[השיחה נערכה בחודש יוני 1970, לפני 56 שנים].
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?
פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.
ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ-ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.
אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"
והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."
עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".
אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית-לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ-ישראל, מימי פתח-תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות-החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר-הבשר, עגל-הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.
אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?
פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.
מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף-סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי-קדם או ימי-הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה"תרבות" הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את "רמת-החיים" (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע-רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי "ירושלים". ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ"ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ"ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.
אהוד בן עזר: בספר "החיים כמשל" אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:
"ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר, ומערכות-העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 125-124).
ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?
פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות-דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם-הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות-דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת-אנשים-מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם "חוכמת-מה"), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את "משלי בתולות", ואחרי-כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש"אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים." זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכול, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי-הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.
אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-16 ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר-כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו"ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי-התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו"ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו," ולא, "חרב תאכלו."
מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?
פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו"ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו"ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא-ריאלי – במהלך החשיבה המודרני-כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז'ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח-החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על-ידי נס חד-פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.
מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא-הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור-האדמה, במשך הרף-העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.
אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?
פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה-ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות-רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ"ח, כתבו על הפלמ"ח. אחר-כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה.
כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין-טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלמ"חאית במשהו ההולם יותר את אורח-החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב"סימבולים" וב"מוטיבים" ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי-בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי-הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד-מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רוּבה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.
וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי-אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי-דתית במהותה. אך את אלוהים אי-אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם-שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.
מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.
המשך יבוא
בגיליון:
- פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות
- יורם אטינגר: קטאר או ק-טרור!?
- ד"ר רון בריימן: טבח שמחת תורה
- עמנואל בן סבו: היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה –
- עמנואל בן סבו: 2. והאמת תהא נעדרת והחרפה רוקדת בראש חוצות
- אורי הייטנר: צרור הערות 22.2.26
- פוצ'ו – מרוב הזיות: מיכל סנונית – מרוב אהבות
- מוטי ברגר: החרדים אינם מחבלים!
- שושנה ויג: לַיְלָה
- משה גרנות: התמודדות עם הלא נודע
- משה בר-יוסף: חלום מבלבל
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים ושלושה
- נעמן כהן: ישעיהו ליבוביץ אינו שקרן הוא פרשן
- רֹן גֵּרָא: בִּנְתִיב הַטַּיָּסִים
- רֹן גֵּרָא: בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
פנחס שדה
אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות
יורם אטינגר
קטאר או ק-טרור!?
שיתוף הפעולה האסטרטגי בין קטאר ומשטר האייתוללה מתהדק מ-2017, בעקבות ההסגר הימי, יבשתי ואווירי שהטילו על קטאר ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין. המצור הוטל בשל האשמות כי קטאר מקדמת את טרור משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים", מסייעת ל"אל–קאעידה", לחות'ים בתימן ולגורמי טרור נוספים, ומפעילה את "אל ג'זירה" כמנוף חתרנות וטרור.
הרחבת שיתוף הפעולה נמשכת ומתגברת למרות שמשטר האייתוללה מהווה מוקד אזורי ועולמי מוביל של טרור אסלאמי, סחר בסמים, הלבנת הון, הפצת מערכות נשק מתקדמות ולִיבּוי מלחמות אזרחים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית.
ערב הסעודית גם מאשימה את קטאר בהתססת האוכלוסייה השיעית, המהווה כמחצית האזרחים הסעודים במחוז המזרחי בסעודיה העשיר בנפט, וכן בהחרפת המתיחות בין בית סעוד לבין הווהאבים (המהווים 20%–40% מהאוכלוסייה הסעודית), הטוענים לכתר בלעדי של פרשנות האסלאם, אך מאותגרים על ידי יורש העצר מוחמד בן סלמאן, הטוען שגם לו יש את הזכות לפרש את האסלאם.
קטאר היא מקור המימון המרכזי של "האחים המוסלמים" – ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם – החותר להפלת כל משטר מוסלמי לאומי, להכרעת "הכופרים", ולהקמת חברה עולמית המתנהלת על בסיס האסלאם כדת הלגיטימית היחידה בעולם, ובחסדי האל.
ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין מגדירות את האחים המוסלמים כארגון טרור, אבל קטאר מעניקה סיוע כספי גם לשלוחות הרבות של הארגון במזרח התיכון, באפריקה ובדרום אסיה (כגון הודו, פקיסטן, בנגלדש ותאילנד).
במאי 2020, הציגה רשת אל–ג'זירה – המדבררת את השלטון הקטארי ומהווה את הבבואה האותנטית ביותר של תפישת עולמו ומדיניותו – את קאסם סוליימאני, מפקד "כוח קודס" של "משמרות המהפכה" שחוסל על ידי רה"ב, כ"גיבור שהלך בדרך האל."
רשת אל–ג'זירה נוסדה ב-1996 ע"י אמיר קטאר, השייח' חמד בן ח'ליפה אל ת'אני, כזרוע תעמולה ומדיניות חוץ, והיא מהללת בעקביות את "האחים המוסלמים".
בשנות ה-90' אירחה קטאר את חאלד שיח' מוחמד – מי שהפך לאדריכל של טרור ה-11 בספטמבר.
לאחר ה-11 בספטמבר, הפכה אל–ג'זירה לבמה בלעדית לפרסום מסרים של "אל-קאעידה", ששיבחו הרג חיילי ארה"ב כ"פעולות גן עדן". "אל–קאעידה" גם השתמשה באל-ג'זירה לשידור מסרים, סרטונים והצהרות מאוסאמה בן לאדן ומנהיגי טרור נוספים.
כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים – ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן ומרוקו – מאשימים את אל-ג'זירה (קטאר) בהתססת גורמים חתרניים במדינותיהם.
קטאר העניקה אזרחות, מקלט ובמה גדולה באל–ג'זירה – לרבות תוכנית שנצפתה על ידי כ־60 מיליון צופים – ליוסף אל-קארדאווי (1926-2022) יליד מצרים, ול"ברית העולמית של חכמי הדת המוסלמים" שהקים, המקדמת אידיאולוגיית טרור אסלאמי ופסיקות דת קיצוניות, כולל עידוד לחטיפת ולרצח חיילי ארה"ב. אל-קארדאווי, האידיאולוג המוביל של "האחים המוסלמים" בשנים האחרונות, עודד גם פיגועי התאבדות. נאסר עליו להיכנס לארה"ב, בריטניה, צרפת, סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין, אבל הוא זכה לכבוד מלכים בקטאר.
מ-1999 קטאר מעניקה מקלט למנהיגי חמאס שגורשו מירדן.
קטאר התנגדה למלחמת קדאפי בטרור האיסלאמי באפריקה, ותומכת במשטר האיסלאמיסטי בטריפולי (שהפיל את קדאפי) במלחמת האזרחים המשתוללת בלוב מ-2011.
שיתוף הפעולה של קטאר עם משטר האייתולות – כולל שיתוף פעולה מודיעיני וסיוע בעקיפת סנקציות כלכליות נגד איראן – נחשף גם בתערוכת ההגנה הימית הבינלאומית שנערכה בדוחא במרץ 2024, כאשר – כפי שאירע גם ב־2022 – השתתפו בה בכירים מ"משמרות המהפכה" ומשרד ההגנה האיראני, שהציגו טילים, מל"טים ומערכות נשק נוספות.
קטאר ואיראן גם שותפות במאגר גז טבעי במפרץ הפרסי שהוא הגדול בעולם.
האם תרצה שמימון לימודיך יגיע מהמקור שמממן את חמאס? על פי מכון ISGAP ("המכון לחקר אנטישמיות עולמית ומדיניות"), קטאר השקיעה למעלה מ-20 מיליארד דולר באוניברסיטאות בארה"ב. לפי המכון, קיימת התאמה בין המימון קטארי לבין הקצנת האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב.
תוכנית הלימודים בקטאר עצמה רוויה אנטישמיות, חוסר סובלנות דתית כלפי לא–מוסלמים, האדרת ג'יהאד וטרור מתאבדים, דה-לגיטימציה שיטתית של ישראל, הצגת יהודים כרמאים ועוינים, וסילוף ההיסטוריה היהודית ומחיקת הקשר היהודי בן 3,500 שנים לארץ ישראל.
מתוך שלושת מיליון תושבי קטאר, רק כ-10%-15% הם אזרחים, המעניקים רוח גבית למשטר האייתוללה, ל"אחים המוסלמים", לחות'ים, לחיזבאללה ולגופי טרור איסלאמיים נוספים. 85%-90% מהתושבים הם עובדים זרים במעמד נחות, רובם מדרום אסיה.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
הרחבת שיתוף הפעולה נמשכת ומתגברת למרות שמשטר האייתוללה מהווה מוקד אזורי ועולמי מוביל של טרור אסלאמי, סחר בסמים, הלבנת הון, הפצת מערכות נשק מתקדמות ולִיבּוי מלחמות אזרחים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית.
ערב הסעודית גם מאשימה את קטאר בהתססת האוכלוסייה השיעית, המהווה כמחצית האזרחים הסעודים במחוז המזרחי בסעודיה העשיר בנפט, וכן בהחרפת המתיחות בין בית סעוד לבין הווהאבים (המהווים 20%–40% מהאוכלוסייה הסעודית), הטוענים לכתר בלעדי של פרשנות האסלאם, אך מאותגרים על ידי יורש העצר מוחמד בן סלמאן, הטוען שגם לו יש את הזכות לפרש את האסלאם.
קטאר היא מקור המימון המרכזי של "האחים המוסלמים" – ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם – החותר להפלת כל משטר מוסלמי לאומי, להכרעת "הכופרים", ולהקמת חברה עולמית המתנהלת על בסיס האסלאם כדת הלגיטימית היחידה בעולם, ובחסדי האל.
ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין מגדירות את האחים המוסלמים כארגון טרור, אבל קטאר מעניקה סיוע כספי גם לשלוחות הרבות של הארגון במזרח התיכון, באפריקה ובדרום אסיה (כגון הודו, פקיסטן, בנגלדש ותאילנד).
במאי 2020, הציגה רשת אל–ג'זירה – המדבררת את השלטון הקטארי ומהווה את הבבואה האותנטית ביותר של תפישת עולמו ומדיניותו – את קאסם סוליימאני, מפקד "כוח קודס" של "משמרות המהפכה" שחוסל על ידי רה"ב, כ"גיבור שהלך בדרך האל."
רשת אל–ג'זירה נוסדה ב-1996 ע"י אמיר קטאר, השייח' חמד בן ח'ליפה אל ת'אני, כזרוע תעמולה ומדיניות חוץ, והיא מהללת בעקביות את "האחים המוסלמים".
בשנות ה-90' אירחה קטאר את חאלד שיח' מוחמד – מי שהפך לאדריכל של טרור ה-11 בספטמבר.
לאחר ה-11 בספטמבר, הפכה אל–ג'זירה לבמה בלעדית לפרסום מסרים של "אל-קאעידה", ששיבחו הרג חיילי ארה"ב כ"פעולות גן עדן". "אל–קאעידה" גם השתמשה באל-ג'זירה לשידור מסרים, סרטונים והצהרות מאוסאמה בן לאדן ומנהיגי טרור נוספים.
כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים – ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן ומרוקו – מאשימים את אל-ג'זירה (קטאר) בהתססת גורמים חתרניים במדינותיהם.
קטאר העניקה אזרחות, מקלט ובמה גדולה באל–ג'זירה – לרבות תוכנית שנצפתה על ידי כ־60 מיליון צופים – ליוסף אל-קארדאווי (1926-2022) יליד מצרים, ול"ברית העולמית של חכמי הדת המוסלמים" שהקים, המקדמת אידיאולוגיית טרור אסלאמי ופסיקות דת קיצוניות, כולל עידוד לחטיפת ולרצח חיילי ארה"ב. אל-קארדאווי, האידיאולוג המוביל של "האחים המוסלמים" בשנים האחרונות, עודד גם פיגועי התאבדות. נאסר עליו להיכנס לארה"ב, בריטניה, צרפת, סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין, אבל הוא זכה לכבוד מלכים בקטאר.
מ-1999 קטאר מעניקה מקלט למנהיגי חמאס שגורשו מירדן.
קטאר התנגדה למלחמת קדאפי בטרור האיסלאמי באפריקה, ותומכת במשטר האיסלאמיסטי בטריפולי (שהפיל את קדאפי) במלחמת האזרחים המשתוללת בלוב מ-2011.
שיתוף הפעולה של קטאר עם משטר האייתולות – כולל שיתוף פעולה מודיעיני וסיוע בעקיפת סנקציות כלכליות נגד איראן – נחשף גם בתערוכת ההגנה הימית הבינלאומית שנערכה בדוחא במרץ 2024, כאשר – כפי שאירע גם ב־2022 – השתתפו בה בכירים מ"משמרות המהפכה" ומשרד ההגנה האיראני, שהציגו טילים, מל"טים ומערכות נשק נוספות.
קטאר ואיראן גם שותפות במאגר גז טבעי במפרץ הפרסי שהוא הגדול בעולם.
האם תרצה שמימון לימודיך יגיע מהמקור שמממן את חמאס? על פי מכון ISGAP ("המכון לחקר אנטישמיות עולמית ומדיניות"), קטאר השקיעה למעלה מ-20 מיליארד דולר באוניברסיטאות בארה"ב. לפי המכון, קיימת התאמה בין המימון קטארי לבין הקצנת האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב.
תוכנית הלימודים בקטאר עצמה רוויה אנטישמיות, חוסר סובלנות דתית כלפי לא–מוסלמים, האדרת ג'יהאד וטרור מתאבדים, דה-לגיטימציה שיטתית של ישראל, הצגת יהודים כרמאים ועוינים, וסילוף ההיסטוריה היהודית ומחיקת הקשר היהודי בן 3,500 שנים לארץ ישראל.
מתוך שלושת מיליון תושבי קטאר, רק כ-10%-15% הם אזרחים, המעניקים רוח גבית למשטר האייתוללה, ל"אחים המוסלמים", לחות'ים, לחיזבאללה ולגופי טרור איסלאמיים נוספים. 85%-90% מהתושבים הם עובדים זרים במעמד נחות, רובם מדרום אסיה.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
ד"ר רון בריימן
טבח שמחת תורה
זה מול זה ניצבים שני מחנות של מעצבי תודעה: אלה הפועלים למען טשטוש מהותו ואופיו הנוראים של יום הזוועות מלפני כמעט שנתיים וחצי, ואלה המנסים להשכיח את המועד שנבחר על-ידי האויב האכזר – שבת שמחת תורה – מועד שהבחירה בו נועדה להעצים את הכאב, הזעזוע וההשפלה.
לא ברור מה מריץ את "היועצים" ומלחכי הפנכה ב"סביבת ראש הממשלה". שום משחק מילים מיותר ומתריס לא ישכיח ואפילו לא יטשטש את עוצמת המכה שספגנו באותו יום שחור. גם מנקודת המבט ההסברתית חשוב להדגיש את האופי הבלתי האנושי של מתקפת האוייב באותו היום.
לא ברור לשם מה "מטה (חלק) מהמשפחות" מתעקש להשתמש דווקא בתאריך הלועזי, תוך השכחת האופי היהודי של אותו יום, שהשמחה בו הושבתה ונגדעה באכזריות כה נוראה. מאז ומתמיד ציינה מדינת היהודים את אירועיה הרשמיים בהתאם ללוח העברי.
טבח שמחת תורה (2023) התרחש 120 שנים (1903) אחרי פרעות קישינב, עיר ההרגה: "השמש זרחה, השטה פרחה והשוחט שחט," אבל הטבח הנוכחי התרחש במדינת היהודים העצמאית (?) והחזקה (?), והיקפו היה עצום הרבה יותר.
טבח שמחת תורה התרחש באותו חודש (תשרי, אוקטובר) שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים 50 שנים מוקדם יותר, ביום הכיפורים הנורא של שנת תשל"ד – 1973. אף אחד לא העלה בדעתו לקרוא לאותה מלחמה בשם מלחמת 6 באוקטובר. היה ברור לכל ששמה של המלחמה צריך להיות מלחמת יום הכיפורים.
באופן דומה, המלחמה הנוכחית מן הראוי שתיקרא מלחמה/טבח שמחת תורה, ולא מלחמה/טבח השבעה באוקטובר. בין אם המלחמה הנוכחית, שטרם הסתיימה, תיקרא מלחמת שמחת תורה ובין אם תיקרא טבח שמחת תורה, אין להשכיח את מעשי הגבורה הרבים שהיו באותו יום שמחת תורה ומאז ועד היום. כשם שב- כ"ז בניסן מציין עם ישראל מדי שנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כך מן הראוי שהנצחת מלחמה/טבח שמחת תורה תכלול גם התייחסות לגבורה, ולא רק לטבח.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
עמנואל בן סבו
היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה –
מרב פורים ועד רב בע"מ, בעיני עצמו
עוד רגע קט, נחגוג את חג הפורים, מחגי ישראל האהובים, בתענית, בקריאת המגילה, בסעודת מצווה, במשלוח מנות, במתנות לאביונים, ובהכתרה.
נזכרתי בהכתרה עליה כתלמידים עמלנו כחודשיים טרם התקדש החג, עמל ויגיעה רבה על האירוע המרכזי, הליבה של פורים בישיבה התיכונית.
נזכרתי ברגע בו נכנס "רב פורים", על סוס, אופנוע, אמבולנס, "טיל" היורד מתקרת בית המדרש או כל אטרקציה אחרת, נזכרתי בקולו הרועם של הכרוז המזמינו במיטב המליצות, התארים, הדרמה, מבוצינא קדישא דרך נזר הבריאה ועד הגאון המלומד בניסים.
בשנים האחרונות אני חש כמי שחי בהכתרת "רב פורים" מתמשכת, זילות תואר הרב נפוצה כמעט בכל החוגים, כל דרדק בן יומו אשר חבש את ספסל בית המדרש שנה ורבע הינו "הרב", כל אברך עול לימים אשר כוחו בפיו הינו הרב הגאון, כל מושך בקסת סופרים המלקט מן הגורן ומן היקב הינו הרב הגאון הצדיק, כל בעל חותמת זקן בן יומו הדולה ממעניינות היין המשומר הינו בבחינת הרב הגאון הצדיק המלומד בניסים, כל מוקף במלווים בחצרות הקודש הינו הרב הגאון הצדיק המלומד בניסים, בוצינא קדישא, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, נזר הבריאה, פאר היצירה והרשימה ארוכה, כולל צנצנת המן.
הקלות הבלתי נסבלת בה מתחזים זוכים לתארים הינה לדאבון הלב חוצה מגזרים, לעיתים די במראה חיצוני כדי להעניק את התואר החשוב, הרב, תואר הנקנה בעמל רב וביגיעה ממשית של לימוד תורה על כל אופניה, מבחני הסמכה עד לקבלת התואר החשוב.
אם עד כה חשת אי נוחות אל מול האוחזים שלא כדין בתואר הרב, בהיעדר סמיכה, איני יכול להחריש עוד אל מול התעצמות השימוש בתארי כבוד לכל בר בי רב.
הזילות בתואר הרב הולידה את הזילות בתואר הגאון, שהולידה את הזילות בתואר הצדיק שהולידה את הזילות בתואר המקובל האלוקי, ואם בחיים עסקינן הרי בשוכני עפר אף נפרצה הגדר, מז"ל היה זצ"ל, המשיך זצוק"ל, עבר לזי"עא, והרשימה ארוכה.
אכן, קיימות שתי תפיסות עיקריות בנושא מהות התואר רב, האסכולה הרווחת היא כי הענקת התואר הינה לאחר מבחני הסמכה רשמיים של הרבנות הראשית לישראל, האסכולה השנייה מרחיבה את משמעות התואר רב וסבורה כי הינו תואר הניתן על ידי הקהילה כהכרה בדמות כרבנית, על אף שלא עבר מבחני הסמכה.
מעבר להונאת הדברים, ההתחזות, הטעיית הציבור, ראוי לבחון את הסוגייה בנזק מול התועלת שהיא מציבה לציבור, אינפלציית התארים המובילה לזילות התואר הרבני המוסמך והמקובל מקדמת דנא.
נזכרתי בסיפור על רבי מאיר מפרימישלאן אשר בירך גבירה יהודייה מרומניה שלא זכתה לפרי בטן ולאחר תשעה חודשים נפקדה.
הגבירה שיגרה לרבי מאיר מכתב תודה וצירפה למכתב 300 ליי. רבי מאיר שמצבו הכלכלי היה דחוק ביותר סירב לקבל את המתנה מאחר שהמכתב נפתח במילים: "אל כבוד הרב הקדוש, צדיק יסוד עולם, איש האלוקים."
"הכי על מאיר יכתבו תארים כאלה? הס מלהזכיר, כלום יש במאיר שמץ דבר מכל אלה?" חתם הרב את הדיון והחזיר את המתנה לשולחה.
ושוב נזכרתי בהכתרת "רב פורים", חיפשתי את רבי מאיר מפרימישלאן של דורנו שיציבו גדר בסוגייה, שייאבקו בתופעת זילות תואר הרב, שישיבו לתואר הרב את כבודו הראוי.
עמנואל בן סבו
2. והאמת תהא נעדרת והחרפה רוקדת בראש חוצות
על הצביעות העולמית אין להכביר במילים, המפורסמות אינן זקוקות לראייה, אל מול השתיקה העולמית של ארגוני זכויות האדם, עמותות הצדק והאהבה, הדממה זועקת מאליה והיא צורבת את האוזניים ושורפת את לב האדם.
בכל יום נחשפים שיאים חדשים, שיא שובר שיא ומייצר אתגר חדש, אחד השיאים הוא ארגון האומות המאוחדות, ארגון שבראשו עומד אנטישמי, אדם אשר לקחו לו חודשים ארוכים לדעת כי אירע טבח ביהודים במדינת ישראל, אדם אשר לא שמע על האונס והטבח, לא ראה את השריפה וההתעללות, לא ידע על החטופים מילד ועד זקן, לא ידע על החורבן, מכחיש טבח שבת שמחת תורה, האיש המזדעזע מכל מה שהוא לא פגיעה ביהודים.
האיש הזה, מזכ"ל האו"ם, הנחרד והמזועזע סלקטיבית, האדם שלא הפסיק להאשים בכל הרוע בעולם את מדינת ישראל, את מנהיגיה, לוחמיה, אוהביה, האדם ששיגר גינויים בקצב אש יומי, האיש שכינס ועדות גינוי מיוחדות, שהפך את הקורבן לתוקפן, שהמוסר הסלקטיבי והמעוות שלו נחשף לעין כל.
האיש הזה, מגדולי האנטישמים בעולם, והתחרות קשה, נאלם דום אל מול טבח עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע באיראן, אין פרץ ואין צווחה.
האדם הזה לא נחרד, לא הזדעזע, לא גינה, לא כינס פורומים בינלאומיים, לא גייס את העולם הנאור נגד משטר הדמים, לא יצא חוצץ נגד הדיקטטורים, נגד טובחי עמם.
האדם הזה, עולם הפוך ראיתי, הזמין את שר החוץ של הדיקטטורה האיראנית ולנאום בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם, צריך לשפשף את העיניים, לנקות את האוזניים, לקרא שוב ושוב את המשפט האנטי מוסרי, המושחת, את הזמנת טובח זכויות האדם לנאום במועצת זכויות האדם.
הטענה אינה רק על האנטישמי העומד בראש הארגון האנטי מוסרי הזה, הטענה היא גם לכל ראשי המדינות הנשארות במקום מתועב זה, היכל השנאה והעוול המוסרי.
ראוי היה שראשי המדינות באירופה ישאלו את האנטישמי המנהיג את הארגון, לו עמד בראשות הארגון, אשר הוקם בעקבות ימי הסופה והסער, האם היה מזמין את אדולף היטלר לשאת נאום במועצת זכויות האדם?
וכאילו לא די, איראן הטובחת באזרחיה, התולה אותם בכיכר העיר, המדכאת, הרוצחת את החירות, העושקת את החופש של עשרות אלפי כלואים טרם הוצאה להורג, קיבלה ההנהגה האיראנית מתנה על כל היותה, סגנית יו"ר הוועדה לפיתוח חברתי של האו"ם, אשר תוביל את קידום הדמוקרטיה, סובלנות, מניעת אלימות וכמובן זכויות הנשים.
צריך לשפשף את העיניים, לנקות את האוזניים, לקרוא שוב ושוב את המשפט האנטי מוסרי, המושחת, את הפרס לטובח, מגן זכויות האדם.
וכאילו לא די, בעוד נרגס מחמודי, כלת פרס נובל לשלום הכלואה בכלא האיראני, "איווין" וחייה בסכנה, סובלת מעינויים, מהתעללות נוראית – בחר מזכ"ל האו"ם האנטישמי, חובב האייתולות, שלא ראה ולא שמע על הטבח ההמוני של האייתולות באיראן, לשגר ברכות למשטר הרצח לרגל יום השנה ה-47 למהפכה האיסלמית.
צריך לשפשף את העיניים, לנקות את האוזניים, לקרוא שוב ושוב את המשפט האנטי מוסרי, המושחת, את הפרס לטובח, "מגן זכויות האדם."
שתיקת המדינות הנאורות, שתיקת המדינות החברות בארגון החרפה, ארגון הבושה, ארגון חוסר הצדק והעוול, ארגון בראשו עומד אנטישמי, מדאיג ביותר, המעט שיכלו לעשות הוא להקפיא את חברותם, להקים כל זעקה, להדיח את מוביל הרוח הרעה, רוח הפקד האנטישמי, שתיקתם היא חרפה על ראשם.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 22.2.26
* חופש פעולה – נכון לעכשיו, חמאס על הרגליים, שולט ביד רמה שליטה מוחלטת על קרוב למחצית רצועת עזה, מתעצם, מתחמש, מגייס אלפי מחבלים חדשים, משבץ ומכשיר מפקדים חדשים. וידי צה"ל ושב"כ כבולות, אין שום פעילות יזומה בשטח שבשליטת חמאס, אין מעצרים, אין חיסול תשתיות חמאס. הדבר היחיד שיש הוא פעולות תגובה על פיגועי חמאס נגד צה"ל. ידינו כבולות בידי הדיפ-סטייט היושב בקריית גת.
הלקח הראשי מטבח 7 באוקטובר הוא ההכרח בחופש פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי רצועת עזה. זה חשוב אפילו יותר מפירוק חמאס מנשקו, כיוון שבלי חופש הפעולה של צה"ל לסכל כל התעוררות של טרור, גם אם חמאס יתפרק מנשקו, הוא יוכל להשתקם באין מפריע.
הכוח הרב לאומי יהיה יעיל ומשמעותי כמו יוניפי"ל בלבנון. אבל כאשר הוא יהיה בשטח, לא יהיה לצה"ל חופש פעולה.
מהשבוע הראשון למלחמה אני כותב שהפתרון הרצוי הוא השתלטות על חלק מאדמת הרצועה, אך במרבית השטח יהיה שלטון אזרחי של רש"פ ושלטון צבאי למעשה של ישראל, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. לא צריך ללמד אותי ולא לשכנע אותי שפת"ח הוא ארגון טרור שמטרתו זהה למטרת חמאס. אבל המציאות לימדה אותנו שזה הרע במיעוטו.
המציאות העגומה היום, כשאנו כפסע אחרי הפייק-ניצחון-מוחלט, אינה בלתי הפיכה. אנחנו שולטים על 53% מהשטח, חמאס נחלש במלחמה ובכוחנו להשלים את המלאכה ולהשיג את מטרות המלחמה. מה שצריך לשם כך הוא מנהיגות ויכולת לקבל את ההחלטה הנכונה. והאחראי לקבל את ההחלטה או לא לקבל את ההחלטה הוא נתניהו, והוא האחראי לתוצאה של קבלת ההחלטה או של אי קבלתה.
* כשלא יהיה חייל ציוני בלבנון – שר לבנוני מטעם חיזבאללה הודיע שחיזבאללה לא יתפרק מנשקו כל עוד חייל ציוני אחד נמצא על אדמת לבנון ונמשכת התוקפנות הישראלית נגד לבנון. זה ניסוח מתוחכם, כי הוא לא אמר שכאשר לא יהיה חייל ציוני בלבנון ותיפסק ה"תוקפנות הישראלית" חיזבאללה יתפרק מנשקו.
אבל יש לנו ניסיון, וכדאי להזכיר אותו למי ששכח. בשנת 2000 ישראל נסוגה מלבנון. לא השאירה שם אף חייל ציוני והפסיקה כל "תוקפנות". וחיזבאללה זינב אחרי צה"ל והמשיך בפיגועים ובטרור נגד ישראל ודרדר את ביטחון הגליל עד מלחמת לבנון השנייה. ואחרי מלחמת לבנון השנייה, תוך הפרה בוטה של החלטת מועה"ב 1701, חיזבאללה התעצם לצבא טרור אימתני, לפרוקסי המאיים של איראן, כרה מנהרות התקפיות אל תוך שטח ישראל, התחמש במאות אלפי רקטות וטילים ובהם טילים מדויקים והתכונן בכל מאודו לכיבוש הגליל.
אסור לנו לחזור על הטעות. חובתנו לקיים בדרום לבנון רצועת ביטחון. גילוי נאות – תמכתי בנסיגה מלבנון בשנת 2000, וכבר בראשית שנות ה-90, כשזו היתה דעה בלתי פופולרית, הטפתי לכך. טעיתי.
* אכפת לו – טראמפ החמיא לראש ממשלת קטאר, בכנס מועצת ה"שלום". "אכפת לו מהמזרח התיכון," הוא קבע.
טראמפ צודק. אכפת לקטאר מהמזה"ת. אכפת להם שהאחים המוסלמים הסונים ישלטו במזה"ת. אכפת להם שישראל תימחק. הם משקיעים מיליארדי דולרים כדי לקדם את המטרה הזאת. הצלחותיהם הגדולות ביותר הן טבח 7 באוקטובר והגל האנטישמי המציף את המערב החל מאותו יום.
* בלעדי – השבוע, בוודאות, ארה"ב תתקוף את איראן.
או לא.
* מחזיק אצבעות לחמינאי – אני מאמין לטראמפ שהוא עדיין לא החליט. אני מאמין לו שהוא רוצה "דיל" עם איראן. אני מאמין לו שאם לא ישיג הסכם שיניח את דעתו הוא ייצא למלחמה.
לפיכך, ההחלטה האם ארה"ב תתקוף היא בעיקר בידיו של חמינאי. האם הוא יתקפל ויגיע לעסקה?
אני מחזיק אצבעות לחמינאי שלא יתקפל, כי כל עסקה עם איראן היא רעה ומסוכנת. כל הסכם עם איראן הוא הסכם מינכן.
* גבורה עילאית – אני מעריץ את אומץ לבם של המפגינים האיראנים, מעט יותר מחודש אחרי שהמשטר טבח ברבבות מפגינים.
הם מתייצבים בחזה חשוף מול כוחות חמושים, שאין להם כל עכבות, ויירו בהם בלי להניד עפעף.
הם ראויים לכך שהעולם החופשי ישים קץ לרודנות האייאתולות.
* אשמים – השתכנעתי. עמית ובהרב מיארה הם האשמים במחדל שהוביל לטבח 7 באוקטובר.
הם אלה שבמשך עשור וחצי הובילו את מדיניות ההתמכרות לשקט.
הם אלה שעצרו כל סבב ברגע שהאוייב הסכים להפסקת אש.
הם אלה שמנעו מתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס.
הם אלה שהובילו מדיניות פאסיבית, שמנעה כל צעד אקטיבי יזום כדי לסכל את התעצמות חמאס, את חפירת המנהרות, את צבירת הכוח הרקטי והכוח היבשתי.
הם אלה שהרשו לחמאס להצית במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב ללא כל תגובה.
הם אלה שפעלו באופן אקטיבי מול קטאר כדי שתממן במיליארדים במזומן את חמאס, כדמי פרוטקשן על מנת להרוויח עוד כמה שבועות של שקט.
הם אלה שלא אישרו לחסל את סינוואר, דף וראשי חמאס האחרים.
הם אלה שפירקו את יחידת "צלצל" במוסד, שלחמה במקורות המימון של ארגוני הטרור ובהם חמאס, חרף הצלחותיה.
הם אלה שהנחו את צה"ל ומערכת הביטחון שמטרת-העל היא להבטיח שקט בחגים. כן, חגי תשרי תשפ"ד (ספטמבר-אוקטובר 2023), כולל שמחת תורה.
הם אלה שהנחו את צה"ל לשמור בכל מחיר על שקט, כדי לא להפריע להגיע להסכם אברהם עם סעודיה.
הם אלה שניסו בכל מאודם לשכנע את טראמפ לא להפסיק את תמיכת ארה"ב באונר"א וכשטראמפ התעקש, הם שכנעו את גרמניה לשפות את הארגון בסכום שירד מהתמיכה האמריקאית.
הם אלה שפרסמו ספר שבו התפארו באחריותם הביטחונית ובכך שבלמו יוזמות "הרפתקניות" של בנט וליברמן ליזום פעולה גדולה בעזה.
הם אלה שלאורך עשור וחצי איפשרו לחיזבאללה להתעצם ולהפוך לצבא טרור אימתני.
הם אלה שלא ניסו לעשות דבר כדי לאכוף את החלטה 1701 שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השניה, מפחד שהדבר יביא להסלמה.
הם אלה שכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל לבצע פיגוע, הורו לצה"ל לירות כדי להבריח אותם, אך לא לפגוע בהם, כדי למנוע הסלמה.
הם אלה שאיפשרו פלישת כוח חיזבאללה לשטחה הריבוני של ישראל והקמת מאחז בתוך שטח מדינת ישראל שפעל ללא הפרעה במשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר.
הם אלה שהחליטו לא להגיב על הפיגוע של חיזבאללה בצומת מגידו ועל ניסיון ההתנקשות של חיזבאללה בבוגי יעלון.
הם אחראים על צה"ל ובמקום לוודא לאורך שנים שיהיה צבא גדול, חזק וחכם, הם איפשרו לו להידרדר לצבא קטן, חלש וטיפש.
הם אחראים, בתוקף תפקידם, על ביטחון המדינה, על כשירות צה"ל, על המודיעין, על היכולת ההתקפית וההגנתית של צה"ל, שכשל ב-7 באוקטובר.
הם האחראים הישירים על שב"כ שכשל כישלון חרוץ ערב 7 באוקטובר.
וכאילו לא די בכך, הם בורחים מאחריותם, מגלגלים אותה כלפי מטה (לשופטים בערכאות נמוכות ולזוטרים בפרקליטות), מונעים הקמת ועדת חקירה על מחדלם.
הם, הרועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, עבריין הבנייה שבחר את עצמו לנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, הדיפסטייט, הם האשמים ב"אירוע" 7 באוקטובר.
* הממשלה מפחדת מהרוגלות – מאז קום המדינה כיהנו למעלה מ-300 איש כשרים בממשלות ישראל. בן גביר הוא השר הגרוע ביותר והכושל ביותר, בפער. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה מאז שהפושע מונה לשר לביטחון לאומי. הפשע משתולל, משטרת ישראל בקריסה, המשילות קרסה.
כולו רוח וצלצולים ושקרים. דומה שהפעם האחרונה שהוא אמר אמת היתה כשהבטיח: "הפעם הגענו לרכב של רבין, בפעם הבאה נגיע לרבין."
הכישלון החרוץ ביותר שלו הוא הנסיקה הדרמטית ברציחות בחברה הערבית, אחרי שממשלת השינוי, בשנתה האחת, שינתה את המגמה והובילה לירידה משמעותית במספר הנרצחים. אבל מבחינת בן גביר, אין זה כישלון אלא הצלחה. ערבים מתים זו התגשמות האידיאולוגיה הכהניסטית שלו.
בשבוע שעבר הדמגוג הזה טען שמי שאשם במצב היא, איך לא, היועמ"שית. היא מסרבת לאפשר שימוש ברוגלות. הוא, שלא עשה דבר וחצי דבר כדי לחזק את המשילות ולהילחם במשפחות הפשע ובארגוני הפשיעה, מצא את האשמה. ומיד, אוגדות של דקלמנים הציפו את הרשת בסיפור הזה, שהסיבה לרצח ולאלימות בחברה הערבית היא סירובה של גלי בהרב מיארה לאשר שימוש ברוגלות.
מסתבר שגם זה שקר. עוד שקר. שקר מוחלט. גלי בהרב מיארה תומכת בשימוש ברוגלות. היא טוענת שהשימוש בטכנולוגיה הזאת אינו רק חיובי, אלא הוא חובה. אדרבא, הייעוץ המשפטי הכין הצעת חוק ממשלתית להסדרת השימוש ברוגלות, ומי שמעכב זאת זו הממשלה. היא יכולה להביא את הנושא לוועדת השרים לחקיקה כבר ביום ראשון הקרוב ולצאת מיד לתהליך חקיקה מזורז בכנסת.
למה הממשלה אינה עושה זאת? כאן נעוצה הבעייה. הממשלה מפחדת מרוגלות, כי השימוש בהן ישמש את המלחמה בשחיתות ציבורית ובשוחד.
* סמוטריץ' גזען – דברי סמוטריץ' על הרצח במגזר הערבי, הם המשך דבריו על הפרדה מהערבים בחדרי הלידה. המשך לדבריו על הגמלים בסעודיה. סמוטריץ' גזען.
כאשר הוא אומר לערבים – "אנחנו אשמים שאתם רוצחים אחד את השני?" המסר הוא ש"אנחנו", כלומר מדינת ישראל, אינה כוללת את "אתם", האזרחים הערבים, ואין לנו אחריות על שלומם של האזרחים הערבים. שירצחו אחד את השני, מה זה ענייננו?
יש בעייה בחברה הערבית. יש לה אחריות. עליה לעשות תיקון, בעיקר ביחסה למדינה ולחוק. אבל מדינת ישראל מחויבת להבטיח את שלום כל אזרחיה, ובעיקר לנהל מלחמת חורמה בכל הכוח למיגור ארגוני הפשיעה.
במלחמה נגד האלימות יש לפעול יחד עם החברה הערבית, בשיתוף פעולה איתה. זה מחייב אותה לשתף פעולה עם המדינה ולעודד את כוחות הביטחון לפעול בכל הכוח. זה יהיה שינוי דרמטי. וזה מחייב את הממשלה והמשטרה לקחת אחריות ולפעול.
* לוגיקה סמוטריצ'ית – לא לגייס את החרדים. לא לגייס את הנשים. אלה שמתגייסים יעשו שרותונצ'יק כמו שהוא עשה. צה"ל צריך להפוך לצבא הכרעה.
אין פואנטה.
* אגדת החרם – אחד הנרטיבים הביביסטיים הנפוצים הוא נרטיב "החרם על נתניהו". בן גביר שר בממשלה? בגלל שאתם מחרימים את נתניהו. חוק ההשתמטות? בגלל החרם.
אלא שהנרטיב הבכייני הזה הוא שקר, שנועד, כרגיל, לברוח מאחריות ולהטילה על אחרים.
על איזה חרם הם מדברים? מפלגת העבודה בראשות ברק היתה בממשלת נתניהו. אח"כ יש עתיד והתנועה, ונתניהו פיטר את לפיד ולבני בשידור חי בלי שום סיבה, אחרי שהמציא אגדת "פוטש" שלא היה ולא נברא וזכה לכינוי הקולע "פוטש בננה." בממשלה שאחריה, כולנו בראשות כחלון ישבה בממשלה. אח"כ כחול לבן בראשות גנץ, מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ודרך ארץ בראשות יועז הנדל הצטרפו לממשלת נתניהו, הגם שגנץ איבד את מחצית כוחו הפוליטי בצעד הזה. והנוכל השרלטן הונה אותו, גנב את הרוטציה ולשם כך ביצע פשע נגד כלכלת ישראל –אי העברת תקציב. ולמרות זאת, המחנה הממלכתי בראשות גנץ הנבגד הצטרף לממשלה בראשות הנוכל שרימה אותו, לממשלת האחדות במלחמה. ולפיד הודיע שמוכן להצטרף אם בן גביר יסולק. ובנט היה מוכן להצטרף לממשלת נתניהו ב-2021 בהשתתפות רע"ם, אך סמוטריץ' הכשיל זאת. בקיצור – שקר כמו כל דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית. שקר בכייני.
אבל אם מדובר ב"תרבות החרמות", יש לי שאלה – האם הליכוד יהיה מוכן להצטרף לממשלה בראשות בנט? האם הציונות הדתית מוכנה להצטרף לממשלה בראשות בנט?
* מקום שם מולדתי, שם טוב לי – על פי סקר של הלמ"ס, 91% מאזרחי ישראל מרוצים מהחיים. זו תוצאה מדהימה ביחס למדינות אחרות בעולם. היא מעוררת השתאות במיוחד לנוכח העובדה שרק לפני פחות משנתיים וחצי חווינו את האסון הגדול בתולדות המדינה.
מיד החלו האמירות הממנפות את הנתונים הללו להון פוליטי. הנה, בניגוד ל"חמוצים", הרוב הגדול מרוצה מהממשלה. אולם תוצאות הסקר מעידות עד כמה אין לכך שחר, כיוון שאם 91% מרוצים, הרי שרוב מוחלט מאלה שהם מכנים אותם "חמוצים" מרוצים מהחיים. לא בזכות הממשלה, אלא למרות הממשלה.
גם אני נמנה עם הרוב הגדול. אני מתנגד לממשלה הרעה הזאת ומייחל לנפילתה. אולם למרות הממשלה, טוב לי לחיות בארץ ישראל, במדינת ישראל, בגולן, באורטל. כן, ישראל, למרות יוקר המחייה, האיום הביטחוני והממשלה הכושלת, היא מדינה שטוב בה. קודם כל כי היא שלנו. של עמנו. זו מדינת הלאום של העם היהודי. ושנית, כיוון שלמרות המחדל והאסון והממשלה הכושלת, ראינו ב-8 באוקטובר את עם ישראל במלוא תפארתו, בהתנדבות הגדולה, בהירתמות, במילואים ובאזרחות, בערבות ההדדית.
אם במצב הזה 91% מרוצים, קל וחומר אם נתקן את כל הדורש תיקון ושיקום.
אמר מנחם בגין: "בימים עברו אמרו שונאי ישראל כי היהודי נוהג לפי הכלל: מקום שם טוב לי – שם מולדתי. לא בהם נתחשב, אך נוכיח לעצמנו כי עם חידוש העצמאות והחירות נוהג היהודי לפי כלל הפוך: מקום שם מולדתי, שם טוב לי, אפילו קשה לי."
* תעמולה ציונית – "דנה עדן, שהיתה שותפה ליצירה והפקה של 'טהרן', נפטרה... זה דבר נורא. היא היתה מבריקה, מצחיקה ומנהיגה יוצאת דופן. אהבה ותנחומים לכל מי שהכיר אותה."
את דברי ההספד הללו על דנה עדן ז"ל, כתב ידידהּ, שחקן הקולנוע יו לורי. דברי הספד אישיים לגמרי. אבל בעבור פלוגות הסער האנטישמיות, לספוד ליהודייה, לישראלית, זו "תעמולה ציונית". כי בעבורם, תפקידם של יהודים למות, ותפקידם של לא יהודים לרצוח אותם או לפחות לשמוח על מותם. לספוד להם? זו תעמולה ציונית.
במשך ימים הוא הותקף בגסות. אוגדות של אנטישמים מוסתים הסתערו עליו ברשתות. האשימו אותו בעוון הנורא, שהוא ציוני. הוא חסם רבים מהם. ולבסוף הוציא הודעה. ומה היה בהודעתו? שמא גינוי והוקעת האנטישמיות? חלילה. מוג הלב הזה כתב: "שום דבר שאמרתי או עשיתי אי פעם לא יכול לגרום לאדם שפוי להאמין שאני ציוני." איזה איש קטן. איזה סמרטוט. לתולעת יש עמוד שידרה משמעותי יותר מאשר לאבק האדם הזה.
והיו מי שהגיבו לדבריו כראוי. התסריטאי והקומיקאי הבריטי-יהודי לי קרן, צייץ בתגובה: "סמור פתטי מזדיין שכמוך – מתחזה לאדם קשוח כאן, אבל בעצם מבקש מהביריונים לעזוב אותך בשקט על ידי זריקת יהודים מתחת לאוטובוס ולזלזל באופן בוטה בציונות כתנועת ההגדרה העצמית היהודית."
גם דייויד דריימן, סולן להקת המטאל דיסטרבד האמריקאי-יהודי, הגיב: "ציוני הוא בסך הכול מישהו שמאמין בהגדרה עצמית יהודית בארץ אבותיו – ישראל. זהו זה."
[אהוד: אני שואל את עצמי אם דנה עדן לא נרצחה על ידי סוכנים איראניים על חלקה בהפקת "טהראן"].
* לא לתת לביריון להתחכם – הודעתו של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שהאופוזיציה תחרים את ישיבת הכנסת בהשתתפות ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי אם אוחנה לא יזמין לישיבה את נשיא בית המשפט העליון, אינה צעד חריף של אופוזיציה לוחמת, אלא צעד מובן מאליו, של אזרחות ממלכתית, וניסיון למנוע עוד מופע ביריונות של רומס הכנסת שהופך אותה לקרקס. אם האופוזיציה תיתן ידה למפגן הביריונות האנטי ממלכתי, היא תהיה ראויה לאי אמון באופוזיציה.
מן הראוי שגם נשיא המדינה יודיע, שבמקרה כזה גם לא ישתתף בישיבה ולא ייתן יד לביריונות. הוא נשיא מדינת ישראל, הוא סמל הריבונות של המדינה וחובתו לעמוד על משמר ריבונותה.
בינתיים, הביביריון אוחנה מתעקש. הוא מוכן לפגוע במזיד במעמדה הבינלאומי של ישראל, למען הצגת הביריונות הדוחה. הכל כשר למען הפריימריז. מי יודע, אולי הוא עוד יעקוף את גוטליב.
הודו מנסה למנוע את המבוכה. שגרירות הודו פנתה לראש הממשלה וביקשה ממנו לוודא שנשיא בית המשפט העליון יוזמן לאירוע. יתכן שבכך היא הגישה סולם לאוחנה, לרדת מהעץ שעליו טיפס.
אבל יש לעמוד על המשמר ולא לתת לביריון הזה להתחכם. אם, למשל, הוא יזמין את עמית, אך לא כנשיא בית המשפט העליון, אלא סתם כשופט בית המשפט, כפי שעשה באחד ממפגני הביריונות הקודמים, על עמית לדחות את ההזמנה, ועל האופוזיציה ונשיא המדינה לא לתת יד לתעלול ולא להשתתף בישיבה.
ואם הוא יתחכם בישיבה עצמה, ובקריאת שמות המכובדים ידלג על נשיא בית המשפט העליון או על תוארו, כאשר יו"ר האופוזיציה יעלה לנאום, שלא יפתח במילים "אדוני היו"ר", אלא יתעלם מן הביריון.
עבד כי ימלוך.
* גוזלים את כבשת הרש – אחד הצעדים הציוניים, החיוביים והחשובים ביותר, שעשה נתניהו בכל שנות כהונתו, היה הובלת הפשרה ההיסטורית של הקמת עזרת ישראל בכותל המערבי, שבה תתאפשר תפילה מעורבת של גברים ונשים. נתניהו נקט יוזמה, פנה ליו"ר הסוכנות לשעבר נתן שרנסקי להוביל פשרה. שרנסקי הביא את הצדדים לפשרה מוסכמת, שבה רחבת הכותל תישאר אורתודוקסית כפי שהיא היום, ובמרחק של כמה מאות מטרים תוקם עזרת ישראל. כך שרנסקי ריבע את המעגל. איפשר לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שהם רוב יהודי העולם, מקום שבו יוכלו להתפלל בכותל המערבי בדרכם, בלי לפגוע כהוא זה ברחבה האורתודוקסית, וגם בלי שהמתפללים ברחבה יראו, רחמנא לצלן, את המתפללים הרפורמים. זו דרך מופתית של פשרה מחוץ לקופסה. במקום להמשיך ולריב לנצח, להגדיר את הכותל המערבי כמרחב גדול הרבה יותר, ולתת בו את כבשת הרש לרפורמים. והעיקר, להגדיר שהכותל המערבי הוא נכס לאומי, השייך לעם היהודי כולו, ולא שטעטל חרדי.
גם החרדים היו שותפים להסדר והסכימו לו, עד שכמה רבנים קנאים הטילו וטו. מיד כל הרבנים החרדים התיישרו לפיהם. מיד המפלגות החרדיות התיישרו. הם איימו לפרוש מהממשלה, ונתניהו, שהתהדר והתברך בצעד שעשה, והפעם – התהדר בצדק, התפורר והתקפל, כדרכו.
ועכשיו, כאשר אחרי סחבת של שנים, בג"ץ הורה לבצע את החלטת הממשלה ולהקים את הרחבה, פראי האדם יריב לוין ושות' משתוללים.
* הזנב הקנאי – הדבר המדכא בסאגת פשרת הכותל, הוא שמדובר בסימפטום. פשרת הכותל, שאותה הוביל שרנסקי, בדחיפתו ובעידודו של נתניהו, היתה מופת של פשרה בין חלקי העם, מתוך הידברות והסכמה רחבה. כל הגורמים, כולל החרדים, היו שותפים לתהליך וגם לפשרה. היופי בפשרה הזאת, היה שהיא חרגה מהמתכונת של משחק סכום אפס, שבו כל רווח של צד אחד הוא הפסד של הצד האחר, אלא התגלמות ה-win-win. פשרה שכולם מרוויחים ממנה. הרחבת תחום המחלוקת, כך שהפשרה לא תדרוש מאף צד לוותר על שטח שבאחריותו. למה הדבר דומה? שבמו"מ עם הפלשתינאים, יסכימו כל הצדדים שהמחלוקת היא על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית, משני עברי הירדן, ומגיעים להסכם שלום של חלוקת הארץ על הירדן – ממלכת ירדן מממשת את זכותו של העם הפלשתינאי למדינה בפלשתין וישראל מבטאת את זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל.
הכיוון של פשרת הכותל, הוא המודל לפתרון בעיות החברה הישראלית. פתרון המחלוקות בין חילונים ודתיים ברוח אמנת גביזון-מדן. פתרון המחלוקת בנושא המשפטי באמצעות רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתשנה את המצב הנוכחי, אך לא במהפכה רדיקלית כמו המהפכה המשטרית וכד'.
אז מה קרה? מיעוט שבמיעוט, קיצוני הקיצונים, הקנאים שבקנאים, הם שהכתיבו, ופשרה שהממשלה, ממשלת נתניהו, הובילה וקיבלה בהסכמה של כל הצדדים, לא התבצעה, כי הזנב הקנאי שיחק בחברה הישראלית. והיום היריב לוינים מתבצרים סביב העמדה האולטרה קנאית הזאת, כי בפוליטיקת הזהויות השבטית, הפשרה שנתניהו הוביל היא של "ההם", "הקפלניסטים" ולכן "אנחנו" נתיישר עם הקנאים. כך נותנים זכות וטו על קידום החברה הישראלית לכת קנאית. כך מחריבים את החברה הישראלית.
* בגין, היחיד והאומה – לא תמיד בנו של אדם הוא המיטיב לפרש את דרך אביו. כאשר אברום בורג, למשל, מכנה את יוסף בורג "אבי מורי" איני יכול לגחך. מורך? הרי אתה בועט בכל מה שהיה קדוש בעיניו.
אבל בני בגין הוא באמת ובתמים הפרשן המובהק של דרכו של מנחם בגין, כיוון שהוא ממשיכה המובהק. בכל דרכו הפוליטית והציבורית, דבק במורשת אביו, בלי לסטות ימין ושמאל.
לאחרונה הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת פרי עטו של בני בגין: "היחיד והאומה בהגותו ופעולתו של מנחם בגין". החוברת היא מסה מפורטת, אחרית דבר שכתב לאסופה מהגותו של מנחם בגין, "דרך בגין", ב-2023.
במסה, מתאר בני בגין את דרכו הלאומית והליברלית של מנחם בגין, מאז ימיו בבית"ר בפולין, דרך ימיו כמפקד האצ"ל, כראש האופוזיציה וכשר ועד ראשות הממשלה. לאורך כל הדרך, הוא דגל באקטיביזם לאומי, של דבקות ברעיון שלמות המולדת ובכורח להילחם על הקמת המדינה ועל קיומה ודבקות ברעיונות הדמוקרטיה הליברלית, חירות הפרט, זכויות האדם והאזרח, שוויון אזרחי מוחלט לערביי ישראל ועליונות המשפט. כן, גם בהיותו מפקד האצ"ל, כשהוא כתב על המדינה שתקום, הוא הציג את החזון הליברלי הזה. בגין לא ראה כל סתירה בין התפיסה הלאומית והליברלית ולכן לא ראה צורך לפשר ולגשר ביניהם. הוא ראה בהם כלים שלובים. כך רואה זאת גם בני בגין.
בנושא המשפטי, עמדתו של בגין היא היפוכה המוחלט של הדרך שמציג הליכוד היום, ויריב לוין הוא מבטאה העיקרי. אין במערכת כולה, לא במערכת הפוליטית, לא במערכת המשפטית, לא בתקשורת ואף לא בארגוני המחאה אדם שעמדתו בנושא האקטיביזם השיפוטי, ובלשונו – עליונות המשפט, קיצונית יותר מזו של בגין. אגב, גם אני איני דוגל בדרכו, וסבור שיש מקום לרפורמה משפטית, אך כמובן לא רדיקלית כמו זו של לוין.
אציג שני ציטוטים. ב-1952 כתב בגין: "לחרות על דגלנו את עליונות המשפט... בתי הנבחרים הופכים להיות מכשירים בידי הממשלות במקום להיות המפקחים על הממשלות... המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו... בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה... עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על-ידי בית הנבחרים (המתקבל, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את הזכות להגשת הקובלנה המשפטית ביחס לחוקים יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום." [ההדגשות במקור, במאמרו של מ' בגין]. הוא היה בין מעצבי שיטת בחירת השופטים. השיטה שהתקבלה היתה פשרה עם עמדתו שרצתה לנטרל כמעט לחלוטין את מעורבות השלטון בבחירה. "אנחנו באים להבטיח את אי-תלותם של השופטים, ולשם כך עלינו להבטיח, במידת האפשר, גם את אי תלותם של ממניהם." (1953).
לא היתה זו עמדתו האישית של בגין. היתה זו עמדתה של תנועת החירות, וגם בגלגוליה כגח"ל והליכוד. היא נאבקה על כך בכל שנותיה באופוזיציה. כל חבריה דיברו במילים הללו בדיוק כפי שדיברו על שלמות המולדת. זו היתה דרכו של הליכוד גם לאחר עלייתו של בגין לשלטון, גם לאחר פרישתו מהנהגת הליכוד ומהפוליטיקה וגם אחרי מותו, כולל בשנים הראשונות של הליכוד בהנהגת נתניהו.
כך אמר בגין, ראש הממשלה, בישיבת הממשלה ב-1979: "הממשלה דוגלת בעקרון עליונות המשפט על כל רשות מרשויותיה המבצעות של המדינה, לרבות הממשלה עצמה. אני מבקש את השרים להקפיד על כך, כי הרשויות ימלאו ללא סייג אחר צווי בית משפט ויבצעו אותם בנאמנות."
תפיסתו של בגין חוקקה זמן קצר אחרי מותו, בהובלת ממשלת שמיר, בחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלחקיקתו פעל בגין מאז שנות החמישים של המאה שעברה, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
הליכוד התהדר בחוקים הללו, שאותם הגדיר "מהפכה חוקתית", בבחירות 1992, שבהן הפסיד למפלגת העבודה בראשות רבין. ועידת הליכוד הראשונה בהנהגת נתניהו, ב-1993, התגאתה במהפכה החוקתית, ובשני החוקים האלה, בזכות העובדה שהם נותנים לבית המשפט סמכות להגן על האזרח גם מפני חוקי הכנסת שפוגעים בזכויותיו, והתחייב שעם חזרתו לשלטון ישלים את המהפכה בחקיקת חוק יסוד: חקיקה.
השינוי שעבר הליכוד מאז הוא ברמה של המרת דת.
* מוריס והיונים כמשל אקטואלי – המערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים" מסתיים במשפט שניתן לראות בו את הניתוח התמציתי והמדויק של תוצאות תהליך אוסלו:
"אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"
* ביד הלשון: קברות – שאלה שנשאלתי: רבים של קבר הם קברים. אם כך, מדוע בית העלמין נקרא בית קברות? האם נכון לומר קברים או קברות? מהי באמת צורת הריבוי של קבר?
התשובה היא ששתי הצורות נכונות. צורת הריבוי של קבר היא גם קברים וגם קברות. בעברית המודרנית הצורה המקובלת היא קברים. בלשון חז"ל הצורה המקובלת היתה קברות. כפי שבלשון ימינו הריבוי של מועד הוא מועדים, אך בלשון חז"ל – מועדות.
בביטוי אחד בעברית המודרנית נשמרה הצורה החז"לית – בית קברות. צירוף המילים הזה מופיע גם בתנ"ך: "בֵּית קִבְרוֹת אֲבוֹתַי" (נחמיה ב', ג').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
הלקח הראשי מטבח 7 באוקטובר הוא ההכרח בחופש פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי רצועת עזה. זה חשוב אפילו יותר מפירוק חמאס מנשקו, כיוון שבלי חופש הפעולה של צה"ל לסכל כל התעוררות של טרור, גם אם חמאס יתפרק מנשקו, הוא יוכל להשתקם באין מפריע.
הכוח הרב לאומי יהיה יעיל ומשמעותי כמו יוניפי"ל בלבנון. אבל כאשר הוא יהיה בשטח, לא יהיה לצה"ל חופש פעולה.
מהשבוע הראשון למלחמה אני כותב שהפתרון הרצוי הוא השתלטות על חלק מאדמת הרצועה, אך במרבית השטח יהיה שלטון אזרחי של רש"פ ושלטון צבאי למעשה של ישראל, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. לא צריך ללמד אותי ולא לשכנע אותי שפת"ח הוא ארגון טרור שמטרתו זהה למטרת חמאס. אבל המציאות לימדה אותנו שזה הרע במיעוטו.
המציאות העגומה היום, כשאנו כפסע אחרי הפייק-ניצחון-מוחלט, אינה בלתי הפיכה. אנחנו שולטים על 53% מהשטח, חמאס נחלש במלחמה ובכוחנו להשלים את המלאכה ולהשיג את מטרות המלחמה. מה שצריך לשם כך הוא מנהיגות ויכולת לקבל את ההחלטה הנכונה. והאחראי לקבל את ההחלטה או לא לקבל את ההחלטה הוא נתניהו, והוא האחראי לתוצאה של קבלת ההחלטה או של אי קבלתה.
* כשלא יהיה חייל ציוני בלבנון – שר לבנוני מטעם חיזבאללה הודיע שחיזבאללה לא יתפרק מנשקו כל עוד חייל ציוני אחד נמצא על אדמת לבנון ונמשכת התוקפנות הישראלית נגד לבנון. זה ניסוח מתוחכם, כי הוא לא אמר שכאשר לא יהיה חייל ציוני בלבנון ותיפסק ה"תוקפנות הישראלית" חיזבאללה יתפרק מנשקו.
אבל יש לנו ניסיון, וכדאי להזכיר אותו למי ששכח. בשנת 2000 ישראל נסוגה מלבנון. לא השאירה שם אף חייל ציוני והפסיקה כל "תוקפנות". וחיזבאללה זינב אחרי צה"ל והמשיך בפיגועים ובטרור נגד ישראל ודרדר את ביטחון הגליל עד מלחמת לבנון השנייה. ואחרי מלחמת לבנון השנייה, תוך הפרה בוטה של החלטת מועה"ב 1701, חיזבאללה התעצם לצבא טרור אימתני, לפרוקסי המאיים של איראן, כרה מנהרות התקפיות אל תוך שטח ישראל, התחמש במאות אלפי רקטות וטילים ובהם טילים מדויקים והתכונן בכל מאודו לכיבוש הגליל.
אסור לנו לחזור על הטעות. חובתנו לקיים בדרום לבנון רצועת ביטחון. גילוי נאות – תמכתי בנסיגה מלבנון בשנת 2000, וכבר בראשית שנות ה-90, כשזו היתה דעה בלתי פופולרית, הטפתי לכך. טעיתי.
* אכפת לו – טראמפ החמיא לראש ממשלת קטאר, בכנס מועצת ה"שלום". "אכפת לו מהמזרח התיכון," הוא קבע.
טראמפ צודק. אכפת לקטאר מהמזה"ת. אכפת להם שהאחים המוסלמים הסונים ישלטו במזה"ת. אכפת להם שישראל תימחק. הם משקיעים מיליארדי דולרים כדי לקדם את המטרה הזאת. הצלחותיהם הגדולות ביותר הן טבח 7 באוקטובר והגל האנטישמי המציף את המערב החל מאותו יום.
* בלעדי – השבוע, בוודאות, ארה"ב תתקוף את איראן.
או לא.
* מחזיק אצבעות לחמינאי – אני מאמין לטראמפ שהוא עדיין לא החליט. אני מאמין לו שהוא רוצה "דיל" עם איראן. אני מאמין לו שאם לא ישיג הסכם שיניח את דעתו הוא ייצא למלחמה.
לפיכך, ההחלטה האם ארה"ב תתקוף היא בעיקר בידיו של חמינאי. האם הוא יתקפל ויגיע לעסקה?
אני מחזיק אצבעות לחמינאי שלא יתקפל, כי כל עסקה עם איראן היא רעה ומסוכנת. כל הסכם עם איראן הוא הסכם מינכן.
* גבורה עילאית – אני מעריץ את אומץ לבם של המפגינים האיראנים, מעט יותר מחודש אחרי שהמשטר טבח ברבבות מפגינים.
הם מתייצבים בחזה חשוף מול כוחות חמושים, שאין להם כל עכבות, ויירו בהם בלי להניד עפעף.
הם ראויים לכך שהעולם החופשי ישים קץ לרודנות האייאתולות.
* אשמים – השתכנעתי. עמית ובהרב מיארה הם האשמים במחדל שהוביל לטבח 7 באוקטובר.
הם אלה שבמשך עשור וחצי הובילו את מדיניות ההתמכרות לשקט.
הם אלה שעצרו כל סבב ברגע שהאוייב הסכים להפסקת אש.
הם אלה שמנעו מתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס.
הם אלה שהובילו מדיניות פאסיבית, שמנעה כל צעד אקטיבי יזום כדי לסכל את התעצמות חמאס, את חפירת המנהרות, את צבירת הכוח הרקטי והכוח היבשתי.
הם אלה שהרשו לחמאס להצית במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב ללא כל תגובה.
הם אלה שפעלו באופן אקטיבי מול קטאר כדי שתממן במיליארדים במזומן את חמאס, כדמי פרוטקשן על מנת להרוויח עוד כמה שבועות של שקט.
הם אלה שלא אישרו לחסל את סינוואר, דף וראשי חמאס האחרים.
הם אלה שפירקו את יחידת "צלצל" במוסד, שלחמה במקורות המימון של ארגוני הטרור ובהם חמאס, חרף הצלחותיה.
הם אלה שהנחו את צה"ל ומערכת הביטחון שמטרת-העל היא להבטיח שקט בחגים. כן, חגי תשרי תשפ"ד (ספטמבר-אוקטובר 2023), כולל שמחת תורה.
הם אלה שהנחו את צה"ל לשמור בכל מחיר על שקט, כדי לא להפריע להגיע להסכם אברהם עם סעודיה.
הם אלה שניסו בכל מאודם לשכנע את טראמפ לא להפסיק את תמיכת ארה"ב באונר"א וכשטראמפ התעקש, הם שכנעו את גרמניה לשפות את הארגון בסכום שירד מהתמיכה האמריקאית.
הם אלה שפרסמו ספר שבו התפארו באחריותם הביטחונית ובכך שבלמו יוזמות "הרפתקניות" של בנט וליברמן ליזום פעולה גדולה בעזה.
הם אלה שלאורך עשור וחצי איפשרו לחיזבאללה להתעצם ולהפוך לצבא טרור אימתני.
הם אלה שלא ניסו לעשות דבר כדי לאכוף את החלטה 1701 שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השניה, מפחד שהדבר יביא להסלמה.
הם אלה שכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל לבצע פיגוע, הורו לצה"ל לירות כדי להבריח אותם, אך לא לפגוע בהם, כדי למנוע הסלמה.
הם אלה שאיפשרו פלישת כוח חיזבאללה לשטחה הריבוני של ישראל והקמת מאחז בתוך שטח מדינת ישראל שפעל ללא הפרעה במשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר.
הם אלה שהחליטו לא להגיב על הפיגוע של חיזבאללה בצומת מגידו ועל ניסיון ההתנקשות של חיזבאללה בבוגי יעלון.
הם אחראים על צה"ל ובמקום לוודא לאורך שנים שיהיה צבא גדול, חזק וחכם, הם איפשרו לו להידרדר לצבא קטן, חלש וטיפש.
הם אחראים, בתוקף תפקידם, על ביטחון המדינה, על כשירות צה"ל, על המודיעין, על היכולת ההתקפית וההגנתית של צה"ל, שכשל ב-7 באוקטובר.
הם האחראים הישירים על שב"כ שכשל כישלון חרוץ ערב 7 באוקטובר.
וכאילו לא די בכך, הם בורחים מאחריותם, מגלגלים אותה כלפי מטה (לשופטים בערכאות נמוכות ולזוטרים בפרקליטות), מונעים הקמת ועדת חקירה על מחדלם.
הם, הרועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, עבריין הבנייה שבחר את עצמו לנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, הדיפסטייט, הם האשמים ב"אירוע" 7 באוקטובר.
* הממשלה מפחדת מהרוגלות – מאז קום המדינה כיהנו למעלה מ-300 איש כשרים בממשלות ישראל. בן גביר הוא השר הגרוע ביותר והכושל ביותר, בפער. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה מאז שהפושע מונה לשר לביטחון לאומי. הפשע משתולל, משטרת ישראל בקריסה, המשילות קרסה.
כולו רוח וצלצולים ושקרים. דומה שהפעם האחרונה שהוא אמר אמת היתה כשהבטיח: "הפעם הגענו לרכב של רבין, בפעם הבאה נגיע לרבין."
הכישלון החרוץ ביותר שלו הוא הנסיקה הדרמטית ברציחות בחברה הערבית, אחרי שממשלת השינוי, בשנתה האחת, שינתה את המגמה והובילה לירידה משמעותית במספר הנרצחים. אבל מבחינת בן גביר, אין זה כישלון אלא הצלחה. ערבים מתים זו התגשמות האידיאולוגיה הכהניסטית שלו.
בשבוע שעבר הדמגוג הזה טען שמי שאשם במצב היא, איך לא, היועמ"שית. היא מסרבת לאפשר שימוש ברוגלות. הוא, שלא עשה דבר וחצי דבר כדי לחזק את המשילות ולהילחם במשפחות הפשע ובארגוני הפשיעה, מצא את האשמה. ומיד, אוגדות של דקלמנים הציפו את הרשת בסיפור הזה, שהסיבה לרצח ולאלימות בחברה הערבית היא סירובה של גלי בהרב מיארה לאשר שימוש ברוגלות.
מסתבר שגם זה שקר. עוד שקר. שקר מוחלט. גלי בהרב מיארה תומכת בשימוש ברוגלות. היא טוענת שהשימוש בטכנולוגיה הזאת אינו רק חיובי, אלא הוא חובה. אדרבא, הייעוץ המשפטי הכין הצעת חוק ממשלתית להסדרת השימוש ברוגלות, ומי שמעכב זאת זו הממשלה. היא יכולה להביא את הנושא לוועדת השרים לחקיקה כבר ביום ראשון הקרוב ולצאת מיד לתהליך חקיקה מזורז בכנסת.
למה הממשלה אינה עושה זאת? כאן נעוצה הבעייה. הממשלה מפחדת מרוגלות, כי השימוש בהן ישמש את המלחמה בשחיתות ציבורית ובשוחד.
* סמוטריץ' גזען – דברי סמוטריץ' על הרצח במגזר הערבי, הם המשך דבריו על הפרדה מהערבים בחדרי הלידה. המשך לדבריו על הגמלים בסעודיה. סמוטריץ' גזען.
כאשר הוא אומר לערבים – "אנחנו אשמים שאתם רוצחים אחד את השני?" המסר הוא ש"אנחנו", כלומר מדינת ישראל, אינה כוללת את "אתם", האזרחים הערבים, ואין לנו אחריות על שלומם של האזרחים הערבים. שירצחו אחד את השני, מה זה ענייננו?
יש בעייה בחברה הערבית. יש לה אחריות. עליה לעשות תיקון, בעיקר ביחסה למדינה ולחוק. אבל מדינת ישראל מחויבת להבטיח את שלום כל אזרחיה, ובעיקר לנהל מלחמת חורמה בכל הכוח למיגור ארגוני הפשיעה.
במלחמה נגד האלימות יש לפעול יחד עם החברה הערבית, בשיתוף פעולה איתה. זה מחייב אותה לשתף פעולה עם המדינה ולעודד את כוחות הביטחון לפעול בכל הכוח. זה יהיה שינוי דרמטי. וזה מחייב את הממשלה והמשטרה לקחת אחריות ולפעול.
* לוגיקה סמוטריצ'ית – לא לגייס את החרדים. לא לגייס את הנשים. אלה שמתגייסים יעשו שרותונצ'יק כמו שהוא עשה. צה"ל צריך להפוך לצבא הכרעה.
אין פואנטה.
* אגדת החרם – אחד הנרטיבים הביביסטיים הנפוצים הוא נרטיב "החרם על נתניהו". בן גביר שר בממשלה? בגלל שאתם מחרימים את נתניהו. חוק ההשתמטות? בגלל החרם.
אלא שהנרטיב הבכייני הזה הוא שקר, שנועד, כרגיל, לברוח מאחריות ולהטילה על אחרים.
על איזה חרם הם מדברים? מפלגת העבודה בראשות ברק היתה בממשלת נתניהו. אח"כ יש עתיד והתנועה, ונתניהו פיטר את לפיד ולבני בשידור חי בלי שום סיבה, אחרי שהמציא אגדת "פוטש" שלא היה ולא נברא וזכה לכינוי הקולע "פוטש בננה." בממשלה שאחריה, כולנו בראשות כחלון ישבה בממשלה. אח"כ כחול לבן בראשות גנץ, מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ודרך ארץ בראשות יועז הנדל הצטרפו לממשלת נתניהו, הגם שגנץ איבד את מחצית כוחו הפוליטי בצעד הזה. והנוכל השרלטן הונה אותו, גנב את הרוטציה ולשם כך ביצע פשע נגד כלכלת ישראל –אי העברת תקציב. ולמרות זאת, המחנה הממלכתי בראשות גנץ הנבגד הצטרף לממשלה בראשות הנוכל שרימה אותו, לממשלת האחדות במלחמה. ולפיד הודיע שמוכן להצטרף אם בן גביר יסולק. ובנט היה מוכן להצטרף לממשלת נתניהו ב-2021 בהשתתפות רע"ם, אך סמוטריץ' הכשיל זאת. בקיצור – שקר כמו כל דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית. שקר בכייני.
אבל אם מדובר ב"תרבות החרמות", יש לי שאלה – האם הליכוד יהיה מוכן להצטרף לממשלה בראשות בנט? האם הציונות הדתית מוכנה להצטרף לממשלה בראשות בנט?
* מקום שם מולדתי, שם טוב לי – על פי סקר של הלמ"ס, 91% מאזרחי ישראל מרוצים מהחיים. זו תוצאה מדהימה ביחס למדינות אחרות בעולם. היא מעוררת השתאות במיוחד לנוכח העובדה שרק לפני פחות משנתיים וחצי חווינו את האסון הגדול בתולדות המדינה.
מיד החלו האמירות הממנפות את הנתונים הללו להון פוליטי. הנה, בניגוד ל"חמוצים", הרוב הגדול מרוצה מהממשלה. אולם תוצאות הסקר מעידות עד כמה אין לכך שחר, כיוון שאם 91% מרוצים, הרי שרוב מוחלט מאלה שהם מכנים אותם "חמוצים" מרוצים מהחיים. לא בזכות הממשלה, אלא למרות הממשלה.
גם אני נמנה עם הרוב הגדול. אני מתנגד לממשלה הרעה הזאת ומייחל לנפילתה. אולם למרות הממשלה, טוב לי לחיות בארץ ישראל, במדינת ישראל, בגולן, באורטל. כן, ישראל, למרות יוקר המחייה, האיום הביטחוני והממשלה הכושלת, היא מדינה שטוב בה. קודם כל כי היא שלנו. של עמנו. זו מדינת הלאום של העם היהודי. ושנית, כיוון שלמרות המחדל והאסון והממשלה הכושלת, ראינו ב-8 באוקטובר את עם ישראל במלוא תפארתו, בהתנדבות הגדולה, בהירתמות, במילואים ובאזרחות, בערבות ההדדית.
אם במצב הזה 91% מרוצים, קל וחומר אם נתקן את כל הדורש תיקון ושיקום.
אמר מנחם בגין: "בימים עברו אמרו שונאי ישראל כי היהודי נוהג לפי הכלל: מקום שם טוב לי – שם מולדתי. לא בהם נתחשב, אך נוכיח לעצמנו כי עם חידוש העצמאות והחירות נוהג היהודי לפי כלל הפוך: מקום שם מולדתי, שם טוב לי, אפילו קשה לי."
* תעמולה ציונית – "דנה עדן, שהיתה שותפה ליצירה והפקה של 'טהרן', נפטרה... זה דבר נורא. היא היתה מבריקה, מצחיקה ומנהיגה יוצאת דופן. אהבה ותנחומים לכל מי שהכיר אותה."
את דברי ההספד הללו על דנה עדן ז"ל, כתב ידידהּ, שחקן הקולנוע יו לורי. דברי הספד אישיים לגמרי. אבל בעבור פלוגות הסער האנטישמיות, לספוד ליהודייה, לישראלית, זו "תעמולה ציונית". כי בעבורם, תפקידם של יהודים למות, ותפקידם של לא יהודים לרצוח אותם או לפחות לשמוח על מותם. לספוד להם? זו תעמולה ציונית.
במשך ימים הוא הותקף בגסות. אוגדות של אנטישמים מוסתים הסתערו עליו ברשתות. האשימו אותו בעוון הנורא, שהוא ציוני. הוא חסם רבים מהם. ולבסוף הוציא הודעה. ומה היה בהודעתו? שמא גינוי והוקעת האנטישמיות? חלילה. מוג הלב הזה כתב: "שום דבר שאמרתי או עשיתי אי פעם לא יכול לגרום לאדם שפוי להאמין שאני ציוני." איזה איש קטן. איזה סמרטוט. לתולעת יש עמוד שידרה משמעותי יותר מאשר לאבק האדם הזה.
והיו מי שהגיבו לדבריו כראוי. התסריטאי והקומיקאי הבריטי-יהודי לי קרן, צייץ בתגובה: "סמור פתטי מזדיין שכמוך – מתחזה לאדם קשוח כאן, אבל בעצם מבקש מהביריונים לעזוב אותך בשקט על ידי זריקת יהודים מתחת לאוטובוס ולזלזל באופן בוטה בציונות כתנועת ההגדרה העצמית היהודית."
גם דייויד דריימן, סולן להקת המטאל דיסטרבד האמריקאי-יהודי, הגיב: "ציוני הוא בסך הכול מישהו שמאמין בהגדרה עצמית יהודית בארץ אבותיו – ישראל. זהו זה."
[אהוד: אני שואל את עצמי אם דנה עדן לא נרצחה על ידי סוכנים איראניים על חלקה בהפקת "טהראן"].
* לא לתת לביריון להתחכם – הודעתו של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שהאופוזיציה תחרים את ישיבת הכנסת בהשתתפות ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי אם אוחנה לא יזמין לישיבה את נשיא בית המשפט העליון, אינה צעד חריף של אופוזיציה לוחמת, אלא צעד מובן מאליו, של אזרחות ממלכתית, וניסיון למנוע עוד מופע ביריונות של רומס הכנסת שהופך אותה לקרקס. אם האופוזיציה תיתן ידה למפגן הביריונות האנטי ממלכתי, היא תהיה ראויה לאי אמון באופוזיציה.
מן הראוי שגם נשיא המדינה יודיע, שבמקרה כזה גם לא ישתתף בישיבה ולא ייתן יד לביריונות. הוא נשיא מדינת ישראל, הוא סמל הריבונות של המדינה וחובתו לעמוד על משמר ריבונותה.
בינתיים, הביביריון אוחנה מתעקש. הוא מוכן לפגוע במזיד במעמדה הבינלאומי של ישראל, למען הצגת הביריונות הדוחה. הכל כשר למען הפריימריז. מי יודע, אולי הוא עוד יעקוף את גוטליב.
הודו מנסה למנוע את המבוכה. שגרירות הודו פנתה לראש הממשלה וביקשה ממנו לוודא שנשיא בית המשפט העליון יוזמן לאירוע. יתכן שבכך היא הגישה סולם לאוחנה, לרדת מהעץ שעליו טיפס.
אבל יש לעמוד על המשמר ולא לתת לביריון הזה להתחכם. אם, למשל, הוא יזמין את עמית, אך לא כנשיא בית המשפט העליון, אלא סתם כשופט בית המשפט, כפי שעשה באחד ממפגני הביריונות הקודמים, על עמית לדחות את ההזמנה, ועל האופוזיציה ונשיא המדינה לא לתת יד לתעלול ולא להשתתף בישיבה.
ואם הוא יתחכם בישיבה עצמה, ובקריאת שמות המכובדים ידלג על נשיא בית המשפט העליון או על תוארו, כאשר יו"ר האופוזיציה יעלה לנאום, שלא יפתח במילים "אדוני היו"ר", אלא יתעלם מן הביריון.
עבד כי ימלוך.
* גוזלים את כבשת הרש – אחד הצעדים הציוניים, החיוביים והחשובים ביותר, שעשה נתניהו בכל שנות כהונתו, היה הובלת הפשרה ההיסטורית של הקמת עזרת ישראל בכותל המערבי, שבה תתאפשר תפילה מעורבת של גברים ונשים. נתניהו נקט יוזמה, פנה ליו"ר הסוכנות לשעבר נתן שרנסקי להוביל פשרה. שרנסקי הביא את הצדדים לפשרה מוסכמת, שבה רחבת הכותל תישאר אורתודוקסית כפי שהיא היום, ובמרחק של כמה מאות מטרים תוקם עזרת ישראל. כך שרנסקי ריבע את המעגל. איפשר לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שהם רוב יהודי העולם, מקום שבו יוכלו להתפלל בכותל המערבי בדרכם, בלי לפגוע כהוא זה ברחבה האורתודוקסית, וגם בלי שהמתפללים ברחבה יראו, רחמנא לצלן, את המתפללים הרפורמים. זו דרך מופתית של פשרה מחוץ לקופסה. במקום להמשיך ולריב לנצח, להגדיר את הכותל המערבי כמרחב גדול הרבה יותר, ולתת בו את כבשת הרש לרפורמים. והעיקר, להגדיר שהכותל המערבי הוא נכס לאומי, השייך לעם היהודי כולו, ולא שטעטל חרדי.
גם החרדים היו שותפים להסדר והסכימו לו, עד שכמה רבנים קנאים הטילו וטו. מיד כל הרבנים החרדים התיישרו לפיהם. מיד המפלגות החרדיות התיישרו. הם איימו לפרוש מהממשלה, ונתניהו, שהתהדר והתברך בצעד שעשה, והפעם – התהדר בצדק, התפורר והתקפל, כדרכו.
ועכשיו, כאשר אחרי סחבת של שנים, בג"ץ הורה לבצע את החלטת הממשלה ולהקים את הרחבה, פראי האדם יריב לוין ושות' משתוללים.
* הזנב הקנאי – הדבר המדכא בסאגת פשרת הכותל, הוא שמדובר בסימפטום. פשרת הכותל, שאותה הוביל שרנסקי, בדחיפתו ובעידודו של נתניהו, היתה מופת של פשרה בין חלקי העם, מתוך הידברות והסכמה רחבה. כל הגורמים, כולל החרדים, היו שותפים לתהליך וגם לפשרה. היופי בפשרה הזאת, היה שהיא חרגה מהמתכונת של משחק סכום אפס, שבו כל רווח של צד אחד הוא הפסד של הצד האחר, אלא התגלמות ה-win-win. פשרה שכולם מרוויחים ממנה. הרחבת תחום המחלוקת, כך שהפשרה לא תדרוש מאף צד לוותר על שטח שבאחריותו. למה הדבר דומה? שבמו"מ עם הפלשתינאים, יסכימו כל הצדדים שהמחלוקת היא על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית, משני עברי הירדן, ומגיעים להסכם שלום של חלוקת הארץ על הירדן – ממלכת ירדן מממשת את זכותו של העם הפלשתינאי למדינה בפלשתין וישראל מבטאת את זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל.
הכיוון של פשרת הכותל, הוא המודל לפתרון בעיות החברה הישראלית. פתרון המחלוקות בין חילונים ודתיים ברוח אמנת גביזון-מדן. פתרון המחלוקת בנושא המשפטי באמצעות רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתשנה את המצב הנוכחי, אך לא במהפכה רדיקלית כמו המהפכה המשטרית וכד'.
אז מה קרה? מיעוט שבמיעוט, קיצוני הקיצונים, הקנאים שבקנאים, הם שהכתיבו, ופשרה שהממשלה, ממשלת נתניהו, הובילה וקיבלה בהסכמה של כל הצדדים, לא התבצעה, כי הזנב הקנאי שיחק בחברה הישראלית. והיום היריב לוינים מתבצרים סביב העמדה האולטרה קנאית הזאת, כי בפוליטיקת הזהויות השבטית, הפשרה שנתניהו הוביל היא של "ההם", "הקפלניסטים" ולכן "אנחנו" נתיישר עם הקנאים. כך נותנים זכות וטו על קידום החברה הישראלית לכת קנאית. כך מחריבים את החברה הישראלית.
* בגין, היחיד והאומה – לא תמיד בנו של אדם הוא המיטיב לפרש את דרך אביו. כאשר אברום בורג, למשל, מכנה את יוסף בורג "אבי מורי" איני יכול לגחך. מורך? הרי אתה בועט בכל מה שהיה קדוש בעיניו.
אבל בני בגין הוא באמת ובתמים הפרשן המובהק של דרכו של מנחם בגין, כיוון שהוא ממשיכה המובהק. בכל דרכו הפוליטית והציבורית, דבק במורשת אביו, בלי לסטות ימין ושמאל.
לאחרונה הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת פרי עטו של בני בגין: "היחיד והאומה בהגותו ופעולתו של מנחם בגין". החוברת היא מסה מפורטת, אחרית דבר שכתב לאסופה מהגותו של מנחם בגין, "דרך בגין", ב-2023.
במסה, מתאר בני בגין את דרכו הלאומית והליברלית של מנחם בגין, מאז ימיו בבית"ר בפולין, דרך ימיו כמפקד האצ"ל, כראש האופוזיציה וכשר ועד ראשות הממשלה. לאורך כל הדרך, הוא דגל באקטיביזם לאומי, של דבקות ברעיון שלמות המולדת ובכורח להילחם על הקמת המדינה ועל קיומה ודבקות ברעיונות הדמוקרטיה הליברלית, חירות הפרט, זכויות האדם והאזרח, שוויון אזרחי מוחלט לערביי ישראל ועליונות המשפט. כן, גם בהיותו מפקד האצ"ל, כשהוא כתב על המדינה שתקום, הוא הציג את החזון הליברלי הזה. בגין לא ראה כל סתירה בין התפיסה הלאומית והליברלית ולכן לא ראה צורך לפשר ולגשר ביניהם. הוא ראה בהם כלים שלובים. כך רואה זאת גם בני בגין.
בנושא המשפטי, עמדתו של בגין היא היפוכה המוחלט של הדרך שמציג הליכוד היום, ויריב לוין הוא מבטאה העיקרי. אין במערכת כולה, לא במערכת הפוליטית, לא במערכת המשפטית, לא בתקשורת ואף לא בארגוני המחאה אדם שעמדתו בנושא האקטיביזם השיפוטי, ובלשונו – עליונות המשפט, קיצונית יותר מזו של בגין. אגב, גם אני איני דוגל בדרכו, וסבור שיש מקום לרפורמה משפטית, אך כמובן לא רדיקלית כמו זו של לוין.
אציג שני ציטוטים. ב-1952 כתב בגין: "לחרות על דגלנו את עליונות המשפט... בתי הנבחרים הופכים להיות מכשירים בידי הממשלות במקום להיות המפקחים על הממשלות... המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו... בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה... עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על-ידי בית הנבחרים (המתקבל, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את הזכות להגשת הקובלנה המשפטית ביחס לחוקים יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום." [ההדגשות במקור, במאמרו של מ' בגין]. הוא היה בין מעצבי שיטת בחירת השופטים. השיטה שהתקבלה היתה פשרה עם עמדתו שרצתה לנטרל כמעט לחלוטין את מעורבות השלטון בבחירה. "אנחנו באים להבטיח את אי-תלותם של השופטים, ולשם כך עלינו להבטיח, במידת האפשר, גם את אי תלותם של ממניהם." (1953).
לא היתה זו עמדתו האישית של בגין. היתה זו עמדתה של תנועת החירות, וגם בגלגוליה כגח"ל והליכוד. היא נאבקה על כך בכל שנותיה באופוזיציה. כל חבריה דיברו במילים הללו בדיוק כפי שדיברו על שלמות המולדת. זו היתה דרכו של הליכוד גם לאחר עלייתו של בגין לשלטון, גם לאחר פרישתו מהנהגת הליכוד ומהפוליטיקה וגם אחרי מותו, כולל בשנים הראשונות של הליכוד בהנהגת נתניהו.
כך אמר בגין, ראש הממשלה, בישיבת הממשלה ב-1979: "הממשלה דוגלת בעקרון עליונות המשפט על כל רשות מרשויותיה המבצעות של המדינה, לרבות הממשלה עצמה. אני מבקש את השרים להקפיד על כך, כי הרשויות ימלאו ללא סייג אחר צווי בית משפט ויבצעו אותם בנאמנות."
תפיסתו של בגין חוקקה זמן קצר אחרי מותו, בהובלת ממשלת שמיר, בחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלחקיקתו פעל בגין מאז שנות החמישים של המאה שעברה, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
הליכוד התהדר בחוקים הללו, שאותם הגדיר "מהפכה חוקתית", בבחירות 1992, שבהן הפסיד למפלגת העבודה בראשות רבין. ועידת הליכוד הראשונה בהנהגת נתניהו, ב-1993, התגאתה במהפכה החוקתית, ובשני החוקים האלה, בזכות העובדה שהם נותנים לבית המשפט סמכות להגן על האזרח גם מפני חוקי הכנסת שפוגעים בזכויותיו, והתחייב שעם חזרתו לשלטון ישלים את המהפכה בחקיקת חוק יסוד: חקיקה.
השינוי שעבר הליכוד מאז הוא ברמה של המרת דת.
* מוריס והיונים כמשל אקטואלי – המערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים" מסתיים במשפט שניתן לראות בו את הניתוח התמציתי והמדויק של תוצאות תהליך אוסלו:
"אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"
* ביד הלשון: קברות – שאלה שנשאלתי: רבים של קבר הם קברים. אם כך, מדוע בית העלמין נקרא בית קברות? האם נכון לומר קברים או קברות? מהי באמת צורת הריבוי של קבר?
התשובה היא ששתי הצורות נכונות. צורת הריבוי של קבר היא גם קברים וגם קברות. בעברית המודרנית הצורה המקובלת היא קברים. בלשון חז"ל הצורה המקובלת היתה קברות. כפי שבלשון ימינו הריבוי של מועד הוא מועדים, אך בלשון חז"ל – מועדות.
בביטוי אחד בעברית המודרנית נשמרה הצורה החז"לית – בית קברות. צירוף המילים הזה מופיע גם בתנ"ך: "בֵּית קִבְרוֹת אֲבוֹתַי" (נחמיה ב', ג').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
פוצ'ו – מרוב הזיות
מיכל סנונית – מרוב אהבות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
מ ש כ נ י א ח ר י ךמָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ וַאֲרוּצָהּ
הַטּוֹב בְּסוּסֵי הֶחָצֵר.
אַתָּה, הַמֻּמְחֶה לְאַהֲבָה,
וַאֲנִי שִׁיכּוֹרָה וְלֹא מִיַּיִן,
בְּיוֹדַעֲךָ אוֹתִי
בְּיוֹדְעִי אוֹתְךָ.
**
אִם הָיִיתִי חוֹרֵשׁ אוֹ קוֹצֵר
וְהָיִיתִי כּוֹתֵב שִׁיר עַל הַטּוֹב בְּסוּסֵי הֶחָצֵר
הָיִיתִי כּוֹתְבוֹ מִנְּקֻדַּת מַבָּטָהּ שֶׁל סוּסָה אֵיכוּתִית
שֶׁכָּל רְצוֹנָהּ הוּא שֶׁלֹּא יַמְצִיאוּ אֶת הַהַזְרָעָה הַמְּלָאכוּתִית.
מ ע ש ה ה ע ץ ב ת פ ו ח
בְּאוֹתוֹ יוֹם נֶעֶלְמוּ הַשָּׁמַיִם
הָאֲדָמָה נִרְעֲדָה
וְעֵץ אֶחָד בַּשָּׂדֶה
פָּרַשׂ אֶת בַּדָּיו
לְחַבְּקֵנִי.
וּבֵין רֶוַח לְרֶוַח אֲסָפַנִי אֵלָיו
כְּאִסּוּף תַּפּוּחַ
וּפֶתַע נָשַׁק לִשְׂפָתַי
וְזָרָה אֶת גּוּפִי לָרוּחַ
וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי שֶׁאֵין שָׁמַיִם
וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לִי שֶׁהָאֲדָמָה נִרְעֶדֶת
בַּעֲבוּר רֶגַע אֶחָד עָנֹג
שֶׁחָרַט בִּי הָעֵץ לְמַזְכֶּרֶת.
זֶה הָיָה בַּחֲמִישִׁי בַּשָּׁבוּעַ
וְקָרָאתִי לְכָךְ מַעֲשֶׂה
הָעֵץ בַּתַּפּוּחַ.
וְלֹא קָם בִּי הָרוּחַ לָלֶכֶת מִשָּׁם
גַּם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בַּשָּׁבוּעַ
**
כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵא עַל עֵץ תַּפּוּחַ הַשּׁוֹלֵחַ עֲנָפִים לַצְּדָדִים,
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל אָדָם וְחַוָּה שֶׁהִסְתּוֹבְבוּ בַּגַּן בְּלִי בְּגָדִים
וְהָיִיתִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי עַל מָה חָשְׁבָה הַמָּדָּאם,
כְּשֶׁרָאֲתָה מוּלָהּ אֶת הַנָּחָשׁ הַזָּקוּר שֶׁל אָדָם.
פ י ו ס
וְנֶצַח לְנֶצַח נוֹשֵׁק
וּשְׂפָתַיִם בִּשְׂפָתַיִם נָחוֹת
שִׂמְחַת אֱלֹהִים יָרְדָה לָעוֹלָם
וְאֵין לֵב שֶׁיַּשְׁבִּית
שִׂמְחַת בְּרֵאשִׁית
וְשִׂמְחַת כָּל חַי.
**
הַשְּׂפָתַיִם שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיהֶן יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת
הֵן מֵהַסּוּג הַתּוֹסֵס שֶׁאַף פַּעַם לֹא נָחוֹת
וּכְשֶׁהֵן מַחְלִיקוֹת עַל הַלֶּחִי שֶׁלִּי הַלּוֹהֵט וְהַלַּח
אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יָחוּשׁוּ שֶׁאֲנִי לֹא מְגֻלָּח.
א י ש ו א י ש ה
אִישׁ וְאִשָּׁה,
מָה הוּא מַרְגִּישׁ?
מָה הִיא מַרְגִּישָׁה?
טוֹבֶלֶת בִּשְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה הַפְּרוּשׂוֹת לְפָנֶיהָ
וְהוּא כַּמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל בֵּין שָׁדֶיהָ
יִשְׁתֶּה מַחְמַדֶּיהָ.
אִישׁ מַרְגִּישׁ אִשָּׁה
אִשָּׁה מַרְגִּישָׁה אִישׁ
וְכָל שֶׁבֵּינֵיהֶם לֹא נוּכַל לְסַפֵּר,
לֹא נוּכַל לְהַכְחִישׁ –
לוּ הָיִיתִי אֲנִי הָאִשָּׁה
לוּ הָיִיתָ אַתָּה הָאִישׁ.
**
לוּ הָיִיתִי אֲנִי הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל שֶׁרֹאשׁוֹ בֵּין שָׁדֶיהָ,
הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמַחֲזִיק בְּיָדֶיהָ
וּמַסְבִּיר לָהּ שֶׁלְּצַעֲרִי הַמַּלְאָכִים אָמְנָם יוֹדְעִים לָעוּף,
אֲבָל, בִּשְׁבִיל מָה שֶׁהִיא רוֹצָה, חָסֵר לָנוּ גּוּף.
מוטי ברגר
החרדים אינם מחבלים!
די לשיח השנאה.
בס"ד
לאהוד היקר שלום רב וברכות לבריאותך! ורוב תודות על העריכה האיכותית של המגזין, אשר רק מעטים המצויים בתחום יידעו להעריכה כראוי.
אני קורא את גיליון "חדשות בן עזר 2135", ונדהם לנוכח הסגנון הקיצוני של מיודענו מר אורי הייטנר כלפי החרדים. את האירוע המצער שאירע בבני ברק הוא מכנה לא פחות: "לינץ' בחיילות צה"ל", שנעשה "בקסבה של בני ברק". והוא גם שם בפיו של ה"אוייב" (כלשונו המגונה) הסבר: "אתם חסמתם בקפלן, אז אנחנו עשינו לינץ' בחיילות שלכם."
הלו? לא הגזמת קצת? כמה נמוך אפשר לרדת?
קצת להירגע: איש לא הרים יד על החיילות, לא השליך חפץ לעברן, ולא נפגעה שערה משערות ראשן. החיילות אכן חששו (אולי קראו את מאמריו של הייטנר על החרדים האלימים) אך לכל היותר ניתן לקרוא לזה "מצור" (כפי שנעשה לשרה נתניהו למשל, דבר שאכן לא חוקי בעליל) ויתכן שאפילו זה לא: חבר שלי תושב האיזור טוען שאילו היו החיילות יוצאות החוצה הן היו צולחות בשלום את כל הדרך (לרבות בסיוע שהוצע להן ע"י השכנים) שכן איש לא חלם לפגוע בהן פיזית, וכל המבצע "ההירואי" משל היה מדובר בחילוץ שבויים ממנהרות החמאס – היה מתייתר לחלוטין.
אבל צדקנים בעיניהם כמו הייטנר ניזונים מקיטוב ומקיצוניות ונהנים לחרחר מלחמות. הייטנר אינו מסוגל להבין את הנאמנות של החרדים לתורה ולרבניהם המורים שלא להתגייס בשעה זו (כל עוד לא הוסדרו התנאים הדתיים במלואם על פי ההלכה). הוא הצדקן הגדול, והוא הקובע כי החרדים פרזיטים וטפילים, המעדיפים עוני וביזיונות ואפילו כלא על פני מילוי חובה מוסרית פשוטה וברורה. ומה עושים עם טפילים מטומטמים כאלה? רק לחנך אותם, בכוח, ועוד יותר כוח (בסגנון החינוך של רוסיה הקומוניסטית).
כבר כתבתי ולא פעם אחת, שהדרך הנכונה לשלום מול אוייב ובוודאי מול אח, היא בראש ובראשונה להבין ולהכיל אותו גם אם זה מרגיז. כבר כתבתי ולא פעם אחת, כי חרדים רבים ישרתו ברגע שהדבר לא יהווה סתירה לחוקי התורה (והדבר נאמר במפורש ע"י רבי משה הילל הירש וניתן לצפות בו ביוטיוב). אבל הייטנר לא מוכן שהרבנים יקבעו. לדעתו רק המדינה תחליט כיצד לאפשר לחרדים לשמור על דתם. ברור שהחרדים ימשיכו משום מה להתעקש ולשמוע לרבניהם, אבל את הייטנר זה רק מרגיז, כי מי הם הרבנים האלה שיחליטו פה במדינה? והוא ימשיך להסית נגד החרדים ורבניהם.
וזה חבל. מאד חבל. כי האנשים הקיצוניים מסוגו של הייטנר רק מעכירים את השיח ומרחיקים את החרדים משירות בצה"ל. עם הזמן צה"ל יתאים את עצמו יותר, והגיוס יתרחב, אבל לא הודות להייטנרים אלא למרות השיח המפלג והמתסיס שלהם. יתכן שכדאי לרסן את סגנונו הקיצוני של הייטנר כדי למנוע נזקים נוספים.
מוטי ברגר
שושנה ויג
לַיְלָה
בַּמַּמְלָכָה הַזּוֹ
אֵין גַּן עֵדֶן
וְאֵין נָחָשׁ
וְאֵין פְּרִי עֵץ הַדַּעַת
וְאֵין טוֹב וְרַע
רַק הַקּוֹל הָאֱלֹהִי
עוֹלֶה
אֵינְסוֹפִי
וְאֵין אוֹתָנוּ
רַק גּוּפִים
חֲלוּלִים
מְחַכִּים לְפֻלְחָן
שְׁדֵי הַלַּיְלָה
אֶקַּח אוֹתְךָ עִמִּי
אֶל אַרְצִי מוֹלַדְתִּי
זוּ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
זוּ שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ
זוּ הַמִּצְוָה
חַדּוּת
אַהֲבָתְךָ
מְסִירוּת הַנְּשָׁמָה
שֶׁתָּבוֹא אֵלַי
כְּמוֹ שֶׁאֶרְצֶה
בְּלִי הַפְסָקוֹת
אֶרֶץ הַמִּדְבָּר
אֵין גַּן עֵדֶן
וְאֵין נָחָשׁ
וְאֵין פְּרִי עֵץ הַדַּעַת
וְאֵין טוֹב וְרַע
רַק הַקּוֹל הָאֱלֹהִי
עוֹלֶה
אֵינְסוֹפִי
וְאֵין אוֹתָנוּ
רַק גּוּפִים
חֲלוּלִים
מְחַכִּים לְפֻלְחָן
שְׁדֵי הַלַּיְלָה
אֶקַּח אוֹתְךָ עִמִּי
אֶל אַרְצִי מוֹלַדְתִּי
זוּ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
זוּ שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ
זוּ הַמִּצְוָה
חַדּוּת
אַהֲבָתְךָ
מְסִירוּת הַנְּשָׁמָה
שֶׁתָּבוֹא אֵלַי
כְּמוֹ שֶׁאֶרְצֶה
בְּלִי הַפְסָקוֹת
אֶרֶץ הַמִּדְבָּר
משה גרנות
התמודדות עם הלא נודע
על "הטירה" מאת פרנץ קפקא,
מומחז על ידי מאכס ברוד,
בתרגום א. ד. שפיר
שוקן 1955, 93 עמ'
כידוע, קפקא ציווה שאחרי מותו תושמד יצירתו הספרותית, ואילו חברו הטוב מאכס ברוד, לא קיים את צוואתו זאת, ערך את כתביו ופירסם אותם. "הטירה", כמו עוד יצירות של קפקא, לא הגיעו לידי סוף, בשל מותו ללא עת ממחלת השחפת. מאכס ברוד המחיז את הרומן הלא גמור, ומאחר שבשיחה עם קפקא נודע לו מה הוא הועיד לסוף היצירה, הרי שבמחזה הזה יש איזו שלימות שחסרה ברומן המקורי.
הגיבור ק. (האות הראשונה משם משפחתו של הסופר), איש כבן ארבעים (הגיל שבו נפטר קפקא – שנות חייו: 1924-1883), מגיע לכפר הנשלט על ידי פקידים המכונסים בטירה שעל גבעה גבוהה, שאליה אין דרך להגיע. כל ניסיון להתקרב למקום העלום הזה נדון לכישלון. מסתבר שאנשי הכפר אינם מוכנים לקבלו ביניהם, כי הוא נוכרי, וככזה יסומן לאורך כל היצירה. הוא נקרה ל"פונדק הגשר", כשהוא עייף ורעב, אך שם הוא מקבל תווית של "נוכרי", הדבוקה אליו לאורך כל היצירה, והוא פשוט נזרק החוצה. לאחר תחנונים מרשים לו לישון על מזרן בפינה. שווארצר, בנו של אחד מעוזיו של סוכן הטירה, טוען שהתקנון דורש לזרוק אותו מהפונדק. להגנתו, אומר ק. שהוא מודד קרקעות, וכי הוזמן על ידי הטירה. שווארצר מטלפן לטירה, ומסתבר שהוא באמת הוזמן, אבל לטירה אין שום סיכוי להגיע, הגם שמרגע זה מכבדים אותו, למרות שהוא נוכרי, ועוזרים מהטירה עושים כמיטב יכולתם להתנכל לו.
הבירוקרטיה של הטירה מורכבת ומסובכת, ופקודה שיורדת משם עלולה להתעכב בצינורת המשרדיים לאורך חודשים רבים. לבסוף מגיעה התשובה לגבי ק.: אין צורך במודד קרקעות. ראש מועצת הכפר מציע לק., כתחליף, להסכים למשרת שמש בבית הספר אצל המורה היהיר ששונא את ק.
שליח מהטירה בשם בארנאבאס מביא מכתבים מהטירה בעניינו של ק. מסתבר שיש פגם במשפחתו של בארנאבאס – אחותו, אולגה, סירבה להיענות לאחד מהפקידים של הטירה, מאלה שפוקדים את "פונדק האדונים", דבר שאין להעלות על הדעת, וכן, במקום הזה אין לק. דריסת רגל. פרידה, המזנונאית של "פונדק האדונים" מתאהבת בק., ונאלצת להתפטר ממשרתה כדי להינשא לו. ק. אוהב אותה, אבל משעבד אותו כשפחה. היא ממלאה את תפקידו כשמש בבית הספר. בשל קנאתה של פרידה באולגה, אחותו של בארנאבאס, שנועדה להיות פרוצה למשרתי הטירה, הנוהגים להתפרק ב"פונדק האדונים".
ק. מצליח לקבוע פגישה עם מזכיר מהטירה, אך הוא מחמיץ את הפגישה בכך שנכנס בטעות אצל פקיד בשם בירגל, שמפטפט בלי סוף, ומרדים אותו. בשנתו הוא חולם על שער החוק, ושם עומד השוער בארנאבאס, ולא מרשה לו להיכנס. רבים מבקשים להיכנס בשער החוק, אך השער נועד רק לק. הגם שמעולם לא הורשה להיכנס (סיטואציה זאת מצויה בסיפור הקצר "לפני החוק".
למרות ההתנכרות אליו בחייו, אחרי מותו, בהלוויה הכול בוכים, ובאראנאבאס מביא בשורה טובה: ק. התמנה באופן רשמי שמש לטירה, וקיבל זכות ישיבה בכפר.
ק. הוא הדמות האנושית היחידה בסיפור, היחיד שיש לו מטרה, ואיננו מתייאש מהכישלונות, לכן הוא "נוכרי", כי בכפר הנשלט על ידי הטירה שכחו להיות אנושיים. הפקידים הם בלתי נראים, ואינם זמינים למי שזקוק להם, אבל ההילה המסתורית, שאופפת אותם, אינה מונעת מהם את התאוות האנושיות הפסולות ביותר, למותר לציין שלכל אחד מהם יש פילגש שפוטה, כשהמזכירות שלהם מעניקות שירותי זנות.
"הטירה" מכניסה את הקורא/צופה במחזה לאווירה של ניכור, חרדה קיומית, חוסר אונים מול המערכת הבירוקרטית. וכן, ראוי לציין כי בגרמנית המילה "טירה" – "דאס שלוס" - משמעה גם מנעול, כלומר עולם סגור הרמטית שאין לבעל מעוף שום סיכוי לחדור אליו.
מבקרים וחוקרים מנסים למצוא רמזים בקורות חייו של פרנץ קפקא למוזרויות שביצירותיו האבסורדיות: אב עריץ שמשפיל את בנו, למרות כישרונותיו והשכלתו (דוקטור למשפטים), הדומה לאותו עריץ מהטירה הבלתי מושגת; שלוש מערכות עם נשים (פליציה באואר, מילנה יסנסקה, דורי דיאמנט) שלא הובילו לנישואין, עבודתו בחברות ביטוח שיש בהן מחלקות רבות ומועסקים רבים. וכמובן, יש חוקרים השוללים הצצה לביוגרפיה, כדי לבאר את מכמני היצירה.
ראש וראשון לכתיבה האבסורדית הוא ניקולאי גוגול, ובעיקר סיפורו "האדרת", שדוסטוייבסקי טען שכל הספרות הרוסית יצאה מקפלי האדרת שלו, ונראה לי כי גם הספרות המערבית (בקט, יונסקו, ברונו שולץ ועגנון בעיקר ב"ספר המעשים"), אלא שסיפור "האדרת", המתאר כמו קפקא את אי העבירות של האזרח במבוך הבירוקרטיה, מתואר בצורה ריאליסטית למדי, את הטרגדיה של אקאקי אקאקייביץ', ששודדים ממנו את האדרת החדשה שהיתה עבורו משאת חיים. הסיפור מסתיים בתמונות סוריאליסטיות של אקאקי המופיע אחרי מותו כרוח נוקמת כלפי כל מי שהתנכר לו אחרי האסון שפקד אותו.
קפקא הוא גאון ספרותי, שיצירתו כבשה מקום מרכזי בעולם התרבות, אך אני תלמידו של אהרן מגד שמעדיף את הריאליזם על פני האבסורד, ועל כן, מועדף עליי סופר האבסורד גוגול, שבבסיס יצירתו נמצאת הריאליה.
משה גרנות
משה בר-יוסף
חלום מבלבל
לאחר שנת לילה רצופה נרדמתי שוב והתעוררתי מודאג מאירועי החלום בטרם קימה.
כתבתי במהלך השנה האחרונה שלושה מאמרי סקירה על הנושאים בהם עסקתי במהלך השנים כחוקר במעבדה על שם ש, טולקובסקי במכון להגנת הצומח מרכז וולקני בית דגן ( מאז שינה מיקומו בדואר לראשון לציון).
המאמר הראשון עסק בנגיף הטריסטזה בו עסקתי כל חיי המקצועיים, המאמר השני עסק בגורמי מחלה בשם וירואידים הנפוצים בעצי הדר רבים וגורמים לבעיות מחלתיות קשות בעיקר כאשר מרכיבים צירופי רוכב כנה מסוימים הרגישים לוירואידים דוגמת הלימטה המתוקה זו שבאנגלית נקראת פלסטינאית. למה נצרכו לצירופים כאלה הכוללים כנות רגישות הוא נושא מעניין אבל יוזכר בפרק אחר. הנושא השלישי היה קבוצת מחלות הנגרמות על ידי חיידקים שוכני שיפה. בעבר המחלות הללו נחשבו כנגרמות על ידי וירוסים ורק בשנת 1968 התברר מעבודה של חוקר יפאני, כי גורמיהן חיידקים.
היה לי גם פרק שהתחלתי על מחלות אחרות שונות מאלה שתוארו בשלושת הפרקים שכבר פורסמו אבל בשלב זה עצרתי מכך.
בחלום היה סיפור שונה לפיו כתבתי עם חברים ולא אסגיר שמם, פרק על מחלה שמעולם לא עסקתי בה. המוזר היה כי ההוצאה אליה המאמר נשלח דרשה את הרשימה מודפסת ולא בדרכן של רשימות בשנים האחרונות המועברות במייל אלקטרוני. זכרתי כי הרשימה הוכנה זכרתי כי הכנסתי הרשימה למעטפה למשלוח אבל משום מה מעולם לא ראיתי שהדברים שכתבנו פורסמו.
היתה עוד בעייה נסיתי אך לא הצלחתי להיזכר בשם הווירוס עליו כתבנו. גם לא הייתי בטוח כי אכן הרשימה הועברה ליעדה והתלבטתי מה בעצם קרה ונזכרתי כי משלוח הרשימה שכתבנו היה בסיומו של יום שלאחריו אני או חברי היו צריכים לנסוע וייתכן ובנסיבות אלה הרשימה בעצם לא נשלחה. חזרתי והתלבטתי עם עצמי מה היה הווירוס עליו כתבנו ולא זכרתי ועלה פתאום שייתכן ועבדתי עליו ואולי רק הזכרתי אותו במסגרת כלשהי קודמת.
לכל אורך הזמן שעסקתי בתעלומה בחלום לא היה ברור לי למה החלטתי לכתוב על וירוס שלא הייתי קשור אליו והיו עוד כמה תהיות וכולן יחד גרמו לי מבוכה רבה ולמען האמת כבר בחלום תמהתי האם זה אומנם קרה ואולי זה חלום. היה כיף להתעורר ולמצוא שאכן זה היה חלום.
את הדברים שקראתם כתבתי במייל לרעייתי ולבתנו הפסיכולוגיות ומחכה מהן להסבר מקצועי של פשר החלום.
עד שתשובתם תגיע, אציע הסבר משלי בהתבסס על הכלל היידישאי שמשרתת של הרבי קען אוחט פסקנן. יכולה גם לפסוק.
לאחרונה גמרתי את כתיבת והדפסת הספר חלומו של אגרונום והיה אירוע השקה מרגש גם לספרי הקודם פרקי טבע בחומש ומדרש ובעקבותיו נוצר אצלי וואקום שהתלבטתי כיצד למלאו. עלו על דעתי שתי אפשרויות. להתחיל בכתיבת ספר חדש מאוספי המחקרים שצברתי, ועוד חשבתי על כתיבת מעין יומן זיקנה. מצאתי כמה רשימות קצרות על זיקנה וזקנים אותן כתבתי בעבר ברובן למגירה.
האפשרות הראשונה היתה כאמור לסכם את עבודות המחקר בהן עסקתי מימי עבודת המסטר ועד יציאתי לגמלאות ומעט מאז. אספתי את הנמצא אצלי והגיע מכתב מקולגה יפאני המוזכר בספר חלומו של אגרונום שכתב לי כי כתב ספר ביפאנית על הקריירה המדעית שלו בתחום הורואידים והוא גם צירף תמונה צבעונית של ספרו היפה. בתשובה כתבתי לו:
The book you have written looks excellent, and I sincerely hope it will serve students and the Japanese plant protection community well. Such contributions become increasingly valuable with time.
In my “On the Trail” papers last year, I reflected on a paradox of our professional lives: by successfully eliminating devastating diseases, we also gradually eliminated public awareness of the struggles behind that success. When I began my career as a citrus pathologist, several serious budwood-transmitted diseases were causing major damage. Today, they are largely gone, and disease-free groves appear as natural and inevitable as sunrise. Few people remember the indexing houses, the eradication campaigns, or the long experimental seasons that made this possible.
Completing my two books, followed by the very moving inauguration event, left me with a certain vacuum. I sometimes wonder how best to fill it.
כנראה זה ההסבר לחלום המוזר, למה לטרוח לכתוב ספר שאין לו קהל קוראים ויישכח לעד. אבל ספק באם הפסיכולוגיות יסבירו כך את פשר החלום כשם שחרטומי פרעה, אלה שהיו עימו או לידו בארמון המלוכה בטרם חלם ולאחריו לא ידעו להסביר לו מה מציאותי בחלום השיבולים והפרות.
סביר לכן כי גם יוסף בעל כתונת הפסים בשהותו בבית אביו מקום בו חלם על אלומות משתחוות ועל כוכבים ועל סמני סטטוס של עלייה לגדולה לא היה פותר את חלומו של פרעה לו נשאר בבית אביו. רק לאחר שאיבד כותנתו בחצר פוטיפר והוכנס לבור הכלא המצרי עם ארחי פרחי מקומיים, חלקם רועים וחקלאים ושאר אנשי מצרים, למד מהם כמה דברים על מצבם של השדות במצרים שחרטומים יושבי קרנות שלטון לא ידעו על מצבם.
נראה לכן כי כשהעלו את יוסף מהבור בו למד על בעיותיה האמיתיות של מצרים והביאוהו לבית פרעה היתה לו תשובה שספקה את המלך המצרי ששנתו דאגה מחלום מטריד כיצד ימשיך להאכיל את בני ארצו בפיתה היומית שבלעדיה שליטי מצרים כולל מובארק ומורסי אחריו איבדו שלטונם. אגב לאחרונה גם סיסי התחיל לדאוג לפיתה היומית וחלומו הגדול הוא להכשיר שטחי קרקע גדולים ליצור עצמי של קמח לפיתות.
משה בר-יוסף
אהוד: לא הבנתי את המאמר.
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק שלושים ושלושה
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלושים ושלושה
נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו
על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר
הבוגדני. יותם הקַסָם
כדי לבנות אווירון, אמר צבי, עלינו לאסוף נוצות, שהרי ידוע כי נוצות הן חומר קל ביותר, מרחף באוויר, ובזכותן אין הציפורים נופלות במעופן.
נִבנֶה שלד של אווירון מקני-במבוק, שהם גמישים וחזקים. את הכנפיים נְצפה בנוצות. מלפנים נתקין פרופלור (המילה מדחף טרם נכנסה אז לשימוש) על ציר ארוך, והוא יונע בכוח רגלינו שלנו, הטייסים, היושבים באווירון פנימה כרוכבים על אופניים.
מלכתחילה ידענו כי התוכנית שלנו נועזת ומסוכנת עד מאוד, ועתידה לעורר התנגדות, ולכן שמרנו אותה בסוד כמוס. מאחורי פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין, המרגל, לא רחוק מביתו של צבי, מצאנו פתח של ואדי חרב. קירות אדמה יבשה שנחתכו בשיטפונות וכמו מסתירים לועי מערות. בקעה רחבת ידיים ונטושה, סגורה גבעות משלושת עבריה, ורק צידה המערבי, הפונה לים, פתוח עד קצה האופק.
"כאן," אמר צבי ונעץ מקלו בקרקע הפריכה כמו איזה וַאסקוֹ די-גאמָה, "נתחיל לאסוף את החומרים לאווירון."
מצאנו שם מעֵין מערה קטנה, ששיחי קוצים אחדים כיסו את פתחה, והתחלנו לאסוף בה נוצות. נוצות של תרנגולות ופלומות של ציפורים נמצאו אמנם בשפע, אבל צבי אמר שהן אינן חזקות דיין למוטות הכנפיים, ויהיה אפשר לצפות בהן רק את דפנות המטוס. לכן עלינו לחפש היטב בחצרות ובכל מקום נוצות גדולות של אווזים וחסידות ונשרים. מצאנו גם וִינטלטוֹר נטוש במחסן שבחצרו של אדון רובינשטיין, וצבי החליט כי בינתיים נתייחס אליו כאל פרופלור של מֶסֶרשְמִידְט גרמני. היתה נחוצה לנו גם רצועת-גומי חזקה כדי שיהיה אפשר לסובב באמצעותה את הפרופלור, או שנעשה זאת באמצעות ידית וגלגל-שיניים או כפי שהסברתי קודם, באמצעות מערכת פֵּדַלִים (גם במילה דוושות טרם השתמשנו אז) של אופניים, אבל אז תהיה בעיה כי לפחות אחד מאיתנו יצטרך לשבת מן הצד, אלא אם כן... טוב, לא אטריד אתכם יותר מדי בפרטים הטכניים.
בניין המטוס העסיק אותנו תקופה ארוכה. מחוץ לאיסוף קני-הבמבוק והנוצות, שקדנו כל אחד בביתו על הכנת תוכניות. שִרטטתי כחמישה סוגים של אופניים-בתוך-מטוס עם אפשרויות לתמסורת-צד. באחד מציורי הדגמים נמצא הטייס במצב שכיבה, רגליו מניעות את הפדלים וידיו נוהגות במטוס כשעיניו צופות קדימה. צבי, שהעדיף את תורת החישוב, עשה חישובים רבים בקשר לאורך מוטות הכנפיים ומִספר סיבוביו של הפרופלור בדקה. יחד למדנו מתוך השרטוטים שנדפסו ב"הטכנאי הצעיר" את דרך פעולת ההגאים של המטוס, הגה-גובה והגה-כיוון, מעלה-מטה ולצדדים. אווירוֹדִינַאמיקה (כמו מֶמְבְּרַאנָה ומילים חזקות אחרות שגילינו) היתה מילת קסם, כאילו בכוחה בלבד להעיף חפצים לשמיים.
חיפשנו את עץ הקַאוּצ'וּק שהופיע בספרי הרפתקאות שקראנו. רצינו לפצוע את קליפתו ולהפיק ממנה שרף, וממנו לייצר גומי לרצועה הגמישה שתאגור אנרגיה סיבובית ותפעיל את הפרופלור של האווירון שנִבנֶה. חיפשנו בחלקת עצי הפרי הניסיונית שנטע דודי אלכס באחוזת פלז ושהיו נטועים בה עצים טרופיים וסוב-טרופיים, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, דובדבן, חבוש, אפרסק, אגס ושסק – אבל את עץ הקאוצ'וק לא מצאנו שם ולא בכל רחבי האחוזה, וגם לא בפרדס הלימונים של רובינשטיין המרגל, למרות שידענו כי לנאצים היתה בעיה קשה מאוד להשיג גומי לייצור הטַאיֵירים, הצמיגים. רק טבעי אפוא אם מרשל האווירייה הרמן גֵרִינְג שלח עץ קאוצ'וק לאדון רובינשטיין כדי שיספק ממנו בחשאי גומי לתעשיית הצמיגים למטוסי המֶסֶרשְׁמִידט של הלוּפְטוָאפֶה.
פצענו באולר קליפה של עץ כמו שעושים העבדים באפריקה, עץ חרוב, וניסינו לחלוב ממנו את השרף. אם מפרי החרוב עושים דבש חרובים צמיג, מקליפתו ודאי יֵצא משהו חזק יותר, כמו הקאוצ'וק, אבי הגומי.
באחד החופשים נסע צבי לשבועות אחדים אל דודתו שגרה בתל-אביב. כדי שלא נפסיד זמן החלטנו כי נחליף בינינו תוכניות בדואר וכל אחד מצידו ישקוד על שִכלול והמצאות. מִצְבי קיבלתי מכתב אחד שכולו חישובים מסובכים שלא הצלחתי להבינם, ומשפטים כמו:
"האווירון יוכל לטוס בשמיים פַּיי בריבוע רק אם תהיה רוח חזקה מאוד נגדו, כמו טַיַיארָה יחסית לאוויר."
טאיירה פירושה בערבית אווירון, ואילו אנו כינינו בשם זה את מה שקרוי היום עפיפון. היינו מתקינים את הטאיירה ממְשׁוּשֶה של קני-סוף שנחתכו בזהירות לאורכם ונקשרו היטב יחד באמצעם, מצוּפּים בנייר צבעוני דק, שוליהם מודבקים נייר גזור ומרשרש וכך גם הזנב הארוך העשוי חבל מצופה לשונות-נייר, והוא נועד גם לייצב את הטאיירה באוויר.
עיקר המומחיות היה בהתקנת המִיזַאן, אותה נקודת-איזון בה נקשרים שלושה חוטי השׁפָּגט הקצרים של הטאיירה אל החוט המרכזי שאורכו עשרות מטרים והוא מגולגל בסליל עבה על מקל קצר. אם המיזאן אינו מדוד ועשוי נכון, לעולם לא תמתח הרוח ותרים את הטאיירה שלך לגובהי שמיים.
אבא עצמו שקד איתנו שעות על התקנת המיזאן, שאת עשייתו זכר מילדותו במושבה לפני מלחמת העולם הראשונה. כבר אז היו מעיפים טאיירות.
אני שלחתי לצבי את תוכנית הדגם האחרון של אופניים-מטוס או מטוס-אופניים ששרטטתי בשקידה רבה בסרגל ובמחוגה במשך יום תמים (ושרטוטים אלה אשמו לא במעט בהחלטה שהתקבלה בבוא הזמן לשלוח אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב), ומה רבה היתה אכזבתי כאשר חזר צבי מן החופש והתברר כי מכתבי כלל לא הגיע אליו. הייתכן כי שיקר לי? קשה להניח כי המכתב הלך לאיבוד בדואר. תעלומה.
ורק לאחר שנים רבות עלה בדעתי כי אולי התעוררה תשומת-לב ה-סִי.אַי.אֵי., זו הבולשת הבריטית, למראה המעטפה הכרסתנית שהיתה מלאה שרטוטים מוזרים ומדויקים והם החרימו את מכתביי מחשש שזוהי תוכנית סודית של הטרוריסטים.
לצבי היה כבר אז הסבר בדוק: אדון רובינשטיין, המרגל הגרמני, מנסה לעלות על עקבותינו.
*
לימים ביקרתי באִימְפִּירְיַאל ווֹר מְיוּזִיאוּם, מוזיאון המלחמה של האימפריה הבריטית, הנמצא בלונדון. בחלל הכניסה המקורה, בחצר גדולה שיציעי הקומות העליונות פונים אליה, התנוססה תצוגה מרהיבה של כלי-מלחמה משתי מלחמות העולם. טנקים ממלחמת העולם הראשונה שעד כה ראיתי רק בסרטים, מטוסים עתיקים שטסו בשמיה של ארץ-ישראל במלחמה ההיא, והם תלויים בחלל הגדול, וגם מסרשמידט גרמני, ספּיטפַיֵיר אנגלי, מטוסי סילון ראשונים של בנות-הברית, מטוסים-ללא טייס וטילֵי יו-2 גרמניים שנשלחו לעבר אנגליה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. לכלי-הנשק הישנים הללו, הנטועים בהיסטוריה, היתה עליי השפעה מאגית, כחפצי-קדושה חילוניים, בכל אחד מהם ספוגות זעקות, פציעות והרג של עשרות אלפי חיילים במרוצת אלפי קרבות.
לאחר שהתבוננתי בטנק של פילדמרשל מונטגומרי מהמידבר המערבי במלחמת העולם השנייה, ועברתי בדגם של החפירות ממלחמת העולם הראשונה, עלה בדעתי שאבקש לראות את ארכיון הבולשת הצבאית הבריטית בשנות שילטונה האחרונות של אנגליה בארץ-ישראל. חיפשתי בו את שם משפחתנו, ומה רבה היתה תדהמתי שלא רק אבי ודודיי וסבי רשומים שם (אמנם לא בתור טרוריסטים, כפי שהיו מכונים אנשי האצ"ל והלח"י) – אלא גם שמי! – שהייתי אז סתם ילד! – ולפי מפתח המסמכים אף הוציאו לבקשתי מהארכיון את המעטפה הכרסתנית ששלחתי לצבי ולא הגיעה אליו לפני חמישים שנה ויותר –
עם הבולים של ממשלת פלשתינה-א"י והכתובת של דודתו בתל-אביב בכתב-ידי הילדותי – ובתוכה נמצאים עדיין כל השרטוטים שלי! –
עובדי המוזיאון, המאופקים בדרך-כלל, היו נרגשים כל-כך לתגלית – שאמרו לי שישלחו על כך דיווח מיוחד למלכה! –
ובאמת לא עבר זמן רב וקיבלתי ממנה מכתב התנצלות אישי בחתימת ידה. זה קרה בתקופת שלטונו של אביה קינג ג'ורג' השישי, הסבירה לי במכתבה (אני זכרתי אותו כי היינו חוגגים בבית-הספר את ימי ההולדת שלו ושרים את ההִמנון הבריטי "אֵל מלך נְצוֹר"). דברים כאלה קורים. הנה אחד הסופרים שלנו כתב רומאן שלם מחליפת מכתבים שלו עם המלכה.
*
יום אחד אחר-הצהריים חזרנו מהספרייה העירונית, צבי ואני, ובמקום ללכת בכביש עשינו קיצור-דרך לבוא אל ביתו של צבי מלמטה, מצד פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין. דרכנו עברה על פני פתח הוואדי שבו אספנו את החומרים לבניית המטוס. בדרך מצאתי שתי נוצות גדולות, אפורות, של חסידה או איזו ציפור-טרף גדולה (אותה תקופה יכולת עדיין לראות נץ או עיט – מרחף גבוה בשמיים, קופא על מקומו, נטוע בחלל הכחלחל-זהוב, משחֵר לטרף, לצניחת-פתע כחץ שלוח ממעל).
עמדתי ליד פתח ה"מערה" שלנו, בידי הנוצות שרציתי לצרף אותן אל המחסן הנסתר, ופתאום אמר צבי:
"אתה יכול לזרוק את הנוצות. לא צריך אותן."
"מדוע?" שאלתי. הייתי בטוח כי במוחו עלה רעיון אחר, מוצלח יותר, להרכבת המטוס.
"אף פעם לא נוכל לבנות את האווירון," אמר, "דבר כזה לא יוכל לעוף."
ניסיתי לדבר על ליבו, להוכיח לו, בנימוקיו שלו, בחישובים ובהסברים שרק אתמול, רק לפני כמה ימים שִכנע אותי בנכונותם – כי כדאי לנו להמשיך בבניית המטוס, כי אי-אפשר לדעת – אולי יש סיכוי, אפילו זעיר, שאכן יטוס, הלא רק לאחר שנבנה אותו נוכל לדעת זאת בדיוק –
והוא, באחת: גמרנו. לא יהיה אווירון. חבל על הזמן. יותר קל לפוצץ גשר או להוריד רכבת מהפסים. ובשביל אווירון אחד צריך בית-חרושת שלם שכמוהו אין בכל המזרח-הקרוב.
כך קראו אז לאזור – המזרח-הקרוב, ולא המזרח-התיכון.
במערב נטתה השמש לשקוע, וגוון חום כבד מאוד ומרגיע היה לכל הבִּקעה מסביב. האוויר היה שקוף כל-כך והגבעות ממול כה קרובות, כאילו אם רק נפרוש כפיים ונרוץ – נוכל לדאות ממקומנו אל-על, מרחפים על פני הבקעה, חופשיים להגיע אל כל מקום שנחפוץ.
לא. לא דמעות היו אלה שחנקו בגרוני אלא הרגשת הייאוש וקוצר-היד. אוזלת-יד מוחלטת. אם צבי אמר. והלא כה קרובים היינו להמריא. ואולי לא? אולי הכול שקר? חיים-צימוקי-היטלר, אדון רובינשטיין-גרינג, הטלפון, הטלגרף, הפרופלור, תורת האווירודינאמיקה ותרשימֵי האינג'ינר פיינסוד ב"הטכנאי הצעיר"? הכול! הכול? אז מה נותר אפוא לעשות? איזה ערך יש לידידות, למילים, לספרים, לתוכניות ולשאיפות-לעתיד –
זרקתי את הנוצות והלכתי אחרי צבי כשפניי כבושים בקרקע. עלינו בשביל המתפתל בין קוצים, למעלה, לעבר פרדס הלימונים. צבי, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה אתה ודאי תזכור את הרגע ההוא. לא. אתה לא תזכור. עבורך זה לא היה רגע חשוב כל-כך. אני ניסיתי לדבר אליך. אתה ענית לי אך המשפטים שלך נותרו כמו תלויים מאחורינו בבקעה, למטה. כאילו משהו חשוב ויסודי נשבר בינינו ונותר מוטל שם, עם הנוצות וקני-הבמבוק והווינטלַטור-מסרשמידט החלוד של אדון רובינשטיין. אף פעם לא חזרתי לראות מה עלה בגורלם. לא רציתי להיזכר בכישלון שנבע מן התמימות שלי. אתה דיברת אליי כאיש מבוגר: כשנִגְדל נוכל ללמוד להיות מהנדסי-תעופה או טייסים. נוכל אפילו להתגייס לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, ה-אַר.אֵי.אֵף., או לחיל-האוויר של המדינה העברית, אם תקום (עוד לא ידעו ששמה יהיה ישראל). אבל אני מעודי לא רציתי להיות טייס, ובוודאי שלא מהנדס.
אני רציתי לעוף, בכוחות עצמי, וכל המכונות שבעולם לא היו עשויות ולא תהיינה עשויות לפצות אותי על החלום שנגוז. אילו הצלחתי לעוף היה כל עולמי אחר. חסר גבולות. עולם שאין בו הבדל בין מציאות לחלום. וכנראה שהייתי מאוד מפונק – אם רק מאורע כה תמים וחסר-חשיבות העמיד אותי על טעותי וגרם לי להבין מה טבעו האמיתי של העולם אשר בו אני חי. והלא באותה תקופה, נעוריהם של ילדים אחרים בני-גילי עמדו בסימן התפכחות מכאיבה יותר, מרה פי כמה, באירופה, הקרועה וההורגת. רוב הילדים היהודיים בני-גילי באירופה לא נותרו כלל בחיים.
נכון, לי לא נגרם כל סבל ממשי לבד מן הסבל של ההבנה. ההבנה המכאבת. אותה ודאות שאין טעם להתמסר, לכשאגדל – לעבודה, למלאכת-כפיים, ללימוד מקצוע, לבניין, לדברים ממשיים – שהרי ממילא שום פעילות של האדם במציאות לא תצליח להדביק את המאורעות שהוא יכול להעלות בדימיונו.
אני בחרתי בנסיגה לממלכת הדימיון. ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות כפי שהייתי – פלא שנעשיתי סופר? "כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?" ועוד במשך שנים רבות לאחר-מכן היה חוזר ותוקף אותי לעיתים חלום של הַמְרָאָה. הריצה מול הרוח היתה מעניקה לי מידה מפתיעה של קלות וחופש, ואני מתרומם, ולפתע נמצא גבוה מעל לבתי המושבה, תחנת הרכבת, בית-הספר, שדרת הדקלים של אחוזת פלז והטירה המרובעת עם מגדל המים במרכזה, וגגות הרעפים. הרחובות אפורים ומשעולי-העפר אפורים והאוויר אפור-כחלחל כמו בשעת בוקר מוקדמת או לפני גשם. ובכל אותה הרגשה נפלאה של חוסר-משקל בהליכה על גבי העננים – ממלא את ליבי גם פחד מפני נפילה פתאומית. אני יודע כי כוח מסתורי מחזיק בי בשמיים, ועם הִפסקוֹ יינטל ממני הכוח לעוף. פסיעותיי הנמרצות באוויר עוזרות להרים אותי עד לגובה מסוים, אבל אני יודע כי בוא יבוא הרגע בו אבוסס באוויר כבתוך ביצה טובענית, וככל שרגליי תרבינה לפרפר בחלל, כן יקרב רגע נפילתי. וזו הרגשה מחרידה. אם אחדל להתנועע – אפול. אני חייב להמשיך ולהתנועע כדי להחזיק עצמי בשמיים, דואה ומרחף. אלא שתנועותיי נעשות כבדות ואני שוקע, שוקע באוויר הבוגדני.
באותה תקופה קראתי פעמים אחדות ספר שהלהיב אותי יותר מ"רובינזון קרוזו" ו"גוליבר" ו"הברון מינכהאוזן" ו"אי התעלומות" ו"הירקון שבלב", ואפילו יותר מספרי ז'ול וֵרן "שמונים אלף מיל מתחת למים", "ילדי רב-החובל גראנט" ו"מסביב לעולם בשמונים יום" –
שם הספר היה "יותם הקסם" וכתב אותו הסופר היהודי-פולני יאנוש קורצ'אק, שנהרג שנים אחדות קודם-לכן יחד עם חניכיו בידי הגרמנים. יותם, שהיה גיבור-נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?
נעמן כהן
ישעיהו ליבוביץ אינו שקרן הוא פרשן
משה גרנות: "באשר לישעיהו ליבוביץ' – דעותיו על דת ומדינה השאירו חותם בהוויה הישראלית, כאשר השמאל ראה בו (בטעות!) אדמו"ר. אני קראתי את כל כתביו בנושא, ופירסמתי את הספר "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ" (מודן 1993). לדעתי, הוא עיוות את משמעות הכתובים במכוון: הטענה שמאמין אינו מצפה לגמול על אמונתו ותפילותיו – טענה לא נכונה; וכן שכביכול ספרי התורה קודשו בעקבות שקלא וטריא של חז"ל. מי שקורא את מלכים ב' כ"ג ואת נחמיה ח' מבין שליבוביץ' שיקר במודע". ("חדשות בן עזר", 2135)
אפשר להסכים עם פרשנותו של ליבוביץ ואפשר לא להסכים איתה, אבל לכנות את ליבוביץ "שקרן ביודעין" זו השמצה דיבה שאין לה מקום כי אינה אמת.
נתחיל מהסיפא. כמובן שליבוביץ צודק. רק חז"ל הם שקבעו עבור היהדות איזה ספרים נבחרו לקדושים, ואיזה ספרים נשארו מחוץ לקאנון ולקדושה כספרים חיצוניים. זו עובדה אמפירית, בדיוק כמו שאבות הכנסייה הם שקבעו אילו ספרים יהיו קדושים לנצרות.
גם טענתו של גרנות שליבוביץ "עיוות את משמעות הכתובים במכוון: הטענה שמאמין אינו מצפה לגמול על אמונתו ותפילותיו – טענה לא נכונה"; אינה נכונה. ליבוביץ מעולם לא טען שמאמין אינו מצפה לגמול, אלא טען בעקבות הרמב"ם שמי שמצפה לתגמול הוא רק אדם חסר דעת.
כבר כתבתי על פרשנותו זו של ליבוביץ בעבר, ואני מביא זאת בשנית.
גיליון 669 15.8.11
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00669.php
נעמן כהן
פרופסור ישעיהו ליבוביץ והרמב"ם
זכות גדולה היתה לי ללמוד תורה מפיו של ישעיהו ליבוביץ. למדתי מפיו שיעור "על הבעייה הפסיכו-פיזית", ושני סמינריונים על תורת הרמב"ם. פרופסור ליבוביץ היה מורה בחסד. הוא הנהיר את המקור ע"י קריאה בטקסט. למדנו את תורת ליבוביץ דרך תורתו של הרמב"ם.
בהמשך לפולמוס בין משה גרנות ליואב אהרוני על מקוריות תורת ליבוביץ (חב"ע 667), ברצוני לתת בקיצור המתבקש את הטקסט הראשון והחשוב שליבוביץ הביא בשיעורו, טקסט המנהיר את תורת הרמב"ם המבוססת על דברי חז"ל. טקסט שהוא גם תורתו של ליבוביץ.
הרמב"ם עוסק בשאלה מהי מטרת המצוות? ההסבר מתחיל בשאלה מהו עולם הבא? (פירוש המשנה – הקדמה לפרשת חלק – משנה, סנהדרין, פרק י', משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא").
הרמב"ם: מהי הטובה (השכר) שתגיע לאדם בעשיית המצוות?
בעלי התורה נחלקו דעותיהם (מהי) הטובה שתגיע לאדם בעשיית המצוות שציוונו בהם השם יתברך ע"י משה רבנו ע"ה, ו(מהי) הרעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם: גן עדן וגיהינום, ימות המשיח, תחיית המתים, או השכר הוא – מנוחת הגוף, ותאוות.
תשובת הרמב"ם ניתנת באמצעות המשל: דרך חינוכו של נער קטן
ואתה המעיין בספר זה תבין המשל שאני ממשיל לך: נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין אלא, שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש." ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, והוא עמל בו לתכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – ממתק. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיגדל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים," ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – נעליים ובגדים. האמצעי הוא – הלימוד) וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים." ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא שייקח הזהב שהבטיחוהו בו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – הזהב. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני." והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.
(לתלמיד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – הכבוד והשלטון. האמצעי הוא הלימוד)
הרמב"ם: כל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה," כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. (לעולם לא להחליף מטרה באמצעי. הלימוד מטרתו לימוד ולא כבוד. הלימוד הוא תמיד מטרה. לעולם לא אמצעי למשהו).
והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה." והם רומזים למה שביארתי שאין תכלית החוכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת – אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה.
ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצוות, ואתרחק מן העבירות שציווה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני." לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאוולתו."
שלא יעשה אדם מצווה בשביל תגמול – וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. אנטיגנוס איש סוכו אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה." ואמרו ז"ל (ע"ז י"ט.) במצותיו חפץ מאוד. אמר ר' אליעזר במצוותיו ולא בשכר מצוותיו.
וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה ל"א.) שהוא היה עובד מאהבה. (אברהם היה מוכן להקריב הכול כולל את בנו למען האלוהים. בשביל אברהם המצווה היא מטרה ולא אמצעי).
חכמים מדברים על שכר או על עונש רק כדי לעודד שמירת מצוות אצל ההמונים:
ובגלל שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא, כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שלא יהיה ממנו הפסד, ובגלל שאין כל בני אדם משיגים האמת כמו אברהם אבינו, לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ'): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
לסיכום: לפי הרמב"ם המסתמך על דברי חז"ל, היות ובני אדם לא יעשו דבר אלא אם כן יבוא להם מכך שכר, או ימנעו ממעשה מפני שיתייראו מעונש, התירו לחכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, (המטומטמים) כי יש שכר ועונש – יש גן עדן וגיהינום. אבל המאמין האמיתי בעל הידע באמונה (ופילוסופיה) מבין כי שכר מצווה – מצווה, והעולם הבא הוא בעולם הזה.
בהמשך הטקסט מגדיר הרמב"ם מהו גן עדן וגיהינום, מהי תחיית המתים ומהם ימות המשיח שכולם בעולם הזה.
לסיום הפרק (בהשפעה נוצרית) מגדיר הרמב"ם י"ג עיקרים ליהדות – 13 דוגמות מחייבות ליהדות (שלמזלנו לא התקבלו) שכל העובר עליהן דינו מוות.
לעיונכם הנה הטקסט המלא:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm
אברהם יאיר שטרן הורג יהודים
משה גרנות: "נעמן כהן כותב ביקורת קשה על אברהם שטרן ("יאיר"). בתחילת המאה העשרים ביקשתי לראיין את משה שמיר, והוא ביקש ממני להמתין עד שייצא לאור ספרו "יאיר". כזכור, משה שמיר עבר מהשמאל המפ"מי לימין הקיצוני. קראתי, כמובן, ובראיון הצבעתי על כך שיאיר הרג יותר יהודים מאנגלים. שמיר הודה, אבל טען שמדובר בטעות מצערת. לדעתי, לא היתה טעות, כי לח"י פירסם גילוי דעת שהשוטרים היהודים הוצאו, כביכול, להורג משום ששיתפו פעולה עם הבריטים." ("חדשות בן עזר", 2135).
היהודים שנהרגו ע"י הלח"י לא נהרגו בטעות. למרות האידיאולוגיה האנטי בריטית שלו צריך היה יאיר לבסס את מעמדו של ארגונו ע"י שדידת בנקים, וחיסול אויבים מתוכו, ומכאן הרג היהודים.
בתקופה שבין הקמת הלח"י (קיץ 1940) ועד לרציחתו של אברהם "יאיר" שטרן ("חלומנו למות בעד ארצנו") בידי הבריטים (12 בפברואר 1942), הארגון היה קטן מאוד, נרדף ובמצב של דלות קיצונית. בתקופה זו, המדיניות של יאיר התמקדה בניסיון להגדיר את הבריטים כאוייב, ניסיון (שנכשל) ליצור בריתות אפילו עם מדינות הציר כדי לסלקם.
במשנתו של אברהם (יאיר) שטרן, מייסד הלח"י, התקיימה הבחנה אידיאולוגית ופוליטית חדה בין המושגים "צר" לבין "אוייב". הבחנה זו מופיעה בפירוט בכתביו ובמיוחד במאמרו המכונן "האויב והצר":
1. הגדרת ה"אוייב". האוייב הוא גורם העוין את העם היהודי מסיבות אתניות, דתיות או היסטוריות, אך אין לו בהכרח שליטה פוליטית על ארץ ישראל . יאיר זיהה את גרמניה הנאצית כאויב. היחס: האוייב רוצה להשמיד את הגוף היהודי (השמדה פיזית), אך הוא אינו המכשול הישיר להקמת המדינה הריבונית. האוייב הוא סכנה קיומית, אך הוא אינו "הכובש" של המולדת.
2. הגדרת ה"צר" (Oppressor / Adversary) הצר הוא הגורם הזר היושב על אדמת המולדת ומונע מהעם היהודי את חירותו ואת הקמת מלכות ישראל. יאיר זיהה את השלטון הבריטי כ"צר". הבריטים נתפסו ככוח כובש וזר. לפי יאיר, כל עוד הבריטים שולטים בארץ, הם המחסום העיקרי והמיידי להגשמת הציונות.
השורה התחתונה: הצר הוא "בעל הבית" הלא-חוקי שיושב בביתך, ולכן המלחמה בו קודמת לכל. כלומר בניגוד ל"אוייב" שיכול להשתנות לפי הנסיבות העולמיות, ה"צר" הוא תמיד מי שמחזיק בשטח המולדת. מכאן נבעה החלטתו להמשיך את הלחימה בבריטים גם בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהוא טוען ש"אויבו של אויבי (הצר הבריטי) הוא לא בהכרח ידידי, אך המלחמה בצר היא בעדיפות עליונה"
באופן מפתיע עבור מי שמכיר את ההיסטוריה המאוחרת של הסכסוך, בתקופת אברהם שטרן יאיר מיספר הערבים שנהרגו על ידי הלח"י היה אפסי או קרוב מאוד לכך.
הלח"י לא ביצע בתקופה זו פעולות טרור נגד אוכלוסייה אזרחית ערבית, בניגוד לאסטרטגיה שהחלה להתפתח מאוחר יותר, ובניגוד לפעולות ה"תגובה" שהיו נפוצות באצ"ל בתקופת המרד הערבי הגדול, כי יאיר שטרן האמין ב"תורת המלחמה בבריטים". הוא סבר שהערבים אינם האוייב המרכזי אלא "שכנים" שגם הם סובלים מהשלטון הבריטי. הוא קיווה שניתן יהיה להגיע איתם להבנה ברגע שהבריטים יעזבו.
כידוע יורשיו בלח"י התפלגו, ונתן פרידמן-ילין מור*, המשיך להאמין ב"שכנים" הערבים.
*נתן פרידמן-ילין מור ברח מוורשה ערב כניסת הגרמנים יחד עם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין עם הקופה של בית"ר 150 אלף זלוטי. רק לימים הוא גילה זאת בספרו האוטוביוגראפי "שנות בטרם" (עמ' 110)
אברהם גבריאל-יהושע – זקן ממרא
תודה לאהוד בן עזר על הריאיון המעניין עם אברהם גבריאל יהושע. וראשית שאלה:
אהוד בן עזר: "א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו'הסתפרד', אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט"."
מה המקור והסימוכין לשרשרת היוחסין הזו? לא מצאתי לה סימוכין בשום מקום.
האם עלינו לקרא לו מעתה אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע?
ולגבי תוכן דבריו בראיון. אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע, זיקנתו מביישת את צעירותו. כפירתו בציונות וויתורו עליה לקראת מותו, מביאה אותו לידי הגדרתו כזקן מַמְרֵא (תלמיד חכם שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין).
זיכרונות
אני יודע שלעולם לא אכתוב אוטוביוגרפיה, ולא יכתבו עליי ביוגרפיה, כי אין לי חיים מעניינים או חשובים, בכל זאת לעיתים אני כותב פה ושם זיכרונות.
כשאורי הייטנר "תיקן" לי את זיכרונותיי לגבי הופעתו של מתי כספי בכנס "על במותיך בגבת לזכר יוסף פינסקי ז"ל: ("חדשות בן עזר", 2135)
https://www.youtube.com/watch?v=DmiGFrsth2k
נחרדתי לרגע. חששתי שאולי לקיתי בדמנציה, וביררתי עם הארכיון בגבת.
רחלי שבח-יוטבת מנהלת הארכיון בגבת כתבה לי: "מתי כספי הופיע ב'על במותיך' בדצמבר 1969.
בקבצים המצורפים – שער החוברת עם מילות השירים ששרו הלהקות בערב הזה. (ראו בצרופה).
נרגעתי. הזיכרון שלי עדיין בסדר.
[אהוד: עם זאת אני מציע לך לא לזלזל בקביעה של הייטנר, ייתכן שהיא מדוייקת משלך. הנה, הוא כתב שראש הממשלה שלנו "סמרטוט, נוכל, שרלטן, גנב" – ותראה כמה הוא צדק, בייחוד אחרי הפיאסקו של מלחמת "עם כלביא"!]
עמירם רביב – מעשה הרוסטרטוס כתיאוריה פוליטית
הפסיכולוג עמירם רביב (מה שמו המקורי?) מביא סיפור מאימו המנוחה שבאה מפולניה.
גוי שחש חסר ערך ורצה להתפרסם הצית את הכנסייה הגדולה בעיר, ומאז נודע שמו בפולניה.
מהסיפור הוא מעלה את "תאוריית חיפוש המשמעות, או המאמץ להשגתה." וכפסיכולוג הוא רותם אותה לפוליטיקה העכשווית.
"אחת הדרכים לספק את הצורך במשמעותיות עצמית," מסביר רביב, "היא להנמיך את הזולת. אם הזולת הוא 'אפס', או מדמים אותו לדמות מוקצית מחמת מאוס, למשל מגדירים אותו 'חמינאי של דורנו.' היום כבר לא מסתפקים בלכנות אדם שהוא 'זבל' אלא מדגישים שהוא 'המיץ של הזבל.'
"בכוונה איני רוצה לנקוב בשם הדמות המסוימת שמוצגת בחדשות," מסביר רביב, "המדגימה את הדברים (מה גם שהוא לא יחיד). ראו המאמרים השונים המתפרסמים בעיתונות המודפסת ומזכירים אותו ואת פגיעתו באנשים מכובדים וכך, למרות הביקורת, תורמים להעלאת קרנו והמשמעותיות שלו לפחות בעיני חבריו לדרך. כפסיכולוג אני מנוע אתית מלנתח את אישיותו של מי שלא איבחנתי באופן אישי ולומר מה לדעתי עומד בבסיס התנהגותו, אבל הצעתי לכם פריזמה תיאורטית לעשות זאת בעצמכם. אסתפק בהמשגה התיאורטית שפרסתי כאן." ("חדשות בן עזר", 2135).
כפרופסור לפסיכולוגיה חייב רביב לדעת כי אם יש תיאוריה היא חייבת להתאים לכולם, ולא רק לצד הפוליטי שעליו הוא רומז (למרות ההכחשה הפולנית).
מה שמוזר הוא שפרופסור רביב, המכהן כדיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. פרופסור אמריטוס בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם שימש גם כראש החוג לפסיכולוגיה, מפתח תיאוריה פסיכולוגית על סמך סיפורה של אימו מפולניה, ואינו מכיר את המקור. "המיתוס של הרוסטרטוס".
הרוסטרטוס היה עלם צעיר אשר העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, ככל הנראה בשנת 356 לפנה"ס.
את שריפת המקדש, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, ביצע הרוסטרטוס כדי ששמו ייכנס להיסטוריה. בעשותו כך קיווה ששמו ייזכר לעד לצד שמות האלים והגיבורים של המיתולוגיה היוונית ובכך למעשה חטא בחטא ההיבריס. בדומה ליצירות רבות מן המיתולוגיה והטרגדיה היווניות, כדוגמת "אנטיגונה" של סופוקלס, עונשו של הרוסטרטוס היה לא רק מוות בתלייה, אלא גם איסור הגיית שמו וסיפורו בכל רחבי יוון העתיקה.
למרות זאת שמו הפך לכינוי לאדם המבצע פשע למען פרסום בלבד, ו"תסמונת הרוסטרטוס" מתארת אנשים המבצעים התקפות נתעבות לשם השגת פרסומת שלילית ותהילת עולם.
https://he.wikipedia.org/wiki/הרוסטרטוס
בהקשר זה מומלץ מאד לקרא את הסיפור הקצר "הרוסטרטוס", (Erostrate) שפרסם ז'אן-פול סארטר בקובץ הסיפורים "הקיר" (1939). בו הגיבור מתכנן לבצע פשע של אלימות מקרית על מנת לזכות בתהילה.
(בעברית בספר "אינטימיות" תרגום יהושע קנז).
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990025352870205171/NLI
הסיפור מתמקד בגיבור אנטי-חברתי המתכנן רצח אקראי כדי לזכות בתהילה נצחית, בהשראת הדמות ההיסטורית הרוסטרטוס ששרף את מקדש ארטמיס.
הגיבור גילברט הוא מיזנטרופ שחש בוז עמוק כלפי האנושות והחברה הבורגנית, מה שמתדלק את רצונו להרוס ולזעזע. הוא אדם בודד ומנוכר שמתעב את המין האנושי, המרגיש עליונות על פני האנשים ברחוב אותם הוא רואה כ"נמוכים" מדירתו שבקומה השישית.
ההשראה: הילברט שואב השראה מהרוסטראטוס, היווני ששרף את מקדש ארטמיס באפסוס רק כדי ששמו ייזכר לנצח.
התוכנית: הוא מחליט להפוך ל"גיבור" ולבצע פשע אלים חסר פשר: לירות בשישה אנשים אקראיים ברחוב (אחד לכל כדור באקדחו). הוא מתרגש מתחושת הכוח שהוא מקבל כשהוא נושא את האקדח שלו ברחובות בכיסו. "אבל כבר לא שאבתי ביטחון מזה [האקדח], הוא היה מעצמי: הייתי ישות כמו אקדח, טורפדו או פצצה."
הסיום: לאחר שהוא קונה אקדח ומתכנן את הרצח, ברגע האמת גילברט מאבד את עוז רוחו. הוא יורה באדם אחד מתוך פחד ובורח לשירותים ציבוריים, שם הוא נכנע למשטרה במקום להתאבד כפי שתכנן.
גילברט רואה באנושות "אויב" ומבקש להגדיר את קיומו דרך הרס.
אקזיסטנציאליזם: הסיפור בוחן את הניסיון הנואש של הפרט להשיג משמעות או "תהילה" בעולם אבסורדי.
כישלון הפעולה: סארטר מציג את הגיבור כ"אנטי-גיבור" שחולשתו האישית מונעת ממנו לממש את "החופש" האלים שבחר לעצמו.
הסיפור מהווה דוגמה מוקדמת לעיסוקו של סארטר בקיומיות (אקזיסטנציאליזם), חופש בחירה ושלילה חברתית.
לעיתים המציאות עולה על הספרות. כאן דווקא הספרות עולה על המציאות. ובהחלט על דמותו של העבריין מרדכי דוד המוכיח כי לא כל רוע בא להזיק.
נשיא אוניברסיטת חיפה:
ערבים השתמשו באונס כנשק נגד יהודים כבר בשנות ה-20. התנועה הציונית השתיקה כדי לא לפגוע בעלייה לארץ ישראל
מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות.
נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור גור בלינדמן-אלראי, פרסם בראיון לאריאל שנבל ב"מקור ראשון" את מחקרו החדש שראשיתו בזעזוע האישי שחווה נוכח עדויות הזוועות משבעה באוקטובר, בלינדמן-אלראי מפרק את התפיסה המקובלת לפיה הסכסוך היהודי-ערבי היה נקי מאלימות מגדרית שיטתית, מגלה דפוס עקבי של התעללות מינית בנשים יהודיות במהלך הפרעות של שנים 1920, 1921 ו-1929. הממצאים מערערים על הנחות יסוד שרווחו בקרב חוקרים במשך עשורים.
"לא ערכתי את החיבור הזה עד שבעה באוקטובר 2023," מודה בלינדמן-אלרואי. "אבל לאחר שהגיעו העדויות המזעזעות מהעוטף, לפתע שאלתי את עצמי – אולי היו מקרים של אלימות מינית גם במאורעות תר"ף, תרפ"א ותרפ"ט? חוקרים רבים עסקו במאורעות אלה מהיבטים של הקונפליקט הלאומי, אך התפיסה הרווחת, שגם אני הייתי שותף לה כהיסטוריון, גרסה שהסכסוך היהודי-ערבי הוא קונפליקט אתני שאינו מלווה באלימות מינית כמו בקונפליקטים אחרים בעולם. כלומר, עימות דמים, אך האלימות המינית אינה מרכיב שיטתי בתוכו."
הנתונים שנחשפו במחקר החדש מצביעים על תמונה שונה לחלוטין. במאורעות תרפ"ט, מתוך 133 נרצחים, 28 היו נשים – מעט יותר מעשרים אחוז. "רובן עברו התעללויות מיניות – גופן הושחת או שנאנסו. אלו שיעורים גבוהים מאוד", קובע אלרואי. היישוב היהודי ב-1929 מנה כ-175,000 נפש. "לכן במונחים של היום, זה שווה ערך לרצח של 90,000 אזרחים במדינת ישראל. הטבח של תרפ"ט היה טראומטי במיוחד, אבל הדבר נכון גם לגבי תר"ף ותרפ"א."
את המחקר מחזקת עדות היסטורית מספרו של השופט גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים". פרומקין מתאר אירוע שבו מנחם אוסישקין, מראשי התנועה הציונית, סירב ללחוץ את ידו של המופתי של ירושלים בטקס ציבורי. כשנשאל על כך בשולחן השבת, השיב אוסישקין: "ודאי, וכיצד יכולתי להושיט יד לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל?" האירוע התרחש כשלושה חודשים לאחר הפרעות בירושלים בפסח 1920.
אחת הנקודות המרכזיות במחקר היא ההשתקה המכוונת של נושא ההתעללות המינית. "יש דברים שלא רצו לדון בהם בשל הבושה, אך היה כאן הרבה מעבר לכך," מסביר בלינדמן-אלרואי. "מטרת התנועה הציונית הייתה למתג את ארץ ישראל כמקלט ובית בטוח לעם היהודי. אלו היו השנים הראשונות לאחר הצהרת בלפור, ואם הארץ אינה מקום מוגן, ולמעשה אינה שונה ממזרח אירופה מבחינת הביטחון, פשוט יפסיקו להגר לכאן. אם גם במקום זה אונסים ורוצחים אותנו, עדיף להישאר במקום המוכר."
ממד נוסף של ההשתקה נגע לגברים. "לאורך השנים האלימות המינית לא כוונה רק נגד נשים, אלא גם נגד גברים. זה פוגע בדימוי של הגבר היהודי, שאינו מסוגל להגן על משפחתו או עמו, ומכאן הדרך לשתיקה קצרה."
המחקר מתייחס גם לשאלת "הפערים העדתיים" ביישוב. "בהיסטוריוגרפיה קיימת מחלוקת אם היתה כאן חברה דואלית – יהודים וערבים עם מפגשים מועטים; או חברה מעורבת עם נקודות מפגש רבות, בעיקר דרך האוכלוסייה היהודית-ספרדית הדומה תרבותית לערבים," מסביר אלרואי. "אני טוען שהתקיימה חברה דואלית לחלוטין. כשהערבים צעקו 'אטבח אל-יהוד', הם לא הבחינו. והם אנסו נשים יהודיות, בין אם ספרדיות ובין אם אשכנזיות. לאורך כל תקופת המנדט היו כאן שתי חברות, והערבים תפסו את הקהילה היהודית כאחת. אנחנו נוטים לראות את השוני בינינו, אבל הם לא."
המסקנה המרכזית של המחקר נוגעת לשורשי הסכסוך. "הדבר החשוב מבחינתי הוא שאנו רואים את האלימות המינית הערבית כבר ב-1920, שלוש שנים לאחר הצהרת בלפור," אומר אלרואי. "כלומר, זה כמובן לא קשור ל-1967 ול'כיבוש', וגם לא ל-1948 ולמה שהם מכנים נכבה. הסכסוך עמוק הרבה יותר, ומי שמנסה לתארו ממלחמת ששת הימים או מלחמת השחרור פשוט טועה,"
מה המסקנה המעשית מהמחקר? "בצורה הפשוטה ביותר: מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו," קובע בלינדמן-אלרואי. "זהו. לא נדרשת פרשנות, לא צריך להכניס אידאולוגיות ותפיסות הכוללות לא פעם התנשאות כלפי הצד האחר, כאילו אינו מתכוון לזה. כשהם צעקו ב-1920 אטבח אל-יהוד, הם התכוונו לאטבח אל-יהוד, לא לשום דבר אחר."
אלרואי מציין כי אירועי שבעה באוקטובר אישרו זאת: "חמאס התגאה בהצלחותיו ב'התנחלות ניר-עוז' או 'התנחלות בארי'. מבחינתם כולנו מתנחלים. הם לא ראו את ההבדלים בינינו. הם רצחו אנשים מהצד הימני שלא האמינו בדו-קיום, ורצחו גם פעילי שלום, כולל אנשים שהסיעו אותם לטיפולים בבתי חולים בישראל. מבחינתם אנחנו מקשה אחת של יהודים."
"הסכסוך בין יהודי ארץ ישראל לערביי ארץ ישראל, המתחיל בצורה גלויה לאחר הצהרת בלפור, הוא מהותי כבר בראשיתו, ולכן כל ניסיון להבין אותו מהאמצע נידון לכישלון," מסכם אלרואי. "המאמר חוזר למקורות הסכסוך ומראה על מה הוא יושב. והוא לא יושב על מלחמת ששת הימים, ולא על מלחמת העצמאות, ולא על המרד הערבי, ולא על תרפ"ט – הוא יושב על הצהרת בלפור."
כנשיא אוניברסיטת חיפה, אלרואי מוצא עצמו בעמדה מורכבת. 36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים-ישראלים – השיעור הגבוה ביותר בין האוניברסיטאות בארץ. כיצד יגיבו על מחקר המציג את ערביי ארץ ישראל באור שלילי?
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?", שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום."
הוא מוסיף תובנה מפתיעה: "בניגוד לדימוי, הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה הם הפחות מגוייסים פוליטית. אנחנו מדברים על דור ראשון להשכלה גבוהה, הסטודנטים העניים ביותר בחברה הישראלית, וכל מה שהם רוצים זה לסיים לימודים, להשתלב ולמצוא עבודה טובה. הם אינם מעורבים פוליטית. הבעייה שלנו מגיעה לא מהם, אלא מחברי סגל פרוגרסיביים המביאים עלינו צרות צרורות, ותמיד מדברים בשם איזה קהל."
אלרואי התייחס גם לפעילותו במחאה נגד הרפורמה המשפטית ב-2023, כולל גזירת תעודת המילואים. "יום לאחר שגזרתי, התחרטתי וכתבתי מכתב ליניב עשור, שהיה אז ראש אכ"א," הוא מספר. "הוא זימן אותי לשיחה, אני מכנה זאת 'ההליכה לקנוסה שלי'. אמרתי לו שזה קרה ברגע של כעס, שאני מצטער, ושלא הייתי צריך לעשות זאת. באותו יום הוא החזיר אותי ליחידה. איני מתבייש להגיד: נעשתה טעות."
"להנהגה אקדמית אסור להתבטא פוליטית, ומאז איני מתבטא," הוא מדגיש. "איני חתום על מכתבי נשיאים לגבי המלחמה או הרעב בעזה. אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה הגבוהה. אבל לא תשמע ממני אמירה פוליטית כל עוד אני בתפקיד ציבורי. זו היתה שעתי הלא יפה, אבל למדתי מהר שנעשתה שגיאה, ותיקנתי אותה."
https://haifakrayot.co.il/archives/173002
אני מסכים עם מסקנות מחקרו של פרופסור גור בלינדמן-אלראי, בייחוד עם המסקנה המעשית שלו: "מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות."
אבל חולק עליו בכמה דברים:
שורש הסכסוך אינו בלפור, אלא דת האיסלם השוללת ריבונות מהיהודים האמורים להיות בני חסות מושפלים תחת שלטון האיסלם.
יותר מ-36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים, והם כן מגויסים פוליטית.
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?" שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום." אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה. לצערי זה לא נכון. והנה ההוכחה.
לפני פרסום מאמרו שלחתי לו את המכתב הבא:
תאריך: 8 בפברואר 2026
לכבוד: נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור אלראי
uh-president@univ.haifa.ac.il
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית
שלום רב,
אני פונה אליך בתוקף תפקידך כנשיא אוניברסיטת חיפה וכהיסטוריון העוסק בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, בעקבות החלטה על להפסקת לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה.
https://mechina.haifa.ac.il/
ראש אקדמי פרופסור גיל לוריא
gluria@univ.haifa.ac.il
אוניברסיטת חיפה הוקמה ע"י אבא שנלר-חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה כאוניברסיטה ישראלית עברית ציונית.
המכינה האוניברסיטאית בחיפה הוקמה בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת כדי להכשיר ללימודים באוניברסיטה תלמידים מבתי הספר הקיבוציים (שלא למדו אז מבחינה אידיאולוגית לבגרות), תלמידים מעיירות הפיתוח, עולים חדשים ללא בגרות, ותלמידים שרצו לשפר ציוני בגרות.
בשנים האחרונות חל שינוי דמוגרפי כאשר היום כשמונים אחוז מהתלמידים באים מהמגזר הערבי.
לקראת שנת הלימודים הבאה הוחלט בעקבות תלונות תלמידים ערבים על אי נוחות ללמוד היסטוריה של עם ישראל, לבטל את לימוד מקצוע ההיסטוריה של עם ישראל במכינה, מקצוע שנלמד בה מאז הקמתה. לדברי הנהלת המכינה לימוד המקצוע בוטל בהוראת המל"ג.
למותר לציין את חשיבות לימוד ההיסטוריה של ע"י גם לאזרחי ישראל הערבים, קל וחומר כאשר ביטולו פוגע קשות בזכויות המיעוט היהודי במכינה.
ברצוני להדגיש בפניך את הנקודות הבאות:
פגיעה בזהות הלאומית: מוסד אקדמי מתוקצב במדינת ישראל אינו יכול להדיר תכנים היסטוריים המהווים את הבסיס להקמת המדינה. גם אם אחוז התלמידים הערבים עומד על 80 אחוז.
כניעה ללחצים פוליטיים: הסרת תכנים לימודיים משיקולים של "פגיעה ברגשות" על רקע לאומני מהווה מדרון חלקלק הפוגע בחופש האקדמי ובאמת ההיסטורית.
תפקיד המכינה הוא להכשיר סטודנטים לחיים האקדמיים והציבוריים בישראל; מניעת ידע היסטורי בסיסי על ההיסטוריה של עם ישראל פוגעת במטרה זו.
אבקשך להעלות את הנושא לדיון דחוף על מנת לשנות את ההחלטה ולהמשיך את לימודי ההיסטוריה הישראלית.
בכבוד רב,
נעמן כהן
פרופסור גור בלינדמן-אלראי לא ענה למכתב למרות חומרת המצב.
ולכן, עכשיו לאחר פרסום מחקרו שלחתי לו מכתב תזכורת:
תאריך: 21 בפברואר 2026
לכבוד: נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור אלראי
uh-president@univ.haifa.ac.il
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית
שלום רב,
לצערי הרב לא ענית למכתבי.
שמחתי לקרא בראיון איתך ב"מקור ראשון" כי לתפיסתך יש ללמד את האמת וכפי שכתבת: "סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?" מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום."
כך גם צריך לחוש סטודנט ערבי כשמלמדים את ההיסטוריה של עם ישראל והוא אינו יכול לתבוע את ביטול לימודהּ מטעמים של היפגעות.
https://haifakrayot.co.il/archives/173002
לכן הוא יעלה על הדעת שדווקא במשמרת שלך כנשיא האוניברסיטה, יבוטל לימוד מקצוע ההיסטוריה הישראלית (שהוא מקצועך) בלחץ הסטודנטים הערבים.
אודה לטיפולך בהמשך לימודי ההיסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה.
בכבוד רב,
נעמן כהן
אם אקבל תשובה כמובן אפרסמה.
בינתיים המצב החמור הוא שסטודנטים באוניברסיטת חיפה מכתיבים את נושאי הלימוד. האם בקרוב גם יכתיבו מי יהיו המרצים שילמדו בו?
היועצת החצרונית
שוב: נעצר בכיר חמאס שלימד את עוזרתו של רם בן ברק
אחרי שנעצר, הוארך מעצרו של בכיר הוואקף וחמאס נג'אח בכיראת. המשמש כסגן ראש הוואקף העבר-ירדני בהר הבית.
בכיראת הורחק לפני כמה שנים מירושלים בצו מנהלי ולאחר תקופת מאבק עבר להתגורר בבית לחם. ולפני כשנתיים הוא נעצר בחשד לחברות בארגון הטרור חמאס וקשירת קשר למעשה טרור.
נזכיר כי עו"ד ליניר אבו הזאז (אבו רקייק), מי שהיתה העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ רם בן ברק בעודו משמש גם כיו"ר ועדת חוץ וביטחון מטעם סיעת יש עתיד, השתתפה בקורס אותו ניהל בכיראת ואף הצטלמה איתו, כמו גם עם מסיתים בכירים נוספים, דוגמת עכרימה סברי וראיד פתחי.
בעקבות החשיפה, אבו הזאז הושעתה על ידי ח"כ בן ברק, אך הוחזרה לעבודתה כעבור זמן קצר.
בקול היהודי חשפו גם את קשריו של בכיראת ובכירים נוספים בוואקף הירדני למחבל פאדי אבו שחידם שרצח בפיגוע שביצע בעיר העתיקה את אליהו קיי הי"ד. שלושה חודשים בלבד לפני שביצע את הפיגוע הסתיים בהר הבית קורס בחסות הוואקף אותו ניהל המחבל. בטקס הסיום עליו דווח בהרחבה בדף הפייסבוק של הוואקף, השתתפו שורת בכירי הוואקף לצדו של המחבל אבו שחידם, ביניהם נג'אח בכיראת שנעצר מיד לאחר הפיגוע בחשד שהיה מעורב בניהול הקורס מטעם ארגון חמאס.
היותו של בכיראת פעיל חמאס במקביל לתפקידו כסגן מנהל הוואקף איננה מפתיעה והמידע לגביו קיים כבר זמן רב.
מי ששימש כרואה החשבון של העמותה במשך 12 שנים היה לא אחר מאשר השר וחבר הכנסת לשעבר מטעם סיעת מרצ עיסאווי פריג'.
יו"ר העמותה היה לא אחר מאשר בכיר הוואקף המשמש כמנהל מסגד אל-אקצא, עומר עודאאלה אל קסוואני. אולם על אף שכנגד העמותה עצמה וכן כנגד המנהל שלה – חאלד סבאח ושני בניו – מוניב ומוסעב, הוגש לפני שנה כתב אישום בגין פעולותיהם, יו"ר העמותה אל קסוואני אותרג ולא הוזכר כלל בכתב האישום, וככל הידוע אף לא נחקר בפרשה. סבאח ובניו הואשמו בין השאר בקבלת כספים מארגון הטרור חמאס לצורך פעילות טרור, פגישות עם מחבלי חמאס בטורקיה ואף אימונים צבאיים). בתחקיר נוסף חשפנו כי סעיד אלקלקילי, אימאם מסית מקלקיליה כבן 40, פועל בהר הבית ברמדאן מזה לפחות 15 שנה, ומונה ע"י הווקף הירדני ל"אימאם" – מי שמוביל את התפילות ודורש במסגד בהר הבית באופן קבוע בתקופת הרמדאן מדי שנה.
בפרשייה אחרת נגזרו שלוש שנות מאסר על פאדי עליאן, ראש שומרי הוואקף בהר הבית, לאחר שהואשם והורשע בעבירות נשק שהובילו לשורת פיגועי ירי על שוטרים בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים.
https://rotter.net/forum/scoops1/933180.shtml
ואנחנו סקרנים ועדיין שואלים איזה עצות מקבל רם בן ברק מהיועצת שלו אבו הזאז, ואיזה מעצותיה הוא גם מיישם?
אנדורה והכיבוש הערבי
אנדורה: בובת דמה בדמות ישראל נתלתה, נורתה והועלתה באש בקרנבל – הקהל מחא כפיים. במהלך הקרנבל השנתי של אנדורה אתמול, בובת דמה שייצגה את ישראל, וסומנה במגן דוד כחול, נתלתה, נורתה והועלתה באש – בזמן שהקהל מחא כפיים.
זה חוצה כל קו אדום וחייב להיפסק לפני שיחליפו את הבובה באדם אמיתי.
https://rotter.net/forum/scoops1/933083.shtml
שגרירות ארה״ב בספרד: אנו עומדים בסולידריות עם הקהילה היהודית של אנדורה בעקבות היחס המטריד לסמלים יהודיים במהלך הקרנבל. מעשים מסוג זה עלולים לנרמל אנטישמיות ולפגוע בחופש הדת. אנו מעריכים את ההתנצלות מצד המארגנים וקוראים למדיניות של אפס סובלנות כלפי שנאה. ארצות הברית עומדת בנחישות נגד אנטישמיות ושנאה על כל צורותיה, ומחדשת את מחויבותה להגנה על חיי יהודים ברחבי העולם.
https://rotter.net/forum/scoops1/933431.shtml
זה הזמן להזכיר את המנון אנדורה ההמנון היחיד המשבח שחרור מדינה מכיבוש ערבי:
המנון אנדורה:
קרלמן הגדול, אבי,
יגאלני מהערבים
וממרומים העניק לי את חיי.
https://he.wikipedia.org/wiki/המנון_אנדורה
אז מה נאחל לאנדורה? נאחל לה לחזור להיות תחת כיבוש ערבי, נראה איזה קרנבל יעשו אז...
שכל אחד יטפח את הגן שלו
כנופייה צרפתית של "אנטיפה" (שמה הוא ההיפך ממדיניותה) רצחה את קוונטין דרנק, בן 23, פעיל צרפתי צעיר שהיה חבר צוות בארגון הפועל למען ביטחון נשים.
ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, הגיבה על המעשה: "הריגתו של קוונטין דרנק היא ״פצע עבור אירופה כולה.״
נשיא צרפת עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן השיב לה בתגובה: "מנהיגים לאומנים ממהרים לעיתים קרובות להתייחס לאירועים שמעבר לגבולות מדינתם, והוסיף: "אם כל אחד היה מתעסק בעניינים שלו, הכול היה מסתדר מצוין."
https://rotter.net/forum/scoops1/933354.shtml
אכן תגובה צרפתית טיפוסית. אז נזכיר לו לנשיא צרפת, עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, את אמרתו המפורסמת של פרנסואה-מארי ארואה ווֹלטֶר בספרו "קנדיד":
Il faut cultiver notre jardin
עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, קשוט עצמך תחילה. אל תתעסק בעצמך בגנים של אחרים. טפח את גנך.
נעמן כהן
אפשר להסכים עם פרשנותו של ליבוביץ ואפשר לא להסכים איתה, אבל לכנות את ליבוביץ "שקרן ביודעין" זו השמצה דיבה שאין לה מקום כי אינה אמת.
נתחיל מהסיפא. כמובן שליבוביץ צודק. רק חז"ל הם שקבעו עבור היהדות איזה ספרים נבחרו לקדושים, ואיזה ספרים נשארו מחוץ לקאנון ולקדושה כספרים חיצוניים. זו עובדה אמפירית, בדיוק כמו שאבות הכנסייה הם שקבעו אילו ספרים יהיו קדושים לנצרות.
גם טענתו של גרנות שליבוביץ "עיוות את משמעות הכתובים במכוון: הטענה שמאמין אינו מצפה לגמול על אמונתו ותפילותיו – טענה לא נכונה"; אינה נכונה. ליבוביץ מעולם לא טען שמאמין אינו מצפה לגמול, אלא טען בעקבות הרמב"ם שמי שמצפה לתגמול הוא רק אדם חסר דעת.
כבר כתבתי על פרשנותו זו של ליבוביץ בעבר, ואני מביא זאת בשנית.
גיליון 669 15.8.11
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00669.php
נעמן כהן
פרופסור ישעיהו ליבוביץ והרמב"ם
זכות גדולה היתה לי ללמוד תורה מפיו של ישעיהו ליבוביץ. למדתי מפיו שיעור "על הבעייה הפסיכו-פיזית", ושני סמינריונים על תורת הרמב"ם. פרופסור ליבוביץ היה מורה בחסד. הוא הנהיר את המקור ע"י קריאה בטקסט. למדנו את תורת ליבוביץ דרך תורתו של הרמב"ם.
בהמשך לפולמוס בין משה גרנות ליואב אהרוני על מקוריות תורת ליבוביץ (חב"ע 667), ברצוני לתת בקיצור המתבקש את הטקסט הראשון והחשוב שליבוביץ הביא בשיעורו, טקסט המנהיר את תורת הרמב"ם המבוססת על דברי חז"ל. טקסט שהוא גם תורתו של ליבוביץ.
הרמב"ם עוסק בשאלה מהי מטרת המצוות? ההסבר מתחיל בשאלה מהו עולם הבא? (פירוש המשנה – הקדמה לפרשת חלק – משנה, סנהדרין, פרק י', משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא").
הרמב"ם: מהי הטובה (השכר) שתגיע לאדם בעשיית המצוות?
בעלי התורה נחלקו דעותיהם (מהי) הטובה שתגיע לאדם בעשיית המצוות שציוונו בהם השם יתברך ע"י משה רבנו ע"ה, ו(מהי) הרעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם: גן עדן וגיהינום, ימות המשיח, תחיית המתים, או השכר הוא – מנוחת הגוף, ותאוות.
תשובת הרמב"ם ניתנת באמצעות המשל: דרך חינוכו של נער קטן
ואתה המעיין בספר זה תבין המשל שאני ממשיל לך: נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין אלא, שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש." ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, והוא עמל בו לתכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – ממתק. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיגדל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים," ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – נעליים ובגדים. האמצעי הוא – הלימוד) וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים." ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא שייקח הזהב שהבטיחוהו בו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – הזהב. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני." והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.
(לתלמיד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – הכבוד והשלטון. האמצעי הוא הלימוד)
הרמב"ם: כל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה," כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. (לעולם לא להחליף מטרה באמצעי. הלימוד מטרתו לימוד ולא כבוד. הלימוד הוא תמיד מטרה. לעולם לא אמצעי למשהו).
והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה." והם רומזים למה שביארתי שאין תכלית החוכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת – אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה.
ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצוות, ואתרחק מן העבירות שציווה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני." לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאוולתו."
שלא יעשה אדם מצווה בשביל תגמול – וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. אנטיגנוס איש סוכו אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה." ואמרו ז"ל (ע"ז י"ט.) במצותיו חפץ מאוד. אמר ר' אליעזר במצוותיו ולא בשכר מצוותיו.
וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה ל"א.) שהוא היה עובד מאהבה. (אברהם היה מוכן להקריב הכול כולל את בנו למען האלוהים. בשביל אברהם המצווה היא מטרה ולא אמצעי).
חכמים מדברים על שכר או על עונש רק כדי לעודד שמירת מצוות אצל ההמונים:
ובגלל שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא, כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שלא יהיה ממנו הפסד, ובגלל שאין כל בני אדם משיגים האמת כמו אברהם אבינו, לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ'): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
לסיכום: לפי הרמב"ם המסתמך על דברי חז"ל, היות ובני אדם לא יעשו דבר אלא אם כן יבוא להם מכך שכר, או ימנעו ממעשה מפני שיתייראו מעונש, התירו לחכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, (המטומטמים) כי יש שכר ועונש – יש גן עדן וגיהינום. אבל המאמין האמיתי בעל הידע באמונה (ופילוסופיה) מבין כי שכר מצווה – מצווה, והעולם הבא הוא בעולם הזה.
בהמשך הטקסט מגדיר הרמב"ם מהו גן עדן וגיהינום, מהי תחיית המתים ומהם ימות המשיח שכולם בעולם הזה.
לסיום הפרק (בהשפעה נוצרית) מגדיר הרמב"ם י"ג עיקרים ליהדות – 13 דוגמות מחייבות ליהדות (שלמזלנו לא התקבלו) שכל העובר עליהן דינו מוות.
לעיונכם הנה הטקסט המלא:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm
אברהם יאיר שטרן הורג יהודים
משה גרנות: "נעמן כהן כותב ביקורת קשה על אברהם שטרן ("יאיר"). בתחילת המאה העשרים ביקשתי לראיין את משה שמיר, והוא ביקש ממני להמתין עד שייצא לאור ספרו "יאיר". כזכור, משה שמיר עבר מהשמאל המפ"מי לימין הקיצוני. קראתי, כמובן, ובראיון הצבעתי על כך שיאיר הרג יותר יהודים מאנגלים. שמיר הודה, אבל טען שמדובר בטעות מצערת. לדעתי, לא היתה טעות, כי לח"י פירסם גילוי דעת שהשוטרים היהודים הוצאו, כביכול, להורג משום ששיתפו פעולה עם הבריטים." ("חדשות בן עזר", 2135).
היהודים שנהרגו ע"י הלח"י לא נהרגו בטעות. למרות האידיאולוגיה האנטי בריטית שלו צריך היה יאיר לבסס את מעמדו של ארגונו ע"י שדידת בנקים, וחיסול אויבים מתוכו, ומכאן הרג היהודים.
בתקופה שבין הקמת הלח"י (קיץ 1940) ועד לרציחתו של אברהם "יאיר" שטרן ("חלומנו למות בעד ארצנו") בידי הבריטים (12 בפברואר 1942), הארגון היה קטן מאוד, נרדף ובמצב של דלות קיצונית. בתקופה זו, המדיניות של יאיר התמקדה בניסיון להגדיר את הבריטים כאוייב, ניסיון (שנכשל) ליצור בריתות אפילו עם מדינות הציר כדי לסלקם.
במשנתו של אברהם (יאיר) שטרן, מייסד הלח"י, התקיימה הבחנה אידיאולוגית ופוליטית חדה בין המושגים "צר" לבין "אוייב". הבחנה זו מופיעה בפירוט בכתביו ובמיוחד במאמרו המכונן "האויב והצר":
1. הגדרת ה"אוייב". האוייב הוא גורם העוין את העם היהודי מסיבות אתניות, דתיות או היסטוריות, אך אין לו בהכרח שליטה פוליטית על ארץ ישראל . יאיר זיהה את גרמניה הנאצית כאויב. היחס: האוייב רוצה להשמיד את הגוף היהודי (השמדה פיזית), אך הוא אינו המכשול הישיר להקמת המדינה הריבונית. האוייב הוא סכנה קיומית, אך הוא אינו "הכובש" של המולדת.
2. הגדרת ה"צר" (Oppressor / Adversary) הצר הוא הגורם הזר היושב על אדמת המולדת ומונע מהעם היהודי את חירותו ואת הקמת מלכות ישראל. יאיר זיהה את השלטון הבריטי כ"צר". הבריטים נתפסו ככוח כובש וזר. לפי יאיר, כל עוד הבריטים שולטים בארץ, הם המחסום העיקרי והמיידי להגשמת הציונות.
השורה התחתונה: הצר הוא "בעל הבית" הלא-חוקי שיושב בביתך, ולכן המלחמה בו קודמת לכל. כלומר בניגוד ל"אוייב" שיכול להשתנות לפי הנסיבות העולמיות, ה"צר" הוא תמיד מי שמחזיק בשטח המולדת. מכאן נבעה החלטתו להמשיך את הלחימה בבריטים גם בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהוא טוען ש"אויבו של אויבי (הצר הבריטי) הוא לא בהכרח ידידי, אך המלחמה בצר היא בעדיפות עליונה"
באופן מפתיע עבור מי שמכיר את ההיסטוריה המאוחרת של הסכסוך, בתקופת אברהם שטרן יאיר מיספר הערבים שנהרגו על ידי הלח"י היה אפסי או קרוב מאוד לכך.
הלח"י לא ביצע בתקופה זו פעולות טרור נגד אוכלוסייה אזרחית ערבית, בניגוד לאסטרטגיה שהחלה להתפתח מאוחר יותר, ובניגוד לפעולות ה"תגובה" שהיו נפוצות באצ"ל בתקופת המרד הערבי הגדול, כי יאיר שטרן האמין ב"תורת המלחמה בבריטים". הוא סבר שהערבים אינם האוייב המרכזי אלא "שכנים" שגם הם סובלים מהשלטון הבריטי. הוא קיווה שניתן יהיה להגיע איתם להבנה ברגע שהבריטים יעזבו.
כידוע יורשיו בלח"י התפלגו, ונתן פרידמן-ילין מור*, המשיך להאמין ב"שכנים" הערבים.
*נתן פרידמן-ילין מור ברח מוורשה ערב כניסת הגרמנים יחד עם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין עם הקופה של בית"ר 150 אלף זלוטי. רק לימים הוא גילה זאת בספרו האוטוביוגראפי "שנות בטרם" (עמ' 110)
אברהם גבריאל-יהושע – זקן ממרא
תודה לאהוד בן עזר על הריאיון המעניין עם אברהם גבריאל יהושע. וראשית שאלה:
אהוד בן עזר: "א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו'הסתפרד', אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט"."
מה המקור והסימוכין לשרשרת היוחסין הזו? לא מצאתי לה סימוכין בשום מקום.
האם עלינו לקרא לו מעתה אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע?
ולגבי תוכן דבריו בראיון. אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע, זיקנתו מביישת את צעירותו. כפירתו בציונות וויתורו עליה לקראת מותו, מביאה אותו לידי הגדרתו כזקן מַמְרֵא (תלמיד חכם שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין).
זיכרונות
אני יודע שלעולם לא אכתוב אוטוביוגרפיה, ולא יכתבו עליי ביוגרפיה, כי אין לי חיים מעניינים או חשובים, בכל זאת לעיתים אני כותב פה ושם זיכרונות.
כשאורי הייטנר "תיקן" לי את זיכרונותיי לגבי הופעתו של מתי כספי בכנס "על במותיך בגבת לזכר יוסף פינסקי ז"ל: ("חדשות בן עזר", 2135)
https://www.youtube.com/watch?v=DmiGFrsth2k
נחרדתי לרגע. חששתי שאולי לקיתי בדמנציה, וביררתי עם הארכיון בגבת.
רחלי שבח-יוטבת מנהלת הארכיון בגבת כתבה לי: "מתי כספי הופיע ב'על במותיך' בדצמבר 1969.
בקבצים המצורפים – שער החוברת עם מילות השירים ששרו הלהקות בערב הזה. (ראו בצרופה).
נרגעתי. הזיכרון שלי עדיין בסדר.
על במותיך דצמבר 1969
דף השירים של שלשיית ליא אכפת להם 1969
[אהוד: עם זאת אני מציע לך לא לזלזל בקביעה של הייטנר, ייתכן שהיא מדוייקת משלך. הנה, הוא כתב שראש הממשלה שלנו "סמרטוט, נוכל, שרלטן, גנב" – ותראה כמה הוא צדק, בייחוד אחרי הפיאסקו של מלחמת "עם כלביא"!]
עמירם רביב – מעשה הרוסטרטוס כתיאוריה פוליטית
הפסיכולוג עמירם רביב (מה שמו המקורי?) מביא סיפור מאימו המנוחה שבאה מפולניה.
גוי שחש חסר ערך ורצה להתפרסם הצית את הכנסייה הגדולה בעיר, ומאז נודע שמו בפולניה.
מהסיפור הוא מעלה את "תאוריית חיפוש המשמעות, או המאמץ להשגתה." וכפסיכולוג הוא רותם אותה לפוליטיקה העכשווית.
"אחת הדרכים לספק את הצורך במשמעותיות עצמית," מסביר רביב, "היא להנמיך את הזולת. אם הזולת הוא 'אפס', או מדמים אותו לדמות מוקצית מחמת מאוס, למשל מגדירים אותו 'חמינאי של דורנו.' היום כבר לא מסתפקים בלכנות אדם שהוא 'זבל' אלא מדגישים שהוא 'המיץ של הזבל.'
"בכוונה איני רוצה לנקוב בשם הדמות המסוימת שמוצגת בחדשות," מסביר רביב, "המדגימה את הדברים (מה גם שהוא לא יחיד). ראו המאמרים השונים המתפרסמים בעיתונות המודפסת ומזכירים אותו ואת פגיעתו באנשים מכובדים וכך, למרות הביקורת, תורמים להעלאת קרנו והמשמעותיות שלו לפחות בעיני חבריו לדרך. כפסיכולוג אני מנוע אתית מלנתח את אישיותו של מי שלא איבחנתי באופן אישי ולומר מה לדעתי עומד בבסיס התנהגותו, אבל הצעתי לכם פריזמה תיאורטית לעשות זאת בעצמכם. אסתפק בהמשגה התיאורטית שפרסתי כאן." ("חדשות בן עזר", 2135).
כפרופסור לפסיכולוגיה חייב רביב לדעת כי אם יש תיאוריה היא חייבת להתאים לכולם, ולא רק לצד הפוליטי שעליו הוא רומז (למרות ההכחשה הפולנית).
מה שמוזר הוא שפרופסור רביב, המכהן כדיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. פרופסור אמריטוס בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם שימש גם כראש החוג לפסיכולוגיה, מפתח תיאוריה פסיכולוגית על סמך סיפורה של אימו מפולניה, ואינו מכיר את המקור. "המיתוס של הרוסטרטוס".
הרוסטרטוס היה עלם צעיר אשר העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, ככל הנראה בשנת 356 לפנה"ס.
את שריפת המקדש, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, ביצע הרוסטרטוס כדי ששמו ייכנס להיסטוריה. בעשותו כך קיווה ששמו ייזכר לעד לצד שמות האלים והגיבורים של המיתולוגיה היוונית ובכך למעשה חטא בחטא ההיבריס. בדומה ליצירות רבות מן המיתולוגיה והטרגדיה היווניות, כדוגמת "אנטיגונה" של סופוקלס, עונשו של הרוסטרטוס היה לא רק מוות בתלייה, אלא גם איסור הגיית שמו וסיפורו בכל רחבי יוון העתיקה.
למרות זאת שמו הפך לכינוי לאדם המבצע פשע למען פרסום בלבד, ו"תסמונת הרוסטרטוס" מתארת אנשים המבצעים התקפות נתעבות לשם השגת פרסומת שלילית ותהילת עולם.
https://he.wikipedia.org/wiki/הרוסטרטוס
בהקשר זה מומלץ מאד לקרא את הסיפור הקצר "הרוסטרטוס", (Erostrate) שפרסם ז'אן-פול סארטר בקובץ הסיפורים "הקיר" (1939). בו הגיבור מתכנן לבצע פשע של אלימות מקרית על מנת לזכות בתהילה.
(בעברית בספר "אינטימיות" תרגום יהושע קנז).
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990025352870205171/NLI
הסיפור מתמקד בגיבור אנטי-חברתי המתכנן רצח אקראי כדי לזכות בתהילה נצחית, בהשראת הדמות ההיסטורית הרוסטרטוס ששרף את מקדש ארטמיס.
הגיבור גילברט הוא מיזנטרופ שחש בוז עמוק כלפי האנושות והחברה הבורגנית, מה שמתדלק את רצונו להרוס ולזעזע. הוא אדם בודד ומנוכר שמתעב את המין האנושי, המרגיש עליונות על פני האנשים ברחוב אותם הוא רואה כ"נמוכים" מדירתו שבקומה השישית.
ההשראה: הילברט שואב השראה מהרוסטראטוס, היווני ששרף את מקדש ארטמיס באפסוס רק כדי ששמו ייזכר לנצח.
התוכנית: הוא מחליט להפוך ל"גיבור" ולבצע פשע אלים חסר פשר: לירות בשישה אנשים אקראיים ברחוב (אחד לכל כדור באקדחו). הוא מתרגש מתחושת הכוח שהוא מקבל כשהוא נושא את האקדח שלו ברחובות בכיסו. "אבל כבר לא שאבתי ביטחון מזה [האקדח], הוא היה מעצמי: הייתי ישות כמו אקדח, טורפדו או פצצה."
הסיום: לאחר שהוא קונה אקדח ומתכנן את הרצח, ברגע האמת גילברט מאבד את עוז רוחו. הוא יורה באדם אחד מתוך פחד ובורח לשירותים ציבוריים, שם הוא נכנע למשטרה במקום להתאבד כפי שתכנן.
גילברט רואה באנושות "אויב" ומבקש להגדיר את קיומו דרך הרס.
אקזיסטנציאליזם: הסיפור בוחן את הניסיון הנואש של הפרט להשיג משמעות או "תהילה" בעולם אבסורדי.
כישלון הפעולה: סארטר מציג את הגיבור כ"אנטי-גיבור" שחולשתו האישית מונעת ממנו לממש את "החופש" האלים שבחר לעצמו.
הסיפור מהווה דוגמה מוקדמת לעיסוקו של סארטר בקיומיות (אקזיסטנציאליזם), חופש בחירה ושלילה חברתית.
לעיתים המציאות עולה על הספרות. כאן דווקא הספרות עולה על המציאות. ובהחלט על דמותו של העבריין מרדכי דוד המוכיח כי לא כל רוע בא להזיק.
נשיא אוניברסיטת חיפה:
ערבים השתמשו באונס כנשק נגד יהודים כבר בשנות ה-20. התנועה הציונית השתיקה כדי לא לפגוע בעלייה לארץ ישראל
מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות.
נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור גור בלינדמן-אלראי, פרסם בראיון לאריאל שנבל ב"מקור ראשון" את מחקרו החדש שראשיתו בזעזוע האישי שחווה נוכח עדויות הזוועות משבעה באוקטובר, בלינדמן-אלראי מפרק את התפיסה המקובלת לפיה הסכסוך היהודי-ערבי היה נקי מאלימות מגדרית שיטתית, מגלה דפוס עקבי של התעללות מינית בנשים יהודיות במהלך הפרעות של שנים 1920, 1921 ו-1929. הממצאים מערערים על הנחות יסוד שרווחו בקרב חוקרים במשך עשורים.
"לא ערכתי את החיבור הזה עד שבעה באוקטובר 2023," מודה בלינדמן-אלרואי. "אבל לאחר שהגיעו העדויות המזעזעות מהעוטף, לפתע שאלתי את עצמי – אולי היו מקרים של אלימות מינית גם במאורעות תר"ף, תרפ"א ותרפ"ט? חוקרים רבים עסקו במאורעות אלה מהיבטים של הקונפליקט הלאומי, אך התפיסה הרווחת, שגם אני הייתי שותף לה כהיסטוריון, גרסה שהסכסוך היהודי-ערבי הוא קונפליקט אתני שאינו מלווה באלימות מינית כמו בקונפליקטים אחרים בעולם. כלומר, עימות דמים, אך האלימות המינית אינה מרכיב שיטתי בתוכו."
הנתונים שנחשפו במחקר החדש מצביעים על תמונה שונה לחלוטין. במאורעות תרפ"ט, מתוך 133 נרצחים, 28 היו נשים – מעט יותר מעשרים אחוז. "רובן עברו התעללויות מיניות – גופן הושחת או שנאנסו. אלו שיעורים גבוהים מאוד", קובע אלרואי. היישוב היהודי ב-1929 מנה כ-175,000 נפש. "לכן במונחים של היום, זה שווה ערך לרצח של 90,000 אזרחים במדינת ישראל. הטבח של תרפ"ט היה טראומטי במיוחד, אבל הדבר נכון גם לגבי תר"ף ותרפ"א."
את המחקר מחזקת עדות היסטורית מספרו של השופט גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים". פרומקין מתאר אירוע שבו מנחם אוסישקין, מראשי התנועה הציונית, סירב ללחוץ את ידו של המופתי של ירושלים בטקס ציבורי. כשנשאל על כך בשולחן השבת, השיב אוסישקין: "ודאי, וכיצד יכולתי להושיט יד לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל?" האירוע התרחש כשלושה חודשים לאחר הפרעות בירושלים בפסח 1920.
אחת הנקודות המרכזיות במחקר היא ההשתקה המכוונת של נושא ההתעללות המינית. "יש דברים שלא רצו לדון בהם בשל הבושה, אך היה כאן הרבה מעבר לכך," מסביר בלינדמן-אלרואי. "מטרת התנועה הציונית הייתה למתג את ארץ ישראל כמקלט ובית בטוח לעם היהודי. אלו היו השנים הראשונות לאחר הצהרת בלפור, ואם הארץ אינה מקום מוגן, ולמעשה אינה שונה ממזרח אירופה מבחינת הביטחון, פשוט יפסיקו להגר לכאן. אם גם במקום זה אונסים ורוצחים אותנו, עדיף להישאר במקום המוכר."
ממד נוסף של ההשתקה נגע לגברים. "לאורך השנים האלימות המינית לא כוונה רק נגד נשים, אלא גם נגד גברים. זה פוגע בדימוי של הגבר היהודי, שאינו מסוגל להגן על משפחתו או עמו, ומכאן הדרך לשתיקה קצרה."
המחקר מתייחס גם לשאלת "הפערים העדתיים" ביישוב. "בהיסטוריוגרפיה קיימת מחלוקת אם היתה כאן חברה דואלית – יהודים וערבים עם מפגשים מועטים; או חברה מעורבת עם נקודות מפגש רבות, בעיקר דרך האוכלוסייה היהודית-ספרדית הדומה תרבותית לערבים," מסביר אלרואי. "אני טוען שהתקיימה חברה דואלית לחלוטין. כשהערבים צעקו 'אטבח אל-יהוד', הם לא הבחינו. והם אנסו נשים יהודיות, בין אם ספרדיות ובין אם אשכנזיות. לאורך כל תקופת המנדט היו כאן שתי חברות, והערבים תפסו את הקהילה היהודית כאחת. אנחנו נוטים לראות את השוני בינינו, אבל הם לא."
המסקנה המרכזית של המחקר נוגעת לשורשי הסכסוך. "הדבר החשוב מבחינתי הוא שאנו רואים את האלימות המינית הערבית כבר ב-1920, שלוש שנים לאחר הצהרת בלפור," אומר אלרואי. "כלומר, זה כמובן לא קשור ל-1967 ול'כיבוש', וגם לא ל-1948 ולמה שהם מכנים נכבה. הסכסוך עמוק הרבה יותר, ומי שמנסה לתארו ממלחמת ששת הימים או מלחמת השחרור פשוט טועה,"
מה המסקנה המעשית מהמחקר? "בצורה הפשוטה ביותר: מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו," קובע בלינדמן-אלרואי. "זהו. לא נדרשת פרשנות, לא צריך להכניס אידאולוגיות ותפיסות הכוללות לא פעם התנשאות כלפי הצד האחר, כאילו אינו מתכוון לזה. כשהם צעקו ב-1920 אטבח אל-יהוד, הם התכוונו לאטבח אל-יהוד, לא לשום דבר אחר."
אלרואי מציין כי אירועי שבעה באוקטובר אישרו זאת: "חמאס התגאה בהצלחותיו ב'התנחלות ניר-עוז' או 'התנחלות בארי'. מבחינתם כולנו מתנחלים. הם לא ראו את ההבדלים בינינו. הם רצחו אנשים מהצד הימני שלא האמינו בדו-קיום, ורצחו גם פעילי שלום, כולל אנשים שהסיעו אותם לטיפולים בבתי חולים בישראל. מבחינתם אנחנו מקשה אחת של יהודים."
"הסכסוך בין יהודי ארץ ישראל לערביי ארץ ישראל, המתחיל בצורה גלויה לאחר הצהרת בלפור, הוא מהותי כבר בראשיתו, ולכן כל ניסיון להבין אותו מהאמצע נידון לכישלון," מסכם אלרואי. "המאמר חוזר למקורות הסכסוך ומראה על מה הוא יושב. והוא לא יושב על מלחמת ששת הימים, ולא על מלחמת העצמאות, ולא על המרד הערבי, ולא על תרפ"ט – הוא יושב על הצהרת בלפור."
כנשיא אוניברסיטת חיפה, אלרואי מוצא עצמו בעמדה מורכבת. 36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים-ישראלים – השיעור הגבוה ביותר בין האוניברסיטאות בארץ. כיצד יגיבו על מחקר המציג את ערביי ארץ ישראל באור שלילי?
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?", שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום."
הוא מוסיף תובנה מפתיעה: "בניגוד לדימוי, הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה הם הפחות מגוייסים פוליטית. אנחנו מדברים על דור ראשון להשכלה גבוהה, הסטודנטים העניים ביותר בחברה הישראלית, וכל מה שהם רוצים זה לסיים לימודים, להשתלב ולמצוא עבודה טובה. הם אינם מעורבים פוליטית. הבעייה שלנו מגיעה לא מהם, אלא מחברי סגל פרוגרסיביים המביאים עלינו צרות צרורות, ותמיד מדברים בשם איזה קהל."
אלרואי התייחס גם לפעילותו במחאה נגד הרפורמה המשפטית ב-2023, כולל גזירת תעודת המילואים. "יום לאחר שגזרתי, התחרטתי וכתבתי מכתב ליניב עשור, שהיה אז ראש אכ"א," הוא מספר. "הוא זימן אותי לשיחה, אני מכנה זאת 'ההליכה לקנוסה שלי'. אמרתי לו שזה קרה ברגע של כעס, שאני מצטער, ושלא הייתי צריך לעשות זאת. באותו יום הוא החזיר אותי ליחידה. איני מתבייש להגיד: נעשתה טעות."
"להנהגה אקדמית אסור להתבטא פוליטית, ומאז איני מתבטא," הוא מדגיש. "איני חתום על מכתבי נשיאים לגבי המלחמה או הרעב בעזה. אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה הגבוהה. אבל לא תשמע ממני אמירה פוליטית כל עוד אני בתפקיד ציבורי. זו היתה שעתי הלא יפה, אבל למדתי מהר שנעשתה שגיאה, ותיקנתי אותה."
https://haifakrayot.co.il/archives/173002
אני מסכים עם מסקנות מחקרו של פרופסור גור בלינדמן-אלראי, בייחוד עם המסקנה המעשית שלו: "מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות."
אבל חולק עליו בכמה דברים:
שורש הסכסוך אינו בלפור, אלא דת האיסלם השוללת ריבונות מהיהודים האמורים להיות בני חסות מושפלים תחת שלטון האיסלם.
יותר מ-36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים, והם כן מגויסים פוליטית.
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?" שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום." אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה. לצערי זה לא נכון. והנה ההוכחה.
לפני פרסום מאמרו שלחתי לו את המכתב הבא:
תאריך: 8 בפברואר 2026
לכבוד: נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור אלראי
uh-president@univ.haifa.ac.il
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית
שלום רב,
אני פונה אליך בתוקף תפקידך כנשיא אוניברסיטת חיפה וכהיסטוריון העוסק בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, בעקבות החלטה על להפסקת לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה.
https://mechina.haifa.ac.il/
ראש אקדמי פרופסור גיל לוריא
gluria@univ.haifa.ac.il
אוניברסיטת חיפה הוקמה ע"י אבא שנלר-חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה כאוניברסיטה ישראלית עברית ציונית.
המכינה האוניברסיטאית בחיפה הוקמה בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת כדי להכשיר ללימודים באוניברסיטה תלמידים מבתי הספר הקיבוציים (שלא למדו אז מבחינה אידיאולוגית לבגרות), תלמידים מעיירות הפיתוח, עולים חדשים ללא בגרות, ותלמידים שרצו לשפר ציוני בגרות.
בשנים האחרונות חל שינוי דמוגרפי כאשר היום כשמונים אחוז מהתלמידים באים מהמגזר הערבי.
לקראת שנת הלימודים הבאה הוחלט בעקבות תלונות תלמידים ערבים על אי נוחות ללמוד היסטוריה של עם ישראל, לבטל את לימוד מקצוע ההיסטוריה של עם ישראל במכינה, מקצוע שנלמד בה מאז הקמתה. לדברי הנהלת המכינה לימוד המקצוע בוטל בהוראת המל"ג.
למותר לציין את חשיבות לימוד ההיסטוריה של ע"י גם לאזרחי ישראל הערבים, קל וחומר כאשר ביטולו פוגע קשות בזכויות המיעוט היהודי במכינה.
ברצוני להדגיש בפניך את הנקודות הבאות:
פגיעה בזהות הלאומית: מוסד אקדמי מתוקצב במדינת ישראל אינו יכול להדיר תכנים היסטוריים המהווים את הבסיס להקמת המדינה. גם אם אחוז התלמידים הערבים עומד על 80 אחוז.
כניעה ללחצים פוליטיים: הסרת תכנים לימודיים משיקולים של "פגיעה ברגשות" על רקע לאומני מהווה מדרון חלקלק הפוגע בחופש האקדמי ובאמת ההיסטורית.
תפקיד המכינה הוא להכשיר סטודנטים לחיים האקדמיים והציבוריים בישראל; מניעת ידע היסטורי בסיסי על ההיסטוריה של עם ישראל פוגעת במטרה זו.
אבקשך להעלות את הנושא לדיון דחוף על מנת לשנות את ההחלטה ולהמשיך את לימודי ההיסטוריה הישראלית.
בכבוד רב,
נעמן כהן
פרופסור גור בלינדמן-אלראי לא ענה למכתב למרות חומרת המצב.
ולכן, עכשיו לאחר פרסום מחקרו שלחתי לו מכתב תזכורת:
תאריך: 21 בפברואר 2026
לכבוד: נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור אלראי
uh-president@univ.haifa.ac.il
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית
שלום רב,
לצערי הרב לא ענית למכתבי.
שמחתי לקרא בראיון איתך ב"מקור ראשון" כי לתפיסתך יש ללמד את האמת וכפי שכתבת: "סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?" מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום."
כך גם צריך לחוש סטודנט ערבי כשמלמדים את ההיסטוריה של עם ישראל והוא אינו יכול לתבוע את ביטול לימודהּ מטעמים של היפגעות.
https://haifakrayot.co.il/archives/173002
לכן הוא יעלה על הדעת שדווקא במשמרת שלך כנשיא האוניברסיטה, יבוטל לימוד מקצוע ההיסטוריה הישראלית (שהוא מקצועך) בלחץ הסטודנטים הערבים.
אודה לטיפולך בהמשך לימודי ההיסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה.
בכבוד רב,
נעמן כהן
אם אקבל תשובה כמובן אפרסמה.
בינתיים המצב החמור הוא שסטודנטים באוניברסיטת חיפה מכתיבים את נושאי הלימוד. האם בקרוב גם יכתיבו מי יהיו המרצים שילמדו בו?
היועצת החצרונית
שוב: נעצר בכיר חמאס שלימד את עוזרתו של רם בן ברק
אחרי שנעצר, הוארך מעצרו של בכיר הוואקף וחמאס נג'אח בכיראת. המשמש כסגן ראש הוואקף העבר-ירדני בהר הבית.
בכיראת הורחק לפני כמה שנים מירושלים בצו מנהלי ולאחר תקופת מאבק עבר להתגורר בבית לחם. ולפני כשנתיים הוא נעצר בחשד לחברות בארגון הטרור חמאס וקשירת קשר למעשה טרור.
נזכיר כי עו"ד ליניר אבו הזאז (אבו רקייק), מי שהיתה העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ רם בן ברק בעודו משמש גם כיו"ר ועדת חוץ וביטחון מטעם סיעת יש עתיד, השתתפה בקורס אותו ניהל בכיראת ואף הצטלמה איתו, כמו גם עם מסיתים בכירים נוספים, דוגמת עכרימה סברי וראיד פתחי.
בעקבות החשיפה, אבו הזאז הושעתה על ידי ח"כ בן ברק, אך הוחזרה לעבודתה כעבור זמן קצר.
בקול היהודי חשפו גם את קשריו של בכיראת ובכירים נוספים בוואקף הירדני למחבל פאדי אבו שחידם שרצח בפיגוע שביצע בעיר העתיקה את אליהו קיי הי"ד. שלושה חודשים בלבד לפני שביצע את הפיגוע הסתיים בהר הבית קורס בחסות הוואקף אותו ניהל המחבל. בטקס הסיום עליו דווח בהרחבה בדף הפייסבוק של הוואקף, השתתפו שורת בכירי הוואקף לצדו של המחבל אבו שחידם, ביניהם נג'אח בכיראת שנעצר מיד לאחר הפיגוע בחשד שהיה מעורב בניהול הקורס מטעם ארגון חמאס.
היותו של בכיראת פעיל חמאס במקביל לתפקידו כסגן מנהל הוואקף איננה מפתיעה והמידע לגביו קיים כבר זמן רב.
מי ששימש כרואה החשבון של העמותה במשך 12 שנים היה לא אחר מאשר השר וחבר הכנסת לשעבר מטעם סיעת מרצ עיסאווי פריג'.
יו"ר העמותה היה לא אחר מאשר בכיר הוואקף המשמש כמנהל מסגד אל-אקצא, עומר עודאאלה אל קסוואני. אולם על אף שכנגד העמותה עצמה וכן כנגד המנהל שלה – חאלד סבאח ושני בניו – מוניב ומוסעב, הוגש לפני שנה כתב אישום בגין פעולותיהם, יו"ר העמותה אל קסוואני אותרג ולא הוזכר כלל בכתב האישום, וככל הידוע אף לא נחקר בפרשה. סבאח ובניו הואשמו בין השאר בקבלת כספים מארגון הטרור חמאס לצורך פעילות טרור, פגישות עם מחבלי חמאס בטורקיה ואף אימונים צבאיים). בתחקיר נוסף חשפנו כי סעיד אלקלקילי, אימאם מסית מקלקיליה כבן 40, פועל בהר הבית ברמדאן מזה לפחות 15 שנה, ומונה ע"י הווקף הירדני ל"אימאם" – מי שמוביל את התפילות ודורש במסגד בהר הבית באופן קבוע בתקופת הרמדאן מדי שנה.
בפרשייה אחרת נגזרו שלוש שנות מאסר על פאדי עליאן, ראש שומרי הוואקף בהר הבית, לאחר שהואשם והורשע בעבירות נשק שהובילו לשורת פיגועי ירי על שוטרים בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים.
https://rotter.net/forum/scoops1/933180.shtml
ואנחנו סקרנים ועדיין שואלים איזה עצות מקבל רם בן ברק מהיועצת שלו אבו הזאז, ואיזה מעצותיה הוא גם מיישם?
אנדורה והכיבוש הערבי
אנדורה: בובת דמה בדמות ישראל נתלתה, נורתה והועלתה באש בקרנבל – הקהל מחא כפיים. במהלך הקרנבל השנתי של אנדורה אתמול, בובת דמה שייצגה את ישראל, וסומנה במגן דוד כחול, נתלתה, נורתה והועלתה באש – בזמן שהקהל מחא כפיים.
זה חוצה כל קו אדום וחייב להיפסק לפני שיחליפו את הבובה באדם אמיתי.
https://rotter.net/forum/scoops1/933083.shtml
שגרירות ארה״ב בספרד: אנו עומדים בסולידריות עם הקהילה היהודית של אנדורה בעקבות היחס המטריד לסמלים יהודיים במהלך הקרנבל. מעשים מסוג זה עלולים לנרמל אנטישמיות ולפגוע בחופש הדת. אנו מעריכים את ההתנצלות מצד המארגנים וקוראים למדיניות של אפס סובלנות כלפי שנאה. ארצות הברית עומדת בנחישות נגד אנטישמיות ושנאה על כל צורותיה, ומחדשת את מחויבותה להגנה על חיי יהודים ברחבי העולם.
https://rotter.net/forum/scoops1/933431.shtml
זה הזמן להזכיר את המנון אנדורה ההמנון היחיד המשבח שחרור מדינה מכיבוש ערבי:
המנון אנדורה:
קרלמן הגדול, אבי,
יגאלני מהערבים
וממרומים העניק לי את חיי.
https://he.wikipedia.org/wiki/המנון_אנדורה
אז מה נאחל לאנדורה? נאחל לה לחזור להיות תחת כיבוש ערבי, נראה איזה קרנבל יעשו אז...
שכל אחד יטפח את הגן שלו
כנופייה צרפתית של "אנטיפה" (שמה הוא ההיפך ממדיניותה) רצחה את קוונטין דרנק, בן 23, פעיל צרפתי צעיר שהיה חבר צוות בארגון הפועל למען ביטחון נשים.
ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, הגיבה על המעשה: "הריגתו של קוונטין דרנק היא ״פצע עבור אירופה כולה.״
נשיא צרפת עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן השיב לה בתגובה: "מנהיגים לאומנים ממהרים לעיתים קרובות להתייחס לאירועים שמעבר לגבולות מדינתם, והוסיף: "אם כל אחד היה מתעסק בעניינים שלו, הכול היה מסתדר מצוין."
https://rotter.net/forum/scoops1/933354.shtml
אכן תגובה צרפתית טיפוסית. אז נזכיר לו לנשיא צרפת, עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, את אמרתו המפורסמת של פרנסואה-מארי ארואה ווֹלטֶר בספרו "קנדיד":
Il faut cultiver notre jardin
עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, קשוט עצמך תחילה. אל תתעסק בעצמך בגנים של אחרים. טפח את גנך.
נעמן כהן
רֹן גֵּרָא
בִּנְתִיב הַטַּיָּסִים
בִּנְתִיב הַטַּיָּסִים
מַמְרִיאוֹת לִי מַחֲשָׁבוֹת
עוֹלוֹת וְעָפוֹת כְּצִפּוֹרִים
בִּשְׁמֵי רוֹם
סוֹבְבוֹת עִם הָרוּחַ בְּמָחוֹל.
מְסִלָּתִי הָאֲרוּכָה הַנִּפְתֶּלֶת
עַל הָאֲדָמָה הַגְּרוּמָה
שֶׁחָוְתָה עֶרְגוֹת תֹּם
כְּאֵב וְתוּגַת מַעֲמַקִּים.
נִסְגַּרְנוּ אִישׁ אִישׁ בִּכְלוּבוֹ.
לִבִּי שׁוֹמֵעַ
שְׁתִיקַת לִבּוֹ שֶׁל רֵעַ
קָרוֹב רָחוֹק
בִּכְלוּבוֹ מְיֻסָּר.
כָּעֶלְיוֹנִים נִדְמֵנוּ
כַּקּוֹפִים הָיִינוּ.
רַק בְּמַעֲמַקֵּי הַלֵּב
מַבְלִיחַ זִיק
עָלוּם
מַצִּית חַיִּים
מֵאִיר מְסִלּוֹת
מִקֶּדֶם.
רֹן גֵּרָא
בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה
בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה הַצָּרָה
בֵּין עֲצֵי זַיִת
מְהַלֶּכֶת לְאִטָּהּ
אִשָּׁה כְּפוּפָה
לוֹפֶתֶת מַכְשִׁיר קָטָן.
מִתּוֹכוֹ בּוֹקֵעַ
הַמַּתֵאֹוֹס פַּסְיוֹן שֶׁל בָּאךְ
בְּקוֹלָהּ הַמַּלְאָכִי
שֶׁל זַמֶּרֶת הָאַלְט קֶטְלִין פֵרְיֵר.
קוֹפֵא בִּמְקוֹמִי
חוֹלֵם וּמִתְרַפֵּק עַל קוֹלָהּ
עַל הָאֲרָיוֹת שֶׁל הֶנְדֶל
וְהַשִּׁירִים עַל מוֹת יְלָדִים.
מִמּוּל מְטַפֶּלֶת חוֹלֶפֶת
מַסִּיעָהּ זוּג תְּאוֹמִים.
בְּכִי תִּינוֹק מְרַפְרֵף וּפוֹרֵחַ.
מְטַפֶּלֶת זָרָה
מַאֲכִילָה קְשִׁישָׁה עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
עוֹצֵם עֵינַיִם
רָתוּק אֶל תּוּגַת הַמַּכְשִׁיר הַקָּטָן
אֶל הַנּוֹשֵׂאת אוֹתוֹ
אֶל קוֹלָהּ שֶׁל זַמֶּרֶת הָאַלְט
שֶׁאִמִּי אָהֲבָה לִשְׁמֹעַ
וּלְהַשְׁמִיעַ לִי.
רֹן גֵּרָא
בֵּין עֲצֵי זַיִת
מְהַלֶּכֶת לְאִטָּהּ
אִשָּׁה כְּפוּפָה
לוֹפֶתֶת מַכְשִׁיר קָטָן.
מִתּוֹכוֹ בּוֹקֵעַ
הַמַּתֵאֹוֹס פַּסְיוֹן שֶׁל בָּאךְ
בְּקוֹלָהּ הַמַּלְאָכִי
שֶׁל זַמֶּרֶת הָאַלְט קֶטְלִין פֵרְיֵר.
קוֹפֵא בִּמְקוֹמִי
חוֹלֵם וּמִתְרַפֵּק עַל קוֹלָהּ
עַל הָאֲרָיוֹת שֶׁל הֶנְדֶל
וְהַשִּׁירִים עַל מוֹת יְלָדִים.
מִמּוּל מְטַפֶּלֶת חוֹלֶפֶת
מַסִּיעָהּ זוּג תְּאוֹמִים.
בְּכִי תִּינוֹק מְרַפְרֵף וּפוֹרֵחַ.
מְטַפֶּלֶת זָרָה
מַאֲכִילָה קְשִׁישָׁה עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
עוֹצֵם עֵינַיִם
רָתוּק אֶל תּוּגַת הַמַּכְשִׁיר הַקָּטָן
אֶל הַנּוֹשֵׂאת אוֹתוֹ
אֶל קוֹלָהּ שֶׁל זַמֶּרֶת הָאַלְט
שֶׁאִמִּי אָהֲבָה לִשְׁמֹעַ
וּלְהַשְׁמִיעַ לִי.
רֹן גֵּרָא
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
תאוות כבוד
אַל תְּזַלְזֵל
בְּתַאֲוַת כָּבוֹד
זוֹ הִיא
חַיֵי-הַמִּין
שֶׁל הַזִּקְנָה
כַּאֲשֶׁר בָּא פַּחַד מָוֶת
בִּמְקוֹם זִקְפָּה
רַק לִטּוּפֵי מַחְמָאוֹת
עוֹד מְגָרִים
אֶת הָאֲנִי הַמִּתְמַעֵט
הַנֶּאֱחָז בְּהִשָּׁאֲרוּת נֶפֶשׁ
הַכִּבּוּדִים –
פברואר 1993
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
תאוות כבוד
אַל תְּזַלְזֵל
בְּתַאֲוַת כָּבוֹד
זוֹ הִיא
חַיֵי-הַמִּין
שֶׁל הַזִּקְנָה
כַּאֲשֶׁר בָּא פַּחַד מָוֶת
בִּמְקוֹם זִקְפָּה
רַק לִטּוּפֵי מַחְמָאוֹת
עוֹד מְגָרִים
אֶת הָאֲנִי הַמִּתְמַעֵט
הַנֶּאֱחָז בְּהִשָּׁאֲרוּת נֶפֶשׁ
הַכִּבּוּדִים –
פברואר 1993
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* חוה ליבוביץ: והפשיעה הגואה וגוברת בחברה הערבית כנובעת בנוסף לאי שיתוף הפעולה של החברה הערבית – מהתגשמות הפנטזיות של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר למוות של ערבים כמה שיותר, הינה אמירה חסרת אחריות ואף גובלת בדיבה. ספק אם בן גביר קורא את "המכתב העיתי" ולכן יש להניח שלא תוגש תביעת דיבה.
אורי הייטנר לא סבור שיש טעם לטפל מיידית ללא שיהוי בבעייה התופחת למימדים מפלצתיים, שכן מותם של ערבים משרת את מטרותיו של בן גביר ולכן הוא אינו נוקף אצבע לחסל או להקטין אותה.
ובאקט דחייני להפליא [ואורי הייטנר מרבה לתקוף דחיינות] הוא קושר את מיגור הפשיעה הערבית בבחירות הקרובות ובניצחונו של בנט [משיחו החדש] .....ומה יקרה אם בנט לא ייבחר?
גופות של ערבים ימשיכו להיערם ברחובות מגוריהם למצהלת לב הפנטזיה המתגשמת של בן גביר?
בכוונה הקצנתי כדי להדגים עד כמה פשטנית ופשיסטית היא הערתו "המתקנת" של הייטנר. ועכשו הוא בוודאי יאשים גם אותי בסגידה חולנית [לביבי? לבן גביר?]
* ג'וחא: בזמן האחרון אני נשבע בחיי ראש הממשלה השבשבתי הבא: "בחייאת בנט!"
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות
- יורם אטינגר: קטאר או ק-טרור!?
- ד"ר רון בריימן: טבח שמחת תורה
- עמנואל בן סבו: היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה –
- עמנואל בן סבו: 2. והאמת תהא נעדרת והחרפה רוקדת בראש חוצות
- אורי הייטנר: צרור הערות 22.2.26
- פוצ'ו – מרוב הזיות: מיכל סנונית – מרוב אהבות
- מוטי ברגר: החרדים אינם מחבלים!
- שושנה ויג: לַיְלָה
- משה גרנות: התמודדות עם הלא נודע
- משה בר-יוסף: חלום מבלבל
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים ושלושה
- נעמן כהן: ישעיהו ליבוביץ אינו שקרן הוא פרשן
- רֹן גֵּרָא: בִּנְתִיב הַטַּיָּסִים
- רֹן גֵּרָא: בְּסִמְטַת הַהֲלִיכָה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון