השלמתי עם המציאות העגומה ממנה עולה כי ישנו מיעוט שהוא בבחינת מאמר החכם באדם, המעוות לא יוכל לתקון והחיסרון לא יוכל להימנות, אלו הם מי שהשנאה, לא רק שקילקלה את השורה, אלא אף הוציאה אותם מהשורה. והעבירה אותם על דעתם.

מהם אין ציפייה, ברם, מרוב העם הבריא ברוחו, בנפשו, החולק בלהט ובעוז, מתוך אחריות וכבוד, יש עדיין ציפייה שיהיה ישר והגון, יניח בשוליים את המחלוקות החשובות ויביט נכוחה בלובן המציאות הישראלית העכשווית ובעיקר יעשה מעשה.

המעשה הנדרש בימי סופה וסער אלה, ימי מלחמה בשבע חזיתות, ימי תהליכים היסטוריים בהם אנו נמצאים, בימים הרי גורל, יהיה חלק מהסיפור היהודי ולא חלילה חלק מהמבקשים לשרוף את האסמים ולהמיט חורבן על האומה.

האחים החולקים, האחראיים, אוהבי מדינת היהודים ללא תנאים, מוזמנים לשאול את עצמם, את השאלות שכל מי שעיניו בראשו חייב לשאול.

מה עובר במוחם של חלק מאנשי מערכת המשפט המתעקשים לתבוע כי ראש ממשלת ישראל, גם בעת הזאת, יתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית המשפט, תוך ניהול מלחמה בשבע חזיתות, תוך מודיעין גלוי לאוייב, תוך הכנסת מעטפות והפוגות ביטחוניות גלויות?

מה עובר במוחם של חלק מאנשי מערכת הביטחון אשר מתדרכים ומובילים קמפיין השפעה כנגד הכוורת המקיפה את ראש הממשלה, כנגד מתיישבים יהודים, כנגד החוסן הלאומי, כנגד הניצחון וההערכה?

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת האקדמיה אשר בשם חופש הביטוי מאפשרים הסתה פרועה נגד גיבורי ישראל, מאפשרים שיח של האשמה ועלילות דם כנגד מדינת היהודים מהרעבה דרך רצח עם ועד רצח תינוקות עזתיים?

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת הפוליטיקה, אשר לא רק בשנת בחירות, איבדו כל רסן, שיחררו בלמים והתירו את חרצובות לשונם להרע, להבאיש, לפלג, לשסות, להוביל להעמיק השנאה, להוציא דיבת הארץ רעה?

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת התקשורת, אשר נעלבו עד עמקי נשמתם כשהוכרזו כי "אינם של ישראל," ועיקר עיסוקם הוא רע כל היום, להבליט את מורכבות החברה, אתגריה, קשייה, להחליש את רוח העם, לייצר מציאויות מדומות, לברוא בועות וירטואליות ובעיקר לשמש כסוכני השפעה של השחרת מדינת היהודים בעולם.

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת המשפט, המציגים, ללא מורא וללא בושה, את האכיפה הבררנית, את העיוות המוסרי המתמשך, את התרסקות האמון הציבורי במערכת חשובה זו, את הניתוח הציבורי לשינוי המשפט והפיכתו למשפח, את הפוליטיזציה הנוראה שהשתלטה על חלק ממערכות אלה שתפקידן מלבד היותן עוגנים של שמירת סף, עשיית משפט בצדק?

מה עובר בראשם של חלק מגדולי הדור אשר גם בעת צרה ליעקב, מתבצרים בסירובם להוביל, בזכות כתפיהם ההלכתיות הרחובות, לשינוי משמעותי בזכות צעירי החברה החרדית להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, שותפים, תוך שמירה מוחלטת על ערכיהם ואמונותיהם, ללא כפייה וסנקציות ?

העם היהודי מיום עומדו על בימת ההיסטוריה, ניהל שיח פנימי, עודד מחלוקות, ראה בסכין המתחדדת בירך חברתה, ברכה גדולה.

זוהי קריאה לפעולה של רוב העם, להצטרף לסיפור היהודי, להתחבר לסיפור הישראלי, להיות חלק מהשורות ההיסטוריות הנכתבות בימים הרי גורל אלה, להיות של ישראל.

עמנואל בן סבו

"המשתתפים בתשכ"ה [1965], הסימנריון האחרון שלי – תלמידיי האחרונים," בכתיבת ידו של ג"ש.

ברשומה עשרה שמות:

ד"ר בן שלמה (יוסף), ד"ר גוטליב (אפרים), ד"ר פוזן (מיכאל), ד"ר דן (יוסף), גב' דימנט (דבורה), ה' חלמיש (משה), ה' בן-אזר[!] (אהוד), ה' צוקר (שלמה), ה' גרינוואלד (איתמר).

* ועכשיו חלקה של הממשלה – החדשות הטובות שפתחו את – למעלה מ-3,000 מתיישבים חדשים הצטרפו ליישובי הנגב המערבי! 92% מהתושבים שפונו כבר חזרו. כבר היום, עוד בטרם כל היישובים חזרו, מספר התושבים באזור גדול יותר מכפי שהיה ב-7 באוקטובר! זה ניצחון גדול לציונות על מבקשי נפשנו.

ועכשיו תורה של הממשלה למלא את חלקה – לספק להם ביטחון. לפני שנתיים וחצי יצאנו למלחמה שמטרתה מיטוט חמאס, כלומר חיסול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של ארגון הטרור ופירוקו מנשק. היום חמאס שולט ביד רמה על כמעט מחצית הרצועה, חמוש ומתחמש ומתעצם ומגייס עוד ועוד מחבלים. והוא מתכנן את המתקפה הבאה ונערך אליה.

היו לנו הישגים גדולים במלחמה הזאת, אבל בראייה כוללת נכשלנו – לא השגנו את המטרה.

על ראש הממשלה להתעשת. מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט שהוא הנהיג, המיטה עלינו את שבעה באוקטובר. חזרה להכלה, להבלגה ולהתמכרות לשקט תביא עלינו את האסון הבא. העובדה שלא הסרנו את האיום בעוד מועד הביאה לכך שהאיום התממש. אם לא נסיר את האיום המתחדש, הוא שוב יתממש. ומה תגיד אז? שלא העירו אותך?

* צדיק ורע לו – במשבר הקורונה שהיכה בנו, כאשר האפשרויות הפוליטיות על סדר היום היו סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של מגפה או ממשלת אחדות, קיבל בני גנץ החלטה אחראית, אמיצה, פטריוטית, אנטי-פופוליסטית, תוך ויתור על מחצית כוחו הפוליטי, ונכנס תחת האלונקה. אפשר לומר שהוא קפץ על רימון חי. הוא העדיף את השיקול הלאומי על האינטרס הפוליטי.

ב-7 באוקטובר, במשבר החמור בתולדות המדינה, שב גנץ אל מתחת לאלונקה, למרות שחווה על בשרו את מעשה הנוכלות המבאיש בתולדות המדינה, כאשר נתניהו גנב את הרוטציה. הוא כבר ידע, יותר מכל אחד אחר, באיזה נוכל מדובר, הנוכל הגדול בהיסטוריה. אבל טובת המדינה הדריכה אותו, ובשעה הקשה ההיא הוא לא עשה חשבונות פוליטיים. הוא נכנס לממשלת החירום הלאומית.

בני גנץ הגיע לסוף דרכו הפוליטית. וחבל. זה מקרה מובהק של צדיק ורע לו. בתרבות הפוליטית הצינית בעידן נתניהו, אין מקום, כנראה, לאנשים מן הזן של גנץ.

ההפסד הוא של מדינת ישראל.

* לכפר על חטאיו – בנט זקוק לארבע שנים מצוינות כראש הממשלה, כדי לכפר על שני חטאיו הגדולים: א. הכשלת חוק הנאשם. ב. הכנסת הסילמניטיס לחיינו.

* ערביה בחדר לידה חמורה יותר מ-7 באוקטובר? – בניגוד לנתניהו, לוין ושות', סמוטריץ' אינו צבוע. נתניהו בנה את רע"ם. התמרון שלו ושל לוין היה פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להצטרף לממשלת נתניהו, שלא היה לה סיכוי לרוב יהודי.

בשבתו כאבו-יאיר, הוא טיפח את מנסור עבאס, הבייבי שלו, כמשענת חייו, כמי שיבטיח את שלטונו. היה לו ברור שסמוטגביר יזרמו איתו, כדי להבטיח את שלטון גוש הימין. הוא הוקלט מבהיר ש"סמוטריץ' יצביע כפי שאגיד לו." אחרי הבחירות החרדים זרמו איתו, בנט זרם איתו, נועם זרמה איתו, אבל סמוטריץ' הטיל וטו.

נתניהו ניסה בכל מאודו לשכנע את סמוטריץ'. יחד עם עבאס הוא ניסח את נאומו של עבאס, נאום הנאמנות למדינת ישראל, ושלח את הנוסח מראש לסמוטריץ'. הוא יזם מפגשים של עבאס עם הרבנים שישכנעו את סמוטריץ', אך סמוטריץ' לא השתכנע, והממשלה לא קמה.

ביום שבו נכשל ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם, הצבוע הזה החל לעשות לרע"ם דה-לגיטימציה, פתאום הם "האחים המוסלמים" לפתע הם "תומכי טרור". צבוע!

סמוטריץ' לא צבוע. ההתנגדות המוחלטת שלו לקואליציה עם ערבים היא אותנטית. הוא הוכיח, שהוא מעדיף לשבת באופוזיציה מאשר בקואליציה עם ערבים.

היום למדנו שהוא מעדיף 1,200 יהודים מתים על ארבעה ערבים חיים בקואליציה.

שאלה לסמוטריץ' – הבנו שקואליציה עם רע"ם היא אסון גדול יותר מ-7 באוקטובר. האם גם ערביה בחדר לידה עם אשתו היא אסון גדול יותר משבעה באוקטובר?

* שר הגרדומים – מסיבת הגרדומים הקניבלית ליום הולדתו של העבריין, ראש הכנופייה, היא אירוע שאסור היה לאף קצין משטרה לנכוח בו. הם ישבו עם עבריינים וכהניסטים וחגגו איתם והתחככו אתם.

הם באו לשם מתוך חשבון. הם ידעו שזה מה שמצופה מהם, ומי שלא יתיישר... אפילו לא צריך לאיים עליהם. המסר המאפיוזי ברור.

ומה יש לחגוג? ישראל היתה מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שבו, אלמלא האירוע הטראגי לפני חמישים שנה, שאותו הם חגגו.

* זה קיצוני? – אתה טוען שמה שאני כותב על בן גביר קיצוני?

אז מה היית אומר על מה שאני חושב על בן גביר?

* עוגת הגרדום – מילא שהם אוכלי מוות. אבל למה הם מלקקים את השפתיים?

* הרוח שרצחה את זלקה – "היום אני רוצח עוד אתיופי" צעק חבר או קרוב משפחה של אחד החשודים ברצח זלקה, בהתגוששות עם משפחת הנרצח בבית המשפט.

והנה, מתחילה להתבהר התמונה. זלקה לא נרצח בשל הפשע החמור – שביקש מהם לא להתיז קצף בפיצריה, אלא בשל צבע עורו.

כאשר יש רוח גבית מהממשלה לפוגרומים בפלשתינאים ביו"ש, לפשעי שנאה נגד נוצרים ונגד מהגרים כהי עור, זה רק עניין של זמן שיותקפו יהודים כהי עור.

הרוח הרעה, שראינו אותה במסיבת הגרדומים בנוכחות צמרת המשטרה, הביאה לרצח זלקה.

* מיספר כפול של נרצחים יהודים – כאשר מיספר הנרצחים בחברה הערבית מרקיע שחקים, מבחינת בן גביר זה לא כישלון אלא הצלחה, והגשמת האידיאולוגיה שלו.

אבל התוצאה הישירה של אפסותו הפושעת, היא שגם מיספר הנרצחים היהודים בשנה האחרונה היה כפול מהמיספר בשנה האחרונה לפני שלטונו.

לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו הימים מאז שהפושע הזה מונה לשר ל"ביטחון" לאומני.

* למה מי מת – ראש סניף הליכוד בהרצליה, רפי קדושים, הוא עבריין סדרתי, מראשי אחת ממשפחות הפשע החזקות והמסוכנות בישראל, משפ' קדושים. הוא גם סחבק של יריב לוין, שר המשפטים (!) ושל בכירים נוספים בליכוד.

ח"כ קטי שטרית הזמינה אותו לדיון בוועדה בכנסת על עבריינות נוער, ושם הוא הסביר שרוצחיו של זלקה לא באמת התכוונו לרצוח אותו, רק לדקור אותו.

שמעתי, ונרגעתי. עד לאותו רגע חשבתי שהם רצו לרצוח אותו, וזה באמת לא כל כך יפה. אבל אם הם רצו רק לדקור אותו, אז באמת, אין בכך כל בעייה. כולה דקירה או כמה דקירות, מזה אתם עושים עניין? נכון, הוא מת מזה. קורה. מה, אתם רוצים לספר לי שלא קרה לכם שבסך הכול רציתם לדקור מישהו והוא מת?

* נהג באחריות – אלוף תומר בר, המפקד היוצא של חיל האוויר, אחראי לכישלון הגדול ביותר בתולדות חיל האוויר, ולהצלחות ולהישגים הגדולים בתולדות החיל. הוא אחראי לכישלון של חיל האוויר, כחלק מהכישלון של צה"ל וכחלק מהמחדל הנורא של הממשלה וראש הממשלה, להגן על מדינת ישראל ועל אזרחי ישראל בטבח 7 באוקטובר. הכישלון הנורא הזה, בכל הדרגים ובכל החילות, ובין השאר בחיל האוויר, חייב להיחקר בוועדת חקירה ממלכתית. מי שמסכל את החקירה בשל אחריותו למחדל, מסכל גם את חקירת מחדל חיל האוויר, וזה נוח לו, כי בינתיים תעשיית ההסתה והשקרים שלו מפיצה עלילות דם אוטואנטישמית על טייסי ישראל, כדי לכסת"ח אותו. המחדל של חיל האוויר הוא בלתי נסלח, אך כמובן שכל עלילות הדם הן שקר נתעב ובזוי. ארור כל מי שממציא אותן וכל מי שמפיץ אותן.

לצד הכישלון המחפיר, אחראי תומר בר להצלחות אדירות, הן בהתקפה והן בהגנה האווירית, בדיוק מבצעי בלתי רגיל בחיסול נסראללה, אסמאעיל הנייה ורבים מראשי הטרור ומנהיגי איראן ובראשם חמינאי, ובעיקר בשליטה האווירית המוחלטת שהשיג באיראן, המעצמה האזורית הגדולה, מרחק 1,500 ק"מ מגבולנו, והכתישה השיטתית של כוחה, במבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי".

תומר בר נאלץ להתמודד עם תופעה איומה, שאיש מקודמיו לא הכיר, ונקווה שאף מפקד בעתיד לא יכיר – איום בסרבנות פוליטית המונית. מדובר בפשע חמור נגד מדינת ישראל. הרבה ביקורת נמתחה עליו, על כך שלא פעל בנחרצות נגד התופעה, אלא בהידברות ודרכי נועם. לדעתי, במצב שנוצר הוא נהג באחריות לאומית וביטחונית.

ברור שמי שמאיים בסרבנות, לא ראוי לשרת בצה"ל. אילו הוא סילק בבושת פנים את כל הסרבנים, היתה זו ההחלטה הצודקת ביותר. אבל אז, לא היה לנו חיל האוויר שהביא להישגים הגדולים שהזכרתי. אילו היה מדובר בעשרה או עשרים סרבנים, אין לי ספק שהוא היה מדיח אותם על המקום. כאשר היה מדובר בטייסות שלמות, אילו נהג על פי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר", היה פוגע פגיעה אנושה בביטחון ישראל. במצב הנורא שאליו נקלע, כל מה שהיה עושה היה רע, אך לדעתי האופן שבו הוא נהג, היה הרע במיעוטו, ומכל מקום, הדרך האחראית ביותר.

מה שחשוב לעשות בנדון הוא ברמה החינוכית, מהיום הראשון בטירונות – לחנך לנאמנות למדינה ללא תנאי, לאבחנה בין נאמנות למדינה לנאמנות לשלטון והסברה שצה"ל אינו "צבא הוד מלכותו," אינו שייך לשלטון ולאף צד פוליטי, לחנך לכך שעריקה ממלחמת הקיום, ומדינת ישראל היא במלחמת קיום מיום היווסדה, היא פשע בוגדני, מתועב ומגונה.

במקביל, יש להבטיח שלא תהיינה יחידות הצבועות בצבע פוליטי אחיד, ושבכל היחידות ישרתו יחד אנשים מכל גווני האוכלוסייה, כדי להחליש את הסכנה מפני שובו של איום בסרבנות המונית בחילות שונים.

אגב, לאלה שטוענים שהיה על תומר בר לנהוג על פי "ייקוב הדין את ההר" ולסלק מהחיל מאות חיילים ואת עמוד השדרה של יחידות המילואים של החיל – האם לדעתם צה"ל צריך לנהוג בדרך שמציע יאיר גולן, ולומר לרבני הציונות הדתית, מצידי שלא תבואו לחיל השריון, אנחנו נעשה מה שאנחנו מבינים גם במחיר ויתור עליכם? (ולמען הסר ספק, איני משווה את האיום הזה לסרבנות, כי בכל מקרה אותם חיילים ילכו לשירות קרבי, והם לא איימו בסרבנות, אבל יש דמיון בשימוש בכוח של ציבור מסוים ביחידה מסוימת כדי להשיג מטרות פוליטיות או דתיות).

* "הארץ" נגד יאיר גולן – אם חשבתם ש"הארץ" יורדים רק על בנט ולפיד, טעות בידכם. גם על יאיר גולן. בתקופת מבצע "שאגת האריה", שיאיר גולן תמך בו, הם לא חדלו לתקוף אותו. ועכשיו, קובי ניב, שוקניסט סדרתי, יצא נגד מודעה של הדמוקרטים שבה הם הציגו תמונה של טייסות כמופת של "ישראל של חופש וקדמה." אגב, איני אוהב את המודעה הזאת. היא סרת טעם. איני אוהב את ניכוס צה"ל לתעמולה פוליטית. אולי הטייסות הללו הן ימניות שסולדות מהמפלגה שלכם? תפסתם עליהן בעלות?

אבל קובי ניב יורד עליהם מסיבה אחרת לגמרי. הסלידה שלו היא מהטייסות הללו, כי הן חלק מצבא שהוא סולד ממנו, צבא של מדינה שהוא סולד ממנה. "טייסי קרב, שמלאכתם הרס והרג... טייסי הקרב הללו, חיל האוויר שלנו, שחירבו את רצועת עזה וחיסלו שם כעשרים אלף ילדים, והורגים והורסים – כמעט ללא שום הפרעה, גיבורים גדולים – כל מה שלא בא להם טוב בעיניים במזרח התיכון... במטוסים ופצצות שקיבלנו מארצות הברית כדי לעשות עבורה את מלאכתה."

"הארץ" יוצא שוב ושוב נגד האופוזיציה, שלמגינת ליבו היא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה. במקום לקרוא לחיילי צה"ל לסרב ולערוק, הם גאים בהם. "ארבע הטייסות היפות והאמיצות שאתם מעלים על נס כשיא הקידמה והחירות והשוויון של ישראל הליברלית והנאורה שאתם כביכול שואפים אליה, משרתות בצבא שמבצע את פקודות הממשלה." כלומר, הטייסות הללו הן משת"פיות.

תמצית המאמר, היא בחמש מילים המסכמות מדוע הוא מתעב את המודעה ואת המפלגה שהציגה אותה, ובעצם הן מסכמות את כל מה שמאוס בעיניו: "אה, נכון, כזו היא הציונות."

* ערך הניצחון על פי פואה – מיכאל פואה עומד בראש הארגון שמוביל את הקמפיין הבזוי נגד שירות בנות בצה"ל בכלל וכלוחמות בפרט. באופן כללי, ארגונו נושא מסרים מיזוגיניים והומופובים בשם ערך המשפחה, כביכול, וכזה הוא גם הקמפיין הנחות הזה.

הכותרת השקרית של הקמפיין היא "שוויון או ניצחון." המסר הוא שתפקיד הצבא הוא לנצח. שירות הנשים הוא בשם ערך השוויון. אולם השירות פוגע ביכולת ננצח.

כמובן שזה קשקוש, אך חלק מהאשמה בסיסמה הזאת היא באלה שנושאים את דגל השוויון במאבק לשירות הבנות כלוחמות. תפקידו של צה"ל הוא להגן על המדינה ולנצח במלחמה. תפקידו אינו לייצר שוויון. שירות הבנות תורם להגנה על המדינה ולניצחון במלחמה.

בלי גיוס הבנות לצה"ל, צה"ל מוותר מראש על 50% מכו"א שלו בכל התפקידים ובכל הדרגים, מה שיפגע באופן דרמטי ביכולתו לתפקד. בלי שירות הבנות כלוחמות, הוא יוותר על 20% מהמערך הלוחם, וגם זו תהיה פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

במלחמה באיראן השתתפו שלושים טייסות ונווטות. אלמלא הן, היו ממלאים את מקומן שלושים גברים. הגברים שהיו במקומן, הם כאלו שלא נבחרו לתפקיד כי במיונים המקצועיים היו טובים וטובות מהם. ויתור מראש על כל הבנות שמתמיינות לטיס, יוריד בהכרח את הרמה, לא כי הבנות טובות מהבנים, אלא כי אינן פחות טובות.

בקיצור, מעבר לסרטוני ה-AI המכוערים והמסיתים של הקמפיין הנפסד, כל המסר שלו עקום. הוא טוען ששירות הבנות הוא בשם ערך השוויון והשוויון פוגע בביטחון, בעוד שירות הבנות הוא בשם ערך הביטחון, והפסקתו היא פגיעה בביטחון.

אבל כאשר פואה מדבר על ניצחון, כדאי לבחון עד כמה האיש באמת מחויב לניצחון. במלחמת לבנון השנייה, מלחמה קשה ביותר, שבה כל האזורים מחדרה וצפונה כוסו בירי רקטות, כשעוד לא היו מיירטים, ולוחמי צה"ל נלחמו בתוך לבנון, קרא פואה לחיילי צה"ל לסרב לשרת ב"צבא הגירוש". כלומר, כנקמה על עקירת גוש קטיף, הוא הסית את חיילי צה"ל לבגידה במולדת ועריקה ממלחמה. ניצחון? כן. לחיזבאללה. ואגב, הוא נעלב אז כשכתבתי שהוא בוגד.

בתחקיר ערוץ 12 התברר שהמדינה מממנת את הארגון שלו, החותר תחת ביטחונה.

* אם ניטול ממנו את השנאה – אחד ממושאי ההסתה של המטיף הדוסופובי חשוך נרקיס, הם הלוחמים הדתיים.

המסר הדמגוגי שלו הוא שהחילונים משרתים שירות מלא, הדתיים לאומיים חצי שירות והחרדים לא משרתים. כלומר, הדתיים לאומיים הם חצי משתמטים.

יש רק בעייה בטיעון שלו, והיא האחוז הגבוה, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, של הנופלים מקרב הציבור הדתי לאומי.

מה עושים? למר נרקיס פתרונים. הם נהרגים יותר כי הם לא מקצועיים, כי הם עושים רק חצי שירות.

אבל המספר הגבוה של הנופלים אינו מאפיין רק את תלמידי ישיבות ההסדר, אלא גם את הלוחמים הדתיים הרבים המשרתים שירות רגיל. יתר על כן, גם בין החילונים יש מגזרים שבהם מספר הנופלים גבוה מאוד. למשל, המגזר שלי – המגזר הכפרי ובפרט התנועה הקיבוצית. מה הסיבה לכך? חוסר מקצועיות?

האמת אחרת. נופלים ההולכים ראשונה. חלקי האוכלוסייה שמשרתים יותר כלוחמים קרביים, בסדיר ובמילואים, הם אלה שאחוז הנופלים בהם גבוה יותר. אבל שנאתו החולנית, שמעבירה אותו על דתו ועל דעתו, גורמת לדוסופוב המנוול הזה להאשים את הגיבורים שנפלו על הגנת המולדת במותם.

שירתי שנים רבות במילואים בצנחנים. שנים אחדות אחריי, הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של "ביינישים", בוגרי ישיבות הסדר. הם לא נפלו במאומה, מבחינה מקצועית, מאף אחד אחר. בוודאי שלא במוטיבציה. מה שבלט אצלם, הוא שגיל הפרישה שלהם הרבה יותר גבוה משל האחרים. רובם ככולם שירתו ביחידה עד גיל הפרישה, בשונה מאחרים, ורבים מהם התנדבו אחרי גיל הפרישה, וחלקם עד היום, בשלהי העשור השישי לחייהם. אגב, המג"ד הנוכחי של הגדוד, שהוביל אותו מאות ימי לחימה בעזה ובלבנון, אף הוא הסדרניק.

כל הסדרניק שהוא לוחם קרבי, תורם יותר מחייל לא קרבי שמשרת שירות מלא. אפשר להתווכח על מסלול ההסדר. אני מעדיף את מסלול ישיבות השילוב, שחניכיהן משרתים שירות מלא. אבל ההסתה והדיבה, חוסר הכבוד לנופלים והאשמתם במותם, היא מעשה בזוי.

"נאור" נרקיס הוא פצצת שנאה. טול ממנו את השנאה – מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום.

דוסופוב עלוב. הפרובוקטור הזה פרץ לחיינו ב"מחאת המילקי" עלובת הנפש, שבה הטיף לירידה מהארץ לגרמניה, ארץ המרצחים, כי המילקי שם קצת זול יותר. זה העולם הערכי של האפס הזה.

* מדינה בתוך מדינה – מדינת ישראל החליטה לבטל את ההילולה במירון.

מה החליטה המדינה בתוך מדינה, שממומנת במיסים של אזרחי מדינת-האם?

* השופט בנזונה – השופט בנזונה. תמיד. זו אקסיומה. בכל משחק, הוא מקבל החלטות, וכל החלטה לטובת קבוצה אחת הופכת אותו ל"השופט בנזונה" בעיני אוהדי הקבוצה היריבה ולהיפך.

למרבה הצער, ההתייחסות הציבורית למשפט נתניהו היא כמו של אוהדי קבוצת כדורגל. אלה שתומכים בנאשם, מבחינתם כל ראיה נגדו היא "תפירה" ומי שעומדים לדין הם בעצם השופטים – האם הם יכריעו "נכון", ומולם אלה שנגד הנאשם, אטומים לכל טענה בעדו וגם מבחינתם מי שעומדים לדין הם השופטים – האם הם יכריעו "נכון".

אנו רואים זאת בתגובות לכל החלטה שלהם באשר לביטול דיונים לבקשת רוה"מ. ברגע שהוא מסרב לבקשה, מיד אוהדי הקבוצה שלו משתלחים בו, באיזו חוצפה שופטים שאף אחד לא בחר בהם מעיזים להפריע לראש הממשלה, שאנחנו בחרנו, לנצח את האוייב. ברגע שהם מקבלים את הבקשה, אוהדי הקבוצה היריבה מתגוללים בהם על היותם עבדים נרצעים, סמרטוטים שנתניהו מהתל בהם.

אני סומך על השופטים. הם יודעים שמדובר בראש הממשלה ומה הם אילוצי הלו"ז שלו ומתחשבים בכך, אך הם אינם אוטומטים, לא יקבלו כל בקשה אלא ישקלו אותה לגופה. יכול להיות שהחלטה זו או אחרת שקיבלו, לכאן או לכאן, שגויה. אולי בהחלטה מסוימת הייתי מחליט אחרת, לכאן או לכאן. אבל אני מאמין בהם.

כל זה כיוון שאיני שייך לאף קבוצת אוהדים, ואיני מחפש ניצחון של אף צד. הדבר היחיד שמעניין אותי, הוא חקר האמת.

* ביד הלשון: אשדות יעקב – קיבוץ אשדות יעקב חגג השבוע מאה שנה להיווסדו. האמת היא שרק אשדות יעקב איחוד חגג. למה לא יחד עם אשדות יעקב מאוחד? חבל.

זו רק תמיהה אחת. תמיהה שנייה, היא שאשדות יעקב אינו בן מאה, אלא 102. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1924. אז למה עכשיו? אני משער שהחגיגה נדחתה בשל המלחמה (כך, למשל, מושב נהלל חגג את חגיגות המאה באיחור של שנה בשל הקורונה).

אשדות יעקב הוא קיבוץ בעמק הירדן, שנוסד, כאמור, ב-1924. ב-1951, הוא היה הקיבוץ הראשון שהתפלג, בפילוג הגדול של תנועת הקיבוץ המאוחד, וכך יש אשדות יעקב איחוד (של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים) ואשדות יעקב מאוחד (של תנועת הקיבוץ המאוחד), אף ששתי התנועות שבו והתאחדו כבר ב-1980 (וב-1999 גם עם הקיבוץ הארצי).

שם הקיבוץ מנציח את זכרו של ג'יימס יעקב רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה-רוטשילד. אשד, פירושו מפל. האשדות הם המפלים בנהר הירמוך הסמוך ובמפעל החשמל ההיסטורי בנהריים, במפגש נהרות הירדן והירמוך, בקרבת מקום.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

או: מדוע אף מלחמה ממלחמות ישראל איננה 'סימטרית' ומה עלינו להסיק מכך – בעקבות קריאת 'מלחמת העמקים' לערן אלדר, בר-אילן 2022

א.

ספרו של ד"ר ערן אלדר הוא פרי מחקר מקיף ורציני, המשלב התבוננות מדינית רב-אזורית; צבאית-טקטית ואסטרטגית; ואזרחית-חברתית ותרבותית. הספר מביא פרק חשוב ולא מוכר של תולדות הישובים והמתיישבים מאילת ועד חניתה, דרך עין-יהב, בית שאן, ירדנה, כפר רופין, גשר, תל-קציר, טבריה, קרית שמונה, מטולה ואביבים, רשימה חלקית.

אם 'לחלק ציונים' – האזרחים עולים מספרו של אלדר כמצטיינים ביותר. גילוי החוסן החברתי שלהם מעורר השראה, בוודאי בימינו.

ואם האזרחים זוכים לתהילה, מערכת הבטחון וההנהגה מעט פחות. בעיקר מותח אלדר – כצפוי יש לומר – ביקורת על 'הקונספציה' ששימשה למערכת הבטחון, במרכזה הטענה הקלישאתית לפיה 'צה"ל נלחם את המלחמה הקודמת'.

אך ביקורת חמורה עוד יותר – לכאורה משכנעת עוד יותר – היא שההנהגה לא השכילה להבין כי מלחמת ההתשה בחזית הצפון-מזרחית, היא 'מלחמה לא סימטרית'.

ב.

לדעתי מדובר בביקורת לא הוגנת, לא כי הנפשות הפועלות יקרות ללובי או משהו דומה אחר, אלא כי עושה רושם שהביקורת הזו נשענת בעצמה על 'קונספציה', שכשם שהיא תובעת ממושאי הביקורת ביקורת עצמית על 'הקונספציה' שלהם, כך נכון למדוד את 'ביקורת הקונספציה' בביקורת שהיא מודדת בה את מושאיה.

מסובך? אולי. והרי חז"ל כבר הציעו לטול קורה ולהוציא קיסם, וגם אמרו על מי שאמרו: 'הפוסל במומו פוסל,' ולא, אין דין ראש ממשלה כדין היסטוריון, ולכן ברור שהאחריות הגדולה היא על בעל האחריות הגדולה. אבל אם הנושא הוא תפיסות עולם ולא חלוקת תפקידים, מותר, ראוי ואף חובה להעמיד כל רעיון במבחן הביקורת.

במילים אחרות: כשם שחובתו של ההיסטוריון להציג בשלילה את הרעיון ששימש את הנהגת המדינה בין 1967 ל-1970 לטובת התנהלותה הביטחונית-מדינית, כך חובתו של היסטוריון אחר (הח"מ במקרה הזה), להציג בשלילה את שלילת הרעיון ששימש את הנהגת המדינה בתקופה הנדונה.

ג.

כדי להבין במה מדובר יש לחזור לצד החזק מאוד של הספר: הממצא האמפירי. אלדר מחדש חידושים חשובים, או לפחות נותן להם פומבי, כמו למשל העובדה שממשלת לבנון היא זו שהקימה כבר בפברואר 1969 את 'רצועת הבטחון' בדרום המדינה, וכי לחוסיין נדרשו שנתיים ימים (ולא 'ספטמבר ורוד' אחד) כדי לעקור מן היסוד את אש"ף משטחו (וחוסיין עשה זאת ללא הפרעה של צדיקים מאף סוג, לא בניו יורק ולא בתל אביב, לא בהאג ולא בגבעת ר"ם).

אבל רוב ספרו עוסק באירועים הצבאיים – 5840 במיספר, כמעט 700 כנגד יישובים אזרחיים – שיצרו את הדרמה השכוחה יחסית, לה בחר לקרוא 'מלחמת העמקים', שכן כידוע הכינוי 'מלחמת ההתשה' שמור למלחמה שהתנהלה באזור תעלת סואץ.

אבל העניין הוא לא השמות והכינויים ועוצמת הזיכרון הגדולה יותר כאן והפחותה שם, אלא מהותה של המלחמה. ומה שעולה מספרו של אלדר כי את מהותה של האסטרטגיה הזו קבעה לא פחות מאשר הנהגת אש"ף. גם בחזית המזרחית וגם באזור התעלה. למה נועדה ההתשה?

ד.

על שאלה זו נתנו תשובה באותו הזמן מגבשי תורת הלחימה המדינית (כי אין לחימה שאינה מדינית ולכן, בין אם זה אש"ף, חמאס או חיזבאללה, לא מדובר בארגון טרור אלא בארגון מדיני). זהו אחד הניסוחים של הרעיון (הדגשים שלי):

"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני [...] ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המורלית הישראלית ברציפות [...]עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על ידי שיסופה [...] כאשר יוכח לאדם הישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק בטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים [...] יכה בישראל שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית [...]"

בזמן שאש"ף גררו, או ניסו לגרור את העולם הערבי כולו – כולל את נשיא מצרים – למימוש האסטרטגיה הזו, תוך שהם זוכים ל"חופש תמרון מדיני" (בזכות צרפתים וגרמנים ורומנים ומקסיקנים ומי לא), היו ישראלים שמימשו את חלקם בתוכנית: "כירסום המציאות המורלית," הפצה – בעברית, בהתנדבות, על בימות התיאטרון, בעיתונות ובאקדמיה ובספרות – של התובנה המופלאה, הציונית כל כך (לתפיסתם כמובן), שישראל יושבת "באזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים" וש"אין פתרון צבאי" ושלכן יש לבטל את מדינת הלאום היהודית ולהקים במקומה 'מדינת אזרחיה.'

מדובר על 1967-1970 אם זה לא ברור, ימי 'מלכת אמבטיה' ו'מכתב השמיניסטים' והמניפולציות המכוערות של נחום גולדמן. רשימה חלקית. כל דמיון בין התקופה ההיא לתקופתנו על אחריות הקורא בלבד כמובן.

ה.

אלדר – וכאן נכנסת הקונספציה שלו על הקונספציה – מציג בביקורתיות לא מוסתרת את האופן בו תפסה הנהגת המדינה את המלחמה הזו. לדעת הממשלה – ולמרבה הפלא רוב העיתונאים של אז תמכו בדעתה זו – החיים בישראל נמשכו כסדרם, כולל ביישובי העימות, וישראל המשיכה להתחזק, זאת למרות אלפי פיגועים בשלוש השנים הנדונות (כאמור, 5840!) שגבו 141 הרוגים ומעל ל-800 פצועים, ולצידם נזק כלכלי, חברתי ונפשי עצום.

במולים אחרות, 'עם ישראל חי' בזמן שאלפי רוצחים נהרגו, עשרות אלפי ירדנים נאלצו מדי פעם לעזוב את יישוביהם, ובהמשך הדרך ערפאת נזרק מהגדה המזרחית של הירדן. ומה היו הישגי אלו שניסו לגרור את העולם הערבי כולו למלחמת חיסול של 'הישות הציונית' בשם 'שחרור פלסטין'? הם חוללו נזקים, וכוחם המדיני הסתכם בכזבים שהפיצו, אבל הם לא זכו להעביר לרשותם 'אף לא שעל אחד' מאדמות 'פלסטין'.

אלא שלדעת אלדר העמדה הזו שהציגה ההנהגה הישראלית באותם ימים, היא ביטוי לכישלון מדיני ישראלי, פרי קונספציה בליבה אי-ההבנה שאין יותר 'מלחמות קונוונציונליות' וכי אנו חיים בעידן של 'מלחמה א-סימטרית' הנמדדות בעיקר בשדה התודעה.

ו.

האמנם? האמנם 'הכול בראש'? האמנם מה שחשוב הוא 'לא מה עושים היהודים אלא מה חושבים (הגרועים שב)גויים'? ההיסטוריה כפי שהיא מלמדת את ההפך הגמור. מנקודת מבטה של ההיסטוריה כפי שהיא, עמדת הנהגת המדינה בימים ההם היא לא פחות מאשר האמת לאמיתה.

שהרי 'מלחמת העמקים' איננה אלא המשך מלחמת ההתשה שניסו לכפות ערבים על המפעל הציוני מראשיתו, מלחמת התשה הממשיכה להתקיים ממש ברגעים אלו. אבל במרוצת כמעט 150 שנה של מלחמת התשה ערבית נגד המפעל הציוני, הוא הלך והתפתח מ-234 אלף יהודים שחיו בארץ ב-1878 באפס יישובים עבריים, לכדי כ-8.5 מיליון יהודים החיים היום בכ-1200 יישובים עבריים.

בזמן 'מלחמת העמקים' ישבו כאן 2.5 מיליון אזרחים. אלדר מצטט מפי העיתונאי פול ג'ונסון (לימים הסופר הידוע) שכתב ב-1969 כי ישראל היא מעצמה אזורית. אז מה נגיד עכשיו? אולי נוציא את חנוך לוין מהקבר כדי שיסדר לנו את הראש עם החייל הלבן המכה ללא הגיון פשר ותכלית את החייל השחור ולהפך?

כי תודעת הכישלון התבוסתנית הפסיבדו-מוסרית שהציג לוין ושנמשכת ממש ברגעים אלו, היא היא התנאי להצלחה הערבית המקווה: בפועל, כבר 150 שנה, היהודים בונים ובונים ובונים ומתחזקים, ואילו הערבים מנסים לשבש את מפעל הבנייה, להתיש את בוניו ולקוות שיהרס מבפנים. מסתבר שגם הצלחת הרס המפעל הציוני תלוי בציונים, או לפחות בישראלים ממוצא יהודי.

ז.

עניין אחרון הדורש ריענון של אנטי-קונספציה: המוסכמה לפיה אש"ף ודומיו הם 'ארגוני טרור' "לא-מדינתיים" ושלכן המלחמה נגדם היא 'מלחמה א-סימטרית'.

מבחינה טקטית הטיעון הזה נכון כשלעצמו: אין דומה מלחמה בשטח בנוי בכראמה, בינת ג'בייל או עזה, למלחמה במרחבים הפתוחים יותר או פחות בסיני או בגולן. אבל מכל בחינה אחרת מדובר בטיעון טיפשי, מזיק ולכן – כל עוד תפס אחיזה כ'קונספציה' שאין להרהר אחריה – מסוכן. אש"ף, לפניו הפידאיון, ואחריו חמאס חיזבאללה החות'ים וכן הלאה, הם כולם 100 אחוז 'מדינתיים'. לא במובן שיש או אין להם שגרירות בבלגיה או נבחרת כדורגל ומטבע, אלא במובן המהותי: כי ללא תשתית מדינתית הם לא יכולים להתקיים כלל.

ופה קבור הכלב: את השירותים המדינתיים הם מקבלים ממדינות במובן הרווח, אלו שאכן מתאפיינות אפילו בנבחרת לאולימפיאדה. ומדוע? כי כדי לגלגל את הכספים שלהם הארגונים הללו זקוקים לבנקים ואין בנקים בלי מדינה. וכי כדי להחזיק ביד את הנשק שלהם הם חייבים מדינה שתייצר נשק, כי נשק מייצרים במדינה ורק מדינות מוכרות כלי נשק. וכי כדי להפיץ את השקרים והכזבים, הם נזקקו בעבר למערכות עיתונים, והיום לשרתי אינטרנט, ואין מערכות עיתונים או שרתים באוויר, אלא תמיד ובאופן מוחלט רק ואך ורק בשטחה של מדינה. כי כך פועלת המציאות המודרנית, מתקיים בה הפסוק: 'לית אתר פנוי מיניה.'

והרי מדובר לא בדעה אלא במציאות. זו בדיוק המציאות אותה הציגו ממשלות ישראל בימים ההם (ובזמן הזה): תעמולה, שקרים, כזבים, סיסמאות והצהרות הן לכל היותר חלק מהמציאות, הן לא המציאות.

ח.

ומה שנכון לגבי הפער בין המציאות המתחזקת של ישראל (ב-1968 או ב-2026) לבין הדיבורים עליה (בין אם בערבית בעיתוני אש"ף וקטאר ובין אם בעברית בעיתון המהולל לאנשים חושבים ובין אם בעברית[?] בביטאון האנטישמי בניו יורק), נכון (באופן שונה ורלוונטי) לפער בין המציאות העולה (או האמורה לעלות) מהעיון ההיסטורי, לבין הנטייה לרתום אותה לצורך קלישאת 'קונספציה'.

המלחמה באויבינו היא פשוט מלחמה. 'סימטרית' היא לא היתה אף פעם. עמד על כך למשל יגאל אלון בספרו 'מסך של חול' (1959) ועמדו על כך קודמיו. עכשיו הגיע תורנו. כשנבין מה האסטרטגיה של ההתשה, ובעיקר נבין שיסוד מרכזי בה הוא יצירת תודעה כוזבת, נוכל ליישם את מה שנדרש מאופייה המסוים של מלחמה כזו או אחרת, כל חזית עם הכלים הדרושים לה: קינטיים, משפטיים, כלכליים, מדיניים, מוסריים.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

אהוד: לא הבנתי.

חגנו הלאומי – מאחורינו. היה זמן לנשום, להתרשם ולהסיק מסקנות.

הטקס שבמשך עשרות שנים הרטיט את ליבנו, אף הוא מאחורינו.

מה נשאר לנו מן הטקס המרגש? מה נזכור מה נשכח, ומה נרצה לשכוח?

התרגשתי מרוב מדליקי המשואות ומדבריהם. עם חלקם בכיתי, עם אחרים נסערתי ולעיתים גם צחקתי, אבל אני חייבת להודות שרובם אנשים ראויים, אוהבי הארץ והעם, שרוחם מדביקה גם את הצופים בהם. [איני שותפה לביקורת הרחבה על בחירת רוב מדליקי המשואות, תמיד אפשר למצוא מתאימים ומייצגים יותר].

הדלקת המשואות מרגשת תמיד ומזכירה לנו ימים רחוקים בהם בערו משואות [מדורות שנראו למרחוק], מעל הרינו – מירושלים ועד בבל, כדי להודיע ליושבי הארץ ולדרי הגלויות, הודעות חשובות בדבר קידוש החודש. [משנה, ראש השנה, פ"ב מ"ד]. המשואות נושאות איתן ריח עתיק מחד גיסא, ותחושת חידוש ישראלית מאידך גיסא. [משואה יש לבטא במ' פתוחה, ש' שמאלית, ו' שרוקה, ולא כפי שהוגה אותה מנהלת טקס המשואות, במ' שוואית, עשרות פעמים –ואין איש מתקן].

*

עם פתיחת הטקס צפינו בתמונה שעוררה בי סערת רגשות ואני יודעת שגם באלפי לבבות אחרים עוררה סערה. זה היה הדבר שנחרת בזיכרוני, זה אשר נותר מול עיני. חמישיית המופלאים: רוה"מ ואשתו, יו"ר הכנסת ובן זוגו והמנצחת על התזמורת כולה – השרה, חברת הקבינט, תת אלוף במילואים – בשמלת המעיל הכחולה היפה. צועדים בגאון אל עבר קהל עם ישראל ומתיישבים בקדמת הבמה מול המצלמה.

אם תרצו: כרזת [פוסטר] המלכות של עם ישראל.

מכל הטקס הארוך, שחלקו היה יפה מאוד, זו התמונה שנחקקה במוחי ובזיכרוני, ואין לי בכלל ספק שגם במוחם של רבים אחרים. למראה התמונה הבנתי כי איבדנו, כנראה ספית, את הווייתנו כדמוקרטיה והפכנו כמעט רשמית – לקיסרות.

לעומת ההופעה המלכותית של החמישה, חשוב להזכיר את הצילום החטוף של הרמטכ"ל ועימו אחד האלופים, יושב באחת השורות הרחוקות בצניעותו האופיינית, ולעומתו את עשרות צילומי התקריב – של שלושת נציגי השררה: שרה, ביבי מירי שוב ושוב ושוב ושוב עשרות פעמים. לצחוק או לבכות?

בהכירי את ראש הממשלה כאדם חכם, וחריף. ברור לי שהוא רואה, שומע ובוודאי מבין את עומק החנופה. מה שאיני מבינה היא השאלה, למה אינו עוצר את התופעה?

אם כל זה לא היה שלנו – הייתי צוחקת... אבל!

*

את הדמעות השארתי למקרא ההספד המרגש והכנה של תת אלוף דדי שמחי – לבנו גיא יפה התואר, במלאת 3 שנים לנפילתו. אלה היו דמעות של הזדהות, של תחושה

שדדי – האב של כולנו, הסופד לבנו גיא, הבן של כולנו – הם הסמל שלנו, הם הגאווה שלנו – בניגוד מוחלט לחמישיית ה"גיבורים" שפגעו בי ובכל עם ישראל בהופעתם הנפוחה מגאווה בראש הטקס שהוא בראש וראשונה – טקס שלנו, שייך לכולנו, ובשום פנים ואופן לא לשלטון או לנציגיו.

איזה טעם נשאר בפינו מן המופע הזה?

עירית אמינוף

לא ב'מתווה תל אביב' שעיצבה ש"ס

הרב שרלו:"העולם הציוני-דתי הפוליטי לא שם את הבחירות לרבנות בתל אביב בראש מעייניו" * ברעננה חותרים להסכמה משותפת לחברי מועצת העיר עם ראש העיר והשר סמוטריץ'

הבליץ הדורסני שניהלה ש"ס לכיבוש רבנויות ערים בכל רחבי הארץ, אשר הניב לידיה כפרי בשל את כהונת הרב הראשי לתל אביב, משרה רבנית נכבדה בה זכה מועמדה הדיין הרב זבדיה כהן, מול אדישותה של מפלגת הציונות הדתית, שלא גיבתה את המועמדים הסרוגים שנשאו עיניהם לתפקיד הנכבד, עורר חששות בערים נוספות שש"ס לטשה עיניה אליהם.

סדרת נצחונותיה של ש"ס במירוץ אל לשכת הרב הראשי בתל אביב, עוררה דאגה בקרב הציבור הסרוג בכמה ערים שבהן קיימות קהילות סרכוגות תוססות. הרב יובל שרלו , ראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צוהר, טען בראיון ברדיו 103 כי הציבור הדתי לאומי איבד את הכהונה החשובה בתל אביב, ובערים חשובות אחרות (באר שבע, ראש העין, גדרה, קריית אונו, גבעתיים, הוד השרון ועוד) מפני שמפלגת 'הציונות הדתית', לא גיבתה את הרבנים המועמדים הדתיים לאומיים ולא יצאה למלחמת חורמה לבחירתם – ואילו המערכות החילוניות בערים השונות העדיפו מול ש"ס, את האינטרס פוליטי.

בתל אביב חברו לתבוסת המועמדים מהמחנה הדתי לאומי שורה של גורמים: מפלגת 'הציונות הדתית' שהפקירה את השער במגרש הכדורגל שבו הפגינה ש"ס את שליטתה הווירטואוזית בכדור והניחה לש"ס לשחק מול שער בלתי מאוייש. בנוסף התארגנו חברי מועצת העיריה מן השמאל שנהפכו אוטומטית לחברי הגוף הבוחר, לסיכול בחירתו של כל מועמד דתי לאומי. הרבנים הדתיים לאומיים הפכו לאימת השמאל הפרוגרסיבי. אחד המועמדים שפרש מהמירוץ סיפר לי על שיחות טלפוניות 'משפילות ובלתי מכובדות' שקיבל מאת חלק מנציגי השמאל בגוף הבוחר שגידפו כאחרוני הריקים בשוק: "אנחנו נעשה הכול כדי לסכל את בחירתך. אין לך שום סיכוי. תל אביב לא צריכה רב מיסיונר שיסתובב בבתי הספר ויקיים פעילות מיסיונרית להנחת תפילין. אנחנו זוכרים היטב את התפילה המיסיונרית שאירגנתם אתם, הסרוגים, בכיכר דיזנגוף בליל כיפור, והפכתם אותה לתרגיל יח"צני מביך מסוג 'נא העין'. בחירה בך היא תמיכה בהמשך המלחמה, שאתם 'אוכלי מוות' שכמותכם סוגדים לה, ותמיכה בהמשך כהונתו של ביבי, שגם לו אתם סוגדים, כאילו למשיח, ודרכו מגבים את המהפכה המשפטית. אתם הסרוגים 'אוכלי מוות'. אנחנו נבחר במועמד החרדי. הוא בהחלט איננו מהווה שום איום על חילוניותה של תל אביב. אתה חייב להסיר מועמדות."

לאחר אותה שיחה טלפונית משך הרב את טופס המועמדות שלו ויצא מן המירוץ.

בראיון המשודר התייחס הרב שרלו לניצחונה של ש"ס מול השער הריק של הציונות הדתית: "הדבר הזה מלמד על התייחסויות שתי תנועות ענקיות לרבנות. מצד אחד העולם הציוני-דתי הפוליטי לא שם את זה בראש מעייניו. הוא נלחם על דברים אחרים, ומוכן למכור את שאלת הרבנות ואת אופייה של היהדות לדברים אחרים. זו החלטה לא נכונה לדעתי, אבל לגיטימית," אמר הרב שרלו. "הצד השני של המטבע הוא שהמערכת החילונית, יש לה אינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים, וכל זה לא מעניין את הגופים הבוחרים. הצירוף של שני הדברים האלה מביא לכך שבשורה התחתונה רוב מוחלט של תוצאות הבחירות מביא לבחירה של רב שהמרחק בינו לבין תושבי העיר שלו מאוד גדול," סיכם הרב שרלו.

לדבריו, אין לרב עיר סמכויות חוקיות רבות, אך לא זה העניין. "אני משווה אותו למוסד נשיא המדינה. לנשיא אין הרבה סמכויות פוליטיות או חוקיות, אבל הוא מקבל במה עצומה, והוא יכול לנצל את היותו שם כדי לקדם ערכים משותפים, ולקרב בין חלקים בעם. זו עמדה בעלת משמעות עצומה ערכית ורוחנית."

בעיר רעננה (גילוי נאות: שאני מתגורר בה), שבה נותרה משרת הרב הראשי פנויה מאז סיים תפקידו בעיר הרב הראשי יצחק פרץ, שהיה מראשי ש"ס ושר מטעמה בקואליציית יצחק שמיר, היתה הקהילה הדתית לאומית, מוטרדת שמא תכתיב לה ש"ס לה רב ראשי חרדי, ממאגר מומלצי ש"ס, בטענה כי הכהונה הרמה הזו כבר היתה בשליטתה. חשש זה נגוז, ברגע שהתברר שלכהונה הרמה מוזכרים שני מועמדים 'סרוגים' מובילים לתפקיד הרב הראשי: הרב שלמה אישון, רב מזרח העיר רעננה, וכיום אחראי על מערכת הכשרות בה, תלמיד חכם משכמו ומעלה, חריף ובקיא, מראשי מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה, שעוסק במציאת פתרונות הלכתיים בסוגיות כלכליות, ורב קהילות 'משכן מיכאל'; וכן שותפו-עמיתו לכהונת רב קהילת 'משכן מיכאל', הרב אביחי קצין, בן למשפחה רעננית ותיקה ששורשיה נטועים באדמת רעננה מאז נוסדה עיר השרון לפני מאה שנה.

על פי כללי המשחק שנלמדו מהליכי בחירת רבה של תל אביב, עשויה תמיכתו של ראש העיר להכריע באשר לאישיות התורנית שתזכה בתפקיד. וראש העיר רעננה, חיים ברוידא, גם הצהיר בפומבי כי לא יניח לש"ס להכתיב לו מי יאייש את כס הרב הראשי בעירו, ולמקורביו אמר כי תמיכתו מובטחת לרב קצין. מבלי להיכנס עסקי נבואה, נראה כי עמדתו של ראש העיר תכריע את הכף, לטובת הרב קצין. המירוץ של הרב קצין לכהונת הרב הראשי בעיר הולדתו פותחת פתח בפני מפלגת הציונוה"ד ל'חזרה בתשובה' – לתמוך ברב סרוג במירוץ ברעננה, וכבר רמז יו"ר מפלגת הציונוה"ד שר האוצר סמוטריץ' כי הוא תומך בבחירת הרב קצין. תמיכה זו בה זוכה הרב קצין, עשויה להניע גם את ש"ס לתמוך במועמדותו, כי שהתבטא אחד מראשיה כי מפלגתו תתמוך, במי שהרעננים רוצים."

עם זאת נראה כי בחירה בין השניים לא אמורה לפגוע במעמדו של הרב אישון, שזוכה למעמד מכובד בעיר, בזכות נועם הליכותיו וידענותו העצומה בשבילי ההלכה והודות לשיעוריו הנמסרים ברעננה ובמכונים תורניים אחרים המהווים מלאכת מחשבת של בקיאות ושליטה מרתקת במקורות ההלכה וחריפות תורנית.

הרב קצין, בוגר בית הספר הממ"ד 'יבנה' ברעננה, וחטיבת הביניים קריית יעקב הרצוג בכפר סבא, למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, ובכולל ארץ חמדה. בהיותו במסלול ההסדר, שירת בשיריון ולחם כנהג טנק מגח במלחמת לבנון הראשונה. במלחמה בלבנון איבד את רגלו מחדירת פגז (שלא התפוצץ) לטנק שלו. אחר תקופת השיקום שב למסלול לימודיו בישיבה ביבנה, ובהמשך הוסמך לרבנות וקיבל תעודת כושר לרב עיר מטעם הרבנות הראשית לישראל.

מנחם רהט

* אהוד היקר, אחרי שתי אינתיפאדות מדממות, אחרי אינספור פיגועים, ואחרי 7.10.2023, גם שוחרי השלום המובהקים ביותר נגמלו מהאשלייה שניתן לכרות שלום עם הפלסטינאים. והנה, מזכיר לנו יוסי אחימאיר שיש גם ערבים אחרים שגילו, ומגלים, אחווה עם היהודים, הלא הם תושבי אבו גוש. קצת תקווה.

אורי הייטנר מביע דעה המתבקשת אחרי הגל העכור של האנטישמיות – הפתרון – עלייה לארץ ישראל. זה מה שהגיוני, אבל עם ישראל הוא לא ממש הגיוני.

אני מסכים עם אורי הייטנר שהטיפול במשט לעזה היה הפעם מושלם.

שלך –

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!