על "כתבים נבחרים"

מאת יון לוקא קארג'יאלה

בתרגום: מרדכי אמיתי,

א. מייטוס, א.ב. יפה, י. רבי, א. שלונסקי

ספריית פועלים 1955, 253 עמ'

דרכו של הומור להתיישן, ולא להיות רלוונטי לאורך שנים. לכן ממש התפלאתי שקריאה בהומורסקות של קאראג'יאלה, סופר ומחזאי רומני שפעל בסוף המאה ה-19, גרמו לי קורת רוח, ואף לפרצי צחוק. ב"כתבים נבחרים" של קאראג'יאלה אנו מוצאים מחזה בשם "המכתב האבוד" ועוד 22 הומורסקות ורשימות ביקורת, והנה, על 9 מתוך ההומורסקות והרשימות כתוב בתוכן העניינים שתרגם אברהם שלונסקי, והרי קשה להעלות על הדעת כי שלונסקי ידע רומנית. פניתי לחוקרת ידועה, מומחית מספר אחת לשלונסקי, והיא סבורה ששלונסקי תרגם, כנראה, את קאראג'יאלה מרוסית.

אתרכז עתה במחזה שבפתח הספר "כתבים נבחרים" – "המכתב האבוד", בו ההומור נובע, כמו בקומדיות הצרפתיות ממולייר ואילך, מאי הבנות בין הגיבורים, המובילות לתסבוכת, שנפתרת לבסוף בדרך לא צפויה. הגיבורים העיקריים במחזה זה הם טיפאסקו הפרפקט (מושל מחוז), פריסטנדה, מפקד משטרת המחוז, טראחאנאקה, יושב ראש ועדת הבחירות לפרלמנט, זויה אשתו, קאצאבנקו, עורך עיתון הרכילויות "שאגת הקרפטים".

לפרפקט טיפאסקו יש רומן נסתר עם זויה, אשתו של טראחאנאקה, המשוכנע שאשתו נאמנה. טיפאסקו מעביר בסתר מכתב אהבה לזויה באשר למפגשם הבא. היא מאבדת אותו (מוציאה מטפחת מהתיק, והמכתב עף אל הכביש). אזרח שתיין מוצא את המכתב. קאצאבנקו, שעיתונו מושתת על רכילויות, מזמין את האזרח השתיין לכמה כוסות שיכר, וכשהוא שיכור כלוט, הוא גוזל ממנו את המכתב. הוא מודיע לנוגעים בדבר שהמכתב נמצא בידו, ושהוא מתכוון לפרסמו בעיתון. בעלה של זויה, המשוכנע בנאמנותה, סבור שקאצאבנקו זייף את כתב ידו של הפרפקט – עובדה: יש ראיה שקאצאבנקו זייף שטר של 5000 ליי (המטבע הרומני). זויה חשה אבודה – אם המכתב יפורסם בעיתון, כפי שמאיים קאצאבאנקו - אין טעם לחייה. קאצאבנקו מודיע שיימנע מפרסום אם הפרפקט יתמוך בו בבחירות לציר בפרלמנט. הפרפקט מבקש לשכנע את קאצאבנקו לוותר על המכתב בכל מיני פיתויים. כשקאצאבנקו מתעקש על ציר בפרלמנט, הפרפקט מאבד עשתונות, וכמעט הורג אותו במכות. הוא אף דורש ממפקד המשטרה, איש מושחת המעגל פינות, לאסור את קאצאבנקו. זויה מתחלחלת מההחלטה הטיפשית של הפרפקט, ומעמידה אולטימטום: אם אתה אוהב אותי, תמוך בקאצאבנקו לציר. היא פוקדת על מפקד המשטרה לשחרר את קאצאבנקו מהמעצר.

למרות עוגמת הנפש לבחור נוכל כציר המפלגה לפרלמנט, הפרפקט מתרצה, ומקיימים אסיפה שבה אמור קאצאבנקו להיבחר. האסיפה מתוארת כפארסה, בה הנואמים מתהדרים במילים יפות כמו "פרוגרס", "פרינציפים", "קדמה", אבל הנאומים נבובים לחלוטין. תוך כדי האסיפה מגיע מברק מאת השר המחייב את האסיפה לבחור באגממנון טאנאנאקה, איש עילג, חסר תבונה, שכל זכותו על המשרה הרמה היא שאבות אבותיו היו צירים בפרלמנט משנת 1848. בעקבות ההודעה המפתיעה הזאת מתחוללת תגרה בין באי האסיפה, שבה האזרח השתיין מוצא את המגבעת של קאצאבנקו, שבבטנה שלה חבוי המכתב. זויה, שאינה מודעת לתמורות בעלילה, מציעה לקאצאבנקו עסקה: היא תחזיר לו את השטר המזויף כנגד המכתב, אבל קאצאבנקו מודיע לה שהמכתב אבד בקטטה. זויה שוב אומללה, עד שמגיע השתיין ומודיע שמצא את המכתב, וכיוון שהוא מיועד לזויה, הוא נותן אותו לה. הסוף, כמובן, טוב, וההומור נובע בעיקר מהפער שבין המצב המתואר כחסר תקווה, ובין הרפליקות המטומטמות מפיהם של עסקני פוליטיקה נבובים.

כאמור, בהמשך הספר מופיעות 22 הומורסקות ורשימות, אביא דוגמאות אחדות כדי להפגיש את הקורא עם נושאי הסאטירה של קאראג'יאלה: במספר רשימות יש ביקורת על אישיותו של הרומני – הוא לאומן קיצוני, שדעותיו הפוליטיות משתנות לפי רוח התקופה. אהבתו לעמו מחייבת שנאת הנוכרי, וטאבו מוחלט על קשר כלשהו כלפי מי שאיננו "רומני טהור". מטרת המלומד הרומני היא להקים מצבה לעצמו ולמחקרו עוד בחיים. הרומנייה מתהדרת בדיבור צרפתי, ורק עם המשרתים היא מדברת ברומנית, מודיעה לכול על פגישותיה עם נסיכה פלונית. חותרת לבעל מיניסטר, ולמזכיר השר כמאהב. אם היא מתחבקת ומתנשקת עם אישה אחרת, תהיו בטוחים שהיא לא סובלת אותה ("הרומני", הרומנייה", "המלומד הרומני", "הרומנים הטהורים").

בויאר רומני (בעל אחוזה, רוזן) חוכר איכרים לעבודה בשכר רעב, וכשהם מבקשים העלאה במשכורת, הם זוכים למלקות. תלונה לרשות אינה מועילה, כי שם מסתבר לוו כסף מהבויאר, ומוטב להם לשמור עמו על יחסים טובים.

נושא אחר שקאראג'יאלה מתרכז בו הוא הפינוק המוגזם של הילדים אצל משפחות "בני טובים". בהומורסקה "האדון גויה" מתואר איך אימא, דודה וסבתא רוצות לעשות נחת רוח לגויה הקטן, ולהביא אותו בחג לבוקרשט. כיוון שהרכבת מתמהמהת, גויה דורש שהרכבת תופיע בתחנה תיכף מיד! ברכבת מזהירים את גויה שלא להוציא את הראש מהחלון, בתמורה הוא מוציא לשון, אבל כובעו עף ברוח, ועמו הכרטיס שהיה טמון בבטנת הכובע. אימא צריכה לשלם על כרטיס נוסף פלוס קנס, ומזכה את הילד בנשיקה. בהמשך הוא נכלא בנוחיות, מושך בבלם החירום, והרכבת נבלמת בחריקה ובאזעקת אימים. בסיפור אחר "הביקור" הדובר מוזמן אצל מאריה פופסקו, אישה עשירה שלבעלה אחוזה גדולה. הבן שלה יונל (שם חיבה לשם יון), לבוש בבגדי מאיור (רב-סרן) בחיל הפרשים, מרעיש עולמות בתוף ובחצוצרה. כשמסבירים לו שמאיור איננו נושא תוף וחצוצרה, אלא חיילים פשוטים, הוא מתחיל "להילחם" בחרב, וכמעט פוגע בעין של אימו. הוא מבקש להפיל את הפרימוס שהמשרתת מכינה קפה לאורח, וכשהיא נכנסת לחדר האורחים, הוא מתנפל עליה בחרב. הוא מבקש מהאורח להדליק לו סיגריה, והאם מתמוגגת מנחת. בהמשך הוא נחנק מהעשן ומתעלף. כשהוא מתאושש, הוא פוגע בכדור בנברשת, ומפיל את ספל הקפה של האורח על מכנסיו. יונל לוקח את צנצנת המרקחת, הכיבוד לאורח, ובהמשך מסתבר שהוא רוקן אותה בערדליים של האורח שחיכו ליד הכניסה.

לא רק את הילדים המטרוניות הרומניות מפנקות, אלא גם את כלבי השעשועים. הדובר נקלע בנסיעה ברכבת בתא של מטרונית אחת המחזיקה בסלסלה כלבלב יפיפה, אבל רגזן, הנובח על הדובר, ועל כל מי שמתקרב לתא. הדובר מבקש להתקרב לכלבלב בממתקים, והמטרונית מתפעלת, וקובעת שהוא בוודאי איש טוב, כי לכלבים יש חוש לאופיו של האדם. כאן מעיר הדובר שיסלחו לו האדס וצרברוס, כלבו הנאמן – אין לכלבים חוש כזה, כי הכלבלב בוביקו לא חש איזה אסון מכין לו "האיש הטוב".("בוביקו").

נושא נוסף לסאטירה של קאראג'יאלה הוא ההירתמות של הורים וקרובים להשתדל אצל המורים שישנו את הציונים של "בני הטובים" מ"נכשל" ל"עובר". למטרה הזאת מתגייסת כל "הארמדה" של העילית ("תעודת בגרות", "שרשרת החולשות").

הדובר מתפעל מחברו יאנקו המתגלה כפילוסוף סטואי, שאינו מתרגש מזה שחוזה השכירות שלו פג, וגם שהתפטר מהעבודה בשל מנהל מעצבן, שבכספו האחרון הוא מזמין את הדובר לכוסות ורמוט ושמפניה. סוד שלוותו של יאנקו, אל מול הסיבות הרבות למצוקה, נובע מהחסכונות "הקטנים" של רעייתו – הם עדיין בבית היין, ואשתו מבשרת כי שכרה דירה בת ארבעה חדרים, אמבטיה, חדר משרתים, מרתף יינות, חצר, גינה – כל זה ב-2400 ליי – פי שישה ממשכורתו הקודמת של יאנקו - וכל זה מחסכונותיה הקטנים של אשתו ("חסכונות קטנים").

כיוון שיוצרים בעלי שם עולם מתגלים כאנטישמים (שייקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי, אמינסקו, המשורר הלאומי של רומניה), ומאחר שהאנטישמיות הרומנית התגלתה בכל מוראותיה במלחמת העולם השנייה (פוגרומים, טרנסניסטריה), ברור שחיפשתי את עקבות המחלה העולמית הזאת אצל קאראג'יאלה – ובכן ב"כתבים נבחרים" מוזכרים היהודים רק פעם אחת: באסיפת הבחירות, שהדוברים מרבים להג מטופש, מודיע קאצאבנקו בפאתוס: "כל פושטי הרגל הם יהודים, אנו רוצים פושטי רגל שלנו!" – זה הכול. לא קראתי את כל כתביו של קאראג'יאלה, אבל אני מתרשם מההערה המטופשת שהסופר שם בפיו של קאצאבנקו, שבוודאי גם בשאר יצירתו אין סממנים לאנטישמיות. וכן ראינו כיצד קאראג'יאלה לועג ללאומנות של "הרומנים הטהורים", אולי משום שהוא עצמו ממוצא יווני.