* קול מתיישבי הספר – לאורך כל ימי המלחמה, השכים פושקו, חבר קיבוץ משגב עם, מדי יום לעבודתו במטע האבוקדו. לכתבים הרבים שעימם הרבה לשוחח כדובר הקיבוץ, הוא הסביר שעצי האבוקדו אינם יודעים שיש מלחמה ויש לטפל בהם.

למה זה יחרוש בלילה

ואותי לא יישן?

אדמתנו, בני, אין פנאי לה,

נומה בן, נומה בן.

יחיאל מוהר, "שיר ערש נגבי".

פושקו נפל בבוקר יום ראשון על משמרתו.

הוא היה קול מתיישבי הספר.

הוא היה קול ה"צומוד", הדבקות באדמת המולדת.

יהי זכרו ברוך!

* טעות שאסור שתקרה – ירי דו-צדדי, ירי כוחותינו על כוחותינו, הוא חלק בלתי נפרד מכל מלחמה.

זה כואב מאוד, זה קשה מאוד, אך זו המציאות.

הדבר נובע מערפל הקרב ומאי הוודאות המאפיינת את המלחמה. יש במלחמה מרכיב משמעותי של כאוס, ובה קורות תאונות כאלה.

אבל ירי כוחותינו על משגב עם, שבו פגעו 4-5 פגזים בקיבוץ, ושפושקו מוסקוביץ' איבד בו את חייו, אינו שייך לקטגוריה הזאת. ירי של כוח נייח על יישוב ישראלי, זו טעות שאסור שתקרה. שום הסבר לא יהווה הצדקה לאסון הזה.

* מי ימצמץ ראשון – ההישגים של צה"ל וצבא ארה"ב כבירים. המשטר האיראני, על זרועותיו, הולך ונשחק. אך חוששני, שמי שהתעייף, נשחק ומיצמץ ראשון, הוא דווקא הנשיא טראמפ.

הלוואי שאתבדה, או שיחוזק לב פרעה והאיראנים יתעקשו לא לתת לו קצה חוט.

המדיניות היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים (ולהיפך, ולהיפך, בסדר, אין צורך לתקן אותי). אם המו"מ ימנף את ההישגים הצבאיים להכנעת המשטר האיראני בלי המשך המלחמה, ההרג וההרס, הוא מבורך. אם הוא יציל את המשטר האיראני, זו תהיה בכייה לדורות.

רק הסכם של הוצאת כל האורניום המועשר והעברתו לארה"ב או לישראל, הפסקה מוחלטת של מיזם הגרעין (בלי קריצת עין של "גרעין לצרכי שלום") פירוק כל מיזם הטילים הבליסטיים, עצירה מוחלטת של כל תמיכה בארגוני הטרור – הפרוקסי של איראן, ומשטר פיקוח אמריקאי אפקטיבי של ארה"ב, שיבטיח את מילוי כל התנאים הללו, בלי להתפשר על אף אחד מהם, יהיה ניצחון מדיני, ומינוף מוצלח של הניצחון הצבאי. כל הסכם אחר, הוא הענקת ניצחון במלחמה למי שהפסידו בקרב.

איני יודע כמה זמן יימשך המו"מ. מה שבטוח, הוא שיש להגביר ולהעצים את הכתישה של המשטר, של משמרות המהפכה ושל הצבא האיראני, הן כדי להשיג תנאי כניעה והן כדי להחלישו ולערערו, באופן שיאפשר התקוממות עממית שתפיל את המשטר.

* המתכון ל-7 באוקטובר גרעיני – מי שלא למדו את לקח 7 באוקטובר וסבורים שהמדיניות הנכונה כלפי איראן היא שב ואל תעשה (ומתגעגעים להסכם מינכן בין חמינאי לאובמה, ותוקפים את ביטולו), מציגים את המתכון ל-7 באוקטובר גרעיני.

* חבל – תאגיד השידור האיראני מחק את אזהרת הפינוי למשרדי "אל ג'זירה" בדוחא: "מתנצלים ומכחישים".

חבל.

* אירופה דבקה במורשת צ'מברליין.

* הקו הקדוש – האם יש מקומות קדושים, שראוי להקריב למענם חיי אדם?

הראשונים שיסלדו מעצם הרעיון, הם הראשונים לקדש את הקו הכחול, הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. גבול קדוש. אסור לפגוע בו, לשנות אותו, לזוז ממנו, יעלה כמה שיעלה, במחיר חיי ישראלים.

אחרי מלחמת ששת הימים עמוס עוז עורר סערה, כאשר אמר שכל הכותל המערבי לא שווה שערה אחת מראשו של חייל ישראלי אחד. אלה שאמירות כאלו משלהבות אותם, רואים בקו הכחול את קודש הקודשים.

זהו קו שרירותי, ששורטט בידי שני קצינים של מעצמות קולוניאליסטיות, ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי, על פי האינטרסים הקולוניאליים שלהם נכון לאותו רגע, והוכר ב-1923 כגבול הבינלאומי. הגבולות הבינלאומיים חילקו את המזה"ת למדינות מלאכותיות, ללא כל היגיון גיאוגרפי, טופוגרפי ודמוגרפי, והן קרסו ב"אביב הערבי". איזו קדושה יש לגבול הזה, שאנחנו דבקים בו, למרות שהוא גבול של תוקפנות חוזרת ונשנית נגדנו?

הגבול הזה הוא בעייתי מאוד מבחינתנו, כי יישובי הספר שלנו נמצאים בנחיתות ומאוימים מצפון. מדוע עלינו להתייחס בכזו קדושה, לגבול שיש בו איום כזה? לגבול שממנו אמורה היתה לצאת לפועל תוכנית חיזבאללה לכיבוש הגליל, שאילו בוצעה, הייתה עלולה להיות חמורה הרבה יותר מטבח 7 באוקטובר?

במבצע "חירם" במלחמת השחרור הגענו עד לליטני ונסוגונו. במבצע ליטני, 1978, לאחר עשור של פיגועי טרור מחרידים, הגענו שוב לליטני, ונסוגונו. במלחמת שלום הגליל כבשנו שטחים נרחבים מלבנון וב-1985 התייצבנו ברצועת הביטחון. בשנת 2000 שוב נסוגונו לקו הכחול. ושוב הותקפנו ושוב התקדמנו במלחמת לבנון השנייה ושוב נסוגונו לגבול הבינלאומי.

אין סיבה שבעולם שנייחס לגבול הזה קדושה, עד כדי כך שנסכים לחטוף שוב ושוב מתקפות טרור ממנו, ובטח שאין סיבה שנסתכן ב-7 באוקטובר צפוני. הם תקפו אותנו שוב ושוב, נסוגונו שוב ושוב, ושוב הותקפנו. הגיעה השעה לגבות מהם מחיר באדמה.

יש להקים רצועת ביטחון, שמעתי שהיום קוראים לזה מרחב אבטחה, שיהיה מרחב אבטחה, עד לליטני. וכשייחתם חוזה שלום עם לבנון, ייקבע גבול הקבע, שלא יהיה הקו הכחול.

* גדעון לוי מזהיר את האופוזיציה – במשך שנים גדעון לוי, המטיף האוטו-אנטישמי הפנאט, התומך הנלהב באויבי ישראל ובטרור, העריץ את נתניהו ולא הפסיק לשבחו. היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהאוייב הגדול ביותר של לוי, הגורם השנוא עליו ביותר, הוא השמאל הישראלי. הרי הוא הנהיג את הציונות כאשר הקימה את המדינה השנואה עליו (שהקמתה וקיומה היא "נכבה" = שואה בעיניו). וכיוון שנתניהו הוא הנמסיס של השמאל הישראלי, הרי שאויבו של אויבי וכו'. הסיבה השנייה היא התלהבות ממדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו. גדעון לוי העלה על נס את האחריות הביטחונית של נתניהו, שבניגוד ליריביו אינו שש לקרב.

7 באוקטובר היה התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו ושל המעריץ שלו. אולם למחרת 7 באוקטובר נתניהו הורה לצה"ל לראשונה לצאת למלחמה למיגור חמאס, ומרגע זה נתניהו הפך לאוייב הגדול של לוי, אפילו יותר מהשמאל הישראלי.

ביום ראשון פרסם לוי פשקוויל נגד האופוזיציה על תמיכתה הנלהבת במלחמה באיראן. את המלחמה להסרת האיום הגדול ביותר על ישראל, מגדיר לוי – תוקפנות מטורפת והוא מגנה בתוקף את תמיכת האופוזיציה ("כל האהוד ברקים, גדי איזנקוטים, יאיר לפידים, יאיר גולנים והנפתלי בנטים") בה. ומה הטיעון המרכזי שלו? מי שתומך במלחמה באיראן בעצם תומך בנתניהו. כנראה שהוא מבין שטיעוניו החולניים בעד איראן – והוא תומך בעליל באיראן במלחמה הזאת, כפי שהוא תומך תמיד באויבי ישראל בכל מלחמה – לא כל כך משכנעים את השמאל הציוני. מה שנשאר לו הוא להזהיר אותם שתמיכה במלחמה היא תמיכה בשנוא נפשם, ומושא הערצתו עד 8 באוקטובר, ואז אולי הם יזכרו שהתפקיד של האופוזיציה הוא להיות אופוזיציה למדינה.

* בני אדם או אלקטורט – מה יש לרוגל אלפר לומר אחרי נפילת הטיל האיראני בדימונה, שגרם להרס רב ולעשרות פצועים?

שבדימונה יש אלקטורט פשיסטי.

* תמצית הביביזם – השופר הנחות של נתניהו, ינון מגל, העלה תצלום עם תמונת נתניהו בגן הילדים שחרב, וכתב: "הנס בדימונה: הכול חרב, רק ביבי נשאר."

זאת תמצית הביביזם הפגאני – גם אם הכול ייחרב, מה שחשוב הוא שביבי יישאר.

* הגולם קם על יוצרו – הפיד הימנני הרדיקלי מתוסכל וזועם. נתניהו מינה לתפקיד נציב שירות המדינה איש מקצוע, רחמנא לצלן, דורון כהן, ולא פוליטרוק מהפכה אנרכיסט.

הם תוקפים את נתניהו, שאינו מספיק ביביסט בעבורם.

* בכיר בליכוד מוקף בפושעים – כשנתניהו רצה להיפרע מדוד לוי, מולו התמודד על הנהגת הליכוד (1993) והעליל עליו את פרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים".

במי מוקף הבכיר בליכוד ביבי נתניהו? אחד גזען, אחד חשוד באונס, 2 עבדו אצל האוייב הקטארי בזמן מלחמה.

* למי קראתם שופר – חשיפת ההקלטות של זיו אגמון מפריכה את הטענה שעמית סגל הוא שופר של נתניהו, כביכול.

הטענה הזאת היא של מי שאינם מסוגלים להודות בכך שאחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בארץ הוא בצד הפוליטי האחר. במקום להתמודד, הם מכנים אותו "שופר".

* היורד – היורד יאיר נתניהו בנאום בהונגריה: "הונגריה היא כמעט כמו הבית השני שלי."

הבית הראשון שלו הוא במיאמי.

* אותה שקית זבל – הישראלים הבוגדים שרצו לבית הדין בהאג בדרישה להטיל סנקציות על ישראל, ומשה איליה כהן ותומכיו, שרצים לטראמפ בדרישה שיטיל עיצומים על מערכת המשפט והחוק של מדינת ישראל, קורצו מאותה שקית זבל. בוגדים נחותים ועלובי נפש.

[אהוד: אתה חצוף! בוש והיכלם ספק אם אתה מגיע לקרסוליו של פרופסור משה כהן איליה!]

* הדיפסטייט של זקני ציון – טאקר קארלסון, אחת הדמויות המשפיעות ביותר בארה"ב, ממובילי הימין הפופוליסטי הטראמפיסטי במפלגה הרפובליקאית ומי שרבים רואים בו את הנשיא בבוקר שאחרי טראמפ, הוא הדמות הבולטת במגמה הרסנית, של ימין בדלני אנטישמי, מהסוג של הימין הבדלני שנאבק נגד המלחמה בהיטלר במלחמת העולם השנייה.

אנשים אלה, שקארלסון הוא הבולט שבהם, יוצאים בחריפות נגד המלחמה באיראן, ומציגים אותה כמנוגדת לאינטרס האמריקאי, ונועדה לשרת את האינטרס הישראלי, וארה"ב יצאה אליה בשל שליטת ישראל והלובי היהודי בארה"ב. לטענתם, מי שבאמת מושך בחוטים ומפעיל את ארה"ב זו ישראל ואייפא"ק, ההון היהודי, וכל עוד הם שולטים, אמריקה לא תהיה גדולה שוב.

הזרם הזה שיכלל את הקונספירציה המטורללת על הדיפ-סטייט השולט בארה"ב, שהוא ליבת הימין הפופוליסטי, שאנשי הימין הפופוליסטי בישראל העתיקו אותו, וכעת הם טוענים שהדיפ-סטייט האמתי הוא היהודים וישראל.

זה לא חדש. אנו מכירים את הקונספירציה מאז ימי הפרוטוקולים של זקני ציון.

הברית בין ישראל לארה"ב מאותגרת כעת בידי שני גורמים קיצוניים – הפלג ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית והפלג הבדלני במפלגה הרפובליקאית. שני הפלגים הללו, האחד שמאל קיצוני והשני ימין קיצוני, קרובים זה לזה לאין ערוך יותר מאשר כל אחד מהם לזרם המסורתי, המיינסטרימי במפלגתם. זו סכנה חמורה לישראל וליהדות ארה"ב.

* זרזיר אצל עורב – למה הלך איש השמאל הרדיקלי אברום בורג אצל איש הימין הרדיקלי טאקר קארלסון?

שהוא מינו.

שני אנטישמים בזויים.

בורג הוא הגרוע בין השניים, כי אין אנטישמיות נחותה יותר מאוטו-אנטישמיות.

* בשם הקורא הנאמן - מאז ומתמיד כתבתי ללא מורא דברי ביקורת קשים וחריפים גם על בעלי שררה, גם על אנשים שהייתי כפוף להם, ולא אחת שילמתי על כך מחיר אישי. ולפתע אני קורא דברי בלע עלובי נפש ובזויים מאיזה נעמן כהן אחד, שלפיו בדיתי את המכתב של הקורא הנאמן, או הסתתרתי מאחורי מישהו לכתיבת משהו. זו דיבה של איש עז מצח.

לא כתבתי את המכתב, ואין זה ממנהגי לחוות דעה על במה שבה אני כותב ולא על הכותבים האחרים (אולי זולת גיחוך על אובססיית השמות הילדותית של נעמן כהן). אבל ראיתי לנכון להיענות לבקשת הקורא הנאמן שאפרסם את דבריו.

אני מקבל לא אחת תגובות מן הסוג שפירסמתי, אבל הפעם באופן חריג הכותב ביקש ממני לפרסם את דבריו, אך בעילום שם. למה בעילום שם? אולי התגובה הארסית והנתעבת של נעמן כהן (אגב, אולי אין דבר כזה נעמן כהן וזהו שם עט של מישהו?) מסבירה מדוע אנשים מעדיפים לא להיחשף.

הנה, תגובה שקיבלתי והכותב ביקשה לפרסמה בשמו:

"כמה שמחתי לקרוא את דברי הקורא הנאמן. אני מצטרף לכל מלה ואתה רשאי לפרסם את תגובתי עם שמי המלא.

אתה הסיבה הראשית שאני ממשיך לקרוא את העיתון האינטרנטי פעמיים בשבוע.

רפאל הלברשטדט."

* זומים או בומים – מה יותר מבאס – זומים או בומים?

* ביד הלשון: נווה אטי"ב – נווה אטי"ב הוא מושב במעלות (למה מורדות?) החרמון, השייך לתנועת האיחוד החקלאי. מייסדי היישוב הם בעלי החברה המפעילה את אתר החרמון. היישוב הוקם תחילה, תחת השם רמת שלום, בידי קבוצת עולים מארה"ב, כבר ב-1968, אך הקבוצה לא החזיקה מעמד. ב-1972 עלה לקרקע גרעין של יוצאי סיירת אגוז – הסיירת הפיקודית של פיקוד צפון ויחידות מובחרות אחרות. היישוב קם כמושב שיתופי של תנועת העובד הציוני, אך הפך למושב עובדים ולימים עזב את התנועה ועבר לאיחוד החקלאי.

היישוב מנציח בראשי התיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו בקרבות: אברהם המאירי, טוביה שרקינגר ויאיר אלגרנטי, שנפלו בפעולה צבאית באזור ציר הנפט בגולן ב-1968 ובנימין חדד שנפל במארב ליד ירדנה באותה שנה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com