סיימתי את בית הספר העממי בגיל שלוש-עשרה, וביקשתי מאבא שירשום אותי לבית ספר מקצועי עם פנימייה ביאשי. הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה. יהודים לא שלחו את ילדיהם ללמוד בבית ספר מקצועי. בדרך כלל שלחו אותם לתיכון עיוני, ומי שהיה לו כסף שלח לבית ספר המכשיר מנהלי חשבונות. לאבא לא היה כסף, ואני רציתי להקל עליו, וגם ללמוד מקצוע מועיל.
האוכל בפנימייה היה זוועה, לא פעם ראיתי במרק תולעים. במשך חודשים אכלתי רק לחם ומרגרינה, עד שהביאו טבח חדש שהקפיד לקלוט רק מזון טרי ונקי.
לא קל היה להיות נער יהודי יחיד בבית הספר. היה בכיתתי נער בשם קיסאק, שהגיע לפנימייה מאיזה כפר נידח במחוז סוצֵ'אָבָה. אותו קיסאק כל הימים היה מסתובב סביבי, מביט עליי מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, בוחן כל תנועה שלי.
"מה קורה, קיסאק?"
"כלום, סתם."
"מה אתה רוצה ממני?"
"כלום, באמת, סתם."
יום אחד תפסתי אותו בצווארון:
"קיסאק, די עם סיפורים, מה אתה בוחן אותי? מה אתה רוצה ממני!"
"באמת שכלום, הכומר..."
"מה הכומר?"
"הכומר בכפר אמר כל מיני דברים, ואני מסתכל עליך, ואתה דומה לנו. ממש ממש דומה לנו, אז איך..."
"מה חשבת, שיש לנו קרניים?"
"לא קרניים, אבל אתה יודע, בכל זאת, חשבתי... אני יודע, שונים..."
עם קיסאק לא היתה לי בעיה להתמודד – הוא היה נמוך ממני, וגם לא חזק במיוחד. הבעיה היתה עם יון קנטור, שהיה בריון ממש והציק לי לא רק במילים אלא גם במכות. כל פעם שהיה עובר על ידי, היה מנחית מכה על הראש, והייתי רואה כוכבים. תמיד היה מראה באצבע: "הנה הז'ידאן המחוריין."
הבלגתי, לאו דווקא מפני דרכי שלום, פשוט פחדתי ממנו, שהיה לפחות בראש יותר גבוה ממני ונראה ממש כמו ז'לוב ששומר נפשו ירחק ממנו.
באחת ההפסקות הוא ישב בקרב חבורה של פרחחים כמוהו, וקרא לי:
"ז'ידאן מושתן, פחדן של אימא, תזחל לכאן!"
התעלמתי.
"מה קרה לאוזניים של הבן זונה המחוריין? תזחל לכאן, אני אומר לך!"
נעמדתי, הבטתי לצדדים, כביכול אני מבקש לדעת מי הדובר, והתחלתי להתקרב אליו.
"לא ככה, ז'ידאן מחוריין, כשאומרים לך לזחול – תזחל!"
כשהייתי במרחק של שני מטרים ממנו, התכופפתי מעט, ואז עטתי עליו ונשכתי אותו באוזנו בכל הכוח. הוא פלט צעקה, וניסה לגונן על עצמו בשתי ידיו, ואני הנחתתי על ראשו אגרופים במהירות, עד שהוא, עם כל תשעים הקילוגרמים שלו, התמוטט. וכשראשו מעופר, ודם נוזל לו מהאף, אני לא מניח לו וממשיך להחטיף לו אגרופים בקצב:
"מי ז'ידאן מחוריין?"
הפה שלו מלא עפר, והוא לא יכול לענות, ואני בשלי:
"למי קראת ז'ידאן מחוריין?"
החברים שלו זזו הצידה. אף אחד לא התערב, ואני חושב שבלב הם היו מרוצים מכך שיון קנטור הבריון, בעל לשון הביבים, מקבל מה שמגיע לו. כשהם התעשתו מעט מהחזיון המדהים של היהודי "המושתן" המכה את גיבורם, העזו להתקרב ולמשוך אותי ממנו.
"אם לא תפסיק, נגיד אותך לבאנֶסְקוּ."
הפסקתי.
פטרו באנסקו היה המורה שלנו לשרטוט, והכול ידעו שהוא אנטישמי. הוא היה נטפל אליי בלי סיבה, מוציא אותי מהכיתה, תוך שהוא מעיר איזו הערה ארסית על מוצאי. פעם גנבו לי את כרטיסיית הקנטינה. היינו מקבלים כרטיסייה בתחילת כל חודש, ובכניסה לחדר האוכל היו מנקבים אותה. ראיתי את דימיטרו מחטט במעיל שלי, ואז הכרטיסייה נעלמה. לא הייתה לי בררה, והתלוננתי בפני באנסקו. אמרתי לו שאני חושד בדימיטרו, כי הוא אפילו התפאר בפני חבריו שיש לו שתי כרטיסיות כך שהוא יכול להיכנס פעמיים לחדר האוכל.
"תגיד לי, שמיל גוטליב, אתה בטוח שלא מכרת לו את הכרטיסייה? אתם היהודים ידועים כרמאים."
אף פעם לא דיבר האנטישמי הזה בצורה כל כך ברורה ובוטה. האנטישמיות היתה אסורה במשטר הקומוניסטי. להלכה היא בכלל לא היתה קיימת, אבל למעשה נתקלת בה בכל צעד שעשית – על פי רוב – לא בגלוי.
קניתי בכספי כיכר לחם, והיא היתה ארוחתי במשך יומיים עד שתפסתי את דימיטרו בפינת חדר ההלבשה של אולם ההתעמלות. הוא היה כמעט ערום ומיוזע, ואני חנקתי אותו בגרונו:
"אני לא מניח לך עד שתחזיר לי את הכרטיסייה."
דימיטרו לא יכול לדבר כי ידי לפתו לו את הגרון, אבל בידו הראה לי לכיוון כיס בחולצתו שהיתה תלויה על וו. הוא הספיק לנקב שני ניקובים בכרטיסייה, ועל חטאו זה החטפתי לו עוד שתי סטירות. אחר כך הנחתי לו.
הראיתי את הכרטיסייה לפטרו באנסקו:
"זה היה בכיס של דימיטרו, כפי שאמרתי, אדוני המורה."
"תגיד את האמת שהחזרת לו את הכסף..."
באותו השבוע הגיע אבא לביקור, ואני סיפרתי לו את כל העניין. הוא הכיר יהודי אחד בשם יוסיף קוז'וקרו שהיה מפקח על בתי ספר תיכוניים במחוז יאשי. אבא סיפר לו על פטרו באנסקו, וקוז'וקרו הבטיח לברר מה הוא יכול לעשות. קוז'וקרו בדק את התיק שלו, ומסתבר שבאנסקו היה חבר בברית הלגיונרים באזור פּוֹדוּל אִילוֹאָיֶה. קוז'וקרו הזמין את עצמו לבית הספר וביקש להיכנס לשיעור של באנסקו. השיעור היה טוב, כי באנסקו היה מומחה ארצי בשרטוט טכני.
אחרי השיעור נערכה שיחה בחדר המנהל:
"תשמע מר באנסקו, השיעור היה בסדר גמור, יש לי קצת הערות על הדרך שבה אתה פונה אל התלמידים, אבל זה זניח – אתה באמת מורה טוב. יחד עם זאת, אני חייב להעיר לך שתחדל להתנכל לתלמידים יהודים. אני יודע שהיית לגיונר, ומילה אחת שלי, ואתה עף ממשרתך. אל תעליב ואל תקפח. זכור, מילה אחת שלי, ואתה מובטל במקרה הטוב, במקרה הרע אתה יודע מה גורלם של הלגיונרים..."
קוז'וקרו סיפר לאבא, ואבא סיפר לי, ובאמת מאותו היום הוא חדל להציק לי ולהעיר הערות אנטישמיות. אבל הוא שמר לי טינה, ומצא הזדמנות לנקום בי בבחינות הגמר.
בחינות הגמר בשרטוט טכני התנהלו כך: המורה נותן לכל תלמיד שאלה, ועליו להתיישב ולשרטט על פי הנתונים שקיבל. כעבור שעה של עבודה – עליו להראות את עבודתו למורה, ואם יש צורך, לתאר על הלוח את הליך העבודה. לי הוא נתן שאלה שבמפורש לא למדנו, ולא היה סיכוי שאני אדע לענות. הבנתי שהוא רוצה להיפרע ממני עכשיו, בסוף שנת הלימודים האחרונה. זה לא היה רק כישלון בבחינה ואי קבלת תעודה – זה היה גם כרוך בקנס כספי ענק, שכן הלימודים והפנימייה היו חינם בתנאי שאתה לומד כהלכה – אם אתה נכשל, על ההורים לשלם את כל הוצאות הלימוד והכלכלה במשך שלוש שנים, זה היה סכום אגדי של 33000 לאי. בהתחשב בכך שאבא השתכר 400 לאי לחודש, הרי שמדובר במכה שהיתה מובילה לפשיטת רגל – אפילו היו מוכרים את הבית בפרומושיקה – זה לא היה מספיק.
"אדוני המורה, זה חומר שלא למדנו, אני מבקש בכל הכבוד שאלה אחרת."
"אתה גם חצוף וגם שקרן – אני הייתי נותן לך שאלה על חומר שלא למדנו?! קח את השאלה ולך לשרטט."
נהיה לי שחור בעיניים, ואני לא זז מהמקום. במקרה עמד בחדר המנהל ושמע את השיחה. הוא ניגש אלי ולחש באוזן:
"גש תשב. אני אדאג לך."
התיישבתי והסתכלתי על השאלה כמו שמסתכל תרנגול בבני אדם; לא הבנתי איך המנהל יכול לעזור לי. ואז קרה דבר שלא ייאמן – המנהל הגיע, התקרב אלי ולחש לי:
"קח את הנייר הזה, כאן כתבתי לך את התשובה. אתה צודק, זה לא היה בחומר הלימוד."
בפתק שמסר לי המנהל היתה תשובה, והיו אפילו הנחיות לשרטוט. אני סיימתי לפני כולם, אבל המתנתי כדי לא לעורר חשד. כשהגשתי את העבודה – באנסקו היה המום. במשך דקות ארוכות הוא בחן את התשובה שלא היה בה שום פגם. הוא לא הסתפק בכך ובחן אותי ליד הלוח, וגם שם לא הצליח להכשיל אותי.
"אז מה, גוטליב, פשוט שיקרת, אמרת שלא למדנו את החומר בכיתה. אם לא למדנו – איך פתרת?"
"נזכרתי, אדוני המורה."
ואחר כך לחש בינו ובין עצמו:
"שכך יהיה לך טוב, יהודי ארור."
זאת הפעם היחידה שקיבלתי את הגידוף שלו כמחמאה.
באותו היום פגשתי את המנהל במסדרון. ניגשתי אליו ונישקתי את ידו. הוא ליטף את ראשי:
"יהיה טוב, גוטליב, אני מאמין שיהיה טוב."
משה גרנות
אהוד: משה ידידי, הרשה לי לומר לך שאני נהנה כל פעם מחדש מסיפור נוסף שלך. אין כמוך!
משה גרנות
"יהיה טוב, גוטליב."
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר