בוודאי שאני זוכר את מורדי ברקוביץ', וגם את אשתו הגנדרנית. היא לא אהבה את הכפר שלנו – היתה נוסעת לבדה לפרומושיקה בכרכרה כדי לברוח מכאן. היא היחתה לבושה תמיד בהידור, ומחזיקה בידה שמשייה שלא יתקלקל העור שלה בשמש. היו לה כפפות לבנות – רצתה להידמות לאשת הבויאר מפלאמאנזי. היה לזוג ברקוביץ' תינוק שקראו לו מוני. אני הייתי אז בן עשר כשהם עזבו. אבא אמר לי שהם גורשו מהכפר כי הם יהודים. באמת נראה לי השם שלהם, ברקוביץ', שם מוזר, לא דומה לשם רומני. האמת היא שגם לשם שלי יש צליל זר – יואן גרָאוּר. לא הספקתי לשאול את אבא מהו מקור השם – הוא מת כשהייתי בן שבע-עשרה – דיברנו על הכול, בעיקר כשהיה על ערש דווי, אבל דווקא על השם שלנו לא יצא לנו לדבר.
אין לי הכוחות שהיו לי פעם, אבל אני מחזיק קצת חזירים, שתי פרות, תרנגולות ואווזים. לגן ירק אין לי כוחות, וגם קשה לי להתכופף. בחלקה שלי גדלים פרא העשבים, ואני קוצר אותם לפרות. כשקרב החורף אני קונה מהשכנים קמח תירס לעצמי, חציר לבהמות. חי בצמצום, אבל מודה לבן האלוהים על מה שיש לי, ולוואי שהבריאות שלי לא תתערער, כי אז... מוטב לא נדבר בזה.
יש לי בן אחד, יש לו אישה, שני ילדים, מומחה גדול במחשבים, גר בבוקרשט – פעם בשנה מצלצל, לפני חג המולד. ככה זה כשאתה נעשה חשוב, ההורים הזקנים שלך כבר לא מעניינים... אולי הוא אפילו מתבייש בנו...
בטח שאני זוכר את מורדי, ועוד איך אני זוכר – הוא לא היה גנדרן כמו אשתו, אדרבה, הוא היה בן חיל – היה רואה עגלה ששקעה בבוץ, היה שם כתף לחלץ אותה. איכר התקשה להעמיס על עצמו את שק התבואה, היה הוא מעמיס על עצמו את השק ושם בעגלה. והרי היו לו פועלים, ויכול היה לבקש – אבל הוא היה בן חיל, באמת, אפילו שהיה יהודי. סיפרו עליו שבשירותו הצבאי היה בחיל הפרשים, כמו שאמרתי – בן חיל. אבא שלי עבד אצלו, כי מהמשק הקטן שלנו היה קשה להתפרנס. אבא הועסק אצל מורדי כשוקל התבואה, ושוקל הקמח, כי אחוזים מהקמח היו צריכים לתת לבעל הטחנה. לאיכרים הרי לא היה כסף מזומן לשלם, אז הם נתנו חלק מהקמח, וכדי למנוע רמאויות – אבא שלי היה שוקל באמונה – גם מורדי וגם האיכרים סמכו עליו בעיניים עצומות. את הקמח היו מאפסנים במחסן גדול שהיה בחצר, מסדרים חיטה לחוד, שיפון לחוד, תירס לחוד. אחר כך היו באים סוחרים – רובם יהודים – וקונים את שקי הקמח בכסף מזומן.
ליד הטחנה החזיק מורדי גם חנות קטנה, שם מכר כחול לכביסה, סבון, נרות, וגם לחמניות, נקניקים, דג מלוח, ממתקים. דוכן המכירה היה אטרקציה בשביל בני הכפר, כי מלפנים היתה זכוכית, וניתן היה לראות מבחוץ את הסחורה. הקונה היה מצביע באצבע על מבוקשו, ומורדי, או וסילי שהחליף אותו בדרך כלל, היה מוציא משם, שוקל ומגיש לקונה. כסף מזומן כמעט שלא היה, ואני ראיתי פעם ילד מביא לווסילי שתי ביצים, ומקבל תמורתן תפוח מכוסה בשכבת סוכר. כשראיתי את הילד מלקק בתאווה גדולה את שכבת הסוכר הצהובה שעל התפוח – אחז אותי בולמוס, והחלטתי שאני חייב ללקק תפוח כזה, ויהי מה. רצתי הביתה, התגנבתי ללול והחבאתי בכיס שתי ביצים. אחר כך רצתי מהר אל החנות, והראיתי לווסילי מה שהבאתי.
"מה זה, יואן, מה אתה רוצה בתמורה?"
"תפוח מסוכר, כמו שנתת לדנילה."
"מאיפה הביצים?"
"מהלול."
"הרשו לך?"
התגמגמתי. ידעתי שאבא עובד במרחק של עשרים מטרים מהחנות, ווסילי יכול לחשוף בקלות את הגניבה. וסילי הביט על הפרצוף העצוב שלי, והחליט לשתף פעולה. הוא הושיט לי את התפוח המסוכר. לא היה ילד יותר מאושר ממני! לא התיישב אצלי במוח שלמורדי יש עשרות תפוחים מסוכרים כאלה, ומתי שהוא רוצה הוא יכול ללקק כאוות נפשו, ובכל זאת איננו נוגע בהם...
ליד הטחנה, המחסן והחנות היתה תמיד המולה – איכרים חיכו לתור שלהם לשקול את השקים ולטחון את התבואה, ובינתיים דיברו ביניהם בקול רם כדי להתגבר על רעש המנוע, פועלים נשאו שקים על הגב אל המחסן, נשים היו נכנסות לחנות לקנות סבון ומלח. אם רצית לדעת מה קורה בכפר, וגם מחוץ לכפר – הטחנה של מורדי היה המקום להתעדכן.
אפילו שגברת ברקוביץ' היתה מרוחקת, וניכר היה במבט שלה שהיא מזלזלת באיכרי הכפר – היא זכתה לאהדה כאשר התחילה ללמד את הנשים קרוא וכתוב. קצת נשים שבכפר היו מתרכזות בערב בכנסייה, ולומדות לחתום את שמן ולקרוא את האותיות הגדולות של כותרות העיתונים. גם אימא שלי השתתפה בשיעורים.
אבא היה לוקח עימו לעבודה את ארוחת הצהריים בצרור, ולא היה חוזר הביתה עד הערב. ביום קיץ אחד באמצע חודש יוני, אני רואה אותו בבית כבר בשעה שתיים. מה קרה?
"גירשו אותם..."
"את מי?"
"את היהודים, את הברקוביצ'ים. נתנו להם שלוש שעות לאסוף קצת רכוש ולהסתלק."
"הגרמנים?"
"כן, ויוחאן בראשם..."
"הטוחן הגרמני?"
"כן, הטוחן שניהל את הטחנה, זה שאכל מכף ידו של מורדי. לא יכולתי לראות אותו מעמיס על עגלה כמה שקים וכמה מזוודות, ויוצא לדרך עם אשתו והתינוק. כשאנשי הכפר התחילו לבזוז את הרכוש – באו עם עגלות והעמיסו שקים ורהיטים ופרודוקטים מהמכולת – לא יכולתי להסתכל, וברחתי הביתה."
באותו היום הביא יוחאן שני ז'נדרמים והעמיד אותם לשמור על מעט הרכוש שנשאר אחרי הביזה. הגרמנים מינו אותו למנהל הטחנה, וביקשו מאבא לחזור לעבוד שם. לאבא לא היתה ברירה – ממה נתפרנס? מה נאכל? שוב חזרו האיכרים להביא שקי חיטה, שיפון ותירס לטחנה, ואבא שוקל ורושם – הכול תחת עינו הפקוחה של יוחאן. בדרך כלל היתה העבודה מסתיימת בחמש-שש אחרי הצהריים. יום אחד היה עומס בעבודה, ויוחאן פקד על אבא להמשיך לעבוד בחושך. אבא הדליק עששית והתקרב כדי לראות את שנתות המאזניים. הוא נתקל במשהו ונפל עם העששית. אדי הבנזין התלקחו מיד, ותוך שניות היה כל הדגן שנאסף בחדר למאכולת אש. לרגע עמד אבא כמהופנט, ואז נכנס יוחאן וצעק עליו:
"רומני מטומטם, מה עשית?!"
אבא – שהבין את גודל האסון, שעבודת כפיים קשה של חודשים ירדה לטמיון – הבין שחייו אינם שווים כקליפת השום וברגע של ייאוש נורא הוא קפץ אל תוך האש. האיכרים, שנכנסו מבוהלים לתוך הטחנה, משכו את אבא מהאש, שפכו עליו מים, והניחו אותו בחצר. אחר כך נכנסו שוב אל תוך הטחנה חמושים באתים ובמחבטים וחבטו באש. אחרים הביאו דליי מים מהבאר, ולאחר מאמץ לא קטן הצליחו לכבות את השרפה. רוב החיטה הפכה לאפר, ומיעוטה נחרכה ונרטבה מהמים – היא כבר לא היתה ראויה לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה.
אחרי שכיבו את השריפה הם התפנו לטפל באבא:
"אנטון, אנטון, כפרה על החיטה, איך כך קופצים לתוך האש? זה חטא כלפי האב והבן גם יחד,"
יוחאן סינן קללה בגרמנית, והתיישב בתוך כל הבלגן לכתוב דין וחשבון לממונים עליו. אנשים טובים העלו את אבא על עגלה והביאו אותו ישר לבית החולים בעיר המחוז בוטושאני. לא היה טעם לנסוע לפרומושיקה כי את ד"ר סגל גירשו מהעיירה יחד עם כל היהודים.
בבית החולים כשקרעו מעליו במספריים את הבגדים החרוכים, התחוור שאבא נכווה בכל הצד הימני של גופו, ואילו בצד שמאל היתה לו כווייה רק בשיפולי הבטן. הוא שכב שם חודש ימים. אימא הלכה לבקר אותו פעם אחת, ולא יספה – אי-אפשר היה להשאיר את בעלי החיים ללא טיפול והשגחה. כששחררו אותו – איש לא חיכה לו, והוא עמד אובד עצות בדרך המובילה דרומה. בלית ברירה החל ללכת ברגל, דרך שעשה בחייו עשרות פעמים, אבל עתה, כשהפצעים טרם הגלידו לחלוטין, כל צעד גרם לו ייסורים. למזלו, לאחר מיספר קילומטרים, העלה אותו לעגלה איכר מהכפר פלאמאנזי. היום פלאמאמזי הוא עיר, אך באותם ימים היה עדיין כפר. לבסוף הגיע אבא לביתנו תשוש לחלוטין, ונזקק לימים אחדים כדי לחזור לכוחותיו. הוא כמעט שלא יצא מחצר ביתנו – הוא התבייש לראות את פניהם של חבריו בכפר, שברגע של חוסר תשומת לב הוא שבר את מטה לחמם.
אבל עוף השמיים הוליך את הקול שאנטון גראור השתקם, וכבר ראו אותו קוצר עשב לפרותיו. רק את זה היה צריך יוחאן הרשע – שמיהר לפרומושיקה ודרש שיגייסו אותו וישלחו אותו לחזית. אבא הראה לקצין את הצלקות על גופו, אבל אלו לא הרשימו אותו:
"כשהמולדת נלחמת בכוחות הרשע – גם פצועים ונכים מגויסים!"
"כוחות הרשע" היו, כמובן, הבולשביקים – רומניה פלשה יחד עם גרמניה לתוך ברית המועצות. כשגייסו את אבא, הארמיות הרומניות השנייה והרביעית כבר היו בשערי אודסה. את רוב המלאכה עשו הגרמנים, שהיו מאורגנים וממושמעים למופת, ואילו הרומנים צלעו אחריהם, אבל את השלטון על אודסה וסביבתה הטילו הגרמנים על רומניה, כמו בטרסניסטריה, אותו שטח שבין הדנייסטר והבוג שרומניה קיבלה מהגרמנים כפיצוי על קריעת טרנסילבניה ובסרביה מרומניה. הם עברו את הפרוט ביוני 1941, ובאוקטובר אותה שנה כבר היו באודסה. כיוון שאבא הצטרף ללוחמים רק בסוף ספטמבר, הוא כמעט לא הספיק להילחם, אבל הספיק להיות עד לשלטון הזוועות שהטילו בני עמנו בעיר האומללה ההיא: החיילים הרומנים המוזנחים והרעבים התנפלו על התושבים - בזזו ושדדו כל מה שנקרה בדרכם. באותו הלילה כבר הוציאו להורג כמה אלפי יהודים שברחו מבסרביה ומבוקובינה, וכן מי שהיה חשוד כקומוניסט – רובם יהודים. כל תושבי העיר נדרשו לעמוד לביקורת תעודות – מי שנשא שם יהודי, או היה חשוד כחייל סובייטי עריק – נכלא מיד ללא אוכל וללא שתייה.
המפקדה מוקמה בבניין הנ-ק-וו-ד, ומיד התייצבה שם זקנה אחת שהזהירה אותם כי הבניין ממוקש, היות שהבולשביקים הטמינו בו מלכודת מוות. המפקדה שלא רצתה להיפרד מהבניין הנוח בימים הקרים של הסתיו, ערכו חיפוש מרושל, והחליטו שהזקנה בדתה הכול מליבה. כשבוע אחרי שהתמקמו בבניין אירע פיצוץ ענק, והבניין קרס וקבר תחתיו כשבעים חיילים וקצינים. הוחלט מיד שהיהודים אשמים, ושיש לתלות מאה יהודים על כל חייל רומני הרוג, ומאתיים יהודים על כל קצין. היהודים הוצאו מהכלא ונתלו בכיכרות. מי ששפר גורלו – רק נורה.
התושבים המזועזעים החלו לברוח מהעיר. את אבא העבירו אל הכפר דלניק שליד אודסה, ורווח לו שלא יצטרך לראות את הזוועות המתבצעות בעיר. אבל הוא טעה טעות מרה – אלפי יהודים הובלו בשיירה לכפר הזה. הם נדחסו לתוך ארבעה מחסני תבואה ענקיים, והחיילים העלו אותם באש. אבא שמע וראה דברים מסמרי שיער – בצרחות אימים פרצו כמה צעירים את קירות העץ הבוערים של המחסנים ויצאו החוצה כלפידים חיים. נשים טיפסו אל החלונות הגבוהים וזרקו משם את ילדיהן. ילד אחד בן חמש נחת על הקרקע כשבגדיו חרוכים, והרים ידיים בתחינה. החיילים שקיבלו פקודה לירות בכל מי שיצליח להימלט מהתופת הבוערת, נצרו את האש למראה הילד האומלל. הקצין פלט קללה וירה כדור ישר במצחו של הפעוט. הוא נפל פרקדן, כשידיו פרושות לצדדים. באותו הרגע הרגיש אבא כאילו הרגו את ישו. הוא התיישב על הקרקע ופרץ בבכי. ואז פוצצו את המחסן הרביעי, וחלקי גופות עפו לכל רוח.
לא היה עוד כוח להביט אל הגיהינום הזה, ואבא התחיל לשרוט בציפורניו, שלא נגזרו ולא רוחצו מזה חודש, את גלדי הכוויות שעל גופו, והגוף החל לדמם. החיילים חשבו שהוא נפגע מכדור של אחד החיילים, והביאו את אבא בדחיפות אל החובש שקבע כי צריך לשלוח בדחיפות אל בית חולים שדה. משם שלחו אותו לבית חולים בבוטושאני, בו אושפז חודשיים קודם.
אבא הספיק לראות רק מקצתן של הזוועות. מכל חבריו בגדוד חזר מהמלחמה במרץ 1944 רק סטוינסקו – רוב חיילי הגדוד נהרגו בסטלינגרד, ואחר כך בעת הנסיגה המבוהלת מרוסיה חזרה לרומניה. מי שנשבה בידי הרוסים הוכנס למכלאות פתוחות בלי מים ובלי מזון – עד ששבק חיים מקור ומרעב. סטוינסקו סיפר לאבא על הגלייתם של היהודים שנותרו בחיים למולדובאנקה, לסלובודקה, לברזובקה ולבוגדנובקה – מאות קילומטרים בקור הנורא של דצמבר, כשהחיילים מפשיטים את מעיליהם ושודדים את מעט הרכוש שלקחו עימם. בהיעדר מעילים רבים קפאו למוות בדרך. מי שפיגר נורה מיד על ידי החיילים, ואחר כך נדרס בפרסות הסוסים. כל חנייה בדרך היתה עילה לאונס הנשים ולשוד הרכוש שעוד נותר על גופם של המסכנים. הקצינים – לא רק שלא מנעו את המעשים – הם עצמם השתתפו בהם. וכשסוף-סוף הגיעו אל הגטאות שבכפרים האלה – לא באו אל המנוחה ואל הנחלה אלא ממש אל "ממלכת המוות" – עשרות אלפים נרצחו ומתו מקור, מחלות ורעב, ואלפי שבויים רוסיים נדרשו לחפור קברים לגופות.
"אנטון," אמר סטוינסקו לאבא, "אתה מאושר שלא היית עֵד למה שראו עיניי. כל מה שאני מספר לך עשו האחים שלנו, הרומנים. הגרמנים בכלל לא התערבו – הם ראו כמה הצבא שלנו אכזרי כלפי היהודים, וסמכו עלינו בעיניים עצומות. האל הטוב לא יכול לעבור על הזוועות האלו לסדר היום – כשנסוגונו מרוסיה, איבדנו אלפים – כולנו ייחלנו שהמוות יבוא כבר ויגאל אותנו מהקור ומהרעב, ובעיקר מהפחד הנורא ששלט בכל. אבל זה לא כל העונש מהשמיים – הבולשביקים עכשיו שולטים בנו, ואנחנו נאכל הרבה קש: כל התבואה, הנפט, עצי היער, המחצבים – הכול יילך לרוסיה, ואנחנו נכרסם שורשים של עשבים. הם ישליטו עלינו טרור שלא ידענו כמותו גם בימי הלגיונרים."
אבא נפטר מסיבוכי הפציעות ב-1947, בדיוק כאשר המלך מיחאי נדרש להתפטר, והמפלגה הקומוניסטית הפכה להיות השלטת המדינה. לאושרו, הוא לא ראה איך הנבואה של סטוינסקו התגשמה: כל התוצרת של רומניה נשלחה לרוסיה כפיצוי על הפלישה, ובארץ שלדי אנשים התהלכו ברחובות ובטנם נפוחה מאכילת שורשי עשבים. האיכרים לא היו מוכנים לעבוד כי כל התבואה נלקחה מהם עם הבשלתה. סירוב לזרוע ולעבד – דיו לקבוע גזר דין מוות – הרבה איכרים נתלו ברחובות בטענה שהם קולאקים, מוצצי דמם של הפרולטרים. אחרים נשלחו לעבודות כפייה בתעלה שבין הדנובה לים השחור. חייבו אנשים להלשין על חבריהם ועל בני משפחתם – ואלה גם אלה – גורלם נחרץ. ארבעים וחמש שנים של גיהינום. גם פולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה היו תחת המגף הרוסי, אבל רומניה היתה האומללה מכולן, כי היא פלשה בתרועה גדולה לרוסיה ורצחה עשרות אלפי חיילים ואזרחים. רומניה הפכה לארץ הכי ענייה באירופה. מדפי החנויות היו ריקים, ורק מי שיכול היה להסתדר בשוק השחור (שעונשו היה מוות בתלייה!) הצליח להחזיק מעמד. ארבעים וחמש שנים של אימה – האם זה העונש שמגיע לנו? רק האל הטוב ובנו המושיע יודעים.
אבא אמר לי שהיה רוצה לראות את מורדי ברקוביץ' לפני מותו, לבקש ממנו סליחה, למרות שהוא עצמו לא עשה לו שום רע. הוא רצה גם להגיד למורדי שהגירוש מהכפר, ואחר כך מפרומושיקה בקיץ 1941, היה כמו קייטנה לעומת מה שהוא ראה באודסה. הוא רצה כל כך לפגוש אותו, אבל זה לא הסתייע. שמעתי שמורדי שרד את המחנה לעבודות כפייה, שאליו נשלח בזמן המלחמה, שמעתי שחזר ועשה חיל גם בבוטושאני, אלא שאז נטפלו אליו הקומוניסטים, והוא אמר לכולם 'תודה רבה', ונסע לפלסטינה, וזה מזל גדול, כי אילו נשאר כאן, היו נוהגים בו יותר גרוע מאיך שנהגו ביהודים הליגיונרים ואנטונסקו.
אז אתה מכיר את מוני, הבן של מורדי – בן כמה הוא היום? ודאי נושק לשבעים, ואולי כבר עבר את השבעים – התינוק מוני! ויש לו שָם שֵם חדש? בטח – למה שיסחוב אחריו את השם מכאן? והוא עושה שם חיל, כמו אבא שלו? תשמע אדון, אתה רואה שאני שורד איכשהו – חלב מהפרות, ביצים מהלול, בחגים נוחרים חזיר ומעשנים את בשרו לשבועות רבים – אני מסתדר, אבל אף פעם הפרוטה לא מצויה אצלי, ואני לובש בגדים מלפני ארבעים וחמישים שנה, ואלה מתרפטים – ממש בושה, הנה, המרפקים מגולים, והמכנסיים מטולאים, והחולצות כבר נעשו שקופות מרוב כביסות – אם ליבו של אדון מוני טוב עליי – שישלח לי קצת בגדים, שאוכל להתנאות בהם ביום ראשון בכנסייה. אה? מה אתה אומר, תגיד לו? שישלח ליואן גראור מהכפר קאמפני במחוז בוטושאני, ושהבן המושיע ישלח ברכה במעשי ידיו.
משה גרנות
משה גרנות
אנטואן גראור באודסה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר