* מבחן היושרה – מי אחראי להצלחה הגדולה, מבצע "שאגת הארי"? וזו הצלחה גדולה.
בראש ובראשונה – ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כמובן שיש אחראים נוספים – הקבינט, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר, וכל שרשרת הפיקוד, כל הטייסות והטייסים וצוות האוויר וצוותי הקרקע ולוחמי המוסד וכד'. אך עיקר האחריות היא על ראש הממשלה. הוא קבע את המדיניות, הוא קיבל את ההחלטות, הוא הוביל את המהלך המדיני והביטחוני. בשקט בשקט, כדי שבאגף הבדלני במפלגה הרפובליקאית לא ישמעו, נאמר גם שהוא רתם את ארה"ב. ולכן, האחריות עליו והוא ראוי לשבח.
מי שאינו מסוגל לומר זאת לוקה בחוסר יושרה.
מי שתובע מנתניהו ליטול אחריות על מחדל 7 באוקטובר ומאשים אותו באחריות למחדל, ואינו משבח אותו על "שאגת אריה" צבוע בדיוק כמו מי שמהלל אותו על "שאגת אריה" אך מסיר ממנו את האחריות למחדל. זו אותה צביעות. האחריות אינה ניתנת לחלוקה. מי שאחראי להצלחות הוא האחראי לכישלונות ומי שאחראי לכישלונות הוא האחראי להצלחות. זה כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו, שאין דרך רציונלית לוגית לסתור זאת, אלא בשיח שאינו רציונלי.
האחריות על נתניהו, בשני המקרים, היא קודם כל בשל תפקידו – ראש הממשלה. ראש הממשלה אינו אחראי אישית לכל תקלה או לכל הישג, הגם שעל הכול יש לו אחריות מיניסטריאלית. אבל הוא אחראי אישית על הביטחון הלאומי של ישראל. זה לוז תפקידו, זו מהות אחריותו. ובוודאי כאשר מדובר בראש ממשלה דומיננטי כנתניהו, שתמיד הוא מכהן כשר-ביטחון-על.
אבל מעבר לעיקרון, בפועל – הן המחדל והן המבצע הנוכחי, הם תוצאה ישירה של המדיניות שקבע נתניהו ושל ההחלטות שקיבל. טבח 7 באוקטובר הוא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של מדיניות ההבלגה, ההכלה, הפייסנות, ההתמכרות לשקט והפרוטקשן לחמאס שהוביל נתניהו. "שאגת הארי" הוא תוצאה של מדיניותו החדשה של נתניהו, מדיניות "הקם להורגך השכם להורגו."
אדם ישר אינו יכול להתנגד למדיניות המחדל של נתניהו וגם למדיניות היוזמה האקטיבית שלו. אדם הגון אינו יכול לתמוך במדיניות המחדל ובמדיניות המבצע. גישה עניינית מחייבת דעה הפוכה על דרכו של נתניהו בכל אחד מהמקרים. היפוכה של הענייניות היא פרסונליות אוטומטית – תמיכה או התנגדות אוטומטית לכל מה שנתניהו עושה, גם כאשר הוא עושה דבר והיפוכו. חוסר הענייניות נובעת מפוליטיקת הזהויות השבטית הארורה, שבה האנשים פטורים מחשיבה עצמאית וגיבוש דעה, אלא מתיישרים אוטומטית על פי דף המסרים השבטי.
מעבר להערכה לנתניהו על המבצע, הוא ראוי להערכה על היכולת להפיק לקחים ולעשות מהפך של 180 מעלות בדרכו – מפאסיביות לאקטיביות, מדחיינות ליוזמה, מהתמכרות-לשקט לחתירה-למגע, מפחדנות לתעוזה.
אם נתניהו מסוגל למהפך כה קיצוני בדרכו, כמה חבל שלא זכינו למהפך דומה בדרכו ההרסנית כלפי החברה הישראלית.
דמיינו את נתניהו אומר לעם ישראל אחרי הטבח: "אני אחראי לטבח. אני ראש הממשלה ואני אחראי לכישלונות. אני קבעתי את המדיניות שהביאה לטבח. אני מתנצל על כך. אולם למדתי את הלקח, וכעת במלחמה אלך בדרך אחרת, שתביא לתוצאות אחרות."
והיום הוא היה אומר: "כשלתי ב-7 באוקטובר, אך הפקתי את הלקח והובלתי להצלחות הגדולות."
כמה רעל וכמה נזק היו נחסכים לחברה הישראלית. הוא לא היה מגלגל את אחריותו כלפי הכפופים לו. הוא לא היה מוביל את עלילת הדם והקונספירציות הנוגעות ל-7 באוקטובר, והיה עוצר אותם מיד אם אחרים היו יוזמים אותם. הוא לא היה מוביל מסע של שקרים, השמצות, הכפשות ודה-לגיטימציה לנשיא בית המשפט העליון, אך ורק כי הוא ממנה את ועדת החקירה הממלכתית, כי הממשלה עצמה הייתה יוזמת מהר מאוד את הקמת הוועדה.
ובפתח המלחמה הוא היה מודיע שאחריותו המנהיגותית היא לאחות את הקרע בעם, להודיע על הפסקת המהפכה המשטרית ושאחרי המלחמה הוא יוביל רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה.
והוא לא היה מוביל לחקיקת חוק השתמטות מושחת שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, אלא פועל לשים קץ לסרטן ההשתמטות.
למרבה הצער, הוא נהג אחרת. דווקא בזמן מלחמה, הוא העלה את מינון הרעל המפעפע בחברה הישראלית, חודר לנקבוביותיה ומכלה כל חלקה טובה בה.
את הלקח ממדיניות ההתמכרות לשקט כולנו הפקנו. כל מי שיכהן כראש הממשלה יוביל מדיניות ביטחונית אקטיבית ויוזמת. אנו ראויים לראש ממשלה שינהיג את החברה הישראלית לפיוס לאומי ולריפוי.
[אהוד: אתה כניראה לעולם לא תתבגר מההבנה האינפנטילית שלך בהיסטוריה ובצ'רצ'יל].
דילמה ערכית – במשך שנתיים, חיילי צה"ל פעלו בעומק האוייב, בחיפושים אחר גופתו של חלל צה"ל הדר גולדין. האם סתם סיכנו חיילים על מטרה שאינה ראויה? האם פגענו בערך חיי אדם? האם הפקרנו את החיילים שנשלחו לחלץ את גופתו של אורון שאול, או את זו של רן גואילי?
כל העם חש גאווה עצומה עם חזרת הדר הביתה והבאתו לקבר ישראל. כולנו היללנו את חיילי צה"ל שפעלו להשבתו. כולנו שיבחנו את משפחת גולדין על נחישותה.
וכעת אנו שומעים מכל עבר שבחים לתמי ארד על אצילותה, בהתנגדותה לשליחת צה"ל לפעולה לאיתור גופתו של רון ארד. האם משפחת גולדין אינה משפחה אצילית?
האם ההחלטה אם לשלוח חיילים לפעולה כזאת נתונה למשפחה? האם הממשלה וצה"ל יחליטו אם לחלץ גופת חלל, על פי עמדת המשפחה?
אני דווקא מוצא אצילות בדבריו של גדי איזנקוט, שבתשובה לשאלה בראיון טלוויזיוני, האם היה שווה לסכן את חיי בנו גל, במבצע לחילוץ גופת חלל חטוף, הוא השיב בחיוב.
האם כאשר אנו שולחים את טייסינו לפעול באיראן ולסכן את חייהם מעבר לקווי האוייב, הידיעה שצה"ל יעשה הכול כדי להחזירם, חיים או מתים, לישראל, מחזקת אותם או מחלישה אותם?
אגב, האם נכון להחזיר גופה של חלל, תמורת מחבל חי, שעלול לרצוח ישראלים?
גילוי נאות – בעבר דעתי היתה שאסור לסכן אף אדם חי כדי להחזיר גופה של אדם מת. גם ראיתי בסיפור של קבר ישראל עניין לא רציונלי. הרי מקום התייחדות יכול גם להיות מצבה או אתר הנצחה, ללא עצמות מתפוררות מתחתיהם. בשנתיים שבהן נחשפתי למשפחות החללים החטופים ולכאבן, ולאי הוודאות שבה חיו עד הגעת בנם החלל, שיניתי את דעתי בנדון.
* אחריי – אחד מעמודי התווך של רוחו של צה"ל ושל האתוס הישראלי הוא ערך הדוגמה האישית, ה"אחריי" והמפקד ההולך בראש.
כל הכבוד לתומר בר, מפקד חיל האוויר, שמשתתף אישית, פיזית, בגיחות לאיראן.
* מוג'תבא חמינאי עדין חי.
* פרשנדתא חמינאי.
* חיסכון – אין צורך לעדכן את פקודת המבצע: לחסל את חמינאי.
* הביריון השכונתי – כשהשוקניסטים מכנים את ישראל "הביריון השכונתי", סימן שאנחנו עושים את הדברים הנכונים.
מצד שני, גם כשהיינו ילד הכאפות המורתע והמכור לשקט, הם כינו אותנו "הביריון השכונתי".
* תקשורת המיינסטרים – לניר דבורי היתה איזו פדיחה מקצועית. קורה. לבטח אחרי למעלה משבוע אינטנסיבי כל כך.
יוענה גונן, דבוקת שוקן, ניצלה זאת כדי למנף את הביקורת שלה על הפטריוטיות, הבזויה בעיניה, של הערוץ ועל תמיכתו הנלהבת במלחמה. הבוז לתקשורת הישראלית, בעיקר במלחמה, מופגן מעל דפי "הארץ" ללא הרף.
כדאי לכל הימננים שמכנים את ערוץ 12 "ערוץ התבהלה" ומטילים דופי בפטריוטיות שלו – לקרוא מה חושבים עליו תמונת הראי שלהם בשמאל הרדיקלי.
ערוץ 14 & "הארץ" בזים ל"ערוצי המיינסטרים", כיוון שאינם מתיישרים עם הרדיקליות והפנאטיות שלהם. חשוב שתהיה גם תקשורת רדיקלית שתאתגר את המיינסטרים, ובלבד שתהיה במקום המתאים לקיצונים – הקצה. מרכז הכובד צריך להיות המיינסטרים הציוני, הממלכתי, האחראי.
כך בתקשורת וחשוב יותר –בפוליטיקה.
* תפקיד האזרחים – לאורך כל תקופת הקורונה היה רוגל אלפר מהגרועים במכחישיה. הוא הציג קונספירציה שלפיה השלטון משתמש במגיפה כדי להשליט דיקטטורה טוטליטרית שבה השלטון מהנדס את חיי האזרחים ומחייב אותם לצייתנות.
הוא ממשיך לפמפם את הקונספירציה האנרכיסטית המטורללת הזאת גם בהקשר של המלחמה, מראשיתה בעקבות 7 באוקטובר וביתר שאת היום, ב"שאגת הארי". הוא מציג את נתניהו כראש התמנון שזרועותיו הן הממשלה, צה"ל ובעיקר פיקוד העורף והתקשורת הצייתנית ובראשה ערוץ 12. הנחיות פיקוד העורף והעברתן לציבור בידי התקשורת נועדו להנדס את האזרחים ולהשיל מהם את חירויותיהם. הוא מטיף לאזרחים להפר את הנחיות פיקוד העורף.
ציטוט של חצי משפט בפשקוויל היומי שלו בסדרה, יכול להציג אינטרס נסתר שלו. "... ותפקיד האזרחים לאפשר זאת תוך הקפדה על הוראות פיקוד העורף, שכן ריבוי נפגעים אזרחים ילחץ על הממשלה לחתור לסיום המערכה." כנראה שמכך הוא חושש – ממיעוט נפגעים ישראלים. המטרה שלו היא ריבוי נפגעים ישראלים, מוות והרס המוניים בתוך ישראל, כדי לעורר תסיסה שתגרום להפסקת המלחמה. לכן הוא מטיף לקוראיו לצפצף על הוראות פקה"ע. אם יפרו את ההוראות הם עשויים למלא את התפקיד שהוא מייעד להם – למות למען הפסקת המלחמה באויבי ישראל.
[אהוד: הסהרוריות שלך בקשר לנתניהו אמנם שונה אך גם דומה לסהרוריות של אלפר!]
* היועמ"שית להאג – מעלילי עלילות הדם על "פשעי מלחמה" ו"ג'נוסייד" בעזה, שבידם השנייה מתיימרים להיות מגיני מערכת המשפט – כדאי שידעו שהיועמ"שית השתתפה בכל ישיבות הקבינט, וכל החלטה וכל פעולה נעשו בגיבוי משפטי מלא שלה. והפצ"רית ישבה בכל ישיבות המטכ"ל, וכל ההחלטות המבצעיות נעשו בגיבוי משפטי שלה.
אם נתניהו צריך ללכת להאג, בהרב מיארה צריכה ללכת איתו. אין שום טעם ב"הגנה" שאתם כביכול מעניקים לה, כאשר אתם מאשימים אותה ב"פשעי מלחמה".
כדאי שיידעו זאת גם המוסתים הטוענים שמערכת המשפט כובלת את ידי צה"ל. היום כתב לי איזה רְפה-שכל שמערכת המשפט פותחת בחקירה נגד כל חייל שיורה. שקרן ודקלמן עלוב של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.
* בזכות המחאה הדתית לאומית – רוה"מ ושר האוצר מיצמצו ראשונים. הם הודיעו שהם מניחים בצד את חוק ההשתמטות. אני מציע להשאיר עין תורנית פקוחה, לראות שהם אינם מרדימים אותנו לקראת מחטף. אבל כרגע נראה שזה המצב. סיכול חוק ההשתמטות הממארת, חוק מושחת ואנטי ציוני, הוא בשורה חשובה לעם ישראל. זהו הישג של מאבק ארגוני המילואימניקים ונשות המילואים ובעיקר – של המחאה בציבור הדתי לאומי, שמאס בחילול השם של עריקה ממלחמת מצווה בשם ה..."תורה" כביכול, ודרש בתקיפות מנבחריו לא לתת ידם במעל.
אבל בינתיים ממשיכים להזרים עוד ועוד מיליארדים למשתמטים, גם בזמן מלחמה, על חשבון הצרכים האמיתיים של מדינת ישראל, בשעתה הקשה.
אני מקווה שתקום אחרי הבחירות ממשלה ציונית רחבה, ברית המשרתים, שתחוקק חוק שירות של כל האזרחים, ושתפסיק לממן את ההשתמטות מכיסם של המשרתים, משלמי המיסים.
* למוטט את ארגון הטרור – כל מי שמאמין, כמוני, בצורך בשליטה ישראלית ביו"ש, במתכונת של ריבונות מלאה או חלקית, על כל השטח או על חלקו, חייב להפנים ששלטון, לא כל שכן ריבונות, הוא קודם כל אחריות. וקודם כל אחריות על חייו ועל ביטחונו של כל מי שחי באותו שטח.
חובתה של ישראל להגן על חיי הפלשתינאים מפני כנופיות הפורעים, המחבלים היהודים. וחובתה לאכוף את החוק בשטח. וחובתה למוטט את ארגון הטרור ולפרוק אותו מנשקו. אחרת, אין לה זכות לשלוט בשטח. הביטוי המצמרר "מחבל יהודי" מזעזע. הזעזוע אינו מן השימוש בביטוי, אלא מקיומה של התופעה הנוראית הזאת.
מעשי הפרעות והרצח של המחבלים הרוצחים האלה הם רע מוחלט. אין שום תירוץ בעולם שיכול להצדיק אותו, ואין כל מטרה בעולם שיכולה להכשיר אותו. כיוון שאני נגד עונש מוות, איני מציע להוציא להורג את הרוצחים, אלא לשפוט אותם למאסר עולם. אבל בכל מקרה – יש לשפוט אותם בדיוק כמו ששופטים מחבלים ערבים, ואם יתקבל החוק הפופוליסטי של עונש מוות למחבלים, יש להשית אותו גם על מחבלים יהודים.
הטרור אינו מסתפק בערבים. הם עושים מעשי לינץ' ב"שמאלנים" יהודים, כולל בקשישות וקשישים. והם לוחמים בצה"ל. מי שלוחם בצה"ל הוא אוייב – אוייב של מדינת ישראל, אוייב של העם היהודי. נוער הזוועות הוא אוייב העם היהודי.
אך איננו זקוקים לפגיעה שלהם ביהודים ובמלחמה שלהם בצה"ל כדי להוקיע אותם על עיקר פעילותם – טרור ופרעות נגד ערבים.
ובנוסף לכך, הם גורמים נזק כבד למדינת ישראל, לעם היהודי ובעיקר להתיישבות ביהודה ושומרון, ועוד יותר מכך להתיישבות בחוות. הם מבאישים את ריחו של העם היהודי, של המדינה ושל ההתיישבות.
דווקא כיוון שמדובר בקבוצה קטנה, אין ספק שמדינת ישראל יכולה למגר ולמוטט אותם. למה זה לא קורה? בשל חוסר רצון בממשלה.
איני חושד חלילה בנתניהו שאין הוא רוצה למוטט את טרור היהודים (איני משתמש במילה "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור), אלא שאשכיו אחוזים בידיו של הדוצ'ה של המחבלים, ראש הכנופייה בן גביר, האיש החזק בממשלה. אני גם משוכנע בכל לבי שישראל כ"ץ היה שמח למגר את ארגון הטרור. אבל לפני שהוא שר הביטחון הוא פריימריסט, והוא מתחנף לאספסוף הכהניסטי שהתפקד לליכוד ומטיל חתתו על המתמודדים בפריימריז. החלטתו הראשונה כפריימריסט הביטחון הייה ביטול המעצר המנהלי למחבלים יהודים, למרות שזהו צעד הכרחי במלחמה בטרור.
וכך הממשלה אינה פועלת למיגור התופעה הנוראה הזאת, ולכן היא שותפה לפשע.
* התנקשות בשלטון – ראש עיר הוא חלק מהמערכת השלטונית במדינה. השלטון המקומי מקבל את סמכויותיו מן השלטון המרכזי. התנקשות בחייו של ראש עיר, היא התנקשות בשלטון.
מי שהתנקשו בחייו של ראש עיריית עראבה אחמד נאסר ופצעו אותו, העבירו מסר שאנחנו, ארגוני הפשיעה, הננו השלטון האמיתי במגזר. זה מחדל וכישלון חמור של המדינה, שאיבדה את המשילות בחברה הערבית (ולא רק בה).
לא היו ימים טובים לענף הפשע המשגשג בישראל מאז מינויו של פושע לעמוד בראש מערכת אכיפת החוק בישראל. ומי שמינה אותו ומסרב לפטר אותו – הוא האחראי.
* דילמת בן גביר – העתירות לבג"ץ בתביעה להורות לראש הממשלה לפטר את השר בן גביר, ראש הכנופייה, מעמידות את בית המשפט בפני דילמה קשה. מלכוד 2026.
מצד אחד, אין בחוק סמכות מובנית לבית המשפט להורות על פיטור שר שלא הוגש נגדו כתב אישום. צעד אקטיביסטי תקדימי כזה בעייתי מאוד. מצד שני, יש לקונה בחוק. אין בחוק התייחסות למצב של שר המנהל את משרדו ואת תחום אחריות באופן בלתי חוקי, תוך צפצוף בוטה על החוק והתנהגות כמי שהחוק אינו מהווה פונקציה עבורו, אפילו לא המלצה. הלקונה הזאת נובעת מכך, שהמחוקק לא צפה בדמיונו הפרוע ביותר מצב כזה. הנחת היסוד היא שמי שנשבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, מחויב לכך, ויש יועץ משפטי לממשלה שעימו השר יכול לברר אם צעד שהוא עושה חוקי, ואין השר פועל בניגוד לחוות דעתו.
הדילמה הקשה הזו, קשה שבעתיים לעת הזאת. כאשר אנו נמצאים בעיצומו של משבר חוקתי חסר תקדים, צעד כזה עלול לשפוך מכלי שמן לבערה. מצד שני, כאשר הממשלה, או לפחות חלק משריה, משתוללים ומתפרעים, מצפצפים על החוק, ישיבה על הגדר תחזק את האנרכיה.
סכנה נוספת, שאולי אינה מעניינו של בית המשפט, אבל בוודאי של החברה הישראלית, היא שפסק דין המחייב את פיטורי בן גביר עלול לחזק אותו באופן משמעותי בבחירות.
זו דילמה קשה ואיני מקנא בחבר השופטים. מצד אחד, אין הם יכולים לפסוק פסיקה שמשמעותה תהיה – לית דין ולית דיין, כל שר עומד מעל החוק ועושה כטוב בעיניו. מצד שני, פסיקה הפוכה עלולה לגרום לנזק בל ישוער.
אולי הפתרון הוא דחיינות. לדחות את הדיון בחודשיים, ואח"כ לקבוע עוד דיון לעוד חודשיים וכך להגיע לבחירות, וייתכן שתוצאות הבחירות תייתרנה את העתירה.
מי שהמיט עלינו ועל עצמו את הצרה הזאת היה בג"ץ בהחלטה האקטיביסטית ביותר בתולדותיו, לתת לראש הכנופייה להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד, שהסעיף המדובר בו נתמך ב-119 ח"כים. החוק נועד לא לאפשר לכהניסטים להתמודד לכנסת. אבל השופטים האקטיביסטים הרשו לעצמם לומר שחופש הביטוי עומד מעל חוק יסוד, כאילו שחופש הביטוי הוא הפקרות הביטוי. ומשפתחו בפניו את הדלת, קשה מאוד להיפטר מן הספחת.
* מראית עין – מבלי להיכנס לשאלה האם מבחינה עניינית יש ניגוד עניינים כלשהו בין היועמ"שית לפרשת הפצ"רית (למיטב הכרתי, מבחינה עניינית אין שום ניגוד עניינים), מבחינה ציבורית ומבחינת מראית העין, ומבחינת אמון הציבור, החלטת היועמ"שית של משרד המשפטים להעביר את תוצאות החקירה לטיפול הפרקליטות ולא היועמ"שית, היא החלטה חכמה, ולכן היא ההחלטה הנכונה. אני מקווה מאוד שבהרב מיארה תקבל את הדין ולא תתנגח בבג"ץ עם חוות הדעת ואני מקווה שבג"ץ יאמץ אותה.
* צפירות עולות ויורדות – האזעקות הראשונות שלי היו במלחמת ששת הימים. הייתי אז בן 4.5. ובחלוף 5.5 שנים - מלחמת יום הכיפורים.
האזעקה היתה ממושכת יותר משל ימינו, כחצי דקה – צפירה עולה יורדת.
ישבנו במקלט עד צפירת הרגעה. ההבדל בין האזעקה להרגעה, היה הצפירה העולה ויורדת באזעקה, לעומת הצפירה בטון קבוע בהרגעה.
מדי פעם נערך ניסוי צופרים. בהודעה המקדימה בחדשות על ניסוי כזה נאמר: "במקרה של אזעקת אמת תשמענה צפירות עולות ויורדות."
* להנאת הגולשים – כשאני צופה מחלון ביתי או מהשטח על החרמון, התמונה הנגלית לעיניי היא כזאת: אין כמעט שלג בכתף החרמון. לעומת זאת, יש הרבה שלג בכתר החרמון. כאשר יהיה לנו שם אתר גלישה, הוא יוכל לפעול הרבה הרבה יותר מהאתר הקיים, להנאת הגולשים והמבקרים.
* ביד הלשון: נטורי קרתא – מה הקשר ביני לבין נטורי קרתא?
?!?!
איזה קשר יכול להיות ביני, ציוני עד שורשי שערותיי, ולארגון האנטי ציוני הרדיקלי, שכל קיומו הוא אך ורק להילחם בציונות ובמדינת ישראל?
נטורי קרתא, הם שומרי העיר בארמית.
מתוך מאמרו של ההיסטוריון וחוקר א"י פרופ' זאב ספראי "שורשי הקהילה היהודית בתקופת המשנה," בסעיף העוסק בביטחון: "...רוב העיירות הכפריות בארץ לא היו מוקפות חומה... המיליציה המקומית היתה מורכבת משלושה גופים: שומרי יום, שומרי לילה, יחידת כוננות אשר איישה מגדלים ומתקני שמירה בשטח החקלאי וביישוב עצמו. יש להניח שבתקופות מתיחות אוישו מתקנים אשר בדרך כלל היו ריקים מאדם. שומרי העיר ('נטורי קרתא' או ה'סנטר') נמנו עם דלת העם, ושירות השמירה נחשב שירות כלכלי רגיל, כמו כל שירות אחר שהופעל בעיר."
ובכן, גם בכפרים היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה היו כיתות כוננות, והן נקראו "נטורי קרתא" = שומרי העיר. וגם אני, היום, חבר בכיתת הכוננות של אורטל, כלומר, גם אני נוטר קרתא.
אז איך הארגון האנטי ציוני הזה הגיע דווקא לשם הזה?
בתלמוד הירושלמי, מסכת חגיגה, מופיע המדרש הבא (במקור בארמית): רבי יהודה נשיאה שלח את ר' חייא ואת ר' אסי ואת ר' אמי לעבור בעיירות שבארץ ישראל, לתקן להם מורים למקרא ולמשנה.
נכנסו למקום אחד ולא מצאו, לא מורה למקרא ולא מורה למשנה.
אמרו להם: הביאו לנו שומרי העיר [אייתון לן נטורי קרתא].
הביאו להם שומרי שערי העיר [אייתון לון סנטורי קרתא].
אמרו להם: אלו הם שומרי העיר?! אלו אינם אלא מחריבי העיר [אמרון לון: אילין אינון נטורי קרתא?! לית אילין אלא חרובי קרתא].
אמרו להם: ומי הם שומרי העיר?
אמר להם: מלמדי מקרא ומשנה."
כלומר, הם מתיימרים להיות שומרי העיר, המלמדים מקרא ומשנה. במאמרו של ספראי אנו לומדים על קהילה הכוללת הכול – חיי כלכלה, מסחר, שירותים קהילתיים, רווחה, חינוך חובה וביטחון וכל מה שדרוש לבני אדם. בקיצור, חברה נורמלית. כל כך רחוק מהפיקציה החרדית של "חברת לומדים", שלא היתה קיימת יום אחד ללא הציונים השומרים על המדינה, שהם נטורי קרתא האמיתיים, במובן המקורי של המושג. ובקהילה הנורמלית הזאת נוצר בסיס ארון הספרים היהודי, שנועד לתת תשובות לאנשים נורמליים ולקהילה נורמלית.
על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 11.3.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר