילונית (עדיין) הישגים בתחומי המדע, והאומנות מקנים מעמד של משמעותיות גבוהה הן בעיני האדם עצמו והן בעיני חבריו לקבוצה. בתרבויות רבות כסף ומעמד כלכלי בכיר "מעידים" על משמעותיות גבוהה. אבל אם תבחנו את מעמדם והתנהגותם של עשירים מפורסמים, בארה"ב למשל, תראו שהם לא מסתפקים במשמעותיות שמקנה להם כספם. אדרבא, הם עוסקים בפילנתרופיה, תורמים מכספם למטרות מוערכות חברתית וכך זוכים בהערכה נוספת, דהיינו, במשמעותיות נוספת.
אבל החשיבות הגדולה של תיאוריה זו שהיא מספקת פריזמה המסייעת להבנה מעמיקה יותר של שאלות הקשורות במופעים והתנהגויות של בני אדם בנסיבות שונות, לא רק כשיש להם כלים והם מצליחים לספק את הצורך שלהם במשמעותיות. מה קורה לאנשים שאינם מצליחים למלא את הצורך הזה? אלו שאולי לא מוכשרים דיים, לא נכונים להתאמץ ולפתח מיומנויות, או ליצור תוצרים בעלי ערך. יש לא מעט בני אדם שנסיבות חברתיות ניווטו אותם לשולי החברה, או כאלו שאינם מאמינים בכוחם להשיג משמעותיות בכלים מקובלים חברתית? אפשר להסביר בעזרת התיאוריה הרבה התנהגויות אנטי חברתיות ותופעות של הקצנה חברתית. כך למשל, ניתן לספק את הצורך במשמעותיות באמצעות השתייכות לקבוצות אידיאולוגיות אנטי ממסדיות החולקות אמונות קונספירטיביות המאפשרות לאנשים בשוליים החברתיים לחוש שהם חלק מגוף גדול המשדרג את מעמדם.
כדי לחדד את הנושא נדגים את מה שכולנו מכירים בתרבות העכשווית בישראל. מוכר הביטוי "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים." אחת הדרכים לספק את הצורך במשמעותיות עצמית היא להנמיך את הזולת. אם הזולת הוא "אפס", או מדמים אותו לדמות מוקצית מחמת מאוס, למשל מגדירים אותו "חמינאי של דורנו." היום כבר לא מסתפקים בלכנות אדם שהוא "זבל" אלא מדגישים שהוא "המיץ של הזבל." אפשר גם לפגוע במשמעותיות הזולת בדרך סימבולית – להושיב אותו על שרפרף נמוך...
בכוונה איני רוצה לנקוב בשם הדמות המסוימת שמוצגת בחדשות, המדגימה את הדברים (מה גם שהוא לא יחיד). ראו המאמרים השונים המתפרסמים בעיתונות המודפסת ומזכירים אותו ואת פגיעתו באנשים מכובדים וכך, למרות הביקורת, תורמים להעלאת קרנו והמשמעותיות שלו לפחות בעיני חבריו לדרך. כפסיכולוג אני מנוע אתית מלנתח את אישיותו של מי שלא איבחנתי באופן אישי ולומר מה לדעתי עומד בבסיס התנהגותו, אבל הצעתי לכם פריזמה תיאורטית לעשות זאת בעצמכם. אסתפק בהמשגה התיאורטית שפרסתי כאן.
מי שמעונין להרחיב את השכלתו בעניין זה, יכול לעיין בספר The quest for significance מאת אריה קרוגלנסקי ודן רביב (למרות שם המשפחה הזהה, אין לי שום קשר או היכרות אישית עם דן רביב).
עמירם רביב
יוסף עוזר
מרדכי הורביץ – הספרון "זיכרון השואה אינו מתפקד"
היה עורך דין, סופר ומשורר ישראלי. כאשר השתתפתי בערב קריאת שירה ב"צוותא" בתל אביב, בשנות התשעים, הזמין אותי לשוחח ולקרוא יחד. במפגש המרתק הכרתי אישיות מרשימה. באותו מפגש קבלתי ממנו ספרון דק בן שישה-עשר עמודים: "זיכרון השואה אינו מתפקד".
לאחרונה רציתי לראות אם הדברים הנאמרים בו תועדו באינטרנט. לא. הספרון לא ניתן לקריאה. החלטתי להעתיקו למחשב ולבקש מהמפעל המופלא לשימור הספרות העברית, "פרוייקט בן יהודה", לצרפו למען הדורות הבאים. קיבלתי תשובה חיובית וניגשתי לעבודה. ישנם היום אמצעים שמקלים על משימה לא קלה כל כך... להקליד כמה אלפי מילים.
חשיבות הספרון היא בניתוח הייחודי של מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל והקשת העבר כלפי המודעות של מנהיגיה לביטחון היהודים בארץ ישראל על רקע ניסיון העבר והשואה במיוחד.
בסיום הספרון, בעמוד 16, חוזה מרדכי הורביץ את סכנת האויבים המקיפים את מדינת ישראל –שם מופיעה השורה שרבים מייחסים לרעייתו, הלא היא נעמי שמר, אך מקורה בספרון זה.
שלחתי את הספרון המוקלד והמצולם לפרוייקט בן יהודה והספרון מתועד כראוי כאן:
https://benyehuda.org/read/53323
בסופה של הפיסקה הלפני אחרונה נאמרים דבריו הנבואיים שבגינם עמלתי להנציח את הספרון:
"הישראלים יוכלו לחסוך לעצמם סבל רב ואבידות כבדות לאין ערוך מכל מה שהיה ידוע עד כה, אם הם יתעשתו ויעברו למשטר של יצירת ואגירת עוצמה. המדובר אינו בעוד מלחמה אחת, אלא במלחמת השמד בעזרת גורמים עצומים בעולם ביניהם כאלה אשר בעבר תמכו בישראל. הדבר עומד להתרחש תוך שנים ספורות. המאמץ הדרוש כדי להיות מוכנים הפעם, לשם שינוי, חייב להיות אינטנסיבי מאוד, ענייני וחסר פניות, אחרת צה"ל יעשה הרבה מעשי גבורה שיונצחו על ידי יהודי ארצות הברית עד שתצלצל גם שעתם הם. אין ספק כי הישראלים עדיין מסוגלים לבצע את המאמץ הדרוש. יש להם העיקר – זו החיוניות הדרושה לכך. מה שאין בהם – זה הניקיון הפנימי הדרוש כדי לאפשר את שיתוף הפעולה חסר הפניות אשר בו תלוייה הצלחת המאמץ. הישראלים קורצו מחומר זול ווולגארי מדי. אבל גם הפחמן הוא חומר זול וולגארי, אשר בתנאים מתאימים של טמפרטורה ולחץ יכול ליהפך ליהלום. אפשר להבטיח לישראלים בוודאות גמורה תנאי לחץ וטמפרטורה כאלה בעתיד הקרוב, שיתנו אף להם הזדמנות ליהפך ליהלומים, או בכל אופן למשהו נקי דיו וחזק דיו כדי להתקיים. עליהם לזכור את השואה לא יום אחד בשנה אלא דבר יום ביומו כדי שתמיד יהיה לנגד עיניהם הגורל הצפוי להם. וגם זה עוד לא ייתן להם מושג נכון. כל גוי ודרכו ברצח. הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל. אם אי פעם ניפול בידי הערבים, אנו עוד נתגעגע לגאזים הטובים והסטריליים של הגרמנים..."
יהי זכר האיש ודבריו חקוקים בשכלי מנהיגינו הצבאיים, המדיניים, ה...מחזאים, ה...סופרים, המשוררים, וכל אשר רוח טובה בו.
יוסף עוזר
מיכל סנונית – מרוב אהבות / פוצ'ו – מרוב הזיות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
א פ ש ר ו י ו ת ת נ ו ע ה
לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי רוֹאָהּ אוֹתְךָ,
גֶּבֶר בֵּין כּוֹכְבֵי הַיְּקוּם,
בּוֹדֵק אֶפְשָׁרוּיוֹת תְּנוּעָה,
תָּלוּי בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ
נִדְמֵיתָ לְגַלְגַּל הַצָּלָה.
לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי
אֵיזוֹ בַּת מַזָּל אֲנִי שֶׁאַתָּה
גֶּבֶר בֵּין כּוֹכְבֵי הַיְּקוּם,
תָּלוּי מֵעָלַי,
נְקֻדָּה קְטַנָּה שֶׁכְּמוֹתִי
בְּמֶרְחַק שְׁנוֹת אוֹר.
מִי צַר אוֹתְךָ צָלוּל וּמֻשְׁלָם כָּל כָּךְ?
מִי קבע אוֹתְךָ כָּךְ בְּחֶשְׁכַת אִישׁוֹנַי?
אַתָּה בּוֹדֵק אֶפְשָׁרוּיוֹת תְּנוּעָה,
שָׁעָה שֶׁאֲנִי, אֵינִי מְעִזָּה לַעֲשׂוֹת
אֲפִילּוּ צַעַד אֶחָד קָטָן, פֶּן אַחְמִיץ
אֶת רִגְעֵי נְפִילָתְךָ
הַיְשֵׁר לִזְרוֹעוֹתַי.
**
אַל חֲשָׁשׁ, לֹא אֶפֹּל לִזְרוֹעוֹתַיִךְ
וְלֹא אֶשְׁבֹּר אֶת עָצְמוֹתַיִךְ
כִּי נַפְשִׁי, אֲנִי מוֹדֶה, הִיא עוֹד סוֹעֶרֶת
בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַלּוֹפְתוֹת שֶׁל הָאַחֶרֶת.
א ג ד ה
אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבִכְיִי יִשְׁטֹף אוֹתְךָ כְּנָהָר.
אַל תִּפְנֶה מִמֶּנּוּ
אַל תַּעֲזֹב
אֱסֹף אוֹתוֹ בְּיָדֶיךָ
הִתְעַטֵּף בּוֹ
שְׁתֵה מִמֶּנּוּ בִּגְבֹר צִמְאוֹנְךָ.
וַאֲנִי אֶקְטַן וְאֶקְטַן
עַד לַפְּרדָה.
וְאַחַר כָּךְ אֶגְדַּל וְאֶגְדַּל
וְאֶהְיֶה לְאִשָּׁה
בּוֹכִיָּה
וּמֻשְׁלֶמֶת
וּבִכְיִי יִשְּׁטוף כַּנָּהָר
וְאַתָּה תֹּאהַב אוֹתִי
כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָהַב
גֶּבֶר אִשָּׁה.
וּבֶגֶד הַיְּרֹקֶת שֶׁל הַנָּהָר
יַעֲטֹף אֶת שְׁנֵינוּ
וְנהָפוךְ
לְאַגָּדָה.
**
אַלְלַי אֲהוּבָתִי הַבּוֹכִיָּה וְהַמֻּשְׁלֶמֶת
כַּמָּה חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא אִלֶּמֶת
וְאַתְּ אַף פַּעַם לֹא שׁוֹתֶקֶת וְלֹא שׁוֹכַחַת
לִשְׁלֹחַ אוֹתִי לַשּׁוּק, לַחֲנוּת, אוֹ לְבֵית-הַמִּרְקַחַת.
ל י ל ה ל י ל ה ל א ה
בְּשׁוֹכְבִי וּבְקוּמִי אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת בִּכְיָהּ שֶׁל לֵאָה.
הָאַשְׁמָה אֵינָהּ בָּהּ,
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְיַעֲקֹב
שֶׁקָּנָה אֶת בְּכוֹרָתוֹ בְּכָזָב
וְעַכְשָׁיו הוּא מְתַנֶּה אֲהָבִים
עִם אֲחוֹתָהּ
כָּאֵלּוּ מָצָא בּוֹר שֶׁל זָהָב.
אֲבָל קוֹלִי אוֹבֵד בַּמָּקוֹם בּוֹ
הוֹלְכִים לְאִבּוּד דְּבָרִים יְקָרִים.
וְאֵינִי יְכוֹלָה לְתַקֵּן סִפּוּרִים
יְשָׁנִים.
אֲפִילּוּ לֹא אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל לֵאָה.
**
בְּאוֹתוֹ לֵיל חֲתֻנָּה בּוֹ חִפַּשְׂתִּי אֶת מוֹתִי
כַּאֲשֶׁר יַעְנְקָלֶה גִּיסִי בָּעַל אֶת לֵאָה אֲחוֹתִי
אָמַר לִי אַבָּא: "אַל תִּדְאֲגִי, עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אַתְּ תִּהְיִי הַכַּלָּה''
מַזָּל שֶׁאֲנִי כְּבָר רְגִילָה לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן בְּתוּלָה...
ה ת כ ו ו נ ו ת
גּוּפִי מִתְכּוונֵן,
נִדְרַךְ כְּמֵיתָר לִצְלִילֶיךָ.
וְאֵין לו דָּבָר
אַף לֹא דָּבָר
שֶׁאֵינוֹ
מִמְּךָ
וְאֵינוֹ אֵלֶיךָ,
וְאֵינוֹ
מִמֶּנִּי
הִנְנִי
הִנְנִי.
**
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁכֻּלֵּךְ מִמֶּנִּי
רַק כְּדֵי שֶׁאַגִּיד אוֹ אֶצְעַק ''הִנְנִי!''
אֲבָל אֲנִי בַּעַל נִסָּיוֹן הֲרֵינִי,
לָכֵן אַעֲדִיף שֶׁתַּחְשְׁבִי שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי.
א פ ש ר ו י ו ת ת נ ו ע ה
לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי רוֹאָהּ אוֹתְךָ,
גֶּבֶר בֵּין כּוֹכְבֵי הַיְּקוּם,
בּוֹדֵק אֶפְשָׁרוּיוֹת תְּנוּעָה,
תָּלוּי בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ
נִדְמֵיתָ לְגַלְגַּל הַצָּלָה.
לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי
אֵיזוֹ בַּת מַזָּל אֲנִי שֶׁאַתָּה
גֶּבֶר בֵּין כּוֹכְבֵי הַיְּקוּם,
תָּלוּי מֵעָלַי,
נְקֻדָּה קְטַנָּה שֶׁכְּמוֹתִי
בְּמֶרְחַק שְׁנוֹת אוֹר.
מִי צַר אוֹתְךָ צָלוּל וּמֻשְׁלָם כָּל כָּךְ?
מִי קבע אוֹתְךָ כָּךְ בְּחֶשְׁכַת אִישׁוֹנַי?
אַתָּה בּוֹדֵק אֶפְשָׁרוּיוֹת תְּנוּעָה,
שָׁעָה שֶׁאֲנִי, אֵינִי מְעִזָּה לַעֲשׂוֹת
אֲפִילּוּ צַעַד אֶחָד קָטָן, פֶּן אַחְמִיץ
אֶת רִגְעֵי נְפִילָתְךָ
הַיְשֵׁר לִזְרוֹעוֹתַי.
**
אַל חֲשָׁשׁ, לֹא אֶפֹּל לִזְרוֹעוֹתַיִךְ
וְלֹא אֶשְׁבֹּר אֶת עָצְמוֹתַיִךְ
כִּי נַפְשִׁי, אֲנִי מוֹדֶה, הִיא עוֹד סוֹעֶרֶת
בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַלּוֹפְתוֹת שֶׁל הָאַחֶרֶת.
א ג ד ה
אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבִכְיִי יִשְׁטֹף אוֹתְךָ כְּנָהָר.
אַל תִּפְנֶה מִמֶּנּוּ
אַל תַּעֲזֹב
אֱסֹף אוֹתוֹ בְּיָדֶיךָ
הִתְעַטֵּף בּוֹ
שְׁתֵה מִמֶּנּוּ בִּגְבֹר צִמְאוֹנְךָ.
וַאֲנִי אֶקְטַן וְאֶקְטַן
עַד לַפְּרדָה.
וְאַחַר כָּךְ אֶגְדַּל וְאֶגְדַּל
וְאֶהְיֶה לְאִשָּׁה
בּוֹכִיָּה
וּמֻשְׁלֶמֶת
וּבִכְיִי יִשְּׁטוף כַּנָּהָר
וְאַתָּה תֹּאהַב אוֹתִי
כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָהַב
גֶּבֶר אִשָּׁה.
וּבֶגֶד הַיְּרֹקֶת שֶׁל הַנָּהָר
יַעֲטֹף אֶת שְׁנֵינוּ
וְנהָפוךְ
לְאַגָּדָה.
**
אַלְלַי אֲהוּבָתִי הַבּוֹכִיָּה וְהַמֻּשְׁלֶמֶת
כַּמָּה חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא אִלֶּמֶת
וְאַתְּ אַף פַּעַם לֹא שׁוֹתֶקֶת וְלֹא שׁוֹכַחַת
לִשְׁלֹחַ אוֹתִי לַשּׁוּק, לַחֲנוּת, אוֹ לְבֵית-הַמִּרְקַחַת.
ל י ל ה ל י ל ה ל א ה
בְּשׁוֹכְבִי וּבְקוּמִי אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת בִּכְיָהּ שֶׁל לֵאָה.
הָאַשְׁמָה אֵינָהּ בָּהּ,
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְיַעֲקֹב
שֶׁקָּנָה אֶת בְּכוֹרָתוֹ בְּכָזָב
וְעַכְשָׁיו הוּא מְתַנֶּה אֲהָבִים
עִם אֲחוֹתָהּ
כָּאֵלּוּ מָצָא בּוֹר שֶׁל זָהָב.
אֲבָל קוֹלִי אוֹבֵד בַּמָּקוֹם בּוֹ
הוֹלְכִים לְאִבּוּד דְּבָרִים יְקָרִים.
וְאֵינִי יְכוֹלָה לְתַקֵּן סִפּוּרִים
יְשָׁנִים.
אֲפִילּוּ לֹא אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל לֵאָה.
**
בְּאוֹתוֹ לֵיל חֲתֻנָּה בּוֹ חִפַּשְׂתִּי אֶת מוֹתִי
כַּאֲשֶׁר יַעְנְקָלֶה גִּיסִי בָּעַל אֶת לֵאָה אֲחוֹתִי
אָמַר לִי אַבָּא: "אַל תִּדְאֲגִי, עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אַתְּ תִּהְיִי הַכַּלָּה''
מַזָּל שֶׁאֲנִי כְּבָר רְגִילָה לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן בְּתוּלָה...
ה ת כ ו ו נ ו ת
גּוּפִי מִתְכּוונֵן,
נִדְרַךְ כְּמֵיתָר לִצְלִילֶיךָ.
וְאֵין לו דָּבָר
אַף לֹא דָּבָר
שֶׁאֵינוֹ
מִמְּךָ
וְאֵינוֹ אֵלֶיךָ,
וְאֵינוֹ
מִמֶּנִּי
הִנְנִי
הִנְנִי.
**
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁכֻּלֵּךְ מִמֶּנִּי
רַק כְּדֵי שֶׁאַגִּיד אוֹ אֶצְעַק ''הִנְנִי!''
אֲבָל אֲנִי בַּעַל נִסָּיוֹן הֲרֵינִי,
לָכֵן אַעֲדִיף שֶׁתַּחְשְׁבִי שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי.
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק שלושים ושניים
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלושים ושניים
עוד על בנות. מסע במורג.
הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
"בקיצור," אמר צבי, "אתה חושב שאם נגעת לאיה אז אתה כבר יודע הכול? אידיוט שכמוך! אורי ואני קראנו ספרים אצל סבא שלו, וראינו תמונות! קראת את 'השאלה המינית' של אַבְגוּסט פוֹרֶל? אתה בכלל יודע מה קורה לבנות כשהן מתבגרות?"
"אני יודע אַחְסַן מִינַכּ גם בלי לקרוא בספרים," אמר גיורא.
"אתה," לעג לו צבי, "אתה אפילו לא יודע מה זה רגש נחיתות! אתה לא יודע שבנות יש להן רגש נחיתות בגלל מה שחסר להן! אפילו לשירלי טמפל – "
"לי יש רגש נחיתות ולא חסר לי כלום!" תרמתי את חלקי במין התלוצצות לא מוצלחת.
"כך אתה חושב, אורי!" קבע צבי, "אבל עוד הרבה דברים חסרים לך. אתה טיפוס רכרוכי. זהיר. כמו בת. רזֶה, ועדין. אין לך אפילו שערה אחת על החזה! בטח גם לא על הקטן! לא פלא שאף בת לא אוהבת אותך!"
"גם לא מי שהוא חושב עליה כל היום!" העיר גיורא בשמחה לאיד.
לפתע עשו יד אחת נגדי.
"בנות אוהבות בנים שעירי-חזה מפני שהם הכי מושכים וגבריים!" המשיך צבי להתפלסף, "ויביאו להן ילדים חזקים שיוכלו לנצח במלחמת הקיום!"
אכן, עניין השיער על החזה הציק לי מאוד. מטבעי אני לא שעיר (אם כי שערות ראשי עודן כולן עליי), וגם כיום יש לי מעט מאוד שערות על החזה. אני דליל. ואצל איש שמן כמוני זה בכלל לא מראה מרהיב. אבל בנעוריי גרם לי המחסור בשׂער-חזה סבל נורא. אני יודע שהדבר נשמע דבילי ואפילו בלתי-מוסרי – שבאותן שנים הרות-גורל, לאחר השמדת רוב יהודי אירופה, והפליטים שהגיעו לכאן, ומלחמת העצמאות שנפלו בה צעירים כה רבים – אצלי, אחד הדברים החשובים ביותר שהעסיקו אותי ושנִראו לי כקובעים את כל עתידי – היה אִם צמחה לי או לא – עוד שערה אחת על החזה הצר שלי.
חזה שעיר שמבצבץ מבעד לחולצה פתוחה היה סימן מובהק לגבריות. ואני הייתי משוכנע כי אילו התברכתי בחזה שעיר היתה נלי מתאהבת בי ונמשכת אליי ונעשית חברה שלי, כמו כלום, כמו במגנט.
אני האמנתי, אולי בהשפעת דבריו של צבי, שבן אמיתי, גברי, הוא כמו מגנט. וכי מבלי שיתאמץ, רק מעצם טבעו – הבנות נמשכות אליו.
בכלל, צבי היה חסיד גדול של מגנטים. הם מילאו תפקיד חשוב בתגליות ובהמצאות המדעיות שלו.
"אתם חושבים רק על גסויות!" רציתי להגיד, "באהבה אמיתית הבת היא קדושה, ומעריצים אותה. וכשרואים אותה, נעשה חם בלב – "
אבל לא אמרתי. אני לא חשתי שהם גסים כל-כך. חשבתי שבסתר-ליבם גם הם אוהבים את נלי באותה חרדת קודש, כמוני. הייתי נער מאוד מופנם, ושרוי לא פעם במעין הזייה-בהקִיץ. בשקט הכחול של הבריכה (כן, אנחנו עדיין בפרדס ליד הבִּירְכֶּה) רדפה אותי המחשבה – נניח שגיורא וצבי כלל אינם כאן, רק נלי, אני ונלי לבדנו במים הכחולים, הצלולים. והיא פורשת כלפיי את ידיה הצחורות ועיניה מביטות בי בתחינה אילמת, "אוּרי, אורי, מכל הכיתה אתה תהיה יום אחד האיש הידוע ביותר, המוצלח ביותר, ולכן אוהב אותך ואהיה שלך, תמיד. כי בעיניי אם אהובי יהיה גאון, אפילו עם רגש נחיתות כמו שלך, זה שווה פי כמה יותר מאשר אם יהיה גברי ותצמחנה לו הרבה שערות על החזה – "
"טוב," אמרתי, "עם איה זה בכלל לא קונץ. היא אוהבת להתחכך עם הבנים – "
"מה אתה חושב, שהן עשויות מזכוכית?" אמר צבי, "גם את נלי שלך אפשר לנשק, אם רוצים! וגם אותה יזיינו פעם, ועוד איך!"
הפניתי את פניי הצידה כדי שלא יראו כיצד הסמקתי ואד חם עולה מן החזה הנטול-שיער שלי לעבר גרוני, כמו רחצה באמבטיה חמה.
"עד העצם יזיינו אותה!"
כשאני אוהב, אז כל מילה שנאמרת בפניי על האהובה שלי גורמת לי ייסורים: כאילו גם לאחרים יש חלק בה או כאילו התנהגותי המוזרה מסגירה לעיניהם את כל חולשותיי. ועם זאת הם גורמים לי בעצם הזכרת שמה הרגשה כאילו משהו מן הנוכחות שלה נגע בי לרגע. וכלום יש תחושה נפלאה מזו? – וכך, מאושר ומבולבל וסוטר על פניו של צבי במחשבותיי –
"אם רוצים לאכול צהריים," אמרתי בקול הכי טבעי שיכולתי, "אז צריך כבר לזוז חזרה למלונה."
היה קריר בצל עץ השמוטי בעל העלווה הירוקה הסמיכה, והגזע שעליו מטפסות צורות יבשות של פטריות-עובש צהבהבות. אני קמתי ופניתי לצד הבריכה לאסוף את החפצים שלנו, וכאשר חזרתי עמדו גיורא וצבי זה מול זה כשני תרנגולים רגוזים, בידיהם ענפים מסוקסים ועקומים, מעין מקלות קפא"פ (קְרָב פנים אל פנים) מאולתרים, והם מסתייפים בחצי-צחוק חצי-רצינות.
"מה קרה?" שאלתי.
לא שמו לב אליי. אבל עד מהרה הבחנתי כי כשגיורא מכה הוא לוחש בשיניים הדוקות – "איה!" – וצבי בשפתיים חשוקות – "נלי!"
"איה!" – "נלי!"
"איה!" – "נלי!"
וכך עד שגיורא הצליח לשבור במכה חזקה מאוד את הענף שהניף לעומתו צבי, ואמר –
"ניצחתי!"
"מה זה צריך להיות?" חזרתי ושאלתי.
"סתם משחק טיפשי," ענה צבי כמו לצאת ידי חובה, משפשף את כפו הכואבת מרֶטט המכה.
אז לא הבנתי אבל היום, כשאני נזכר במעמד ההוא, עולה בדעתי הפתגם: "מחלקים את עור הדוב עוד בטרם ניצוד."
למשל, קרובה צעירה שלנו, שחתנה נטש אותה שבוע לפני החופה, נהגה להתווכח איתו אם כל קיץ יֵצאו כבקשתו לבקר אצל הוריו בארה"ב יחד עם הילדים שייוולדו להם, או לא. "אתה תיסע איתם, אני אֶשאר בארץ!" אמרה. ונִשארה לא רק בארץ אלא גם בלי חתן ועם עתיד של רווקה.
*
למשל, מה רבה היתה אכזבתי כאשר התברר לי כי לא אוכל לעוף.
אלה היו ימים כמעט לגמרי אחרים. האוויר שקוף וצלול יותר. כל דבר צבעו וטעמו עזים יותר: אודם האבטיחים המָלָ"לִיִים ומתיקותם (איש לא נואל אז לגדלם בהשקאה, כפי שעושים היום, כשהאבטיחים נפוחים ופריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי גרעינים), ניחוח תפוחי-הזהב (לא דִנגוּ את קליפתם, ואת השמוטי גידלו בפרדסי יפו, פתח-תקווה, כפר-סבא, גוש תל-מונד ובשרון עד חדרה, ולא באדמות הנגב על מי שופכין הקרויים קולחין, והיו בהם מתיקות, ציפה עסיסית וניחוח נהדר), ריח המלונים (לא קטפו אותם בעודם בוסר), געגועים לחמצמצות העגבניות (מהזן מֵרִימֶנְד, שכבר לא מגדלים אותו, ושהיה אפשר לקלוף את עגבניותיו הכרסתניות להכנת הסלט, או הבאלאדי), עסיס פלחי קלמנטינה זעירה ודקת-קליפה, ללא גרעינים, המתפקעת בנגיעת לשון. כן. סליחה. געגועים.
רציתי להשתחרר מהשפעתו של צבי ולא יכולתי. אבל ביום בו נודע לי כי לא נוכל לעוף – התחילה ראשיתו של ספק מכרסמת בי גם באשר להמצאותיו האחרות, ואותה שעה נזרע אולי זרע המשבר בידידותנו, משבר שהיה גם תחילתה המכאיבה של הפרידה מן השנים שבהן לא היה גבול להמצאות של דִימיוננו ולאמון אשר נתנו בהן.
שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו של צבי. במשעול החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם-ירק מעולף בחום, להציל את כפות-רגלינו מכווייה בחול הלוהט.
לאורך משעול החול התמשכה גדר עשויה עמודי ברזל ופרוצה פה ושם, והיא שהביאה בליבנו את מחשבת הטלפון והטלגרף. רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" (די ברור שאהבתי את החוברות הללו, שערך אינג'ינר בשם פיינסוד, ולימים נודע לי שגם הדוד שלי מהנדס-החשמל שהוסמך בצרפת היה כותב בה, והייתי מחכה בקוצר רוח להופעת כל חוברת חדשה עם הכותרת בכחול-עמוק והנייר הלבן, הקשה והמחוספס, והמאמרים על ממציאים ומגלי-עולם, וההוראות המפורטות, בליווי רישומים פשוטים וברורים, כיצד להתקין דברים כה רבים במו-ידינו ומחומרים שאפשר בנקל להשיגם).
חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרַאנָה (איזו מילה נפלאה! – גילינו בהתלהבות מילים כאלה, חזקות, שלעיתים עצם השימוש בהן יוצר תחושה פיסית של מגע עם החומר).
את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת.
רעיון הטלגרף היה מורכב יותר. אורכו של חוט-המשיכה צריך להיות כפול. גלגלת אחת אצלי, גלגלת שנייה בביתו של צבי. וכשרוצים לשלוח טלגרמה קושרים פתק לחוט ומסובבים ומסובבים את הגלגלת על צירה – עד שהטלגרמה מגיעה אל הבית האחר.
ובדימיוננו כבר ראינו את הפתקים הלבנבנים נוסעים בנחת על גבי הגדר החלודה, מעוררים סקרנות, והערצה לממציאים.
אספנו חוטים, אספנו גביעי קרטון ששימשו כאריזות-מזון. ערכנו ניסיונות התקשרות בין עצי הזית – וחדלנו. כי כרגיל, בטרם התחלנו להגשים תוכנית אחת (ולהתאכזב...) כבר פיצינו את עצמנו בתוכנית אחרת, נועזת ממנה, והפעם – לבנות אווירון.
ממש אווירון.
אווירון ממש.
עונות השנה היו חולפות ועוברות על פנינו לפי המשחקים בשדה הקמה. באביב היינו רצים בהיחבא בין השיבולים הגבוהות מאיתנו, כובשים לַבִּירִינְת של שבילים בג'ונגל הירוק. וכאשר שיחקנו מחבואים בין השיבולים היינו צולבים בריצה איש את המשעול הרמוס של חברו, שואפים קדימה ברגליים יחפות, חשים את חריקת קני הקמה הנכבשים תחת כפותינו. וכדי להסתיר עקבות – מנתרים הצידה ומתעופפים בזינוק כדג שקפץ מתוך ים השיבולים הירוק-עדיין, וכובשים נתיב חדש, נעלם.
אך אוי לנו אם נתפסנו בהשחתת הדגן, כי השיבולים הרמוסות על הקרקע היו אבודות לשיני המקצרה. ואכן, בימי הקציר הייתי עוקב שעה ארוכה אחר המקצרה שהולכת ומגלחת פס אחר פס את השדה ואגב כך מגלה את מקומות מחבואינו ושרידי השבילים הנסתרים.
שעות רבות הייתי מבלה ליד המכונה לכבישת החציר, שהיתה ניצבת בראש גבעה, סמוך לביתנו. פרד קשור-עיניים מאורוות האחוזה סבב על מקומו, יצולו מחובר לציר המניע את קרביה החורקים של המכונה. החציר היה מונף בקלשונים אל משפך-פח רחב בראש המכונה, ומתוך שרוול עשוי מסגרות-ברזל זחלו ובאו החבילות המלבניות ונפלטו בזו אחר זו, מדיפות ריח חמצמץ ומשכר, ריח חציר כבוש, כִּצְנִים קלוי בשמש וכבצק בתסיסתו.
ובשנה שבה היה השדה זרוע חיטה בלבד, הייתי יושב ומחכה על שפת הגורן, שעבדו בה בעיקר ערבים. משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשתינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיִש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.
ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המְזוֹרֶה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן.
ולרוץ יחף על פני שדה השלף, ולחוש בגבעולים הקטומים, היבשים, מתפצחים למגע כף-הרגל. שום דגדוג אחר, גם מן היפות בנשים שפינקו את כפות רגליי בקצות אצבעותיהן, לא נעם לי כל כך – גם לא התאילנדית החייכנית שעיסתה בחריצות את גופי הערום עד לקצות רגליי. מהתענוג הזה תפחתי והזדקרתי חרף כרסי הענקית שעוררה התפעמות במעסה, וכאשר הבחינה הקטנה בפגודה הנימולה שלי שאלה באנגלית בסיסית אם אני מעוניין בהרפיָה. חשבתי שביכולתה להפחית את הגירוי בלחיצה מיומנת, כמו ברפואה הסינית, ועניתי לתומי: "יֶס!" – מיד באו והתקינו לי... סליחה, מיד עלתה עליי שטוחת-החזה וקלטה אותי בתנוחת-כפפה ודהרה עליי כאילו אני סוס-המֵרוץ שלה, וחסר רק כובע-המצחייה לראשה. גמרתי בתוכה בלי קָנְדוֹן (בקולוניה, כלומר במושבה שלנו, לא היו אומרים קונדום) – בפחד גדול ובתקווה שהמעסות בבתי-המלון בבנגקוק נמצאות תחת פיקוח רפואי צמוד.
ואיך בכלל הגעתי למַסַג'? – בתור צאצא מיוחס של משפחות העלייה הראשונה נשלחתי לכנס ספרותי בינלאומי בבנגקוק להגן על עמדותיה הגזעניות והקולוניאליות של האימפריה הישראלית. לאחר שנחלתי כישלון חרוץ מול עליונותם המוסרית של הנציגים הפלסטיניים הכבושים, המנושלים והמדוכאים, שמשלחתם כללה גברת נמרצת אחת ממזרח-ירושלים ושלושה קצינים מוסווים של אש"ף, שנוכחותם הטילה פחד על באי הכנס, ושתי משוררות עבריות, אחת צולעת מפציעה בהפגנה במחסום קווטש והשנייה דווקא תומכת קיצונית של רפול, שתמיכתה בי הרעה את מצבי – העדפתי לרומם את מצב-רוחי על חשבון משרד החוץ ומשלמי המיסים בסדרת עיסויים שנעשו פרועים למדיי –
– ובסתיו, עם בוא המחרשה הגדולה, הרתומה לצמד סוסים, לרוץ על פני התלמים הטריים, הלחים, שצבעם חום, לקפוץ מתלם אל תלם בקרקע החריש המדיפה ריח אדמה טרי, ובעוד רגב אחד מתפורר תחת כובדה של כף-רגלך – וכבר אתה מתרומם על הרגבים המזדקרים לעומתך מן התלם הסמוך, שוקע בפריכותם הנעימה, הגמישה, ועף הלאה –
כאילו חלמת להמריא על פני השדות החרושים, בניתורים-ניתורים של רגלי-פלא מעופפות על פני רגבי העפר הטרי.
אהוד בן עזר
מנחם רהט
מרבין בשמחה: בפרוס אדר מתבשר עם ישראל ש-91% מכלל הישראלים מרוצים מחייהם כאן
בשורה טובה לעם ישראל: ירידה גוברת לרילוקיישן בחו"ל? סלידה מן הממסד? סקר הלמ"ס קובע כי רוב מדהים של הישראלים, דווקא מרוצים מחייהם כאן, מול התגשמות חזונות הנביאים בעניין קיבוץ הגלויות בארץ הטובה * ומי שלא רואה הוא או עיוור או כופר
אין כמו תחילתו לחודש אדר, חודש של מרבין בשמחה, כדי להתענג על נתון מרנין-לב, שעכשיו הוא גם לגמרי מדעי (ועוד נתייחס אליו בפירוט בהמשך): הרוב המכריע – ממש כך, 91%!!! – של אזרחי מדינת ישראל, מאושרים מחייהם כאן במדינת ישראל, למרות תעשיית הדיכדוך הסובייקטיבית והקשיים האובייקטיביים הנלווים לחיינו בתוך וילת הניסי ניסים שבלב הג'ונגל, מוקפת אריות ונחשים.
"לא ה-7 באוקטובר ולא המלחמה, לא איראן ולא החותים, לא ההפיכה המשטרית ולא חוק ההשתמטות, לא הפקקים ולא יוקר המחייה, פגעו באושרו של העם היושב בציון," מתפייט עיתון "הארץ" שהביא השבוע את הנתונים הללו מתוך פרסום של הלמ"ס, וניסה בדרכו שלו לערער עליהם לנוכח הקשיים שהוא אינו שוכח לתאר לעיני קוראיו.
הנתון המשמח הזה, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות השמאל הרדיקלי שמבטא מידי בוקר עיתון "הארץ". אבל הוא פירסם, די בגדול, את מדדי האושר הללו מבית מדרשה של הלמ"ס. ייאמר לזכותו של העיתון שנושא לשווא את שמה של הארץ הטובה, ומתאמץ שוב ושוב לצייר בשחור-משחור את חיינו כאן, כי הוא נשאר נאמן למחוייבותו הבסיסית של העיתון, כל עיתון, כפי שניסח אותה כבר ב-1890 עיתון ה"ניו יורק טיימס", כשקבע בלוגו שלו מחוייבותו 'להדפיס כל דבר הראוי לדפוס,' גם מה ש'לא נעים.' וכך, מתוך מחוייבות עיתונאית מקצועית נאלץ עיתונאי הארץ עופר אדרת להודות, אם כי בנימה מעט מלגלגת, כי '91% מהישראלים מרוצים מהחיים,' אבל מיד הוא נגרר לעמדה צינית: 'ממה אתם כל כך מאושרים?'
לנו אין שום תהיות כאלה. מי שמכיר שהוא חי כאן ועכשיו בארץ המובטחת בעידן האתחלתא שמתממשת לנגד עינינו, אינו יכול שלא להיות מאושר על שנפל בחלקו הזכות הנאדרה הזו של חיים יהודיים ב"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה."
ועל הבסיס הזה אנו מתוודעים לזכות נוספת שנפלה בחלקם של יושבי הארץ הזו בעידן הזה, לראות ממש בעיני הבשר שלנו חזונם של מקצת נביאי האמת: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת ירושלים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" – סצינה ציורית שאותה חזה כבר הנביא זכריה; או במילותיו של אדון הנביאים משה רבינו לגבי נס שיבת ציון וקיבוץ הגלויות: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ."
ומי שלא רואה את כל הניסים הללו, שאכן מעודדים את הישראלי המצוי, הוא בסך הכל או עיוור או כופר (ומן הסתם שייך ליתרת 9 האחוזים 'החמוצים', שרע להם כאן, ולגביהם תהה בפליאה ח"כ גולדקנופף: "מי רע לו כאן?")
הספקנים שבינינו בוודאי ירימו גבה: הייתכן נתון מדהים שכזה של 91 אחוזי אושר כאן ועכשיו? זה אמיתי?
מסתבר שכן. גם מחקר בינלאומי המבוסס על סקרי חברת הסקרים האמריקנית גאלופ, שבוצע ב-2024, הציב את ישראל במרומי סולם האושר של אזרחיה, יחסית לשאר מדינות העולם. עיבוד וניתוח מדוייק של הסקר הגלובאלי, שבוצע ב-30 מהמדינות המתקדמות בעולם, ובחן את מידת שביעות הרצון של האלפים שהשתתפו בו, על בסיס מדדי חופש אישי, תמיכה חברתית, בריאות, הכנסה ועודף, הציב שוב את ישראל (הסקר נערך אחת לכמה שנים), במקום החמישי בעולם במדד האושר העולמי.
בסקר זה קיבלה ישראל 7.35 נקודות אושר (מתוך 10), ממש בשורה אחת עם שוודיה (7.34 נק'), ורק ארבע מקומות לפני הראשונה בעולם – פינלנד (7.74), דנמרק (7.58) ואיסלנד (7.53), חמש דרגות לפני שווייץ הנייטרלית, שכבר 210 שנה, מאז 1815, לא ידעה מלחמה (וכיום עשירית ברשימה, עם 7.06 נק'), וגם לפני התשיעית ברשימה אוסטרליה (7.06), והשמינית לוקסמבורג (7.12) והשביעית נורווגיה (7.30), והשישית שבאה מיד אחרי ישראל – הולנד עם 7.32 נק'). ארה"ב הגדולה כלל לא נכללה בעשיריה הפותחת.
וזו אכן סיבה מצויינת לשמוח דווקא בימים אלה – בהם אנו מצווים לחיות במוד של 'מרבין בשמחה'.
לעובדה שרוב הישראלים מגדירים עצמם ימניים, יש משמעות סטטיסטית מבחינת מדד האושר. שכן מחקרים רבים, במדינות שונות, מעלים כי אנשי ימין (המכונים במחקרים הבינלאומיים במונח שמרנים), מאושרים יותר מאנשי שמאל (המכונים ליברלים). הסקרים מגלים שמדובר בנתון קשיח, שאין עליו עוררין. מאמר שפורסם באפריל 2025 ע"י חוקרים מאוניבסיטת ייל ומאוניברסיטת טאפטס, פסק כי "שמרנים אמריקאים נוטים לדרג את הבריאות הנפשית שלהם בצורה חיובית יותר מאשר יריביהם הליברלים."
תיאור מצב זה מעלה נתון עקבי, בלתי משתנה. סקר שנערך ב-2022 וכלל יותר מ-50 אלף משתתפים העלה כי "חצי מהשמרנים השיבו כי מצבם המנטאלי מצויין, לעומת 20% מהליברלים." ובסקר אחר עלה, כי 45% מהליברלים מעידים שמצבם המנטלי גרוע, לעומת 19% מהשמרנים.
נחזור למידת שביעות הרצון הגבוהה בקרב האזרחים כאן בארץ, על בסיס סקר של הלמ"ס בקרב 6,032 בני 20 ומעלה, נציגי כל המגזרים, כולל ערבים. מבין הנשאלים דיווחו 5,739 שהם מאושרים. אבל מה מידת האושר של כל אחד מהמגזרים?
מתברר שהיהודים מחזיקים בתחושת אושר גבוהה יותר מזו של הערבים: 92.8% יהודים לעומת 85.5% ערבים. נתון מפתיע לא פחות נרשם לגבי מגזרי החרדים והמתנחלים: 98% משני המגזרים הללו חיים כאן באושר. אחוז החילונים החיים כאן באושר הוא 91%, לרבות 91% מכלל תושבי מדינת תל אביב. 92% מתושבי גבול לבנון ו-91% מתושבי עוטף עזה, דיווחו שהם מאושרים.
באשר למצבם המשפחתי של המאושרים – 93.4% מהם אכן מאושרים. בקרב הרווקים, רק 90% מאמצים את ההגדרה מאושרים. בקרב המשפחות הגדולות, הכי מאושרים הם הורים לחמישה ילדים ויותר – 98.3%
ובנימה קצת פורימית: מה יעשה אם כן הישראלי שמבקש להגיע אל פסגת האושר? על בסיס נתוני הלמ"ס, קובע עיתונאי "הארץ" עופר אדרת שלשם כך עליך לעמוד בשלוש דרישות: להיות חרדי, בעל משפחה של חמישה ילדים או יותר – וגם 'מתנחל'...
מנחם רהט
אין כמו תחילתו לחודש אדר, חודש של מרבין בשמחה, כדי להתענג על נתון מרנין-לב, שעכשיו הוא גם לגמרי מדעי (ועוד נתייחס אליו בפירוט בהמשך): הרוב המכריע – ממש כך, 91%!!! – של אזרחי מדינת ישראל, מאושרים מחייהם כאן במדינת ישראל, למרות תעשיית הדיכדוך הסובייקטיבית והקשיים האובייקטיביים הנלווים לחיינו בתוך וילת הניסי ניסים שבלב הג'ונגל, מוקפת אריות ונחשים.
"לא ה-7 באוקטובר ולא המלחמה, לא איראן ולא החותים, לא ההפיכה המשטרית ולא חוק ההשתמטות, לא הפקקים ולא יוקר המחייה, פגעו באושרו של העם היושב בציון," מתפייט עיתון "הארץ" שהביא השבוע את הנתונים הללו מתוך פרסום של הלמ"ס, וניסה בדרכו שלו לערער עליהם לנוכח הקשיים שהוא אינו שוכח לתאר לעיני קוראיו.
הנתון המשמח הזה, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות השמאל הרדיקלי שמבטא מידי בוקר עיתון "הארץ". אבל הוא פירסם, די בגדול, את מדדי האושר הללו מבית מדרשה של הלמ"ס. ייאמר לזכותו של העיתון שנושא לשווא את שמה של הארץ הטובה, ומתאמץ שוב ושוב לצייר בשחור-משחור את חיינו כאן, כי הוא נשאר נאמן למחוייבותו הבסיסית של העיתון, כל עיתון, כפי שניסח אותה כבר ב-1890 עיתון ה"ניו יורק טיימס", כשקבע בלוגו שלו מחוייבותו 'להדפיס כל דבר הראוי לדפוס,' גם מה ש'לא נעים.' וכך, מתוך מחוייבות עיתונאית מקצועית נאלץ עיתונאי הארץ עופר אדרת להודות, אם כי בנימה מעט מלגלגת, כי '91% מהישראלים מרוצים מהחיים,' אבל מיד הוא נגרר לעמדה צינית: 'ממה אתם כל כך מאושרים?'
לנו אין שום תהיות כאלה. מי שמכיר שהוא חי כאן ועכשיו בארץ המובטחת בעידן האתחלתא שמתממשת לנגד עינינו, אינו יכול שלא להיות מאושר על שנפל בחלקו הזכות הנאדרה הזו של חיים יהודיים ב"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה."
ועל הבסיס הזה אנו מתוודעים לזכות נוספת שנפלה בחלקם של יושבי הארץ הזו בעידן הזה, לראות ממש בעיני הבשר שלנו חזונם של מקצת נביאי האמת: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת ירושלים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" – סצינה ציורית שאותה חזה כבר הנביא זכריה; או במילותיו של אדון הנביאים משה רבינו לגבי נס שיבת ציון וקיבוץ הגלויות: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ."
ומי שלא רואה את כל הניסים הללו, שאכן מעודדים את הישראלי המצוי, הוא בסך הכל או עיוור או כופר (ומן הסתם שייך ליתרת 9 האחוזים 'החמוצים', שרע להם כאן, ולגביהם תהה בפליאה ח"כ גולדקנופף: "מי רע לו כאן?")
הספקנים שבינינו בוודאי ירימו גבה: הייתכן נתון מדהים שכזה של 91 אחוזי אושר כאן ועכשיו? זה אמיתי?
מסתבר שכן. גם מחקר בינלאומי המבוסס על סקרי חברת הסקרים האמריקנית גאלופ, שבוצע ב-2024, הציב את ישראל במרומי סולם האושר של אזרחיה, יחסית לשאר מדינות העולם. עיבוד וניתוח מדוייק של הסקר הגלובאלי, שבוצע ב-30 מהמדינות המתקדמות בעולם, ובחן את מידת שביעות הרצון של האלפים שהשתתפו בו, על בסיס מדדי חופש אישי, תמיכה חברתית, בריאות, הכנסה ועודף, הציב שוב את ישראל (הסקר נערך אחת לכמה שנים), במקום החמישי בעולם במדד האושר העולמי.
בסקר זה קיבלה ישראל 7.35 נקודות אושר (מתוך 10), ממש בשורה אחת עם שוודיה (7.34 נק'), ורק ארבע מקומות לפני הראשונה בעולם – פינלנד (7.74), דנמרק (7.58) ואיסלנד (7.53), חמש דרגות לפני שווייץ הנייטרלית, שכבר 210 שנה, מאז 1815, לא ידעה מלחמה (וכיום עשירית ברשימה, עם 7.06 נק'), וגם לפני התשיעית ברשימה אוסטרליה (7.06), והשמינית לוקסמבורג (7.12) והשביעית נורווגיה (7.30), והשישית שבאה מיד אחרי ישראל – הולנד עם 7.32 נק'). ארה"ב הגדולה כלל לא נכללה בעשיריה הפותחת.
וזו אכן סיבה מצויינת לשמוח דווקא בימים אלה – בהם אנו מצווים לחיות במוד של 'מרבין בשמחה'.
לעובדה שרוב הישראלים מגדירים עצמם ימניים, יש משמעות סטטיסטית מבחינת מדד האושר. שכן מחקרים רבים, במדינות שונות, מעלים כי אנשי ימין (המכונים במחקרים הבינלאומיים במונח שמרנים), מאושרים יותר מאנשי שמאל (המכונים ליברלים). הסקרים מגלים שמדובר בנתון קשיח, שאין עליו עוררין. מאמר שפורסם באפריל 2025 ע"י חוקרים מאוניבסיטת ייל ומאוניברסיטת טאפטס, פסק כי "שמרנים אמריקאים נוטים לדרג את הבריאות הנפשית שלהם בצורה חיובית יותר מאשר יריביהם הליברלים."
תיאור מצב זה מעלה נתון עקבי, בלתי משתנה. סקר שנערך ב-2022 וכלל יותר מ-50 אלף משתתפים העלה כי "חצי מהשמרנים השיבו כי מצבם המנטאלי מצויין, לעומת 20% מהליברלים." ובסקר אחר עלה, כי 45% מהליברלים מעידים שמצבם המנטלי גרוע, לעומת 19% מהשמרנים.
נחזור למידת שביעות הרצון הגבוהה בקרב האזרחים כאן בארץ, על בסיס סקר של הלמ"ס בקרב 6,032 בני 20 ומעלה, נציגי כל המגזרים, כולל ערבים. מבין הנשאלים דיווחו 5,739 שהם מאושרים. אבל מה מידת האושר של כל אחד מהמגזרים?
מתברר שהיהודים מחזיקים בתחושת אושר גבוהה יותר מזו של הערבים: 92.8% יהודים לעומת 85.5% ערבים. נתון מפתיע לא פחות נרשם לגבי מגזרי החרדים והמתנחלים: 98% משני המגזרים הללו חיים כאן באושר. אחוז החילונים החיים כאן באושר הוא 91%, לרבות 91% מכלל תושבי מדינת תל אביב. 92% מתושבי גבול לבנון ו-91% מתושבי עוטף עזה, דיווחו שהם מאושרים.
באשר למצבם המשפחתי של המאושרים – 93.4% מהם אכן מאושרים. בקרב הרווקים, רק 90% מאמצים את ההגדרה מאושרים. בקרב המשפחות הגדולות, הכי מאושרים הם הורים לחמישה ילדים ויותר – 98.3%
ובנימה קצת פורימית: מה יעשה אם כן הישראלי שמבקש להגיע אל פסגת האושר? על בסיס נתוני הלמ"ס, קובע עיתונאי "הארץ" עופר אדרת שלשם כך עליך לעמוד בשלוש דרישות: להיות חרדי, בעל משפחה של חמישה ילדים או יותר – וגם 'מתנחל'...
מנחם רהט
נעמן כהן
תיקון
לאחר שבנימין גנץ טירפד את הניסיון לספח את בקעת הירדן ושטחי C ברוח חזונו ההיסטורי של יגאל פייקוביץ-אלון, (ויצחק רוביצוב-רבין), עשתה הממשלה תיקון היסטורי קל ברוח מה שנקרא בעבר "הציונות המעשית" ההיסטורית.
הממשלה אישרה לרשום בטאבו הישראלי את שטחי C ברחבי יו"ש ובקעת הירדן, והוקצו תקציבים גדולים לשם כך. לראשונה השטחים ימדדו, יוסדרו, וכל אחד יוכל לקנות דירות, מגרשים וכל דבר, כמו בכל מקום אחר בישראל.
לא רק זה, הערבים יצטרכו להוכיח את הבעלות שלהם, ורבים מהם המציאו אותה. מי שלא יוכיח בעלות (מולכ) – השטח יעבור לידי מדינת ישראל.
https://t.me/MyGPLANET/34873
"הציונות המעשית" היא היא שתקבע את גבול המדינה כפי שהיה בעבר.
צרת רבים חצי נחמה
תושבים במנהטן, ניו יורק, המומים לחלוטין לשמוע קריאה אסלאמית לתפילה מתנגנת ברמקולים בעוצמה גבוהה בזמן שהם הולכים ברחוב. "לא חשבתי בחיי שאשמע את זה באמצע ניו יורק." לֹא יְאוּמָן. אומרים הניו-יורקים.
https://x.com/VividProwess/status/2023155364577882476
אנחנו מאמינים. נאמר "צרת רבים נחמת טיפשים", ובכל זאת.
פרנצ'סקה אלבנזה היא ההוכחה שגזענות שולטת לא רק ברוב האוטומטי של מדינות חשוכות בגופי האו"ם, אלא היא סרטן שמשתלט על מחנה שנדמה לו שהוא נאור
פְרַנְצֵ'סְקָה פָּאוֹלָה אַלְבַּנֵזֶה. היא הסמל המהלך של השילוב המאוס והדחוי ביותר, בין גזענות לבין זכויות אדם. מאז חודש מאי 2022 מכהנת אלבנזה בתפקיד הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם לשטחים הפלסטיניים הכבושים. הכיצד ייתכן שמי שנושאת תפקיד בכיר בתחום זכויות האדם היא גם גזענית מוצהרת? התשובה פשוטה. יש זן אחד של גזענות שזוכה להכשר בינלאומי דווקא על ידי רבים, ואולי הרוב, של פעילי וארגוני זכויות האדם. ולזן הזה קוראים אנטישמיות.
בשבוע שעבר התקיים בדוחא שבקטאר כנס בחסות ערוץ "אל-ג'זירה". האורחים המרכזיים היו מנהיג חמאס חאלד משעל ושר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י, שרק לאחרונה הבריח מזוודה עם מיליוני דולרים לחיזבאללה. גם אלבנזה, נסיכת "ארגוני זכויות אדם", הציגה שם את משנתה. לא היתה לה מילה אחת בגנות חמאס, שראשיו קראו שוב ושוב להשמדת יהודים ולהשתלטות על העולם. ואף מילה על איראן, שרק לפני שבועות בודדים טבחה עשרות אלפי אזרחים שביקשו להשתחרר מכבלי הדיכוי.
אלבנזה פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לאל-ג'זירה. אין ספק שהשופר התקשורתי של האיסלאם הרצחני, שפעילים מקרבו, שקרויים עיתונאים, נחשפו כחברים בארגוני הטרור, הוא ערוץ כלבבה. "העובדה שבמקום לעצור את ישראל," אמרה אלבנזה, "רוב מדינות העולם חימשו אותה, סיפקו לה תירוצים פוליטיים, מטרייה פוליטית ותמיכה כלכלית, היא אתגר... אנחנו, מי שאינם שולטים בהון פיננסי עצום, לא באלגוריתמים ולא בנשק, מבינים כעת שכאנושות יש לנו אויב משותף."
מי זה בדיוק "אנחנו"?
זה מעניין לדבר בכנס של "אל-ג'זירה", ערוץ הבית של קטאר, על "אנחנו, שאיננו שולטים בהון פיננסי עצום." מי זה בדיוק "אנחנו"? הרי לפי עוד ועוד תחקירים, האחרון של FREE PRESS, קטאר השקיעה "כמעט 100 מיליארד דולר כדי לקנות השפעה בקונגרס, במכללות, במכוני מחקר ובתאגידים." הערוץ עצמו ממומן, כמעט לחלוטין, על ידי קטאר, בתקציב שנתי של כמיליארד דולר. אבל אצל אלבנזה זה הופך ל"אנחנו, שאיננו שולטים בהון פיננסי עצום." ולא, זו לא סאטירה.
ביום חמישי האחרון הגישה קרוליין ידאן, חברת האסיפה הלאומית בצרפת, שאילתה לשר החוץ, ז'אן-נואל בארו, בנוגע להמשך כהונתה של אלבנזה בתפקיד הבכיר באו"ם. בארו הגיב מיד, והודיע שבפתיחת המושב הקרוב של מועצת זכויות האדם, ב-23 בפברואר, מתכוונת צרפת להציג דרישה להדחתה של הגזענית שטיפסה לתפקיד הבכיר. מדינות נוספות באירופה הודיעו שהן מצטרפות לבקשה.
ידאן זכתה לגל תגובות כולל מה"לה מונד", עם הטענה המוזרה שמה פתאום, זה לא מה שאמרה אלבנזה, וזו לא היתה אמירה גזענית. "אמנסטי" פירסם הודעה שלפיה "מדינות אירופה חייבות לחזור בהן מהתקפות שערורייתיות נגד אלבנזה." אין צורך במבחן בהבנת הנאמר כדי להבין מה אמרה אלבנזה. היא פירסמה את הנוסח המלא בעצמה. היא לא דיברה על אף מדינה אחרת. רק על ישראל. מה גם שהביטוי, "אוייב משותף של האנושות," מוכר מהלקסיקון האנטישמי. פעם אמרו את זה על יהודים. עכשיו על מדינת היהודים.
ידאן הגיבה עם רשימה ארוכה של התבטאויות גזעניות של אלבנזה, לפני ואחרי 7 באוקטובר. הרי היא כבר פירסמה בעבר קריקטורה אנטי-ישראלית המתארת קורי עכביש המתפרסים ברחבי העולם עם שטרות ומטבעות זהב, דיברה על "הלובי היהודי", הצדיקה את טבח 7 באוקטובר, הטילה ספק בטענת האונס, ועוד ועוד. הילל נויר מנכ"ל UN WATCH, פירסם עוד ועוד תחקירים מפורטים על עלילותיה של אלבנזה, כולל פעילות במימון תומכי חמאס.
היו כבר ניסיונות להדיח את אלבנזה. ולמרות זאת, באפריל 2025 הוארך מינויה בשלוש שנים. "הניו-יורק טיימס" העניק לה כתבה אוהדת. וארגון זכויות האדם הגדול בעולם, HRW, גינה את ארה"ב שהטילה עליה סנקציות. הטרגדיה היא שגזענות שולטת לא רק ברוב האוטומטי של מדינות חשוכות בגופי האו"ם. היא סרטן שמשתלט על מחנה שנדמה לו שהוא נאור. והפער בין זכויות אדם לארגוני ופעילי זכויות אדם מעולם לא היה גדול יותר.
(בן דרור ימיני)
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14679742#google_vignette
מה שהחסיר בן דרור ימיני, הוא שלמרבה הצער נציגים של אותה "נאורות" קיימים גם בישראל.
המוזיאון הבריטי הסיר את המילה ''פלסטין''
מתצוגות על המזרח הקדום
המוסד מודה כי המונח, שהופיע על חלק מהמפות והשילוט, איבד את הניטרליות המקורית שלו. המוזיאון הבריטי הסיר את המילה "פלסטין" מתצוגות העוסקות במזרח הקדום, בעקבות תלונות.
מפות ולוחות מידע על מצרים העתיקה ועל הפיניקים יורדי הים סימנו את החוף המזרחי של הים התיכון כ"פלסטין", וחלק מהעמים תוארו כ"בעלי מוצא פלסטיני."
המוזיאון קיבל תלונות שלפיהן נעשה שימוש "רטרואקטיבי" במונח כדי לתאר אזורים וציוויליזציות שהתקיימו עוד לפני שטבעו אותו.
האוצרים הודו כי המילה אינה "משמעותית" כמונח גאוגרפי היסטורי, החלטה שמתקבלת על רקע ויכוח מתמשך סביב טענות היסטוריות לבעלות על קרקעות באזור.
חלק מהתצוגות על מצרים שונו וכעת הוסרו מהן איזכורים לפלסטין, ויש תוכניות לוודא שהמונח לא יופיע באופן אנכרוניסטי גם בלוחות מידע נוספים.
השינויים נעשו בעקבות מחקר קהל ולאחר שהועלו חששות מצד ארגון UK Lawyers for Israel, עמותה התנדבותית של עורכי דין.
במכתב לניקולס קולינן, מנהל המוזיאון, טען הארגון כי החלת שם אחד, פלסטין, באופן רטרואקטיבי על כל האזור לאורך אלפי שנים מוחקת שינויים היסטוריים ויוצרת רושם שגוי של רציפות.
עוד נכתב כי הדבר גם מוחק את ממלכות ישראל ויהודה, שקמו בערך משנת 1000 לפני הספירה, וממסגר מחדש בטעות את מוצאם של בני ישראל והעם היהודי כאילו נבע מפלסטין. המינוח שנבחר יוצר רושם של אזור עתיק ורציף בשם פלסטין.
האזור סביב החוף המזרחי של הים התיכון נשא לאורך השנים שמות שונים. אחד הקדומים והבולטים שבהם הוא כנען, והעם הכנעני מוזכר בטקסטים עתיקים משנת 1500 לפני הספירה בערך.
האזור נשלט לעיתים קרובות בידי כוחות קטנים יותר, בהם הפלשתים, וכתובת מצרית משנת 1200 לפני הספירה כוללת אחת האזכורים המוקדמים ביותר לממלכה בשם "ישראל". כמה מאות שנים לאחר מכן מופיע לראשונה השם "יהודה" בטקסט אשורי.
בהמשך התייחסו היוונים לארץ הפיניקים, באזור לבנון של ימינו. ההיסטוריון הרודוטוס נחשב למי שהזכיר לראשונה את פלסטין בכתב במאה החמישית לפני הספירה.
בהמשך שימש המונח לציון פרובינקיה באימפריות הרומית והביזנטית. האזור עבר ערביזציה לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית.
במאה ה-19 הפך השם פלסטין למונח גאוגרפי נפוץ וניטרלי לחלק הדרומי של הלבנט, אך המוזיאון מכיר כעת בכך שהמונח איבד את הניטרליות המקורית שלו.
עלו חששות מכך שהמוזיאון השתמש במונח, שלו כיום משמעות מודרנית ספציפית ומאוד פוליטית, בתצוגה מצרית המתייחסת לתקופה שבין 1700 ל־1500 לפני הספירה.
בתערוכה תואר עם החיקסוס, שמוצאו מדלתת הנילוס, כבעל "מוצא פלסטיני".
מפה שעסקה בתקופת הממלכה החדשה סומנה כבעייתית משום שהשתמשה באותו מונח גאוגרפי ותיארה את הכוחות המצריים כבעלי "שליטה בפלסטין". גם הציוויליזציה הפיניקית תוארה כמי שבסיסה בפלסטין.
לפי הידוע, הביטוי "מוצא פלסטיני" שונה בלוח החיקסוס ל"מוצא כנעני".
שינויים נוספים הובטחו במסגרת תוכנית האב של המוזיאון להצגה מחדש ולשחזור, והם ייושמו בשנים הקרובות. הלוחות נבחנים כל אחד לגופו.
דובר המוזיאון הבריטי מסר כי בגלריות המזרח התיכון, במפות המציגות אזורים תרבותיים עתיקים, המונח "כנען" הוא הרלוונטי ללבנט הדרומי במחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה.
עוד הוסיף כי המוזיאון משתמש במינוח של האו"ם במפות המציגות גבולות מודרניים, למשל עזה, הגדה המערבית, ישראל וירדן, ומתייחס ל"פלסטיני" כמזהה תרבותי או אתנוגרפי במקומות שבהם הדבר מתאים.
https://www.telegraph.co.uk/news/2026/02/14/british-museum-removes-palestine-references-from-ancient-mi/
https://rotter.net/forum/scoops1/932745.shtml
מה שהמוזיאון הבריטי אינו מציין ויש להדגישו כי אלוהים הערבי-אללה, קבע ששם הארץ הוא "ארץ ישראל (ליתר דיוק ארץ בני ישראל) ולא ארץ הפלישתים. הגרה זו יש לרשום על כל מפה.
עוד שתי הערות לגבי שמות האזור:
המושג "לבנט" הוא מושג אירופוצנטרי-צרפתי. משמעותו איפה שעולה וזורחת השמש. מזרח השמש כפי שנראה מאירופה.
המושג הערבי א-שאם הוא "שמאל" למי שעומד ופניו למזרח לעבר אבן השחורה במכה. ימין (תימן) זה דרום, ושמאל זה הצפון. כולל הארצות מצפון לערב, ארץ ישראל סוריה לבנון.
נבואות ישעיהו ליבוביץ
ושוב תודה לאהוד בן עזר על הריאיון שהביא עם פרופסור ישעיהו ליבוביץ.
כבר הערתי על חשיבות הראיונות שכינס בספר "אין שאננים בציון".
הנה כמה זוטי הערות על דבריו של ליבוביץ בראיון: ("חדשות בן עזר", 2134)
נבואה שהתגשמה:
ישעיהו ליבוביץ: "היו מקרים בהם ניצלה הממשלה בזכות הממשל הצבאי בזכות הקולות הללו. האפשר לשער דבר מחפיר מזה? הממשלה היהודית של מדינת-ישראל קיימה את הקו שהיא נוקטת בו – על-ידי קולות ערבים קנויים ונגד רובו של העם היהודי המיוצג בכנסת ישראל."
ליבוביץ לא העלה על הדעת שעשרות שנים אחרי ביטול הממשל הצבאי תקום ממשלה יהודית בישראל המבוססת על קולות הערבים. ממשלת "השינוי", ממשלה שעלולה לקום גם בבחירות הקרובות.
נבואה שלא התגשמה:
ישעיהו ליבוביץ: מבחינת המושגים הביולוגיים: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע, אם אין אפשרות רפואית לעקרו, הדבר מכביד על החיים – אך אין ברירה. העובדה שיש לנו מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה-ויהיה אוייב-המדינה – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. אין ברירה לגבי שנים-עשר האחוז של אזרחים שאין אנו יכולים לייחס להם נאמנות בכל-תנאי למדינה.
הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים-עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לפחות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא יותר. והתפתחות זו אינה נובעת מאופי היחסים היהודיים-ערביים, אלא מאותו אורח-חיים שהאדם היהודי בארצנו מסגל לעצמו, ואשר הופך אותנו לאחד מן האיים של אנושות מתנוונת מבחינה ביולוגית, שבהם שיעור הילודה נמוך; תוך שלושה דורות עשוי המיעוט הערבי ליהפך לרוב בארץ.
אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי מיליון ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית – חורבן מדינת ישראל; שנית – הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית – ערעור כל המיבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב., והן על-ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על-ידי מנהלי-עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים."
הסכנה הדמוגרפית חלפה. העם היהודי לא נהרס, ומדינת ישראל לא הפכה מדינת ש.ב. להיפך היא נהפכה לדמוקרטית הרבה יותר מזמן נבואתו של ליבוביץ.
מה חסר היה בראייתו ההיסטורית של ישעיהו ליבוביץ?
ליבוביץ חזר והטיף לשני דברים:
1. לנסיגה כוללת חד צדדית מהשטחים (מלבד ירושלים).
2. להפרדת הדת מהמדינה.
לתפיסתו כל זמן שישראל עסוקה בכיבוש ובשליטה על ערבים, החברה הישראלית לא פנויה לבירור זהותה, וכל זמן שהממסד הדתי מקבל כסף מהמדינה ומשמש כפילגש של המדינה, לא תיתכן מלחמת אזרחים כדוגמת מלחמת החשמונאים (או מלחמת האזרחים האמריקאית) בה יילחמו הדתיים ויוכלו לנצח ולכפות את חוקי הדת. רק נסיגה מהשטחים (ללא שלום) והפרדת הדת מהמדינה תביא למדינה דתית. ודוק: לא מדינת הלכה.
המפתיע הוא איך ישעיהו ליבוביץ הדתי אורתודוכסי בעל ההשכלה הרחבה היה עיוור לחלוטין לכוחו של האיסלם כדת, ובדיוק כמו משה דיין האתאיסט בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג היה עיוור לחלוטין למניעיו וכוחו של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.
עונש מוות אז והיום
בין אייכמן לנוח'בות (וכל ארגוני הטרור)
"אנו החתומים מטה 1200 איש, אנשי ונשות תרבות ורוח אקדמיה בריאות משפט ובטחון מתנגדים נחרצות להצעת חוק עונש המוות."
ראו את השמות בקישור:
https://x.com/kann_news/status/2023661819638730816
בעצומה נאמר: "אנו החתומים מטה מתנגדים נחרצות להצעת חוק עונש מוות הנדונה בימים אלו בכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית, וקוראים לחברי הכנסת לדחות אותה."
עוד הוסיפה העצומה: "ישראל ביטלה את עונש המוות לרוצחים מעט אחרי קום המדינה והיתה בעניין זה אור לגויים.
"חידוש השימוש בעונש מוות מטיל כתם מוסרי על ישראל ומנוגד לזהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. עונש מוות אינו הולם מדינה המחויבת לזכויות אדם ולמהותו של האדם כנברא בצלם אלוהים. עונש מוות הוא אמצעי קיצוני ומוחלט, והצדקתו העיקרית כמרתיע רוצחים אינה נתמכת במחקר מדעי."
פשוט לא נכון. ישראל לא ביטלה את עונש המוות. עונש המוות קיים בחוק הישראלי ומעניין לבחון אותו על בסיס מקרה קודם. עונש המוות לאייכמן.
כל כך הרבה חוכמה וכל כך הרבה אווילות
מרטין מרדכי בובר הפרופסור ל"סוציולוגיה תרבותית" יזם את המכתב הבא:
30.5.1962
לכבוד הוד מעלתו נשיא מדינת ישראל
מר יצחק בן צבי
ירושלים
אדוננו הנשיא הנעלה,
החותמים מטה פונים אליך בבקשה שתמנע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן בארצנו.
אין אנו מבקשים על נפשו, כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים ואין אנו באים לבקש ממך מתן חנינה לו. אנו מבקשים את החלטתך למען ארצנו ולמען עמנו.
הכרתנו היא שסיום משפט אייכמן על ידי הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה.
אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו, ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו, ואין אנו רוצים בניצחונו זה.
שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנילכד במלכודת זו.
שהרי הוצאה לפועל של פסק דין מוות תביא בידיהם את האפשרות שנרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו. אל ניתן ידנו לכך ואל ניצור אפשרות וצל צילו של רושם כי ייתן כופר קורבנם של ששת המיליונים על ידי העלאתו לגרדום של רשע זה.
מקווים אנו אדוננו הנשיא, שתואיל לתת את דעתך על פנייתנו זו אליך.
פרופ מ. אולדנדורף
אביגדור אריכא
פרופ. מרדכי מרטין בובר
יהודה בקון
פרופ. שמואל הוגו ברגמן
הלני ברט
לאה גולדברג
יצחק דמיאל
ד"ר רפאל יהודה צבי ורבלובסקי
ד"ר הלנה כגן
ד"ר זיגפריד מוזס
אריך מולר
אריה סימון
פרופ. עקיבא ארנסט סימון
פרופ. שמואל סמבורסקי
פרופ. מאיר פלסנר
נחמן קירשנר
פרופ. נתן רוטנשטרייך
פרופ. מרכוס ריינר
פרופ. גרשום שלום
קשה שלא להתפעל מרשימת האישים החתומים על המכתב, שרובם ככולם אישים מתחום "התרבות הגרמנית" (ולא מתחום "תרבות דוברי יידיש") כמה חוכמה יש בכל האנשים הנכבדים הללו.
בה בעת קשה שלא להתפעל מהאיוולת הגדולה של האישים הללו.
הוצאתו להורג של אייכמן לא המעיטה כדבריהם את דמות השואה, ולא סילפה את משמעותו ההיסטורית והמוסרית. נהפוך הוא. המשפט רק חיזק את דמות השואה והציגה לעולם את תמצית הרוע האנושי השטני שאליה יכול להגיע בן אנוש. הכרה זו לא הועמה גם כששותפה נוספת ל"תרבות הגרמנית" פילגשו של הנאצי היידיגר – חנה ארנדט, קבעה שלאייכמן לא היה רוע שטני קיצוני, אלא רק רוע בנאלי.
גם שונאי ישראל בכל העולם שהיו קיימים אז, וקיימים היום, לא קיבלו את דעתם של אותם אינטלקטואלים ש"הוצאה לפועל של פסק דין מוות תביא בידיהם את האפשרות שנרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו." שונאי ישראל ממשיכים להכחיש את השואה, ולתבוע ביצוע שואה חדשה לעם היהודי.
ולחשוב רק מה היה קורה לו אייכמן לא היה מוצא להורג, ורק נשאר בכלא ישראלי כהמלצתם, כמה הפגנות היו נערכות בעולם לשחרורו, ואלוהים ישמור, הוא עוד יכול היה להיות משוחרר בפיגוע מיקוח בתמורה לחיי יהודים.
למזלנו נשיא המדינה דאז, יצחק שימשילביץ' בן צבי, לא השתייך ל"תרבות הגרמנית", ולא שעה לעצתם.
לסיכום: החוק החדש מיותר לחלוטין. עונש מוות כבר קיים בחוק הישראלי, ואפשר ויש גם מקרים המצדיקים את הוצאתו לפועל. הכול בהתאם לשיקול דעת.
נעמן כהן
הממשלה אישרה לרשום בטאבו הישראלי את שטחי C ברחבי יו"ש ובקעת הירדן, והוקצו תקציבים גדולים לשם כך. לראשונה השטחים ימדדו, יוסדרו, וכל אחד יוכל לקנות דירות, מגרשים וכל דבר, כמו בכל מקום אחר בישראל.
לא רק זה, הערבים יצטרכו להוכיח את הבעלות שלהם, ורבים מהם המציאו אותה. מי שלא יוכיח בעלות (מולכ) – השטח יעבור לידי מדינת ישראל.
https://t.me/MyGPLANET/34873
"הציונות המעשית" היא היא שתקבע את גבול המדינה כפי שהיה בעבר.
צרת רבים חצי נחמה
תושבים במנהטן, ניו יורק, המומים לחלוטין לשמוע קריאה אסלאמית לתפילה מתנגנת ברמקולים בעוצמה גבוהה בזמן שהם הולכים ברחוב. "לא חשבתי בחיי שאשמע את זה באמצע ניו יורק." לֹא יְאוּמָן. אומרים הניו-יורקים.
https://x.com/VividProwess/status/2023155364577882476
אנחנו מאמינים. נאמר "צרת רבים נחמת טיפשים", ובכל זאת.
פרנצ'סקה אלבנזה היא ההוכחה שגזענות שולטת לא רק ברוב האוטומטי של מדינות חשוכות בגופי האו"ם, אלא היא סרטן שמשתלט על מחנה שנדמה לו שהוא נאור
פְרַנְצֵ'סְקָה פָּאוֹלָה אַלְבַּנֵזֶה. היא הסמל המהלך של השילוב המאוס והדחוי ביותר, בין גזענות לבין זכויות אדם. מאז חודש מאי 2022 מכהנת אלבנזה בתפקיד הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם לשטחים הפלסטיניים הכבושים. הכיצד ייתכן שמי שנושאת תפקיד בכיר בתחום זכויות האדם היא גם גזענית מוצהרת? התשובה פשוטה. יש זן אחד של גזענות שזוכה להכשר בינלאומי דווקא על ידי רבים, ואולי הרוב, של פעילי וארגוני זכויות האדם. ולזן הזה קוראים אנטישמיות.
בשבוע שעבר התקיים בדוחא שבקטאר כנס בחסות ערוץ "אל-ג'זירה". האורחים המרכזיים היו מנהיג חמאס חאלד משעל ושר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י, שרק לאחרונה הבריח מזוודה עם מיליוני דולרים לחיזבאללה. גם אלבנזה, נסיכת "ארגוני זכויות אדם", הציגה שם את משנתה. לא היתה לה מילה אחת בגנות חמאס, שראשיו קראו שוב ושוב להשמדת יהודים ולהשתלטות על העולם. ואף מילה על איראן, שרק לפני שבועות בודדים טבחה עשרות אלפי אזרחים שביקשו להשתחרר מכבלי הדיכוי.
אלבנזה פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לאל-ג'זירה. אין ספק שהשופר התקשורתי של האיסלאם הרצחני, שפעילים מקרבו, שקרויים עיתונאים, נחשפו כחברים בארגוני הטרור, הוא ערוץ כלבבה. "העובדה שבמקום לעצור את ישראל," אמרה אלבנזה, "רוב מדינות העולם חימשו אותה, סיפקו לה תירוצים פוליטיים, מטרייה פוליטית ותמיכה כלכלית, היא אתגר... אנחנו, מי שאינם שולטים בהון פיננסי עצום, לא באלגוריתמים ולא בנשק, מבינים כעת שכאנושות יש לנו אויב משותף."
מי זה בדיוק "אנחנו"?
זה מעניין לדבר בכנס של "אל-ג'זירה", ערוץ הבית של קטאר, על "אנחנו, שאיננו שולטים בהון פיננסי עצום." מי זה בדיוק "אנחנו"? הרי לפי עוד ועוד תחקירים, האחרון של FREE PRESS, קטאר השקיעה "כמעט 100 מיליארד דולר כדי לקנות השפעה בקונגרס, במכללות, במכוני מחקר ובתאגידים." הערוץ עצמו ממומן, כמעט לחלוטין, על ידי קטאר, בתקציב שנתי של כמיליארד דולר. אבל אצל אלבנזה זה הופך ל"אנחנו, שאיננו שולטים בהון פיננסי עצום." ולא, זו לא סאטירה.
ביום חמישי האחרון הגישה קרוליין ידאן, חברת האסיפה הלאומית בצרפת, שאילתה לשר החוץ, ז'אן-נואל בארו, בנוגע להמשך כהונתה של אלבנזה בתפקיד הבכיר באו"ם. בארו הגיב מיד, והודיע שבפתיחת המושב הקרוב של מועצת זכויות האדם, ב-23 בפברואר, מתכוונת צרפת להציג דרישה להדחתה של הגזענית שטיפסה לתפקיד הבכיר. מדינות נוספות באירופה הודיעו שהן מצטרפות לבקשה.
ידאן זכתה לגל תגובות כולל מה"לה מונד", עם הטענה המוזרה שמה פתאום, זה לא מה שאמרה אלבנזה, וזו לא היתה אמירה גזענית. "אמנסטי" פירסם הודעה שלפיה "מדינות אירופה חייבות לחזור בהן מהתקפות שערורייתיות נגד אלבנזה." אין צורך במבחן בהבנת הנאמר כדי להבין מה אמרה אלבנזה. היא פירסמה את הנוסח המלא בעצמה. היא לא דיברה על אף מדינה אחרת. רק על ישראל. מה גם שהביטוי, "אוייב משותף של האנושות," מוכר מהלקסיקון האנטישמי. פעם אמרו את זה על יהודים. עכשיו על מדינת היהודים.
ידאן הגיבה עם רשימה ארוכה של התבטאויות גזעניות של אלבנזה, לפני ואחרי 7 באוקטובר. הרי היא כבר פירסמה בעבר קריקטורה אנטי-ישראלית המתארת קורי עכביש המתפרסים ברחבי העולם עם שטרות ומטבעות זהב, דיברה על "הלובי היהודי", הצדיקה את טבח 7 באוקטובר, הטילה ספק בטענת האונס, ועוד ועוד. הילל נויר מנכ"ל UN WATCH, פירסם עוד ועוד תחקירים מפורטים על עלילותיה של אלבנזה, כולל פעילות במימון תומכי חמאס.
היו כבר ניסיונות להדיח את אלבנזה. ולמרות זאת, באפריל 2025 הוארך מינויה בשלוש שנים. "הניו-יורק טיימס" העניק לה כתבה אוהדת. וארגון זכויות האדם הגדול בעולם, HRW, גינה את ארה"ב שהטילה עליה סנקציות. הטרגדיה היא שגזענות שולטת לא רק ברוב האוטומטי של מדינות חשוכות בגופי האו"ם. היא סרטן שמשתלט על מחנה שנדמה לו שהוא נאור. והפער בין זכויות אדם לארגוני ופעילי זכויות אדם מעולם לא היה גדול יותר.
(בן דרור ימיני)
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14679742#google_vignette
מה שהחסיר בן דרור ימיני, הוא שלמרבה הצער נציגים של אותה "נאורות" קיימים גם בישראל.
המוזיאון הבריטי הסיר את המילה ''פלסטין''
מתצוגות על המזרח הקדום
המוסד מודה כי המונח, שהופיע על חלק מהמפות והשילוט, איבד את הניטרליות המקורית שלו. המוזיאון הבריטי הסיר את המילה "פלסטין" מתצוגות העוסקות במזרח הקדום, בעקבות תלונות.
מפות ולוחות מידע על מצרים העתיקה ועל הפיניקים יורדי הים סימנו את החוף המזרחי של הים התיכון כ"פלסטין", וחלק מהעמים תוארו כ"בעלי מוצא פלסטיני."
המוזיאון קיבל תלונות שלפיהן נעשה שימוש "רטרואקטיבי" במונח כדי לתאר אזורים וציוויליזציות שהתקיימו עוד לפני שטבעו אותו.
האוצרים הודו כי המילה אינה "משמעותית" כמונח גאוגרפי היסטורי, החלטה שמתקבלת על רקע ויכוח מתמשך סביב טענות היסטוריות לבעלות על קרקעות באזור.
חלק מהתצוגות על מצרים שונו וכעת הוסרו מהן איזכורים לפלסטין, ויש תוכניות לוודא שהמונח לא יופיע באופן אנכרוניסטי גם בלוחות מידע נוספים.
השינויים נעשו בעקבות מחקר קהל ולאחר שהועלו חששות מצד ארגון UK Lawyers for Israel, עמותה התנדבותית של עורכי דין.
במכתב לניקולס קולינן, מנהל המוזיאון, טען הארגון כי החלת שם אחד, פלסטין, באופן רטרואקטיבי על כל האזור לאורך אלפי שנים מוחקת שינויים היסטוריים ויוצרת רושם שגוי של רציפות.
עוד נכתב כי הדבר גם מוחק את ממלכות ישראל ויהודה, שקמו בערך משנת 1000 לפני הספירה, וממסגר מחדש בטעות את מוצאם של בני ישראל והעם היהודי כאילו נבע מפלסטין. המינוח שנבחר יוצר רושם של אזור עתיק ורציף בשם פלסטין.
האזור סביב החוף המזרחי של הים התיכון נשא לאורך השנים שמות שונים. אחד הקדומים והבולטים שבהם הוא כנען, והעם הכנעני מוזכר בטקסטים עתיקים משנת 1500 לפני הספירה בערך.
האזור נשלט לעיתים קרובות בידי כוחות קטנים יותר, בהם הפלשתים, וכתובת מצרית משנת 1200 לפני הספירה כוללת אחת האזכורים המוקדמים ביותר לממלכה בשם "ישראל". כמה מאות שנים לאחר מכן מופיע לראשונה השם "יהודה" בטקסט אשורי.
בהמשך התייחסו היוונים לארץ הפיניקים, באזור לבנון של ימינו. ההיסטוריון הרודוטוס נחשב למי שהזכיר לראשונה את פלסטין בכתב במאה החמישית לפני הספירה.
בהמשך שימש המונח לציון פרובינקיה באימפריות הרומית והביזנטית. האזור עבר ערביזציה לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית.
במאה ה-19 הפך השם פלסטין למונח גאוגרפי נפוץ וניטרלי לחלק הדרומי של הלבנט, אך המוזיאון מכיר כעת בכך שהמונח איבד את הניטרליות המקורית שלו.
עלו חששות מכך שהמוזיאון השתמש במונח, שלו כיום משמעות מודרנית ספציפית ומאוד פוליטית, בתצוגה מצרית המתייחסת לתקופה שבין 1700 ל־1500 לפני הספירה.
בתערוכה תואר עם החיקסוס, שמוצאו מדלתת הנילוס, כבעל "מוצא פלסטיני".
מפה שעסקה בתקופת הממלכה החדשה סומנה כבעייתית משום שהשתמשה באותו מונח גאוגרפי ותיארה את הכוחות המצריים כבעלי "שליטה בפלסטין". גם הציוויליזציה הפיניקית תוארה כמי שבסיסה בפלסטין.
לפי הידוע, הביטוי "מוצא פלסטיני" שונה בלוח החיקסוס ל"מוצא כנעני".
שינויים נוספים הובטחו במסגרת תוכנית האב של המוזיאון להצגה מחדש ולשחזור, והם ייושמו בשנים הקרובות. הלוחות נבחנים כל אחד לגופו.
דובר המוזיאון הבריטי מסר כי בגלריות המזרח התיכון, במפות המציגות אזורים תרבותיים עתיקים, המונח "כנען" הוא הרלוונטי ללבנט הדרומי במחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה.
עוד הוסיף כי המוזיאון משתמש במינוח של האו"ם במפות המציגות גבולות מודרניים, למשל עזה, הגדה המערבית, ישראל וירדן, ומתייחס ל"פלסטיני" כמזהה תרבותי או אתנוגרפי במקומות שבהם הדבר מתאים.
https://www.telegraph.co.uk/news/2026/02/14/british-museum-removes-palestine-references-from-ancient-mi/
https://rotter.net/forum/scoops1/932745.shtml
מה שהמוזיאון הבריטי אינו מציין ויש להדגישו כי אלוהים הערבי-אללה, קבע ששם הארץ הוא "ארץ ישראל (ליתר דיוק ארץ בני ישראל) ולא ארץ הפלישתים. הגרה זו יש לרשום על כל מפה.
עוד שתי הערות לגבי שמות האזור:
המושג "לבנט" הוא מושג אירופוצנטרי-צרפתי. משמעותו איפה שעולה וזורחת השמש. מזרח השמש כפי שנראה מאירופה.
המושג הערבי א-שאם הוא "שמאל" למי שעומד ופניו למזרח לעבר אבן השחורה במכה. ימין (תימן) זה דרום, ושמאל זה הצפון. כולל הארצות מצפון לערב, ארץ ישראל סוריה לבנון.
נבואות ישעיהו ליבוביץ
ושוב תודה לאהוד בן עזר על הריאיון שהביא עם פרופסור ישעיהו ליבוביץ.
כבר הערתי על חשיבות הראיונות שכינס בספר "אין שאננים בציון".
הנה כמה זוטי הערות על דבריו של ליבוביץ בראיון: ("חדשות בן עזר", 2134)
נבואה שהתגשמה:
ישעיהו ליבוביץ: "היו מקרים בהם ניצלה הממשלה בזכות הממשל הצבאי בזכות הקולות הללו. האפשר לשער דבר מחפיר מזה? הממשלה היהודית של מדינת-ישראל קיימה את הקו שהיא נוקטת בו – על-ידי קולות ערבים קנויים ונגד רובו של העם היהודי המיוצג בכנסת ישראל."
ליבוביץ לא העלה על הדעת שעשרות שנים אחרי ביטול הממשל הצבאי תקום ממשלה יהודית בישראל המבוססת על קולות הערבים. ממשלת "השינוי", ממשלה שעלולה לקום גם בבחירות הקרובות.
נבואה שלא התגשמה:
ישעיהו ליבוביץ: מבחינת המושגים הביולוגיים: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע, אם אין אפשרות רפואית לעקרו, הדבר מכביד על החיים – אך אין ברירה. העובדה שיש לנו מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה-ויהיה אוייב-המדינה – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. אין ברירה לגבי שנים-עשר האחוז של אזרחים שאין אנו יכולים לייחס להם נאמנות בכל-תנאי למדינה.
הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים-עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לפחות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא יותר. והתפתחות זו אינה נובעת מאופי היחסים היהודיים-ערביים, אלא מאותו אורח-חיים שהאדם היהודי בארצנו מסגל לעצמו, ואשר הופך אותנו לאחד מן האיים של אנושות מתנוונת מבחינה ביולוגית, שבהם שיעור הילודה נמוך; תוך שלושה דורות עשוי המיעוט הערבי ליהפך לרוב בארץ.
אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי מיליון ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית – חורבן מדינת ישראל; שנית – הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית – ערעור כל המיבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב., והן על-ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על-ידי מנהלי-עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים."
הסכנה הדמוגרפית חלפה. העם היהודי לא נהרס, ומדינת ישראל לא הפכה מדינת ש.ב. להיפך היא נהפכה לדמוקרטית הרבה יותר מזמן נבואתו של ליבוביץ.
מה חסר היה בראייתו ההיסטורית של ישעיהו ליבוביץ?
ליבוביץ חזר והטיף לשני דברים:
1. לנסיגה כוללת חד צדדית מהשטחים (מלבד ירושלים).
2. להפרדת הדת מהמדינה.
לתפיסתו כל זמן שישראל עסוקה בכיבוש ובשליטה על ערבים, החברה הישראלית לא פנויה לבירור זהותה, וכל זמן שהממסד הדתי מקבל כסף מהמדינה ומשמש כפילגש של המדינה, לא תיתכן מלחמת אזרחים כדוגמת מלחמת החשמונאים (או מלחמת האזרחים האמריקאית) בה יילחמו הדתיים ויוכלו לנצח ולכפות את חוקי הדת. רק נסיגה מהשטחים (ללא שלום) והפרדת הדת מהמדינה תביא למדינה דתית. ודוק: לא מדינת הלכה.
המפתיע הוא איך ישעיהו ליבוביץ הדתי אורתודוכסי בעל ההשכלה הרחבה היה עיוור לחלוטין לכוחו של האיסלם כדת, ובדיוק כמו משה דיין האתאיסט בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג היה עיוור לחלוטין למניעיו וכוחו של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.
עונש מוות אז והיום
בין אייכמן לנוח'בות (וכל ארגוני הטרור)
"אנו החתומים מטה 1200 איש, אנשי ונשות תרבות ורוח אקדמיה בריאות משפט ובטחון מתנגדים נחרצות להצעת חוק עונש המוות."
ראו את השמות בקישור:
https://x.com/kann_news/status/2023661819638730816
בעצומה נאמר: "אנו החתומים מטה מתנגדים נחרצות להצעת חוק עונש מוות הנדונה בימים אלו בכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית, וקוראים לחברי הכנסת לדחות אותה."
עוד הוסיפה העצומה: "ישראל ביטלה את עונש המוות לרוצחים מעט אחרי קום המדינה והיתה בעניין זה אור לגויים.
"חידוש השימוש בעונש מוות מטיל כתם מוסרי על ישראל ומנוגד לזהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. עונש מוות אינו הולם מדינה המחויבת לזכויות אדם ולמהותו של האדם כנברא בצלם אלוהים. עונש מוות הוא אמצעי קיצוני ומוחלט, והצדקתו העיקרית כמרתיע רוצחים אינה נתמכת במחקר מדעי."
פשוט לא נכון. ישראל לא ביטלה את עונש המוות. עונש המוות קיים בחוק הישראלי ומעניין לבחון אותו על בסיס מקרה קודם. עונש המוות לאייכמן.
כל כך הרבה חוכמה וכל כך הרבה אווילות
מרטין מרדכי בובר הפרופסור ל"סוציולוגיה תרבותית" יזם את המכתב הבא:
30.5.1962
לכבוד הוד מעלתו נשיא מדינת ישראל
מר יצחק בן צבי
ירושלים
אדוננו הנשיא הנעלה,
החותמים מטה פונים אליך בבקשה שתמנע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן בארצנו.
אין אנו מבקשים על נפשו, כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים ואין אנו באים לבקש ממך מתן חנינה לו. אנו מבקשים את החלטתך למען ארצנו ולמען עמנו.
הכרתנו היא שסיום משפט אייכמן על ידי הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה.
אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו, ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו, ואין אנו רוצים בניצחונו זה.
שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנילכד במלכודת זו.
שהרי הוצאה לפועל של פסק דין מוות תביא בידיהם את האפשרות שנרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו. אל ניתן ידנו לכך ואל ניצור אפשרות וצל צילו של רושם כי ייתן כופר קורבנם של ששת המיליונים על ידי העלאתו לגרדום של רשע זה.
מקווים אנו אדוננו הנשיא, שתואיל לתת את דעתך על פנייתנו זו אליך.
פרופ מ. אולדנדורף
אביגדור אריכא
פרופ. מרדכי מרטין בובר
יהודה בקון
פרופ. שמואל הוגו ברגמן
הלני ברט
לאה גולדברג
יצחק דמיאל
ד"ר רפאל יהודה צבי ורבלובסקי
ד"ר הלנה כגן
ד"ר זיגפריד מוזס
אריך מולר
אריה סימון
פרופ. עקיבא ארנסט סימון
פרופ. שמואל סמבורסקי
פרופ. מאיר פלסנר
נחמן קירשנר
פרופ. נתן רוטנשטרייך
פרופ. מרכוס ריינר
פרופ. גרשום שלום
קשה שלא להתפעל מרשימת האישים החתומים על המכתב, שרובם ככולם אישים מתחום "התרבות הגרמנית" (ולא מתחום "תרבות דוברי יידיש") כמה חוכמה יש בכל האנשים הנכבדים הללו.
בה בעת קשה שלא להתפעל מהאיוולת הגדולה של האישים הללו.
הוצאתו להורג של אייכמן לא המעיטה כדבריהם את דמות השואה, ולא סילפה את משמעותו ההיסטורית והמוסרית. נהפוך הוא. המשפט רק חיזק את דמות השואה והציגה לעולם את תמצית הרוע האנושי השטני שאליה יכול להגיע בן אנוש. הכרה זו לא הועמה גם כששותפה נוספת ל"תרבות הגרמנית" פילגשו של הנאצי היידיגר – חנה ארנדט, קבעה שלאייכמן לא היה רוע שטני קיצוני, אלא רק רוע בנאלי.
גם שונאי ישראל בכל העולם שהיו קיימים אז, וקיימים היום, לא קיבלו את דעתם של אותם אינטלקטואלים ש"הוצאה לפועל של פסק דין מוות תביא בידיהם את האפשרות שנרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו." שונאי ישראל ממשיכים להכחיש את השואה, ולתבוע ביצוע שואה חדשה לעם היהודי.
ולחשוב רק מה היה קורה לו אייכמן לא היה מוצא להורג, ורק נשאר בכלא ישראלי כהמלצתם, כמה הפגנות היו נערכות בעולם לשחרורו, ואלוהים ישמור, הוא עוד יכול היה להיות משוחרר בפיגוע מיקוח בתמורה לחיי יהודים.
למזלנו נשיא המדינה דאז, יצחק שימשילביץ' בן צבי, לא השתייך ל"תרבות הגרמנית", ולא שעה לעצתם.
לסיכום: החוק החדש מיותר לחלוטין. עונש מוות כבר קיים בחוק הישראלי, ואפשר ויש גם מקרים המצדיקים את הוצאתו לפועל. הכול בהתאם לשיקול דעת.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
אתה רואה סימן שאתה קיים
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹקַעַת
מִבַּעַד לְקִרְעֵי עָנָן
רֶגַע הֶאָרָה נָדִיר מַבְלִיחַ
בַּעֲרְפֶל הַמֹּחַ הַשָּׂבֵעַ
הָעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת
יֵשׁ יוֹתֵר טֶלֶוִיזְיָה
צָרִיךְ פָּחוֹת פִילוֹסוֹפְיָה
וַחֲבֵרִים לַנֶּפֶשׁ,
צַעֲצוּעִים אֶלֶקְטְרוֹנִיִּים
קוֹטְלִים שִׁעְמוּם
וְאֵין צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה
הַחַיִּים עַכְשָׁיו יוֹתֵר מְעַנְיְנִים
כָּל יוֹם קוֹרֶה שָׁנָה
מַסְפִּיקִים לִבְלֹעַ נְתָחִים
רַבִּים יוֹתֵר
מִנַּחֲלַת-הַכְּלָל הַצִּבְעוֹנִית
לְמַשֵּׁשׁ בִּשְׁלַט-רָחוֹק
אֶת הַיֹּפִי הֲכִי נִשְׂגָּב
אֵין צֹרֶךְ בְּדִמְיוֹן
יוֹתֵר קַל לִכְתֹּב בְּמַחְשֵׁב
מִלִּקְרֹא בְּסֵפֶר
לְשֵׁם מָה לְהִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם
כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם מִסְתּוֹבֵב
עַל הַמִּרְקָע
וְיֵשׁ לְךָ בַּבַּיִת מָה
שֶׁלֹּא הָיָה לִמְלָכִים
וּלְפִילוֹסוֹפִים
אַתָּה רוֹאֶה סִימָן
שֶׁאַתָּה קַיָּם
וְאַתָּה כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ
מָה אַתָּה רוֹאֶה
פברואר 1993
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
אתה רואה סימן שאתה קיים
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹקַעַת
מִבַּעַד לְקִרְעֵי עָנָן
רֶגַע הֶאָרָה נָדִיר מַבְלִיחַ
בַּעֲרְפֶל הַמֹּחַ הַשָּׂבֵעַ
הָעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת
יֵשׁ יוֹתֵר טֶלֶוִיזְיָה
צָרִיךְ פָּחוֹת פִילוֹסוֹפְיָה
וַחֲבֵרִים לַנֶּפֶשׁ,
צַעֲצוּעִים אֶלֶקְטְרוֹנִיִּים
קוֹטְלִים שִׁעְמוּם
וְאֵין צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה
הַחַיִּים עַכְשָׁיו יוֹתֵר מְעַנְיְנִים
כָּל יוֹם קוֹרֶה שָׁנָה
מַסְפִּיקִים לִבְלֹעַ נְתָחִים
רַבִּים יוֹתֵר
מִנַּחֲלַת-הַכְּלָל הַצִּבְעוֹנִית
לְמַשֵּׁשׁ בִּשְׁלַט-רָחוֹק
אֶת הַיֹּפִי הֲכִי נִשְׂגָּב
אֵין צֹרֶךְ בְּדִמְיוֹן
יוֹתֵר קַל לִכְתֹּב בְּמַחְשֵׁב
מִלִּקְרֹא בְּסֵפֶר
לְשֵׁם מָה לְהִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם
כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם מִסְתּוֹבֵב
עַל הַמִּרְקָע
וְיֵשׁ לְךָ בַּבַּיִת מָה
שֶׁלֹּא הָיָה לִמְלָכִים
וּלְפִילוֹסוֹפִים
אַתָּה רוֹאֶה סִימָן
שֶׁאַתָּה קַיָּם
וְאַתָּה כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ
מָה אַתָּה רוֹאֶה
פברואר 1993
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בן-ציון יהושע: פרופ' ישעיהו לייבוביץ האיש הפרטי והאישיות הציבורית. היכרנו את הופעותיו הפומביות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ (1903–1994) כאדם בעל סיגנון מושחז ועמדותיו הרדיקליות בנושאי דת, מדינה ומוסר.
אני בטוח שהתקפותיו היום היו מעוררות סערה והתנגדות.
בהיותי מנכ"ל הוצאת מאגנס ועורך ראשי שלה היה לי קשר אישי ותכוף עם פרופ' לייבוביץ, 'איש הרנסנס', גאון במיגוון של תחומי מדע. העדפנו אותו כלקטור של כתבי-יד שהוגשו לבית ההוצאה. תוך ימים אחדים הוא החזיר את כתב-היד עם הערות מלומדות, ששלחו את החוקר המלומד לעוד שנת עבודה כדי לעבד את יצירתו כנדרש.
מאיש סוער כל כך בהופעותיו הפומביות היינו מצפים שכל מפגש איתו יהיה 'מלחמת עולם'. אדרבא, בשיח בארבע עיניים הוא דיבר בקול ענות חלושה וחשוב מכל את חוות הדעת שלו הוא כתב בכתב-יד של 'נערת גימנסיה' – כתב יד עגול כמעט קליגרפי. גרפולוג היה מאפיין את בעל כתב-היד כאישיות אינטליגנטית, רגועה ובלתי מתפרצת.
מכאן מתבקשת השאלה: האם לייבוביץ היה אמן הרטוריקה? האם היה שחקן בהצגת יחיד על בימת החיזיון, שבהרמת קול דומיננטית ובזעזוע הקהל השתמש בדרמה ושפת גוף, יצר מתח והעביר את המסרים שהאמין בהם?
אני מתגעגע ללייבוביץ האישי.
* אהוד היקר, אני מצטרף לשבחיו של נעמן כהן למסמך התרבותי-חברתי החשוב "אין שאננים בציון". קשה להגזים בחשיבותם של הראיונות עם האישים המרכזיים בתרבות ובמדיניות הישראלית – מסמך מכונן.
באשר לישעיהו ליבוביץ' – דעותיו על דת ומדינה השאירו חותם בהוויה הישראלית, כאשר השמאל ראה בו (בטעות!) אדמו"ר. אני קראתי את כל כתביו בנושא, ופרסמתי את הספר "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ" (מודן 1993). לדעתי, הוא עיוות את משמעות הכתובים במכוון: הטענה שמאמין אינו מצפה לגמול על אמונתו ותפילותיו – טענה לא נכונה; וכן שכביכול ספרי התורה קודשו בעקבות שקלא וטריא של חז"ל. מי שקורא את מלכים ב' כ"ג ואת נחמיה ח' מבין שליבוביץ' שיקר במודע.
מוטי הרכבי לועג בצדק לפוליטיקאים שמבטיחים הרים וגבעות לפני הבחירות – כלום טחו עיניהם לראות שהעם איננו כל כך טיפש שיאמין למוצא פיהם?
אורי הייטנר צודק על כך שמיקי זוהר הוא אכזבה גדולה – אני חשבתי עליו טובות – מודה שטעיתי.
נעמן כהן כותב ביקורת קשה על אברהם שטרן ("יאיר"). בתחילת המאה העשרים ביקשתי לראיין את משה שמיר, והוא ביקש ממני להמתין עד שייצא לאור ספרו "יאיר". כזכור, משה שמיר עבר מהשמאל המפ"מי לימין הקיצוני. קראתי, כמובן, ובראיון הצבעתי על כך שיאיר הרג יותר יהודים מאנגלים. שמיר הודה, אבל טען שמדובר בטעות מצערת. לדעתי, לא היתה טעות, כי לח"י פירסם גילוי דעת שהשוטרים היהודים הוצאו, כביכול, להורג משום ששיתפו פעולה עם הבריטים.
שלך –
משה גרנות
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אברהם ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות
- יוסי אחימאיר: עם עתיק שלא עושה רעש
- עמנואל בן סבו: שליחותו של "הנודניק"
- אורי הייטנר: צרור הערות 18.2.26
- רון גרא: אֶרֶץ הַחֲלוֹם
- משה גרנות: אנטואן גראור באודסה
- עמירם רביב: הצליח לו
- יוסף עוזר: מרדכי הורביץ – הספרון "זיכרון השואה אינו מתפקד"
- מיכל סנונית – מרוב אהבות / פוצ'ו – מרוב הזיות:
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים ושניים
- מנחם רהט: מרבין בשמחה: בפרוס אדר מתבשר עם ישראל ש-91% מכלל הישראלים מרוצים מחייהם כאן
- נעמן כהן: תיקון
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון