טנקים ברחוב אלנבי בתל-אביב, חיילות עם תמ"ק עוזי בידיהן, חיילים בחגורים מלאים, קסדות לראשם, רובים בידיהם, נערים עם מקלות בידיהם ותופים על מותניהם – כך נראה המצעד הצבאי של יום העצמאות הראשון. כך גם חגגה ישראל את יום העצמאות הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, הפעם בירושלים המאוחדת. ראשי המדינה ניצבו על בימת הכבוד. המצלמות הופנו לעברם שוב ושוב. איזה "מיליטריזם", איזה "פולחן אישיות".
אלא שאז לא היו בן כספית, עינב שיף ויוסי ורטר – שיכתבו מה שכתבו הללו הפעם, לאחר הטקס הממלכתי של הדלקת משואות יום העצמאות ה-78. צצה אז אמנם ביקורת, אבל עובדה היא שעברו עוד שנים רבות עד שהמצעד הצבאי ה"מסורתי" ההוא בוטל.
לא כן ביום העצמאות ה-78 של ישראל. האמריקאים והאיראנים בהפסקת אש, שאיפשרה לעם היושב בציון לחגוג בשקט, גם אם בדאגה שלא מעט העיבה על השמחה. למחרת, יום חמישי בבוקר, אתה פותח את העיתונים וכלל אינך מופתע. וכי מה אפשר היה לצפות שיכתבו על הטקס בהר הרצל? זה היה צפוי, כאילו הדברים נכתבו מראש, גם בלי לצפות בשעה וחצי של הטקס המרהיב.
ייסורי ורטר הלא-צעיר ב"הארץ", ה"אצבע בעין" של עינב מ"ידיעות", ה"טקס פולחני" של כספית. והיתה אחת שהרחיקה לכת: "בגדי הגסטפו החדשים", כתבה בפייסבוק על הקצין עטוי הפנים, מדליק משואה.
אותה הטייה, אותה משטמה, אותו טירלול, שחוזרים על עצמם במאמריהם הקבועים, אף בחריפות יתר, ואותה מיתקפה, על ראש הממשלה ועל מארגני הטקס. הקריאות לאחדות שיצאו מפי נשיא המדינה ודוברים אחרים, היו במקומן – אבל נפלו על אוזניים ערלות. יום אחד של אחדות והתעלות רוח - ומיד החזירונו פרשנים עוינים למשבצת הקודמת. סכנת הקרע הפנימי רק מחריפה.
התחושה היא, כאילו תיאמו ביניהם השלושה ועוד כמה כותבים ודוברים את הקו, ומערכות העיתונים את אופי הסיקור של הטקס. גם אצלי עלו כמה תמיהות: מדוע הושבו הרמטכ"ל וראש המוסד מחוץ למיתחם ה"חשובים"? ולמה ראשי האופוזיציה לא הגיעו, או לא נראו? האם זה מה שקבעה הממונה על הטקס, השרה מירי רגב, שהראו אותה שוב ושוב יחד עם מנכ"לה? ואיך חדר לשם המתחזה לרב ראשי ספרדי? ואיך נדחפה ל"פריים" השרה מאי גולן?
אז הנה, גם לי יש ביקורת. גם אני הרמתי מפעם לפעם גבות, אבל כשמישהו כותב לי כי הטקס היה יותר מדי "מזרחי", יותר מדי "דתי", הבנתי סופית לאן נושבת רוח הגזענים, המפלגים, שרואים רק את השלילי. "ברחה" להם המדינה.
לא משנה שיהורם גאון שר בגאון, שארי שפיץ, טלי גואילי, אורה חתן שלעולם לא עזבה את ביתה בשתולה, היו מרגשים, הפליאו בדבריהם מרוממי-הנפש. לא משנה שהמשמרות צעדו באופן מתוקתק, חיוכים של אושר וגאווה שפוכים על פניהם של נושאי הדגלים. בעיני הפובליציסטים הממורמרים זה לא שינה כהוא-זה את דעתם המגדפת. הרי הם מירמרו את עצמם לדעת כבר ימים לפני הטקס, במהלך התהליך של בחירת מדליקי המשואות.
חמתם עלתה במיוחד כלפי הופעתו הכריזמטית של שנוא נפשם, ראש הממשלה נתניהו ונאומו המוקלט. דבריו – שמבקריו רואים בהם, איך לא, תעמולת בחירות, איפוקו מול כל מגדפיו, מבטו מלא הסיפוק, וכמובן ניהולו את המערכה בימים אלה, ראויים למלוא ההוקרה. מבקריו לא ירפו ממנו, והוא ברוב חוכמה יתעלם מהם ככל שיוכל, בידיעה שאצל העיתונאים הרל"ביסטים אין נקודת זכות אחת לגביו.
ועוד הוא יודע – השפעתם אפסית. היא נושא לשיח רק בבראנז'ה התקשורתית המוטית. מתחרים זה בזה מי היה יותר קיצוני ומי יותר חריף בגינוי הטקס ואת זה שאינו בנט או לפיד.
טקס המשואות הבליט את הפער ההולך ומתרחב בין אותם אנשי יוהרה בתקשורת לבין רוב הציבור, שצפה בו בשקיקה, חש התרוממות רוח. טקס שמשקף בכיף את עוצמתה ושמחתה של המדינה בת ה-78, את רוממותה והישגיה, את ביטחונה העצמי בימי צרה ומצוקה, יכולתה לעמוד מול כל הקמים עליה ולהפגין את ייחודה מול הזאבים סובבים אותה.
מצעדים צבאיים כבר אין רואים בחוצותינו. רואים אותם בטהראן וצפון קוריאה, ואפילו בשאנז-אליזה שבפאריז. אצלנו רואים גם לעת מצוקה חגיגה עצמאות אמיתית, שמחה עממית, שתקשורת מנותקת בוחרת לזלזל בה ולהכתימה. גם על כך יודע העם להתגבר, מיישם את הקריאה: "קדימה, צעד!"
יוסי אחימאיר
יורם אטינגר
ניפוח הדמוגרפיה הפלסטינית 2026
500,000 ערבים תושבי חו"ל, השוהים בחו"ל למעלה משנה, כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד למקובל בעולם.
325,000 נכללו במפקד 1997, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, ו-400,000 נכללו ב-2005 לפי וועדת הבחירות הפלסטינית. המיספר גדל מדי יום בגין לידות. 100,000 לידות חו"ל נוספו למפקד האוכלוסין בין 1995 ל-2014 לפי משרד הפנים הפלסטיני.
380,000 ערביי ירושלים נספרים פעמיים – על ידי ישראל והרשות הפלסטינית – ומספרם גדל בהתמדה עקב לידות.
למעלה מ-200,000 ערבים נישאו לערבים/ערביות ישראלים, וגם הם נספרים פעמיים, ומספרם גדל עקב לידות.
447,000 ערביי יו"ש היגרו, אך הרשות הפלסטינית מתעלמת ממאזן ההגירה השלילי (פער בין יציאות לכניסות) למרות שהוא נמשך מ-1950. לדוגמא, לפי תיעוד רשות האוכלוסין וההגירה: 18,847 ב-2025, 15,039 ב-2024, 23,445 ב-2023, 15,466 ב-2022, 28,000 ב-2021, וכו.
דו"ח של הבנק העולמי מ-2006 (עמ' 8 סעיף 6) מתעד ניפוח מיספר הלידות על ידי הרשות הפלסטינית בהיקף של 32%.
שיעור הפריון הערבי ביו"ש מתמערב (כמו בכל העולם הערבי): מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' למטה מ-3 לידות ב-2024. מגמת ההתמערבות היא תוצאה של מעבר סוחף מהכפר לעיר, השתלבות הנערות בחינוך הגבוה, עלייה בגיל הנישואין, שימוש גובר באמצעי מניעה והגירת צעירים.
דיווח חסר של פטירות מאפיין את ערביי יו"ש – משיקולים פוליטיים וכספיים – עוד מתקופת השלטון התורכי והמנדט הבריטי.
1.5 מיליון הוא מספר הערבים ביו"ש כאשר מנכים את הנתונים הנ"ל (1.75 מיליון) מהנתון הרשמי של הרשות הפלסטינית (3.25 מיליון).
בינואר 2026 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק", לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900. לרוב היהודי יש רוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה.
השורה התחתונה: אין פצצת זמן דמוגרפית ערבית ויש מומנטום דמוגרפי יהודי.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
ד"ר רון בריימן
ביטוח החיים של יאיר לפיד
התקשורת כמרקחה. פתאום יש לפרשנים במה לעסוק ולא בראש הממשלה. הפעם מדובר ב"מפץ הגדול", ב"ברית האחים", ב"ממשלת השינוי" (שם שהתקשורת המגויסת נתנה לממשלה הרל"ביסטית), ועוד. פתאום הרל"ביסטים השונים קיבלו רוח גבית.
אבל, יש דרך אחרת לבחון את החדשה המרעישה שפרצה לחיינו ביום 26 באפריל 2026. הדרך האחרת היא הסתכלות על המהלך כרכישת ביטוח חיים. יאיר לפיד, מי שהיתה בחייו אפיזודה קצרה בלשכת ראש הממשלה, מי שנכשל בתפקידו כ- יו"ר האופוזיציה, מי שצנח בסקרים והרגיש כיצד הוא עלול לחצות את אחוז החסימה מלמעלה למטה – אותו יאיר לפיד הסתכל סביבו, ראה את הצפוי ורכש ביטוח חיים.
לא עוד התנדנדות סביב אחוז החסימה אלא פוליסת ביטוח מעולה: האיש עומד לצלוח את הבחירות הקרובות על גבו של סוכן הביטוח נפתלי בנט, אשר התנדב להביא את לפיד לחוף מבטחים, ואף להבטיח את יכולתו של לפיד לפרוש מהכנסת הבאה, עם הח"כים השפוטים שלו ועם סכום משמעותי של מימון מפלגות. בניגוד למקובל בעולם הביטוח, הפרמיה היתה נמוכה להפליא. כל שנדרש מלפיד היה להכיר במנהיגותו של בנט, מנהיגות שממילא לא היה בכוחו של לפיד לערער עליה.
לפיד עשה את עסקת חייו. לא כן נפתלי בנט. הוא נכשל בקריאת רצונו של ציבור הבוחרים. ציבור זה, רובו ככולו, אינו רוצה בהמשך הפילוג בעם בשעה קשה זו. ציבור זה, רובו ככולו, אינו רוצה בהמשך הקרב הצמוד בין רל"ביסטים לבין ביביסטים. ציבור זה, רובו ככולו, אינו רוצה מאבק אנכרוניסטי בין שמאל לבין ימין. ציבור זה, רובו ככולו, רוצה שמערכת הבחירות שזה עתה התחילה תעסוק בנושא המרכזי: משרתים מול משתמטים. מי שישכיל לקלוט עד כמה נושא זה הוא חיוני ועקרוני בסדר העדיפויות של הבוחרים עתיד להיות ראש הממשלה הבא. מי שיתעקש לרצות את "שותפיו הטבעיים" – אשר כלל וכלל אינם טבעיים – מכאן או מכאן עתיד להפסיד בבחירות אוקטובר 2026.
ציבור הבוחרים, רובו ככולו, רוצה ממשלה ציונית רחבה. כדי שתוצאות הבחירות המתקרבות לא תיצורנה שוב ממשלה צרה מצד זה או אחר, מן הראוי להסכים מראש על הקמתה של ממשלה רחבה, ממשלת הציונים המשרתים, ממשלה שתכבד את רצון הבוחר, ממשלה שתכלול בתוכה גם את הצד שיפסיד בבחירות, על סמך התחייבות לכך מראש.
על סמך ניסיון העבר, יש להסכים מראש על אופי המפלגות שתשתתפנה בממשלה הבאה, ממשלה שחייבת להיות ממשלת אחדות ושיקום:
רק מפלגות הדוגלות בכך שמדינת היהודים תהיה מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, וללא מפלגה כלשהי שאינה מסכימה להגדרה זאת של מדינת היהודים.
רק מפלגות השוללות את הקמתה של מדינה פלשתינאית בלב ארץ ישראל המערבית. מי שאינו מוכן לשלילה כזאת לא למד דבר ולא הפנים את לקחי המלחמה הנוכחית.
אם להכליל קיצונים, אזי איתמר בן-גביר כשר כמו יאיר גולן, ואם לא לכלול קיצונים, אזי לא איתמר בן-גביר ולא יאיר גולן.
ראש הממשלה יהיה מי שהציבור יקבע בבחירות 2026, ואם אף מועמד לא יצליח להרכיב ממשלה, כי אז יכהנו בזה אחר זה שני המועמדים המובילים.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
עמנואל בן סבו
מאחרי הפרגוד ומול הקלפי, לזכור ולא לשכוח
"אנו נפרדים בצער רב ובכאב מחיילי צה"ל הקדושים והגיבורים, שנפלו לשווא במלחמת הארכת כהונת נתניהו."
את מודעת השנאה הזו, חילקו הארגונים הליברלים, הנאורים, המתקדמים, אנשי האור בעיני עצמם, הפרוגרסיביים, אנשי השמאל הקיצוני, הרדיקלי, האוטו-אנטישמים והאנטי-ציוניים, בכיכר הבימה באחת ממחאות הטנטרום שאחז בהם, באחת ממיצגי השנאה העצמית, באחד ממופעי ההשחרה הלאומית, סמוך ליום הזיכרון לאריות האומה, אלה הם הפנים המתועבות של האספסוף היהודי בעת הזו.
אלה שבערב הקדוש, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתחבקים, מתנשקים, מחליפים דמעות תנין עם משפחות המחבלים המתועבים שרצחו יהודים, שאנסו, שטבחו, ששרפו, שחטפו, שבזזו, אלה האחים שלהם לתוגה ולצער ביום הקדוש לעם היהודי.
אלה אותם שלמחרת, בעוד טקס אלטרנטיבי, מכבים את המשואות ומפרכסים אלה את אלה בפרסים, הוקרות, אותות ומדליות, זהו פני השמאל הרדיקלי, פני הכיעור שיש מי בקרב המועמדים בעיני עצמם רואה במזהמי אוויר עולם אלה, בני ברית פוליטית, שותפים לדרך, אחים.
בבואנו ביום הבוחר אל מאחורי הפרגוד, חובה עלינו לזכור ולהזכיר, מי הם החולמים על מדינת כל אזרחיה, על מדינה נטולת צביון יהודי, על שותפים המחללים את הקודש, הפורמים בגסות את המכנה המשותף, הנאבקים בחוסן הלאומי, הלנו הם אם לצרינו?
ברגעים שנעמוד מול הקלפי רגע טרם שנשלשל את העתיד שלנו לתיבה, ניזכר בסוכני השנאה, בסוכני האיבה, בסוכני ההשפעה המוציאים דיבת ישראל בעולם, המעלילים עלילות דם על גיבורי ישראל, החולמים כשחיוך מרוח על פניהם, איך הנהגת המדינה, מצביאיה וחייליה צועדים בסך לבית הדין הבינלאומי בהאג.
בל יהין מי מאיתנו לשכוח, לשכוח את חלק מהגורמים שהובילו אותנו לטבח שבת שמחת תורה, לשכוח את מחוללי פירוק הצבא, לשכוח את האוהבים את מדינת ישראל על תנאי, לשכוח את המאיימים בנטישת המולדת, המאיימים במיטוט הכלכלה הישראלית, המאיימים בחלוקת המדינה היהודית לשתי מדינות לעם אחד, לשכוח את מכונות הארס המזוקק שפעלו ללא הפסק ביצירת כאוס לאומי.
בל יהין מי מאיתנו לשכוח את המדוכאים, מרי הנפש לוגמי הטיפה המרה, השחורה, של מי שהתנגדו למלחמה מהמוצדקות ביותר, הילכו אימים, זרעו פחד ואימה על הציבור, נטעו מורך בלב גיבורי האומה, אותם שהניצחונות המפוארים, ההיסטוריים היו לכישלון מפואר בעיניהם.
בל יהין מי מאיתנו לשכוח את מפיצי הייאוש ורוצחי התקווה, אלו שהיו לתועמלנים בשירות האויב במלחמה בשבע חזיתות, אלו שכל דברי הגידופים והנאצות שלהם, דברי התבוסה, הקינה והנהי שהיגגו וליהגו באולפני תעמולה, תורגמו מיד על ידי האוייב והופצו ברחבי העולם, והיו לכלי נשק רב עוצמה בקרב האוייב.
בל יהין מי מאיתנו לשכוח את שנאת בני עמם ואהבת אויביהם, את כתב האשמה האוטו-אנטישמי, הגזעני והאנטי מוסרי בעליל של חבורה מופקרת זו נגד מדינת ישראל, אזרחיה, מצביאיה, ראשיה ומנהיגיה.
בל יהין מי מאיתנו לשכוח ביום הבוחר כי בחירה במפלגות המצהירות על שיתוף פעולה עתידי עם סוכני הכאוס, מפיצי השנאה, מחוללי הפילוג בעם, מתעבי בני עמם, היא בחירה בסכנה אמיתית לביטחון מדינת ישראל, סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית, סכנה אמיתית לקיומה של מדינת היהודים.
הרשימה לדאבון הלב ארוכה, חובה לעורר את הזיכרון, להצביע למפלגות ציוניות שנציגיהם אינם אוהבים את מדינת ישראל על תנאי.
נזכור ודבר לא נשכח.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
אלי הלחמי – האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון
בתל אביב, הלך השבוע לעולמו אלי הלחמי, שבע ימים ומעשים, בגיל 87.
אני משער שרוב תושבי הגולן אינם יודעים מיהו, וכנראה אף לא נתקלו בשמו. אולם לאלי הלחמי יש מניית יסוד בחיינו כאן, בגולן. "אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם," נאמר בפרקי אבות. אלי הלחמי היה האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1967, הלילה שבסופו ניתנה לאלוף פיקוד צפון דוד אלעזר, דדו, הפקודה לשחרר את הגולן, ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים. אלי הלחמי הוא אחד הגיבורים שמאחורי הקלעים, באירוע ההיסטורי הזה. הוא לא לחם בגולן כמפקד או כלוחם. הוא לא קיבל את ההחלטה. אבל יתכן מאוד, שאלמלא הוא, המקצועיות שלו, האכפתיות שלו, התעוזה שלו, נטילת האחריות שלו ובחירתו להיות ראש גדול, במלוא מובן המילה, הגולן היה נותר בשליטה סורית, ההר היה נשאר מפלצת והסיוט של תושבי הגליל והעמקים היה נמשך. רס"ן אלי וייסברוט, לימים אל"מ אלי הלחמי, היה בתקופת מלחמת ששת הימים האחראי על נושא סוריה, לבנון ועיראק באמ"ן. אלי נולד וגדל בפתח תקווה, אך הרבה שנים אחרי שעבר לת"א, עדין הגדיר את עצמו "מלאבסי". במלאת חמישים שנה לשחרור הגולן, ב-2017, ראיינתי את אלי. הוא היה בן 80, התמודד עם מחלת הסרטן, אולם היה צלול כבדולח, חד כתער ואוצֵר בזיכרונו אוצָר בלום, בלתי נדלה, של מידע, כבור סוד שאינו מאבד טיפה. בלילה המדובר, חל מהפך דרמטי ומפתיע בעמדתו של דיין באשר לשחרור הגולן. בתהליך קבלת החלטות שנערך במוחו של דיין במשך דקות אחדות, הוא שינה מן הקצה אל הקצה את עמדתו בנדון; מהתנגדות נחרצת למהלך והצגתו כאסון שיעלה במחיר אלפי הרוגים ויגרום להתערבות סובייטית במלחמה והצעה להזיז את יישובי הגבול מטווח התותחים הסורי, להחלטה לכבוש את הגולן, שאותה מסר ישירות לאלוף הפיקוד דוד אלעזר, מבלי לעדכן את ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין. מה קרה באותן דקות ששינו את ההיסטוריה? סיפורו של הלחמי שופך אור על הפרשה, ומספק לה הסבר אפשרי. "כאחראי על סוריה באמ"ן," סיפר הלחמי, "היה לי חשבון נוקב עם הסורים, בשל מפעל הטיית הירדן, ההפגזות על יישובינו והתמיכה המעשית בפיגועי פת"ח שיצאו מסוריה. מאוד לא הייתי מרוצה מכך שהם הולכים לצאת מן המלחמה בשן ועין, בלי שעשינו משהו בגולן, חוץ מתקיפות אוויריות, ומלבד האישור שדיין נתן לדדו לתקיפה קטנה וחסרת משמעות בתל-עזזיאת, שדדו בצדק לא רצה בה. הסורים, מצידם, הפגיזו את היישובים, הפציצו מן האוויר וניסו לבצע מחטף באזור דן." בבוקר יום שישי 9 ביוני, היתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש, שגם הסורים הסכימו לה. כך, כמעט הסתיימה לה מלחמת ארבעת הימים, כשהצבא הסורי יושב על הגולן, חוצפתו גוברת והתקפותיו על היישובים מתעצמות. ביום חמישי 8 ביוני ב-11:30 לפני הצהרים, נערכה גיחת צילום מעל הגולן. התצ"א כיסה את הרצועה שמקוניטרה ומטה, אך לא את קדמת הגולן; קו המוצבים הקדמיים. היום, צילומים כאלה מפוענחים בשידור חי, אולם באותם ימים נדרשה לכך חצי יממה. תוצאות הפיענוח הגיעו לרס"ן וייסברוט לבור ב-23:30 בלילה. בחצות, הוציא וייסברוט בכתב ידו "לקט מיידי צבעוני" ועליו כתב את תוצאות הפיענוח: 1. מחנות קוניטרה ריקים (לא ברור לאן הוסגו הכוחות שהיו בהם). 2. נראה שיש התמוטטות של המערך הסורי בגולן. 3. לא ברור אם מצב כזה יחזור על עצמו. הלחמי: "עם הלקט הזה נכנסתי לפנות בוקר למורי ורבי, ראש אמ"ן האלוף אהרל'ה יריב. הבור היה ריק, כי הכול ידעו שאמורה להתחיל הפסקת אש. אמרתי ליריב, שלא ייתכן שאחרי כל העסק, הסורים ייצאו בלי שנגמור אתם את החשבון. יריב השיב לי: 'אלי, אין מה לעשות. יש הפסקת אש, וצריך לקבל את זה'." מאז ראשית תקופת ההמתנה, כמעט חודש קודם לכן, לא יצא אלי וייסברוט מן הבור. כעת, כשהמלחמה אמורה להסתיים, הוא ביקש אישור לנסוע לירושלים, לפגוש את חבריו מהצנחנים, יחידתו לשעבר, משחררי העיר העתיקה. "ב-6:00 יצאתי לשם מבית סוקולוב; התלוויתי לסיור עיתונאים שיזם דובר צה"ל." דיין, שישן בבור באותו לילה, התעורר ב-5:30. מזכירו הצבאי נתן לו את הלקט המיידי שכתב וייסברוט, (שנמעניו הם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן) וכן מברק של נאצר לסורים, המספר להם שהם מסכימים להפסקת אש ואין לסורים ברירה אלא להצטרף, ונגמור את המלאכה במלחמה הבאה. דיין לקח לידו את שני המסמכים, והם, משוכנע הלחמי, שגרמו לו לשנות את דעתו. "ב-6:50 דיין חיפש את כותב הלקט, אך כבר לא הייתי שם, וכיוון שלא היו אז מכשירים ניידים, לא יכלו לאתר אותי." דיין התקשר לדדו, והשאר היסטוריה. "הגעתי לירושלים," סיפר הלחמי. "התחלתי להסתובב בעיר העתיקה. אחרי כחצי שעה, שוטרים צבאיים שחיפשו אותי, צעקו אם נמצא כאן אלי וייסברוט, רוצים אותו דחוף ביחידה. לקראת 9:00 יצאתי במהירות אל מחוץ לחומות ירושלים. עצרתי מונית. הנהג סירב לקחת ממני כסף והסיע אותי היישר לקריה. איתמר רבינוביץ' חיכה לי בחוץ ואמר לי, שרוצים להעמיד אותי לדין צבאי, כי חרגתי מסמכות. במסמך 'מיידי' עליי לתת רק מידע, ואני נתתי הערכת מצב. אמרתי לו שאיני דואג, ואסתדר עם זה. ירדתי למטה. קצת צעקו עליי, על כך שבלקט כתבתי דברים שאינם בסמכותי, לכאורה. עליי לתת רק עובדות. היות והייתי האורים והתומים של הנושא הסורי, אמרתי שאפשר להעמיד אותי לדין – אבל אני דורש שזה יהיה עכשיו. הרי אף אחד מהם לא ידע להתמודד עם החומר המודיעיני כמוני. הם נבהלו ונתנו לי להתעסק במה שעשיתי." - לאן נעלם הכוח הסורי שהגן על קוניטרה? הלחמי: "לאחר המלחמה הסתבר, שחלק מהכוח הסורי – כוח ההלם המשוריין המטכ"לי, שהיה הכוח שיותר מכל חששנו שהוא יקודם וישמש למתקפת הנגד הסורית, אכן הוסג אחורה, ונערך להגנה על הבירה דמשק, וחלק ממנו הוזז קדימה למה שהיה הגזרה הצפונית של 'הרמה הסורית' ." הבקעת צה"ל בפאתי מעלות הגולן נתקלה בהתנגדות סורית עזה, והייתה כרוכה בקרבות עזים ובאבדות רבות. אולם לאחר ההבקעה, הגולן שוחרר כמעט ללא התנגדות סורית. - למה לא היתה שם לחימה? "בשבת 10 ביוני בבוקר, הסורים לחצו על הסובייטים לקדם במועצת הביטחון הפסקת אש בכל מחיר. ב-8:45 הודיע דובר צבאי סורי הודעה מס' 66, שקוניטרה נפלה לידי הציונים. הידיעה לא היתה נכונה. היא נוסחה אישית בידי שר ההגנה ומפקד חיל האוויר חאפז אל-אסד, כדי להפעיל לחץ על הסובייטים. שמעתי בטרנזיסטור את ההודעה ברדיו דמשק. ידעתי שהחיילים הסורים מאזינים ל'קול ישראל' בערבית ומייחסים לה אמינות רבה. העברתי מסר ל'קול ישראל' בערבית, ולבקשתי הם שבו ושידרו את ההודעה הסורית שוב ושוב, בכל כמה דקות. הבנתי שאם החיילים הסורים ישמעו בעמדות את ההודעה, הם יינטשו את העמדות ויברחו." ואכן, כך היה. החלה בריחה המונית. בשלב מסוים הסורים תפסו את עצמם והבינו את טעותם. הם הוציאו הודעת הכחשה, אך זה היה מאוחר מדי. בסיום המלחמה, יריב קרא לכל מטה אמ"ן ואמר: "מי שיש לו תלונה נגד אלי, שיעבור דרכי."
נעמוש היה מוצב סורי כקילומטר מזרחית מעל גבעת האם וכפר סאלד. על מוצב זה נערך אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים. העיתונאי שלמה מן, החוקר את קרבות הגולן במלחמת ששת הימים, הקים את הבלוג "נעמוש", על שם המוצב – בלוג שכולו כתבות ומחקרים על שחרור הגולן. בכתבה על אלי הלחמי, הוא מספר: "כעבור כשנתיים, כשאהרון יריב ביקר כאורח הקהילה היהודית בקנדה, אירח אותו ויסברוט, שבינתיים השתחרר מצה"ל, הפך לשליח הבונדס בקנדה והחליף את שמו להלחמי. בנאום בבית הכנסת 'שערי שמיים' במונטריאול, קרא יריב להלחמי לעלות לבמה והציג אותו בפני הקהל: 'אתם רואים את האיש הזה? זה אלי ויסברוט, בזכות הבחור הזה אנחנו יושבים היום ברמת הגולן'." לאחר מלחמת יום הכיפורים, נענה אלי לבקשת ראש אמ"ן וחזר לשירות פעיל ממנו השתחרר לאחר כעשר שנים בדרגת אל"מ.
אל"מ (מיל') אלי הלחמי סיכם את הריאיון במילים: "ושהגולן תמיד יישאר בידינו. אמן!" אמן ואמן! יהי זכרו ברוך!
[אהוד: לדעתי אלי היה במותו כבר כבן 90. היכרתי אותו צנום עם כיפה לראשו כאשר נכנס כתלמיד לכיתה שלנו בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. הוא היה בן-גילי, ושוחחנו לא פעם טלפונית בשנים האחרונות, גם על ידיד משותף שלנו שהלך לעולמו, עמוס גלבוע].
אורי הייטנר
2. צרור הערות 29.4.26
* קורבנות הפסקת האש.
* לומר "לא" לטראמפ – יצאנו למלחמה עם איראן בשותפות עם ארה"ב. ישראל יכולה להגן על גבולותיה ולגבור על שכנותיה בכוחות עצמה, אך כאשר מדובר במעצמה אזורית גדולה וחזקה כאיראן, שהיא רחוקה כל כך מגבולנו, היכולת שלנו להכות בה ולהשיג את ההישגים הנדרשים מוגבלת, ולכן, טוב ונכון היה לצאת למלחמה הזאת עם ארה"ב. השותפות הזאת היא הישג מדיני משמעתי של נתניהו. כאשר ישראל יוצאת למלחמה משותפת עם מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם, ברור שההובלה היא של ארה"ב, וכך נכון שיהיה. נכון שנשיא ארה"ב יהיה מצביא המערכה. וגם כאשר הוא מקבל החלטות שאינן לרוחנו, אנו יכולים לנסות להשפיע עליו ולשכנע אותו, אך בסופו של דבר לכבד את הכרעתו. למיטב הכרתי, הפסקת האש באיראן הייה שגויה ובטרם עת. אני מעריך, שזו גם דעתו של נתניהו. אך נתניהו, בצדק, כיבד את החלטתו של טראמפ. כך נכון לפעול בסוג כזה של שותפות. לא כן בלבנון. ישראל לא יצאה עם ארה"ב להילחם בלבנון. ישראל הותקפה בידי חיזבאללה בעיצומה של המלחמה באיראן, והשיבה מלחמה לבדה. ישראל צריכה להיות קשובה תמיד לידידיה, בוודאי לנשיא ארה"ב, אך לא לקבל ממנו הנחיות ופקודות, ובוודאי לא כאלו שמנוגדות לאינטרס הביטחוני של ישראל. ועם כל הכבוד לטראמפ, לא נכון היה להיכנע לתכתיב שלו להפסקת אש בלבנון. ולא נכון להיכנע לתכתיב שלו לדבוק בהפסקת האש למרות שהאוייב מפר אותו באופן שיטתי. מותר לומר "לא" גם לטראמפ. אחת המטרות של "שאגת הארי", היא לנתק את איראן מהפרוקסיז שלה. טראמפ נכנע לאיראנים כאשר הסכים לדרישתם לקשור בין הפסקת האש באיראן להפסקת האש בלבנון, ונתניהו שגה כשנכנע לתכתיב של טראמפ. ישראל מחויבת לביטחון אזרחיה, ואינה יכולה להשלים עם הפגיעה בהם. לקח 7 באוקטובר הוא חובתנו להשמיד איום טרוריסטי בפעולה יזומה, ולא להמתין שוב לכך שהאיום יתממש.
* תן לצה"ל לנצח!
* דין הצתה – אחד הביטויים הבולטים של מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו, שהיא המחדל שהמיט עלינו את 7 באוקטובר, היה ההבלגה על הצתת שדות הנגב המערבי. אוותר על הפוליטיקלי קורקט. לא "הכלה". נתניהו נתן למעשה לפלשתינאים רשות להצית את שדות הנגב המערבי, באין מפריע, במשך שלוש שנים וחצי. יתר על כן, כאשר היתה הסלמה, ו"טיפטופי" הרקטות הובילו לגשם סוחף, היו כמה ימים של התקפות של חיל האוויר, שהסתיימו בהפסקת אש: ישראל הפסיקה לתקוף והם עצרו את ירי הרקטות לזמן מה. וההצתות? לא היו חלק מהפסקת האש. האש הזאת לא פסקה. בסוף השבוע נמצאו שני עפיפונים שנשלחו מעזה, בשדות נחל עוז. לא היו עליהם חומרי בערה. אולי אלו סתם עפיפונים תועים. אבל יתכן שאלה בלוני ניסוי. בתקופת טרור ההצתות כתבתי שוב ושוב: דין הצתה כדין רקטה. היום, אחרי 7 באוקטובר, אני מצפה להבהרה של ראש הממשלה – הצתה אחת, תביא לתגובה כאילו נורו אלפי רקטות או פלשו אלפי מחבלים.
* הקונצנזוס הלאומי – בנט ולפיד הבהירו –שום שטח לא יימסר לאויב! זה הקונצנזוס הלאומי.
* בנט היה נוהג כגנץ – אחרי 7 באוקטובר מתחתי ביקורת חריפה על יאיר לפיד, בשל החלטתו לא להיכנס תחת האלונקה ולא להצטרף לממשלת החירום הלאומית. ראיתי בכך התנהלות המנוגדת לאופן שבו אני תופס מנהיגות לאומית ואחריות לאומית. גם היום, אחרי שנתיים וחצי, אני רואה כך את הדברים. אני משוכנע שבנט היה נוהג כגנץ. ואף על פי כן, אני שמח על חבירתו של לפיד לבנט ומקווה שגם אייזנקוט יצטרף.
* המומחה לאידיאולוגיה – מיקי זוהר על הריצה המשותפת של בנט ולפיד: "ככה זה כשאין אידיאולוגיה." דברי מי שכבר הסביר מה האידיאולוגיה שלו: שלושת הכ"פים – כוח, כסף וכבוד.
* מי משלם לו – אילו הייתי חובב קונספירציות, הייתי חושד שהליכוד משלם ליאיר גולן על כל ראיון.
* לומר את האמת – בתגובה לביקורתי על התבטאויותיו של יאיר גולן ועל כך שהן מחזקות את נתניהו, נשאלתי, מה אני רוצה? מנהיגים שאינם אומרים את האמת? אני רוצה מנהיגים שאומרים את האמת. יאיר גולן אינו אומר אמת. אילו הוא אמר: זאת דעתי, אך לצערי מנהיגי כל שאר מפלגות האופוזיציה חושבים הפוך ממני, הוא היה דובר אמת. כאשר הוא אומר "כשנעלה לשלטון נעשה" הוא משקר ביודעין. הוא פופוליסט שמחניף לבייס הקיצוני שלו.
* הליברל – יאיר גולן מכריז ש"כשנעלה לשלטון" הוא יסגור את ערוץ 14. כשהוא אומר את זה, הוא משוכנע בכל מאודו שאלה דברים של ליברל. כי מהו ליברל? מי שסותם פיות למי שאינם ליברלים כמוהו. מי שסבור שחופש הביטוי שמור רק לליברלים כמוהו. מי שמשוכנע שחופש העיתונות שמור רק לעיתונות שמבטאת דעות ליברליות כשלו. אני סולד מערוץ 14. ערוץ תעמולה ירוד. אך אלחם על זכותו לשדר. אגב, הבעייה הגדולה בערוץ תעמולה, היא כאשר הוא משרת את השלטון. פחות כאשר הוא משרת את האופוזיציה. יאיר גולן אומר, בעצם, שכאשר יעלה לשלטון יסגור את כלי הביטוי של האופוזיציה. כי הוא ליברל. כאשר היה ניסיון לסגור את "ישראל היום", התייצבה ח"כ שלי יחימוביץ', לימים יו"ר מפלגת העבודה, להגנה עליו מפני הצעת החוק הדרקונית. כי היא באמת ליברלית.
* אינטרס ציני זר –חולדאי בגד בחזון ברית המשרתים, כשמתוך אינטרס ציני זר העדיף לרצות את משרד הפנים, הנשלט בידי ש"ס, ונתן את ידו לבחירת רב ראשי חרדי, לא ציוני, שלא שירת בצה"ל ובניו אינם משרתים בצה"ל, לעיר העברית הראשונה.
* איך היינו מכנים? – משה רדמן כתב, שהעובדה ששלושת רופאיו של נתניהו דתיים היא הסיבה לכך שהוא יכול לשקר באשר למצב בריאותו, וקרא להסתדרות הרפואית לחקור את הנושא. איך היינו מכנים מי שהיה כותב אותו טקסט על שלושה רופאים ערבים?
* מגפה עולמית – ארה"ב שטופה בתיאוריות קונספירציות על כך שההתנקשות בחיי טראמפ הייתה מבוימת, ויש הטוענים שכאלו היו שלוש ההתנקשויות. ואני תמה אם יש קורטוב של נחמה, בכך שלא רק אצלנו יש הזויים מטורללים ששטופים בתאוריות קונספירציה מופרכות, אלא זו מגפה עולמית.
* הייתה התנצלות? – האם ישראל כ"ץ, אורח הכבוד בטקס העלייה המחודשת לקרקע של שא-נור, ונתניהו ששלח נאום מוקלט, התנצלו על תמיכתם בהתנתקות? – על פי חוות דעתו ה"קצת" מוזרה של אהוד בן עזר, הנוח'בות – "הם ורק הם אחראים ל'מחדל' " המחדל – במירכאות. היה מחדל?! קודם כל זה מעניין, כי בדרך כלל אהוד מסביר לנו שההפגנות נגד הממשלה גרמו לסינוואר להחליט על הטבח... נו, לפחות על הטענה ה"קצת" מוזרה הזאת הוא לא חזר הפעם. לא היה מחדל, פירוש הדבר שאף אחד לא היה אמור לסכל את הטבח או לעצור אותו. בסך הכול, האוייב צריך להחליט על הטבח, ומשהחליט, הטבח בוצע.
המשמעות של הדברים נוגעת לעתיד, לא רק לעבר. אם לא היה מחדל, אין צורך להפיק לקחים ולא לתקן. אם האויב ירצה לבצע פוגרום המוני במדינת ישראל - הפוגרום יהיה. אז לשם מה יש לנו ממשלה, ראש ממשלה, צה"ל, שב"כ?
[אהוד: אתה כנראה איש קצת מבולבל. למשל, רוזוולט היה אחראי למחדל פרל הארבור?]
* המשך ישיר – הפריצה של פורעים חרדים לביתו של מפקד המשטרה הצבאית, היא המשך ישיר של ההתפרעויות החוזרות ונשנות של שרים וח"כים בדיוני בית המשפט והניסיון לפרוץ לבית המשפט העליון, ושל הפלישה של אספסוף בראשות שרים וח"כים לבסיסי צה"ל. הגינויים של ראש הממשלה ושר הביטחון לפריצה לוקים בצביעות, לנוכח שתיקתם במקרים הקודמים, שלמעשה הייתה עידוד של המעשים. המשילות בישראל, כאשר ראש הכנופייה הוא האחראי על האכיפה, התפוררה כאבק.
* אין משטרה – ובימים האלה אין משטרה בישראל. (והיא כפופה לעבריין סדרתי מנעוריו).
* אתה אשם – בן גביר, ראש הכנופייה, ולמרבה החרפה השר ל"ביטחון" לאומני, שבימיו כשר קרס ביטחון הפנים בישראל, התפוררה המשילות בישראל, והפשע, על כל ענפיו, גואה, עולה ופורח ומשגשג, כפי שלא שיגשג מעולם, מתרץ תירוצים נבובים כדי לנוס מאחריותו הפושעת, כמו "אי אפשר להעמיד שוטר ליד כל פיצריה" וכו'. ברחן. יש לקבוע ברורות – אתה השר, אתה אשם. אתה נושא באחריות אישית. מנהיגות היא קודם כל דוגמה אישית. כאשר השר האחראי על האכיפה הוא פושע סדרתי מנעוריו, ראש כנופייה אלימה, הדוצ'ה של הבןגביר-יוגנד המבצעים פוגרומים בכפרים ערבים ביו"ש, שמטפח ארגוני טרור כמו להב"ה –הקו-קלוקס-קלאן הישראלי ו"לה-פמיליה"; כאשר שרים וח"כים מתפרעים בבית המשפט העליון, מטילים חיתתם על בית המשפט, פולשים בראש אספסוף ברברי לבסיסי צה"ל והוא אוסר על המשטרה להגן על החוק ומוסדותיו – אלה התוצאות. הלינץ' בפתח תקווה, שבו נרצח זלקה, הוא העתק-הדבק של התמונות שהם רואים מהפוגרומים בערבים, של שליחי ראש הכנופייה. בן גביר, בעצם היותו שר המשטרה, הוא עידוד לפשע, הוא טיפוח הפשע. וכאשר בן גביר הוא האיש החזק בממשלה, שאוחז במבושיו של ראש הממשלה המשקשק מולו ומסתמרטט בפניו כרכיכה, אנשים כמו זלקה משלמים בחייהם. ואם לא נשנה את המציאות הזאת, התוצאות העקובות מדם תלכנה ותגדלנה ועוד יהיו כאן הרבה זלקות.
* האינטרס הציבורי – אני נגד עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור (וגם עם בכירים בשירות הציבורי), כפי שאני נגד זכות השתיקה של נבחרי ציבור וכפי שאני נגד אפשרות של סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור (עצם האפשרות הזאת היא אוקסימורון). העניין הציבורי הברור, כאשר מדובר בנבחרי ציבור, הוא חקר האמת. ככל שמדובר בנבחר ציבור בכיר יותר, כך הדבקות בחקר האמת, בלי לטייח, בלי לעגל פינות ובלי עסקאות היא אינטרס ציבורי מובהק יותר. וכאשר מדובר בראש הממשלה – על אחת כמה וכמה. הטענה שיש צורך להגיע לפשרה ולסגור עניין כיוון שקיומו של המשפט פוגע בחברה הישראלית, היא היתממות. לא המשפט פוגע בחברה הישראלית, אלא הפיכת הליך פלילי לעניין פוליטי, ושנים של דה-לגיטימציה למדינת החוק ומשרתיה, כדי להציל נאשם מאימת הדין. גם עסקה שתכלול פרישה של נתניהו מהחיים הפוליטיים פסולה. היא רק תחזק את האמונה בקונספירציה המטורללת שעל פיה מטרת החקירה והמשפט היתה פוליטית – הפלת נתניהו. "הנה, עובדה – ברגע שהוא מוכן לפרוש פתאום לא חשוב לכם למצות את הדין."
מדוע אני, שכל כך מאמין בצורך בהסכמות רחבות ובעיקר בסוגיה המשפטית, נוקט בעמדה קיצונית כל כך בנושא הזה? כיוון שכאן אין המדובר במחלוקת עניינית, אידיאולוגית, פוליטית, אלא בפלילים. וכשמדובר בשחיתות, בטוהר המידות, בניקיון כפיים – אני בהחלט קיצוני. ייקוב הדין את ההר.
* ביד הלשון: התנקשות – האירוע בוושינגטון לא היה ניסיון התנקשות בטראמפ. היתה זו התנקשות בטראמפ. אילו ההתנקשות הצליחה היה זה רצח. ההתנקשות נכשלה וטראמפ חי ובועט. אבל ההתנקשות היתה. המילה התנקשות היא קיצור של הביטוי "התנקשות בנפש" שרווח בעיתונות העברית במאה ה-19. התנקשות היא פעולה שנועד להביא למותו של מישהו, לרוב של דמות ציבורית (לא מקובל לדבר על התנקשות, ברצח שאינו של דמות ציבורית). מקור המילה הוא תנ"כי. בעלת האוב אומרת לשאול, שהיה מחופש לאדם מן היישוב: "הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי" (שמואל א' כ"ח, ט'). לפי הפסוק הזה, ההתנקשות היא הפלתה של בעלת האוב למלכודת (המילה מוקש נרדפת למלכודת, ואולי המילים מוקש והתנקשות נובעות מאותו מקור), שעלולה להביא למותה. כלומר, התנקשות אינה הריגה, אלא יצירת מצב שיביא להריגה. מכל מקום – הביטוי "ניסיון התנקשות" הוא שגוי. היתה זו התנקשות, שלא צלחה. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
מוזיאון משפחתי במושב
או: שורשים חזקים בארץ עולה חדשה וצבר דור חמישי בארץ נישאו בשנת 1962 והקימו משפחה ומשק לתפארת במושב כפר ורבורג. ההיסטוריה של נחמה ויוסי קיסר משתלבת בתולדות הארץ והמדינה. בתם רונית יזמה הקמת מוזיאון משפחתי במבנה הרפת הראשונה בכפר. נחמה ויוסי קיסר גרים במושב כפר ורבורג, מוקפים בבני משפחה, ילדים ונכדים. ארבעת צאצאיהם – חן שהוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, טל ארכיאולוג, רונית אדריכלית ושירי שהיא עובדת סוציאלית – הקימו משפחות וחלקם גרים במושב. לקראת יום ההולדת ה-90 של אביה יוסי, הקימה רונית בעזרת בני משפחתה חדר זיכרונות משפחתי ברפת הישנה. בחדר מוצגות תולדות ענפי המשפחה, בדגש על דור המייסדים של המושב, המקצועות הקודמים שלהם והמעבר לעבודה בחקלאות. הגעתי אל המוזיאון הקטן ברפת של פעם ושמעתי מפי נחמה, יוסי, רונית וטל את סיפוריהם, משובצים באנקדוטות שעוברות במשפחה מדור לדור.
סיפורו של יוסי קיסר (קייזרמן) בני משפחת קייזרמן הגיעו כבר בשנת 1838 לצפת שהיא, יחד עם טבריה, חברון וירושלים, אחת מארבע "ערי הקודש" בתקופת היישוב הישן בארץ, מספר יוסי: "אבי אריה נולד בשנת 1906 ביסוד המעלה. הוא היה בן הדור הרביעי בארץ. היתה לנו משפחה נרחבת באזור, חנויות בצפת הסמוכה וגם חלקת אדמה ביסוד המעלה." כאשר סבתו של יוסי התאלמנה, בני המשפחה המורחבת טענו שאלמנה, אם לילדים, אינה יכולה להחזיק בנחלה. לכן היא נאלצה לעבור עם ילדיה, אחד מהם היה אריה, אביו של יוסי, לירושלים העתיקה. הם התגוררו בשכונה מעורבת, והילד אריה למד את שפת השכנים הערבים. הם חיו בדוחק ובהמשך הוא התחנך בבית ספר מקצועי והוכשר כמסגר. בבגרותו פגש את רבקה, גם היא היתה יתומה מאב. השניים נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים. אריה עבד במפעלי ים המלח, ורבקה רעייתו נשארה בירושלים עם הילדים. אריה היה חוזר אליהם בסופי שבוע. סיפור מעניין שקשור לסבא אריה מספרת רונית: "יום אחד ניגש אל סבי אריה אדם ואמר לו: 'עלו עליך, נחשפת, אתה ומשפחתך חייבים לעזוב את ירושלים. אנחנו עכשיו מפנים אותכם מפה כי אתם בסכנה.' ואז הסתבר לסבא ש'ההגנה' גייסה אותו בלי ידיעתו להיות סוכן ידיעות שלה, שהם השתמשו בסיפורים שהוא סיפר להם על חבריו הערבים." ארגון ההגנה דאג למשפחה וחיבר אותם לגרעין התיישבות בכפר מנחם ומשם הגיעו למושב החדש שהוקם – כפר ורבורג. "כשהייתי בן שלוש הגענו למושב כפר ורבורג." מספר יוסי, בנם של רבקה ואריה. "אבי היה ממקימי המושב. במקצועו הוא היה מסגר, אבל במקביל הוא טיפח רפת כמו כל חברי המושב. בתחילה זו היתה רפת קטנה, בת שתיים או שלוש פרות." אגב, בתחילה סירבו לתת משק למשפחתו, כיוון שהיו בה שלושה ילדים, ולא שניים כפי שקבעו, וכן אריה סבל מנכות קלה. לכן הוא התקבל כעובד ציבור, אחראי על המים. אריה עבד גם במקצועו כמסגר. רק בהמשך קנה אריה משק. מעניין לציין שכל הבתים שנבנו בכפר נראו אותו דבר, ואפילו שלושה עצים שהוקצו לכל משק היו זהים: זית, לימון ותפוז. "עץ הזית שנשתל אז, לפני למעלה משמונים שנה, עדיין צומח ונותן פרי בחצרנו." אומרת רונית. ולגבי הבתים שנראו זהים. מספר יוסי: "אנחנו הילדים לפעמים לא זיהינו את הבית הפרטי שלנו. היינו שולחים את אחד האחים שילך מסביב ויציץ, יראה מי גר בבית." לשאלה מה היה בעת מלחמת השחרור עונה יוסי: "במלחמת השחרור הייתי בן 12. אנחנו הילדים השתתפנו בהגנה על היישוב. שיכנו אותנו במרפאה, ובמקום מכשירי קשר שחסרו אז, אנחנו היינו קַשרים, העברנו ידיעות ופקודות מעמדה לעמדה ביישוב." כאשר המצרים התקרבו, הוחלט בכפר, כמו ביישובים אחרים בדרום, לפנות את הנשים והילדים מן היישוב ולהשאיר רק את הגברים להילחם." מסתבר שיוסי וחברו אהוביה כמעט נשארו בכפר ורבורג בעת הפינוי, כי שכחו שהם במרפאה. בסופו של דבר הם הצטרפו לנשים ולילדים והגיעו לרחובות. מספר יוסי: "ברחובות הורידו אותנו במגרש כדורגל גדול, היה שם חושך גמור, ונוצרה מהומה, כאשר ילדים חיפשו בחושך את בני משפחותיהם. ואחר כך ארחו אותנו בבתי תושבים בעיר. אני זוכר שאותנו אירחה אישה בשם גניה." אגב, כאשר שהו ברחובות, נשאל יוסי למי הוא מתגעגע בכפר, והוא ענה: "אני מתגעגע לחמור שלי." יוסי מספר עוד משהו על אותה תקופה: "אנחנו היינו ברחובות עם האימהות שלנו, והגברים, ביניהם אבא שלי, נשארו להגן על כפר ורבורג. אני זוכר שבאחת ההפוגות הגברים הגיעו לבקר. ואז בפעם הראשונה בחיי ראיתי את הוריי מתנשקים..." ונשוב לחיי המשפחה בכפר ורבורג. "במסגרייה של אבי יצרנו את דלתות הברזל של כל הרפתות בכפר." ממשיך יוסי את סיפורו. "ואני בכל ימי ילדותי ונעוריי עזרתי לאבא במסגרייה. היה צורך לקדוח חורים בברזל, להשחיל ניט (מזמר) ולהכות עליו מלמעלה. ואני הייתי יושב תחת שולחן העבודה מחזיק פטיש ונותן לחץ נגדי מלמטה. רונית מוסיפה בחיוך: "כן, אבא ישב אז הרבה שעות מתחת לשולחן." ויוסי ממשיך: "העבודה הידנית היתה מאוד קשה, כי לא היו אז מכונות ריתוך, ובכלל לא היה חשמל כדי להפעיל אותן. לכן השתמשנו בניטים לחיבור וחיזוק, חימום הברזל וכיפופו, ולבסוף הרכבת ידיות וצירים. כך עשינו את כל הדלתות של כל הרפתות בכפר." והוא מוסיף: "היתה אז נתינה בכפר. והכנת הדלתות האלו בידינו היתה הנתינה שלנו לאנשי הכפר." יוסי למד בבית הספר בבאר טוביה, מגיל צעיר עבד במשק של ההורים, ובגיל 17 כבר החזיק את משק הוריו על כתפיו. יוסי התגייס לגולני, עבר קורס צלפים ובהמשך קורס קצינים. כשחזר למושב החליט לקנות נחלה חקלאית. לאחר הנישואים עם נחמה הקים משק חקלאי לתפארת – רפת, מטעים, פרדסים וגידולי שדה. יוסי החזיק את הרפת עד גיל 86.
סיפורה של נחמה "אבי הוא מהעיירה סוסנוביץ בפולין. עם פרוץ המלחמה, כשהיה בן 30, הוא עזב את משפחתו וברח לסיביר. את הדרך הארוכה עבר ברכבות וברגל. במקצועו הוא היה חייט. אימי, שהיתה תופרת במקצועה, הגיעה עם הוריה מהעיירה סאנוק בפולין לסיביר. שם הם נפגשו ונישאו. אביה, סבא שלי לא הצליח לשרוד את התנאים הקשים בסיביר ונפטר שם," מספרת נחמה. מיד כאשר ניתן להם היתר, הם יצאו לאזור נוח בהרבה שנקרא אז קירגיזיה, שם בעיר טשקנט בשנת 1944 נחמה נולדה. המשפחה המשיכה את מסעה, דרך מחנה העקורים ווצלאר בגרמניה, ובשנת 1949 יצאה מנמל מרסיי בצרפת ועלתה ארצה באונייה "נגבה". "הגענו למחנה העולים 'שער העלייה'," ממשיכה נחמה את סיפורה. " ומשם הפנו אותנו לכפר ויתקין, שם היו צריפים קטנים עבור העולים. למזלנו החליטו בכפר ורבורג לקלוט שלושים משפחות כדי להרחיב את המושב, ואנחנו היינו ביניהם. הייתי בת שש כשהגענו הנה. שיכנו אותנו, העולים, בפחונים. אני זוכרת לילה גשום אחד באותו חורף קשה של שנת 1950, והפחונים הוצפו לגמרי." ואז העבירו את העולים מהפחונים למשקי החברים. "המשפחה אליה הופנינו הקצתה לנו מקום בבית אימון אפרוחים," מספרת נחמה. "ככל שהשתדלנו לנקות את המקום, הריח נשאר, וזיכרון הריח הזה רודף אותי עד היום." אחר-כך נבנו בתי הסוכנות, שעד היום ניתן לראות כמה מהם במושב. המשפחה קיבלה בית כזה. נחמה זוכרת שהקליטה שלה ושל משפחתה היתה די קשה. ילדי הוותיקים לא קיבלו אותה כל כך יפה, המציאו לה כינויים, וקרן האור בחייה היתה סבתה. "סבתא שלי היתה אישה דתיה. לדעתה זו היתה זכות גדולה לחיות על אדמת ארץ הקודש. ביליתי איתה המון, כי הוריי עבדו קשה ולא יכלו להתפנות אליי. הם היו מאוד טרודים. תארי לך," היא אומרת "חייט ותופרת קיבלו פרה ועגלה ואמרו להם: יאללה, אתם חקלאים. הם קיבלו גם פרד משותף עם שכנים, היה צריך גם להסתדר עם השכנים. סבתא היתה היחידה שהתפנתה אליי. יכולתי לדבר איתה ולספר לה והיא עזרה לי מאוד מאוד," נחמה לא ידעה עברית כשהגיעה ארצה היא ידעה רק שיר אחד שגננת לימדה אותה במחנה העקורים. אחת האנקדוטות שהיא מספרת קשורה ללימוד קריאה: בארץ, לקראת כיתה א', החליטה סבתה להכין אותה ולימדה אותה לקרוא. אבל היא לימדה אותה בהברה אשכנזית, כפי שמתפללים יודעי יידיש קראו. אלף עם קמץ – אוֹ. וכשנחמה הגיעה לבית הספר, היא התפלאה שהמורה מבטאת את המילים אחרת לגמרי מסבתה. "זה היה משבר עבורי. גם בגלל שהילדים לעגו לי וגם כי לא הבנתי איך זה יכול להיות שסבתא שלי, שהיתה עבורי אורים ותומים, טעתה." חוויה מיוחדת עברה הילדה נחמה עם סבתה מדי שבת. "בילדותי לא היה בית כנסת בכפר ורבורג. סבתי הדתיה התעקשה ללכת ברגל מדי שבת מרחק רב לבית הכנסת במושב השכן באר טוביה. אני הייתי מלווה אותה, מחכה עד סוף התפילה וחוזרת איתה. חברות שלי היו אומרות לי שאני מבזבזת את השבת שלי. אבל הן לא ידעו מה אני מרוויחה. בדרך לשם וחזרה שוחחנו כל הזמן, וסבתי סיפרה לי את כל סיפורי התנ"ך בצורה כל כך עסיסית ויפה. כשהגעתי לבית הספר היכרתי כבר את כל הסיפורים." נוסף לכך הילדה נחמה היתה גאה, כי אנשי באר טוביה מאוד העריכו את סבתה, וכמו שעושים היום במסלולי ריצה, בכל פעם בדרך היה מישהו נותן לה מים לשתות או איזה שהוא דבר מאכל." נחמה זוכרת אפיזודה באחת השבתות. הן צעדו לכיוון בית הכנסת, ואז ראו בדרך חקלאי נוסע על טרקטור בשדה. אמרה סבתה בהשלמה: "לא נורא, הוא מעבד את אדמת הקודש." ואחרי הפסקה קלה אמרה: "אבל למה הוא מעשן סיגריה?" נחמה היתה חברה טובה מאוד של גאולה, אחותו של יוסי, שהיתה צעירה ממנו בשמונה שנים. "אהבתי מאוד מאוד לבוא לבית הזה, כי הוא היה מלא כל טוב יחסית לבית שלי, של עולים חדשים. אימא של יוסי וגאולה היתה [?] בשלנית מאוד טובה, ואני לא יכולה לשכוח עד עצם היום הזה את הטוּב שהיה על השולחן. היא הכינה גבינות מחלב, החמיצה זיתים ועגבניות, הכינה קציצות מחוביזה, השתמשה בביצים מהלול כדי להכין כל מיני תבשילים ועוגות. בשבילי זה היה גן עדן עלי אדמות". בכיתה ח' נסעו נחמה וגאולה עם חבריהם לאילת. השתיים קנו לאימא של גאולה מתנה באילת – קונכייה – לאות הוקרה על התמיכה שלה בנחמה. הקונכייה הזו היתה במשך כל השנים בביתם וזכורה היטב לכל בני המשפחה. בסופו של דבר, כשמלאו לנחמה 17 שנים, היא נעשתה בת זוגו של יוסי, אחיה של חברתה הטובה ביותר. ואז בגיל 18 השניים נישאו. וכל כך למה? "יוסי אמר לי שהוא חייב להתחתן, כי הוא רוצה לקנות משק במושב, ולשם כך הוא צריך להיות נשוי. אז נעניתי לו ונישאנו." אבל נחמה לא ויתרה על קריירה משלה. בגיל 28, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים, היא חזרה לספסל הלימודים. היא השלימה את בחינות הבגרות ונרשמה למחזור הראשון של סמינר למורים ולגננות "אחווה", שנפתח אז. זה לא היה קל. בתקופת מלחמת יום הכיפורים, לדוגמא, יוסי שירת בצבא, נחמה חלבה את הפרות בבוקר השכם ולאחר מכן הלכה ללמוד. בתום לימודיה, לשמחתה היא התקבלה לעבוד כגננת במושב ניר בנים. "יוסי והילדים מאוד עזרו לי. הם ראו בכך פרויקט משפחתי. ואני הייתי כל כך גאה. לא האמנתי שאני, העולה החדשה, אהיה מחנכת בישראל. הרגשתי שהשלמתי את קליטתי בארץ," היא מוסיפה. "אנשי ניר בנים שולחים את ילדיהם כדי שאני אחנך אותם! הרגשתי שאני סוגרת מעגל."
מוזיאון כיצד נולד רעיון המוזיאון המשפחתי? מספרת רונית: "כאשר אבי היה בן 88, הציפו אותו זיכרונות מילדותו, הוא ניזכר איך עזר לאביו אריה במסגרייה. והוא אמר לנו: 'אני רוצה חדר זיכרונות, כי יש לי כלים מאז ואפילו דלת אחת של רפת שעשינו.' ואז עשינו סיבוב בכפר," ממשיכה רונית לספר "וצילמנו את הדלתות ברפתות הישנות. כשנתיים התלבטנו והחלפנו רעיונות מה לעשות, והשנה, לקראת יום הולדתו ה-90 של אבא, נכנסנו להילוך גבוה." רונית ציירה דמויות של אביה כילד שעוזר לסבה בעבודתו ועוד דמויות של סבתה, שהיתה מבשלת מעולה. ליד דמות הסבתא מונחת הקונכייה שנשמרה כל אותן השנים. אחר כך המשיכה בענף השני של משפחתה המורחבת – משפחת אימה. היא ציירה את האב החיט שהפך לרפתן, ובידיו דליי חלב, וכן את האם שהיתה תופרת, יושבת ליד מכונת תפירה. ועל פי ציורים אלו נעשו דמויות מתכת בגודל טבעי של אדם. היוצר הוא מסגר מוכשר, בן המושב בשם ארז שמש. הוא הפך את הציורים לצלליות עשויות ברזל וכך "קיבלו חיים" אבות המשפחה שאינם כבר איתנו. "הוספנו תמונות ישנות של בני המשפחה, אותם העליתי על משטחי קרמיקה והוספנו פרטים רבים על המשפחה המורחבת." ניתן לראות בחדר את מפת נדודי המשפחה של נחמה האם, כלים ואביזרים ישנים של המסגרייה וכמובן גם דמות של פרה ממתכת. יש אפשרות לסרוק קודים, שמובילים את הצופה לסרטונים, לטקסטים וגם לשמיעת שירים. "בעצם," אומרת רונית, "המוזיאון הקטן הזה מבטא מפגש מוצלח בין ותיקים בארץ לעולים חדשים." נחמה ויוסי התברכו בדור המשך שיודע להעריך את פועלם. הם חינכו את צאצאיהם לתרום לארץ ולמדינה, כל אחד בתחומו. הם מבורכים בשלושה-עשר נכדים שגדלו בכפר ורבורג וביישוב להבים, וזכו אפילו לנין ראשון המביא שמחה גדולה לכל המשפחה. יישר כוח! עדינה בר-אל * נדפס ב"קו למושב", גיליון 1404, 16.4.2026.
סיימתי את בית הספר העממי בגיל שלוש-עשרה, וביקשתי מאבא שירשום אותי לבית ספר מקצועי עם פנימייה ביאשי. הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה. יהודים לא שלחו את ילדיהם ללמוד בבית ספר מקצועי. בדרך כלל שלחו אותם לתיכון עיוני, ומי שהיה לו כסף שלח לבית ספר המכשיר מנהלי חשבונות. לאבא לא היה כסף, ואני רציתי להקל עליו, וגם ללמוד מקצוע מועיל. האוכל בפנימייה היה זוועה, לא פעם ראיתי במרק תולעים. במשך חודשים אכלתי רק לחם ומרגרינה, עד שהביאו טבח חדש שהקפיד לקלוט רק מזון טרי ונקי. לא קל היה להיות נער יהודי יחיד בבית הספר. היה בכיתתי נער בשם קיסאק, שהגיע לפנימייה מאיזה כפר נידח במחוז סוצֵ'אָבָה. אותו קיסאק כל הימים היה מסתובב סביבי, מביט עליי מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, בוחן כל תנועה שלי. "מה קורה, קיסאק?" "כלום, סתם." "מה אתה רוצה ממני?" "כלום, באמת, סתם."
יום אחד תפסתי אותו בצווארון: "קיסאק, די עם סיפורים, מה אתה בוחן אותי? מה אתה רוצה ממני!" "באמת שכלום, הכומר..." "מה הכומר?" "הכומר בכפר אמר כל מיני דברים, ואני מסתכל עליך, ואתה דומה לנו. ממש ממש דומה לנו, אז איך..." "מה חשבת, שיש לנו קרניים?" "לא קרניים, אבל אתה יודע, בכל זאת, חשבתי... אני יודע, שונים..."
עם קיסאק לא היתה לי בעיה להתמודד – הוא היה נמוך ממני, וגם לא חזק במיוחד. הבעיה היתה עם יון קנטור, שהיה בריון ממש והציק לי לא רק במילים אלא גם במכות. כל פעם שהיה עובר על ידי, היה מנחית מכה על הראש, והייתי רואה כוכבים. תמיד היה מראה באצבע: "הנה הז'ידאן המחוריין." הבלגתי, לאו דווקא מפני דרכי שלום, פשוט פחדתי ממנו, שהיה לפחות בראש יותר גבוה ממני ונראה ממש כמו ז'לוב ששומר נפשו ירחק ממנו.
באחת ההפסקות הוא ישב בקרב חבורה של פרחחים כמוהו, וקרא לי: "ז'ידאן מושתן, פחדן של אימא, תזחל לכאן!" התעלמתי. "מה קרה לאוזניים של הבן זונה המחוריין? תזחל לכאן, אני אומר לך!" נעמדתי, הבטתי לצדדים, כביכול אני מבקש לדעת מי הדובר, והתחלתי להתקרב אליו. "לא ככה, ז'ידאן מחוריין, כשאומרים לך לזחול – תזחל!" כשהייתי במרחק של שני מטרים ממנו, התכופפתי מעט, ואז עטתי עליו ונשכתי אותו באוזנו בכל הכוח. הוא פלט צעקה, וניסה לגונן על עצמו בשתי ידיו, ואני הנחתתי על ראשו אגרופים במהירות, עד שהוא, עם כל תשעים הקילוגרמים שלו, התמוטט. וכשראשו מעופר, ודם נוזל לו מהאף, אני לא מניח לו וממשיך להחטיף לו אגרופים בקצב: "מי ז'ידאן מחוריין?" הפה שלו מלא עפר, והוא לא יכול לענות, ואני בשלי: "למי קראת ז'ידאן מחוריין?"
החברים שלו זזו הצידה. אף אחד לא התערב, ואני חושב שבלב הם היו מרוצים מכך שיון קנטור הבריון, בעל לשון הביבים, מקבל מה שמגיע לו. כשהם התעשתו מעט מהחזיון המדהים של היהודי "המושתן" המכה את גיבורם, העזו להתקרב ולמשוך אותי ממנו. "אם לא תפסיק, נגיד אותך לבאנֶסְקוּ." הפסקתי.
פטרו באנסקו היה המורה שלנו לשרטוט, והכול ידעו שהוא אנטישמי. הוא היה נטפל אליי בלי סיבה, מוציא אותי מהכיתה, תוך שהוא מעיר איזו הערה ארסית על מוצאי. פעם גנבו לי את כרטיסיית הקנטינה. היינו מקבלים כרטיסייה בתחילת כל חודש, ובכניסה לחדר האוכל היו מנקבים אותה. ראיתי את דימיטרו מחטט במעיל שלי, ואז הכרטיסייה נעלמה. לא הייתה לי בררה, והתלוננתי בפני באנסקו. אמרתי לו שאני חושד בדימיטרו, כי הוא אפילו התפאר בפני חבריו שיש לו שתי כרטיסיות כך שהוא יכול להיכנס פעמיים לחדר האוכל. "תגיד לי, שמיל גוטליב, אתה בטוח שלא מכרת לו את הכרטיסייה? אתם היהודים ידועים כרמאים." אף פעם לא דיבר האנטישמי הזה בצורה כל כך ברורה ובוטה. האנטישמיות היתה אסורה במשטר הקומוניסטי. להלכה היא בכלל לא היתה קיימת, אבל למעשה נתקלת בה בכל צעד שעשית – על פי רוב – לא בגלוי.
קניתי בכספי כיכר לחם, והיא היתה ארוחתי במשך יומיים עד שתפסתי את דימיטרו בפינת חדר ההלבשה של אולם ההתעמלות. הוא היה כמעט ערום ומיוזע, ואני חנקתי אותו בגרונו: "אני לא מניח לך עד שתחזיר לי את הכרטיסייה." דימיטרו לא יכול לדבר כי ידי לפתו לו את הגרון, אבל בידו הראה לי לכיוון כיס בחולצתו שהיתה תלויה על וו. הוא הספיק לנקב שני ניקובים בכרטיסייה, ועל חטאו זה החטפתי לו עוד שתי סטירות. אחר כך הנחתי לו.
הראיתי את הכרטיסייה לפטרו באנסקו: "זה היה בכיס של דימיטרו, כפי שאמרתי, אדוני המורה." "תגיד את האמת שהחזרת לו את הכסף..."
באותו השבוע הגיע אבא לביקור, ואני סיפרתי לו את כל העניין. הוא הכיר יהודי אחד בשם יוסיף קוז'וקרו שהיה מפקח על בתי ספר תיכוניים במחוז יאשי. אבא סיפר לו על פטרו באנסקו, וקוז'וקרו הבטיח לברר מה הוא יכול לעשות. קוז'וקרו בדק את התיק שלו, ומסתבר שבאנסקו היה חבר בברית הלגיונרים באזור פּוֹדוּל אִילוֹאָיֶה. קוז'וקרו הזמין את עצמו לבית הספר וביקש להיכנס לשיעור של באנסקו. השיעור היה טוב, כי באנסקו היה מומחה ארצי בשרטוט טכני. אחרי השיעור נערכה שיחה בחדר המנהל: "תשמע מר באנסקו, השיעור היה בסדר גמור, יש לי קצת הערות על הדרך שבה אתה פונה אל התלמידים, אבל זה זניח – אתה באמת מורה טוב. יחד עם זאת, אני חייב להעיר לך שתחדל להתנכל לתלמידים יהודים. אני יודע שהיית לגיונר, ומילה אחת שלי, ואתה עף ממשרתך. אל תעליב ואל תקפח. זכור, מילה אחת שלי, ואתה מובטל במקרה הטוב, במקרה הרע אתה יודע מה גורלם של הלגיונרים..." קוז'וקרו סיפר לאבא, ואבא סיפר לי, ובאמת מאותו היום הוא חדל להציק לי ולהעיר הערות אנטישמיות. אבל הוא שמר לי טינה, ומצא הזדמנות לנקום בי בבחינות הגמר.
בחינות הגמר בשרטוט טכני התנהלו כך: המורה נותן לכל תלמיד שאלה, ועליו להתיישב ולשרטט על פי הנתונים שקיבל. כעבור שעה של עבודה – עליו להראות את עבודתו למורה, ואם יש צורך, לתאר על הלוח את הליך העבודה. לי הוא נתן שאלה שבמפורש לא למדנו, ולא היה סיכוי שאני אדע לענות. הבנתי שהוא רוצה להיפרע ממני עכשיו, בסוף שנת הלימודים האחרונה. זה לא היה רק כישלון בבחינה ואי קבלת תעודה – זה היה גם כרוך בקנס כספי ענק, שכן הלימודים והפנימייה היו חינם בתנאי שאתה לומד כהלכה – אם אתה נכשל, על ההורים לשלם את כל הוצאות הלימוד והכלכלה במשך שלוש שנים, זה היה סכום אגדי של 33000 לאי. בהתחשב בכך שאבא השתכר 400 לאי לחודש, הרי שמדובר במכה שהיתה מובילה לפשיטת רגל – אפילו היו מוכרים את הבית בפרומושיקה – זה לא היה מספיק. "אדוני המורה, זה חומר שלא למדנו, אני מבקש בכל הכבוד שאלה אחרת." "אתה גם חצוף וגם שקרן – אני הייתי נותן לך שאלה על חומר שלא למדנו?! קח את השאלה ולך לשרטט." נהיה לי שחור בעיניים, ואני לא זז מהמקום. במקרה עמד בחדר המנהל ושמע את השיחה. הוא ניגש אלי ולחש באוזן: "גש תשב. אני אדאג לך." התיישבתי והסתכלתי על השאלה כמו שמסתכל תרנגול בבני אדם; לא הבנתי איך המנהל יכול לעזור לי. ואז קרה דבר שלא ייאמן – המנהל הגיע, התקרב אלי ולחש לי: "קח את הנייר הזה, כאן כתבתי לך את התשובה. אתה צודק, זה לא היה בחומר הלימוד." בפתק שמסר לי המנהל היתה תשובה, והיו אפילו הנחיות לשרטוט. אני סיימתי לפני כולם, אבל המתנתי כדי לא לעורר חשד. כשהגשתי את העבודה – באנסקו היה המום. במשך דקות ארוכות הוא בחן את התשובה שלא היה בה שום פגם. הוא לא הסתפק בכך ובחן אותי ליד הלוח, וגם שם לא הצליח להכשיל אותי. "אז מה, גוטליב, פשוט שיקרת, אמרת שלא למדנו את החומר בכיתה. אם לא למדנו – איך פתרת?" "נזכרתי, אדוני המורה." ואחר כך לחש בינו ובין עצמו: "שכך יהיה לך טוב, יהודי ארור." זאת הפעם היחידה שקיבלתי את הגידוף שלו כמחמאה.
באותו היום פגשתי את המנהל במסדרון. ניגשתי אליו ונישקתי את ידו. הוא ליטף את ראשי: "יהיה טוב, גוטליב, אני מאמין שיהיה טוב." משה גרנות
אהוד: משה ידידי, הרשה לי לומר לך שאני נהנה כל פעם מחדש מסיפור נוסף שלך. אין כמוך!
ד"ר משה גרנות
הרצאה : חוקר מקרא בתפקיד של בלש
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
חוקר מקרא בתפקיד של בלש
הרצאה תשיעית בסדרה לשנת תשפ"א,
המרצה –
ד"ר משה גרנות
האם הנכד של משה רבנו הכיר את התורה? מה החביאה מיכל במיטתו של דויד? מדוע נדהם המלך יאשיהו כשקראו לפניו את התורה?
דף עזר יחולק למשתתפים
מועד ההרצאה:
ביום ב', 11.5.2026 בשעה 17.30 באולם המחתרת
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
אהוד בן עזר
"מסעותיי עם נשים" - פרק שביעי
פרקים מתוך הרומאן, 2003, מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי פרק שביעי חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר
סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה. נחשים, אוכלים בצק? התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד... ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...
לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?" במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף. אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן. מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"... למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת – "...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..." "קליטוריס!" "מה?" "את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..." "נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..." "טמבלית! מברשת זה כשהגבר..." ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל... הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד. שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי. ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה. לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית. שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש. אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:
"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."
למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי. המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים. צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול. חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.
מפלגת הציונית הדתית שספגה תבוסה צורבת במירוץ לאיוש כהונת הרב הראשי לתל אביב יפו, בה זכה הרב זבדיה כהן, המועמד שש"ס כפתה על העיר ללא הפסקה, חייבת להסביר לששת אחוזי מצביעיה בעיר העברית הראשונה, מדוע הפקירה את השער מול להטוטי הכידרור של ש"ס?
השר לשעבר עוזי ברעם, מי ששימש מזכ"ל מפלגת העבודה ונחשב מומחה לענייני ניהול בחירות, נוהג היה לומר ממרומי מומחיותו, שבכל מערכת בחירות "יש מי שמנצח ויש מי שמסביר..."
נצחונה המזהיר של ש"ס בקרב על איוש כהונת הרב הראשי לתל אביב עם בחירתו השבוע של הדיין הירושלמי הרב זבדיה כהן, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, לכהונת רבה הראשי של העיר ללא הפסקה, הוא בעצם תבוסה משפילה של מפלגת הציונות הדתית, שלא השכילה לענות על ציפיותיהם של מצביעיה התל אביבים שציפו ממפלגתם שתפעל למינוי רב ציוני לתפקיד הרם. ובטח לא רב שהאידיאולוגיה הפוליטית/דתית שלו שואבת מן ההשקופע הליטאית המשתמטת מכל חובה לאומית או ציונית, שש"ס סחופה אחריה מאז נוסדה בעידודו של המנהיג הליטאי הרב שך זצ"ל. ניצחונה של ש"ס מהווה מכה אנושה למעמדו הציבורי של מחנה הציונות הדתית, היה זה למעשה מהלך של מחיקת הציונות הדתית, מן המפה הפוליטית התל אביבית. מסע הטיהורים שניהלה ש"ס בעיר ללא הפסקה, הפך את זירת הבחירות לרבנות העיר תל אביב, לשטח השמדה שממנו כוסחה הציונות הדתית, כאילו היתה עשב שוטה שראוי לבער מן הכרם. וגם החרדיות האשכנזית בתל אביב, הוכתה שוק על ירך והוכחדה מן ההוויה התל אביבית. ש"ס יצרה תמונת מצב חדשה בעיר העברית הראשונה עלי אדמות: אין ציונות דתית, אין חרדיות אשכנזית. אובדן צורב כזה מחייב את מפלגת הציונוה"ד, כמאמרו של עוזי ברעם, במתן הסברים לציבור מצביעיה בתל אביב, שנוכחותם בעיר משמעותית וגדולה ב-50% מאשר כוחה של ש"ס: 'או שמנצחים או שמסבירים...'
הנה כמה הסברים לתבוסה. הראשון הוא טכני ונעוץ בעובדה שבמועמדה של ש"ס זכה לתמיכת רוב המכריע – 37 מכלל 61 המצביעים בגוף הבוחר – שהרכבו הונדס על בסיס שיקולים פוליטיים, בידי שר הדתות היוצא מיכאל מלכיאלי איש ש"ס, בגיבויו של ראש העיר המיליטנטי רון חולדאי (שבעט ברעיון לבחור רב ראשי לעירו מכוח 'ברית המשרתים' וחבר למועמדה של 'ברית המשתמטים'). בתל אביב טוענים שתמיכת חולדאי ב'ברית המשתמטים' והתייצבות אנשי מרצ ויש עתיד מאחורי רב שמעולם לא לבש מדי צה"ל ושגם בניו משתמטים ממצוות הצלת ישראל מיד צר, מושתתת על דיל מזוהם שבסיסו בסחר מכר נוסח, 'שמור לי ואשמור לך': צ'פר אותנו עם רב ראשי (שנבחר לנצח נצחים עד צאתו לפנסיה בגיל 70) ונצ'פר אותך בתופינים פוליטיים שמסוגלים להעניק המיניסטריונים רבי ההשפעה והיכולת שבידי ש"ס.
וש"ס לא מפסיקה לדהור באמצעות משרד הדתות – שאותו נטשה עם פרישתה מהקואליציה על רקע חוק הגיוס, אך ממשיכה לשלוט בו באמצעות המנכ"ל יהודה אבידן עושה דברו של אריה דרעי – להמשך מסע הכיבושים שלה: כעת הציבה על הכוונת את כהונת הרב הראשי (השני!) לאילת (בתואנה שמדובר בעיר תיירות בינלאומית, שזקוקה בשל כך לרב עיר שני). מסע הכיבוש יימשך בעיר חריש (ב-20 במאי) ובאורנית שעל הקו הירוק (ב-17 במאי) וברמת השרון (ב-14 במאי). למי איכפת שבישובים הללו אין עניין מיוחד באיוש משרת הרב הראשי – בדיוק כפי שבקרית אונו לאיש לא היה איכפת שבבחירות האחרונות זכתה הכתיבה ש"ס את דמות הרב הראשי, למרות שתמכו בה בבחירות לכנסת רק 3.33% מכלל המצביעים, ובבחירות שקדמו לאחרונות השיגה ש"ס 2.87%, ובבחירות שלפניהן 2.05% ולפני לפניהן זכתה ש"ס לתמיכת 1.95% מהמצביעים.
חזרה לתל אביב. לא שלא היו לציונות הדתית מועמדים מצויינים למשרה הרמה. מפלגת 'הציונות הדתית' המתיימרת לייצג את הציבור הציוני דתי התל אביבי התרשלה מלשלוח מועמדים מתאימים: למשל ראשי ישיבת ההסדר המקומית הרב יובל שרלו, הרב תמיר גרנות והרב ד"ר איתמר אלדר.
גם ברשימת המתמודדים כהונת הרב הראשי לתל אביב, נמצאו כאלה המזוהים עם הציונות הדתית, שלא זכו להיכלל בשום דיל: הרב אברהם רזניקוב רבו של המרכז הרפואי איכילוב, והרב סא"ל (מיל') בן ציון אלגזי ראש ישיבת ההסדר רמת גן, שנטשו את המשחק המכור לאחר שהבינו כי לא יקבלו שום גיבוי מול הדורסנות הש"ס'ית.
הסבר אחר שמעלים דורשי טובתו של הרב זבדיה, עוסק באישיותו של רב זבדיה. 'מדינת תל אביב', שבחרו בו כמהים ליהדות חדשה, אוהבת ומאירת פנים, ברוח היהדות הספרדית הסובלנית והציונית, אוהבת המדינה והארץ.
אלא שטענה זו אינה מחזיקה מים. שהרי מי שחיפש את היהדות הספרדית מאירת הפנים והמחבקת יכול היה למצוא אותה בדמותו של מועמד אחר, שהשתתף במירוץ – הרב חיים אמסלם, לשעבר ח"כ בש"ס ושנוא נפשה של ש"ס, שהיתה מוכנה ממש 'להתאבד' לבלימתו. הרב אמסלם מצדד בגיוס כל בני הישיבות להצלת ישראל מיד צר ואף עודד את חמשת בניו להתגייס לשירות מלא וקרבי בצה"ל.
הרב אמסלם, שזכה לתמיכה מכובדת של 21 מחברי בגוף הבוחר, מתנגד לקיומה של 'חברת הלומדים' החרדית, שמוציאה זמנה על ישיבה בכולל מבלי לקיים את חובת היציאה לעבודה לצרכי פרנסה. הרב אמסלם מייצג בעליל יהדות מאירת פנים, ידידותית, מחבקת, נוחה לשמיים ולבריות. הוא מייחל לשיבה לגישה המתונה והסובלנית המאפיינת את חכמי יהדות ספרד. הוא מתנגד להקצנה ולהחמרה הקיימות לדעתו בציבור החרדי, מפני שלדעתו גרמה ההקצנה הדתית האשכנזית להיווצרותן של התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, זרמים שלא היו קיימים בקרב עדות המזרח.
יש הטוענים כי ש"ס לא נזקקה לדילים שישפילו את הציונות הדתית, וכי מפלת מועמדי הציונות הדתית נובעת מאימתה של הבועה התל אביבית, מן הערכים שמייצגת הציונות הדתית, שנתפסת כחבורה מיסיונרית. הציונות הדתית מפחידה את החילוניות התל אביבית מאז שביקשה לארגן תפילות יום כיפור בכיכר דיזנגוף. תמיכתה של הציונות הדתית ברפורמה המשפטית, ותיעובה את הקפלניזם, אינם יורדים טוב בגרונם הרגיש של התל אביבים, כמו גם מונחים מאיימים אחרים השגורים על פיהם: ערוץ 14, גרעין תורני, 'רק ביבי', שדה תימן ועוד...
אך גם אם זו הסיבה האמיתית לתבוסת המועמדים מן הציונות הדתית ואלה המזוהים עימה, חייבת המפלגה המתיימרת לייצג את מחנה הציונות הדתית להסביר את פשר הפקרתה את המירוץ לידי המפלגה שקוששה שמינתה לעיר רב ראשי שמאחוריו רק 4% מכלל 547,226 היהודים החיים בתל אביב. כי בבחירות, ראוי לאמץ את העקרון הברעמי: או שמנצחים או שמסבירים...
מנחם רהט
נעמן כהן
יאיר גולדנר-גולן אות קרושבאנו ואות מוסוליני
בניגוד לדבריו של אורי הייטנר: "הפרוטוקולים של זקני ציון נחקרו לפניי ולפנים והוכח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף מוחלט, של האוכראנה, המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית." ("חדשות בן עזר", 2155) – הפרוטוקולים לא חוברו ע"י האוכראנה, אלא על ידי ידי פאבל קרושבאנו שכתב, הדפיס, והפיץ את הפרוטוקולים*. והיה המסית האחראי לפוגרום קישינב. https://he.wikipedia.org/wiki/פאבל_קרושבאנו ההיסטוריון סטיבן ג' זיפרשטיין במחקר חדשני מצא אף את מסמכיו האישיים. (סטיבן ג' זיפרשטיין "פוגרום קישינב ונפתולי ההיסטוריה"," עמ' 136). (כתבתי עליו: "פוגרום קישינב אנטישמיות וציונות". "חדשות בן עזר", גיליון 2060 2.6.25), https://hbe.mifgash.com/hbe.php?num=2060&format=mifgash ולכן הענקתי את אות קרשובאנו לאלו שאימצו והפיצו את תורתו, ביניהם יאיר גולדנר-גולן, ועמוס שוקן (שלתדהמתי לא ידע מיהו קרושבאנו). יאיר גולדנר-גולן, שקיבל את אות קרושבאנו על הכרזתו שרצח תינוקות הוא תחביב יהודי, אמר השבוע בראיון בפגוש את העיתונות: "בממשלה הבאה נפטר את דוד זיני ונסגור את ערוץ 14. לגבי גופמן – הוא ייבחן על פי מעשיו." (עמית סגל) https://t.me/amitsegal/60406 עוד לפני זה הכריז כי יש לשלוח אנשים למחנה חינוך מחדש ולטהר את השירות הציבורי, לכן כמי שרואה תהליכים של שנות השלושים באירופה ומיישם אותם כפשיסט יש להעניק לו גם את אות מוסוליני. מעניין מה יהיה האות הבא לו הוא יהא ראוי?
*ד"ר עדי אמסטרדם הציג תיזה של פילולוג איטלקי סיזאר דה מיכאליס, על המקור התוכני של הפרוטוקולים. "הדעה המקובלת כיום היא שהספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" חובר בידי המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית – האוכראנה. דעה זו אותגרה לא מזמן על ידי הפילולוג האיטלקי סיזאר דה מיכאליס." ("חדשות בן עזר", גיליון 1768, 28.7.2022]. https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01768.php והנה התרגום של הספר ע"י ד"ר עדי אמסטרדם: https://www.academia.edu/36317576/הפרוטוקולים_של_זקני_ציון_נוסח_עברי_מבואר_ספר_אלקטרוני_מלא כזכור, אולי בהשפעת הספר, הוא האשים אותי בתורת קונספירציה בשימוש בשמות המקוריים. לזכותו אומר שהוא התנצל על כך.
"הדמוקרטיה נותרה בשם בלבד'': מרד פנימי נגד יאיר גולדנר-גולן בעוד מפלגת "הדמוקרטים" (האיחוד בין העבודה למרצ) מנסה למצב את עצמה כאלטרנטיבה שלטונית המקדשת את ערכי הדמוקרטיה, מכתב התראה חריף שנשלח חושף תמונה הפוכה לחלוטין של הנעשה בתוך הבית. קבוצת פעילים מרכזית במפלגה שיגרה מכתב התראה אחרון לפני פנייה לערכאות משפטיות, ליו"ר יאיר גולן, לחברי הסיעה ולהנהלה. תחת הכותרת "הדמוקרטיה בדמוקרטים נותרה בשם בלבד," מאשימים הכותבים כי המפלגה מתנהלת בניגוד מוחלט לתקנון של עצמה. בסעיף 132 לחוקה. לטענת הפעילים, החל מהיום (חצי שנה לפני מועד הבחירות), יאיר גולן לא יוכל להיות מוגדר כמועמד לראשות הממשלה מטעם המפלגה או כיו"ר שלה, אלא אם "יעשה מעשה דמוקרטי כמתחייב." "מי שאינו מתנהל על פי הערכים הדמוקרטים בביתו, ו'מדלג' בקלות על סעיפי החוקה שלו עצמו, לא יוכל לשאת את דגל שלטון החוק יום לאחר הבחירות בכנסת," סיכמו הפעילים את מכתבם. במרכז הטענות עומדת הביקורת על אופן קבלת ההחלטות תחת הנהגתו של גולן. לדברי הפעילים, המפלגה מנוהלת כיום על ידי "מערכת ניהולית חד-ראשית." עיקרי הכשלים שנחשפו במכתב: הסתרת מידע: החלטות ההנהלה אינן שקופות לחברי המפלגה. שיתוק מוסדות: המוסד לבירור עתירות, שאמור להיות הגוף השיפוטי הפנימי – מוגדר במכתב כ"משותק", בעוד ועידת המפלגה מתוארת כ"מסורסת". הפרת תקנון: תקנון עבודת הוועידה מופר "כמעט על כל סעיפיו." התערבות בפריימריז: נטען כי קיימת "התערבות בלתי הוגנת ובלתי שוויונית" לטובת מועמדים מסוימים לקראת הבחירות המקדימות לכנסת. כותבי המכתב, ובהם שרי סלע, אורי אלדר, אסף הלחמי וגל רייך, מביעים חשש כי הרצון לנצח בבחירות הארציות הוביל את הנהגת המפלגה להקריב את הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית "נראה היה כי סימון הבחירות כמטרת-על, גם במחיר פגיעה בדמוקרטיה, נתפס בעיניכם כמחיר מוצדק." הפעילים מזהירים כי אם לא יבוצע תיקון מידי, הם יפנו לבית המשפט בבקשה לצו הצהרתי שיקבע כי "מפלגת העבודה חדלה להיות מפלגה דמוקרטית." לדבריהם, הם אינם מוכנים להיות שותפים ל"הטעיית ציבור הבוחרים." https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/20422752 סכנת פשיזם. כבר אמרנו.
ממשלה "אנטי-פשיסטית" איימן עאדל עודה: "אני אשמח להיות גם ראש ממשלה או שר בממשלה. נעשה הכול כדי למנוע ..." https://rotter.net/forum/scoops1/946738.shtml האם התכוון ליאיר גולדנר-גולן?
אשמה "אהוד: ועדת חקירה צריכה לקום רק אחרי שאחרון הנוח'בות – מאות הרוצחים והאנסים העצורים אצלנו – יועמד למשפט צבאי ישראלי וייענש – כי הם ורק הם ומנהיגיהם אשמים ב'מחדל'!" ("חדשות בן עזר", 2155). ודייק: בטבח אשמים מאות הרוצחים והאנסים ומנהיגיהם. במחדל כלומר באי מניעת הטבח אשמים מנהיגינו.
בשנה השנייה ברצף, צעדת השיבה לציון יום הנכבה בוטלה בשל הגבלות משטרתיות מארגני הצעדה הסבירו כי ביטלו אותה משום שהמשטרה דרשה מהם להגביל לאלף את מיספר המשתתפים ולהימנע מהנפת דגלי פלסטין. במקום הצעדה שודר בזום פאנל שעסק בנכבה. "האירוע הזה הוא מסר שהעם לא שוכח," אמרה אחת הדוברות. המשטרה: ההגבלות נקבעו בזמן המלחמה, בהתאם להנחיות פיקוד העורף. בשנה השנייה ברצף, מארגני צעדת השיבה לציון יום הנכבה שהיתה אמורה להיערך ביטלו אותה בשל הגבלות משטרתיות. המשטרה דרשה משיקולים ביטחוניים כי יוגבל לאלף מספר המשתתפים בצעדה, שלרוב צועדים בה כ-20-30 אלף בני אדם. היא גם אסרה על הנפת דגל פלסטין בצעדה. זאת, במסגרת הגברת האכיפה המשטרתית נגד הנפת הדגל מאז כניסתו לתפקיד של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ועל אף שבית המשפט טרם הכריע בשאלה אם הנפת הדגל אינה חוקית. במקום הצעדה שודר בזום פאנל של עקורים, אמנים והיסטוריונים שדנו בנכבה. בנוסף, נערכו אירועים מקומיים בגליל ובמרכז לציון יום השנה ה־78 לנכבה. הצעדה, שנערכת מזה 26 שנים ובוטלה בפרק זמן זה רק בשנתיים האחרונות ובשנה שלאחר פריצת מגפת הקורונה, היתה אמורה להיערך בשטח חקלאי מדרום־מזרח לעכו, על שרידי הכפר הפלסטיני א־דאמון שתושביו נעקרו מבתיהם בשנת 1948. פעילים פלסטינים ששוחחו עם "הארץ" הדגישו כי המשטרה התירה לאלפים רבים להשתתף בצעדה באזור שפרעם בשנת 2024, על אף שהתנהלה אז מערכה מוגבלת בצפון מול חיזבאללה. לדבריהם, החמרת ההגבלות המשטרתיות מעידה על כך שבן גביר מעמיק את שליטתו בארגון. הוועד להגנה על זכויות העקורים שמארגן את הצעדה מסר כי נערך לקראתה במשך כמה חודשים. ואולם אי־הוודאות בנוגע למועד הסיום של המלחמה עם איראן ועם חיזבאללה הקשה על ההיערכות. זאת, בנוסף לאי־הוודאות בנוגע להארכת הפסקת האש עם איראן. לנוכח השינויים התכופים במצב הביטחוני, מארגני הצעדה לא הספיקו להיאבק משפטית בהחלטת המשטרה להגביל את מספר המשתתפים. בוועד אמרו כי החלפת הצעדה בפאנל אינטרנטי אינה מעידה על ויתור על המאבק למען זכות השיבה. לדבריהם, היא משקפת את היכולת להמשיך להנציח את הזיכרון הקולקטיבי גם תחת מגבלות. "הנכבה אינה רק זיכרון היסטורי, אלא מציאות מתמשכת," מסרו. הם גם הבהירו כי "השיבה אינה רק סמל או זיכרון – אלא זכות יסוד שאינה מתיישנת," והפצירו בציבור להשתתף באירועים השונים כדי "להבטיח שהקול יישמע גם בתנאים מורכבים." למרות ביטול הצעדה, התקיימו לאורך היום שורת אירועים מקומיים בשטחים חקלאיים ובפארקים שהוקמו על שרידי כפרים שתושביהם נעקרו ב־1948. בין היתר התקיימו סיורים תחת הכותרת "חוזרים אל הכפר," תהלוכות, הקרנות של סרטים ופעילויות חינוכיות לילדים ולנוער. בחלק מהאירועים השתתפו כמה דורות של משפחות – סבים שחוו את הנכבה הגיעו למקום עם ילדיהם, נכדיהם ולעיתים גם ניניהם כדי לספר על עקירתם. לצד האירועים המקומיים, שודר הפאנל האינטרנטי במרכז ההיסטורי של האגודה למען ערביי יפו בנוכחות כ־30 משתתפים, רבים מהם יהודים. ההקרנה נערכה ביוזמת המרכז ועמותת "זוכרות" שעוסקות בהנצחת הנכבה. עם הדוברים בפאנל נמנה יו"ר ועדת המעקב וחבר הכנסת לשעבר ג'מאל זחאלקה. "אנחנו נפגשים כפעולה שמצביעה על היצמדותנו לזכות השיבה, זכות טבעית ומוסרית כבעלי הבית והאדמה. זה חלק מהזכות הפלסטינית בכללי לשחרור, לעצמאות ולשיבה. לא נשכח ולא נסלח, אנחנו מתעקשים על זכות השיבה עד שנגשים אותה," אמר. "ההווה שלנו לא פחות אכזרי מהנכבה." ציין, והזכיר את פעולות צה"ל ברצועת עזה בשנתיים וחצי האחרונות ואת האלימות הגוברת מצד מתנחלים וחיילים נגד פלסטינים בגדה המערבית. גם יושבת ראש ועד העקורים ונצר לפליטי הכפר מלול (שיבוש השם העברי מהלול) בגליל התחתון שנהרס ב-1948, סלוא סלאם־קופטי, נשאה דברים בפאנל. "אנחנו נמצאים כאן לא רק כדי לזכור, אלא כדי לאשר שהכפרים שמהם הוגלינו חיים בתוכנו. אף אחד לא עזב מרצונו, ואנחנו – הנכדים והילדים של הפליטים – נושאים את הזיכרון," אמרה. "האירוע הזה הוא מסר שהעם לא שוכח ונאמן לזכויותיו. השיבה היא לא מושג תיאורטי אלא היא זכות שאנו שומרים עליה. לא משנה כמה זמן יעבור." מהמשטרה נמסר בתגובה כי היא "רואה בזכות המחאה אבן יסוד במדינה דמוקרטית ומאפשרת מחאות כל עוד הן מתקיימות כחוק." עוד נמסר כי "עם הגשת הבקשה במהלך המלחמה ובהתאם להנחיות פיקוד העורף שהיו בתוקף באותה העת, הוגדרו ונמסרו למארגני הצעדה תנאים להבטחת שלום הציבור." זאת, על אף שההגבלות בזמן המלחמה היו מחמירות בהרבה, ולא התירו התקהלות של אלף בני אדם. ג'קי חורי יאיר פולדש, 22.4.26. https://x.com/Haaretz/status/2047031067060609221 הביטול טעות גדולה. בייחוד הנימוק "בטחון הצועדים."
מוחמד ברכה: "הצעירים לא שוכחים – זו שיבה עד ניצחון הצדק" מוחמד ברכה הוביל את צעדת השיבה לכפר ספוריה (השיבוש הערבי לשם ציפורי) לציון ה"נכבה", וטען כי הצעירים אינם שוכחים את זכות השיבה: "זו שיבה עד ניצחון הצדק." מוחמד ברכה, לשעבר יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, עמד בראש תהלוכת השיבה לכפר ספוריה (השיבוש הערבי לשם ציפורי) לרגל ציון יום ה"נכבה", היא "האסון" הפלסטיני שבעצם הקמת מדינת ישראל ב-1948. בדברים שנשא באירוע אמר ברכה כי האמירה הציונית בהקשר ל"זכות השיבה", שלפיה "המבוגרים מתים והצעירים שוכחים," אינה נכונה, ומה שמוכיח זאת הוא נוכחותם של הצעירים והילדים בפעילויות בכפרים שנהרסו ב-1948. לדברי ברכה, הצעירים הערבים בישראל אינם שוכחים את ה"נכבה" והם אוחזים בזכותם לשיבה ליישובים המקוריים שבהם התגוררו משפחותיהם, שכן "זו שיבה עד ניצחון הצדק". עוד אמר ברכה כי למרות "הטבח" בעזה, למרות מה שקורה בגדה ו"פשעי המתנחלים," ולמרות מה שקורה בלבנון ובאיראן – התמונה קודרת, משום שישראל, לדבריו, מרוויחה מ"בגידה של מדינות ערביות ואיסלאמיות. אנחנו בטוחים שהמפתח יפתח את הדלת ונשוב לבתינו," הדגיש. ברכה ציין כי ספוריה הוא הכפר הפלסטיני הגדול ביותר שתושביו גורשו ב-1948, ואחד משני הכפרים הגדולים ביותר בפלסטין לפני הנכבה – טובאס וספוריה. לדבריו, מספר תושבי ספוריה לפני הנכבה היה כ-6,500 נפש, והיום מספר צאצאי הכפר מגיע לכ-90 אלף נפש, ורובם נמצאים בחו"ל, ומיעוטם בנצרת, בשפרעם וביישובים נוספים. https://www.inn.co.il/news/695305 המסקנה: כדברי החמאס הבעייה אינה על "הכיבוש" של 1967, אלא הכיבוש של 1948, כלומר עצם קיום המדינה היהודית. לרגל חג העצמאות ויום הנכבה, נאחל למוחמד ברכה (פעם קומוניסט) שיזכה לראות בהגשמת זכות השיבה שלו למולדתו ערב, שעל שמה הוא קרוי ערבי, שאת שפתה הערבית הוא דובר ואליה הוא מפנה פניו בתפילותיו חמש פעמים ביום.
כלכלת ישראל גיא בכור בפרשנותו נראה לי תמיד אופטימי מדי. אז לפעמים נחוצה אופטימיות הנה ראו את ניתוחו את כלכלת ישראל. https://www.gplanet.co.il/מיוחד-במאמר-הזה-הלסת-תישמט-לכם-עם-הנתו/ כמה מרנן לקרא את זה ובייחוד למי שקורא את מוסף הכלכלה של "דה מרקר" של עיתון "הארץ"...
ההיסטוריה היהודית – מדובנוב עד דובנוב זאב וולף (ולדימיר) דוּבְּנוֹב נולד ב- 1858 במסטיסלב בפלך מוהילב של האימפריה הרוסית, וקיבל חינוך מסורתי. בעקבות הפרעות בדרום רוסיה הצטרף לתנועת ביל"ו ועלה לארץ ישראל 1883. אחרי העלייה לארץ עבד עם קבוצת חברי ביל"ו בבית ספר "מקווה ישראל". בעקבות קשיים רבים נענו הביל"ויים, ובהם דובנוב, להזמנתו של יחיאל מיכל פינס, שהפך לפטרונם ביישוב, לעלות לירושלים ללמוד מלאכות, כגון נגרות; הקבוצה נקראה "שיבת החרש והמסגר". כמו רבים מחבריו, הוא חלה בקדחת (מלריה), עזב את ארץ ישראל וחזר לרוסיה בשנת 1885. כאשר היה בארץ ישראל וגם אחרי חזרתו לרוסיה התכתב עם אנשים שונים (בהם אחיו הצעיר ההיסטוריון שמעון דובנוב). באגרותיו ומאמריו פרש את חזונו המדיני, אשר ייצג את דעותיהם של רבים מחבריו. כך למשל, באיגרת שנשלחה אל אחיו, שמעון דובנוב: האומנם אתה סבור, כי המטרה היחידה של נסיעתי לכאן היא להגיע לסידור עצמי?---לא! מטרתי הסופית שלי, כשל רבים אחרים, היא נשגבה, רחבה ועצומה, ואף-על-פי כן אין לומר שהיא אינה ניתנת להגשמה. המטרה הסופית, או pia desideria [איטלקית: תוחלת הלב], היא להשתלט במשך הזמן על ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל-נא תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו עשויים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ומושבות למלאכה בארץ-ישראל, הקמת כל מיני מפעלים ובתי-חרושת והרחבתם ההדרגתית; בדיבור אחד, יש להשתדל שכל האדמה וכל התעשייה תהיינה בידי היהודים. מלבד זאת יש להרגיל את הצעירים ואת בני הדור הצעיר שיגדל להשתמש בנשק (בתורכיה הפראית-חופשית אפשר לעשות הכול). ואז יגיע אותו יום נהדר, אשר על בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפיוטיות הנלהבות. אז יכריזו היהודים על עצמם, עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) קבל עם ועדה, כעל בעלי המולדתם הישנה. ואין חשיבות בכך, שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה ויותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל שכזה. הסכימו-נא, ידידי, כי זוהי אידיאה נהדרת ונשגבה." (זאב דובנוב, איגרת, 1 בנובמבר 1882, (נשלחה זמן קצר לאחר עלייתו לארץ מרוסיה), לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב), נפטר בברית המועצות, כנראה, ב-1940. https://he.wikipedia.org/wiki/זאב_דובנוב אחיו הצעיר של הביל"ואי זאב וולף ולדימיר שמעון דובנוב, ההיסטוריון הלאומי ומחבר "דברי ימי עם עולם", היה שייך לזרם האוטונומיסטי שהביט בהסתייגות על הציונות, כשפרצה מלחמת העולם השנייה והוא הבין את הסכנה המרחפת עליו בריגה, שבה שהה אז, היה כבר מאוחר מדי להצילו והוא נרצח שם בסוף 1941. לאחר שבמשך שנים דחה את הפצרותיהם של רבים לעלות לארץ ישראל דובנוב ניאות לכך ברגע האחרון. אולם כאן הסתבכו העניינים. לרועץ לו היה הדימוי האנטי־ציוני שנקשר אליו כאשר אפשר לנצל את הסרטיפיקט היקר להצלת חלוץ ציוני כשר. דובנוב היה אוטונומיסט וקרא ליצירת אוטונומיה יהודית־תרבותית במזרח־אירופה שתהווה מרכז רוחני לעולם היהודי. ההיסטוריה חשבה אחרת. בתחילת 1941, כאשר הגרמנים כבר כבשו את פולין, ניסו בארץ ישראל להשיג לו סרטיפיקט ולהעלותו לארץ, ופנו בעניין למנחם אוסישקין יו"ר הקרן הקיימת. כפי שנטען נענו כי עדיף לתת את מעט הסרטיפיקטים לפעילים ציוניים וחלוצים צעירים שיבנו את הארץ מאשר לאנטי־ציוני. בדעה שונה היה ההיסטוריון יהודה ליב מאגנס, שניסה להשיג סרטיפיקט להיסטוריון הלאומי אך איחר את המועד. הנאצים כבשו את לטביה ביוני 1941. דובנוב בן ה-81 נכלא ביחד עם יהודי העיר בגטו ריגה וב-8 בדצמבר 1941 נרצח. תשובתו של דובנוב לאליהו צ'ריקובר שהציע לו לעלות לארץ בשיחה בברלין 1934 היתה "הנני קל תנועה בזמן, אך לא בשטח." הוא לא היה היחיד שהיסס אם לעזוב את אירופה. המכתבים ששלח לידידיו בארץ ישראל חושפים את יחסו הדו־ערכי לציונות בכלל ולארץ ישראל בפרט. אכן היתה בו כמיהה לארץ האבות שגברה בו ככל שהקרקע תחת רגליו החלה בוערת ודעותיו החלו משתנות. כבר ב-1924 הוא מקונן במכתב ששלח לביאליק: אתה עושה שם חיים בארץ ישראל ואותי עזבת כאן לאנחות. ב-1941 הוא כותב לידידו בארץ רש"א [שמואל אבא] הורודצקי: ריגה, 12/1/1941 מכתב ממרחקים הבא לכאן בימינו, הוא מאורע חשוב, ולכן שמחתי מאד לקראת מכתבך מן כ"ז חשון, שהגיע לידי אחרי סיבוב בעולם במשך שישה שבועות. תודה לך ולרעייתך על ברכתכם לחג יובלי, שלא הוחג בשנת האבלות לארצות המערב. אשריכם שמצאת מקלט בארץ, שקדושתה אולי תצילנה מחרב מלאך המות השולט בעולם. ואני כאן בודד ונפרד מבני משפחתי ומכל ידידַי המפוזרים בכל כדור הארץ. האזכה לראות את קץ הפורענות? מצפים אנו לחופש היציאה והכניסה בארצות הסגורות ועתה אין לנו שיור אלא התורה הזאת, תורה לשמה לשם פרסום, כי כבר ננעלו שערי דפוס וספרות בכלל, ורק במחציתכם בארץ העברים אני רואה סימני חיים רוחניים. עם היוודע בארץ דבר מותו של דובנוב הספיד לו הורודצקי וכתב בלב שבור, בהתייחסו אל המכתב האחרון הזה שקיבל מדובנוב, "בסוף אותה השנה, בדצמבר 1941 נרצח דובנוב בריגה. הוא שכתב על הרציחות הרבות שנעשו לעם ישראל בדורי דורות, נרצח גם הוא." (יצחק בר יוסף, "אתה הלכת למנוחות בארץ ישראל – ואותי עזבת פה לאנחות בעמק הבכא", "אל-ארצ'", 28.9.23). https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/0000018a-a79e-de36-ad8f-ff9f39800000
"ברחתי ממדינה מוכת פשיזם אחת למדינה מוכת פשיזם שנייה" בעיתון "הארץ" ב"גלריה ספרים" יש מדור המביא ממליצים שונים לספרי קריאה. טבעי מכך ש"הארץ" יבחר למדור יורד מהארץ הרואה אותה כפשיסטית. והנה במסגרת קמפיין הירידה של "הארץ" (בעיתון אין עלייה או ירידה, אלא רק הגירה) מביא העיתון את הנין של נחמן, אחיו של שמעון דובנוב. היורד מהארץ – ההיסטוריון אריה דובנוב. הספרים עליהם הוא ממליץ מעניינים פחות מהשקפת עולמו כהיסטוריון. "גדלתי באלקנה," מספר ההיסטוריון אריה דובנוב, "ההורים שלי בעצמם עלו מברית המועצות בשנות ה-70 אחרי מאבק קשה לצאת משם, ועברו להתנחלות כשהייתי ילד. לפני זה גרנו במגורי הרופאים של בית חולים העמק בעפולה, שזה היה קצת דומה לקיבוץ קטן. בעצם גם אלקנה קצת דומה לקיבוץ. אפשר להגיד שהמדינה כולה היא "קצת קיבוץ" – בקטנות שלה, בקרתנות, באינטימיות החונקת, בהיעלמות של הפרטיות. "אני חושב שהתמה המשותפת לכל הספרים שבחרתי קשורה לאמונה התמימה שהיתה לי פעם, שהספרות והאינטלקט יצילו אותי מהחנק, מהקרתנות ומהשבטיות. בהרבה מובנים הספרים מצילים, ואני גם שמח שהצלחתי להגר –הילדים שלי לא חיים תחת הפצצות. אבל ישנו המחיר של הבדידות, ובעיקר זה אירוני שברחתי ממדינה מוכת פשיזם אחת למדינה מוכת פשיזם שנייה. אני מכיר ישראלים כמוני שיושבים באקדמיה באמריקה וקוראים לעצמם 'גולים פוליטיים' וזה מצחיק אותי. הרי גם פה באמריקה זה נורא אופנתי לשנוא את האינטלקט. הרי גם פה אני 'שמאל בוגד', וגם פה האקדמאים שעוסקים במדעי הרוח נחשדים על ידי הממשלה כאויבי העם. כל הרעות החולות האלה רדפו אחריי לאמריקה. "במובן הזה, האשליה התנפצה – אותה אמונה תמימה, שיש בה גם משהו כל כך יהודי, שהספרים יצילו. ומה שעוד מצחיק זה שאני פוגש את השבטיות והקרתנות גם בתוך הקהילה היהודית האמריקאית, שעסוקה נורא בקונפליקטים פנימיים בין אלה שלא מוכנים לשמוע שום דבר על ישראל ובין אלה שמעריצים כל דבר שקשור בישראל. יש להם עולם מדומיין שבו היהודים נחלקים לשני סוגים: ניו־יורקים נוירוטיים עם שפה מתובלת ביידישקייט או לוחמי סיירת אמיצים אך מטומטמים שלא מסוגלים לחבר שתי מילים בלי להישמע עילגים. כל מי שלא מסתדר בסכמה הזאת גורם לצרבת. כשאתה מתחיל את מסע השחרור שלך אתה מגלה כמה הוא מאתגר את האקסיומות שגדלת עליהן. אתה גם מגלה שהרבה רואים במסע שלך מהלך יהיר: 'אתה חושב שאתה טוב מאיתנו?' "גדלתי בהתנחלות בסוף שנות ה-80, אחר כך שנות ה-90. ראיתי מקרוב את הקושי המטורף של הקהילה המתנחלית להתמודד עם השאלה איך יצא מתוכנו הרוצח. לא ידעתי אז כמה מהר הרצחנות הזאת תתפשט לכל מקום. אני באופן אישי לא כל כך השתלבתי באלקנה, וכאמור הבית הפרטי שגדלתי בו היה חונק מעוד בחינות, לכן בשלב מסוים עברתי לפנימייה בירושלים, שהיתה בשבילי גם איזה סוג של הצלה. אפשר להגיד שגדלתי על מאיר שלו. קראתי את הספרים שלו בצבא, בניווטים, בטיולים, אחר כך בטיול שאחרי הצבא לדרום אמריקה. ובחרתי את 'בביתו במדבר', שהוא לא בהכרח הספר הטוב ביותר שלו אבל הוא מתחבר עם זיכרון שיש לי ממנו, כי פעם במקרה פגשתי אותו במדבר. בדיעבד הוא הסתובב שם בשביל תחקיר לספר. אני הייתי אז צעיר כזה עם תיק נורא גדול על הגב, זיהיתי אותו מהטלוויזיה, ניגשתי עם ידיים רועדות ואמרתי שלום בהתרגשות גדולה. הוא נתן לי גרנולה בר שהוא שלף מהג'יפ שלו. אפרופו האינטימיות המטורפת של ישראל הקטנה – זו שרבים שונאים בעוצמה רבה כל כך, זו שאני לא בטוח שעוד קיימת." (עופרה רודנר, "ברחתי ממדינה מוכת פשיזם אחת למדינה מוכת פשיזם שנייה," "אל-ארצ'", 14.4.26). https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2026-04-14/ty-article-magazine/.premium/0000019d-42c4-d679-ab9d-c6cdd9550000
אז מה היה לנו מפרספקטיבה היסטורית. ב-1883 בעקבות הפוגרומים ברוסיה עלה זאב וולף ולדימיר דובנוב הצעיר עם תנועת ביל"ו, וחלם על הקמת מדינה יהודית עצמאית עשר שנים לפני הרצל, והמושג "ציונות". הספיקו לו שנתיים בארץ ישראל והוא ירד חזרה לרוסיה. אחיו הצעיר ההיסטוריון הגדול של העם היהודי שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות והיה אוטונומיסט שחלם על אוטונומיה יהודית בגולה, נרצח בגולה עם האוטונומיה עליה חלם. פרופ' אריה דובנוב, הנין של נחמן, אחיו של שמעון. עלה לארץ ושהה בה יותר שנים מזאב דובנוב – אחיו של שמעון, אך החליט לרדת ורואה את עצמו כאנטי-ציוני כאשר הדוגמה שלו היא החוקר האנטי-ציוני דנאל בויארין: https://hazmanhazeh.org.il/boyarin/ היום 143 שנים לאחר ביל"ו, משפחת דובנוב חוזרת לגולה תוך השמצת הציונות, וללב מתגנב החשש הנורא. האם היטלר לא צדק באבחנתו שהיהודים הם רק טפילים פרזיטים על גופם של עמים אחרים???
מתי חוגגת נרי רחל יענטע וייס-לבנה-הירשפלד את חג העצמאות? "כשאני יושבת אל המקלדת," כותבת נרי רחל וייס-לבנה, "נראה לי הרעיון של יום העצמאות כמו משהו בטעם רע מאוד. עד כדי כך שאפשר היה לחשוד שאפילו היום הזה עצמו, ולא רק האופן שבו הוא אמור להיחגג, הומצאו על ידי מפצחת השואה והשרה לענייני טקסים מבחילים, הגברת מירי רגב. לדעתי צריך לסגל מידה של אי שפיות כדי להחליט לחגוג עכשיו. כי כשאנו שרים 'להיות עם חופשי בארצנו,' על איזה חופש בדיוק אנחנו מדברים? על החופש להיהרג במלחמות מיותרות וחסרות כל הצדקה כדי לשמר את שלטונו של אדם שכלל איננו חפצים בו, והוא, במקרה הטוב, אדיש לקיומנו. אולי החופש המדובר מתייחס לחופש הנורא לטבוח בתושבי השטחים רק משום שהם ערבים? "לי, אישית, אין שום כוונה ללכת לטקס כלשהו של יום העצמאות ובוודאי שלא יעלה בדעתי לשיר בעליצות שקרים על היותנו עם חופשי. כי למען האמת במקום עם חופשי לא ירחק היום ונהפוך לעם עבדים מזה רעב, לתיאוקרטיה שבה מותר להאמין רק בבורא עולם ובממשלה. אני חוששת שכבר אין לנו כוח לקום ולהתנער, להצית אש בלבבות ולצאת למלחמה נגד האויבים האמיתיים שלנו – ראש הממשלה, שריו, הרבנות הראשית ועוזריהם. "פעם כשהייתי ילדה צעירה ממש אהבתי את יום העצמאות כמו כולם. היה מותר ללכת לישון מאוחר, עדיין לא הומצאו פטישי פלסטיק, על במת הבידור הזעירה שליד מגדל המים בנוה שאנן שרו למיקרופונים זמרים חובבים. המורה להתעמלות בלהה מס רקדה עם להקתה ריקוד חסידי, והיו גם מדורות וקרטושקס, שרפנו ברוב טקס את הבובה של עבדול נאצר וסיימנו בכיבוי צופי." (נרי לבנה, "עם חופשי בארצו? ממש לא", "אל-ארצ'", 21.4.26). https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-04-21/ty-article/.highlight/0000019d-af4f-dbb2-a19d-bf5f2f6e0000 כמה פתטי. כשהסבא המרוקאי של נרי רחל וויס-לבנה שימש כמושל צבאי בנצרת כאחראי על הממשל הצבאי לערבים בגליל, חגגה נרי רחל וייס-לבנה בשמחה את חג העצמאות, והיום עם החופש והדמוקרטיה לערבים היא אינה חוגגת... כמה פתטי ש"החופש" לדידה של נרי רחל וייס-לבנה אינו חופש מכיבוש ערבי, אלא חופש מהאוייב נתניהו. לזכותה יש לומר שבניגוד לפטריוטים גרמנים רבים היא לא חגגה ב-20 באפריל את יום הולדתו של היטלר. מן הסתם גם ילדיה ונכדיה הגרמנים-הפטריוטים לא חגגו.
עפרי בוים-אילני: ההתנחלויות הגרמניות היו מיזם מפואר ויומרני, שהתרסק בבת אחת כתב "הארץ" עפרי בוים-אילני נותן תחזית אפוקליפטית לחג העצמאות. "המתנחלים הגרמנים השתלטו על קרקעות במזרח, זכו לתמיכת המדינה ומיררו את חיי המקומיים. וגם הם חשבו שאיש לא יפנה אותם. "מי שמבקר כיום בערי מזרח אירופה – למשל ורוצלאב בפולין, ליברץ בצ'כיה, צ'רניבצ'י באוקראינה או קאלינינגרד ברוסיה – ייתקל שם בהכרח ברחובות, בניינים ומונומנטים הנושאים שמות גרמניים. אף שהשפות המדוברות בערים אלו הן סלאביות, שמות גרמניים מופיעים על מכסי הביוב ולעיתים גם על חלק מהשלטים. בעבר ערים אלו נשאו אף שמות גרמניים בעצמן, ורוב תושביהן דיברו גרמנית – כולל חלק גדול מהיהודים שחיו בהן. ורוצלאב נקראה ברסלאו, בירת שלזיה; ליברץ כונתה רייכנברג, בירת חבל הסודטים; לצ'רניבצ'י קראו צ'רנוביץ, בירת בוקובינה; וקאלינינגרד היתה קניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית. גרמנים חיו ושיגשגו בערים אלו במשך מאות רבות של שנים. הם נולדו ומתו שם, ולא יכלו לדמיין עתיד שבו ערים אלו יתרוקנו מתושביהן הגרמנים. "אבל יום אחד זה קרה. מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, בעקבות התבוסה הגרמנית, רוב מוחלט של האוכלוסייה הגרמנית סולקה ממזרח אירופה, ונמלטה לתוך גבולות גרמניה המזרחית והמערבית. מברסלאו גורשו כחצי מיליון גרמנים, ומקניגסברג כ-200 אלף; הסודטים (כלומר הגרמנים הצ'כים) פינו את חבל הסודטים, וכך גם הגרמנים של בוקובינה. תוך כדי הבריחה רבים מהם נהרגו. האחרים הפכו לפליטים מרירים בגרמניה. עד היום יש אגודות שמשמרות את זכר הערים והכפרים שנעזבו. חלקם גם משתוקקים לחזור לשם. לעיתים הם יוצאים למסעות לבתי הקברות הגרמניים הנטושים, הממוקמים ביישובים עם שמות סלביים. "יום אחד כך יקרה גם למתנחלים המטילים כיום את חיתתם על בקעת הירדן, הר חברון, גוש עציון וכל שאר ההתנחלויות. כוח חזק מספיק יעלה במזרח ויתפוס את ישראל בחולשתה. פרויקט ההתנחלות יתקפל בחיפזון, ממש כמו פרויקט ההתיישבות של הגרמנים במזרח. "לאילו קווים הם יימלטו? את זה יקבעו כנראה יחסי הכוחות ותוצאות המלחמה. לא החוק הבינלאומי, ולא מאמרים אקדמיים או פסיקות של בתי דין בינלאומיים. התבוסה עשויה להיעצר בגבולות 67', או בגבולות מצומצמים יותר. כך או כך, זה לא יהיה חיזיון נעים. תשאלו את הגרמנים במזרח." (עפרי אילני 21.4.26, "ההתנחלויות הגרמניות היו מיזם מפואר ויומרני, שהתרסק בבת אחת", "אל-ארצ'", 21.4.26). https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2026-04-21/ty-article/.highlight/0000019d-aee3-d45b-a39f-efe32d330000 הבנתם? רק ידל"ש מסוגו של בוים-אילני יכול להגיע להשוואה כל כך מופרכת. האם צ'כיה ופולניה הן שהתקיפו את גרמניה הנאצית או להיפך? אם כבר מצדיק בוים-אילני את העובדה שמדינות ערב שהתקיפו את ישראל אחראיות לגירוש המתנחלים הערבים מהארץ והפיכתם לפליטים. ובכלל הגרמנים הרי התיישבו באירופה זמן רב לפני קביעת הגבולות המדיניים שלה, והצאריצה קתרינה הגדולה למשל, עודדה התיישבות גרמנים בוולגה. ונשאלת השאלה למה בדיוק התכוון בוים-אילני בהשוואה שעשה בין יישובי הגרמנים בשלזיה או בסודטים לבין ההתנחלויות תל אביב, בארי, ניר עוז, בגדה המערבית, והתנחלויות דגניה עין גב אורטל בגדה המזרחית? האם לדעתו עם חיסול התנחלות תל אביב בה הוא גר, יסכימו הפולנים לקבל אותו בחזרה למרות היותו ידלש?
"חניבעל": האיש שהפך את המלחמה האינסופית לדרך חיים ביקורת על הספר "חניבעל: סיפורי חיים" תרגום מלטינית: ברוך מני. הוצאת כרמל, 112 עמודים – משמשת לכתב "הארץ" דרור משעני להגיע לתובנות מוזרות. "כך הפך סיפורו של מצביא אגדי ואכזר למקור הפנטזיה של בן-גוריון על הכוח היהודי הנוקם בגויים, תוך השכחת סופו המר והחורבן שהמיט על עמו," מסביר משעני. במרכז הספר הצנום הזה נמצאות שתי ביוגרפיות קצרות של מפקד צבא קרתגו, חניבעל – האחת נכתבה במאה הראשונה לפנה"ס והשנייה במאה הרביעית. שתיהן מתורגמות לראשונה לעברית. לביוגרפיות מצורפים קטעים מתוך יצירות ספרותיות שנכתבו על חניבעל בעת העתיקה. עם זאת, דווקא מאמר המבוא והמסה החותמת את הספר הם שהופכים את "חניבעל: סיפורי חיים" לחשוב לקריאה בימים אלה, כשמלחמה הנמשכת כבר כמעט שלוש שנים זורעת הרס בישראל ובאזור. במבוא מזכיר מתרגם הספר, ברוך מני, את הערצתו של דוד בן־גוריון לחניבעל; "המצביא העברי הגדול ביותר," כינה בן־גוריון את הכובש האכזר שהמית מאות אלפים והביא חורבן גם על עמו. במסה המעמיקה שחותמת את הספר מנתח ענר גוברין את המשיכה של זיגמונד פרויד בילדותו לחניבעל, ואת השינויים שחלו בה עם השנים. בעזרת האיזכורים האלה של הערצה יהודית לאיש הצבא הרצחני (שעל שמו, כזכור, קרוי הרוצח הסדרתי בסרט "שתיקת הכבשים"), אפשר לנסח את השאלה שאיתה יש לקרוא את הספר הזה עכשיו: למה נמשכה התרבות היהודית המודרנית לחניבעל, ומה המשיכה הזאת מלמדת אותנו על הערצת הכוח בישראל – ועל הסכנות הגלומות בה. אחריתו של חניבעל (שנשבע לנקום ברומא על כיבושה את קרתגו) מזכירה את הסוף של לא מעט "כובשים" מודרניים שהביאו אסון על עמם: כלוא בארמון, מוקף מכל עבר חיילים שנשלחו להורגו על ידי רומא, מודע לכך שהובס, הוא מתאבד. פרויד, בספרו "פירוש החלום" (1899), מספר כך: "הייתי בן עשר או 12 שנים לערך כשאבי התחיל לקחתני עימו לטיוליו ובשיחותיו פתח לפניי את השקפותיו על הוויות העולם. וכך, כדי להראות לי עד כמה הזמנים שלי טובים מהזמנים שלו, סיפר לי פעם: כשהייתי צעיר טיילתי פעם בשבת ברחוב בעיר הולדתך, כשאני לבוש בגדים נאים וכובע פרווה חדש לראשי. לפתע מופיע נוצרי אחד, ובמכה אחת מעיף את הכובע לתוך הבוץ כשהוא קורא: יהודון, לרדת מהמדרכה! 'ומה עשית?' 'ירדתי אל דרך העגלות והרמתי את הכובע', היתה התשובה המאופקת. תגובה זו לא נראתה לי כמעשה גבורה מצד האיש החזק, הגדול, שהחזיק בי, הקטן, בידו. השוויתי את המעמד הזה, שלא השביע את רצוני, למעמד אחר, שהלם טוב יותר את הרגשתי, הסצינה שבה אביו של חניבעל משביע את בנו לפני מזבח הבית לנקום ברומאים. מאז תפס חניבעל מקום בדמיונותיי." קל לראות למה המצביא בעל השם העברי מקבל מקום בדמיון של פרויד הילד וגם של בן־גוריון, מייסד תפישת הביטחון של מדינת ישראל: חניבעל השמי הוא הפנטזיה על הכוח היהודי הנוקם בגויים. אצל בן־גוריון ייתכן שההערצה הזאת גם רומזת על תשוקה אימפריאליסטית. "חבל שעד היום לא הקימונו מצבה ספרותית לבן גזענו הגדול – המצביא והמדינאי שלא היה אולי כמותו, ובכל אופן הוא היה יכול לעמוד בשורה אחת עם אלכסנדר, קיסר, צנגיס־חאן ונפוליון," הוא כתב עוד ביומנו בחורף 1948, בעיצומה של המלחמה הראשונה על גבולות ישראל. בן־גוריון המשיך להלל במאמריו ובהרצאותיו את חניבעל וגדולתו הצבאית, ולקונן על איך שבגד בו העם שרצה בשלום. אצל פרויד, לעומת זאת, הפנטזיה הילדותית של הערצת הכוח התחלפה עם השנים במחשבה היסטורית על הדרך שבה תרבות שורדת באמת, והוא פיתח עניין גובר והולך בדמותו של איש הרוח ששמו העברי מקביל לשמו של חני־בעל – יו־חנן בן זכאי. קרתגו הרי הוחרבה על ידי רומא ואיתה נעלמה הציוויליזציה הפיניקית, ודווקא היהדות שרדה בזכות אנטי-לוחמים כמו התנא בן זכאי. בן זכאי מייצג את ההבנה שההישרדות האמיתית היא רוחנית ואינה פיזית". ובן־גוריון? והציונות? ואנחנו? בניגוד לפרויד, ישראל – ולא רק הימין אלא גם מה שמכונה בה שמאל – נותרה מקובעת בהערצת כוח עיוורת, בהאדרה ילדותית של מפקדים צבאיים, טייסים מהוללים, אנשי מוסד ערמומיים, סיירות ויחידות מודיעין יוקרתיות, חיסולים ומבצעים "מתוחכמים" נוסח הביפרים, שכמו מעלליו של חניבעל, רק מקרבים את החורבן. תאוות המלחמה של הצבא ומפקדיו, האמונה שרק בכוחם העיר תשרוד ותשגשג, הביאה כנראה כליה על קרתגו. האם מותר לקוות שזה לא יהיה גורלה של ישראל?" (דרור משעני, "חניבעל: האיש שהפך את המלחמה האינסופית לדרך חיים. כך הפך סיפורו של מצביא אגדי ואכזר למקור הפנטזיה של בן-גוריון על הכוח היהודי הנוקם בגויים, תוך השכחת סופו המר והחורבן שהמיט על עמו", "אל-ארצ'", 19.4.26). https://www.haaretz.co.il/literature/2026-04-19/ty-article-magazine/.premium/0000019d-a493-d31c-a1df-ae93d7ba0000 הבנתם את מוסר ההשכל של דרור משעני מהספר על חניבעל? אנחנו לא נלחמים על קיומנו בארץ, אלא כמו חניבעל רוצים סתם מלחמות נצח מול האימפריה הערבית-מוסלמית (המקבילה לרומא של חניבעל), וגורלנו אבוי יהיה כמו גורלו של חניבעל וקרתגו לכן עלינו לוותר על מדינתנו ולהתרכז בחיי הרוח כפי שעשה יוחנן בן זכאי. מעניין מהם חיי הרוח של משעני שלדעתו יאפשרו את קיומו לאחר התבוסה?
אהוד רולניצקי-אלוני – המאמר שלך חמור לא רק אידיאולוגית, אלא בעיקר אסטרטגית האמריקאי (ממוצא ישראלי) אהוד רולניצקי-אלוני, (בנם של המושל הצבאי ראובן רולניצקי-אלוני, ושולמית אדלר), יוצא כנגד כתבת "הארץ" האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, עמירה הס, שכתבה שאם ערבים לא יורשו לרוץ לבחירות עליהם להצביע לדמוקרטים. "לא חשבתי שאמצא את עצמי כותב נגד עמירה הס," כותב רולניצקי-אלוני, "הפעם בדקתי שוב ושוב, ואני סבור שהמאמר שלה ("הארץ", 26.4) חמור – לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא בעיקר מבחינה אסטרטגית. עצם העלאת האפשרות של פסילת המפלגות הערביות בידי אשת שמאל בעיתון "הארץ" עלולה לתת לגיטימציה לאפשרות הזאת ולחזק את התחושה ולפיה מדובר במהלך סביר. בכך הס מחלישה את ההתנגדות הציבורית הקיימת, עדיין. כאן מתגלה קיבעון אידיאולוגי במסווה של חשיבה אסטרטגית. "יש לציין, כי רצח־עם בוצע באפס התנגדות של מפלגת העבודה. כלומר, ייתכן שהצבעה למפלגת הדמוקרטים תיצור קונסנזוס לרצח־עם, ומדינות תומכות כמו גרמניה יוכלו להמשיך לתמוך ב"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." חוסר האמון של הס במאבק הבינלאומי וב־BDS נובע, לדעתי, מקיבעון אידיאולוגי, ולא מתובנה אסטרטגית של מאבק יעיל. "זאת ועוד, העלאת האפשרות להצביע לדמוקרטים – מפלגה, שלדעת רבים שיתפה פעולה עם מדיניות של רצח־עם ברצועת עזה – אינה אמורה להופיע דווקא ברגע שהמפלגות הערביות מנסות להתארגן מחדש תחת מטרייה משותפת. פתיחת הדיון בעיתוי הזה איננה רק מוקדמת; היא אקט פוליטי חמור, אשר מערער תהליך של התגבשות פנימית ואף עלול לעודד גורמים בדמוקרטים לא למנוע את הפסילה. "האם שקלה הס אפשרות אחרת? כמו, למשל, שאם הדמוקרטים היתה מצהירה כי לא תתמודד במקרה של פסילת המפלגות הערביות, היה הדבר יוצר זעזוע פוליטי עמוק הרבה יותר? "מכאן נגזרת הפעולה הנדרשת. בשלב הראשון יש לפעול לכך שעצם הפסילה של מפלגה ערבית תיתפש כפשע פוליטי וכחשיפה סופית של קריסת היומרה הדמוקרטית. רק אם הפסילה תתממש בפועל, יש לעבור לשלב השני. שלב פנימי של המפלגות הערביות, ביחד או לחוד, ושם לקיים את הדיון על דרכי הפעולה. רק לאחר הכרעה כזאת אפשר לדון בשאלות רחבות יותר: הצבעה או חרם. ואם תתקבל החלטה על חרם, על יהודים לא־ציונים – כלומר, הומנים – לפעול בסולידריות מלאה איתה, ולא לחבל בהחלטה של ההנהגה הפלסטינית." (אודי אלוני, "עמירה הס, המאמר שלך חמור לא רק אידיאולוגית, אלא בעיקר אסטרטגית", "אל-ארצ'", 26.4.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-26/ty-article-opinion/.premium/0000019d-ca22-d1f9-addd-eeb303bb0000 הבנתם? גם כאזרח אמריקאי הקביעה של רולניצקי-אלוני ש"יהודים לא־ציונים הם הומנים" היא קביעה גזענית. בדיוק ההיפך מהומניזם. הקביעה שמכל העמים רק ליהודים נשללת ריבונות לאומית הינה קביעה גזענית. האם רולניצקי-אלוני שולל את הזכות לריבונות מהצרפתים הספרדים הפורטוגזים המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים והארמנים שסילקו את הכיבוש הערבי, ואת כל ההתנחלויות הערביות בשטחן? האם רולניצקי-אלוני שולל את זכות המצרים והכורדים לריבונות? שלילת ריבונות רק מהעם היהודי אינה הומניזם אל גזענות. המאמר שלו חמור לא רק מבחינה אידיאולוגית אלא בעיקר אסטרטגית. (הערה: התגובה הזו פורסמה כתגובה דיגיטלית למאמר, ונמחקה ע"י העורכים. מובן גם למה.)
דרישה לשלול תקציב ממוזיאון תל אביב חולוד חושיה, אימו של המחבל מוחמד חושיה שחוסל על ידי צה"ל, תומכת בבנה, מבקרת משפחות מחבלים, וטוענת שצה"ל רצח אותו על לא עוול בכפו, בארגון "בצלמו" דורשים לשלול את התקציב של מוזיאון תל אביב, בו נערך טקס הזיכרון האלטרנטיבי, בעקבות עבירה על חוק הנכבה. ביום הזיכרון האחרון אחת מהנואמות בטקס הזיכרון האלטרנטיבי של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני" היא אימו של מחבל המפרסמת שהיא גאה בבנה, יחד עם צילומים שלו מחזיק נשק ויורה, והיא עצמה הצטלמה איתו כשהיא מחזיקה את הנשק שלו. במקביל להצטרפותה ל"פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני", חולוד הצטרפה לאגודת "אימהות שהידי מחוז ג'נין" – גוף המאגד אמהות מחבלים מג'נין, ויחד הן ערכו אירועי תמיכה רבים במחבלים, בכולם כרזות המחבלים, בחלקם גם דגלי חמאס וג'יהאד אסלאמי וכד'. כך היא ביקרה את משפחת המחבל מהפיגוע בתחנת הדלק בעלי , שיבחה את המחבל מהפיגוע בדיזינגוף והצטלמה עם דודתו של רוצח הרב רזיאל שבח הי"ד. חושייה אמרה בכנס שבנה נרצח סתם על ידי חיילי צה"ל, למרות שהוא חוסל כשניסה לפגוע בחיילים שנכסו לפעילות מבצעית. בנוסף היא מהללת את בנה השהיד, ואומרת שבנה האחר נעצר ללא סיבה. בארגון "בצלמו" דורשים לשלול למעלה מ-6 מיליון ש"ח שמגיעים אל המוזיאון, בגלל "חוק הנכבה" שאוסר על המדינה לתקצב גוף שיש בו פעילות שפוגעת בכבוד דגל המדינה או סמליה, או תמיכה במאבק מזוין או מעשה טרור של מדינת אוייב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל. "אין חולק כי אותה אימא תומכת במעשי ילדיה וגאה בהם, דהיינו יש כאן תמיכה בוטה במעשי טרור ובארגוני טרור" כתב שי גליק, מנכ"ל הארגון. "לא יתכן שמדינת ישראל תממן ביד אחת את המוסדות התרבותיים הגדולים שלה, וביד השנייה מוסדות אלו יאפשרו את ביזוי זכר הנופלים והסתה נגד חיילינו המחרפים נפשם, וכל זאת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל "אנו מצפים לתגובה נחושה שתבהיר כי אין מקום להסתה פרועה וטקס זיכרון למחבלים במימון המדינה." (עמיחי שילה, "הקול היהודי י' אייר תשפ"ו", 13:21 27/04/2026). https://rotter.net/forum/scoops1/946702.shtml מעבר לשאלת המימון, האם ראוי להקדיש יום זיכרון למחבלים חללים מארגוני הטרור חמאס, עז א דין אל-קאסם, הנוח'בות, הפת"ח, "השהידים של אל-אקצה, הג'יהאד האיסלמי, חיזבאללה, ועוד?
האנליסט הכוויתי לליגה הערבית: "דורש הקמה של רובע יהודי חי ופתוח" האנאליסט הכוויתי ג'אסם אלג'וראיד קורא למדינות הליגה הערבית לנקוט צעד חריג לרגל יום העצמאות של ישראל, הכולל הקמת רובעים יהודיים פתוחים במדינות ערב, הכרה בזכות השיבה של יהודים מארצות ערב ופתיחת סוגיית הפיצויים על רכוש שהוחרם. לדבריו, מדובר במהלך של "צדק היסטורי" שמטרתו לנתק את השיח האזורי משנאה ליהודים ולעבור לפיוס ולדו־קיום, במקום המשך העימותים והעוינות ההיסטורית. אלג'וראיד, אנאליסט ועיתונאי בכיר בעולם התקשורת הערבי כתב בעמוד ה-X שלו כך: "הדרישה שלי ממדינות הליגה הערבית ביום העצמאות של ישראל. אני, הכווייתי ג'אסם אלג'וראיד, פונה בדרישה נחרצת וישירה למדינות הליגה הערבית ביום העצמאות של ישראל. אני אומר זאת ללא פחד וללא היסוס: די לשנאה המורשתית ולשקרים ההיסטוריים! "אני דורש הקמה של רובע יהודי חי ופתוח בכל מדינה החברה בליגה הערבית, במיוחד במדינות המפרץ ובכל המדינות דוברות הערבית. אני דורש זכות שיבה מלאה לקהילות היהודיות לאזורים שבהם חיו במשך מאות שנים בקרבנו, תוך הכרה מלאה בזיכרונותיהם ובהיסטוריה שלהם. אני דורש פתיחה הוגנת ושקופה של תיק הפיצויים עבור הרכוש ואמצעי המחיה שהוחרמו ממשפחות יהודיות שחיו בעבר בקרבנו." הוסיף. אלג'וראיד הבהיר: "זה אינו ביטוי של חולשה או נורמליזציה באשר היא - זו דרישה כנה לצדק היסטורי. זו דחייה נחרצת של השנאה האידיאולוגית שירשנו מאבותינו וסבינו, ואיפוס אמיתי של בעיות היסטוריות מצטברות".888 "ביום העצמאות הזה, הבה נהפוך את הזיכרון להזדמנות היסטורית אמיתית: נפתח אמנה חדשה המבוססת על אמת, פיוס וחיים משותפים בשלום, במקום להמשיך את מעגל השנאה וההרס. כעת הכדור במגרש של הליגה הערבית ומדינותיה. האם תעזו לעשות צעד אמיץ לעבר צדק?", כתב ג'אסם אלג'וראיד. https://www.maariv.co.il/news/world/article-1312872 יפה מאד, אבל איננו דורשים הקמת גטאות במדינות ערב, אלא רק הכרה בזכותו של היהודים למדינה בארצם. לא יותר. נעמן כהן
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן
* ברצוני להביע את הערכתי העמוקה! ולשבח את הנהלת "פיצה האט" על המחווה המרגשת, בכך שהיא הודיעה למשפחת זלקה כי משכורתו של-ימנו בנימין זלקה ז"ל תמשיך להיות משולמת ותעבור למשפחה כל עוד החברה קיימת.
בנוסף מקימה "פיצה האט" קרן סיוע ייעודית, אשר תנוהל לטובת הצרכים הכלכליים של בני המשפחה.
גם ברכותיי לנשיא המדינה יצחק הרצוג, אשר הגיע לנחם ולעודד את בני משפחת זלקה.
בכבוד רב,
צביקה שטרוסברג.
בני-ברק
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"! Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
"קדימה, צעד!"
יורם אטינגר:
ניפוח הדמוגרפיה הפלסטינית 2026
ד"ר רון בריימן:
ביטוח החיים של יאיר לפיד
עמנואל בן סבו:
מאחרי הפרגוד ומול הקלפי, לזכור ולא לשכוח
אורי הייטנר:
אלי הלחמי – האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 29.4.26
עדינה בר-אל:
מוזיאון משפחתי במושב
רוֹן גֵּרָא:
כְּכָל שֶׁמַּאֲרִיךְ
רוֹן גֵּרָא:
רֶגַע לִפְנֵי
משה גרנות:
"יהיה טוב, גוטליב."
ד"ר משה גרנות:
הרצאה : חוקר מקרא בתפקיד של בלש
אהוד בן עזר:
"מסעותיי עם נשים" - פרק שביעי
חיימקה שפינוזה:
האופה (שני שירים)
מנחם רהט:
רב ראשי לתל אביב: או שמנצחים או שמסבירים
נעמן כהן:
יאיר גולדנר-גולן אות קרושבאנו ואות מוסוליני
אהוד בן עזר:
50 שירי מתבגרים
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,:
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
