* הקסבה של בני ברק – מי שתוקף חיילות צה"ל הוא אוייב.
* משילות – ניסיון הלינץ' בבני ברק הוא התגלמות ה"משילות" של ממשלת בן גביר.
* לית דין ולית דיין – שאל, בצדק, הרב חיים נבון: "אם הפורעים בבני ברק הם מיעוט קטן בחברה החרדית – איפה היה הרוב הגדול שאמור היה להתייצב נגדם, באמצע היום ובעיצומה של עיר?"
ואף על פי שהרב נבון צודק, אני משוכנע שמדובר במיעוט. אולי לא קטן. לבטח לא קומץ. אבל לבטח הרוב מתנגד לכך. אז מדוע הוא אינו מתייצב מול המיעוט?
כי במקום שבו אין ריבונות, במקום שבו אין משילות, במקום שבו לית דין ולית דיין, כל דאלים גבר, האלימים והקיצונים ממלאים את הוואקום השלטוני. כך זה בחברה הערבית וכך זה בחברה החרדית. ככה נראית אנרכיה.
וכאן הבעייה – האוטונומיה החרדית. ראינו זאת בקורונה – חוקי המדינה אינם חלים עליהם. שורש כל רע הוא ההשתמטות מצה"ל. זה התחיל בטעות ההיסטורית של בן גוריון, שאישר פטור ל-400 "עילויים" כדי "להציל את עולם התורה שכמעט חרב בשואה" והתגלגל למצב הנוכחי.
את האוטונומיה הזאת יש לבטל. הלוואי שתקום ממשלת אחדות ציונית רחבה, של כל הציבור המשרת, שלא תהיה תלויה בחברה החרדית, ותבצע את הניתוח להבראת החברה החרדית החולה, לפני שכולנו נשקע אתה.
* אקס טריטוריה – כך נראית האוטונומיה החרדית. זה מתחיל בפטור משירות בצה"ל ונגמר בכך שמעוזי החרדים הם אקס-טריטוריה, שחיילי צה"ל אינם יכולים להיכנס לשם.
זו לא הפעם הראשונה. לפני שנים אחדות האלוף זיני חולץ אחרי שהותקף בידי פורעים חרדים. וכך גם שוטרים שבאים להשליט סדר.
יש לשים קץ לאוטונומיה החרדית.
* כשמדירים את הרצל – ניסיון הלינץ' בחיילות נעשה ברח' הרב ש"ך. שמו המקורי של הרחוב היה רח' הרצל. הוא שונה, ובבני ברק אין רחוב על שמו של חוזה המדינה.
וזה יותר מסמלי, שברחוב שממנו הורד שמו של הרצל, בעיר שסילקה את שמו של הרצל, מבצעים ניסיון לינץ' בחיילות צה"ל.
* לעצור מיד – הגיעו מים עד גועל נפש.
יש לעצור מיד את חקיקת חוק ההשתמטות.
* תומכים בניסיון הלינץ' – דברים שכתבתי בגנות ניסיון הלינץ' בחיילות צה"ל בבני ברק, נתקלו בגל של תגובות ווטאבאוטיסטיות אוטומטיות כמו "בקפלן... המצור על שרה נתניהו... רק לשמאל מותר..." וכו'.
אתרגם את זה. אתם חסמתם בקפלן, אז אנחנו עשינו לינץ' בחיילות שלכם.
כל אלה שזה מה שיש להם לומר על ניסיון הלינץ' – תומכים בניסיון הלינץ'.
* אל תשמעי למוסר אב – סמוטריץ' הצהיר, שינסה לשכנע את בתו לא להתגייס לצה"ל. אני מאחל לבתו שלא תשמע בקול אביה, ותתנדב לצה"ל, להגנת המולדת, למלחמת מצווה, שאליה מצווה לצאת גם כלה מחופתה.
זה בדיוק המקרה המתאים לשירו של דוד שמעוני:
אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב
וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט.
מה הגורם למתקפה החרד"לית נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל? זו מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת וגדלה של יותר ויותר בנות דתיות, אגב - גם חרד"ליות, להתנדב לצה"ל, רבות מהן לשירות קרבי כלוחמות. המגמה הזאת נמשכת כבר לא מעט שנים והתגברה מאז טבח 7 באוקטובר, והיום כמחצית הבנות מתנדבות לצה"ל, על אף הפטור שיש להן. אני משוכנע שהמגמה הזאת תלך ותתעצם ותהפוך לנורמה המובילה בקרב הבנות הדתיות לאומיות. מלחמת המאסף תוכל אולי קצת לעכב את המהלך, אך לא לשנות את המגמה.
במלחמה, נשים דתיות רבות, נשואות, מבוגרות, אימהות לילדים, שבצעירותן שירתו בשירות לאומי, התנדבו למילואים, עשו טירונות והכשרה והן משרתות במילואים. הרבה מאוד אימהות ששירתו בשירות לאומי, מעודדות את בנותיהן להתנדב לצה"ל.
חשוב לציין, שהבנות הדתיות לאומיות שאינן מתגייסות לצה"ל אינן משתמטות, אלא משרתות בשירות לאומי משמעותי. אני רואה אותן כמדריכות בפנימייה החקלאית "אדם ואדמה", כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ראיתי אותן ב"בני עקיבא". אלו שנתיים בהתנדבות של תרומה משמעותית לחברה הישראלית בתחומי חינוך, רווחה, קליטת עליה ועוד.
הבנות שאינן חרדיות ומשתמטות מכל שירות, הן לרוב בנות חילוניות מבית קצת מסורתי ש"מצהירות" כדי להשתמט. בקרב הציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה), זו תופעה שולית שבשולית.
בעבר, לא היו הרבה אפיקי שירות משמעותי לבנות בצה"ל. בנות דתיות רבות העדיפו לתרום שנתיים בחינוך בפריפריה מאשר להיות פקידות שמגישות קפה למפקדים. היום אנו במקום אחר לגמרי, מסלולי השירות לבנות רבים המשמעותיים, כולל שירות קרבי, ובמלחמה נוכחנו שהלוחמות אינן נופלות מהבנים הלוחמים.
השירות הלאומי חשוב, אך השירות בצה"ל חשוב יותר, ואני שמח על מגמת הגיוס.
יש לחוקק חוק המחייב שירות לכולם – אם לא צבאי, לפחות שירות לאומי.
* הפרעה דו-קוטבית לאומית – כל אימת שאני כותב נגד הנראטיב, שעל פיו נתניהו הפקיר את החטופים, אני נתקל בקיתונות של זעם קדוש, על חילול הקודש. אם לתמצת את דברי המגיבים הזועמים – אני ביביסט. והמהדרין – "אתם הביביסטים". וכך גם כאשר אני תומך במינויו של זיני לראש השב"כ ויוצא נגד ציד המכשפות הדוסופובי נגדו. וכך כאשר אני מביע תמיכה בפעולה או החלטה זו או אחרת של נתניהו, כמו ההכרה בסומלילנד ועוד.
וכשאני מבקר את נתניהו, מציין את אחריותו המובנת מאליה למחדל ומגנה את מנוסתו מן האחריות ומבקר אותו על מעשיו והחלטותיו, אני חוטף אש על כך שלקיתי במחלת הרל"בת, "אתם הקפלניסטים" וכו'. ולעתים מוטחת בי תשפוכת נאצות כמו זו של אהוד בן עזר, שלא אצטט אותה כי יש סף של תת רמה שלא ארד אליו.
ולעתים אני חוטף באותו יום את התגובות האלה והאלה. אני רגיל להיות פשיסט, ואני רגיל להיות בולשביק, ואני רגיל להיות באותו יום גם פשיסט וגם בולשביק.
התופעה הזאת היא ההפרעה הדו-קוטבית של החברה הישראלית; פוליטיקת הזהויות שבה נמחקות המחשבה החופשית, הענייניות, האובייקטיביות, והכול מתייצבים על אוטומט לפקודת השבט ויוצאים להכניע את השבט השני ולנקום בו. וכל שבט מתמגנט לשוליים הקיצוניים שבו.
ההפרעה הדו-קוטבית הזו היא סכנה לחברה הישראלית. אני שותף לניסיון לרפא את החברה הישראלית מההפרעה ולבנות את מחנה האחריות הלאומית שישקם את המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. ובאשר למתקפות עליי – אני מקבל אותן כמחיר בלתי נמנע של נאמנותי למצפוני והתעקשותי לא לדקלם את דפי המסרים של אף אחת משתי מכונות הרעל.
* לחסל את חמאס – שתי מטרות-על הוצבו למלחמה בעזה: מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
החטופים הוחזרו. המטרה של מיטוט חמאס לא הושגה. אם תוצאת המלחמה לא תהיה מיטוט חמאס, יהיה זה ניצחון הטבח. אגב, כן, היה טבח.
עשרים ושמונה חודשים לאחר הטבח, חמאס על הרגליים, חמוש, משתקם, מתעצם ושולט ביד רמה על 47% מהרצועה. המחבלים מבצעים מדי יום פיגועים נגד חיילי צה"ל. אסור שהמלחמה תסתיים בצורה כזו.
מצד שני, ישראל שולטת על 53% מרצועת עזה, המחבלים רחוקים מהגבול ויש לנו מנוף לחץ משמעותי נגד חמאס.
על ממשלת ישראל להבהיר שבלי פירוז מוחלט של רצועת עזה ופירוק חמאס מכל נשקו, כולל הנשק הקל, צה"ל לא ייסוג אף שעל מהקו הצהוב ולא נאפשר אפילו התחלה של שיקום העיר. על ממשלת ישראל לדרוש מארה"ב להציב דד-ליין לחמאס להתפרקות מנשקו, ואם ארה"ב לא תעשה זאת, על ישראל לעשות זאת. אם חמאס לא יתפרק מנשקו עד תפוגת האולטימטום (והוא לא יתפרק מנשקו), ישראל תחדש את המלחמה בכל העוצמה, הפעם בלי העכבות של חשש מפגיעה בחטופינו, ותחסל את חמאס.
גם לאופוזיציה יש תפקיד משמעותי במהלך הזה. על האופוזיציה לדרוש מן הממשלה לפרק את חמאס ולא להתפשר, ומצד שני, להתחייב לתמוך בממשלה ובראש הממשלה אם יחליט לחדש את המלחמה כדי לחסל את חמאס.
* מי ישלוט בעזה –אם חמאס ימשיך להתקיים כארגון חמוש, הוא ישלוט בעזה; הוא ולא שום ממשלת טכנוקרטים, הוא ולא שום מועצת שלום.
קל וחומר כאשר פטרוני חמאס, טורקיה וקטאר, הן שותפות דומיננטיות במועצת ה"שלום", ומטרתן היא להבטיח את שלטון הפרוקסי שלהן בעזה.
זה פרי הבאושים של הימנעות נתניהו מעיצוב היום שאחרי, לאורך המלחמה.
כיוון שרבים הסיכויים שהמלחמה תתחדש, וטוב שכך, כי אסור לסיים את המלחמה בלי מיטוט חמאס, יש להכין עכשיו את היום שאחרי, על פי האינטרס הלאומי של ישראל – שליטה ביטחונית שלנו ושליטה אזרחית של רש"פ. זה עובד ביו"ש וזה הרע במיעוטו גם בעזה. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.
* אילו נסוגונו – אין יום ללא ניסיונות פיגוע של חמאס נגד חיילי צה"ל לאורך הקו הצהוב.
מה היה קורה אילו נסוגונו, חלילה, לקווי 7 באוקטובר?
* ירושלים רבתי – אני תומך בהחלטה להרחיב את ירושלים מזרחה לכיוון היישוב אדם (גבע בנימין).
לדעתי, יש ליצור רצף טריטוריאלי גם מירושלים למעלה אדומים, כלומר לספח את שטח 1E לישראל.
* אינטרס זר – קטאר היא אוייב מר של ישראל. קטאר היא הפטרון של חמאס. קטאר היא המממנת של טבח 7 באוקטובר. קטאר היא המארחת של הנהגת חמאס. קטאר היא המממנת של גל האנטישמיות בעולם המערבי, שהתפרץ ב-7 באוקטובר, אך קטאר הכשירה את השטח, בעיקר באוניברסיטאות, שנים רבות קודם לכן. קטאר הוליכה אותנו שולל בשנתיים של מו"מ עקר על עסקת החטופים, כאשר בתחפושת ה"מתווכת" היא עסקה רק בהצלת חמאס ובקידום כניעה לתכתיביו.
והיום, ועדת השרים לחקיקה של ממשלת המחנה ה"לאומי" החליטה להתנגד להצעת החוק של יאיר לפיד, להגדרת קטאר באופן רשמי כמדינת אוייב.
למה? בשם איזה אינטרס? לבטח לא האינטרס הלאומי של ישראל.
* לא עושה מלחמות – בראיון לדנה וייס דבק מנסור עבאס בדרכו, ונמנע מהרחבה בסיפור הברית עם נתניהו ואנשיו, לא סיפר בפרוטרוט את סיפור המו"מ עם נתניהו ולא השמיע הקלטות וסרטונים. חבל.
אך גם המעט שסיפר היה מעניין. איך נתניהו ציטט את דברי ז'בוטינסקי על כך שאם ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי ולהיפך, כהוכחה לכך שהחיבור איתו הוא האידיאולוגיה של הליכוד. הוא סיפר שאחרי שסמוטריץ' לא השתכנע והטיל וטו על הממשלה איתו וסיכל אותה, והוא היה בדרכו לסגור עם בנט ולפיד, נתניהו עוד התקשר אליו והסביר לו שהם לא יעמדו בהבטחות אליו, ורק הוא, נתניהו, יכול באמת לספק את הסחורה.
הדבר המעניין ביותר היה, שקטאר ומדינות אחרות דחפו אותו לקואליציה עם הליכוד, כי נתניהו "לא עושה מלחמות." נתניהו הבהיר לו שהוא חותר להסדרה ארוכת טווח עם חמאס על רגיעה.
הם צדקו. נתניהו "לא עושה מלחמות." אלא שבמזה"ת מי שמפחד ליזום ומקרין לאוייב את הפחד – המלחמה מגיעה אליו בגדול, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר. זה המחדל.
* המבחן של רע"ם – הקדימונים לקראת הריאיון עם מנסור עבאס בערוץ 12, יצרו את התחושה שהוא יפתח את סיפור הברית עם נתניהו, אך למרבה האכזבה הוא לא עשה כן. מהבחינה הזו, הסקופ היחיד הוא הפנייה אליו מקטאר לחבור לנתניהו.
אבל היו לו שני מסרים מעניינים אחרים. האחד הוא הודאתו בפה מלא בטעות של רע"ם, שהתייעצה עם מועצת השורא בסוגיה מדינית-ביטחונית ויצרה בהוראת המועצה משבר קואליציוני. הוא חזר פעמים אחדות על ההודאה בטעות, אמר שהוא מבין היטב את הכעס בקרב היהודים על המעשה, דיבר בזלזול על מועצת השורא, שלטענתו מורכבת מאנשים רגילים, לא טובים יותר מכל קבוצת אנשים ולכן הוא העביר במפלגתו החלטה על התנתקות מהמועצה הזו.
השני הוא דבריו בזכות שירות אזרחי של ערביי ישראל, לטובת צרכי המדינה וצרכי החברה הערבית. זו אמירה פורצת דרך.
כיוון שישראל היא מדינה במלחמה עם בני עמם של ערביי ישראל, ותפקידה המרכזי של הממשלה הוא קבלת החלטות ביטחוניות, כמו החלטה אם לתקוף את עזה וכו', אין להקים בשום אופן ממשלה שתלויה ברע"ם. אולם אם תקום ממשלת אחדות לאומית, שתוליך רפורמה היסטורית של שירות לכול, יכולה להיות רק ברכה בצירופה של רע"ם, אם אכן תתמוך בחובת השירות של ערביי ישראל. וכך גם בממשלה בראשות בנט, אם תהיה לו קואליציה של לפחות 61 ח"כים בלי רע"ם. אך התנאי לכך, הוא תמיכה בחוק המחייב שירות של כל האזרחים, רובם הגדול לצה"ל, והערבים – לשירות אזרחי.
* העזרה עדיין בדרך?
* הדילמה של טראמפ – טראמפ עוד לא החליט האם להיות צ'רצ'יל של המאה ה-21 או צ'מברליין של המאה ה-21.
* חותר למגע – מינויו של זיני לראש השב"כ, עשוי לחולל שינוי בחוסר האונים במלחמה בטרור הבן גבירי (אני סולד מהביטוי "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור הזה).
הוא ממלכתי מאוד, ולכן מחויב לחיסול הנגע. הוא חושב מחוץ לקופסה ואינו שבוי בדוגמות ובמסורות של הארגון. הוא התקפי וחותר למגע. והוא מכיר את הציבור הזה היטב.
ואכן, לראשונה הוא החליט להפעיל נגד הטרור הבן גבירי את היחידה המבצעית של השב"כ; צעד שאיש מקודמיו לא העז לעשות.
לא בכדי, הח"כהניסטית סון הר מלך השתלחה בו בלשון מאיימת. זה סימן שהוא עושה טוב לעם ישראל.
* רפובליקת בננות – גם אלה שמדקלמים את הסיפור, כאילו ההתערבות של טראמפ לחילוצו של נתניהו מאימת הדין היא ביוזמתו, ולא כהיענות לתחינותיו של נתניהו, יודעים שזה שקר.
הרי אחרי נאומו בכנסת טראמפ עצמו סיפר שנתניהו ביקש ממנו לעשות כן. נתניהו מתחנן וטראמפ זורם איתו. הרי הוא יודע, שככל שיתערב יותר בעניינו של נתניהו, הוא יחזק את תלותו של נתניהו בו. נתניהו, אסיר תודה, יתקשה להתנגד למהלכיו בעזה ובאיראן.
עירוב הפריץ במשפט נתניהו מחליש את ישראל ופוגע בעצמאותה ובביטחון הלאומי שלה.
נניח, רק נניח, לצורך הדיון, שאכן היוזמה היא של טראמפ. מה היה עושה מנהיג לאומי במקום נתניהו? אחרי האמירה הראשונה, הוא היה אמר לו בתקיפות: אדוני, ישראל היא מדינה ריבונית, עצמאית. ישראל אינה רפובליקת בננות, אינה מדינת ואסלים. אל תתערב.
אבל נתניהו אינו מנהיג לאומי. אינו מנהיג ואינו לאומי.
[אהוד: אני מתפלא עליך שלא התייחסת לעובדה שלבקשת טראמפ נתניהו התאסלם.]
* געגועיי לל"ע – היה היתה מפלגה בישראל, ל"ע שמה; הליברלים העצמאיים. היתה זו מפלגה קטנה וסימפטית, מפלגת מרכז ליברלית מתונה, בעלת ברית של תנועת העבודה. זו היתה מפלגה ציונית קונסטרוקטיבית, עם תנועת נוער בארץ ובגולה – הנוער הציוני, שעסקה בחינוך ציוני ובעלייה לארץ, שהיתה לה תנועה מיישבת, העובד הציוני, שהקימה קיבוצים ומושבים, כולל בגולן.
למה "עצמאיים"? כיוון שהיא התפלגה מהמפלגה הליברלית. ב-1965 המפלגה הליברלית הקימה עם תנועת החירות את גח"ל, גוש חירות ליברלים, שעל בסיסה קם לימים הליכוד (מכאן הל' במחל). מתנגדי המהלך התפלגו מהמפלגה והקימו את ל"ע.
מה נזכרתי פתאום בל"ע? לשם כך נחזור עוד קצת אחורה. הפילוג במפלגה הליברלית היה פחות או יותר על פי קווי המתאר של המפלגות שהאיחוד ביניהן יצר את המפלגה הליברלית. הציונים הכלליים – הם הליברלים שחברו לחירות, והפרוגרסיבים הם אלה שהקימו את ל"ע.
נזכרתי בהם כדי להציג את התהום הפעורה בין מושג הפרוגרס באמצע המאה שעברה, לבין המוטציה החולנית שמתהדרת היום בשם "פרוגרס". פרוגרס פירושו קידמה. זה היה השם שאפיין מרכז ליברלי מתון וקונסטרוקטיבי, ומרכז כזה הוא הדבר המבוזה ביותר בעיני מי שהשתלטו – השתלטות עוינת, על המותג.
קידמה עאלק. מה מתקדם כל כך בתמיכה ברודנות השיעית הקנאית באיראן, הטובחת ברבבות מאזרחיה שנאבקים על חירות? מה כל כך מתקדם בתמיכה בחמאס, ארגון רצחני נורא, שלא רק רוצח יהודים אלא גם רודף את הלהט"ב, שאמורים להיות בבת עינם של המתקראים "פרוגרסיבים"? מה כל כך מתקדם בתמיכה בטבח המוני מלווה באונס וחטיפה המוניים של אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים? מה כל כך מתקדם באנטישמיות גזענית רוויית שנאה?
אבל תומכי הרגרסיה הקנאית הזאת מכנים את עצמם מתקדמים, כביכול. ויש להם לא מעט הצלחות, כולל בחירת פרוגרסיבי מהזן הרגרסיבי לראשות העיר ניו-יורק.
וכשאני רואה איך המוטציה הזאת מתהדרת בפרוגרסיביות, כביכול, איך אני יכול שלא להתגעגע לל"ע, המפלגה הפרוגרסיבית, שבאמת ייצגה קידמה?
* לא אכפת להם – התרגשתי לקרוא את דבריו של נעמן כהן על יוסק'ה פינסקי, ועל נפילתו במלחמת סיני. רק לאחרונה קראתי עליו בביוגרפיה של יריב בן אהרון, חברו הקרוב ושותפו בהנהגת חוגי הצעירים בקיבוץ המאוחד. על קברו הטרי של פינסקי, ספד לו יריב ואמר, בין השאר: "לא במותו נתן את חייו – במותו נעשקו ממנו – נתינתו היתה כאדם חי... הוא היה אותו חלק שבנו, שנטרף באש מעמד סיני. כולנו יצאנו צרופים יותר – הצבא, העם – והוא היה אחד מפרודות המתכת המותכת הזאת, שניתזה כניצוץ מן הברזל המלובן, תחת הולם מכותיה של התקופה; ניצוצות חולפים ובני-רגע. יקרים ועוברים מן העולם."
תיקון לדבריו של נעמן על מתי כספי – בשלישיית "לא אכפת להם" מתי כספי לא השתתף כנער בשנות ה-60.
את השלישיה הוא הקים עם שחרורו מצה"ל, מהשירות בלהקת פיקוד דרום, ב-1970, עם חבריו ללהקה גד אורון ויעקב נוי. עוד בזמן השירות הם כבר החלו לפעול כשלישיה, שכונתה "שלושת השמנים", בשל הופעתם מחופשים לשמנים בקליפ של השיר "אני מת". השלישיה פעלה בשנים 1970-1972, אך מתי כספי פרש ב-1971 והוחלף בידי דני עמיהוד. מתי הצעיר הלחין את שירי השלישיה, ובהם שירה של שמרית אור "ציפורים בראש", אותו שרו בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א.
* לזכרה של רבקה – בכניסה למועצה המקומית אזור מרחוב קפלן נמצא גן ציבורי, ששמו "גן רבקה".
הגן מנציח את זכרה של רבקה רייכבך. ב-20 בפברואר 1973, השבוע לפני 53 שנה, חזרה רבקה, בת ה-26, באוטובוס ממרכז הקליטה בשדרות לבית הוריה באזור. היא לא הגיעה הביתה. במשך כיממה מורטת עצבים נערכו חיפושים אחריה, עד שגופתה נמצאה מוטלת בשדה, ליד המקום בו הוקם גן רבקה.
רבקה נדרסה, הדורס גרר את גופתה והסתיר אותה, ולא שכח לשדוד את התיק שלה. הוא לא נתפס מעולם.
רבקה היתה בת דודתה של אימי. למעשה, הקשר שלהן היה כשל אחיות לכל דבר. אימי, המבוגרת מרבקה בעשר שנים, היתה אחותה הבכורה. היתה ביניהן אהבת נפש. וגם אנו, הילדים, אהבנו את רבקה אהבת נפש.
הייתי אז בן עשר. בגיל עשר למדתי על המושג תאונת פגע וברח (אגב, באותם ימים, משום מה, אמרו זאת בלשון ציווי "פְּגע וּבְרח"). בגיל עשר נוכחתי לראשונה מה זה להיות הורים שכולים, מה זה לאבד בת; הוריה איבדו את עולמם.
אילו חיתה, היתה רבקה השנה בת 80, מוקפת בילדים ונכדים. אבל היא לא הספיקה להקים משפחה. איזו החמצה.
רבקה נולדה בפולין ב-1946, אחרי המלחמה. יחד עם כל המשפחה, כולל אימי, הם עברו למחנה עקורים בגרמניה, שם שהו עד עלייתם ארצה ב-1949. עם עלייתם השתקעו באזור, שהיתה יישוב קטן, שבו כולם הכירו את כולם. רבקה גדלה ובגרה באזור, היתה מורה לאנגלית. לאחר מכן יצאה בשליחות הסוכנות ללמד עברית בקנדה. לאחר פחות משנתיים הגיעה לארץ לחתונת אחיה, והחליטה שלא לחזור לקנדה, אלא להישאר בארץ.
למרות זאת, הסוכנות לא ויתרה עליה, והיא נשלחה ללמד עברית במרכז הקליטה בשדרות. הספק לא רע לצעירה בת 26, שרק מדגיש את ההחמצה – מה עוד יכלה לעשות בעולמנו.
בעבורי, כילד בן עשר, נתפסה התאונה כרצח לכל דבר. וכך אני רואה את הדברים עד היום.
יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון: חָם – בראיון לערוץ 14, נשאל אלוף (מיל') עוזי דיין על חמיו, חתן פרס ישראל, מדען הגרעין פרופ' יגאל תלמי, שהלך לעולמו בגיל 101.
"חָמְךָ", אמר המראיין, עודד מנשה. וזו טעות. יש לומר חָמִיךָ.
כדי לבטא נכון את הטיות המילה "חם", נזכור שחם וחמות נהגים כמו אח ואחות. כפי שאנו אומרים אחי, אחיךָ, אחיו, אחינו, אחיכם וכו', כך אנו אומרים חמי, חמיך, חמִיו, חמינו, חמיכם וכו'. וכך גם חמות (ובשום אופן לא חמה), כמו אחות. כמו אחותי, כך חמותי. ובלשון רבות, כמו אחיות, כך חֲמָיוֹת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 18.2.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר