* יקירי הגולן – מזה שנים רבות, הגולן מעניק את עיטור יקיר הגולן לאישים שתרמו תרומה ייחודית לגולן. עם יקירי הגולן נמנים מנחם בגין – מחוקק חוק הגולן, קהלני, שלמה הלל – שהיה יו"ר לובי הגולן, הארכיאולוג שמריה גוטמן – חופר אתר גמלא העתיקה ודיוויד פרידמן, שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, שדחף להכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.
עם כניסתי לתפקיד יו"ר ועדת הוקרה של המועצה האזורית גולן, העברתי החלטה שמעתה יוענק עיטור יקיר הגולן לא רק לאישים מחוץ לגולן, אלא גם, ובראש ובראשונה, לתושבי הגולן שתרמו תרומה משמעותית לגולן.
היה בכוונתי להמליץ לוועדה על שלושה אישים שיקבלו את העיטור השנה, אך שבוע לפני הישיבה הלך לעולמו אחד מהם, מייסד קצרין סמי בר לב.
שני תושבי הגולן הראשונים שיקבלו השנה את עיטור יקירי הגולן הם ציפקה ויהודה הראל ממרום גולן.
את יהודה, אבי ההתיישבות בגולן, אין צורך להציג (אך כנחתום המעיד על עיסתו, אמליץ לכם – רוצו לקנות ולקרוא את הביוגרפיה של יהודה, פרי עטי). על תרומתו האדירה הוא כובד גם בפרס ישראל בשנת השבעים למדינה. מעטים יודעים עד כמה ציפקה שותפה אדירה בעשיה, אף שלעולם לא בקדמת הבמה. היא תמיד מאחורי הקלעים. בשיתופי הפעולה שלהם, יהודה הוא הרעיונאי וציפקה היא אשת הביצוע. בלי ציפקה, יהודה הוא חולם והוגה דעות. עם ציפקה הוא חולם ומגשים. מעבר לשיתוף הפעולה עם יהודה, ציפקה הובילה פרויקטים גדולים של בנייה בגולן ושל צמיחה דמוגרפית והקמת ההרחבה הקהילתית הגדולה במרום גולן, שהיתה מודל לחיקוי ביישובי הגולן ובתנועה הקיבוצית, ושירתה בשלל תפקידים בקיבוצה ובאזור.
זכינו בהם, וזכינו להביע להם את הוקרתנו, הוקרת הגולן, לאימהות ולאבות המייסדים.
* ההמשך של 7 באוקטובר – פיגוע הדקירה האנטישמי בבריטניה הוא המשך ישיר של טבח 7 באוקטובר.
המומים וכואבים מהאסון הנורא שפקד אותנו, לא היה בנו קשב לכך שבאותו יום, בהשראת הטבח, ומתוך התלהבות מהטבח, שלא היה כמותו מאז השואה, פרצה מתקפה אנטישמית נוראית, חסרת תקדים, בארה"ב, באירופה ובאוסטרליה, שנמשכת עד עתה. בו ביום, פרצו הפגנות תמיכה בטבח, לצד הכחשת הטבח (אותה פרקטיקה של מעריצי השואה שהם גם מכחישיה), והפצת עלילות הדם האנטישמיות הנוראות נגד ישראל. כבר באותו יום החלה עלילת הדם על הג'נוסייד שישראל מבצעת, כביכול, בעזה, כי למדינה היהודית אין זכות להגנה עצמית.
במשך כעשרים שנה האוייב הקטארי מימן את האוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה והכשיר את הקרקע להתפרצות האנטישמית. אלפים ורבבות ובאירופה יצאו להפגנות אנטישמיות פרועות תחת דגל השמדת ישראל – דגל אש"ף, וצווחו: "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – פלסטיין וויל בי פרי." הם ראו מה קרה כאשר קטע קטן מ"פלסטיין", יישובים בנגב המערבי, היה "פרי" במשך שעות, והתלהבו מהמחשבה על "שחרור" דומה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," ובדיוק לכך הם התכוונו בצעקות: "פרי פרי פלסטיין." שחררו את פלסטיין כמו ששיחררתם את ניר עוז.
יהודים בארה"ב, באירופה ובאוסטרליה אינם חשים ביטחון. הם מותקפים באלפי תקריות אנטישמיות.
הנושא הזה חייב להטריד אותנו. כאשר תוקפים יהודי בבריטניה, עלינו להתייחס לכך בדיוק כמו לפיגוע בישראל. זו התקפה עלינו, לא "עליהם". זו התקפה על עמנו, זו התקפה על בני עמנו, רק בשל היותם יהודים.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא חייבת לחזק את היהודים באשר הם שם. במישור המדיני, עליה להיות הרבה יותר תקיפה במאבק באנטישמיות ובדרישה ממדינות העולם להגן על היהודים ולהילחם באנטישמיות. ישראל חייבת להעלות את הנושא במוסדות הבינלאומיים. על ישראל להדק את הקשר בינה לבין היהודים בתפוצות הגולה, לחזק את הזיקה שלהם ליהדות, לקהילה היהודית, לעם היהודי ולישראל, לחזק את החינוך היהודי והציוני, לחזק את הקשר לישראל, את הביקורים בישראל, את ההבנה והתחושה שישראל היא ביתם של היהודים. ובעיקר, לעודד עלייה גדולה לישראל ולהיערך לקליטתה.
* פרדוקס בית הספר היהודי – בערוץ 12 שודר תחקיר מיוחד על האנטישמיות בבריטניה. התחקיר התמקד בתלמידי בתי הספר. בשנתיים האחרונות יהודים רבים העבירו את ילדיהם לבתי ספר יהודיים.
ילדים והורים סיפרו על חוסר הביטחון שחשו בו בבית הספר הכללי, על האנטישמיות, על ההתנכלות, ועל תחושת הרווחה והביטחון שהם חשים מיום שעברו לבית ספר יהודי, שקיבלו בו העצמה כיהודים, קיבלו בו גאווה לאומית, וקיבלו בו את הזכות לחוש בבית, לחוש בני בית, לא להיות זרים, לא להיפגע בשל זהותם.
אבל יש כאן פרדוקס. בתי הספר היהודים הם יעד לפיגועים. בתוכנית סיפר קצין משטרה בריטי בכיר שבתי הספר היחידים במדינה שבונים סביבם חומות ושוטרים חמושים ולבושים בווסט מגינים עליהם, הם בתי הספר היהודיים.
הילדים והוריהם רואים את ההתקפות על בתי כנסת, על מוסדות יהודיים, הם מודעים לסכנה. ואף על פי כן, הם מעדיפים ללמוד בבתי ספר יהודיים.
במדינת ישראל, היהודים חשופים לסכנה פיזית יותר מאשר בגולה. מדינת ישראל נמצאת בתוך שכונה עוינת, שמסרבת להשלים עם קיומה. הצעירים הישראלים מתגייסים לצה"ל, מגינים על המדינה, רבים נהרגים או נפצעים. יש נפגעים רבים בפעולות איבה.
ואף על פי כן, בישראל היהודי חש בטוח יותר מאשר בניכר. הוא חש בטוח כי הוא חי בארצו, במדינתו הלאומית, שתרבותה יהודית, כאן הוא בן בית, כאן הוא בעל הבית. כאן הוא אדון לגורלו. וכאן הוא מוגן בידי צה"ל ובתורו – הוא חייל צה"ל המגן על אזרחי ישראל.
גל האנטישמיות במערב מתועב ויש להילחם בו, אך יש גם למנף אותו לעידוד עלייה גדולה. אני מאמין שיש פוטנציאל לעלייה המונית בכמותה ומעולה באיכותה, ואסור לנו להחמיץ את גודל השעה.
* הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – אין שום הבדל בין האנטישמים שמתנכלים ליהודים באירופה, לבן גביריסטים שמתנכלים לנוצרים בירושלים.
ביום חמישי נתפס במצלמות חוליגן כזה, שרץ והדף בכוח לריצפה נזירה, ולאחר מכן בעט בה בחוזקה.
ראוי לציין את האזרח שראה את הדבר ורץ להגן עליה מפני החוליגן.
זה לא מקרה יחיד. זו תופעה, שאותה מוביל הארגון הבן גביריסטי להב"ה – הקו-קלוקס-קלאן הישראלי.
* מהיר ואלגנטי –הממשלה ראויה לצל"ש על טיפולה במשט הפרובוקטיבי האנטישמי, לאספקת סמים וקונדומים לחמאס.
כלקח מהמשטים הקודמים, הפעם נעצר המשט רחוק מחופי ישראל, בטרם תפס כותרות בתקשורת. ההשתלטות על כלי השיט היתה מהירה ואלגנטית.
ההחלטה לשחרר אותם מיד צודקת וחכמה. לשם מה היינו צריכים אצלנו מאות אסירים ממדינות אירופה, כמו גרמניה ואיטליה, לשחק לידי הפרובוקטורים, להשאיר את הפרשה בכותרות וליצור גלוריפיקציה שלהם?
ראש הכנופייה הפופוליסט, תוקף את הממשלה שבה הוא חבר, על כך שהיא מנעה ממנו את התענוג לתצלום פרובוקטיבי שלו עם העצירים, שהיה גורם נזק כבד לישראל אך מוסיף לו לייקים.
היה זה מקרה נדיר ביותר, שבו נתניהו העז להמרות את פיו של ראש הכנופייה, ולהעדיף את האינטרס הלאומי. הוא עוד ישלם על זה.
* הנכבאיזם 2026 – הם פלשו לישראל וטבחו באכזריות 1,200 גברים, נשים, ילדים, תינוקות, קשישים, חטפו מאות אנשים ממיטותיהם ורצחו רבים מהם בשבי, הם אנסו ללא רחם, ערפו ראשים, התעללו בגופות, שרפו ובזזו.
הם הפכו את האוכלוסייה האזרחית בעזה למגן אנושי. הסתתרו מאחורי גברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים פלשתינאים, שהפכו אותם בשר תותחים להימלטותם. הם הפכו בתי חולים, בתי ספר ומסגדים לקני טרור. הם חפרו פירים למנהרות טרור מחדרי ילדים. הם הקימו במשך שנים את רצועת עזה תחתית. אילו רצו, יכלו לתת במנהרות מקלט למאות אלפי פלשתינאים במלחמה. הם לא איפשרו אפילו לאחד להיכנס לשם. כי תפקידם של האזרחים הפלשתינאים הלא חמושים הוא למות כמגן אנושי של המחבלים ולדגמן את האכזריות, "פשעי המלחמה" וה"ג'נוסייד" של עלילות הדם האנטישמיות, שהן חלק בלתי נפרד מטבח 7 באוקטובר.
במשך שנתיים, עד שהדבר נכפה עליהם, הם לא שיחררו את החטופים כדי לשים קץ לסבל ולהרג של בני עמם, בשר התותחים שלהם.
והיום, כאשר למעלה ממיליון וחצי פלשתינאים הם עקורים באוהלים, חיים בתנאים קשים וחולדה נושכת תינוק בפניו, ומה שנדרש כדי לשקם את עזה וליישב אותם מחדש הוא שחמאס יתפרק מנשקו וירד מהשלטון, הם ממשיכים לאמלל את האוכלוסייה ולהאשים את... היהודים כמובן.
זו האידיאולוגיה והפרקטיקה הנכבאיסטית שלהם מאז 1948. גם אז הם לא לקחו אחריות על תוקפנותם הרצחנית, על כך שבמקום להקים מדינה בגבולות החלוקה הם יצאו למסע להשמדת היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל בדם את הקמת המדינה היהודית, ובמקום לשקם את הפליטים, הם הנציחו לדורות את פליטותם כנשק נגד מדינת ישראל.
הם האסון שלנו, אך יותר מכך הם האסון של עצמם.
* בשירות האוייב – אילו היה מתגלה, שעובדים בלשכת ראש הממשלה עובדים במקביל בעבור הממשל האמריקאי, הממשל של ידידתנו הגדולה ובת בריתנו, היה זה אירוע חמור ביותר של נאמנות כפולה, ואותם אנשים היו חייבים לעוף על טיל לכל הרוחות, בו ביום. בקודש הקודשים של הנהגת המדינה, הכול חייבים להיות רתומים אך ורק לטובתה של מדינת ישראל, ולא להיות נגועים חלילה ולו באבק חשד לניגוד עניינים בשאלת הנאמנות הלאומית שלהם.
קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בעבודה בעבור האויב הקטארי, האויב המר, הספונסר של טבח 7 באוקטובר, מחולל גל האנטישמיות בעולם, בזמן מלחמה, ובשעה שקטאר, תחת הכותרת הכוזבת "מתווכת", תקעה מקלות בגלגלי המו"מ על החזרת החטופים, כי האינטרס היחיד שלה היה הצלת חמאס.
את הדברים הללו כתבתי בו ביום שנחשפה הפרשה החמורה, ומאז עוד פעמים אחדות.
השבוע הפיד הביביסטי חוגג. יש איזו הדלפה שאולי ראש המוסד אמר שלא נגרם נזק ביטחוני כתוצאה מהקשר הזה. איזו חגיגה. חרטא-גייט. עלילה. אסמול וכו'.
זה קשקוש מקושקש. גם אם ראש המוסד אכן אמר זאת וגם אם אכן לא נגרם נזק ביטחוני, עצם הנאמנות הכפולה, עצם העבודה בעבור האוייב, עצם קבלת סכומי כסף מהאוייב, עצם ביצוע קמפיין השפעה למען האוייב בשיאה של המלחמה, היא פשע בלתי נסלח.
אם ראש הממשלה ידע על העסקתם אצל האוייב ונתן לזה לקרות, זה פשע חמור שלו. אם לא ידע מה קורה בלשכתו, זו הוכחה לכך שהוא אינו מסוגל לנהל אפילו את הלשכה הקרובה שלו. כך או כך, זו אחריותו. ואת הפושע הוא קיבל בחיבוק ובטקס ממלכתי, כאילו מדובר בגיבור האומה. כל מה שנתניהו כראש האופוזיציה היה אומר על ראש ממשלה אחר שדבר כזה היה קורה אצלו – אמת לאמיתה. אבל זה לא היה קורה אצל אף ראש ממשלה אחר.
והמחנה ה... "לאומי" חוגג.
* תמצית המחדל – צפיתי בראיון של בנט בערוץ 12. ראיון מצוין.
היתה לו טעות אחת. כאשר הוא מנה את מחדליו הביטחוניים החמורים של נתניהו, הוא הזכיר שחיזבאללה הקים אוהלים "על הגבול." לא, חיזבאללה לא הקים את המאחז "על הגבול." הוא הקים אותו בצד הישראלי של הגבול, על אדמתה הריבונית של ישראל.
ונתניהו, ראש הממשלה, "מר ביטחון", במקום להורות מיד לסלק את הפולשים ולנזוף ברמטכ"ל על כך שהנושא בכלל הגיע לדרג המדיני, במקום לגרש אותם מיד, לא עשה דבר וחצי דבר. לא ייאמן. ראש ממשלת ישראל הרשה לארגון הטרור חיזבאללה לפלוש לשטח ישראל ולהקים בה מאחז. זה היה חצי שנה לפני 7 באוקטובר. וחצי שנה, עד 8 באוקטובר, נתניהו לא נקף אצבע.
זו תמצית מדיניותו הצ'מברליינית של נתניהו; מדיניות ההבלגה, ההכלה, הפחדנות, הפייסנות וההתמכרות לשקט. המדיניות הזאת היא המחדל שהביא ל-7 באוקטובר.
* מה מחרפן את השוקניסטים – "הארץ" יצא בג'יהאד נגד בנט ולפיד.
אפשר להבין אותם ואת תסכולם. מי שדרכם היא אופוזיציה למדינה, אינם מסוגלים להבין את מהותה של אופוזיציה פטריוטית, שהיא בעד המדינה ונגד הממשלה, והיא נגד הממשלה כיוון שהיא בעד המדינה.
התסכול גדול אף יותר, כאשר הם רואים שהאלטרנטיבה לממשלה היא ציונית, ניצית, ביטחוניסטית. שמנהיג האלטרנטיבה לממשלה שולל מדינה פלשתינאית ולא יוותר על אף שעל לאוייב. הם אינם יכולים להשלים עם העובדה שהאלטרנטיבה לממשלה דוגלת במדיניות ביטחונית תקיפה ממנה.
מבחינתם, התסכול עצום, כיוון שבדברים שחשובים בעיניהם, הם במבוי סתום. אין להם תקווה.
הנה, לדוגמה, פשקוויל של השוקניסט אביגדור פלדמן "קריאה מודרכת בנאומם של בנט ולפיד לקראת הבחירות."
כשאני ניגש לטקסט, אני נוהג לחפש בו את משפט המפתח, שלעתים הוא מובלע, אך כשמבינים אותו, מבינים את מהות המאמר. זה משפט המפתח בפשקוויל: "אני קצת מוטרד מהמילים ציוני, ציונות, ערכי הציונות, שחוזרות כמעט בכל משפט." זאת מהות ההתנגדות שלהם. הם מתנגדים לציונות. היא מחרפנת אותם.
גם מטריד אותו שבנט ולפיד מדברים על ברית המשרתים ומחרפן אותו משפט כמו "הבנים שלנו, החיילים שלנו, נלחמים כתף אל כתף." כי מבחינתו, הלוחמים שמגינים על מדינת ישראל, ובזכות גבורתם ונכונותם לחרף את נפשם הוא יכול לנשום, לכתוב, לחרף ולגדף ולהשמיץ ולהעליל עלילות דם אנטישמיות על מדינתו, אינם אלא "בוזזים, הורגים אזרחים, מחריבים שכונות, צולבים את ישו מחדש." מחרפן אותו שיאיר לפיד מצהיר שהוא "מאמין ביסוד היהודי של המדינה." כי מהי היהדות בעיניו? "מהו בדיוק היסוד היהודי העמוק, כמה עמוק? עד ליהושע בן נון, עד לסיקריקים, ואולי עד לרב כהנא, למחברי 'תורת המלך'?"
מבחינתו, היהדות היא כהנא ו"תורת המלך". לכן הוא מתעב כל כך את היהדות. כהנא ומחברי "תורת המלך" רואים בדיוק כמוהו את היהדות.
נראה לי שהשוקניסטים מעדיפים את ממשלת בן גביר והגוטליביאדה, בדיוק מאותה סיבה שהם מתחרפנים לנוכח מתיישבי יו"ש שיוצאים נגד המחבלים היהודים. מבחינתם בן גביר הוא נכס.
* בעלי ניסיון – קראתי טענה, שעדיף נתניהו בעל הניסיון הרב, על "זב חוטם" כמו בנט.
אלא שלא רק נתניהו בעל ניסיון, אלא גם אנחנו. יש לנו ניסיון עם נתניהו. אנחנו זוכרים.
ולא צריך זיכרון ארוך. די בניסיון בן שנתיים וחצי.
* ההבדל ביני לבינך – מישהו לעג לי בפייסבוק על כך שתמכתי בבוגי, בגדעון סער, בגנץ עכשיו בבנט. הקצב שבו אני מחליף מנהיגים קצת נלעג בעיניו.
וכך השבתי לו: "עמדת בדיוק על ההבדל ביני לבינך. אני עקבי – תומך תמיד במה שטוב לישראל בכל זמן נתון. ואם צריך להחליף מנהיג בכל יום – אחליף בכל יום. אתה עקבי בסגידה למנהיג. גם אם הוא ממיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. גם אם הוא שפן שנס במוגות לב מאחריות ומפיל את אחריותו על הכפופים לו שביצעו את מדיניותו, ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצה קונספירציות ועלילות דם. גם אם הוא מושחת, שקרן, נוכל ומוכן להחריב את המדינה כדי להציל את עצמו מאימת הדין. אתה עובד אלילים. בנט לא מנהיג שלי. בכלל, אין לי מנהיג. ברור שהוא עדיף על נתניהו. אני תומך בו לראשות הממשלה, אבל עדין איני יודע למי אצביע. יש עוד חצי שנה להחליט.
אז מה ההבדל בינך וביני? אתה עובד אלילים בפולחן אישיות לשרלטן. אני אזרח פטריוט ציוני שרואה במנהיג כלי לשירות טובתה של ישראל.
* על סטרואידים - הפיד הביביסטי מוצף בגילויי שנאה לבנט. תעשיית השקרים וההסתה ממוקדת בו – על סטרואידים.
הם מ-פ-ח-דים!
* אפס משילות – מתוך דו"ח מבקר המדינה על משבר המשילות בנגב: "משרדי ממשלה וגורמים ממשלתיים נוספים מתקשים לסייע בפתרון בעיית המשילות בנגב. קיים חוסר תיאום ותכלול של פעולות הממשלה. יש פגיעה חמורה בתחושת הביטחון האישי ובאמון שרוחשים תושבי הנגב למדינה ולגופי האכיפה שלה. נדרשת התערבותו של משרד ראש הממשלה לקביעת גורם ממשלתי מתכלל לסוגיה זו."
בעיית המשילות בנגב אינה חדשה. היא אינה תולדה של הממשלה הנוכחית. זהו מחדל מתמשך בן עשרות שנים, לפחות מאז שנות ה-90. אך כפי שקובע המבקר, בחמש השנים האחרונות, מאז הדו"ח הקודם בנושא, המצב הידרדר בצורה דרמטית.
בבחירות האחרונות, בן גביר רץ על הטייטל של החזרת המשילות. רבים מאלה שבחרו בו רחוקים מכהניזם, והצביעו לו, כאידיוטים שימושיים, רק בשל הבטחתו להחזיר את המשילות. נמנו עימם לא מעט חקלאים בצפון ובדרום, שקצה נפשם בטרור החקלאי ובפרוטקשן.
והנה, הוא מונה לתפקיד, עוסק בגימיקים פופוליסטיים, והמשילות התפוררה כאבק. אפס משילות, תחת השר פורע החוק, תומך הטרור, ראש הכנופייה. תקופת כהונתו היא גן עדן לפשע.
* יש לו מדיניות – ה"מדיניות" של בן גביר, היא שהסגל הבכיר יבוא למסיבת יום ההולדת שלו.
מי שלא פועל על "מדיניותו" – יעוף.
* על לא מאומה – 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" אמורים היו לשים קץ למחלוקת על שירות קרבי של בנות לוחמות. הלוחמות הוכיחו גבורה עילאית, מקצוענות, חתירה למגע, נחישות וחירוף נפש, לא פחות משל הלוחמים. ולמרבה הצער, שוב ושוב המחלוקת מושלכת לפתחנו. למה??
הפעם המחלוקת אינה על עצם שירות בנות בצה"ל וגם לא על שירות הבנות כלוחמות, אלא על השירות המשותף של בנות ובנים. וכאן, למרבה הצער, גם רבנים מתונים, ממלכתיים, ליברלים, התיישרו עם הקו המתנגד. ומה שחמור יותר, הוא שההתנגדות תורגמה לקריאת הרבנים לתלמידיהם לא ללכת לשריון, אם בנות תשרתנה כטנקיסטיות.
בוויכוחים שניהלתי ברשת בנדון, רוב המגיבים לדבריי דיברו על בנות ובנים באותו טנק.
אבל לא מדובר כלל על שירות באותו טנק, אלא על שירות כמו של הבנות שלחמו והצטיינו ב-7 באוקטובר. כלומר, רוב מהומה על לא מאומה.
אני בטוח שניתן להגיע לפתרונות שיאפשרו לבנות לשרת כלוחמות וטנקיסטיות, בהפרדה מבנים, וגם לקיים פלוגות שבהן ישרתו רק בנים.
אבל איך אפשר להגיע להידברות ולפתרונות, תחת איום לא ללכת לשריון?
אני מקווה שתלמידיהם של אותם רבנים יקשיבו להם כמו שהבנות הדתיות מקשיבות לרבנים הקוראים להן לא להתגייס.
* בלי המחנה האחר – השר לשעבר אפרים סנה, שאני מעריך ומוקיר אותו, אמר בראיון ש"בלי המחנה שלנו אין מדינה," כי אצלנו ההיי-טק ואצלנו ככה ואנחנו כאלה וכו'. אלה דברים מקוממים.
אולם בין מי שהתקוממו על דבריו, ובצדק, כאלה שבמחלוקת על שירות הלוחמות בשריון, מזדהים עם האיום של רבני ישיבות ההסדר שתלמידיהם לא ילכו לשריון, מתוך מסר ש"בלעדינו אין צה"ל," "בלעדינו אין שריון," "נראה אתכם בלעדינו" וכד'.
נוכל לברך "שהחיינו" כאשר אפרים סנה וחבריו יאמרו שבלי המחנה שכנגד אין מדינה, ושהציונים הדתיים יאמרו שבלי המחנה של אפרים סנה אין צה"ל. ההבנה הזאת תהיה הבסיס לתיקון החברה הישראלית.
* תסמונת המומר – יענקל'ה ואבריימל החליטו להמיר את דתם ולהתנצר.
נאמר להם, שעליהם לצלוח את הנהר בשחייה. תיכנסו לנהר יהודים ותצאו בגדה השנייה נוצרים.
קפצו השניים לנהר. יענקל'ה יצא ראשון וראה את חברו טובע וצועק "געוואלד"!
מביט בו יענקל'ה ומפטיר: "תטבע, תטבע יהודון מלוכלך."
הבדיחה העתיקה הזאת מיטיבה לתאר תופעה סוציולוגית, שאני מכנה אותה "תסמונת המומר." האיש שהמיר את דתו ומיד היה הקיצוני ביותר בדת החדשה ובעיקר ביחס לדת שאותה עזב. הרי הוא מכיר אותם באמת...
אנו מכירים את אותם "חוזרים בתשובה" שהופכים לאנטי חילונים פנאטים. או "יוצאים בשאלה" שהופכים לדוסופובים הקיצונים ביותר. ימנים שהופכים לשמאלנים רדיקלים ולהיפך. עוזבי קיבוץ שהם גדולי שונאי הקיבוץ. כולם ראו את האור.
כזה הוא משה איליה. עד לפני שנתיים איש שמאל, מפגין בקפלן וכו'. עד שיום אחד ראה את האור, והפך באחת לפנאט שבפנאטים, בקרב עוכרי המשפט. הוא מוביל את המהלך הבוגדני, של בקשה מטראמפ להטיל סנקציות אישיות על נשיא בית המשפט העליון.
"תטבע תטבע יהודון מלוכלך."
* העיקר שהמדינה תמות – תחת הכותרת ב"הארץ" – "המדינה זה הוא", מאמצת קרולינה לנדסמן את הדיבר הראשון של כת פולחן האישיות של נתניהו, "המדינה זה ביבי," כעובדה, ומכאן המסקנה, ששלטון נתניהו אמנם מתקרב לסופו, אך כיוון שנוצרה זהות בינו לבין המדינה, וכיוון שההרס שהותיר הוא בלתי הפיך, יחד עם שלטונו מקיץ הקץ גם על מדינת ישראל.
זה המסר הגלוי של המאמר. המסר הסמוי מופיע ברמיזות פה ושם, והוא שמי שבאמת אשמים בסופה של המדינה הם הרצוג, בג"ץ, האופוזיציה והמחאה, שלא עשו את מה שנדרש מהם. "יש מלחמה – רצים. משלמים מיסים. מצייתים לחוק. מצטרפים לממשלה כשנקראים לדגל. מגינים עליה בתקשורת הזרה. מגינים עליה בהאג כשהיא מותקפת." בעיקר היא בזה לאהרון ברק שנרתם להגן על ישראל בהאג.
כיוון שהיא אימצה את הדיבר הראשון של הכת, הרי מי שרצו להילחם, לא רצו להילחם על הגנת המדינה והצלת אזרחיה, אלא על הגנת נתניהו. וכאשר הטריבונל האנטישמי בהאג פועל נגד ישראל, הוא פועל נגד נתניהו, והאופוזיציה שיוצאת נגדו מגינה על נתניהו.
לנדסמן היתה מצפה מהישראלים לא לרוץ למלחמה. שחמאס ימשיכו במסע הכיבוש והטבח הלאה לנתיבות, לאשקלון, לאשדוד, לגוש דן. שאף אחד לא יעמוד נגד חיזבאללה שיפלוש גם הוא, יכבוש את הגליל העליון ואת הגליל התחתון, ואת הכרמל והשרון, בואכה גוש דן. והטייסים לא ירוצו למטוסים ולא יתקפו את האוייב, וההגנה האווירית לא תופעל כדי להגן על "נתניהו" מפני מאות אלפי טילים ורקטות שישוגרו אליה מעזה, מלבנון ומאיראן. הם גם לא ישלמו מיסים ולא יכבדו את החוק. רק כך, כאשר כוחות חמאס וחיזבאללה ייפגשו בת"א, תינצל מדינת ישראל. אבל כיוון שהם מעלו בתפקידם, התגייסו למלחמה, משלמים מיסים ומכבדים את החוק, ישראל תמות.
אבל לנדסמן אופטימית. "אולי אחרי שהמדינה תמות משהו חדש ייוולד." מה זה המשהו החדש? לא חשוב. העיקר שהמדינה היהודית תמות.
* כל מיני רנגטים ודגנרטים – באמצע אפריל 1936, לפני 90 שנה, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי, ופתחו במאורעות דמים, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. מטרת מתקפת הטרור הרצחנית היתה לעקור משורש את המפעל הציוני.
כבר אז היו בתוכנו השוקניסטים והגדעון לוי'ם של אז, שמיהרו להאשים את עצמנו במאורעות ולהצדיק את רוצחי אחיהם.
ברל כצנלסון, מורה דרכה של תנועת העבודה הציונית, איש החזון והמעש, שותפו של בן גוריון להנהגת מפלגת הפועלים, נשא את הנאום המרכזי בעצרת אחד במאי, שבועיים לאחר פרוץ המאורעות. בנאומו, התייחס לאותה תופעה. נאומו התפרסם במלואו בגיליון שבת של "דבר" באותו השבוע. כה אמר ברל:
"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
* הקדים את ערך קדושת החיים – אחד במאי 1948 חל בשבת.
היה זה 13 יום לפני הכרזת העצמאות, ו-12 יום לפני נפילת גוש עציון.
הקיבוץ הדתי כפר עציון קיבל מכתב מהרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג, סבו של נשיא המדינה, הנושא את שמו, המתיר להם לעבוד בשבת בביצורים, מפאת פיקוח נפש. החברים השכימו קום לבית הכנסת, ואחרי התפילה ניגשו לעבודות הביצורים.
בקיבוץ השכן, רבדים, של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, בוטלו עבודות הביצורים ביום זה, בשל קדושת האחד במאי.
על כך כתב צבי טילמן, חבר כפר עציון, שנפל בקרב האחרון על הגוש, שמי שנתן לנו את השבת, הקדים ונתן לנו את ערך קדושת החיים. מי שנתן להם את האחד במאי, לא נתן להם את ערך קדושת החיים.
את הסיפור הזה שמעתי מד"ר יוחנן בן יעקב, חבר כפר עציון, במפגש זום של פורום חוקרי הקיבוץ.
למען הסר ספק אציין, שהקיבוץ הדתי ראה עצמו והגדיר את עצמו סוציאליסטי.
* פינת החי – בעמודי הדעות של "הארץ" בימי שישי, יש מדור שאני אוהב מאוד, "אחרי מות", מאת עופר אדרת. במדור הוא כותב בכל שבוע על דמותו של אדם שנפטר, אך אינו מן השורות הראשונות של העניין הציבורי, ולכן מותו לא הגיע לכותרות. מתי כספי, למשל, או השבוע יאיר גרבוז, אינם זקוקים למדור הזה כדי לקבל חשיפה ציבורית, אך אלה שמופיעים בו הם אנשי מעש, אנשים שתרמו תרומה משמעותית ליישוב ולמדינה, מילאו תפקידים בעבר ונשכחו או היו בשורה השנייה והשלישית. ולעיתים, ממש אנשים מן השורה.
אני אוהב לקרוא סיפורי חיים, גם של אנשים מן השורה, כי אין מרתק, בעיניי, מסיפור חיים. ואני אוהב את המדור הזה, גם כי הוא אי של ציונות, בשני עמודים שעמוסים באנטי ציונות. לכן, אני מכנה אותו "פינת החי". הוא כמו הבודקה של השומר בבית קברות – אי של חיים בין המתים.
מתחת לכותרת, אחרי שתי הפסקאות הראשונות, מופיע דיוקן פניו של הנפטר, ולידו כתובים שמו, תיאורו במילה או שתיים, ושנות חייו. תיאורה של הדמות השבוע היא "סנדלר". הכותרת: "ייצר נעלי ילדים." מה כבר יכול לעניין בסיפורו של סנדלר שחי 99 שנים? כמה סנדלים ונעליים ייצר?
והנה, לאותו סנדלר, צבי סימן טוב, סיפור חיים מרתק, החל מהאנטישמיות שהוא ומשפחתו ספגו באפגניסטן, וסיפור מרתק על המסע הרגלי מאפגניסטן לארץ ישראל, דרך איראן, עיראק, סוריה ולבנון וגניבת הגבול לא"י ולינה ברפת של כפר גלעדי, כי שם הבריטים לא יחפשו אותם. סיפור מעניין איך שוטרים באיראן הורידו באלימות את כיסוי הראש של נשים – תמונת הראי של הרודנות האיראנית, אז מטעם המודרנה. ומסופר על מעצרו בידי הבריטים, ועל החוויות שחווה והמראות שראה בארץ ישראל ואח"כ במדינת ישראל.
אכן, סיפור חיים מרתק, של סנדלר מן השורה. ובשאר כפולת העמודים, כרגיל, להג אנטי ישראלי.
* המבקרים שלא קראו את הספר – קראתי את מאמר הביקורת של אבי שגיא ודוד אוחנה על ספרו של אסף ענברי "נתן ועמוס", ומסקנתי היא שהשניים לא קראו את הספר שאותו קטלו. למה זו מסקנתי? כי קשה להניח ששני הפרופסורים המלומדים קראו ולא הבינו מה שקראו. מכל מקום, אין שום קשר בין הספר שהם שחטו, לבין הספר שקראתי.
טענתם היא שמדובר בספר רדוד, שמשטיח את דמויותיהם של אלתרמן ועמוס עוז, ומציג את אלתרמן לאב טיפוס של "הימין המשיחי" ואת עוז לאב טיפוס של שמאל רדיקלי קוסמופוליטי אוניברסליסטי.
אין לכך שחר. הספר מציג שתי דמויות עגולות, עמוקות, רוויות סתירות פנימיות וקרועות אידיאולוגית. שני הפרופסורים טוענים שענברי התעלם בספר מהיותו של אלתרמן לאורך השנים קולו של מוסר הלחימה וטוהר הנשק, ואף מצטטים את בן גוריון שמעלה אותו על נס על כך. אלא שהעובדה הזאת מצויה בגדול בספרו של ענברי, כולל הציטוט של בן גוריון. הם מציינים שאלתרמן של הספר הוא איש הימין הדתי בעוד הוא מבטא קול שתמיד היה קיים בתנועת העבודה וטבנקין הוא המבטא הראשי שלו, אבל זה בדיוק אלתרמן של הספר. וגם האישים שעמו פעל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ככתוב בספר, כמו משה שמיר וצבי שילוח, הם אנשי תנועת העובדה. והספר רווי כולו במתח הפנימי הקיים בקרבו של עמוס עוז בין האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית שעליה גדל, והשפעתו עליו של דודו פרופ' קלאוזנר, להשקפת עולמו היונית שאימץ. הספר מבטא את הקרע בנפשו של עמוס עוז במלחמת ששת הימים ובעקבותיה, והוא בפירוש מוצג כאדם האוהב את ארץ ישראל ולא רואה בנכונותו לוותר על שטחים ביטוי של זרות כלפיהם.
לטענתם ענברי סילף את דמויות הגיבורים והכניס מילים לפיהם. אבל את רוב הדברים שמשמיעים בספר אלתרמן ועוז קראתי בכתביהם, כמו ספרו של אלתרמן "החוט המשולש" וספרו של עמוס עוז "לאור התכלת העזה".
* תיקון טעות – אלי הלחמי, שעליו פרסמתי את מאמר ההספד "האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון" נפטר בגיל 89, ולא בגיל 87, כפי שכתבתי בטעות.
ריאיינתי אותו בשנת היובל לשחרור הגולן, 2017, בהיותו בן שמונים. בטעות הקלדה כתבתי שנפטר בגיל 87. כוונתי היתה 89. כשגיליתי את הטעות מיהרתי לשלוח לאהוד הודעת תיקון, אך הגיליון התפרסם מוקדם מהרגיל, והוא לא הספיק לקבל את התיקון.
[אהוד: ואני הקדמתי לפרסם את הגיליון דווקא בגלל הידיעה שלך על מותו של אלי הלחמי, וציינתי שהוא בן גילי והיה חברי לכיתה בפתח תקווה, וכך. בגלל שהקדמתי את המשלוח כבר לא יכולתי להכניס את התיקון ששלחת לי].
* ביד הלשון: בר כוכבא – היישוב בר כוכבא הוא יישוב צעיר וקטן בגוש עציון, מצפון לשדה בועז ומדרום להר גילה. היישוב עלה לקרקע ב-2019 והוסדר ב-2024. היישוב הוא חלק מתוכנית שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי מגוש עציון לירושלים.
שמו המקורי של היישוב היה נווה אורי, על שמה של אורי אנסבכר, שנאנסה ונרצחה בידי מחבלים, ומיקומו הזמני, כחווה, היה סמוך למקום הירצחה. לאחר זמן עבר היישוב קילומטר צפון מערבית לאתר הקבע שלו.
בשל קרבת היישוב לביתר, המעוז האחרון של מרד בר כוכבא, החליטה ועדת השמות הממשלתית לתת ליישוב את השם בר כוכבא, על שמו של מפקד המרד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
