אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2157 04/05/2026 י"ז אייר התשפ"ו

מאמרים

יהודה ראב

סוף פסוק

קיץ 1930. יושב הנני בצל אחד מעצי הפרדס כחום היום וחותם את פרק חיי בכתובים. ממולי נשקפת "דהרת אל עדש", גבעת העדשים, בית העלמין של פתח-תקוה מראשית היווסדה ועד היום הזה. על גבעה זו ניצלתי בזמנו מכדורי מרצחים בעזרת תכסיס מחוכם. לא ייארך היום ועל גבעה זו תנחנה עצמותיי. אין חוכמה ואין עצה ואין תבונה כנגד גורלו של בן-חלוף. כל שנה שיעניק לי הבורא מעתה והלאה תהיה בחזקת חסד ורווח. במידה שהדבר נוגע לעצמי, משאלתי היא, שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, ושלא אישאר אבר מדולדל, עד סוף ימיי. במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק משאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן.

רוצה הנני, בסוף הפסוק, להזכיר ליוצאי-חלצי את הקבלה שבידי מפי אבי ז"ל, מימי כיסופינו לארץ-ישראל ועלייתנו ליישב אותה יישוב חקלאי: "אבן תושבת – סופה שתצמיח עשב." מצידי אוסיף, כי אבן כזאת – סופה שתצמיח גם אילנות עבותים ומושרשים, אשר כל סערה או שואה לא תזיזם ממקומם, "מי ייתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב, ישמח ישראל." תיבנה-נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה.

אהוד: כל שנה, בל"ג בעומר, מתאספים צאצאיו של סבי יהודה ראב בן עזר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה לאזכרה לזיכרו ולזכר בני-משפחתנו. הוא נפטר בהיותו כבן 90, בל"ג בעומר שנת תש"ח, 1948, שהיתה שנת ה-70 לייסוד פתח-תקווה, שחרש בה את התלם הראשון בתרל"ח 1878, ושנת הקמתה של מדינת ישראל שבה זכה לחיות כשבועיים אחרי הכרזתה עד שעיניו נעצמו לנצח.

הפרק "סוף פסוק" חותם את ספר זיכרונותיו ה"התלם הראשון" שנכתב מפיו בידי אבי בנימין בשנת 1930, כאשר יהודה היה כבן 76. הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1956.

אני כיום בן 90 ולאזכרה כבר קשה לי לבוא, אך בבוא היום עצמותיי תהיינה טמונות בקצה השורה, לא רחוק מקברו של סבי יהודה.

אהוד בן עזר

יוסי אחימאיר

מה שלמדתי באבו-גוש

נוף מרהיב נשקף מהבית של תאבת אבו-גוש בכפר אבו-גוש. בית האבן מתנשא מעל הכפר הציורי, שנשקף ממנו כמו על כף יד. טובל בפרחים ובירק רב. הבית שוכן מעל מסעדת "קרוואן", שדומה כי אין ישראלי שאינו מכיר אותה. אל הבית נקבצו בשבוע שעבר עשרות מאנשי הכפר, כולם משפחה אחת וסעיפיה, לכבד את זיכרו של תאבת. הוא הלך לעולמו לפני כמה שבועות, כבן 85.

היה זה אירוע מרשים. ראשיתו בסעודה נדיבה, ולאחריה עלו המוזמנים אל המרפסת הגדולה, נשים לחוד, גברים לחוד. ושם כבר בקעו ברצף מהרמקול פסוקי קוראן, בערבית כמובן.

הכרתי את תאבת מביקוריי במסעדה, אליה אני מגיע אליה מפעם לפעם להינות ממטעמיה ולפגוש את הגבר האציל הזה, להחליף עימו מילים, זיכרונות ומבטים. חברותו חיממה את הלב. עיניים טובות, צניעות, חיוך של שביעות רצון, שפם עבות, מקל ביד. מתאונן רק על מצב הבריאות, שהולך ומידרדר. כואב את מה שקורה במדינה. נטמן באדמת הכפר.

תאבת סימל בעיני את האחווה האפשרית בין יהודים לערבים, בארצנו כמו שבעצם כל הכפר היפהפה הזה סימל. לא רק במילים אלא במעשים, עוד מימי היישוב והלחימה בכובש הזר הבריטי.

בני אבו-גוש שיתפו פעולה עם מחתרת לח"י, ושניים מהם אף סייעו בהברחתה של לוחמת המחתרת, גאולה כהן, מבית החולים הבריטי במגרש הרוסים בירושלים, אל החופש והמשך הלחימה. אחד מהשניים, יוסף אבו-גוש, היה אביו של תאבת.

היה זה אך טבעי שלאירוע יגיע בנה של גאולה, צחי הנגבי יחד עם רעייתו רנדי, שלהם ולילדיהם הקדישה גאולה את ספרה "אין לי כוח להיות עייפה". בספר כלול פרק שלם מלא חיבה על יוסף אבו גוש, איש לח"י.

מאז שהלך לעולמו, היא כותבת, "כל ביקור שלי בכפר אבו-גוש, כפר שהפך לחלק משמעותי בחיי, מוקדש לפגישה עם תאבת, שהוא כבן משפחה לי," ומוסיפה: "אין ביקור אחד שבו לא פוקד אותי רצון עז לעלות אל קברו של יוסף, ובשם עמי כפוי-הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו, אבל לשנוא את אוהבינו, לבקש סליחה."

הנגבי, כבר לא ראש המל"ל, היה ראשון הדוברים באזכרה. הזכיר את פרשת הברחתה של אימו ואת הקשר המיוחד בין אנשי אבו-גוש למחתרת לח"י. כפרם נחשב לידידותי ביותר מבין כל כפרי הערבים בארץ-ישראל, עד כי הואשמו על-ידי ערביי הסביבה בבגידה.

גם אני נתבקשתי לשאת דברים. דיברתי על הוקרתי לתאבת אבו-גוש, סמל הדו-קיום, על צערי הרב בהסתלקותו, והוספתי: אתם, אנשי אבו-גוש, דוברים עברית רהוטה, ואילו רובנו, האזרחים היהודים, לא יודעים ערבית. לא יתכן שילדי ישראל יתנכרו לשפה של שכנינו ושל אלה שחיים בתוכנו, ערביי ישראל. ידיעת שפות מקרבת בין עמים, בין שכנים, בוודאי עם שכנים כל כך נאמנים כמו ערביי אבו-גוש.

הדברים נתקבלו בנענועי ראש של הסכמת שומעיי, ולאחריהם המשיכו הנוכחים עוד שעה ארוכה בקריאת פסוקים מן הקוראן. כל מה שהבנתי היה "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה." חשתי מבוכת-מה. משום-מה השפה הערבית נחשבת בעיני ישראלים רבים לשפה "מאיימת": מי שמדבר בה אולי הוא מחבל? אולי הוא זומם משהו? בוודאי מאז 7 באוקטובר גברו החשדות, מסתייגים יותר ממי שדוברים ערבית בקניון או באתר בנייה.

ידיעת ערבית לא נועדה רק לצורך מודיעיני, בבחינת "דע את האוייב," מה הוא אומר בשפתו שאיננו מבינים. השכנות נעשית אמיתית יותר, כנה יותר, כששכנים מבינים זה את שפת שכנו. אין די בכך ששכנך הערבי דובר את שפתך העברית. עברית וערבית שפות אחיות. אולי גם מקרבות?

פורסמו בימים אלה נתונים מדאיגים על אי ידיעת אנגלית אצל תלמידי ישראל. רק 20 אחוז מהם עברו את הרף המינימלי של ידיעת האנגלית. עם כל חשיבותה של האנגלית, חשובה ממנה פי כמה ידיעת הערבית, שפת המרחב שבו ישראל שוכנת, שפתם של אויבים, גם של ידידים מביניהם.

את לימוד הערבית בבתי-הספר משרד החינוך חייב לעודד, אפילו לחייב, לקחת זאת כמשימה מהמעלה הראשונה. הערבית אינה רק שפתם של מחבלים, אירגוני טרור, שונאי ישראל, אלא גם שפתם ותרבותם של ערבים החיים בתוכנו, ידידי אמת, כמו תושבי אבו-גוש.

עם תאבת אבו-גוש המנוח שוחחתי תמיד בעברית. עכשיו שהוא איננו, גברה הכרתי, כי חשוב לעודד אצלנו את ידיעת שפת האם שלו, שפת המיעוט החי עימנו.

יוסי אחימאיר

עמנואל בן סבו

תעצרו את התגבורים במתמטיקה

כבכל שנה, חוזר הניגון, חוזרים גברת פאניקה ומר לחץ, חוזרת ההיסטריה, חוזרים ליידי חרדה ומיסטר פחד, חוזר הניגון של ישיבות החירום, של הקצאת משאבים, של תגבורים, של מורים פרטיים המגויסים בצווי חירום, של התפילה לעמוד ביעדים, לא להכזיב, לא לעמוד בפינה.

תעצרו את המערכת המשומנת, המגויסת, המחויבת להצלחה בזכאות לתוצאות, המערכת הנמדדת במיספרים, בהצלחות, בתוצאות.

תעצרו את ההשקעות האינסופיות בתוספת נקודות, בתרגול, בשינון, בלמידה עד השעות הקטנות של הלילה.

תעצרו את ריצת האמוק הבלתי נשלטת לעבר קו הסיום, תעצרו את ספירת הנקודות, בבית החרושת לציונים, מה שהיה בעבר בתי חינוך ועתה אינו אלא מעבדה לתוצאות ובית אריזה עם תווי הצלחה.

תעצרו כדי שנוכל להמשיך, בשבועות האחרונים התפוצצה בקול תרועה מציאות מדממת בה נחשפו כנופיות נוער אלימות ובריוניות אשר מעבר למעשה וונדליזם, איומים רצחו צעירים חפים מפשע.

הלינץ' במרחב הציבורי של עשרות בני נוער, בעלי סממנים של מיני ארגוני פשע, הרוצחים בשידור חי, באכזריות נוראית, בחייתיות של צמאי דם, אשר אין כמעט מי שיבלום, יעצור ויחסום אותם, גרם לזעזוע לאומי.

הזעזוע, אסור לו שיתאדה ויידחק מפני הזעזוע הבא, הזעזוע אסור לו שיעביר את האחריות ממשרדי החינוך והרווחה, למשרדי ביטחון פנים והמשפטים, מהאשמת ההורים להאשמת בתי הספר, מהאשמת הפוליטיקאים האחראים לדרדור השיח, למכונות הנדסת שיח ביבים ושיח גרדומים, יש אחריות מספיקה לכולם.

תעצרו את לימודי המתמטיקה, הפיזיקה, הספרות והתנ"ך, תעצרו את המרדף לזכאות בבגרות, תעצרו את הסגידה לעגל הזהב של הציונים והתוצאות.

זה הזמן לנשום עמוקות, לערוך אתחול מחדש, לשנות את השיח, משיח ציונים והישגים לימודיים בלבד, לשיח ערכים ואמונות, תחושות ורגשות.

זו העת לקיים תגבורים, להשקיע ברוח, רוח הערבות, רוח ה-יחד, רוח השותפות, רוח של לא תתעלם.

זו העת להשקעה עצומה בתלמידים, לתגבורים, לשיעורים פרטיים, להתגייסות כלל מערכתית, זו העת לראות אותם, להקשיב להם, להתחבר לצרכיהם, לזהות את מורכבותם, להעניק להם מעטפת כוללת, להיות שם עבורם ולמענם.

הרוב המוחלט של בני הנוער במדינת ישראל הוא נוער איכותי, מצוין, מתנדב, תורם, ערכי, נוער שהערבות ההדדית היא לחם חוקו ורעות היא כוס התה שלו.

ואף על פי, תופעת הכנופיות, כלל המינים, הלאומים, הצבעים, היא תופעה מסוכנת, מאיימת, תופעה שמזעזעת את אמות הסיפים.

מול התופעה הנוראית חייבים להתייצב כל הגורמים, כל המשרדים, כל המבוגרים האחראיים, ההורים, גורמי האכיפה, המחנכים, מחויבים לעתידם, לעתיד מדינת ישראל, לעתיד החפים מפשע.

לימנו זלקה, לדסטאו צ'קול, לבן ה-16 ששמו לא הותר לפרסום, המערכה העוצמתית בשדה החיים כבר לא תעזור, הם שילמו בחייהם את מחיר ההפקרות, עלינו לפעול במלא העוצמה, לבלום את התופעה, ולהתחיל את התיקון הגדול.

תעצרו את התגבורים במתמטיקה, השקיעו בתנועות הנוער, במסגרות חינוכיות וטיפוליות מותאמות, השקיעו בתרבות פנאי, השקיעו בהכוונת הורים, בביצור הסמכות ההורית, השקיעו בשיחה, השקיעו באכיפה, השקיעו בענישה הולמת, השקיעו בזכאות לבגרות ערכית, השקיעו.

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

צרור הערות 3.5.26

* יקירי הגולן – מזה שנים רבות, הגולן מעניק את עיטור יקיר הגולן לאישים שתרמו תרומה ייחודית לגולן. עם יקירי הגולן נמנים מנחם בגין – מחוקק חוק הגולן, קהלני, שלמה הלל – שהיה יו"ר לובי הגולן, הארכיאולוג שמריה גוטמן – חופר אתר גמלא העתיקה ודיוויד פרידמן, שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, שדחף להכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.

עם כניסתי לתפקיד יו"ר ועדת הוקרה של המועצה האזורית גולן, העברתי החלטה שמעתה יוענק עיטור יקיר הגולן לא רק לאישים מחוץ לגולן, אלא גם, ובראש ובראשונה, לתושבי הגולן שתרמו תרומה משמעותית לגולן.

היה בכוונתי להמליץ לוועדה על שלושה אישים שיקבלו את העיטור השנה, אך שבוע לפני הישיבה הלך לעולמו אחד מהם, מייסד קצרין סמי בר לב.

שני תושבי הגולן הראשונים שיקבלו השנה את עיטור יקירי הגולן הם ציפקה ויהודה הראל ממרום גולן.

את יהודה, אבי ההתיישבות בגולן, אין צורך להציג (אך כנחתום המעיד על עיסתו, אמליץ לכם – רוצו לקנות ולקרוא את הביוגרפיה של יהודה, פרי עטי). על תרומתו האדירה הוא כובד גם בפרס ישראל בשנת השבעים למדינה. מעטים יודעים עד כמה ציפקה שותפה אדירה בעשיה, אף שלעולם לא בקדמת הבמה. היא תמיד מאחורי הקלעים. בשיתופי הפעולה שלהם, יהודה הוא הרעיונאי וציפקה היא אשת הביצוע. בלי ציפקה, יהודה הוא חולם והוגה דעות. עם ציפקה הוא חולם ומגשים. מעבר לשיתוף הפעולה עם יהודה, ציפקה הובילה פרויקטים גדולים של בנייה בגולן ושל צמיחה דמוגרפית והקמת ההרחבה הקהילתית הגדולה במרום גולן, שהיתה מודל לחיקוי ביישובי הגולן ובתנועה הקיבוצית, ושירתה בשלל תפקידים בקיבוצה ובאזור.

זכינו בהם, וזכינו להביע להם את הוקרתנו, הוקרת הגולן, לאימהות ולאבות המייסדים.

* ההמשך של 7 באוקטובר – פיגוע הדקירה האנטישמי בבריטניה הוא המשך ישיר של טבח 7 באוקטובר.

המומים וכואבים מהאסון הנורא שפקד אותנו, לא היה בנו קשב לכך שבאותו יום, בהשראת הטבח, ומתוך התלהבות מהטבח, שלא היה כמותו מאז השואה, פרצה מתקפה אנטישמית נוראית, חסרת תקדים, בארה"ב, באירופה ובאוסטרליה, שנמשכת עד עתה. בו ביום, פרצו הפגנות תמיכה בטבח, לצד הכחשת הטבח (אותה פרקטיקה של מעריצי השואה שהם גם מכחישיה), והפצת עלילות הדם האנטישמיות הנוראות נגד ישראל. כבר באותו יום החלה עלילת הדם על הג'נוסייד שישראל מבצעת, כביכול, בעזה, כי למדינה היהודית אין זכות להגנה עצמית.

במשך כעשרים שנה האוייב הקטארי מימן את האוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה והכשיר את הקרקע להתפרצות האנטישמית. אלפים ורבבות ובאירופה יצאו להפגנות אנטישמיות פרועות תחת דגל השמדת ישראל – דגל אש"ף, וצווחו: "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – פלסטיין וויל בי פרי." הם ראו מה קרה כאשר קטע קטן מ"פלסטיין", יישובים בנגב המערבי, היה "פרי" במשך שעות, והתלהבו מהמחשבה על "שחרור" דומה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," ובדיוק לכך הם התכוונו בצעקות: "פרי פרי פלסטיין." שחררו את פלסטיין כמו ששיחררתם את ניר עוז.

יהודים בארה"ב, באירופה ובאוסטרליה אינם חשים ביטחון. הם מותקפים באלפי תקריות אנטישמיות.

הנושא הזה חייב להטריד אותנו. כאשר תוקפים יהודי בבריטניה, עלינו להתייחס לכך בדיוק כמו לפיגוע בישראל. זו התקפה עלינו, לא "עליהם". זו התקפה על עמנו, זו התקפה על בני עמנו, רק בשל היותם יהודים.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא חייבת לחזק את היהודים באשר הם שם. במישור המדיני, עליה להיות הרבה יותר תקיפה במאבק באנטישמיות ובדרישה ממדינות העולם להגן על היהודים ולהילחם באנטישמיות. ישראל חייבת להעלות את הנושא במוסדות הבינלאומיים. על ישראל להדק את הקשר בינה לבין היהודים בתפוצות הגולה, לחזק את הזיקה שלהם ליהדות, לקהילה היהודית, לעם היהודי ולישראל, לחזק את החינוך היהודי והציוני, לחזק את הקשר לישראל, את הביקורים בישראל, את ההבנה והתחושה שישראל היא ביתם של היהודים. ובעיקר, לעודד עלייה גדולה לישראל ולהיערך לקליטתה.

* פרדוקס בית הספר היהודי – בערוץ 12 שודר תחקיר מיוחד על האנטישמיות בבריטניה. התחקיר התמקד בתלמידי בתי הספר. בשנתיים האחרונות יהודים רבים העבירו את ילדיהם לבתי ספר יהודיים.

ילדים והורים סיפרו על חוסר הביטחון שחשו בו בבית הספר הכללי, על האנטישמיות, על ההתנכלות, ועל תחושת הרווחה והביטחון שהם חשים מיום שעברו לבית ספר יהודי, שקיבלו בו העצמה כיהודים, קיבלו בו גאווה לאומית, וקיבלו בו את הזכות לחוש בבית, לחוש בני בית, לא להיות זרים, לא להיפגע בשל זהותם.

אבל יש כאן פרדוקס. בתי הספר היהודים הם יעד לפיגועים. בתוכנית סיפר קצין משטרה בריטי בכיר שבתי הספר היחידים במדינה שבונים סביבם חומות ושוטרים חמושים ולבושים בווסט מגינים עליהם, הם בתי הספר היהודיים.

הילדים והוריהם רואים את ההתקפות על בתי כנסת, על מוסדות יהודיים, הם מודעים לסכנה. ואף על פי כן, הם מעדיפים ללמוד בבתי ספר יהודיים.

במדינת ישראל, היהודים חשופים לסכנה פיזית יותר מאשר בגולה. מדינת ישראל נמצאת בתוך שכונה עוינת, שמסרבת להשלים עם קיומה. הצעירים הישראלים מתגייסים לצה"ל, מגינים על המדינה, רבים נהרגים או נפצעים. יש נפגעים רבים בפעולות איבה.

ואף על פי כן, בישראל היהודי חש בטוח יותר מאשר בניכר. הוא חש בטוח כי הוא חי בארצו, במדינתו הלאומית, שתרבותה יהודית, כאן הוא בן בית, כאן הוא בעל הבית. כאן הוא אדון לגורלו. וכאן הוא מוגן בידי צה"ל ובתורו – הוא חייל צה"ל המגן על אזרחי ישראל.

גל האנטישמיות במערב מתועב ויש להילחם בו, אך יש גם למנף אותו לעידוד עלייה גדולה. אני מאמין שיש פוטנציאל לעלייה המונית בכמותה ומעולה באיכותה, ואסור לנו להחמיץ את גודל השעה.

* הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – אין שום הבדל בין האנטישמים שמתנכלים ליהודים באירופה, לבן גביריסטים שמתנכלים לנוצרים בירושלים.

ביום חמישי נתפס במצלמות חוליגן כזה, שרץ והדף בכוח לריצפה נזירה, ולאחר מכן בעט בה בחוזקה.

ראוי לציין את האזרח שראה את הדבר ורץ להגן עליה מפני החוליגן.

זה לא מקרה יחיד. זו תופעה, שאותה מוביל הארגון הבן גביריסטי להב"ה – הקו-קלוקס-קלאן הישראלי.

* מהיר ואלגנטי –הממשלה ראויה לצל"ש על טיפולה במשט הפרובוקטיבי האנטישמי, לאספקת סמים וקונדומים לחמאס.

כלקח מהמשטים הקודמים, הפעם נעצר המשט רחוק מחופי ישראל, בטרם תפס כותרות בתקשורת. ההשתלטות על כלי השיט היתה מהירה ואלגנטית.

ההחלטה לשחרר אותם מיד צודקת וחכמה. לשם מה היינו צריכים אצלנו מאות אסירים ממדינות אירופה, כמו גרמניה ואיטליה, לשחק לידי הפרובוקטורים, להשאיר את הפרשה בכותרות וליצור גלוריפיקציה שלהם?

ראש הכנופייה הפופוליסט, תוקף את הממשלה שבה הוא חבר, על כך שהיא מנעה ממנו את התענוג לתצלום פרובוקטיבי שלו עם העצירים, שהיה גורם נזק כבד לישראל אך מוסיף לו לייקים.

היה זה מקרה נדיר ביותר, שבו נתניהו העז להמרות את פיו של ראש הכנופייה, ולהעדיף את האינטרס הלאומי. הוא עוד ישלם על זה.

* הנכבאיזם 2026 – הם פלשו לישראל וטבחו באכזריות 1,200 גברים, נשים, ילדים, תינוקות, קשישים, חטפו מאות אנשים ממיטותיהם ורצחו רבים מהם בשבי, הם אנסו ללא רחם, ערפו ראשים, התעללו בגופות, שרפו ובזזו.

הם הפכו את האוכלוסייה האזרחית בעזה למגן אנושי. הסתתרו מאחורי גברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים פלשתינאים, שהפכו אותם בשר תותחים להימלטותם. הם הפכו בתי חולים, בתי ספר ומסגדים לקני טרור. הם חפרו פירים למנהרות טרור מחדרי ילדים. הם הקימו במשך שנים את רצועת עזה תחתית. אילו רצו, יכלו לתת במנהרות מקלט למאות אלפי פלשתינאים במלחמה. הם לא איפשרו אפילו לאחד להיכנס לשם. כי תפקידם של האזרחים הפלשתינאים הלא חמושים הוא למות כמגן אנושי של המחבלים ולדגמן את האכזריות, "פשעי המלחמה" וה"ג'נוסייד" של עלילות הדם האנטישמיות, שהן חלק בלתי נפרד מטבח 7 באוקטובר.

במשך שנתיים, עד שהדבר נכפה עליהם, הם לא שיחררו את החטופים כדי לשים קץ לסבל ולהרג של בני עמם, בשר התותחים שלהם.

והיום, כאשר למעלה ממיליון וחצי פלשתינאים הם עקורים באוהלים, חיים בתנאים קשים וחולדה נושכת תינוק בפניו, ומה שנדרש כדי לשקם את עזה וליישב אותם מחדש הוא שחמאס יתפרק מנשקו וירד מהשלטון, הם ממשיכים לאמלל את האוכלוסייה ולהאשים את... היהודים כמובן.

זו האידיאולוגיה והפרקטיקה הנכבאיסטית שלהם מאז 1948. גם אז הם לא לקחו אחריות על תוקפנותם הרצחנית, על כך שבמקום להקים מדינה בגבולות החלוקה הם יצאו למסע להשמדת היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל בדם את הקמת המדינה היהודית, ובמקום לשקם את הפליטים, הם הנציחו לדורות את פליטותם כנשק נגד מדינת ישראל.

הם האסון שלנו, אך יותר מכך הם האסון של עצמם.

* בשירות האוייב – אילו היה מתגלה, שעובדים בלשכת ראש הממשלה עובדים במקביל בעבור הממשל האמריקאי, הממשל של ידידתנו הגדולה ובת בריתנו, היה זה אירוע חמור ביותר של נאמנות כפולה, ואותם אנשים היו חייבים לעוף על טיל לכל הרוחות, בו ביום. בקודש הקודשים של הנהגת המדינה, הכול חייבים להיות רתומים אך ורק לטובתה של מדינת ישראל, ולא להיות נגועים חלילה ולו באבק חשד לניגוד עניינים בשאלת הנאמנות הלאומית שלהם.

קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בעבודה בעבור האויב הקטארי, האויב המר, הספונסר של טבח 7 באוקטובר, מחולל גל האנטישמיות בעולם, בזמן מלחמה, ובשעה שקטאר, תחת הכותרת הכוזבת "מתווכת", תקעה מקלות בגלגלי המו"מ על החזרת החטופים, כי האינטרס היחיד שלה היה הצלת חמאס.

את הדברים הללו כתבתי בו ביום שנחשפה הפרשה החמורה, ומאז עוד פעמים אחדות.

השבוע הפיד הביביסטי חוגג. יש איזו הדלפה שאולי ראש המוסד אמר שלא נגרם נזק ביטחוני כתוצאה מהקשר הזה. איזו חגיגה. חרטא-גייט. עלילה. אסמול וכו'.

זה קשקוש מקושקש. גם אם ראש המוסד אכן אמר זאת וגם אם אכן לא נגרם נזק ביטחוני, עצם הנאמנות הכפולה, עצם העבודה בעבור האוייב, עצם קבלת סכומי כסף מהאוייב, עצם ביצוע קמפיין השפעה למען האוייב בשיאה של המלחמה, היא פשע בלתי נסלח.

אם ראש הממשלה ידע על העסקתם אצל האוייב ונתן לזה לקרות, זה פשע חמור שלו. אם לא ידע מה קורה בלשכתו, זו הוכחה לכך שהוא אינו מסוגל לנהל אפילו את הלשכה הקרובה שלו. כך או כך, זו אחריותו. ואת הפושע הוא קיבל בחיבוק ובטקס ממלכתי, כאילו מדובר בגיבור האומה. כל מה שנתניהו כראש האופוזיציה היה אומר על ראש ממשלה אחר שדבר כזה היה קורה אצלו – אמת לאמיתה. אבל זה לא היה קורה אצל אף ראש ממשלה אחר.

והמחנה ה... "לאומי" חוגג.

* תמצית המחדל – צפיתי בראיון של בנט בערוץ 12. ראיון מצוין.

היתה לו טעות אחת. כאשר הוא מנה את מחדליו הביטחוניים החמורים של נתניהו, הוא הזכיר שחיזבאללה הקים אוהלים "על הגבול." לא, חיזבאללה לא הקים את המאחז "על הגבול." הוא הקים אותו בצד הישראלי של הגבול, על אדמתה הריבונית של ישראל.

ונתניהו, ראש הממשלה, "מר ביטחון", במקום להורות מיד לסלק את הפולשים ולנזוף ברמטכ"ל על כך שהנושא בכלל הגיע לדרג המדיני, במקום לגרש אותם מיד, לא עשה דבר וחצי דבר. לא ייאמן. ראש ממשלת ישראל הרשה לארגון הטרור חיזבאללה לפלוש לשטח ישראל ולהקים בה מאחז. זה היה חצי שנה לפני 7 באוקטובר. וחצי שנה, עד 8 באוקטובר, נתניהו לא נקף אצבע.

זו תמצית מדיניותו הצ'מברליינית של נתניהו; מדיניות ההבלגה, ההכלה, הפחדנות, הפייסנות וההתמכרות לשקט. המדיניות הזאת היא המחדל שהביא ל-7 באוקטובר.

* מה מחרפן את השוקניסטים – "הארץ" יצא בג'יהאד נגד בנט ולפיד.

אפשר להבין אותם ואת תסכולם. מי שדרכם היא אופוזיציה למדינה, אינם מסוגלים להבין את מהותה של אופוזיציה פטריוטית, שהיא בעד המדינה ונגד הממשלה, והיא נגד הממשלה כיוון שהיא בעד המדינה.

התסכול גדול אף יותר, כאשר הם רואים שהאלטרנטיבה לממשלה היא ציונית, ניצית, ביטחוניסטית. שמנהיג האלטרנטיבה לממשלה שולל מדינה פלשתינאית ולא יוותר על אף שעל לאוייב. הם אינם יכולים להשלים עם העובדה שהאלטרנטיבה לממשלה דוגלת במדיניות ביטחונית תקיפה ממנה.

מבחינתם, התסכול עצום, כיוון שבדברים שחשובים בעיניהם, הם במבוי סתום. אין להם תקווה.

הנה, לדוגמה, פשקוויל של השוקניסט אביגדור פלדמן "קריאה מודרכת בנאומם של בנט ולפיד לקראת הבחירות."

כשאני ניגש לטקסט, אני נוהג לחפש בו את משפט המפתח, שלעתים הוא מובלע, אך כשמבינים אותו, מבינים את מהות המאמר. זה משפט המפתח בפשקוויל: "אני קצת מוטרד מהמילים ציוני, ציונות, ערכי הציונות, שחוזרות כמעט בכל משפט." זאת מהות ההתנגדות שלהם. הם מתנגדים לציונות. היא מחרפנת אותם.

גם מטריד אותו שבנט ולפיד מדברים על ברית המשרתים ומחרפן אותו משפט כמו "הבנים שלנו, החיילים שלנו, נלחמים כתף אל כתף." כי מבחינתו, הלוחמים שמגינים על מדינת ישראל, ובזכות גבורתם ונכונותם לחרף את נפשם הוא יכול לנשום, לכתוב, לחרף ולגדף ולהשמיץ ולהעליל עלילות דם אנטישמיות על מדינתו, אינם אלא "בוזזים, הורגים אזרחים, מחריבים שכונות, צולבים את ישו מחדש." מחרפן אותו שיאיר לפיד מצהיר שהוא "מאמין ביסוד היהודי של המדינה." כי מהי היהדות בעיניו? "מהו בדיוק היסוד היהודי העמוק, כמה עמוק? עד ליהושע בן נון, עד לסיקריקים, ואולי עד לרב כהנא, למחברי 'תורת המלך'?"

מבחינתו, היהדות היא כהנא ו"תורת המלך". לכן הוא מתעב כל כך את היהדות. כהנא ומחברי "תורת המלך" רואים בדיוק כמוהו את היהדות.

נראה לי שהשוקניסטים מעדיפים את ממשלת בן גביר והגוטליביאדה, בדיוק מאותה סיבה שהם מתחרפנים לנוכח מתיישבי יו"ש שיוצאים נגד המחבלים היהודים. מבחינתם בן גביר הוא נכס.

* בעלי ניסיון – קראתי טענה, שעדיף נתניהו בעל הניסיון הרב, על "זב חוטם" כמו בנט.

אלא שלא רק נתניהו בעל ניסיון, אלא גם אנחנו. יש לנו ניסיון עם נתניהו. אנחנו זוכרים.

ולא צריך זיכרון ארוך. די בניסיון בן שנתיים וחצי.

* ההבדל ביני לבינך – מישהו לעג לי בפייסבוק על כך שתמכתי בבוגי, בגדעון סער, בגנץ עכשיו בבנט. הקצב שבו אני מחליף מנהיגים קצת נלעג בעיניו.

וכך השבתי לו: "עמדת בדיוק על ההבדל ביני לבינך. אני עקבי – תומך תמיד במה שטוב לישראל בכל זמן נתון. ואם צריך להחליף מנהיג בכל יום – אחליף בכל יום. אתה עקבי בסגידה למנהיג. גם אם הוא ממיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. גם אם הוא שפן שנס במוגות לב מאחריות ומפיל את אחריותו על הכפופים לו שביצעו את מדיניותו, ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצה קונספירציות ועלילות דם. גם אם הוא מושחת, שקרן, נוכל ומוכן להחריב את המדינה כדי להציל את עצמו מאימת הדין. אתה עובד אלילים. בנט לא מנהיג שלי. בכלל, אין לי מנהיג. ברור שהוא עדיף על נתניהו. אני תומך בו לראשות הממשלה, אבל עדין איני יודע למי אצביע. יש עוד חצי שנה להחליט.

אז מה ההבדל בינך וביני? אתה עובד אלילים בפולחן אישיות לשרלטן. אני אזרח פטריוט ציוני שרואה במנהיג כלי לשירות טובתה של ישראל.

* על סטרואידים - הפיד הביביסטי מוצף בגילויי שנאה לבנט. תעשיית השקרים וההסתה ממוקדת בו – על סטרואידים.

הם מ-פ-ח-דים!

* אפס משילות – מתוך דו"ח מבקר המדינה על משבר המשילות בנגב: "משרדי ממשלה וגורמים ממשלתיים נוספים מתקשים לסייע בפתרון בעיית המשילות בנגב. קיים חוסר תיאום ותכלול של פעולות הממשלה. יש פגיעה חמורה בתחושת הביטחון האישי ובאמון שרוחשים תושבי הנגב למדינה ולגופי האכיפה שלה. נדרשת התערבותו של משרד ראש הממשלה לקביעת גורם ממשלתי מתכלל לסוגיה זו."

בעיית המשילות בנגב אינה חדשה. היא אינה תולדה של הממשלה הנוכחית. זהו מחדל מתמשך בן עשרות שנים, לפחות מאז שנות ה-90. אך כפי שקובע המבקר, בחמש השנים האחרונות, מאז הדו"ח הקודם בנושא, המצב הידרדר בצורה דרמטית.

בבחירות האחרונות, בן גביר רץ על הטייטל של החזרת המשילות. רבים מאלה שבחרו בו רחוקים מכהניזם, והצביעו לו, כאידיוטים שימושיים, רק בשל הבטחתו להחזיר את המשילות. נמנו עימם לא מעט חקלאים בצפון ובדרום, שקצה נפשם בטרור החקלאי ובפרוטקשן.

והנה, הוא מונה לתפקיד, עוסק בגימיקים פופוליסטיים, והמשילות התפוררה כאבק. אפס משילות, תחת השר פורע החוק, תומך הטרור, ראש הכנופייה. תקופת כהונתו היא גן עדן לפשע.

* יש לו מדיניות – ה"מדיניות" של בן גביר, היא שהסגל הבכיר יבוא למסיבת יום ההולדת שלו.

מי שלא פועל על "מדיניותו" – יעוף.

* על לא מאומה – 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" אמורים היו לשים קץ למחלוקת על שירות קרבי של בנות לוחמות. הלוחמות הוכיחו גבורה עילאית, מקצוענות, חתירה למגע, נחישות וחירוף נפש, לא פחות משל הלוחמים. ולמרבה הצער, שוב ושוב המחלוקת מושלכת לפתחנו. למה??

הפעם המחלוקת אינה על עצם שירות בנות בצה"ל וגם לא על שירות הבנות כלוחמות, אלא על השירות המשותף של בנות ובנים. וכאן, למרבה הצער, גם רבנים מתונים, ממלכתיים, ליברלים, התיישרו עם הקו המתנגד. ומה שחמור יותר, הוא שההתנגדות תורגמה לקריאת הרבנים לתלמידיהם לא ללכת לשריון, אם בנות תשרתנה כטנקיסטיות.

בוויכוחים שניהלתי ברשת בנדון, רוב המגיבים לדבריי דיברו על בנות ובנים באותו טנק.

אבל לא מדובר כלל על שירות באותו טנק, אלא על שירות כמו של הבנות שלחמו והצטיינו ב-7 באוקטובר. כלומר, רוב מהומה על לא מאומה.

אני בטוח שניתן להגיע לפתרונות שיאפשרו לבנות לשרת כלוחמות וטנקיסטיות, בהפרדה מבנים, וגם לקיים פלוגות שבהן ישרתו רק בנים.

אבל איך אפשר להגיע להידברות ולפתרונות, תחת איום לא ללכת לשריון?

אני מקווה שתלמידיהם של אותם רבנים יקשיבו להם כמו שהבנות הדתיות מקשיבות לרבנים הקוראים להן לא להתגייס.

* בלי המחנה האחר – השר לשעבר אפרים סנה, שאני מעריך ומוקיר אותו, אמר בראיון ש"בלי המחנה שלנו אין מדינה," כי אצלנו ההיי-טק ואצלנו ככה ואנחנו כאלה וכו'. אלה דברים מקוממים.

אולם בין מי שהתקוממו על דבריו, ובצדק, כאלה שבמחלוקת על שירות הלוחמות בשריון, מזדהים עם האיום של רבני ישיבות ההסדר שתלמידיהם לא ילכו לשריון, מתוך מסר ש"בלעדינו אין צה"ל," "בלעדינו אין שריון," "נראה אתכם בלעדינו" וכד'.

נוכל לברך "שהחיינו" כאשר אפרים סנה וחבריו יאמרו שבלי המחנה שכנגד אין מדינה, ושהציונים הדתיים יאמרו שבלי המחנה של אפרים סנה אין צה"ל. ההבנה הזאת תהיה הבסיס לתיקון החברה הישראלית.

* תסמונת המומר – יענקל'ה ואבריימל החליטו להמיר את דתם ולהתנצר.

נאמר להם, שעליהם לצלוח את הנהר בשחייה. תיכנסו לנהר יהודים ותצאו בגדה השנייה נוצרים.

קפצו השניים לנהר. יענקל'ה יצא ראשון וראה את חברו טובע וצועק "געוואלד"!

מביט בו יענקל'ה ומפטיר: "תטבע, תטבע יהודון מלוכלך."

הבדיחה העתיקה הזאת מיטיבה לתאר תופעה סוציולוגית, שאני מכנה אותה "תסמונת המומר." האיש שהמיר את דתו ומיד היה הקיצוני ביותר בדת החדשה ובעיקר ביחס לדת שאותה עזב. הרי הוא מכיר אותם באמת...

אנו מכירים את אותם "חוזרים בתשובה" שהופכים לאנטי חילונים פנאטים. או "יוצאים בשאלה" שהופכים לדוסופובים הקיצונים ביותר. ימנים שהופכים לשמאלנים רדיקלים ולהיפך. עוזבי קיבוץ שהם גדולי שונאי הקיבוץ. כולם ראו את האור.

כזה הוא משה איליה. עד לפני שנתיים איש שמאל, מפגין בקפלן וכו'. עד שיום אחד ראה את האור, והפך באחת לפנאט שבפנאטים, בקרב עוכרי המשפט. הוא מוביל את המהלך הבוגדני, של בקשה מטראמפ להטיל סנקציות אישיות על נשיא בית המשפט העליון.

"תטבע תטבע יהודון מלוכלך."

* העיקר שהמדינה תמות – תחת הכותרת ב"הארץ" – "המדינה זה הוא", מאמצת קרולינה לנדסמן את הדיבר הראשון של כת פולחן האישיות של נתניהו, "המדינה זה ביבי," כעובדה, ומכאן המסקנה, ששלטון נתניהו אמנם מתקרב לסופו, אך כיוון שנוצרה זהות בינו לבין המדינה, וכיוון שההרס שהותיר הוא בלתי הפיך, יחד עם שלטונו מקיץ הקץ גם על מדינת ישראל.

זה המסר הגלוי של המאמר. המסר הסמוי מופיע ברמיזות פה ושם, והוא שמי שבאמת אשמים בסופה של המדינה הם הרצוג, בג"ץ, האופוזיציה והמחאה, שלא עשו את מה שנדרש מהם. "יש מלחמה – רצים. משלמים מיסים. מצייתים לחוק. מצטרפים לממשלה כשנקראים לדגל. מגינים עליה בתקשורת הזרה. מגינים עליה בהאג כשהיא מותקפת." בעיקר היא בזה לאהרון ברק שנרתם להגן על ישראל בהאג.

כיוון שהיא אימצה את הדיבר הראשון של הכת, הרי מי שרצו להילחם, לא רצו להילחם על הגנת המדינה והצלת אזרחיה, אלא על הגנת נתניהו. וכאשר הטריבונל האנטישמי בהאג פועל נגד ישראל, הוא פועל נגד נתניהו, והאופוזיציה שיוצאת נגדו מגינה על נתניהו.

לנדסמן היתה מצפה מהישראלים לא לרוץ למלחמה. שחמאס ימשיכו במסע הכיבוש והטבח הלאה לנתיבות, לאשקלון, לאשדוד, לגוש דן. שאף אחד לא יעמוד נגד חיזבאללה שיפלוש גם הוא, יכבוש את הגליל העליון ואת הגליל התחתון, ואת הכרמל והשרון, בואכה גוש דן. והטייסים לא ירוצו למטוסים ולא יתקפו את האוייב, וההגנה האווירית לא תופעל כדי להגן על "נתניהו" מפני מאות אלפי טילים ורקטות שישוגרו אליה מעזה, מלבנון ומאיראן. הם גם לא ישלמו מיסים ולא יכבדו את החוק. רק כך, כאשר כוחות חמאס וחיזבאללה ייפגשו בת"א, תינצל מדינת ישראל. אבל כיוון שהם מעלו בתפקידם, התגייסו למלחמה, משלמים מיסים ומכבדים את החוק, ישראל תמות.

אבל לנדסמן אופטימית. "אולי אחרי שהמדינה תמות משהו חדש ייוולד." מה זה המשהו החדש? לא חשוב. העיקר שהמדינה היהודית תמות.

* כל מיני רנגטים ודגנרטים באמצע אפריל 1936, לפני 90 שנה, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי, ופתחו במאורעות דמים, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. מטרת מתקפת הטרור הרצחנית היתה לעקור משורש את המפעל הציוני.

כבר אז היו בתוכנו השוקניסטים והגדעון לוי'ם של אז, שמיהרו להאשים את עצמנו במאורעות ולהצדיק את רוצחי אחיהם.

ברל כצנלסון, מורה דרכה של תנועת העבודה הציונית, איש החזון והמעש, שותפו של בן גוריון להנהגת מפלגת הפועלים, נשא את הנאום המרכזי בעצרת אחד במאי, שבועיים לאחר פרוץ המאורעות. בנאומו, התייחס לאותה תופעה. נאומו התפרסם במלואו בגיליון שבת של "דבר" באותו השבוע. כה אמר ברל:

"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

* הקדים את ערך קדושת החיים – אחד במאי 1948 חל בשבת.

היה זה 13 יום לפני הכרזת העצמאות, ו-12 יום לפני נפילת גוש עציון.

הקיבוץ הדתי כפר עציון קיבל מכתב מהרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג, סבו של נשיא המדינה, הנושא את שמו, המתיר להם לעבוד בשבת בביצורים, מפאת פיקוח נפש. החברים השכימו קום לבית הכנסת, ואחרי התפילה ניגשו לעבודות הביצורים.

בקיבוץ השכן, רבדים, של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, בוטלו עבודות הביצורים ביום זה, בשל קדושת האחד במאי.

על כך כתב צבי טילמן, חבר כפר עציון, שנפל בקרב האחרון על הגוש, שמי שנתן לנו את השבת, הקדים ונתן לנו את ערך קדושת החיים. מי שנתן להם את האחד במאי, לא נתן להם את ערך קדושת החיים.

את הסיפור הזה שמעתי מד"ר יוחנן בן יעקב, חבר כפר עציון, במפגש זום של פורום חוקרי הקיבוץ.

למען הסר ספק אציין, שהקיבוץ הדתי ראה עצמו והגדיר את עצמו סוציאליסטי.

* פינת החי – בעמודי הדעות של "הארץ" בימי שישי, יש מדור שאני אוהב מאוד, "אחרי מות", מאת עופר אדרת. במדור הוא כותב בכל שבוע על דמותו של אדם שנפטר, אך אינו מן השורות הראשונות של העניין הציבורי, ולכן מותו לא הגיע לכותרות. מתי כספי, למשל, או השבוע יאיר גרבוז, אינם זקוקים למדור הזה כדי לקבל חשיפה ציבורית, אך אלה שמופיעים בו הם אנשי מעש, אנשים שתרמו תרומה משמעותית ליישוב ולמדינה, מילאו תפקידים בעבר ונשכחו או היו בשורה השנייה והשלישית. ולעיתים, ממש אנשים מן השורה.

אני אוהב לקרוא סיפורי חיים, גם של אנשים מן השורה, כי אין מרתק, בעיניי, מסיפור חיים. ואני אוהב את המדור הזה, גם כי הוא אי של ציונות, בשני עמודים שעמוסים באנטי ציונות. לכן, אני מכנה אותו "פינת החי". הוא כמו הבודקה של השומר בבית קברות – אי של חיים בין המתים.

מתחת לכותרת, אחרי שתי הפסקאות הראשונות, מופיע דיוקן פניו של הנפטר, ולידו כתובים שמו, תיאורו במילה או שתיים, ושנות חייו. תיאורה של הדמות השבוע היא "סנדלר". הכותרת: "ייצר נעלי ילדים." מה כבר יכול לעניין בסיפורו של סנדלר שחי 99 שנים? כמה סנדלים ונעליים ייצר?

והנה, לאותו סנדלר, צבי סימן טוב, סיפור חיים מרתק, החל מהאנטישמיות שהוא ומשפחתו ספגו באפגניסטן, וסיפור מרתק על המסע הרגלי מאפגניסטן לארץ ישראל, דרך איראן, עיראק, סוריה ולבנון וגניבת הגבול לא"י ולינה ברפת של כפר גלעדי, כי שם הבריטים לא יחפשו אותם. סיפור מעניין איך שוטרים באיראן הורידו באלימות את כיסוי הראש של נשים – תמונת הראי של הרודנות האיראנית, אז מטעם המודרנה. ומסופר על מעצרו בידי הבריטים, ועל החוויות שחווה והמראות שראה בארץ ישראל ואח"כ במדינת ישראל.

אכן, סיפור חיים מרתק, של סנדלר מן השורה. ובשאר כפולת העמודים, כרגיל, להג אנטי ישראלי.

* המבקרים שלא קראו את הספר – קראתי את מאמר הביקורת של אבי שגיא ודוד אוחנה על ספרו של אסף ענברי "נתן ועמוס", ומסקנתי היא שהשניים לא קראו את הספר שאותו קטלו. למה זו מסקנתי? כי קשה להניח ששני הפרופסורים המלומדים קראו ולא הבינו מה שקראו. מכל מקום, אין שום קשר בין הספר שהם שחטו, לבין הספר שקראתי.

טענתם היא שמדובר בספר רדוד, שמשטיח את דמויותיהם של אלתרמן ועמוס עוז, ומציג את אלתרמן לאב טיפוס של "הימין המשיחי" ואת עוז לאב טיפוס של שמאל רדיקלי קוסמופוליטי אוניברסליסטי.

אין לכך שחר. הספר מציג שתי דמויות עגולות, עמוקות, רוויות סתירות פנימיות וקרועות אידיאולוגית. שני הפרופסורים טוענים שענברי התעלם בספר מהיותו של אלתרמן לאורך השנים קולו של מוסר הלחימה וטוהר הנשק, ואף מצטטים את בן גוריון שמעלה אותו על נס על כך. אלא שהעובדה הזאת מצויה בגדול בספרו של ענברי, כולל הציטוט של בן גוריון. הם מציינים שאלתרמן של הספר הוא איש הימין הדתי בעוד הוא מבטא קול שתמיד היה קיים בתנועת העבודה וטבנקין הוא המבטא הראשי שלו, אבל זה בדיוק אלתרמן של הספר. וגם האישים שעמו פעל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ככתוב בספר, כמו משה שמיר וצבי שילוח, הם אנשי תנועת העובדה. והספר רווי כולו במתח הפנימי הקיים בקרבו של עמוס עוז בין האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית שעליה גדל, והשפעתו עליו של דודו פרופ' קלאוזנר, להשקפת עולמו היונית שאימץ. הספר מבטא את הקרע בנפשו של עמוס עוז במלחמת ששת הימים ובעקבותיה, והוא בפירוש מוצג כאדם האוהב את ארץ ישראל ולא רואה בנכונותו לוותר על שטחים ביטוי של זרות כלפיהם.

לטענתם ענברי סילף את דמויות הגיבורים והכניס מילים לפיהם. אבל את רוב הדברים שמשמיעים בספר אלתרמן ועוז קראתי בכתביהם, כמו ספרו של אלתרמן "החוט המשולש" וספרו של עמוס עוז "לאור התכלת העזה".

* תיקון טעות – אלי הלחמי, שעליו פרסמתי את מאמר ההספד "האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון" נפטר בגיל 89, ולא בגיל 87, כפי שכתבתי בטעות.

ריאיינתי אותו בשנת היובל לשחרור הגולן, 2017, בהיותו בן שמונים. בטעות הקלדה כתבתי שנפטר בגיל 87. כוונתי היתה 89. כשגיליתי את הטעות מיהרתי לשלוח לאהוד הודעת תיקון, אך הגיליון התפרסם מוקדם מהרגיל, והוא לא הספיק לקבל את התיקון.

[אהוד: ואני הקדמתי לפרסם את הגיליון דווקא בגלל הידיעה שלך על מותו של אלי הלחמי, וציינתי שהוא בן גילי והיה חברי לכיתה בפתח תקווה, וכך. בגלל שהקדמתי את המשלוח כבר לא יכולתי להכניס את התיקון ששלחת לי].

* ביד הלשון: בר כוכבא – היישוב בר כוכבא הוא יישוב צעיר וקטן בגוש עציון, מצפון לשדה בועז ומדרום להר גילה. היישוב עלה לקרקע ב-2019 והוסדר ב-2024. היישוב הוא חלק מתוכנית שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי מגוש עציון לירושלים.

שמו המקורי של היישוב היה נווה אורי, על שמה של אורי אנסבכר, שנאנסה ונרצחה בידי מחבלים, ומיקומו הזמני, כחווה, היה סמוך למקום הירצחה. לאחר זמן עבר היישוב קילומטר צפון מערבית לאתר הקבע שלו.

בשל קרבת היישוב לביתר, המעוז האחרון של מרד בר כוכבא, החליטה ועדת השמות הממשלתית לתת ליישוב את השם בר כוכבא, על שמו של מפקד המרד.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

רוֹן גֵּרָא

הָיָה חֲלוֹם



כְּשֶׁתַּעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁיִּקָּרֵא שִׁמְךָ
דַּע
לַשָּׁוְא נִלְחֶמֶת.

לַשָּׁוְא בִּקַּשְׁתָּ שֵׁם
לְהִשָּׁעֵן עָלָיו.
לְהִתְעַנֵּג בְּסוֹדוֹ.

זְכֹר אֶת שְׁנֵי יְלָדֶיךָ הָאוֹהֲבִים.
זְכֹר שֶׁאָהַבְתָּ אֶת הַיָּם,
שֶׁהָיָה לְךָ בַּיִת
וְשֶׁהָיָה חֲלוֹם.

עֵינֶיךָ לֹא יָדְעוּ שַׁלְוָה

בַּלֵּילוֹת שֶׁיָּרְדוּ עַל בֵּיתְךָ
חִפַּשְׂתָּ יָד
שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתְךָ אֶל הַשִּׁיר.

רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב דִּבֵּר.
אֱלוֹהִים שָׁתַק.

הָיָה לִי חֲלוֹם נָאֶה.

משה גרנות

מעמד האישה במרחב המונותיאיסטי

הרצאתו של ד"ר משה גרנות ביד לבנים, רמת השרון

הרמב"ם קבע בארבעה העיקרים הראשונים מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה את מאפייני המונותיאיזם:

אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.

אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוהינו, היה, הווה ויהיה.

אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.

אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא ראשון, והוא אחרון.

כלומר, ה' הוא אל יחיד, נצחי, בורא עולם ומנהיגו, והברואים לא ישיגו לעולם את דימויו ומהותו. אם נקבל את הנוסחה הזאת של הרמב"ם, יסתבר שרק 7 פסוקים מנבואת הנביא המכונה "ישעיהו השני" ועוד רסיס פסוק מספר דברים ( ישעיה מ"ד 5, מ"ה 6-5, 18, 21, 22, מ"ו 9; דברים ד' 35) מתיישבים עם הנוסחה הרמב"מית הנ"ל. שאר הכתובים המקראיים מכירים, לא רק ביכולתו של האדם לראות את אלוהים, לצטטו ולחדור למחשבותיו, אלא שהם גם מכירים בפנתאון ענק של מלאכים, "אישים", שרפים, שטן, רוח – עימם האל מתייעץ, ואותם הוא שולח למשימות שונות.

מחבר ספר דניאל מתאר בחזונותיו אלף אלפי משרתים לאל (דניאל ז' 9 ואיך). מסתבר שהשטן הוא בר-שיחו של האל, ויש לו מידה רבה של עצמאות (איוב א' 12-6, ב' 7-1; מלכים א' כ"ב 23-19; זכריה ג' 1 ואילך, דברי הימים א' כ"ב 22-19). מלאכים בשליחות האל מוזכרים אינספור פעמים ברוב ספרי המקרא. המאפיין את הפנתאון הזה הוא שכל פרטיו הם ממין זכר – בשמיים אין אף דמות על-אנושית נשית, וכראיה נביא את הפסוקים הבאים: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו... הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם, וילדו להם – המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו' 4-2).

ומדוע היה על בני האלוהים לרדת ארצה כדי לשאת נשים? כי בספירה השמימית האלוהית אין זכר לנשים.

הבה נבדוק עתה את הפנתאון באמונה האלילית של היוונים הקדמונים שתקופתם מקבילה לזאת של תקופת המקרא (הומרוס בן המאה התשיעית לפני הספירה סיפר את סיפור מלחמת טרויה שאירעה במאה ה-12 לפני הספירה, בערך הזמן שבו על פי המקרא חי ופעל משה). ובכן, באמת בראש הפנתאון עמד זאוס הכול יכול, אבל היה רחוק מאוד מלהיות צדיק. מסתבר שעליו, ועל שאר האלים, שולטות המוירות, אלילות הגורל. אל המלחמה הנורא הוא אמנם ארס, אבל מי שמוליכה אותו באף היא האלה אריס, אלת המריבות שבעטיה התרחשה מלחמת טרויה. אל האמנויות הוא אמנם אפולו, אבל אלת החוכמה היא אתנה, ובפנתאון ישנן גם תשע המוזות המעניקות כישרון דיבור למלכים, כישרון שירה ונגינה לאמנים ומשוררים. אלילה רבת כוח היא ארטמיס, אלילת הציד החולשת על "מדור גברי" מובהק, ואלילה רבת כוח אחרת היא דמטר, המעניקה יבולים ופירות, ומעל כולן – גיאה, אלילת האדמה.

הבה נבדוק עתה את היחס לנשים באמונה שבה כל הפנתאון הוא זיכרי, לעומת הפנתאון המעורב שבו יש אלים ואלות. ובכן, באמונה המקראית, בפנתאון הגברי, כבר בפרשת בראשית נקבע מפי האל שהגבר ימשול באישה (בראשית ג' 16); בעשרת הדיברות ובחוקת המלך האישה היא חלק ממלאי נכסיו של הגבר (שמות כ' 14, דברים י"ז 20-14); אב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם, כאילו היתה עז (שמות כ"א 7). במשנה ובתלמוד כל הדוברים הרבים המתווכחים ביניהם בענייני הלכה – כולם גברים, להוציא חכמה אחת, הלא היא ברוריה, אשת ר' מאיר, מומחית גדולה בנושאי טומאה וטהרה, שהצטיינה בכך שנזפה בר' יוסי כי הרבה שיחה עם אישה – הוא פנה אליה בארבע מילים, כשהיה עליו לפנות אליה רק בשתיים! (עירובין נ"ג ע"ב). הגברים בינם ובין עצמם, בהיעדר פרטנרית נשית לוויכוח ההלכתי, הרשו לעצמם לזלזל בהן בגסות מבהילה: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (דברי ר' אליעזר משנה סוטה ג', ד'); ובתלמוד ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד' כתוב: "יישרפו ספרי תורה, ולא יימסרו בידי נשים."

נבדוק עתה את היחס לנשים באמונה האלילית הקדומה של היוונים, שם הפנתאון מעורב, ובו אלים ואלות: סופוקלס, כותב טרגדיות המופת, שמועלות על במות לאורך אלפיים חמש מאות שנה, מתאר את גיבורתו אנטיגונה בהערכה ובכבוד אדירים – היא הצודקת במאבק שלה עם קריאון השליט, והעובדה שקריאון מתעקש להפר את "חוקי האלוהים" (החובה לקבור את המת, גם אם הוא בגד במולדת) מובילה אותו ואת ביתו לאסון. אוריפידס, השלישי מבין גדולי הדרמטורגים היוניים הגדולים, שחי גם כן במאה החמישית לפני הספירה, שם בפיה של גיבורתו מדיאה נאום פמיניסטי שלא היה מבייש את סימון דה בובואר; ושני המחזאים האלה חיו בתקופה מקבילה לתקופתם של עזרא ונחמיה, אשר בראש מעייניהם היה לגרש את הנשים הנוכריות עם ילדיהן (עזרא ט'-י'; נחמיה י"ג 32-23). נקל לחוש בהבדלים התהומיים בין שתי התרבויות

הגדיל לעשות מחבר הקומדיות היווני אריסטופנס, בן דורם הצעיר של סופוקלס ואוריפידס (385-446 לפני הספירה), הוא חיבר קומדיות, בהן הנשים דורשות זכות שווה לשלטון, ומצליחות להוליך שולל את הגברים הששים אלי קרב, הלא הן "ליזיסטרטה", "חג הנשים", "מהפכת הנשים" – העובדה שקומדיות כאלו הוצגו בפני הקהל האתונאי, והם נהנו וצחקו – מראה עד כמה נושא מעמד הנשים היה חי ותוסס בימים הרחוקים ההם בעולם האלילי, שהמונותיאיזם בא, כביכול, להציל את האנושות מעונשה של דת זאת.

היחס המחפיר אל הנשים בעולם המונותיאיסטי מורגש עד ימינו אנו: אצל היהודים החרדים האישה מנועה מלהיות שליחת ציבור, מנועה מלהזכיר את שמה ולפרסם תמונתה בעיתון, היא אמורה להרות, ללדת, לגדל ילדים ולפרנס את הבעל הלומד תורה בכולל, עליה להיות עטופה מכף רגל ועד ראש כי "שיער באישה ערווה", ו"קול באישה ערווה" (בבלי ברכות כ"ד ע"א). אישה אינה רשאית להשמיע קולה בציבור, וגברים אינם רשאים לשמוע קול אישה אפילו ברדיו. במפלגות החרדיות אין דריסת רגל לנשים, וישיבות וכוללים מיועדים, כמובן, לגברים בלבד.

בחלק גדול מהמדינות המוסלמיות מעמדה של האישה הרבה יותר גרוע – הן חייבות לעטות צ'אדור המכסה את גופן מכף רגל ועד ראש, כשלעיתים רק סדק קטן מול העיניים מאפשר להן ראיה. קווצת שיער שחרגה מהצ'אדור עלולה לגרום לעונש מלקות, למאסר, ואפילו למלקות עד מוות. הנשים מודרות לחלוטין ממשרות ציבוריות, ואינן יכולות לצאת למרחב הציבורי ללא ליווי גבר (בעל, אח, בן בוגר). וכן, קנאי הדת אפילו יורים בנערות החפצות ללמוד בבית ספר.

מאינספור התקלות שגרם המונותיאיזם לאנושות – היחס המחפיר לנשים הוא מהגרועות והמבהילות ביותר. לכל בר דעת ברור שהאמונה באל אחד, או באלים רבים – שתיהן בריאה של הדמיון האנושי, שכמיספר השבטים הפזורים בעולם – כך מספר הוואריאציות של בריאת האלוהיות. מה שברור לנוכח העובדות ההיסטוריות הוא שהאלילות, לפחות בעולם המערבי, גרמה להרבה פחות תקלות מהמונותיאיזם.

הזכרתי את העולם המערבי שבנושא מעמד האישה שפר גורלו ביחס ליהדות החרדית ולרדיקליות המוסלמית, ואינני מייחס זאת למציאותה של חצי אלה בפנתאון הנוצרי, הלא היא מרים, אימו הבתולה של בן האלוהים – הרי ישוע מצוטט כמי שדי מזלזל בה (ראו מתי י"ג 50-46, מרקוס ג' 35-31, לוקס ח' 21-19). הסיבה העיקרית למצב המשופר של האישה האירופית הנוצרית, על פני אחיותיה היהודיות החרדיות ומוסלמיות, טמונה בהר הגעש התרבותי שחולל העולם היווני הקלאסי בתחום הספרות, הדרמה, האמנות, ההגות והפוליטיקה. אלף שנות הקנאות הדתית הנוצרית, שגרמה לסגירות תרבותית מבהילה, הסתיימו עם התעוררותם של גאוני הרנסנס, שהיו מקוריים מאוד, אבל את רוח התרבות והחופש ינקו מהעולם היווני והרומי הקלאסי. בעקבות המהפכה הזאת התפתח המדע, החלה שאיפה להפריד בין הדת למדינה, החלה שאיפה אל דמוקרטיה, וכן גם יחס של כבוד אל הנשים – כל זה התרחש ב"מרחב המערבי", הכולל את קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד.

בסופו של דבר, לאחר מאבק הרואי של הסופרג'יסטיות, הנשים במרחב זה השיגו את הזכות לבחור ולהיבחר. החלוצה היתה ניו-זילנד (1893), ומהמאוחרות ביותר – מדינות מוסלמיות (זכות בחירה לנשים בסעודיה רק משנת 2011). בארץ ישראל ניטש ויכוח מר בין רבנים אם ראוי להעניק זכות בחירה לנשים ("כל כבודה בת מלך פנימה" – תהילים מ"ה 14). הוויכוח הזה הוכרע סופית לטובת הנשים עם הקמת מדינת ישראל.

לכאורה, ההנחה שלי שפנתאון מעורב עדיף על פנתאון "זכרי" בכל הנוגע ליחס כלפי נשים – ההנחה הזאת אינה מתיישבת, כביכול, עם ההוויה בדת ההינדו, כי למרות שבפנתאון ההינדי יש אלות רבות כוח, הרי מקובל שם "הסאטי" העלאת האלמנה על המוקד בו שורפים את גופת הבעל המת. מדובר במעשה מזוויע שכפוי על "אישה מסורה" ביחס לבעלה המת. מסתבר שבפנתאון ההינדי שולטים שלושה אלים זכרים ראשיים, הלא הם ברהמה, וישנו ושיווה, ואילו האלות הן בנות זוגן, שאינן משתוות להם: סרסווטי, בת זוגו של ברהמה, לקשמי, בת זוגו של וישנו, ודורגא המשתנה לפרווטי ולקאלי – היא בת זוגו של שיווה ההורס. אלות אלו אינן שולטות בשלישיית האלים, כמו המוירות על אלי יוון. הוסף לכך את האמונה הנפוצה בהודו על גלגול נשמות, לפיה שריפת הגופה מאפשרת העברת הנשמה לגוף אחר, והחלוקה של אלפי שנים לקסטות (ברהמינים, קשאטריה, וואישיה, שודרה והטמאים האסורים למגע), וברור שההוויה ההינדית רחוקה מאוד מההוויה היוונית הקלאסית שהפנתאון שלה היה הרבה יותר מאוזן, ולעיתים אף נטה לכיוונן של האלות.

משה גרנות

מיכל סנונית

ספר חדש לילדים -הארנב המאוהב

לארנב אחד לא היו חברים. הוא הרגיש בודד ויצא מהמאורה שלו לחפש חבר או חברה. בדרכו פגש כל מיני חיות, צפרדע, צב, חרגול ועוד. שאל הארנב כל אחד מהם: אתה מסכים להיות חבר שלי? וכל אחד מהם ענה שכבר יש לו והוא לא צריך עוד מישהו.

הארנב שהיה כבר רעב, התחיל לאכול גזר ואז לפתע שמע קול:

"אני יודע איפה תמצא לך חברה."

הארנב שקראו לו "הארנב המאוהב" כי הוא מאוד רצה לאהוב, מיהר בכיוון שהקול אמר לו.

האם מצא את החברה?

זאת תגלו כאן בסיפור זה.

הספר מתאים גם לילדים וגם להורים, וגם לסבים, כי כל אחד רוצה מישהו שיאהב אותו ושהוא יאהב אותו בחזרה.

בלפור חקק

דון יצחק אברבנאל מול העולם ומשפחתו

מאז 7 באוקטובר 2023, התחדד המאבק שלנו על קיומנו בארץ. הגיעה העת לעמוד על המשמר ולתת לכל העולם ומשפחתו את ה'אני מאמין' של קיומנו כאן, של שיבתנו לארץ מולדתנו לאחר גלות ארוכה. לנוכח מסע הכּזב המציף אותנו, כדי לשלול את הלגיטימיות של קיומנו בארץ, עלינו לספּר לעולם ולמשפחתו את הסיפור שלנו, הסיפור האמיתי.
המסר שלנו לעולם חייב להיות ברור: ביום 7 באוקטובר התפכחנו שאין סיכוי להשלמה מלאה עם החמאס: האוייב אינו מוותר על כוונותיו להשמידנו. הם לא השלימו עם זכות קיומנו כאן, ודי לקרוא אמנת החמאס ואמנת אש"ף כדי להבין את משאלות לבם.
מסע השטנה של ראש ממשלת ספרד, פדרו סנשז, מחזיר אותנו למאבקו של דון יצחק אברבנאל מול בית המלכות בספרד, בימי גירוש היהודים מספרד. הנה השיר שלי על דון יצחק אברבנאל:

בלפור חקק
דון אברבנאל נושא קולו

בַּת קוֹל יָצְאָה מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים
מֵאֶבֶן הַשְּׁתִיָּה
קָרְאָה לְדוֹן יִצְחָק אַבַּרְבַּנְאֵל:
קוּם לִתְחִיָּה.
גַּם הַיּוֹם בִּסְפָרַד שֶׁל פֶּדְרוֹ סַנְשֶׁז
קָמִים יְהוּדִים לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם
מֵחֲמַת הַמֵּצִיק
קָמָה סְפָרַד כְּמוֹ בְּיָמִים קְדוּמִים
לִמְחֹק הָעָם הָעַתִּיק.
פֶּרְדִּינַנְד וְאִיזָבֵּלָה לָבְשׁוּ אַרְגָּמָן מֵחָדָשׁ
בְּשֵׁם כָּל הַמְּסִיתִים, דָּמֵנוּ נִדְרָשׁ
קָמוּ לְהִתְנַכֵּל לְעַם סֵפֶר הַסְּפָרִים
הַצֶּאֱצָאִים שֶׁל הַמְּגָרְשִׁים וְהַמְּהָרְסִים
קָמוּ הַיּוֹם שׁוּב אֶל מִלְחַמְתָּם הַקְּדוּמָה
וְאָנוּ מִתְבּוֹסְסִים.
הַכֹּמֶר פֶרָאן מַרְטִינֵז בְּסֵוִילְיָה נָשָׂא אָז נֵס הַשִּׂנְאָה
הָיוּ יְהוּדִים שֶׁהֵמִירוּ פְּנֵיהֶם וּלְבוּשָׁם
וְהָיוּ לְקַת הָעֵץ שֶׁל הַגַּרְזֶן הַסְּפָרַדִּי.
הָרַב שְׁלֹמֹה הַלֵּוִי רַב בּוּרְגּוֹס הָיָה לְהֶגְמוֹן, ה' עֵדִי
הָיָה לְהֶגְמוֹן בּוּרְגּוֹס
פַּבְּלוֹ זֶה סַנְטָה מָרִיָּה.
אֵלָיו נִלְווּ גַּם אֲחֵרִים, עוֹד יוֹמָם יַגִּיעַ
בְּעֵת רְדִיפַת עַמָּם
הֵם עָמְדוּ עַל הַדָּם.

בְּאוֹתָם יָמִים קָם אַבַּרְבַּנְאֵל
שָׂרָה עִם מַלְאָכִים וְהֶגְמוֹנִים וְיָכוֹל לָהֶם.
מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַלְּבָנָה שֶׁל פְּקֻדַּת הַגֵּרוּשׁ
הוּא קָם אֶל עַמּוֹ נוֹשֵׂא אֶת הַחֲלוֹם
נוֹשֵׂא תִּקְוָה לֹא יֵאוּש.
הָעָם זֶרַע אַבְרָהָם קָם מֵחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.
אַבַּרְבַּנְאֵל נִשְׁמַע לְבַת קוֹל מִדַּפֵּי הֶעָבָר
יָצָא אֶל גָּלוּת עַל נְהָרוֹת כְּבָר
וְעַם בְּנֵי בְּרִית עִמּוֹ עָזְבוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ
הַלְּבָנָה הָיְתָה חֲסֵרָה אָז מְעַט לְמִלּוּאָה.

הַיּוֹם אָנוּ מְמַשְּׁשִׁים אֶת מַחְסוֹר הַיְּהוּדִים
בִּשְׁנוֹת גָּלוּתָם, הֵם נִשְּׂאוּ מִמָּקוֹם אֶל מָקוֹם
כְּשֶׁעַמֵּי אֵירוֹפָּה עָמְדוּ עַל הַדָּם
קָמוּ כְּאוֹיְבִים נֶגְדָּם.
גַּם הַיּוֹם מְלַוָּה אוֹתָנוּ רוּחוֹ שֶׁל אַבַּרְבַּנְאֵל
דְּבֵקִים בִּגְלִימָתוֹ עַם יְדִידִים.
מִתְקַבְּצִים יַחַד אַחֲרָיו בְּכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל
אוֹמְרִים 'בָּרוּךְ מְחַיֶּה הַמֵּתִים'
לְהַצָּלַת הָעָם מְפֹרָד וּמְפֻזָּר מִיָּד צַר
נוֹדְדִים בָּעוֹלָם פְּלִיטִים.
אֵינֶנּוּ שׁוֹכְחִים מִצְעַד הַלִּגְיוֹנוֹת
שֶׁכִּסּוּ זִכְרוֹנוֹתֵינוּ אֵפֶר בְּכָל הַחֻרְבָּנוֹת
בְּכָל הָרְדִיפוֹת. אֵיךְ נִשְׂרְפוּ מִקְדָּשֵׁינוּ
וְכָל הָעֲזָרוֹת הַיָּפוֹת.

נוֹשְׂאִים אָנוּ קוֹל בְּשֵׁם אַבַּרְבַּנְאֵל
קוֹלוֹ עוֹלֶה גַּם הַיּוֹם, מִי לֹא יֶחֱרַד
אֶל פֶּדְרוֹ סֶנְשֶׁז רֹאשׁ מֶמְשֶׁלֶת סְפָרַד.
עֲדַיִן זוֹכְרִים אָנוּ ר' חִסְדַּאי קְרֶשְׂקֶשׂ
שֶׁכָּתַב: "הִצִּיתוּ אֵשׁ בְּשַׁעֲרֵי סֵבִילְיָה
הָרְגוּ בָּהֶם עַם רַב."
מֵתוּ יְהוּדִים עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם
וְהוּעַם הַזָּהָב.
לֹא שָׁכַחְנוּ אֵיךְ חָרְבוּ אָז קוֹרְדּוֹבָה, טוֹלֵדוֹ וּמַדְרִיד
אֵיךְ שָׂרְפוּ קוּשָׁאנִים שֶׁל יְהוּדִים עַל בַּיִת וְעָתִיד
כִּמְעַט כִּבּוּ אֵשׁ הַתָּמִיד.

הַיּוֹם פֶּדְרוֹ סַנְשֵׁז, קוֹלְךָ מִן הֶעָבָר עוֹנֶה
רוֹדֵף אַתָּה כָּל אִישׁ בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכֻנֶּה.
בְּאַרְצְךָ סְפָרַד בָּתֵּי כְּנֶסֶת הָיוּ אָז לִכְנֵסִיּוֹת
יְהוּדִים יָצְאוּ לְאַרְצוֹת מִקְלָט, לְגָלוּיוֹת.
לֹא נִשְׁכַּח אֶת אִיזָבֵּלָה וּפְרֵדִינַנְד בְּחֶרֶב חָמוּשׁ
נִזְכֹּר לְדֵרָאוֹן אֶת צַו הַגֵּרוּשׁ.
רָאִינוּ תַּחְתְּכֵם אֵבֵל, רָאִינוּ חֻרְבָּן
אַךְ יְהוּדִים נָשְׂאוּ תָּמִיד יְרוּשָׁלַיִם בְּלִבָּם.
דּוֹן יִצְחָק אַבַּרְבַּנְאֵל קָם מִתּוֹךְ חֶזְיוֹן קְדוּמִים
מִתְנַשֵּׂא הוּא מֵעֲלֵיכֶם, חָכָם יְפֵה תֹּאַר
מְדַבֵּר אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ מַעֲטֵה זֹהַר.
פֶּדְרוֹ סַנְשֵׁז, יְהוּדִים חָיוּ בְּאַרְצְךָ אֶלֶף שָׁנִים
וְגַם הַיּוֹם עָרֵל לְבָבֶךָ וּמִתְנַכְּרוֹת הַפָּנִים.
לֹא תּוּכַל לָנוּ אַתָּה וְכָל עַמֵּי הַיַּבֶּשֶׁת
דַּרְכֵּנוּ הִיא דֶּרֶךְ אַבַּרְבַּנְאֵל וְהָרַב בַּר שֵׁשֶׁת.

אָנוּ עוֹמְדִים מוּלְכֶם בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת
מֵעֵבֶר לְיַבָּשָׁה וְיָם
בַּת קוֹל קְדוּמָה מְלַוָּה צְעָדֵינוּ
נוֹשְׂאִים צֶדֶק מוּל כָּל הָעוֹלָם.
דּוֹן אַבַּרְבַּנְאֵל קָם גַּם הַיּוֹם וְאֵינוֹ לְבַד
נוֹשֵׂא קוֹלוֹ אֶל אֶרֶץ סְפָרַד.
מְחַכֶּה הוּא לְרֶגַע שֶׁל דְּמָמָה
מְצַוֶּה הוּא קוֹלוֹ
אֶל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.
בלפור חקק

אודי מנור

ושוב חוזר ניגון הסרק

אודות התניית האזרחות בנאמנות

א. תקציר מנהלים

הדיבורים על התניית האזרחות בנאמנות הם מבחינה עניינית 'פייק', פיטפוטי הבל, מניפולציה מכוערת או פשוט ביטוי לטמטום עמוק שתקנתו היחידה היא חזרה לספסל הלימודים הווירטואלי לכל הפחות, מתוך מטרה להבין פעם אחת ולתמיד מה היא אזרחות.

ב. תמצית הקורס באזרחות

אזרחות איננה תלויה בשום מבחן מראש.

השיטה הליברלית שביסוד הדמוקרטיה נשענת על הפרדה מוחלטת בין מחשבותיו של אזרח לבין התנהגותו.

את השיפוט על אופן התנהגותו של אזרח מנהל הציבור באמצעות חוק מדיד גם ביחס לעבירה וגם ביחס לעונש.

את העקרון הזה ירש הליברליזם למרבה הפלא מהמחשבה האמונית העתיקה המוכרת במילים: 'צדיק באמונתו יחיה,' ו'איש בחטאו יומת.'

המחשבה הזו היא נגזרת של הטפת המוסר של כל הנביאים שבשם אלוהים מדברים על חובתו של האדם להאמין באלוהים ובציוויו, הטפה שיטתית המעידה על מצב הצבירה האנושי: אי אפשר להכריח אדם להאמין במשהו כזה או אחר.

כמו למשל בזכותם של היהודים למדינת לאום עצמאית החיה בשלום עם שכניה.

ג. תקציר הפרקים הקודמים

לקראת בחירות 2009 יצא המניפולטור המבריק אביגדור ליברמן בסיסמא מדהימה בעוצמתה: "בלי נאמנות אין אזרחות."

אין צל של ספק שליברמן, היודע את עקרונות האזרחות ומשמעות השיטה הליברלית, ידע שאין לסיסמא הזו שום אחיזה אפשרית במציאות.

אבל הסיסמא הזו, בצירוף הבטחות לנישואין אזרחיים, הביאה למפלגתו 15 מנדטים.

ותפקידן של סיסמאות בעת בחירות הוא לא הסיסמאות אלא תוצאות הבחירות. ובמבחן התוצאה היחיד הזה המהלך של ליברמן היה כאמור מבריק.

אבל הקישקוש המקושקש והשיקוץ המשמים הזה – הרעיון שצריך ואפילו אפשר וראוי וחובה להתנות אזרחות בנאמנות – נשאר איתנו עד היום. הנה לאחרונה העלה אותו שוב מהמרתף האפל של המניפולציה ד"ר יאיר אנסבכר, אדם שבדרך כלל מפגין גם חוכמה מרובה וגם אומץ לחתור אל האמת, לא משנה אם האמת פועלת נגד 'המחנה שלו'.

מאמצי לחפש לינק ישיר לפוסט עלו בתוהו, מאותגר טכנולוגית? בעיה אחרת? לא משנה. הנה הדברים שכתב בנושא ד"ר אנסבכר: כל מי שגר במדינה הזו כאזרח או תושב צריך להכיר בזה לכבד את המדינה הזו את חוקיה וריבונותה ולהיות נאמן לה. זה כאמור קודם לזכות לחיות בה ולזכויות אחרות. מי שחותר תחתיה צריך להיזרק ממנה. זה מאוד פשוט. זה עובד גם במדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב.

ד. מדוע יש לכאורה היגיון בהתניית האזרחות בנאמנות?

מדוע? ברור מאליו. במדינה בה חיים זה לצד זה מיליוני אנשים, כולנו רוצים להיות בערך באותו הדף: שכווולם יקבלו את העקרון לפיו נוהגים בצד ימין, מכבדים את הזולת על הכביש, עוצרים באדום, לא משליכים אשפה ברבים, משלמים מיסים, ומעל או מתחת לכל זה, מזדהים עם העבר שהביאנו עד הלום, ובמקרה של ישראל העבר היהודי הרחוק, העבר הציוני הבינוני והקרוב, וכל מה שהעבר הזה כרוך בו מבחינת האתגרים הגדולים של ישראל והישראלים, קודם כל הסכסוך.

או כפי שכתב זאת באופן צלול וברור ד"ר אנסבכר: כל מי שגר במדינה הזו כאזרח או תושב צריך להכיר בזה לכבד את המדינה הזו את חוקיה וריבונותה ולהיות נאמן לה.. זה כאמור קודם לזכות לחיות בה ולזכויות אחרות. מי שחותר תחתיה צריך להיזרק ממנה. זה מאוד פשוט. זה עובד גם במדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב.

אז מדוע 'לכאורה היגיון'? כי אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות.

ה. מדוע אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות, וגרוע מכך: אם יש דרך היא לא-דרך והלא-דרך תזיק עוד יותר משתועיל.

אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות כי אי אפשר למדוד נאמנות.

בזמנו, אחרי שקיבל את 15 המנדטים, המניפולטור ליברמן עשה את עצמו ניגש למלאכת החקיקה שתבטיח אזרחות על בסיס נאמנות, והגיש הצעת חוק לפיה כל ישראלי שיגיע לגיל 16 יידרש לחתום על הצהרת נאמנות לפני שיקבל את תעודת הזהות.

שעל זה אמר חכם סיני: וואלה. ואולי הוא למד את זה מחכם צרפתי שאמר voile

הנכד של אחמד טיבי, או הנכד של הרבי מגור, יחתמו על מסמך ובא לציון גואל. לא, כי הרי כל המרגלים ששלחו הרוסים לארה"ב למשל, או לישראל למשל, לא היו חותמים על שום מסמך כזה, כי הרי כולנו הגונים, ולכן המרגל שעשה את עצמו ישראלי, למשל, היה מסתובב ברחוב עם כובע עליו כתוב "אני מרגל."

או במקרה של מה שמדאיג – ובצדק מדאיג – את אנסבכר: "אני מחבל."

או שבעצם הם לא היו עושים את זה כי אחרת הם לא היו לא מחבלים ולא מרגלים, כלומר שני בעלי פרקטיקות שמיועדות לפגוע במדינה ובאזרחיה. קטע כזה. בחיי כמה שהעולם מוזר.

אבל מה עם הרעיון הבא? נגיד שמדובר בקבוצה שלמה של אזרחים, שמצביעים למפלגות שבאופן מפורש שוללות את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אולי את כל הקבוצה הזו צריך לסמן כך שתישלל או לפחות תותנה אזרחותם?

קל לזהותם. הם מדברים בח'ית ובעין גרוניות, והצעירים שלהם ברובם שותים משקאות אנרגיה ונוהגים באופן פרוע בכבישי ישראל.

אין צורך להזכיר מי יישם את התורה הזו ועל מי, נדמה לי קראו לו אדולף, והוא יישם את השיטה הזו על צוענים, ונדמה לי על עוד עם אחד, אני לא מצליח להיזכר בשמו, ולכן לא רוצה סתם לנחש. זה היה די לא מזמן וגם המבצע הזה של אדולף, הגם שיצר המון נזק, הסתיים בכישלון מבחינתו.

אבל לזכותו של אדולף, הוא אמר במפורש שהליברליזם והדמוקרטיה וחופש המצפון וכן הלאה, הם ערכים עקומים מעוותים ומיותרים שיש להכרית מן העולם, ואם יש צורך בכוח, המון כוח, ומחנות ריכוז וכן הלאה.

אנחנו, כאן, גם אנסבכר וגם ליברמן דווקא מעוניינים בחברה חופשית.

אז מה עושים כשיש אזרחים שמנצלים את החופש של החברה החופשית בישראל כדי לפגוע בה?

בדיוק בשביל זה יש חוק, ויש מנגנוני אכיפה לחוק, וישראל כמו כל דמוקרטיה היא דמוקרטיה מתגוננת כי אין דמוקרטיה שאיננה מתגוננת כי אל תוך הדמוקרטיה בנויה השלילה שלה על ידי טפילים-רעיוניים שלא מכירים לא בדמוקרטיה ולא ברעיונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית במקרה שלנו, והכוונה שלי אם זה לא ברור היא גם לחלק ניכר מהערבים וכנראה לחלק ניכר בהרבה של החרדים.

אבל אלו ואלו אזרחים בלי תנאים כי אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות ומי שאומר אחרת הוא במקרה הטוב כסיל, במקרה הסביר יותר שקרן. לפחות בקטע הזה.

ו. אז מה כן אפשר לעשות כדי להתמודד עם המניע ההגיוני שעומד מאחורי השטות של התניית האזרחות בנאמנות

ליישם את החוק הקיים, לחוקק חוקים חדשים רלוונטיים למציאות חדשה, כמו בכל עניין אחר ובלבד שמקפידים לשמור על היסודות הליברליים של הדמוקרטיה, שהם חיוניים לכל אחד מאיתנו, כי כל אחד מאיתנו מסתובב ברחוב ובבית כשבראשו שלל רעיונות בשלל תחומים, על רובם הוא לא מסכים עם זולתו ולהפך.

כי הרי הליברליזם הומצא בדיוק מהסיבה הזו: כדי שאנשים יוכלו להרגיש בנוח עם כל מחשבה שלהם. ולכן הליברליזם הקפיד להפעיל כוח מגביל על אנשים לא על מה שהם חושבים אלא על מה שהם עושים. 

הם, אישית, הם ולא שליח, הם ולא מלאך, הם ולא קבוצת השייכות שלהם, הם, היא, הוא, ולא נציגיהם בכנסת.

כשאזרח מסויים נוקט מעשה לא חוקי, על רשויות החוק לטפל בו. לפי החוק. חסר חוק? מחוקקים עוד חוק.

ודוקו: מעשה שעשה, ולא מחשבה שחשב, אלא אם היא הסתה ואז היא ממילא לא מחשבה אלא מעשה של הסתה באמצעות מחשבה מוחצנת – ואז יש הרי חוק העוסק בהסתה.

ז. והגיע הזמן ליישם כלשונו את סעיף 7א של חוק יסוד: הכנסת

מה שמוביל לעוד עניין מובן מאליו הנובע מכל האמור לעיל: חוק יסוד הכנסת חייב להיות מיושם ונאכף כלשונו. לא יעלה על הדעת שמפלגה השוללת את יסודותיה החוקתיים של מדינת ישראל תתמודד בבחירות לייצוג בבית הנבחרים שלה.

שווה אבל לבדוק את המצעים של כל המפלגות בעניין הזה, ואין צורך לומר את המובן מאליו: כאשר ליברמן המניפולטור המבריק העלה את רעיון העיוועים המגוחך הזה ב-2009, הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא יודע שרוב המתלבטים אם להצביע למפלגתו או לא, אינם מעלים כלל על הדעת את האפשרות שההתנייה הזו מכוונת חלילה לחרדים.

להם הרי מותר לחסום את הכניסה לירושלים לשעתיים אם מתחשק להם, הם הרי נולדו נאמנים, שהרי הם היהודים האמיתיים. האין זאת.

ח. וכמובן להשקיע בחינוך לאזרחות

וכמובן להשקיע בחינוך לאזרחות. כי רוב האזרחים יודעים לעשות שימוש מלא בכלי שנקרא אזרחות, רובם לוקחים אותו כמובן מאליו, וטוב שכך.

רובם אבל אין להם מושג מה מקורו, כיצד צמח, מה חולשותיו, מה יש לעשות כדי לשפרו לעובדו ולשמרו, ובהתאם מה לא יעלה על הדעת שאפשר לעשות עמו: להתנותו בנאמנות.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

אהוד בן עזר

"מסעותיי עם נשים" - פרק ארבעה-עשר

פרקים מתוך הרומאן, 2003,
מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי

פרק ארבעה-עשר:
שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.
הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.
אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של רִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.
"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."
טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.
חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.
זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.
הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...
ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.
באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!
כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.
מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.
הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!
חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.
אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.
לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.
האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."
המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.
לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.
בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.
חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.
נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.
 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.
 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.
 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.
 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.
 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.
הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 
עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.
מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.
לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!
מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.
בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.
הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.
ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה.
דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.
פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.
בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.
שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.
לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.
חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.
היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).
למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.
בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.
באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.
המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.
כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנחה בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.
אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!
ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!
וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZשלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.
מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.
מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"
הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.
אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.
הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."
לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.
ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"
אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.

אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.
יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.
התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.
המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.
אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"
ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"
המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"
אהוד בן עזר

עדינה בר-אל

בני מר: ורשה שלו

בספרו האוטוביוגרפי המועדים (אפרסמון ספרים, תל-אביב 2022) מספר בני מר על ילדותו ונעוריו בסביבה דתית ועל התרחקותו מהדת אבל לא מהיהדות. בביקורו הראשון בפולין הוא פגש את "פולין העגומה", אבל בביקוריו הבאים הוא פגש את "פולין האחרת". כפי שהוא מעיד: "מביקור לביקור הלכה נפשי ונקשרה בנפשה של פולין,"
כידוע, עם חורבן הקהילה היהודית במלחמת העולם השנייה, גם העיר ורשה נחרבה כליל. היא שוקמה מאז, אבל איפה הם כל הרחובות, הבתים, הירידים, בתי המסחר הגדולים והקטנים, בתי הכנסת, מקומות הלימוד ומקומות הבילוי? מעט מאוד נשאר מהם. אבל מר חיפש. "חיפשתי את עקבותיה של ורשה היהודית, שלמדתי להכיר באותן שנים, במקביל ללימודי היידיש."
מר בחר לתאר את ורשה היהודית בשני ספרים: סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס, ירושלים תשע"ט / 2019); מורה דרך: ורשה היהודית: 1938 (מאגנס, ירושלים תשפ"ו / 2025).

ורשה שלו
נתחיל בספרו האחרון (להלן: המדריך לוורשה). "שלא כשאר המדריכים, מורה הדרך הזה מבקש להציג למבקרים את החיים בוורשה היהודית", (הדגשה במקור). כך כותב בני מר בספרו וזה בדיוק מה שהוא עושה בספר זה וגם בספרו הקודם.
מֶר מביא אותנו לוורשה היהודית של אז. בהדרכתו אנחנו חוזרים אל העבר, נכנסים לתוכו, כאילו היינו בסרט שתפאורה מדויקת נבנתה עבורו. אבל בניגוד לסרט בו אנו צופים פסיביים, רואים ושומעים, והדמויות מוצגות על סט צילום, בספרו של מר אפשר גם להריח, כמעט למשש הכול. אנחנו יכולים להסתובב בעיר ברגל או בתחבורה ציבורית. בהדרכתו של מר אנחנו מגיעים לכל רחוב ולכל מקום. אנחנו עוברים יחד מרחובות יוקרה, דרך מקומות בהם העוני ניכר בכל פינה ועד הכיכר של העולם התחתון בוורשה.
המדריך לוורשה פותח בפרק ידע כללי. יש בו סקירת ההיסטוריה של העיר, כלכלה, תרבות, עיתונות, תיאטרון ועוד ועוד. לאחריו יש פרק עם מידע שימושי כללי – מתי כדאי לבקר בעיר, אמצעי תחבורה, איפה לישון, מה לאכול ולשתות, כולל מחירים. ועוד מידע לתייר כגון היכן הנציגות הדיפלומטית הישראלית ואיך נכנסים למקום. (כבר אז היו שומרים ליד המבנה והגבלות...)
עיקרו של הספר הוא הצעה לשבעה סיורים בעיר. בכל סיור יש פירוט: שמות רחובות, סגנונות הבתים, תיאור האוכלוסייה, חנויות, מסעדות, דגש על מה כדאי לראות, וכל זה מלווה במפות עם מקרא לצורך התמצאות, בצילומים של רחובות, היסטוריה של בתים ותולדות אנשים,
הוא נותן המלצות לקניות ולבילויים, לגבי אחד המוזיאונים הוא כותב: "ורשה אינה פריז והמוזיאון אינו הלובר, אבל עינכם לא תשבע מלראות את היופי שבו." וכאשר אנחנו מזדמנים למבנה של תיאטרון או בית קולנוע – יש פירוט ההצגות והמופעים, כולל שמות שחקנים, פרטים עליהם, תמונותיהם ועוד.
מצטיירת תמונה של ורשה ה"ספרותית", בעיקר היידישאית, וזאת באמצעות הגעה למבנים שונים. מוזכרים סופרים ומשוררים שחיו בהם, ואפשר לאתר אפילו את הפנסיון בו נפשו יאנוש קורצ'אק ויוליאן טובים באוטבוצק. ניתן להגיע גם למרכזים ספרותיים, ביניהם ביתו של י.ל. פרץ המוערץ ובית הלל צייטלין. וכמובן גם בית איגוד הסופרים והעיתונאים ברחוב טלומצקה.
כיוון שהזכרנו את קורצ'אק. כאן המקום להזכיר את בית היתומים שלו. כאשר מגיעים לרחוב קרוכמלנה 92, קוראים מה שכתוב במדריך: "הוא מקום יחיד ומיוחד, שיעלה דמעות בעיניכם וחיוך על שפתיכם." והוא מצטט שיר על רחוב זה, שנכתב בידי בן-ציון ויטלר.
ורשה היתה גם מרכז העיתונות ביידיש. ליד הבתים בהם שכנו מערכות עיתונים – של ה"היינט", "דער מאמענט" ו"אונדזער אקספרס" – מתעכב המדריך ומספר לנו פרטים – מי העורכים, מקומם של העיתונים בחיי יום יום, התפוצה שלהם והכותבים בהם.
מובן שמקומות מיוחדים שקשורים לדת היהודית זוכים לתיאור מפורט, ולעיתים גם מצורפת תמונה, כמו בית הכנסת העגול בשכונת פראגה, שנבנה ב-1836, ו"מספרים שבהנחת אבן הפינה השתתף גם הצאר ניקולאי הראשון." המדריך מר מביא אותנו דרך העצים מסביב אל תוך בית הכנסת, ושם הוא מראה לנו את הכיפה המלכותית, עזרת הנשים, וכן את ארון הקודש, העמוד והבמה שנוצרו בידי אמנים שנזכרים בשמותיהם. הוא מציין גם חזנים דגולים שהשמיעו קולותיהם בבית כנסת זה.
כיאה למדריך טיולים, התיירים מקבלים גם אזהרות, הן לגבי מקומות בהן עלולה להתבטא אנטישמיות וגם אזהרות כגון: "בית המרקחת של שעיה גרינברג, טווארדה 35, שבעליו נודע כנוכל."
אבל יש גם המלצות חיוביות. כמו המלצה למורה לריקוד שיש לו "ניסיון של עשרים שנה, פופולרי בקרב הפועלים ומבטיח הצלחה."
ויש אפילו המלצה עם הומור דק: כשעוברים על יד "בית המוות" שנקרא כך "מפני שמדי פעם בפעם מתאבד מישהו בקפיצה מהגג. עדיף ללכת במדרכה ממול." והומור לא כל כך דק הוא ציטוט של רוכל בשוק שקריאתו מתחילה במילים: "תחתונים תחתונים בזיל הזול / לתחת קטן ותחת גדול..."
הרחובות מקבלים אצל המדריך מר כינויים, ביניהם: "הרחוב הכי בורגני ועשיר בסביבה," "הרחוב העצוב ביותר בוורשה" וגם "הרחוב היהודי ביותר בעולם." ויש גם תיאור פיוטי של רחובות, עם האנשה: "אם גריצ'נה חובש קאפלוש מודרני, טווארדה הוא רחוב שפרקו נאה וזקנו מגודל."
והנה עוד כמה דוגמאות על קצה המזלג, מתוך הפרטים הרבים שאפשר לדלות מן המדריך לוורשה:
בנושא התחבורה – הידעתם שטיסה מפולין לתל-אביב אורכת 16 שעות? וזאת כי יש תחנות ביניים בלבוב, בצ'רנוביץ, בבוקרשט, בסופיה, בסלוניקי ובאתונה. במטוס יש 14 מושבים, יש שלוש טיסות בשבוע. מחיר כרטיס הלוך ושוב הוא חמישים לירות ארצישראליות.
לגבי תחבורת פנים – יש רכבות ואוטובוסים. למקרא מדריך זה מתחשק לעלות מיד על "אוטובוס מהיר מגן קרשינסקי ישיר לאוטבוצק, 2 זלוטי. לא עוצר בשום תחנה בדרך."
בסוף הספר יש מפתח אישים וכן מפתח מקומות. לזה האחרון יש יתרון, באשר הוא מרכז לפי נושאים את המידע שמפוזר במדריך. ביניהם: בתי כנסת; בתי חולים וסנטוריומים; בתי מרקחת; בתי קברות; בתי ספר "חדרים" ותלמודי תורה; בתי קולנוע; תיאטראות; בתי קפה וקונדיטוריות, כיכרות, חנויות והוצאות ספרים, רחובות ועוד ועוד.

ולבסוף כמה מילים על ספרו סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה
גם את החומר בספר זה, שנכתב כאמור לפני המדריך לוורשה, מצא בני מר בעיתונים, בארכיונים, ברשימות גנאלוגיות, בדפי עד של "יד ושם" ובראיונות אישיים, בעיקר של קרובי משפחה שהתגוררו ברחוב זה לפני השואה.
לרחוב סמוצ'ה היה דימוי שלילי – מקום של פשע, עוני, מחלות, "הרחוב הלא יפה," וכן עם ריח של בצל. ניכר כאבו של מר למקרא הסטריאוטיפים של הרחוב, והוא לקח על עצמו לשחזר את הרחוב ותושביו על כל השלילה והחיוב שבו.
כאשר נתבקש להסביר מדוע בחר דווקא ברחוב זה, הוא עונה: "במידה רבה סמוצ'ה היה [...] מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם," ומלבד זאת סמוצ'ה הוא רחוב היידיש, שבני מר נקשר אליה. והוא מסתמך על ההיסטוריון יעקב שצקי, אשר גרס שהרושם הראשוני של הרחוב עלול להטעות, שיש צורך במבט ממושך יותר. צריך להתרגל תחילה לדוחק ולריח, ולגלות "את העושר שבדלות ואת האור שבחשיכה."
ואכן מר עשה זאת. הוא מספר על קטטות בשוק, אבל יש גם על גמילות חסדים ונדיבות. הוא כותב על עוני ודוחק ופשע, על בתים צפופים ועל בעלי בתים בעלי לב קשוח, שזרקו משפחות של דיירים, כולל ילדיהם, אל החצר. עם זאת היה גם אור ברחוב זה, כמו התיאטרון שהתושבים צבאו עליו, והוא שינה את שמו במרוצת הזמן ל"פאביליון" ול"אלדורדו". מר מפרט את תכני המחזות ואופרטות וגם כותב בהרחבה על השחקנים בצירוף ותמונותיהם, ביניהם אידה קמינסקה, פסח בורשטיין ואחרים. הוא מזכיר ביקורות וויכוחים על מה שהועלה על הבמה, וגם על הסרטים שהוקרנו בקולנוע, בטענה שיש השפעה האמריקאית. יש אשר סברו שהתכנים הם מתחום ה"שונד". מסתבר שהתוכן הנפוץ היה על נערה תמימה שגבר מפתה אותה ואחר כך בוגד בה ומצבה מדרדר. ולא תמיד הסוף הוא טוב.
גם בהקשר לתיאטרון מזכיר אנקדוטה סנסציונית, כאשר כרטיסן התיאטרון פוטר עם התחלפות ההנהלה, וכתגובה תקפו הוא ומקורביו את ההנהלה החדשה בסכינים ובבקבוקים. בקיצור, לא היה משעמם ברחוב סמוצ'ה.
וכך מתוך תיאור של רחוב אחד, נמשכים חוטים לאספקטים שונים בקרב הקהילה היהודית ההטרוגנית בפולין לפני המלחמה; מתקבל תיאור של חיי היום יום, קשר עם הפולנים, חינוך, תעסוקה ומסחר.
בספר על סמוצ'ה התחיל מר עם השיטה שהשתמש בה בספרו הבא מורה דרך. תוך כדי מעבר ממקום למקום ומבית לבית נוצרת תמונה של החיים בוורשה, כפי שבני מר שם לעצמו כמטרה.
יקצר המצע מלהזכיר כאן את כל המקומות, את הסיפורים ואת כל המידע על החיים היהודיים, שמספקים שני ספריו של מר על ורשה של פעם. זוהי ורשה בה התנהלו לפני שנת 1939 חיי תרבות, דת ומסחר תוססים.
מפליא כיצד המחבר מצא את כל פרטי הפרטים הללו למעלה משמונים שנה לאחר התרחשותם.
יישר כוח.
עדינה בר-אל

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

3.

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן
אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת
גַּם בָּרַגְלַיִם –
אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב
אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת
וְהַיַּבָּלוֹת –
אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת
אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת
לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת
אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –
מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אין לך מושג איזו נחת גרמת לי בהערה שלך על סיפורי "יהיה טוב, גוטליב" – זה לא פשוט לקבל מילים כאלו מאמן המילים שיצאו מתחת ידיו מאסטרפיסס כמו "המחצבה", "ספר הגעגועים", "אין שאננים בציון" . תודה מקרב לב. תודה לך גם על פרסום ההזמנה להרצאה הקרובה.

יש באמתחתי עוד הרבה סיפורים, אבל אני מעוניין גם בפרסום מאמריי, לכן אני שולח לך הפעם מאמר על בחינת מעמד האישה על פי עיון בפנתאון האלוהי. אודה לך אם תסכים לפרסם.

מנחם רהט מביע פליאה שבעיר חופשית כמו תל-אביב נבחר רב ראשי מש"ס.

נעמן כהן מתאר את "הדמוקרטיות" של יאיר גולן. לא ברור לי אם יאיר גולן הוא טיפש או רשע, או שניהם. חבל שהוא מייצג את מפלגת העבודה בעלת זכויות היסטוריות.

אני קראתי בזמנו את ספרה של השופטת המנוחה הדסה בן עתו "השקר מסרב למות", אבל נעמן כהן הוסיף לי מידע שלא ידעתי בנושא "הפרוטוקולים של זקני ציון".

למדתי מנעמן כהן גם על קורותיהם של האחים דובנוב, אבל אני מסתייג, כמתבקש, ממסקנתו שהיטלר צדק שהיהודים הם פרזיטים על עמים אחרים.

שוב תודה,

משה גרנות

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2181 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • יהודה ראב: סוף פסוק
  • יוסי אחימאיר: מה שלמדתי באבו-גוש
  • עמנואל בן סבו: תעצרו את התגבורים במתמטיקה
  • אורי הייטנר: צרור הערות 3.5.26
  • רוֹן גֵּרָא: הָיָה חֲלוֹם
  • משה גרנות: מעמד האישה במרחב המונותיאיסטי
  • מיכל סנונית: ספר חדש לילדים -הארנב המאוהב
  • בלפור חקק: דון יצחק אברבנאל מול העולם ומשפחתו
  • אודי מנור: ושוב חוזר ניגון הסרק
  • אהוד בן עזר: "מסעותיי עם נשים" - פרק ארבעה-עשר
  • עדינה בר-אל: בני מר: ורשה שלו
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+