אפשר להסכים עם פרשנותו של ליבוביץ ואפשר לא להסכים איתה, אבל לכנות את ליבוביץ "שקרן ביודעין" זו השמצה דיבה שאין לה מקום כי אינה אמת.
נתחיל מהסיפא. כמובן שליבוביץ צודק. רק חז"ל הם שקבעו עבור היהדות איזה ספרים נבחרו לקדושים, ואיזה ספרים נשארו מחוץ לקאנון ולקדושה כספרים חיצוניים. זו עובדה אמפירית, בדיוק כמו שאבות הכנסייה הם שקבעו אילו ספרים יהיו קדושים לנצרות.
גם טענתו של גרנות שליבוביץ "עיוות את משמעות הכתובים במכוון: הטענה שמאמין אינו מצפה לגמול על אמונתו ותפילותיו – טענה לא נכונה"; אינה נכונה. ליבוביץ מעולם לא טען שמאמין אינו מצפה לגמול, אלא טען בעקבות הרמב"ם שמי שמצפה לתגמול הוא רק אדם חסר דעת.
כבר כתבתי על פרשנותו זו של ליבוביץ בעבר, ואני מביא זאת בשנית.
גיליון 669 15.8.11
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00669.php
נעמן כהן
פרופסור ישעיהו ליבוביץ והרמב"ם
זכות גדולה היתה לי ללמוד תורה מפיו של ישעיהו ליבוביץ. למדתי מפיו שיעור "על הבעייה הפסיכו-פיזית", ושני סמינריונים על תורת הרמב"ם. פרופסור ליבוביץ היה מורה בחסד. הוא הנהיר את המקור ע"י קריאה בטקסט. למדנו את תורת ליבוביץ דרך תורתו של הרמב"ם.
בהמשך לפולמוס בין משה גרנות ליואב אהרוני על מקוריות תורת ליבוביץ (חב"ע 667), ברצוני לתת בקיצור המתבקש את הטקסט הראשון והחשוב שליבוביץ הביא בשיעורו, טקסט המנהיר את תורת הרמב"ם המבוססת על דברי חז"ל. טקסט שהוא גם תורתו של ליבוביץ.
הרמב"ם עוסק בשאלה מהי מטרת המצוות? ההסבר מתחיל בשאלה מהו עולם הבא? (פירוש המשנה – הקדמה לפרשת חלק – משנה, סנהדרין, פרק י', משנה א': "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא").
הרמב"ם: מהי הטובה (השכר) שתגיע לאדם בעשיית המצוות?
בעלי התורה נחלקו דעותיהם (מהי) הטובה שתגיע לאדם בעשיית המצוות שציוונו בהם השם יתברך ע"י משה רבנו ע"ה, ו(מהי) הרעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם: גן עדן וגיהינום, ימות המשיח, תחיית המתים, או השכר הוא – מנוחת הגוף, ותאוות.
תשובת הרמב"ם ניתנת באמצעות המשל: דרך חינוכו של נער קטן
ואתה המעיין בספר זה תבין המשל שאני ממשיל לך: נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין אלא, שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש." ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, והוא עמל בו לתכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – ממתק. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיגדל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים," ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – נעליים ובגדים. האמצעי הוא – הלימוד) וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים." ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא שייקח הזהב שהבטיחוהו בו.
(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – הזהב. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני." והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.
(לתלמיד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – הכבוד והשלטון. האמצעי הוא הלימוד)
הרמב"ם: כל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה," כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. (לעולם לא להחליף מטרה באמצעי. הלימוד מטרתו לימוד ולא כבוד. הלימוד הוא תמיד מטרה. לעולם לא אמצעי למשהו).
והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה." והם רומזים למה שביארתי שאין תכלית החוכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת – אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה.
ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצוות, ואתרחק מן העבירות שציווה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני." לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאוולתו."
שלא יעשה אדם מצווה בשביל תגמול – וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. אנטיגנוס איש סוכו אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה." ואמרו ז"ל (ע"ז י"ט.) במצותיו חפץ מאוד. אמר ר' אליעזר במצוותיו ולא בשכר מצוותיו.
וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה ל"א.) שהוא היה עובד מאהבה. (אברהם היה מוכן להקריב הכול כולל את בנו למען האלוהים. בשביל אברהם המצווה היא מטרה ולא אמצעי).
חכמים מדברים על שכר או על עונש רק כדי לעודד שמירת מצוות אצל ההמונים:
ובגלל שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא, כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שלא יהיה ממנו הפסד, ובגלל שאין כל בני אדם משיגים האמת כמו אברהם אבינו, לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ'): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
לסיכום: לפי הרמב"ם המסתמך על דברי חז"ל, היות ובני אדם לא יעשו דבר אלא אם כן יבוא להם מכך שכר, או ימנעו ממעשה מפני שיתייראו מעונש, התירו לחכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, (המטומטמים) כי יש שכר ועונש – יש גן עדן וגיהינום. אבל המאמין האמיתי בעל הידע באמונה (ופילוסופיה) מבין כי שכר מצווה – מצווה, והעולם הבא הוא בעולם הזה.
בהמשך הטקסט מגדיר הרמב"ם מהו גן עדן וגיהינום, מהי תחיית המתים ומהם ימות המשיח שכולם בעולם הזה.
לסיום הפרק (בהשפעה נוצרית) מגדיר הרמב"ם י"ג עיקרים ליהדות – 13 דוגמות מחייבות ליהדות (שלמזלנו לא התקבלו) שכל העובר עליהן דינו מוות.
לעיונכם הנה הטקסט המלא:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm
אברהם יאיר שטרן הורג יהודים
משה גרנות: "נעמן כהן כותב ביקורת קשה על אברהם שטרן ("יאיר"). בתחילת המאה העשרים ביקשתי לראיין את משה שמיר, והוא ביקש ממני להמתין עד שייצא לאור ספרו "יאיר". כזכור, משה שמיר עבר מהשמאל המפ"מי לימין הקיצוני. קראתי, כמובן, ובראיון הצבעתי על כך שיאיר הרג יותר יהודים מאנגלים. שמיר הודה, אבל טען שמדובר בטעות מצערת. לדעתי, לא היתה טעות, כי לח"י פירסם גילוי דעת שהשוטרים היהודים הוצאו, כביכול, להורג משום ששיתפו פעולה עם הבריטים." ("חדשות בן עזר", 2135).
היהודים שנהרגו ע"י הלח"י לא נהרגו בטעות. למרות האידיאולוגיה האנטי בריטית שלו צריך היה יאיר לבסס את מעמדו של ארגונו ע"י שדידת בנקים, וחיסול אויבים מתוכו, ומכאן הרג היהודים.
בתקופה שבין הקמת הלח"י (קיץ 1940) ועד לרציחתו של אברהם "יאיר" שטרן ("חלומנו למות בעד ארצנו") בידי הבריטים (12 בפברואר 1942), הארגון היה קטן מאוד, נרדף ובמצב של דלות קיצונית. בתקופה זו, המדיניות של יאיר התמקדה בניסיון להגדיר את הבריטים כאוייב, ניסיון (שנכשל) ליצור בריתות אפילו עם מדינות הציר כדי לסלקם.
במשנתו של אברהם (יאיר) שטרן, מייסד הלח"י, התקיימה הבחנה אידיאולוגית ופוליטית חדה בין המושגים "צר" לבין "אוייב". הבחנה זו מופיעה בפירוט בכתביו ובמיוחד במאמרו המכונן "האויב והצר":
1. הגדרת ה"אוייב". האוייב הוא גורם העוין את העם היהודי מסיבות אתניות, דתיות או היסטוריות, אך אין לו בהכרח שליטה פוליטית על ארץ ישראל . יאיר זיהה את גרמניה הנאצית כאויב. היחס: האוייב רוצה להשמיד את הגוף היהודי (השמדה פיזית), אך הוא אינו המכשול הישיר להקמת המדינה הריבונית. האוייב הוא סכנה קיומית, אך הוא אינו "הכובש" של המולדת.
2. הגדרת ה"צר" (Oppressor / Adversary) הצר הוא הגורם הזר היושב על אדמת המולדת ומונע מהעם היהודי את חירותו ואת הקמת מלכות ישראל. יאיר זיהה את השלטון הבריטי כ"צר". הבריטים נתפסו ככוח כובש וזר. לפי יאיר, כל עוד הבריטים שולטים בארץ, הם המחסום העיקרי והמיידי להגשמת הציונות.
השורה התחתונה: הצר הוא "בעל הבית" הלא-חוקי שיושב בביתך, ולכן המלחמה בו קודמת לכל. כלומר בניגוד ל"אוייב" שיכול להשתנות לפי הנסיבות העולמיות, ה"צר" הוא תמיד מי שמחזיק בשטח המולדת. מכאן נבעה החלטתו להמשיך את הלחימה בבריטים גם בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהוא טוען ש"אויבו של אויבי (הצר הבריטי) הוא לא בהכרח ידידי, אך המלחמה בצר היא בעדיפות עליונה"
באופן מפתיע עבור מי שמכיר את ההיסטוריה המאוחרת של הסכסוך, בתקופת אברהם שטרן יאיר מיספר הערבים שנהרגו על ידי הלח"י היה אפסי או קרוב מאוד לכך.
הלח"י לא ביצע בתקופה זו פעולות טרור נגד אוכלוסייה אזרחית ערבית, בניגוד לאסטרטגיה שהחלה להתפתח מאוחר יותר, ובניגוד לפעולות ה"תגובה" שהיו נפוצות באצ"ל בתקופת המרד הערבי הגדול, כי יאיר שטרן האמין ב"תורת המלחמה בבריטים". הוא סבר שהערבים אינם האוייב המרכזי אלא "שכנים" שגם הם סובלים מהשלטון הבריטי. הוא קיווה שניתן יהיה להגיע איתם להבנה ברגע שהבריטים יעזבו.
כידוע יורשיו בלח"י התפלגו, ונתן פרידמן-ילין מור*, המשיך להאמין ב"שכנים" הערבים.
*נתן פרידמן-ילין מור ברח מוורשה ערב כניסת הגרמנים יחד עם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין עם הקופה של בית"ר 150 אלף זלוטי. רק לימים הוא גילה זאת בספרו האוטוביוגראפי "שנות בטרם" (עמ' 110)
אברהם גבריאל-יהושע – זקן ממרא
תודה לאהוד בן עזר על הריאיון המעניין עם אברהם גבריאל יהושע. וראשית שאלה:
אהוד בן עזר: "א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו'הסתפרד', אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט"."
מה המקור והסימוכין לשרשרת היוחסין הזו? לא מצאתי לה סימוכין בשום מקום.
האם עלינו לקרא לו מעתה אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע?
ולגבי תוכן דבריו בראיון. אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע, זיקנתו מביישת את צעירותו. כפירתו בציונות וויתורו עליה לקראת מותו, מביאה אותו לידי הגדרתו כזקן מַמְרֵא (תלמיד חכם שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין).
זיכרונות
אני יודע שלעולם לא אכתוב אוטוביוגרפיה, ולא יכתבו עליי ביוגרפיה, כי אין לי חיים מעניינים או חשובים, בכל זאת לעיתים אני כותב פה ושם זיכרונות.
כשאורי הייטנר "תיקן" לי את זיכרונותיי לגבי הופעתו של מתי כספי בכנס "על במותיך בגבת לזכר יוסף פינסקי ז"ל: ("חדשות בן עזר", 2135)
https://www.youtube.com/watch?v=DmiGFrsth2k
נחרדתי לרגע. חששתי שאולי לקיתי בדמנציה, וביררתי עם הארכיון בגבת.
רחלי שבח-יוטבת מנהלת הארכיון בגבת כתבה לי: "מתי כספי הופיע ב'על במותיך' בדצמבר 1969.
בקבצים המצורפים – שער החוברת עם מילות השירים ששרו הלהקות בערב הזה. (ראו בצרופה).
נרגעתי. הזיכרון שלי עדיין בסדר.
על במותיך דצמבר 1969
דף השירים של שלשיית ליא אכפת להם 1969
[אהוד: עם זאת אני מציע לך לא לזלזל בקביעה של הייטנר, ייתכן שהיא מדוייקת משלך. הנה, הוא כתב שראש הממשלה שלנו "סמרטוט, נוכל, שרלטן, גנב" – ותראה כמה הוא צדק, בייחוד אחרי הפיאסקו של מלחמת "עם כלביא"!]
עמירם רביב – מעשה הרוסטרטוס כתיאוריה פוליטית
הפסיכולוג עמירם רביב (מה שמו המקורי?) מביא סיפור מאימו המנוחה שבאה מפולניה.
גוי שחש חסר ערך ורצה להתפרסם הצית את הכנסייה הגדולה בעיר, ומאז נודע שמו בפולניה.
מהסיפור הוא מעלה את "תאוריית חיפוש המשמעות, או המאמץ להשגתה." וכפסיכולוג הוא רותם אותה לפוליטיקה העכשווית.
"אחת הדרכים לספק את הצורך במשמעותיות עצמית," מסביר רביב, "היא להנמיך את הזולת. אם הזולת הוא 'אפס', או מדמים אותו לדמות מוקצית מחמת מאוס, למשל מגדירים אותו 'חמינאי של דורנו.' היום כבר לא מסתפקים בלכנות אדם שהוא 'זבל' אלא מדגישים שהוא 'המיץ של הזבל.'
"בכוונה איני רוצה לנקוב בשם הדמות המסוימת שמוצגת בחדשות," מסביר רביב, "המדגימה את הדברים (מה גם שהוא לא יחיד). ראו המאמרים השונים המתפרסמים בעיתונות המודפסת ומזכירים אותו ואת פגיעתו באנשים מכובדים וכך, למרות הביקורת, תורמים להעלאת קרנו והמשמעותיות שלו לפחות בעיני חבריו לדרך. כפסיכולוג אני מנוע אתית מלנתח את אישיותו של מי שלא איבחנתי באופן אישי ולומר מה לדעתי עומד בבסיס התנהגותו, אבל הצעתי לכם פריזמה תיאורטית לעשות זאת בעצמכם. אסתפק בהמשגה התיאורטית שפרסתי כאן." ("חדשות בן עזר", 2135).
כפרופסור לפסיכולוגיה חייב רביב לדעת כי אם יש תיאוריה היא חייבת להתאים לכולם, ולא רק לצד הפוליטי שעליו הוא רומז (למרות ההכחשה הפולנית).
מה שמוזר הוא שפרופסור רביב, המכהן כדיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. פרופסור אמריטוס בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם שימש גם כראש החוג לפסיכולוגיה, מפתח תיאוריה פסיכולוגית על סמך סיפורה של אימו מפולניה, ואינו מכיר את המקור. "המיתוס של הרוסטרטוס".
הרוסטרטוס היה עלם צעיר אשר העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, ככל הנראה בשנת 356 לפנה"ס.
את שריפת המקדש, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, ביצע הרוסטרטוס כדי ששמו ייכנס להיסטוריה. בעשותו כך קיווה ששמו ייזכר לעד לצד שמות האלים והגיבורים של המיתולוגיה היוונית ובכך למעשה חטא בחטא ההיבריס. בדומה ליצירות רבות מן המיתולוגיה והטרגדיה היווניות, כדוגמת "אנטיגונה" של סופוקלס, עונשו של הרוסטרטוס היה לא רק מוות בתלייה, אלא גם איסור הגיית שמו וסיפורו בכל רחבי יוון העתיקה.
למרות זאת שמו הפך לכינוי לאדם המבצע פשע למען פרסום בלבד, ו"תסמונת הרוסטרטוס" מתארת אנשים המבצעים התקפות נתעבות לשם השגת פרסומת שלילית ותהילת עולם.
https://he.wikipedia.org/wiki/הרוסטרטוס
בהקשר זה מומלץ מאד לקרא את הסיפור הקצר "הרוסטרטוס", (Erostrate) שפרסם ז'אן-פול סארטר בקובץ הסיפורים "הקיר" (1939). בו הגיבור מתכנן לבצע פשע של אלימות מקרית על מנת לזכות בתהילה.
(בעברית בספר "אינטימיות" תרגום יהושע קנז).
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990025352870205171/NLI
הסיפור מתמקד בגיבור אנטי-חברתי המתכנן רצח אקראי כדי לזכות בתהילה נצחית, בהשראת הדמות ההיסטורית הרוסטרטוס ששרף את מקדש ארטמיס.
הגיבור גילברט הוא מיזנטרופ שחש בוז עמוק כלפי האנושות והחברה הבורגנית, מה שמתדלק את רצונו להרוס ולזעזע. הוא אדם בודד ומנוכר שמתעב את המין האנושי, המרגיש עליונות על פני האנשים ברחוב אותם הוא רואה כ"נמוכים" מדירתו שבקומה השישית.
ההשראה: הילברט שואב השראה מהרוסטראטוס, היווני ששרף את מקדש ארטמיס באפסוס רק כדי ששמו ייזכר לנצח.
התוכנית: הוא מחליט להפוך ל"גיבור" ולבצע פשע אלים חסר פשר: לירות בשישה אנשים אקראיים ברחוב (אחד לכל כדור באקדחו). הוא מתרגש מתחושת הכוח שהוא מקבל כשהוא נושא את האקדח שלו ברחובות בכיסו. "אבל כבר לא שאבתי ביטחון מזה [האקדח], הוא היה מעצמי: הייתי ישות כמו אקדח, טורפדו או פצצה."
הסיום: לאחר שהוא קונה אקדח ומתכנן את הרצח, ברגע האמת גילברט מאבד את עוז רוחו. הוא יורה באדם אחד מתוך פחד ובורח לשירותים ציבוריים, שם הוא נכנע למשטרה במקום להתאבד כפי שתכנן.
גילברט רואה באנושות "אויב" ומבקש להגדיר את קיומו דרך הרס.
אקזיסטנציאליזם: הסיפור בוחן את הניסיון הנואש של הפרט להשיג משמעות או "תהילה" בעולם אבסורדי.
כישלון הפעולה: סארטר מציג את הגיבור כ"אנטי-גיבור" שחולשתו האישית מונעת ממנו לממש את "החופש" האלים שבחר לעצמו.
הסיפור מהווה דוגמה מוקדמת לעיסוקו של סארטר בקיומיות (אקזיסטנציאליזם), חופש בחירה ושלילה חברתית.
לעיתים המציאות עולה על הספרות. כאן דווקא הספרות עולה על המציאות. ובהחלט על דמותו של העבריין מרדכי דוד המוכיח כי לא כל רוע בא להזיק.
נשיא אוניברסיטת חיפה:
ערבים השתמשו באונס כנשק נגד יהודים כבר בשנות ה-20. התנועה הציונית השתיקה כדי לא לפגוע בעלייה לארץ ישראל
מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות.
נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור גור בלינדמן-אלראי, פרסם בראיון לאריאל שנבל ב"מקור ראשון" את מחקרו החדש שראשיתו בזעזוע האישי שחווה נוכח עדויות הזוועות משבעה באוקטובר, בלינדמן-אלראי מפרק את התפיסה המקובלת לפיה הסכסוך היהודי-ערבי היה נקי מאלימות מגדרית שיטתית, מגלה דפוס עקבי של התעללות מינית בנשים יהודיות במהלך הפרעות של שנים 1920, 1921 ו-1929. הממצאים מערערים על הנחות יסוד שרווחו בקרב חוקרים במשך עשורים.
"לא ערכתי את החיבור הזה עד שבעה באוקטובר 2023," מודה בלינדמן-אלרואי. "אבל לאחר שהגיעו העדויות המזעזעות מהעוטף, לפתע שאלתי את עצמי – אולי היו מקרים של אלימות מינית גם במאורעות תר"ף, תרפ"א ותרפ"ט? חוקרים רבים עסקו במאורעות אלה מהיבטים של הקונפליקט הלאומי, אך התפיסה הרווחת, שגם אני הייתי שותף לה כהיסטוריון, גרסה שהסכסוך היהודי-ערבי הוא קונפליקט אתני שאינו מלווה באלימות מינית כמו בקונפליקטים אחרים בעולם. כלומר, עימות דמים, אך האלימות המינית אינה מרכיב שיטתי בתוכו."
הנתונים שנחשפו במחקר החדש מצביעים על תמונה שונה לחלוטין. במאורעות תרפ"ט, מתוך 133 נרצחים, 28 היו נשים – מעט יותר מעשרים אחוז. "רובן עברו התעללויות מיניות – גופן הושחת או שנאנסו. אלו שיעורים גבוהים מאוד", קובע אלרואי. היישוב היהודי ב-1929 מנה כ-175,000 נפש. "לכן במונחים של היום, זה שווה ערך לרצח של 90,000 אזרחים במדינת ישראל. הטבח של תרפ"ט היה טראומטי במיוחד, אבל הדבר נכון גם לגבי תר"ף ותרפ"א."
את המחקר מחזקת עדות היסטורית מספרו של השופט גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים". פרומקין מתאר אירוע שבו מנחם אוסישקין, מראשי התנועה הציונית, סירב ללחוץ את ידו של המופתי של ירושלים בטקס ציבורי. כשנשאל על כך בשולחן השבת, השיב אוסישקין: "ודאי, וכיצד יכולתי להושיט יד לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל?" האירוע התרחש כשלושה חודשים לאחר הפרעות בירושלים בפסח 1920.
אחת הנקודות המרכזיות במחקר היא ההשתקה המכוונת של נושא ההתעללות המינית. "יש דברים שלא רצו לדון בהם בשל הבושה, אך היה כאן הרבה מעבר לכך," מסביר בלינדמן-אלרואי. "מטרת התנועה הציונית הייתה למתג את ארץ ישראל כמקלט ובית בטוח לעם היהודי. אלו היו השנים הראשונות לאחר הצהרת בלפור, ואם הארץ אינה מקום מוגן, ולמעשה אינה שונה ממזרח אירופה מבחינת הביטחון, פשוט יפסיקו להגר לכאן. אם גם במקום זה אונסים ורוצחים אותנו, עדיף להישאר במקום המוכר."
ממד נוסף של ההשתקה נגע לגברים. "לאורך השנים האלימות המינית לא כוונה רק נגד נשים, אלא גם נגד גברים. זה פוגע בדימוי של הגבר היהודי, שאינו מסוגל להגן על משפחתו או עמו, ומכאן הדרך לשתיקה קצרה."
המחקר מתייחס גם לשאלת "הפערים העדתיים" ביישוב. "בהיסטוריוגרפיה קיימת מחלוקת אם היתה כאן חברה דואלית – יהודים וערבים עם מפגשים מועטים; או חברה מעורבת עם נקודות מפגש רבות, בעיקר דרך האוכלוסייה היהודית-ספרדית הדומה תרבותית לערבים," מסביר אלרואי. "אני טוען שהתקיימה חברה דואלית לחלוטין. כשהערבים צעקו 'אטבח אל-יהוד', הם לא הבחינו. והם אנסו נשים יהודיות, בין אם ספרדיות ובין אם אשכנזיות. לאורך כל תקופת המנדט היו כאן שתי חברות, והערבים תפסו את הקהילה היהודית כאחת. אנחנו נוטים לראות את השוני בינינו, אבל הם לא."
המסקנה המרכזית של המחקר נוגעת לשורשי הסכסוך. "הדבר החשוב מבחינתי הוא שאנו רואים את האלימות המינית הערבית כבר ב-1920, שלוש שנים לאחר הצהרת בלפור," אומר אלרואי. "כלומר, זה כמובן לא קשור ל-1967 ול'כיבוש', וגם לא ל-1948 ולמה שהם מכנים נכבה. הסכסוך עמוק הרבה יותר, ומי שמנסה לתארו ממלחמת ששת הימים או מלחמת השחרור פשוט טועה,"
מה המסקנה המעשית מהמחקר? "בצורה הפשוטה ביותר: מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו," קובע בלינדמן-אלרואי. "זהו. לא נדרשת פרשנות, לא צריך להכניס אידאולוגיות ותפיסות הכוללות לא פעם התנשאות כלפי הצד האחר, כאילו אינו מתכוון לזה. כשהם צעקו ב-1920 אטבח אל-יהוד, הם התכוונו לאטבח אל-יהוד, לא לשום דבר אחר."
אלרואי מציין כי אירועי שבעה באוקטובר אישרו זאת: "חמאס התגאה בהצלחותיו ב'התנחלות ניר-עוז' או 'התנחלות בארי'. מבחינתם כולנו מתנחלים. הם לא ראו את ההבדלים בינינו. הם רצחו אנשים מהצד הימני שלא האמינו בדו-קיום, ורצחו גם פעילי שלום, כולל אנשים שהסיעו אותם לטיפולים בבתי חולים בישראל. מבחינתם אנחנו מקשה אחת של יהודים."
"הסכסוך בין יהודי ארץ ישראל לערביי ארץ ישראל, המתחיל בצורה גלויה לאחר הצהרת בלפור, הוא מהותי כבר בראשיתו, ולכן כל ניסיון להבין אותו מהאמצע נידון לכישלון," מסכם אלרואי. "המאמר חוזר למקורות הסכסוך ומראה על מה הוא יושב. והוא לא יושב על מלחמת ששת הימים, ולא על מלחמת העצמאות, ולא על המרד הערבי, ולא על תרפ"ט – הוא יושב על הצהרת בלפור."
כנשיא אוניברסיטת חיפה, אלרואי מוצא עצמו בעמדה מורכבת. 36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים-ישראלים – השיעור הגבוה ביותר בין האוניברסיטאות בארץ. כיצד יגיבו על מחקר המציג את ערביי ארץ ישראל באור שלילי?
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?", שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום."
הוא מוסיף תובנה מפתיעה: "בניגוד לדימוי, הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה הם הפחות מגוייסים פוליטית. אנחנו מדברים על דור ראשון להשכלה גבוהה, הסטודנטים העניים ביותר בחברה הישראלית, וכל מה שהם רוצים זה לסיים לימודים, להשתלב ולמצוא עבודה טובה. הם אינם מעורבים פוליטית. הבעייה שלנו מגיעה לא מהם, אלא מחברי סגל פרוגרסיביים המביאים עלינו צרות צרורות, ותמיד מדברים בשם איזה קהל."
אלרואי התייחס גם לפעילותו במחאה נגד הרפורמה המשפטית ב-2023, כולל גזירת תעודת המילואים. "יום לאחר שגזרתי, התחרטתי וכתבתי מכתב ליניב עשור, שהיה אז ראש אכ"א," הוא מספר. "הוא זימן אותי לשיחה, אני מכנה זאת 'ההליכה לקנוסה שלי'. אמרתי לו שזה קרה ברגע של כעס, שאני מצטער, ושלא הייתי צריך לעשות זאת. באותו יום הוא החזיר אותי ליחידה. איני מתבייש להגיד: נעשתה טעות."
"להנהגה אקדמית אסור להתבטא פוליטית, ומאז איני מתבטא," הוא מדגיש. "איני חתום על מכתבי נשיאים לגבי המלחמה או הרעב בעזה. אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה הגבוהה. אבל לא תשמע ממני אמירה פוליטית כל עוד אני בתפקיד ציבורי. זו היתה שעתי הלא יפה, אבל למדתי מהר שנעשתה שגיאה, ותיקנתי אותה."
https://haifakrayot.co.il/archives/173002
אני מסכים עם מסקנות מחקרו של פרופסור גור בלינדמן-אלראי, בייחוד עם המסקנה המעשית שלו: "מי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך – תאמין לו. זהו. לא צריך פרשנות."
אבל חולק עליו בכמה דברים:
שורש הסכסוך אינו בלפור, אלא דת האיסלם השוללת ריבונות מהיהודים האמורים להיות בני חסות מושפלים תחת שלטון האיסלם.
יותר מ-36 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים, והם כן מגויסים פוליטית.
"סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?" שואל אלרואי. "גם כאן, מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום." אני כן מתבטא כשאני חש שיש פגיעה בהשכלה. לצערי זה לא נכון. והנה ההוכחה.
לפני פרסום מאמרו שלחתי לו את המכתב הבא:
תאריך: 8 בפברואר 2026
לכבוד: נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור אלראי
uh-president@univ.haifa.ac.il
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית
שלום רב,
אני פונה אליך בתוקף תפקידך כנשיא אוניברסיטת חיפה וכהיסטוריון העוסק בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, בעקבות החלטה על להפסקת לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה.
https://mechina.haifa.ac.il/
ראש אקדמי פרופסור גיל לוריא
gluria@univ.haifa.ac.il
אוניברסיטת חיפה הוקמה ע"י אבא שנלר-חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה כאוניברסיטה ישראלית עברית ציונית.
המכינה האוניברסיטאית בחיפה הוקמה בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת כדי להכשיר ללימודים באוניברסיטה תלמידים מבתי הספר הקיבוציים (שלא למדו אז מבחינה אידיאולוגית לבגרות), תלמידים מעיירות הפיתוח, עולים חדשים ללא בגרות, ותלמידים שרצו לשפר ציוני בגרות.
בשנים האחרונות חל שינוי דמוגרפי כאשר היום כשמונים אחוז מהתלמידים באים מהמגזר הערבי.
לקראת שנת הלימודים הבאה הוחלט בעקבות תלונות תלמידים ערבים על אי נוחות ללמוד היסטוריה של עם ישראל, לבטל את לימוד מקצוע ההיסטוריה של עם ישראל במכינה, מקצוע שנלמד בה מאז הקמתה. לדברי הנהלת המכינה לימוד המקצוע בוטל בהוראת המל"ג.
למותר לציין את חשיבות לימוד ההיסטוריה של ע"י גם לאזרחי ישראל הערבים, קל וחומר כאשר ביטולו פוגע קשות בזכויות המיעוט היהודי במכינה.
ברצוני להדגיש בפניך את הנקודות הבאות:
פגיעה בזהות הלאומית: מוסד אקדמי מתוקצב במדינת ישראל אינו יכול להדיר תכנים היסטוריים המהווים את הבסיס להקמת המדינה. גם אם אחוז התלמידים הערבים עומד על 80 אחוז.
כניעה ללחצים פוליטיים: הסרת תכנים לימודיים משיקולים של "פגיעה ברגשות" על רקע לאומני מהווה מדרון חלקלק הפוגע בחופש האקדמי ובאמת ההיסטורית.
תפקיד המכינה הוא להכשיר סטודנטים לחיים האקדמיים והציבוריים בישראל; מניעת ידע היסטורי בסיסי על ההיסטוריה של עם ישראל פוגעת במטרה זו.
אבקשך להעלות את הנושא לדיון דחוף על מנת לשנות את ההחלטה ולהמשיך את לימודי ההיסטוריה הישראלית.
בכבוד רב,
נעמן כהן
פרופסור גור בלינדמן-אלראי לא ענה למכתב למרות חומרת המצב.
ולכן, עכשיו לאחר פרסום מחקרו שלחתי לו מכתב תזכורת:
תאריך: 21 בפברואר 2026
לכבוד: נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור אלראי
uh-president@univ.haifa.ac.il
הנדון: ביטול לימודי היסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית
שלום רב,
לצערי הרב לא ענית למכתבי.
שמחתי לקרא בראיון איתך ב"מקור ראשון" כי לתפיסתך יש ללמד את האמת וכפי שכתבת: "סטודנט יהודי בארה"ב אמור להרגיש לא נוח כששומע הרצאה על המאפיה היהודית בניו-יורק בשנות העשרים? מה זה נוגע אליו?" מדובר במאמר היסטורי והסטודנט הערבי אינו מואשם בכלום."
כך גם צריך לחוש סטודנט ערבי כשמלמדים את ההיסטוריה של עם ישראל והוא אינו יכול לתבוע את ביטול לימודהּ מטעמים של היפגעות.
https://haifakrayot.co.il/archives/173002
לכן הוא יעלה על הדעת שדווקא במשמרת שלך כנשיא האוניברסיטה, יבוטל לימוד מקצוע ההיסטוריה הישראלית (שהוא מקצועך) בלחץ הסטודנטים הערבים.
אודה לטיפולך בהמשך לימודי ההיסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה.
בכבוד רב,
נעמן כהן
אם אקבל תשובה כמובן אפרסמה.
בינתיים המצב החמור הוא שסטודנטים באוניברסיטת חיפה מכתיבים את נושאי הלימוד. האם בקרוב גם יכתיבו מי יהיו המרצים שילמדו בו?
היועצת החצרונית
שוב: נעצר בכיר חמאס שלימד את עוזרתו של רם בן ברק
אחרי שנעצר, הוארך מעצרו של בכיר הוואקף וחמאס נג'אח בכיראת. המשמש כסגן ראש הוואקף העבר-ירדני בהר הבית.
בכיראת הורחק לפני כמה שנים מירושלים בצו מנהלי ולאחר תקופת מאבק עבר להתגורר בבית לחם. ולפני כשנתיים הוא נעצר בחשד לחברות בארגון הטרור חמאס וקשירת קשר למעשה טרור.
נזכיר כי עו"ד ליניר אבו הזאז (אבו רקייק), מי שהיתה העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ רם בן ברק בעודו משמש גם כיו"ר ועדת חוץ וביטחון מטעם סיעת יש עתיד, השתתפה בקורס אותו ניהל בכיראת ואף הצטלמה איתו, כמו גם עם מסיתים בכירים נוספים, דוגמת עכרימה סברי וראיד פתחי.
בעקבות החשיפה, אבו הזאז הושעתה על ידי ח"כ בן ברק, אך הוחזרה לעבודתה כעבור זמן קצר.
בקול היהודי חשפו גם את קשריו של בכיראת ובכירים נוספים בוואקף הירדני למחבל פאדי אבו שחידם שרצח בפיגוע שביצע בעיר העתיקה את אליהו קיי הי"ד. שלושה חודשים בלבד לפני שביצע את הפיגוע הסתיים בהר הבית קורס בחסות הוואקף אותו ניהל המחבל. בטקס הסיום עליו דווח בהרחבה בדף הפייסבוק של הוואקף, השתתפו שורת בכירי הוואקף לצדו של המחבל אבו שחידם, ביניהם נג'אח בכיראת שנעצר מיד לאחר הפיגוע בחשד שהיה מעורב בניהול הקורס מטעם ארגון חמאס.
היותו של בכיראת פעיל חמאס במקביל לתפקידו כסגן מנהל הוואקף איננה מפתיעה והמידע לגביו קיים כבר זמן רב.
מי ששימש כרואה החשבון של העמותה במשך 12 שנים היה לא אחר מאשר השר וחבר הכנסת לשעבר מטעם סיעת מרצ עיסאווי פריג'.
יו"ר העמותה היה לא אחר מאשר בכיר הוואקף המשמש כמנהל מסגד אל-אקצא, עומר עודאאלה אל קסוואני. אולם על אף שכנגד העמותה עצמה וכן כנגד המנהל שלה – חאלד סבאח ושני בניו – מוניב ומוסעב, הוגש לפני שנה כתב אישום בגין פעולותיהם, יו"ר העמותה אל קסוואני אותרג ולא הוזכר כלל בכתב האישום, וככל הידוע אף לא נחקר בפרשה. סבאח ובניו הואשמו בין השאר בקבלת כספים מארגון הטרור חמאס לצורך פעילות טרור, פגישות עם מחבלי חמאס בטורקיה ואף אימונים צבאיים). בתחקיר נוסף חשפנו כי סעיד אלקלקילי, אימאם מסית מקלקיליה כבן 40, פועל בהר הבית ברמדאן מזה לפחות 15 שנה, ומונה ע"י הווקף הירדני ל"אימאם" – מי שמוביל את התפילות ודורש במסגד בהר הבית באופן קבוע בתקופת הרמדאן מדי שנה.
בפרשייה אחרת נגזרו שלוש שנות מאסר על פאדי עליאן, ראש שומרי הוואקף בהר הבית, לאחר שהואשם והורשע בעבירות נשק שהובילו לשורת פיגועי ירי על שוטרים בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים.
https://rotter.net/forum/scoops1/933180.shtml
ואנחנו סקרנים ועדיין שואלים איזה עצות מקבל רם בן ברק מהיועצת שלו אבו הזאז, ואיזה מעצותיה הוא גם מיישם?
אנדורה והכיבוש הערבי
אנדורה: בובת דמה בדמות ישראל נתלתה, נורתה והועלתה באש בקרנבל – הקהל מחא כפיים. במהלך הקרנבל השנתי של אנדורה אתמול, בובת דמה שייצגה את ישראל, וסומנה במגן דוד כחול, נתלתה, נורתה והועלתה באש – בזמן שהקהל מחא כפיים.
זה חוצה כל קו אדום וחייב להיפסק לפני שיחליפו את הבובה באדם אמיתי.
https://rotter.net/forum/scoops1/933083.shtml
שגרירות ארה״ב בספרד: אנו עומדים בסולידריות עם הקהילה היהודית של אנדורה בעקבות היחס המטריד לסמלים יהודיים במהלך הקרנבל. מעשים מסוג זה עלולים לנרמל אנטישמיות ולפגוע בחופש הדת. אנו מעריכים את ההתנצלות מצד המארגנים וקוראים למדיניות של אפס סובלנות כלפי שנאה. ארצות הברית עומדת בנחישות נגד אנטישמיות ושנאה על כל צורותיה, ומחדשת את מחויבותה להגנה על חיי יהודים ברחבי העולם.
https://rotter.net/forum/scoops1/933431.shtml
זה הזמן להזכיר את המנון אנדורה ההמנון היחיד המשבח שחרור מדינה מכיבוש ערבי:
המנון אנדורה:
קרלמן הגדול, אבי,
יגאלני מהערבים
וממרומים העניק לי את חיי.
https://he.wikipedia.org/wiki/המנון_אנדורה
אז מה נאחל לאנדורה? נאחל לה לחזור להיות תחת כיבוש ערבי, נראה איזה קרנבל יעשו אז...
שכל אחד יטפח את הגן שלו
כנופייה צרפתית של "אנטיפה" (שמה הוא ההיפך ממדיניותה) רצחה את קוונטין דרנק, בן 23, פעיל צרפתי צעיר שהיה חבר צוות בארגון הפועל למען ביטחון נשים.
ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, הגיבה על המעשה: "הריגתו של קוונטין דרנק היא ״פצע עבור אירופה כולה.״
נשיא צרפת עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן השיב לה בתגובה: "מנהיגים לאומנים ממהרים לעיתים קרובות להתייחס לאירועים שמעבר לגבולות מדינתם, והוסיף: "אם כל אחד היה מתעסק בעניינים שלו, הכול היה מסתדר מצוין."
https://rotter.net/forum/scoops1/933354.shtml
אכן תגובה צרפתית טיפוסית. אז נזכיר לו לנשיא צרפת, עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, את אמרתו המפורסמת של פרנסואה-מארי ארואה ווֹלטֶר בספרו "קנדיד":
Il faut cultiver notre jardin
עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, קשוט עצמך תחילה. אל תתעסק בעצמך בגנים של אחרים. טפח את גנך.
נעמן כהן