אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2158 07/05/2026 כ' אייר התשפ"ו

מאמרים

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

בין ה-'פלנקס' של טראמפ ל-'ברברים' מטהרן

התהליך הדיפלומטי התמוה המתנהל באיסלמבאד, בין המימשל האמריקאי לנציגים האיראנים, מייצר יותר בלבול מהבנה. וההסבר לכך הוא, שמבחינת האיראנים אין מדובר במשא ומתן – אלא בהמשך המלחמה באמצעים אחרים, פשוטו כמשמעו.
משא ומתן עסקי או דיפלומטי, נועד לגשר על חילוקי דעות וניגוד אינטרסים, ולהוביל את הצדדים לפתרון מוסכם. אלא שעבור האיראנים חילוקי הדעות וניגוד האינטרסים אינם בעייה שצריך לפתור, אלא נכס שאותו צריך לנהל בזהירות. בלי לשבור את הכלים, אבל גם בלי להתקדם לעבר הסכם סופי. שזה מה שהם עושים בימים אלו, באמצעות שליטה בזמן כמשאב, ובאי־ההכרעה כקרדום לחפור בו. הערכת הנושאים (ולא נותנים) האיראנים היא, כי ניהול נכון של התהליך יאפשר להם להתיש את טראמפ, ולהשיג את יעדם המרכזי, שימור המשטר. לשם כך הם מתעקשים להחזיק בידיהם מנופי לחץ, ובראשם האורניום המועשר, המהווה בעיניהם תעודת ביטוח לעתיד. לשלוט במיצרי הורמוז, מתוך ההערכה, שהמשבר הכלכלי העולמי, הפוגע בין היתר בתעשיית השבבים, יאלץ את טראמפ להפסיק את המצור הנגדי. להציג את המחלוקות הפנימיות, בין תומכים ומתנגדים להסכם כהסבר למריחת הזמן, ולהדהד את הנרטיב שלפיו הם לעולם לא ייכנעו. בין לבין הם בונים על דעת הקהל האמריקאית המתנגדת למלחמה, על הקונגרס שבלי אישורו, טראמפ יאלץ לקפל את הכוחות, על החשש מקורבנות שימנע מהלך קרקעי אמריקאי ואחרון, על כך שטראמפ יימנע מהרס נרחב של התשתיות, שיפגע באוכלוסייה האיראנית שאותה הבטיח לשחרר משליטתם המדכאת.
למעשה קשה לזהות הבדל בין העקרונות שהציבו האיראנים במהלך המשא ומתן, שקדם למבצע 'זעם אפי', לאלו שהם מציבים היום.
מבחינת טראמפ, המו״מ הוא כלי לסיום המלחמה, אבל מבחינת האיראנים, מדובר בעוד שלב בה. אקס פקטור, שישנה את מאזן הכוחות הנוכחי, ויכריע את המערכה לטובתם.
האיראנים בקיצור, נלחמים אחרת.
האסון האנושי, הכלכלי והחברתי הנורא שחוו במלחמת איראן-עיראק. וההכרה שהם מדינה מוקצית מחמת מיאוס, הן במערב והן במרחב הסוני, הוביל את שלטון האייטוללות למסקנה, כי עימות חזיתי ישיר עם יריביהם החזקים עלול להסתיים רע. מכאן נולדה העדפה לאסטרטגיה עקיפה ומתמשכת. הכוללת השקעה סבלנית ואף מעוררת התפעלות, באריגת רשת מוקדי חיכוך בכל הארצות הסובבות אותה, על בסיס פרוקסיז, הנאמנים לה, שאותם היא מממנת ומזיינת, במטרה להפעילם ביום פקודה, נגד: ישראל – 'השטן הקטן', הצבא האמריקאי במזה"ת – 'השטן הגדול', המשטרים הסוניים, ונתיבי השייט הבינ"ל.
על מנת לשלוט בקצב ההסלמה, ולנהל את המערכה, כאשר תחליט לעשות זאת, בתנאים הרצויים לה, מנפנפים שליטיה בארסנל הטילים הבאליסטיים ובאופציית הפיכתה למדינת סף גרעינית, כסוג של פרוטקשין.
מה שמתקשר עם אחת התיאוריות המשפיעות בחקר ההיסטוריה הצבאית, של ההסטוריון הנודע ויקטור דייויס הנסון ((Hanson. לפיה קיים הבדל בין דפוסי הלחימה שהתפתחו, למן העת העתיקה ואילך, ביוון הקלאסית במערב ובפרס האחמנית במזרח.
צבא האזרחים של ערי המדינה היווניות, פיתח לדבריו שיטת לחימה, שהתבססה על ניהול 'חסכוני' של זמן ומרחב. שבאה לידי ביטוי בחתירה לקרב מכריע, פלנקס מול פלנקס, וניצחון הרואי, שהתבטא בשבירת מערך האוייב והנסתו משדה הקרב.
הפרסים ממזרח שהתבססו על צבאות שכירים, ושאותם כינו היוונים בזילזול 'ברברים', פעלו מתוך הגיון הפוך. הם ויתרו על קרבות הכרעה הרואיים, והתישו את יריביהם באמצעות תמרונים, פשיטות ודיפלומטיה, תוך ניהול גמיש יותר של הזמן והמרחב.
היו גם יוצאים מן הכלל אצלם, כמו כורש הגדול (559-530 לפנה״ס) ודריווש הראשון (522-486 לפנה״ס), שאליהם הנסון מתיחס בספר אחר כאל חריגים. מה שמסביר לדעתו את ההתפוררות המהירה של האימפריות שהקימו, בעקבות חזרת יורשיהם למלחמות התשה. ומכל מקום מסקנתו היא, שדרך הלחימה המערבית ביטאה תפיסת עולם תרבותית וחברתית, שאיפשרה בנייה והפעלה של 'מכונות מלחמה'' אפקטיביות, שהפכו את המערב, בחשבון אחרון, לשליט העולם כולו.
ההבדל בין תפיסות הלחימה השונות, התנגשות פיזית מהירה וברוטלית, החותרת לניצחון הרואי במערב – מול שחיקה מורטת עצבים במזרח, נטוע עמוק בתפיסת הזמן והמרחב השונה שהתפתחה בשתי הציויליזציות, כאלף שנים ויותר לפני הופעת האיסלם! עניין שחמק כנראה מעיני חוקרי המזרח התיכון. שייחסו את עקרונות ההתמדה ('סבר') העמידה האיתנה ('איסתקמה') ההקרבה ('שהאדה') ואחרים, לאידאולוגיה הקיצונית של אירגונים 'מודרניים' כמו חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה. תוך התעלמות מן העובדה, שמאז ומעולם העדיפו אנשי המזרח, להכריע את אויביהם באמצעות אסטרטגיה של שחיקה, הרבה לפני שחסן אל-בנה, סעד קוטיב, והאיטוללה חומני, ניסחו לכך הצדקות דתיות. או אם לומר זאת אחרת, האידאולוגיה הרדיקלית לא יצרה את התפיסה, אלא רק נתנה לו שם.
ההבנה כי הזמן והמרחב אינם אויבים אלא כלים אסטרטגיים, נעוצה כאמור בהתייחסות השונה אליהם בשתי התרבויות. התפתחותה של תפיסת זמן ליניארית ותכליתית במערב, לפיה לכל התרחשות בזמן יש התחלה אמצע וסוף, קשורה להופעת 'האיליאדה והאודיסאה' של הומרוס, ערש התרבות המערבית.
באפוס הבבלי/פרסי הקדום הרבה יותר 'האנומה אליש', ערש תרבות המזרח, הזמן אינו מתקדם לעבר תכלית, אלא חוזר על עצמו במעגל. הבדלי הגישות מוצאים את ביטויים גם ביחס למרחב. במערב, מאז אנכסימנדר במאה ה-6 לפנה"ס, ששירטט את מפת העולם המדעית הראשונה, המרחב נתפס כשטח גאוגרפי תחום, מדיד, ניתן לארגון ושליטה. במזרח מנגד, המרחב נטען במשמעות מיסטיות ודתיות. ותעיד על כך חלוקת המרחב במסורת האסלאמית, בין 'דאר אל־אסלאם' עולם האיסלם ו-'דאר אל־חרב', עולם המלחמה נגד הכופרים.
תפיסת הזמן והמרחב השונה, תרמה להתגבשותה של תפיסת עולם תרבותית שונה. הספרות היא עדות מובהקת לכך. במערב, מהטרגדיה היוונית ועד לרומן המודרני, נשמר מבנה ליניארי, עם התחלה, אמצע, וסוף הסוגר את הסיפור. גם כאשר הסדר מתערער (כגון אצל ג'ויס, מרקס, איטלו קלוינו ואחרים...) הדבר נעשה מתוך מודעות למסגרת המסורתית.
במסורות מזרחיות, כמו סיפורי 'אלף לילה ולילה', הסיפור אינו חותר לסיום, אלא דוחה אותו. הישרדותה של שחרזדה, בת הוזיר הגדול של מלך פרס, תלויה ביכולתה להמציא כל לילה סיפור חדש, שכן היום שבו ייגמר הסיפור, הוא היום שבו יסתיימו חייה.
קורא הרומן המערבי שואל 'כיצד זה יסתיים', מקבילו הפרסי שואל 'כיצד זה יימשך'. ההבדל בולט גם בתחום המוזיקה הקלאסית. ממונטוורדי ובאך, דרך בטהובן, סטרוינסקי ולאונרד ברנשטיין ועד גון אדמס ותומס אדס ((Adès בימינו, נשמר ביצירה מבנה דרמטי ותכליתי מובהק של מתח, התפתחות, והתרה בסוף. שנותר בעינו גם עם מלחינים כמו שיינברג ושטוקהאוזן, שעירערו על המבנה הטונלי וההרמוניה המסורתית.
בשירת אום-כולתום, עבד אל־והאב המצריים, או אצל יוצרים פרסיים בני דורנו כמו שג׳ריאן (Shajarian) אליזאדה (Alizadeh) או קלחור Kalhor)), הזמן המוזיקלי אינו נסגר אלא נפרש ומתמשך. החזרתיות והאילתור אינם אמצעי, אלא לב החוויה.
מי שיטען שכל זה שייך לעבר, ושהגלובליזציה שינתה את התרבות הלוקלית מן היסוד, מוזמן לבחון את הדרך שבה שעושים עסקים כאן ושם. במזרח, הפגישה אינה אמצעי להשגת המטרה, אלא לב ליבו של הביזנס. ולכן אפילו כאשר הטיימינג קריטי הזמן נמרח. פגישה של שעה יכולה להתחיל שעתיים אחרי ולהמשך שלוש שעות. עם המון סטיות מהנושא, ושיחות סרק אישיות. עוד ועוד קפה או תה. לא רק ההסכם עומד במרכז — אלא גם היחסים, שיובילו למימושו.
מכאן בחזרה למערכה מול איראן.
מלחמה כפי שטוען הפרופסור מרטין ואן קרפלד, מחשובי הוגי הדעות הצבאיים בימינו, היא המשך של תרבות יותר מאשר של פוליטיקה. ההחלטה לצאת למלחמה או לסיימה היא אמנם 'פוליטית', אך האופן שבו היא מתנהלת, מנוהלת ומוכרעת, נטוע עמוק בתרבות. עניין המסביר את היחס השונה של חברות במערב ובמזרח, לאבידות, לסבל, למחירים הכלכלים שהן מוכנות לשלם. כמו גם לשאלות מהותיות כמו, איך היא צריכה להתנהל, איפה, למשך כמה זמן, ולאיזו תכלית. וכפועל יוצא מכל אלו, לתת את התשובה המכרעת, מה יחשב כניצחון. כל אלו מוצאים את ביטויים במערכה הנוכחית.
מבחינת טראמפ מדובר היה בהתחלה בפרויקט, כמו יתר הפרויקטים הנדלנים שניהל בחייו. עם יעדים מדידים, 'לוקיישן' ברור, וזמן קצוב להשלמת התכניות. שכללו את הוצאת 450 ק"ג האורניום המועשר מאיראן, מניעת העשרה לעשרים השנים הבאות, צימצום תוכנית הטילים והתמיכה בפרוקסיז. מודע לרוח הפרוגרס בארצו, הסולדת ממלחמות ומגלה קוצר רוח כאשר הן: תובעות קורבנות, מתמשכות ומייקרות את חשבון המכולת, הוא ריכז פלאנקס אדיר, וחתר, בשיתוף ישראל להכריע את איראן באמצעות מהלך צבאי קטלני ומהיר. שפגע קשות בהנהגתם, במתקני ההעשרה שלהם ובתעשיית הטילים.
בתום 40 ימי לחימה, ולאחר שהגנרלים בישרו שהם השיגו את היעדים שהציב להם, הוא פנה לאיראנים והציע להם, 'הצעה שאי אפשר לסרב לה.' לפתוח את מיצר הורמוז ולהיכנס למשא ומתן, שיאפשר לסיים את המלחמה, או להסתכן בחזרה לתקופת האבן.
משמרות המהפכה, אמנם קיבלו את תנאי הפסקת האש, אבל התחכמו והמשיכו לחסום את התנועה בהורמוז. מהלך שנועד להבהיר, כי הם נחושים להמשיך במלחמה 'לפי כללי המשחק הקודמים'. ולחתור לנצחון באמצעות המהלכים הדיפלומטיים באיסלמבאד.
מן האמור לעיל ניתן להסיק כמה דברים.
הראשון, שהאולטימטום להחזיר את איראן לתקופת האבן, גרם פיק ברכיים למשמרות המהפכה. והראיה, הוויתור על דרישותיהם לסלק את הצבא האמריקאי מהאזור, ולשלם להם פיצויים, כתנאי להפסקת האש מצידם. בכך חשפו לעיני כל שלוש נקודות תורפה. הראשונה – שהם רציונליים, השנייה – שאינם התאבדותים, ואחרון – חשוב מכל, שתלותם במדינה גוברת על תלות המדינה בהם. נקודות תורפה העתידות, כפי שיתברר מיד, למלא תפקיד מרכזי במשחק החתול והעכבר שהנשיא האמריקאי מנהל מולם. ולצד זה, נאמנים לאיסטרטגיה המזרחית, הם החליטו להתישו, תוך מינוף הזמן וחיזוק אחיזתם במרחב, הודות למצור הימי, שליטתם בפרוקסיז, והרתעת האמריקאים ממהלך צבאי על אדמתם.
כאשר טראמפ הבין עם מי יש לו עסק, הוא התלבט בין שלוש אפשרויות.
לשוב ולהפעיל את הפלנקס נגד הכלכלה וכוחות המשטר האיראנים. שפירושו 'עוד מאותו דבר'.
להחזיר את איראן לתקופת האבן. מהלך שהיה מציב את משמרות המהפכה עם הגב לקיר.
או להחזיר לאיראנים באותה מטבע, כלומר לשלול מהם את האחיזה במרחב ולהתיש אותם בחזרה. החלטה שהובילה אותו להטיל בלוקדה נגדית על המפרץ הפרסי, להשבית את יצוא הנפט האיראני מהאי כארג', ואת פעולת נמל באנדר-עבאס. המהווה את צינור האספקה העיקרי של סל המזון האיראני.
הבעייה המרכזית של איראן כיום, אינה בהכרח מחסור בדולרים מעצירת יצוא הנפט, כפי שמקובל לחשוב. אלא ההסגר המונע מהם לייבא תירס, חיטה, אורז, שמני מאכל וסוכר התופסים בין 40%-90% ממוצרי הייבוא. המשטר יכול להמשיך ולהדפיס כסף על מנת לשלם משכורות לאנשי משמרות המהפכה. אך כשהייבוא נחסם, הכסף הופך חסר משמעות, שכן אין מה לקנות בו.
חסימת מיצר הורמוז מזה והבלוקדה האמריקאית מזה, יצרו לכאורה מצב תיקו, המשחק לידיהם של משמרות המהפכה, ומאפשר להם למשוך זמן ולשחוק את יריבם.
אלא שמדובר בתיקו למראית עין בלבד.
אסטרטגיה של התשה, מתאימה לחברה חקלאית מסורתית, לא לחברה תעשייתית־עירונית. כאן טמון כשל היסוד ביישום האסטרטגיה שבחרו משמרות המהפכה. שכן איראן היא דוגמה מובהקת לחברה בעלת מאפיינים מודרניים. כ-75% מהאוכלוסייתה מרוכזת כיום בערי ענק כמו טהרן, משהד, ואיספהן. שחיי היום יום של אזרחיהן מתבססים על תיפעולן התקין של תשתיות חשמל, מים, תקשורת, אינטרנט ושרשראות אספקה.
משמרות המהפכה יכולים להחזיק בנרטיב של עמידה איתנה כל עוד המערכות הללו מתפקדות, אך כאשר הן נשחקות – מה שקורה בימים אלו, מתפתח לשינוי תודעתי. הפגיעה באספקת דלק לערים כבר מורגשת. המדפים בסופר עדיין מלאים, אבל המערכת הלוגיסטית שממלאת אותם מתרוקנת בשל בעיות אספקה. המתבטאות בעליות מחירים מטורפות של מוצרי יסוד, וירידה בייצור בשר עוף, ביצים וחלב.
הפרדוקס ברור, היתרונות המסורתיים של סבלנות ועמידה איתנה, הופכים עם התמשכות הזמן לחסרונות עבור המשטר האיראני, ויוצרים כשל מערכתי המסכן את המשטר. המעבר מתחושת עמידה וניצחון, לתחושת כישלון ואובדן שליטה, עשוי להיות מהיר מן הצפוי.
לסיכום, טרמאפ הוא איש עסקים קשוח, נושא – ולא נותן – מנוסה לאין שיעור משחקני השחמט האיראנים.
מי שצופה בראיונות שהוא מעניק לכתבים, מבין מיד, שמדובר באדם שיודע מה הוא רוצה, ומשוכנע שהוא ישיג זאת.
בשורת מהלכים מתוחכמים, הוא הצליח לבודד את איראן משותפותיה סין ורוסיה, לשלוט במחירי הנפט, לסכסך בין מוקדי הכוח השונים בטהרן ולטעת בהם את ההכרה, שכל מהלך שיעשו, רק יגדיל את ההפסד.
הירידה בפופולריות שלו בארה"ב, ובחירות האמצע בנובמבר, אינן מטרידות אותו, כגאון שיווק הוא יודע עד כמה הפכפכה דעת הקהל, ומה קל להנדס אותה.
מבחינתו מדד נאסדק השובר שיאים בחודשים האחרונים, למרות המלחמה, הוא הקריטריון האמיתי לתחושות הציבור. הכרזתו שמבצע 'זעם אפי' הסתיים הודות להפסקת האש, מאפשרת לו לנטרל את מגבלת 60 היום של הקונגרס, ולהתחיל במלחמה חדשה לכשיחפוץ.
בין לבין, במקביל לבלוקדה שהטיל, הוא הכריז על מבצע 'חירות' לחילוץ המכליות התקועות, המלווה גם הפעם באיום – המכוון אל נקודת התורפה שנחשפה בעצם כניסתם של משמרות המהפכה למו״מ – שפגיעה במשחתות המלוות אותן, תגרום להחרבת איראן.
משמרות המהפכה בלחץ, תקיפת איחוד האמירויות ונמל פוגיירה בימים האחרונים, שהוכחשה על ידם, ותחינותיהם להפסקת מבצע 'חירות' מעידות על כך.
מלחמות במזה"ת אינן מוכרעות על ידי מי שפוגע חזק יותר, אלא על ידי מי שמסכן את יכולת משטר היריב לשלוט.
שיטת הכאוס של טראמפ, שראשיתה בהפעלת 'הפלנקס המערבי', והמשכה 'בהתשה המזרחית', המשלבת בין עימות ישיר לעקיף, מכוונת בדיוק לכך. משום שאת טראמפ לא מעניינת האסטרטגיה אלא הניצחון.
כמו קאטו הזקן הוא מכריז שהאורניום לא ישאר באיראן, ושמיצרי הורמוז יפתחו. ייתכן שיחליט להפעיל לשם כך את הפלנקס שנית, ולהוריד את השלטר באיספהן, ועם זה לא יעזור, להחזיר את איראן לתקופת האבן.
כך או כך כדאי לאיראנים להאמין לו...

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

שלום סופר נידח,
מקווה שאתה והיקרים לך שרויים בטוב בימים אלה.
אני משגר לעיונך מאמר חדש שסיימתי זה עתה לחבר, הנוגע ל-'כן לא' מלחמה מול איראן.
היה ותמצא כי הוא יכול לעניין את קוראי 'המכתב העיתי', אתה מוזמן להיות הראשון לפרסמו.
שא ברכה וראה אך טוב!
בנדה

נ.ב.
אני מצרף גם ראיון שנערך עימי ערב יום העצמאות שעודו רלוונטי כמדומה. עשה בו ככל העולה בדעתך.

https://www.inn.co.il/news/695735#

עמנואל בן סבו

הזמנה להצטרף לצדק ולאחריות

השלמתי עם המציאות העגומה ממנה עולה כי ישנו מיעוט שהוא בבחינת מאמר החכם באדם, המעוות לא יוכל לתקון והחיסרון לא יוכל להימנות, אלו הם מי שהשנאה, לא רק שקילקלה את השורה, אלא אף הוציאה אותם מהשורה. והעבירה אותם על דעתם.

מהם אין ציפייה, ברם, מרוב העם הבריא ברוחו, בנפשו, החולק בלהט ובעוז, מתוך אחריות וכבוד, יש עדיין ציפייה שיהיה ישר והגון, יניח בשוליים את המחלוקות החשובות ויביט נכוחה בלובן המציאות הישראלית העכשווית ובעיקר יעשה מעשה.

המעשה הנדרש בימי סופה וסער אלה, ימי מלחמה בשבע חזיתות, ימי תהליכים היסטוריים בהם אנו נמצאים, בימים הרי גורל, יהיה חלק מהסיפור היהודי ולא חלילה חלק מהמבקשים לשרוף את האסמים ולהמיט חורבן על האומה.

האחים החולקים, האחראיים, אוהבי מדינת היהודים ללא תנאים, מוזמנים לשאול את עצמם, את השאלות שכל מי שעיניו בראשו חייב לשאול.

מה עובר במוחם של חלק מאנשי מערכת המשפט המתעקשים לתבוע כי ראש ממשלת ישראל, גם בעת הזאת, יתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית המשפט, תוך ניהול מלחמה בשבע חזיתות, תוך מודיעין גלוי לאוייב, תוך הכנסת מעטפות והפוגות ביטחוניות גלויות?

מה עובר במוחם של חלק מאנשי מערכת הביטחון אשר מתדרכים ומובילים קמפיין השפעה כנגד הכוורת המקיפה את ראש הממשלה, כנגד מתיישבים יהודים, כנגד החוסן הלאומי, כנגד הניצחון וההערכה?

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת האקדמיה אשר בשם חופש הביטוי מאפשרים הסתה פרועה נגד גיבורי ישראל, מאפשרים שיח של האשמה ועלילות דם כנגד מדינת היהודים מהרעבה דרך רצח עם ועד רצח תינוקות עזתיים?

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת הפוליטיקה, אשר לא רק בשנת בחירות, איבדו כל רסן, שיחררו בלמים והתירו את חרצובות לשונם להרע, להבאיש, לפלג, לשסות, להוביל להעמיק השנאה, להוציא דיבת הארץ רעה?

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת התקשורת, אשר נעלבו עד עמקי נשמתם כשהוכרזו כי "אינם של ישראל," ועיקר עיסוקם הוא רע כל היום, להבליט את מורכבות החברה, אתגריה, קשייה, להחליש את רוח העם, לייצר מציאויות מדומות, לברוא בועות וירטואליות ובעיקר לשמש כסוכני השפעה של השחרת מדינת היהודים בעולם.

מה עובר בראשם של חלק מאנשי מערכת המשפט, המציגים, ללא מורא וללא בושה, את האכיפה הבררנית, את העיוות המוסרי המתמשך, את התרסקות האמון הציבורי במערכת חשובה זו, את הניתוח הציבורי לשינוי המשפט והפיכתו למשפח, את הפוליטיזציה הנוראה שהשתלטה על חלק ממערכות אלה שתפקידן מלבד היותן עוגנים של שמירת סף, עשיית משפט בצדק?

מה עובר בראשם של חלק מגדולי הדור אשר גם בעת צרה ליעקב, מתבצרים בסירובם להוביל, בזכות כתפיהם ההלכתיות הרחובות, לשינוי משמעותי בזכות צעירי החברה החרדית להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, שותפים, תוך שמירה מוחלטת על ערכיהם ואמונותיהם, ללא כפייה וסנקציות ?

העם היהודי מיום עומדו על בימת ההיסטוריה, ניהל שיח פנימי, עודד מחלוקות, ראה בסכין המתחדדת בירך חברתה, ברכה גדולה.

זוהי קריאה לפעולה של רוב העם, להצטרף לסיפור היהודי, להתחבר לסיפור הישראלי, להיות חלק מהשורות ההיסטוריות הנכתבות בימים הרי גורל אלה, להיות של ישראל.

עמנואל בן סבו

גרשם שלום

הסמינריון האחרון שלי

"המשתתפים בתשכ"ה [1965], הסימנריון האחרון שלי – תלמידיי האחרונים," בכתיבת ידו של ג"ש.

ברשומה עשרה שמות:

ד"ר בן שלמה (יוסף), ד"ר גוטליב (אפרים), ד"ר פוזן (מיכאל), ד"ר דן (יוסף), גב' דימנט (דבורה), ה' חלמיש (משה), ה' בן-אזר[!] (אהוד), ה' צוקר (שלמה), ה' גרינוואלד (איתמר).

אורי הייטנר

צרור הערות 6.5.26

* ועכשיו חלקה של הממשלה – החדשות הטובות שפתחו את – למעלה מ-3,000 מתיישבים חדשים הצטרפו ליישובי הנגב המערבי! 92% מהתושבים שפונו כבר חזרו. כבר היום, עוד בטרם כל היישובים חזרו, מספר התושבים באזור גדול יותר מכפי שהיה ב-7 באוקטובר! זה ניצחון גדול לציונות על מבקשי נפשנו.

ועכשיו תורה של הממשלה למלא את חלקה – לספק להם ביטחון. לפני שנתיים וחצי יצאנו למלחמה שמטרתה מיטוט חמאס, כלומר חיסול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של ארגון הטרור ופירוקו מנשק. היום חמאס שולט ביד רמה על כמעט מחצית הרצועה, חמוש ומתחמש ומתעצם ומגייס עוד ועוד מחבלים. והוא מתכנן את המתקפה הבאה ונערך אליה.

היו לנו הישגים גדולים במלחמה הזאת, אבל בראייה כוללת נכשלנו – לא השגנו את המטרה.

על ראש הממשלה להתעשת. מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט שהוא הנהיג, המיטה עלינו את שבעה באוקטובר. חזרה להכלה, להבלגה ולהתמכרות לשקט תביא עלינו את האסון הבא. העובדה שלא הסרנו את האיום בעוד מועד הביאה לכך שהאיום התממש. אם לא נסיר את האיום המתחדש, הוא שוב יתממש. ומה תגיד אז? שלא העירו אותך?

* צדיק ורע לו – במשבר הקורונה שהיכה בנו, כאשר האפשרויות הפוליטיות על סדר היום היו סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של מגפה או ממשלת אחדות, קיבל בני גנץ החלטה אחראית, אמיצה, פטריוטית, אנטי-פופוליסטית, תוך ויתור על מחצית כוחו הפוליטי, ונכנס תחת האלונקה. אפשר לומר שהוא קפץ על רימון חי. הוא העדיף את השיקול הלאומי על האינטרס הפוליטי.

ב-7 באוקטובר, במשבר החמור בתולדות המדינה, שב גנץ אל מתחת לאלונקה, למרות שחווה על בשרו את מעשה הנוכלות המבאיש בתולדות המדינה, כאשר נתניהו גנב את הרוטציה. הוא כבר ידע, יותר מכל אחד אחר, באיזה נוכל מדובר, הנוכל הגדול בהיסטוריה. אבל טובת המדינה הדריכה אותו, ובשעה הקשה ההיא הוא לא עשה חשבונות פוליטיים. הוא נכנס לממשלת החירום הלאומית.

בני גנץ הגיע לסוף דרכו הפוליטית. וחבל. זה מקרה מובהק של צדיק ורע לו. בתרבות הפוליטית הצינית בעידן נתניהו, אין מקום, כנראה, לאנשים מן הזן של גנץ.

ההפסד הוא של מדינת ישראל.

* לכפר על חטאיו – בנט זקוק לארבע שנים מצוינות כראש הממשלה, כדי לכפר על שני חטאיו הגדולים: א. הכשלת חוק הנאשם. ב. הכנסת הסילמניטיס לחיינו.

* ערביה בחדר לידה חמורה יותר מ-7 באוקטובר? – בניגוד לנתניהו, לוין ושות', סמוטריץ' אינו צבוע. נתניהו בנה את רע"ם. התמרון שלו ושל לוין היה פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להצטרף לממשלת נתניהו, שלא היה לה סיכוי לרוב יהודי.

בשבתו כאבו-יאיר, הוא טיפח את מנסור עבאס, הבייבי שלו, כמשענת חייו, כמי שיבטיח את שלטונו. היה לו ברור שסמוטגביר יזרמו איתו, כדי להבטיח את שלטון גוש הימין. הוא הוקלט מבהיר ש"סמוטריץ' יצביע כפי שאגיד לו." אחרי הבחירות החרדים זרמו איתו, בנט זרם איתו, נועם זרמה איתו, אבל סמוטריץ' הטיל וטו.

נתניהו ניסה בכל מאודו לשכנע את סמוטריץ'. יחד עם עבאס הוא ניסח את נאומו של עבאס, נאום הנאמנות למדינת ישראל, ושלח את הנוסח מראש לסמוטריץ'. הוא יזם מפגשים של עבאס עם הרבנים שישכנעו את סמוטריץ', אך סמוטריץ' לא השתכנע, והממשלה לא קמה.

ביום שבו נכשל ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם, הצבוע הזה החל לעשות לרע"ם דה-לגיטימציה, פתאום הם "האחים המוסלמים" לפתע הם "תומכי טרור". צבוע!

סמוטריץ' לא צבוע. ההתנגדות המוחלטת שלו לקואליציה עם ערבים היא אותנטית. הוא הוכיח, שהוא מעדיף לשבת באופוזיציה מאשר בקואליציה עם ערבים.

היום למדנו שהוא מעדיף 1,200 יהודים מתים על ארבעה ערבים חיים בקואליציה.

שאלה לסמוטריץ' – הבנו שקואליציה עם רע"ם היא אסון גדול יותר מ-7 באוקטובר. האם גם ערביה בחדר לידה עם אשתו היא אסון גדול יותר משבעה באוקטובר?

* שר הגרדומים – מסיבת הגרדומים הקניבלית ליום הולדתו של העבריין, ראש הכנופייה, היא אירוע שאסור היה לאף קצין משטרה לנכוח בו. הם ישבו עם עבריינים וכהניסטים וחגגו איתם והתחככו אתם.

הם באו לשם מתוך חשבון. הם ידעו שזה מה שמצופה מהם, ומי שלא יתיישר... אפילו לא צריך לאיים עליהם. המסר המאפיוזי ברור.

ומה יש לחגוג? ישראל היתה מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שבו, אלמלא האירוע הטראגי לפני חמישים שנה, שאותו הם חגגו.

* זה קיצוני? – אתה טוען שמה שאני כותב על בן גביר קיצוני?

אז מה היית אומר על מה שאני חושב על בן גביר?

* עוגת הגרדום – מילא שהם אוכלי מוות. אבל למה הם מלקקים את השפתיים?

* הרוח שרצחה את זלקה – "היום אני רוצח עוד אתיופי" צעק חבר או קרוב משפחה של אחד החשודים ברצח זלקה, בהתגוששות עם משפחת הנרצח בבית המשפט.

והנה, מתחילה להתבהר התמונה. זלקה לא נרצח בשל הפשע החמור – שביקש מהם לא להתיז קצף בפיצריה, אלא בשל צבע עורו.

כאשר יש רוח גבית מהממשלה לפוגרומים בפלשתינאים ביו"ש, לפשעי שנאה נגד נוצרים ונגד מהגרים כהי עור, זה רק עניין של זמן שיותקפו יהודים כהי עור.

הרוח הרעה, שראינו אותה במסיבת הגרדומים בנוכחות צמרת המשטרה, הביאה לרצח זלקה.

* מיספר כפול של נרצחים יהודים – כאשר מיספר הנרצחים בחברה הערבית מרקיע שחקים, מבחינת בן גביר זה לא כישלון אלא הצלחה, והגשמת האידיאולוגיה שלו.

אבל התוצאה הישירה של אפסותו הפושעת, היא שגם מיספר הנרצחים היהודים בשנה האחרונה היה כפול מהמיספר בשנה האחרונה לפני שלטונו.

לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו הימים מאז שהפושע הזה מונה לשר ל"ביטחון" לאומני.

* למה מי מת – ראש סניף הליכוד בהרצליה, רפי קדושים, הוא עבריין סדרתי, מראשי אחת ממשפחות הפשע החזקות והמסוכנות בישראל, משפ' קדושים. הוא גם סחבק של יריב לוין, שר המשפטים (!) ושל בכירים נוספים בליכוד.

ח"כ קטי שטרית הזמינה אותו לדיון בוועדה בכנסת על עבריינות נוער, ושם הוא הסביר שרוצחיו של זלקה לא באמת התכוונו לרצוח אותו, רק לדקור אותו.

שמעתי, ונרגעתי. עד לאותו רגע חשבתי שהם רצו לרצוח אותו, וזה באמת לא כל כך יפה. אבל אם הם רצו רק לדקור אותו, אז באמת, אין בכך כל בעייה. כולה דקירה או כמה דקירות, מזה אתם עושים עניין? נכון, הוא מת מזה. קורה. מה, אתם רוצים לספר לי שלא קרה לכם שבסך הכול רציתם לדקור מישהו והוא מת?

* נהג באחריות – אלוף תומר בר, המפקד היוצא של חיל האוויר, אחראי לכישלון הגדול ביותר בתולדות חיל האוויר, ולהצלחות ולהישגים הגדולים בתולדות החיל. הוא אחראי לכישלון של חיל האוויר, כחלק מהכישלון של צה"ל וכחלק מהמחדל הנורא של הממשלה וראש הממשלה, להגן על מדינת ישראל ועל אזרחי ישראל בטבח 7 באוקטובר. הכישלון הנורא הזה, בכל הדרגים ובכל החילות, ובין השאר בחיל האוויר, חייב להיחקר בוועדת חקירה ממלכתית. מי שמסכל את החקירה בשל אחריותו למחדל, מסכל גם את חקירת מחדל חיל האוויר, וזה נוח לו, כי בינתיים תעשיית ההסתה והשקרים שלו מפיצה עלילות דם אוטואנטישמית על טייסי ישראל, כדי לכסת"ח אותו. המחדל של חיל האוויר הוא בלתי נסלח, אך כמובן שכל עלילות הדם הן שקר נתעב ובזוי. ארור כל מי שממציא אותן וכל מי שמפיץ אותן.

לצד הכישלון המחפיר, אחראי תומר בר להצלחות אדירות, הן בהתקפה והן בהגנה האווירית, בדיוק מבצעי בלתי רגיל בחיסול נסראללה, אסמאעיל הנייה ורבים מראשי הטרור ומנהיגי איראן ובראשם חמינאי, ובעיקר בשליטה האווירית המוחלטת שהשיג באיראן, המעצמה האזורית הגדולה, מרחק 1,500 ק"מ מגבולנו, והכתישה השיטתית של כוחה, במבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי".

תומר בר נאלץ להתמודד עם תופעה איומה, שאיש מקודמיו לא הכיר, ונקווה שאף מפקד בעתיד לא יכיר – איום בסרבנות פוליטית המונית. מדובר בפשע חמור נגד מדינת ישראל. הרבה ביקורת נמתחה עליו, על כך שלא פעל בנחרצות נגד התופעה, אלא בהידברות ודרכי נועם. לדעתי, במצב שנוצר הוא נהג באחריות לאומית וביטחונית.

ברור שמי שמאיים בסרבנות, לא ראוי לשרת בצה"ל. אילו הוא סילק בבושת פנים את כל הסרבנים, היתה זו ההחלטה הצודקת ביותר. אבל אז, לא היה לנו חיל האוויר שהביא להישגים הגדולים שהזכרתי. אילו היה מדובר בעשרה או עשרים סרבנים, אין לי ספק שהוא היה מדיח אותם על המקום. כאשר היה מדובר בטייסות שלמות, אילו נהג על פי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר", היה פוגע פגיעה אנושה בביטחון ישראל. במצב הנורא שאליו נקלע, כל מה שהיה עושה היה רע, אך לדעתי האופן שבו הוא נהג, היה הרע במיעוטו, ומכל מקום, הדרך האחראית ביותר.

מה שחשוב לעשות בנדון הוא ברמה החינוכית, מהיום הראשון בטירונות – לחנך לנאמנות למדינה ללא תנאי, לאבחנה בין נאמנות למדינה לנאמנות לשלטון והסברה שצה"ל אינו "צבא הוד מלכותו," אינו שייך לשלטון ולאף צד פוליטי, לחנך לכך שעריקה ממלחמת הקיום, ומדינת ישראל היא במלחמת קיום מיום היווסדה, היא פשע בוגדני, מתועב ומגונה.

במקביל, יש להבטיח שלא תהיינה יחידות הצבועות בצבע פוליטי אחיד, ושבכל היחידות ישרתו יחד אנשים מכל גווני האוכלוסייה, כדי להחליש את הסכנה מפני שובו של איום בסרבנות המונית בחילות שונים.

אגב, לאלה שטוענים שהיה על תומר בר לנהוג על פי "ייקוב הדין את ההר" ולסלק מהחיל מאות חיילים ואת עמוד השדרה של יחידות המילואים של החיל – האם לדעתם צה"ל צריך לנהוג בדרך שמציע יאיר גולן, ולומר לרבני הציונות הדתית, מצידי שלא תבואו לחיל השריון, אנחנו נעשה מה שאנחנו מבינים גם במחיר ויתור עליכם? (ולמען הסר ספק, איני משווה את האיום הזה לסרבנות, כי בכל מקרה אותם חיילים ילכו לשירות קרבי, והם לא איימו בסרבנות, אבל יש דמיון בשימוש בכוח של ציבור מסוים ביחידה מסוימת כדי להשיג מטרות פוליטיות או דתיות).

* "הארץ" נגד יאיר גולן – אם חשבתם ש"הארץ" יורדים רק על בנט ולפיד, טעות בידכם. גם על יאיר גולן. בתקופת מבצע "שאגת האריה", שיאיר גולן תמך בו, הם לא חדלו לתקוף אותו. ועכשיו, קובי ניב, שוקניסט סדרתי, יצא נגד מודעה של הדמוקרטים שבה הם הציגו תמונה של טייסות כמופת של "ישראל של חופש וקדמה." אגב, איני אוהב את המודעה הזאת. היא סרת טעם. איני אוהב את ניכוס צה"ל לתעמולה פוליטית. אולי הטייסות הללו הן ימניות שסולדות מהמפלגה שלכם? תפסתם עליהן בעלות?

אבל קובי ניב יורד עליהם מסיבה אחרת לגמרי. הסלידה שלו היא מהטייסות הללו, כי הן חלק מצבא שהוא סולד ממנו, צבא של מדינה שהוא סולד ממנה. "טייסי קרב, שמלאכתם הרס והרג... טייסי הקרב הללו, חיל האוויר שלנו, שחירבו את רצועת עזה וחיסלו שם כעשרים אלף ילדים, והורגים והורסים – כמעט ללא שום הפרעה, גיבורים גדולים – כל מה שלא בא להם טוב בעיניים במזרח התיכון... במטוסים ופצצות שקיבלנו מארצות הברית כדי לעשות עבורה את מלאכתה."

"הארץ" יוצא שוב ושוב נגד האופוזיציה, שלמגינת ליבו היא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה. במקום לקרוא לחיילי צה"ל לסרב ולערוק, הם גאים בהם. "ארבע הטייסות היפות והאמיצות שאתם מעלים על נס כשיא הקידמה והחירות והשוויון של ישראל הליברלית והנאורה שאתם כביכול שואפים אליה, משרתות בצבא שמבצע את פקודות הממשלה." כלומר, הטייסות הללו הן משת"פיות.

תמצית המאמר, היא בחמש מילים המסכמות מדוע הוא מתעב את המודעה ואת המפלגה שהציגה אותה, ובעצם הן מסכמות את כל מה שמאוס בעיניו: "אה, נכון, כזו היא הציונות."

* ערך הניצחון על פי פואה – מיכאל פואה עומד בראש הארגון שמוביל את הקמפיין הבזוי נגד שירות בנות בצה"ל בכלל וכלוחמות בפרט. באופן כללי, ארגונו נושא מסרים מיזוגיניים והומופובים בשם ערך המשפחה, כביכול, וכזה הוא גם הקמפיין הנחות הזה.

הכותרת השקרית של הקמפיין היא "שוויון או ניצחון." המסר הוא שתפקיד הצבא הוא לנצח. שירות הנשים הוא בשם ערך השוויון. אולם השירות פוגע ביכולת ננצח.

כמובן שזה קשקוש, אך חלק מהאשמה בסיסמה הזאת היא באלה שנושאים את דגל השוויון במאבק לשירות הבנות כלוחמות. תפקידו של צה"ל הוא להגן על המדינה ולנצח במלחמה. תפקידו אינו לייצר שוויון. שירות הבנות תורם להגנה על המדינה ולניצחון במלחמה.

בלי גיוס הבנות לצה"ל, צה"ל מוותר מראש על 50% מכו"א שלו בכל התפקידים ובכל הדרגים, מה שיפגע באופן דרמטי ביכולתו לתפקד. בלי שירות הבנות כלוחמות, הוא יוותר על 20% מהמערך הלוחם, וגם זו תהיה פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

במלחמה באיראן השתתפו שלושים טייסות ונווטות. אלמלא הן, היו ממלאים את מקומן שלושים גברים. הגברים שהיו במקומן, הם כאלו שלא נבחרו לתפקיד כי במיונים המקצועיים היו טובים וטובות מהם. ויתור מראש על כל הבנות שמתמיינות לטיס, יוריד בהכרח את הרמה, לא כי הבנות טובות מהבנים, אלא כי אינן פחות טובות.

בקיצור, מעבר לסרטוני ה-AI המכוערים והמסיתים של הקמפיין הנפסד, כל המסר שלו עקום. הוא טוען ששירות הבנות הוא בשם ערך השוויון והשוויון פוגע בביטחון, בעוד שירות הבנות הוא בשם ערך הביטחון, והפסקתו היא פגיעה בביטחון.

אבל כאשר פואה מדבר על ניצחון, כדאי לבחון עד כמה האיש באמת מחויב לניצחון. במלחמת לבנון השנייה, מלחמה קשה ביותר, שבה כל האזורים מחדרה וצפונה כוסו בירי רקטות, כשעוד לא היו מיירטים, ולוחמי צה"ל נלחמו בתוך לבנון, קרא פואה לחיילי צה"ל לסרב לשרת ב"צבא הגירוש". כלומר, כנקמה על עקירת גוש קטיף, הוא הסית את חיילי צה"ל לבגידה במולדת ועריקה ממלחמה. ניצחון? כן. לחיזבאללה. ואגב, הוא נעלב אז כשכתבתי שהוא בוגד.

בתחקיר ערוץ 12 התברר שהמדינה מממנת את הארגון שלו, החותר תחת ביטחונה.

* אם ניטול ממנו את השנאה – אחד ממושאי ההסתה של המטיף הדוסופובי חשוך נרקיס, הם הלוחמים הדתיים.

המסר הדמגוגי שלו הוא שהחילונים משרתים שירות מלא, הדתיים לאומיים חצי שירות והחרדים לא משרתים. כלומר, הדתיים לאומיים הם חצי משתמטים.

יש רק בעייה בטיעון שלו, והיא האחוז הגבוה, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, של הנופלים מקרב הציבור הדתי לאומי.

מה עושים? למר נרקיס פתרונים. הם נהרגים יותר כי הם לא מקצועיים, כי הם עושים רק חצי שירות.

אבל המספר הגבוה של הנופלים אינו מאפיין רק את תלמידי ישיבות ההסדר, אלא גם את הלוחמים הדתיים הרבים המשרתים שירות רגיל. יתר על כן, גם בין החילונים יש מגזרים שבהם מספר הנופלים גבוה מאוד. למשל, המגזר שלי – המגזר הכפרי ובפרט התנועה הקיבוצית. מה הסיבה לכך? חוסר מקצועיות?

האמת אחרת. נופלים ההולכים ראשונה. חלקי האוכלוסייה שמשרתים יותר כלוחמים קרביים, בסדיר ובמילואים, הם אלה שאחוז הנופלים בהם גבוה יותר. אבל שנאתו החולנית, שמעבירה אותו על דתו ועל דעתו, גורמת לדוסופוב המנוול הזה להאשים את הגיבורים שנפלו על הגנת המולדת במותם.

שירתי שנים רבות במילואים בצנחנים. שנים אחדות אחריי, הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של "ביינישים", בוגרי ישיבות הסדר. הם לא נפלו במאומה, מבחינה מקצועית, מאף אחד אחר. בוודאי שלא במוטיבציה. מה שבלט אצלם, הוא שגיל הפרישה שלהם הרבה יותר גבוה משל האחרים. רובם ככולם שירתו ביחידה עד גיל הפרישה, בשונה מאחרים, ורבים מהם התנדבו אחרי גיל הפרישה, וחלקם עד היום, בשלהי העשור השישי לחייהם. אגב, המג"ד הנוכחי של הגדוד, שהוביל אותו מאות ימי לחימה בעזה ובלבנון, אף הוא הסדרניק.

כל הסדרניק שהוא לוחם קרבי, תורם יותר מחייל לא קרבי שמשרת שירות מלא. אפשר להתווכח על מסלול ההסדר. אני מעדיף את מסלול ישיבות השילוב, שחניכיהן משרתים שירות מלא. אבל ההסתה והדיבה, חוסר הכבוד לנופלים והאשמתם במותם, היא מעשה בזוי.

"נאור" נרקיס הוא פצצת שנאה. טול ממנו את השנאה – מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום.

דוסופוב עלוב. הפרובוקטור הזה פרץ לחיינו ב"מחאת המילקי" עלובת הנפש, שבה הטיף לירידה מהארץ לגרמניה, ארץ המרצחים, כי המילקי שם קצת זול יותר. זה העולם הערכי של האפס הזה.

* מדינה בתוך מדינה – מדינת ישראל החליטה לבטל את ההילולה במירון.

מה החליטה המדינה בתוך מדינה, שממומנת במיסים של אזרחי מדינת-האם?

* השופט בנזונה – השופט בנזונה. תמיד. זו אקסיומה. בכל משחק, הוא מקבל החלטות, וכל החלטה לטובת קבוצה אחת הופכת אותו ל"השופט בנזונה" בעיני אוהדי הקבוצה היריבה ולהיפך.

למרבה הצער, ההתייחסות הציבורית למשפט נתניהו היא כמו של אוהדי קבוצת כדורגל. אלה שתומכים בנאשם, מבחינתם כל ראיה נגדו היא "תפירה" ומי שעומדים לדין הם בעצם השופטים – האם הם יכריעו "נכון", ומולם אלה שנגד הנאשם, אטומים לכל טענה בעדו וגם מבחינתם מי שעומדים לדין הם השופטים – האם הם יכריעו "נכון".

אנו רואים זאת בתגובות לכל החלטה שלהם באשר לביטול דיונים לבקשת רוה"מ. ברגע שהוא מסרב לבקשה, מיד אוהדי הקבוצה שלו משתלחים בו, באיזו חוצפה שופטים שאף אחד לא בחר בהם מעיזים להפריע לראש הממשלה, שאנחנו בחרנו, לנצח את האוייב. ברגע שהם מקבלים את הבקשה, אוהדי הקבוצה היריבה מתגוללים בהם על היותם עבדים נרצעים, סמרטוטים שנתניהו מהתל בהם.

אני סומך על השופטים. הם יודעים שמדובר בראש הממשלה ומה הם אילוצי הלו"ז שלו ומתחשבים בכך, אך הם אינם אוטומטים, לא יקבלו כל בקשה אלא ישקלו אותה לגופה. יכול להיות שהחלטה זו או אחרת שקיבלו, לכאן או לכאן, שגויה. אולי בהחלטה מסוימת הייתי מחליט אחרת, לכאן או לכאן. אבל אני מאמין בהם.

כל זה כיוון שאיני שייך לאף קבוצת אוהדים, ואיני מחפש ניצחון של אף צד. הדבר היחיד שמעניין אותי, הוא חקר האמת.

* ביד הלשון: אשדות יעקב – קיבוץ אשדות יעקב חגג השבוע מאה שנה להיווסדו. האמת היא שרק אשדות יעקב איחוד חגג. למה לא יחד עם אשדות יעקב מאוחד? חבל.

זו רק תמיהה אחת. תמיהה שנייה, היא שאשדות יעקב אינו בן מאה, אלא 102. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1924. אז למה עכשיו? אני משער שהחגיגה נדחתה בשל המלחמה (כך, למשל, מושב נהלל חגג את חגיגות המאה באיחור של שנה בשל הקורונה).

אשדות יעקב הוא קיבוץ בעמק הירדן, שנוסד, כאמור, ב-1924. ב-1951, הוא היה הקיבוץ הראשון שהתפלג, בפילוג הגדול של תנועת הקיבוץ המאוחד, וכך יש אשדות יעקב איחוד (של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים) ואשדות יעקב מאוחד (של תנועת הקיבוץ המאוחד), אף ששתי התנועות שבו והתאחדו כבר ב-1980 (וב-1999 גם עם הקיבוץ הארצי).

שם הקיבוץ מנציח את זכרו של ג'יימס יעקב רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה-רוטשילד. אשד, פירושו מפל. האשדות הם המפלים בנהר הירמוך הסמוך ובמפעל החשמל ההיסטורי בנהריים, במפגש נהרות הירדן והירמוך, בקרבת מקום.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

משה גרנות

לכבוש את העולם

אני חשבתי שהדוד הוא ההזדמנות שלי לפרוץ קדימה בחיים מבלי להתנסות בכל התלאות שהורינו התנסו בהן. אחרי שסולקתי מפנימיית "גורש" (מתמטיקה – מי המציא את הזוועה הזאת?) ישבתי לו על הווריד, והודעתי לו שאת פרומושיקה אני רוצה לעזוב – העיירה הזאת קטנה על מידותיי.
"טוב, מֵיידָלֶה, אני נוסע לבוטושאני, נבקש רשות מאבא, ואקח אותך איתי."
"אפילו לא יסכים – אני עוזבת פה."
אבא הסכים. די בושות עשיתי לו בפרומושיקה – מוטב שהדוד יאכל את מה שהוא בישל.
הדוד שכר כרכרה, הסוס היה מהיר, ותוך כשעתיים היינו כבר בפרוור העיר.
"מה את רוצה לעשות, מיין קינד?"
"אני רוצה לכבוש את העולם, דוד אלברט."
"יפה יפה, גם אני בצעירותי חשבתי כך..."
"ותראה לאן הגעת."
"כן, מיין קינד, אבל אני ברחתי רחוק לאמריקה, אל מעבר לאוקיאנוס. לנסוע בכרכרה מפרומושיקה לבוטושאני זה לא קונץ גדול."
"מה אתה מייעץ, דוד?"
"נתחיל בקטן – מה דעתך לשמש מזכירה בבנק שלי?"
"כל כך בקטן, דוד?"
"תהיה לך משכורת, לא תהיי תלויה בכסף של אבא, זה לא עניין של מה בכך בשביל נערה בגילך."
הכרכרה נעצרה לפני מלון בֶּלְוֶדֶרֶה שבשדרות אמינסקו. זאת הפעם הראשונה שראיתי בית מלון מבפנים – הכול היה מדהים – הבל-בוי עם הכובע המצויץ שלקח מאיתנו את המזוודות, הקונסיירג' שנראה כמו גנרל במדים ובשרוכים המוזהבים, המדרגות המכוסות בשטיחים כהים, המראות הענקיות בלובי. בחדר שהדוד שכר (חדר אחד לשנינו) הייתה מיטה זוגית ועוד מיטה אחת ליחיד. באמצע התקרה הייתה נברשת ענקית, שבה זהרו באור יקרות חמש נורות חשמל. ליד חדר השינה היה חדר אמבטיה, ובו מים זורמים ומיני סבונים ותמרוקים. פערתי עיניים באי אמון – כך רגיל דוד אלברט לחיות – הדוד שברח כנער מפרומושיקה שבה שואבים מים מהבאר, התקרות נמוכות ומפויחות מאש התנור, והאור הקלוש מגיע מעששיות נפט?
"אל תספרי לאבא ששכרתי רק חדר אחד – זה לא מקמצנות – לא רציתי להיפרד ממך, לא רציתי שתהיי לבד."
"טוב עשית, ואל תדאג, אבא לא ישאל."
הוא התקלח, לבש פיז'מה, ונכנס למיטה עם קצת ניירות שרצה לקרוא לקראת הפגישה שלו למחרת בבנק. אני ניצלתי את האמבטיה עד תום, שכשכתי במים אולי חצי שעה והזלפתי על עצמי כל מיני בשמים. יצאתי מהאמבטיה, ונכנסתי ישר למיטה הזוגית, ונישקתי לדוד על לחיו:
"דוד אלברט, זה כמו חלום, כמו חלום!"
"טוב לי שאת שמחה, זיסקייט. תגידי לי, סילביניו, מה אומרים עליי בפרומושיקה?"
לא התכוננתי לשאלה כזאת.
"מה אומרים? אומרים שאתה עשיר כקורח, אבל..."
"אבל מה."
"אני לא יודעת אם כדאי..."
"מה זיסקייט, אל תחששי, ספרי לדוד שלך את כל האמת".
"אומרים עליך שאתה מבטיח לאחד, מראה לשני, ונותן לשלישי..."
הדוד פרץ בצחוק, ולא חדל עד כי עיניו מלאו דמעות. כשנרגע, הוא קם מהמיטה, ניגש יחף למקטורן שהיה תלוי בארון, והוציא מן הכיס קופסה קטנה.
"הנה, לא הבטחתי את זה לאיש, לא הראיתי את זה לאיש, ואני ישר נותן לך."
הוא פתח את הקופסה והוציא ממנה שרשרת זהב יפיפייה.
"לי?!"
הייתי המומה – מתנות כאלו נתן הדוד רק למי שהתחתנה.
"כן, מיידלה, זה שלך."
התנפלתי על הדוד בנשיקות, קודם בפנים, ואחר כך בצוואר ואחר כך בכל הגוף, ואז הרגשתי שהאיבר שלו מתקשה. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לאיש זקן שמתקרב לחמישים. לחיים בירשטיין זה קרה לא פעם כשהיינו יחד, וזה החמיא לי שהרי אני אינני יפה כמו אחותי, פרומה'לה, והנה בחורים מתגרים ממני ונמשכים אליי.
החזקתי לו ונישקתי גם שם, ואז זה קרה – אם אנסה לתאר – אחטא לאמת – אלה היו רגעים קסומים, שמעולם לא זכיתי כמותם בכל ימי חיי. הדוד היה אמן האהבה. הוא היה איש העולם הגדול, למד וידע איך מענגים אישה. הוא היה קוסם. בסתר ליבי ערגתי לרגע בו אהיה עם גבר במיטה ונפרוק את כל תשוקותינו, תיארתי לעצמי שזה יהיה רגע מדהים, אך לא תיארתי עד כמה.
כשנרגענו שנינו, רציתי לכרוע ברך לפניו ולנשק את כפות רגליו. הוא כרך את ידו החמה מאחורי עורפי, וליטף את שיערי הלח בידו השנייה.
"עכשיו, זיסקייט, אנחנו נישן."
חשבתי שלא אוכל להירדם אחרי החוויה המטלטלת הזאת, אבל רק עצמתי עיניים – שקעתי לשינה עמוקה.

כשהתעוררתי בבוקר, הדוד כבר לא היה בחדר. על השידה היה פתק: "זיסקייט, אני בבנק. אם יתחשק לך לעבוד – את מוזמנת, ואולי עדיף שתיקחי לעצמך יום חופשה – מגיע לך. ארוחת הבוקר מחכה לך למטה, אלברט."

עבדתי בבנק שנה ומחצה, עד אשר הבנק נסגר. הלווים לא החזירו את חובם – לא את הקרן ולא את הריבית. הדוד חכך בדעתו אם לתבוע אותם לדין, ולבסוף ויתר. הוא ידע שבמערכת משפט מושחתת כמו ברומניה בלי שוחד אין תוצאות, וגם אם התוצאות יהיו חיוביות, בוודאי יעברו שנים עד שיראה את כספו בחזרה. הוא העדיף לסגור את "בנק לחקלאי", ולחזור לפילדלפיה, שם הוא ניהל את עסקיו ביד רמה ובלי הפתעות לא נעימות.

במשך השנה הזאת נעתי כמו בתוך חלום. אם תשאל אותי מה עשיתי בבנק – לא אדע לפרט. פה ושם קרעי זיכרונות. ברוך השם שלא הייתי צריכה לנהל את חשבונות הבנק, כי הייתי מתמוטטת. הציון הכי גבוה במתמטיקה שקיבלתי בגימנסיה "גורש" היה 3 (מתוך 10). מה שאני כן זוכרת, ולעולם לא אשכח היו הלילות הסוערים במיטתו של הדוד. הוא היה אמן, יותר מזה – קוסם. והוא גם ידע להיזהר, לא כמו הבן של איסיצ'סקו שהכניס את בלה להיריון, וכל פרומושיקה ידעה שהיא נוסעת לבוטושאני כדי להפיל. לבחורה כזאת בעיירה שלנו לא היה שום סיכוי לשידוך סביר. היו מייעדים לה או אלמנים מטופלים בילדים, או בעלי מום.

לאחר כשבוע עברנו לגור באחת הדירות שהיו בבעלותו של הדוד ברחוב הארמנים. הדירה לא הייתה מפוארת כמו החדר במלון, אבל הדוד שכר משרתת שהיתה מגיעה פעמיים בשבוע כשאנחנו היינו בבנק, הייתה מנקה, מאווררת, ומשאירה על השידה פתק עם ציון מספר שעות שעבדה. לא ידעתי קודם, ובוודאי לא אדע כל חיי, אושר אדיר כפי שחוויתי בשנה וחצי בבוטושאני במחיצתו של הדוד.

לאחר שהבנק נסגר חזרתי לפרומושיקה. אבא עמד על כך שהגעתי לפרקי, ועליי להינשא.
משה גרנות

רוֹן גֵּרָא

דְּעִיכָה



וּמָה יְהֵא עַל עֵינַי הַדְּווּיוֹת?
נִגַּשׁ לַחַלּוֹן לְהַבִּיט
בְּמִסְפְּרֵי הַחֲנָיוֹת
שֶׁנִּמְחֲקוּ בִּמְכֻוָּן בַּלַּיְלָה.

גַּם כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
אֵינָהּ מְסַנְוֶרֶת עוֹד,
אֵינִי מַצְלִיחַ לִרְאוֹת.

הִנֵּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ
קוֹרֵא אֱלֵי
בְּמִסְפָּרִים קְדוּמִים,
בָּרוּחַ הַמְּלַבָּה
אֶת כְּאֵב הָעַיִן.

מֵעוֹלָם לֹא הֵשַׁבְתָּ לִי.
הוֹתַרְתָּ אוֹתִי לְהִתְבּוֹנֵן בָּעֲלָטָה,
בְּפַחַד.

פִּי הַבּוֹרֵר
נַעֲשֶׂה כְּבַד פֶּה.
בְּחַיֵּי הַצְּחִיחִים
הַמִּלִּים הוֹפְכוֹת
לְפִרְחֵי אֵפֶר,
וְהַגְּוָנִים דּוֹהִים.

הרצל חקק

מכתב גלוי לאומות העולָם – אל תעמדו על הַדם!

אנו בנים לאומה נרדפת. אין המדובר רק במאה שנות סכסוך. דורות על דורות אנו מבקשים את חֶלקת אלוהים הקטנה שלנו. מתחננים לחיות בשלוה במולדתנו. העולם למד להכיר בזכותנו, והבית קם. והנה גם לאחר שהקמנו מדינה כדי להיות ריבוניים על גורלנו – אין מניחים לנו.
המאבק מול 7 חזיתות מעיד על נחישותנו. זה אינו סיפור של כאן ועכשיו. בחבל ארץ זה בחר העולם הערבי לקדֵש מלחמת חורמה נגדנו. יציר התעמולה שלהם הוא 'עם פלשתיני' – אוסף שבטים שהם חלק מאוקיינוס אֵימים של מדינות שוחרות ג'יהאד. החמאס וכל שלוחות הטרור הפלשתיני הוכיחו בשבעה באוקטובר לאן פניהם נשואות. הדם לא יבש.
לאחר הטבח המצמרר הזדהה העולם איתנו – אבל ההצגה תמה מהר. אכן כן, אירופה המעונבת למדה במהרה להשלים עם הטבח. ציפינו ליד מושטת לטובה או לעזרה ממדינות של אומות תרבותיות. אבל לא. גם לאחר הפוגרום הזוועתי והטבח הנורא שביצעו במשפחותינו – הג'נטלמנים מן המערב מחלו לרוצחים.
נותרנו ללא הגנה מאומות המערב. שוב אנו בודדים בלב הסערה. הטבח הנורא והעצָמת האנטישמיות, הקריאות להכות בנו, הרוע חזר. דבר לא הפחית את השנאה לנו ולזכותנו להתקיים. תעמולה ארסית משחירה את פנינו.
לפניכם מכתב גלוי לכל אומות העולם העומדות על הדם, הרואות בהפקרת הקורבן – דרך לגיטימית של בני תרבות. בַּקרָב על התודעה – 'הטובים מאירופה' למדו לאמֵץ קריאות נקם של מרצחים. אירופה מכרה נשמתה לשטן, בגאווה הושיטה יד לבני עוולה. זו קריאתי אליהם, האם תישמע זעקתנו?

אני פונה אליכם מעומק האמת ומעומק ההיסטוריה
אני פונה אליכם מתוך עומק ההיסטוריה ומתוך מציאות של מאבק מתמשך על עצם זכותנו להתקיים. העם היהודי, שחווה מאות שנים של רדיפות, גירושים, גטאות והשמדה – עם עתיק שתרם יותר מכל עם אחר לעולם, במערכה על חייו, ואיזו בדידות. ישראל בודדה מול עולם של הפקרה.
דווקא מן העומק הנורא של ההיסטוריה הזו, קשה להבין כיצד גם היום, כאשר ישראל מגינה על אזרחיה מפני איומים ממשיים, העולם נאבק בה. האומה שלנו ניצבת לעיתים לבדה מול גל של האשמות, עיוותי מציאות והיפוך מוסרי. במקום הזדהות עם אומה שמבקשת לחיות בביטחה – אנו זוכים להצהרות של ראשי מדינה כמו מאקרון הצרפתי או סטארמר הבריטי – אנו קוראים בזעזוע את דבריהם וממש קופאים בתדהמה. אנו הקורבנות והם אבירי הצדק המערביים...לצד התוקפים אותנו.
שנתיים של מלחמה מול אויבים אכזריים – ואדוני המוסר נושאים קולם בקריאה למנוע מאיתנו חימושים, למנוע ממטוסינו לטוס מעל מדינותיהם כדי להקשות עלינו להכות בטרוריסטים. 'ויוה אספניה' שבה לשנת הגירוש 1492. ויוה אותנו הכזיבה. שוב רודפת את העם שלנו בטרם ביקשה סליחה.
המשפחה שלנו נפגעה מן הטבח של אוקטובר. המחותנים שלי זאב וזהבה הקר מקיבוץ בארי נרצחו – והבית שלהם נשרף. זאב וזהבה הקר הם ההורים של כלתנו מרים, בתם של הנרצחים. מרים והאחים שלה דביר וחגי הקר נותרו יתומים.
אנו קוראים למדינות העולם להתייצב לצד האומה של הנטבָּחים, ללַמד לֶקח את הטרוריסטים. אנו מצפים מכם להתייצב כתף אל כתף: לצד הצדק, לצד הזכות הבסיסית של עמֵנו לחיות בביטחון במולדתו. זו שעת מבחן, שבה נבחנת המחויבות לערכים המשותפים לכולנו, אכן כן, זו מלחמה קשה, ומלחמתנו צודקת. אל תשכחו. אנו ראשי החץ במאבק להצלתכם.

אלה השירים שכתבתי ופירסמתי – הבלדה על גורל העם היהודי, הכול שב אלינו.

הרצל חקק

החשבון עם כל האומות

הַסִּפּוּר שֶׁל שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר נִרְשַׁם בְּדִבְרֵי הַיָּמִים
כָּל פֶּרֶק מִן הַלֶּהָבוֹת כְּמוֹ נִכְתַּב מִתְּחִלָּה
כָּל מְרַצְּחֵי הַיּוֹם הַנּוֹרָא מֵאֹפֶל גָּלוּיוֹת הֵם קָמִים
כָּל פִּרְקֵי הַבָּלָדָה בַּמְּגִלָּה. צָרִים מֵהֲכִילָהּ.

קָמָה הָאֻמָּה לְהֵאָבֵק בַּסְּעָרָה וּבַסּוּפָה,
הַמֵּיתָרִים הֵשִׁיבוּ לְחַיִּים אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה,
תְּחִיָּה, מוֹלֶדֶת, תְּקוּפָה.
גַּיִס שָׁלֵם הוּא כִּנּוֹר, שִׁיר קָדוּם וּנְבוּאִי,
אֻגְדָּה תָּשׁוּב לְהַצִּיל, זֶה הַטּוּר הַשְּׁבִיעִי.

כָּל הַדּוֹרוֹת יַעְפִּילוּ לְכָאן, יַלְדֵי צִיּוֹן רוֹטְטִים.
בְּנַפְשָׁם הָעֶרְגָּה, זֶה נִצְרָב בְּקוֹרוֹת הָעִתִּים.
אוֹתָם שֶׁטָּבְחוּ וְהֶעֱלוּ בָּתִּים וַאֲנָשִׁים בָּאֵשׁ,
שָׁכְחוּ שֶׁבַּסֵּפֶר לוֹחֵשׁ 'אִישׁ יְהוּדִי בֶּן שֵׁשׁ',

הַיֶּלֶד אַבְרָם הַגִּבּוֹר שָׁב אֵלֵינוּ מִשָּׁם,
וְגַם הַגִּבּוֹרָה עַל הַחוֹף שֶׁחָזְרָה מִן הַיָּם.
מוּל הָאֻמּוֹת זֶה אוּלַי קְרָב בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
אֲבָל לְאַבְרָם וְלַיַּלְדָּה יֵשׁ סִכּוּי, הַצָּבָא הָעִבְרִי.

זו האמת שלנו והיא עולה מן השירים:
העם היהודי נושא זיכרון דורות של רדיפה – והוא קם מחדש. הבדידות שלנו, הַפקרתנו, קריאות השנאה בהפגנות ההמונים – כל אלה לא יְרַפּו את ידינו, אנו ספינה בלב ים סוער, ולא נירתע משום שרטון.

הרצל חקק

ספינה בלב ים – מול כל העולם

וְשׁוּב זוֹ אוֹתָהּ סְפִינָה בּוֹדְדָה
נֶאֱבֶקֶת בַּגַּלִּים לָגַעַת בָּאוֹר
וְעִמָּהּ אוֹתָהּ אֻמָּה יְחִידָה
שֶׁלֹּא נִרְתַּעַת מֵאֹפֶל וּמָצוֹר.

אוֹתוֹ יוֹם שֶׁל אוֹקְטוֹבֶּר, יוֹם שִׁבְעָה
שֶׁהִכָּה עַד מַשְׁבֵּר, וְאָבַלְנוּ שִׁבְעָה
שִׂמְחַת הַחַג שָׁתְתָה גַּם נִגְּרָה כַּיָּם,
הַאִם שׁוּב עַם עוֹלָם מוּל כָּל הָעוֹלָם.

הַשְּׁאֵלָה הַנִּצְחִית כְּצַעֲקָתָהּ רָאֲתָה קוֹלוֹת,
זֶה אוֹתוֹ קְרַב טְרָפַלְגָּר בִּשְׁחוֹר הַלֵּילוֹת.
וְהִיא לְשׁוֹן אֵשׁ, לֹא טָבְעָה בַּמְּצוּלוֹת.

אוֹתָהּ סְפִינָה רָצְתָה, גַּם כָּתְבָה אַגָּדָה,
כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתָהּ, הִיא שֶׁעָמְדָה,
שָׂרְתָה וַתּוּכָל וְעֵדָה, תִּקְוָתָהּ לֹא אָבְדָה.

שִׂמְחַת הַתּוֹרָה בַּדִּין, בְּדָמָהּ שְׁפוּכָה.
שָׂפָה שֶׁהַלֵּב הֵבִין, נַחְשׁוֹל הִצִּיל רוּחָהּ.
מִן הַסְּפִינָה נָצַץ חֹשֶׁן לְמִגְדַּלּוֹר הַהַצָּלָה,
לֹא שָׁכַחְנוּ שֶׁזֶּה הַבַּיִת, לֹא נָשׁוּב לַגּוֹלָה.

קַמְנוּ וּבָנוּ רוּחַ רֵעִים וּבְאֵרִי, נַחַל עֹז וְכַסּוּפִים,
נִשְׁבָּעִים לָאַחִים הָעֲטוּפִים, לְאוֹתָם הַחוֹפִים.
שְׂפַת לֹא יָדַעְנוּ נִשְׁמַע, לְתֵּבֵל מַכָּה נִצַּחַת.
אֵש מִשֶּׁכְּבָר עַד מָחָר, כִּי עָלָה הַשַּׁחַר.

האימא שלנו, האומה שלנו – קמה להצילנו

"וְשׁוּב זוֹ אוֹתָהּ סְפִינָה בּוֹדְדָה נֶאֱבֶקֶת בַּגַּלִּים".

האומה שלנו היא ספינה קטנה, יחידה, הנאבקת בים של איומים – אך ממשיכה לשוט, לא שוקעת, לא מוותרת.
הדמויות בשיר 'החשבון עם כל האומות' מספרות את דברי ימינו: "הילד אברם" ו"הילדה מן הים" מסמלות את התמימות, את התקווה ואת החיים, שהם לב חיינו, לב שאיפתנו לנצח למרות הכול.
העם היהודי אינו רק עם שזוכר. עמנו נלחם מלחמת אין ברירה והוא יודע מתי לשנס מותניים ולחרף את נפשו. הוכחנו שאנו עם אמיץ שנלחם, עם שקם להציל, להגן על קיומו. אנו פליטים ואנו נושאים עלינו מחויבות של הצלה והקמת חיים חדשים, זה ייעודנו.
נשבענו להיות אדונים לגורלנו. זו שבועת זיכרון ושבועת אחריות.
"וְאָנוּ בְּקוֹלָם שֶׁל הַמֵּתִים הַחַיִּים נְנַצֵּחַ, נִשָּׁבֵעַ."
אין זה מאבק רק על חיינו ועל ערכינו. ישראל היא מגדלור – לא רק לעצמה אלא לעולם כולו.
"מִן הַסְּפִינָה נָצַץ חֹשֶׁן לְמִגְדַּלוֹר הַהַצָּלָה."
"לֹא שָׁכַחְנוּ שֶׁזֶה הַבַּיִת, לֹא נָשׁוּב לַגּוֹלָה" – זו זעקה של דורות. המאבק על הארץ הוא קיומי – אין עוד לאן ללכת!
הדור הלוחם שלנו למד את ההיסטוריה, דור הניצחון שלנו העביר לכל העולם את המסר:
הפעם לא ייקחו מאיתנו את הזכות לעצמאות, לריבונות, למדינה משלנו. הדגל שלנו כחול לבן והאופק שלו מבקש חיים וטוב. בשום מקום לא ישוב הטלאי הצהוב.
עם ישראל חי!
הרצל חקק

אודי מנור

הקונספציה של 'הקונספציה'

או: מדוע אף מלחמה ממלחמות ישראל איננה 'סימטרית' ומה עלינו להסיק מכך – בעקבות קריאת 'מלחמת העמקים' לערן אלדר, בר-אילן 2022

א.

ספרו של ד"ר ערן אלדר הוא פרי מחקר מקיף ורציני, המשלב התבוננות מדינית רב-אזורית; צבאית-טקטית ואסטרטגית; ואזרחית-חברתית ותרבותית. הספר מביא פרק חשוב ולא מוכר של תולדות הישובים והמתיישבים מאילת ועד חניתה, דרך עין-יהב, בית שאן, ירדנה, כפר רופין, גשר, תל-קציר, טבריה, קרית שמונה, מטולה ואביבים, רשימה חלקית.

אם 'לחלק ציונים' – האזרחים עולים מספרו של אלדר כמצטיינים ביותר. גילוי החוסן החברתי שלהם מעורר השראה, בוודאי בימינו.

ואם האזרחים זוכים לתהילה, מערכת הבטחון וההנהגה מעט פחות. בעיקר מותח אלדר – כצפוי יש לומר – ביקורת על 'הקונספציה' ששימשה למערכת הבטחון, במרכזה הטענה הקלישאתית לפיה 'צה"ל נלחם את המלחמה הקודמת'.

אך ביקורת חמורה עוד יותר – לכאורה משכנעת עוד יותר – היא שההנהגה לא השכילה להבין כי מלחמת ההתשה בחזית הצפון-מזרחית, היא 'מלחמה לא סימטרית'.

ב.

לדעתי מדובר בביקורת לא הוגנת, לא כי הנפשות הפועלות יקרות ללובי או משהו דומה אחר, אלא כי עושה רושם שהביקורת הזו נשענת בעצמה על 'קונספציה', שכשם שהיא תובעת ממושאי הביקורת ביקורת עצמית על 'הקונספציה' שלהם, כך נכון למדוד את 'ביקורת הקונספציה' בביקורת שהיא מודדת בה את מושאיה.

מסובך? אולי. והרי חז"ל כבר הציעו לטול קורה ולהוציא קיסם, וגם אמרו על מי שאמרו: 'הפוסל במומו פוסל,' ולא, אין דין ראש ממשלה כדין היסטוריון, ולכן ברור שהאחריות הגדולה היא על בעל האחריות הגדולה. אבל אם הנושא הוא תפיסות עולם ולא חלוקת תפקידים, מותר, ראוי ואף חובה להעמיד כל רעיון במבחן הביקורת.

במילים אחרות: כשם שחובתו של ההיסטוריון להציג בשלילה את הרעיון ששימש את הנהגת המדינה בין 1967 ל-1970 לטובת התנהלותה הביטחונית-מדינית, כך חובתו של היסטוריון אחר (הח"מ במקרה הזה), להציג בשלילה את שלילת הרעיון ששימש את הנהגת המדינה בתקופה הנדונה.

ג.

כדי להבין במה מדובר יש לחזור לצד החזק מאוד של הספר: הממצא האמפירי. אלדר מחדש חידושים חשובים, או לפחות נותן להם פומבי, כמו למשל העובדה שממשלת לבנון היא זו שהקימה כבר בפברואר 1969 את 'רצועת הבטחון' בדרום המדינה, וכי לחוסיין נדרשו שנתיים ימים (ולא 'ספטמבר ורוד' אחד) כדי לעקור מן היסוד את אש"ף משטחו (וחוסיין עשה זאת ללא הפרעה של צדיקים מאף סוג, לא בניו יורק ולא בתל אביב, לא בהאג ולא בגבעת ר"ם).

אבל רוב ספרו עוסק באירועים הצבאיים – 5840 במיספר, כמעט 700 כנגד יישובים אזרחיים – שיצרו את הדרמה השכוחה יחסית, לה בחר לקרוא 'מלחמת העמקים', שכן כידוע הכינוי 'מלחמת ההתשה' שמור למלחמה שהתנהלה באזור תעלת סואץ.

אבל העניין הוא לא השמות והכינויים ועוצמת הזיכרון הגדולה יותר כאן והפחותה שם, אלא מהותה של המלחמה. ומה שעולה מספרו של אלדר כי את מהותה של האסטרטגיה הזו קבעה לא פחות מאשר הנהגת אש"ף. גם בחזית המזרחית וגם באזור התעלה. למה נועדה ההתשה?

ד.

על שאלה זו נתנו תשובה באותו הזמן מגבשי תורת הלחימה המדינית (כי אין לחימה שאינה מדינית ולכן, בין אם זה אש"ף, חמאס או חיזבאללה, לא מדובר בארגון טרור אלא בארגון מדיני). זהו אחד הניסוחים של הרעיון (הדגשים שלי):

"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני [...] ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המורלית הישראלית ברציפות [...]עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על ידי שיסופה [...] כאשר יוכח לאדם הישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק בטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים [...] יכה בישראל שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית [...]"

בזמן שאש"ף גררו, או ניסו לגרור את העולם הערבי כולו – כולל את נשיא מצרים – למימוש האסטרטגיה הזו, תוך שהם זוכים ל"חופש תמרון מדיני" (בזכות צרפתים וגרמנים ורומנים ומקסיקנים ומי לא), היו ישראלים שמימשו את חלקם בתוכנית: "כירסום המציאות המורלית," הפצה – בעברית, בהתנדבות, על בימות התיאטרון, בעיתונות ובאקדמיה ובספרות – של התובנה המופלאה, הציונית כל כך (לתפיסתם כמובן), שישראל יושבת "באזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים" וש"אין פתרון צבאי" ושלכן יש לבטל את מדינת הלאום היהודית ולהקים במקומה 'מדינת אזרחיה.'

מדובר על 1967-1970 אם זה לא ברור, ימי 'מלכת אמבטיה' ו'מכתב השמיניסטים' והמניפולציות המכוערות של נחום גולדמן. רשימה חלקית. כל דמיון בין התקופה ההיא לתקופתנו על אחריות הקורא בלבד כמובן.

ה.

אלדר – וכאן נכנסת הקונספציה שלו על הקונספציה – מציג בביקורתיות לא מוסתרת את האופן בו תפסה הנהגת המדינה את המלחמה הזו. לדעת הממשלה – ולמרבה הפלא רוב העיתונאים של אז תמכו בדעתה זו – החיים בישראל נמשכו כסדרם, כולל ביישובי העימות, וישראל המשיכה להתחזק, זאת למרות אלפי פיגועים בשלוש השנים הנדונות (כאמור, 5840!) שגבו 141 הרוגים ומעל ל-800 פצועים, ולצידם נזק כלכלי, חברתי ונפשי עצום.

במולים אחרות, 'עם ישראל חי' בזמן שאלפי רוצחים נהרגו, עשרות אלפי ירדנים נאלצו מדי פעם לעזוב את יישוביהם, ובהמשך הדרך ערפאת נזרק מהגדה המזרחית של הירדן. ומה היו הישגי אלו שניסו לגרור את העולם הערבי כולו למלחמת חיסול של 'הישות הציונית' בשם 'שחרור פלסטין'? הם חוללו נזקים, וכוחם המדיני הסתכם בכזבים שהפיצו, אבל הם לא זכו להעביר לרשותם 'אף לא שעל אחד' מאדמות 'פלסטין'.

אלא שלדעת אלדר העמדה הזו שהציגה ההנהגה הישראלית באותם ימים, היא ביטוי לכישלון מדיני ישראלי, פרי קונספציה בליבה אי-ההבנה שאין יותר 'מלחמות קונוונציונליות' וכי אנו חיים בעידן של 'מלחמה א-סימטרית' הנמדדות בעיקר בשדה התודעה.

ו.

האמנם? האמנם 'הכול בראש'? האמנם מה שחשוב הוא 'לא מה עושים היהודים אלא מה חושבים (הגרועים שב)גויים'? ההיסטוריה כפי שהיא מלמדת את ההפך הגמור. מנקודת מבטה של ההיסטוריה כפי שהיא, עמדת הנהגת המדינה בימים ההם היא לא פחות מאשר האמת לאמיתה.

שהרי 'מלחמת העמקים' איננה אלא המשך מלחמת ההתשה שניסו לכפות ערבים על המפעל הציוני מראשיתו, מלחמת התשה הממשיכה להתקיים ממש ברגעים אלו. אבל במרוצת כמעט 150 שנה של מלחמת התשה ערבית נגד המפעל הציוני, הוא הלך והתפתח מ-234 אלף יהודים שחיו בארץ ב-1878 באפס יישובים עבריים, לכדי כ-8.5 מיליון יהודים החיים היום בכ-1200 יישובים עבריים.

בזמן 'מלחמת העמקים' ישבו כאן 2.5 מיליון אזרחים. אלדר מצטט מפי העיתונאי פול ג'ונסון (לימים הסופר הידוע) שכתב ב-1969 כי ישראל היא מעצמה אזורית. אז מה נגיד עכשיו? אולי נוציא את חנוך לוין מהקבר כדי שיסדר לנו את הראש עם החייל הלבן המכה ללא הגיון פשר ותכלית את החייל השחור ולהפך?

כי תודעת הכישלון התבוסתנית הפסיבדו-מוסרית שהציג לוין ושנמשכת ממש ברגעים אלו, היא היא התנאי להצלחה הערבית המקווה: בפועל, כבר 150 שנה, היהודים בונים ובונים ובונים ומתחזקים, ואילו הערבים מנסים לשבש את מפעל הבנייה, להתיש את בוניו ולקוות שיהרס מבפנים. מסתבר שגם הצלחת הרס המפעל הציוני תלוי בציונים, או לפחות בישראלים ממוצא יהודי.

ז.

עניין אחרון הדורש ריענון של אנטי-קונספציה: המוסכמה לפיה אש"ף ודומיו הם 'ארגוני טרור' "לא-מדינתיים" ושלכן המלחמה נגדם היא 'מלחמה א-סימטרית'.

מבחינה טקטית הטיעון הזה נכון כשלעצמו: אין דומה מלחמה בשטח בנוי בכראמה, בינת ג'בייל או עזה, למלחמה במרחבים הפתוחים יותר או פחות בסיני או בגולן. אבל מכל בחינה אחרת מדובר בטיעון טיפשי, מזיק ולכן – כל עוד תפס אחיזה כ'קונספציה' שאין להרהר אחריה – מסוכן. אש"ף, לפניו הפידאיון, ואחריו חמאס חיזבאללה החות'ים וכן הלאה, הם כולם 100 אחוז 'מדינתיים'. לא במובן שיש או אין להם שגרירות בבלגיה או נבחרת כדורגל ומטבע, אלא במובן המהותי: כי ללא תשתית מדינתית הם לא יכולים להתקיים כלל.

ופה קבור הכלב: את השירותים המדינתיים הם מקבלים ממדינות במובן הרווח, אלו שאכן מתאפיינות אפילו בנבחרת לאולימפיאדה. ומדוע? כי כדי לגלגל את הכספים שלהם הארגונים הללו זקוקים לבנקים ואין בנקים בלי מדינה. וכי כדי להחזיק ביד את הנשק שלהם הם חייבים מדינה שתייצר נשק, כי נשק מייצרים במדינה ורק מדינות מוכרות כלי נשק. וכי כדי להפיץ את השקרים והכזבים, הם נזקקו בעבר למערכות עיתונים, והיום לשרתי אינטרנט, ואין מערכות עיתונים או שרתים באוויר, אלא תמיד ובאופן מוחלט רק ואך ורק בשטחה של מדינה. כי כך פועלת המציאות המודרנית, מתקיים בה הפסוק: 'לית אתר פנוי מיניה.'

והרי מדובר לא בדעה אלא במציאות. זו בדיוק המציאות אותה הציגו ממשלות ישראל בימים ההם (ובזמן הזה): תעמולה, שקרים, כזבים, סיסמאות והצהרות הן לכל היותר חלק מהמציאות, הן לא המציאות.

ח.

ומה שנכון לגבי הפער בין המציאות המתחזקת של ישראל (ב-1968 או ב-2026) לבין הדיבורים עליה (בין אם בערבית בעיתוני אש"ף וקטאר ובין אם בעברית בעיתון המהולל לאנשים חושבים ובין אם בעברית[?] בביטאון האנטישמי בניו יורק), נכון (באופן שונה ורלוונטי) לפער בין המציאות העולה (או האמורה לעלות) מהעיון ההיסטורי, לבין הנטייה לרתום אותה לצורך קלישאת 'קונספציה'.

המלחמה באויבינו היא פשוט מלחמה. 'סימטרית' היא לא היתה אף פעם. עמד על כך למשל יגאל אלון בספרו 'מסך של חול' (1959) ועמדו על כך קודמיו. עכשיו הגיע תורנו. כשנבין מה האסטרטגיה של ההתשה, ובעיקר נבין שיסוד מרכזי בה הוא יצירת תודעה כוזבת, נוכל ליישם את מה שנדרש מאופייה המסוים של מלחמה כזו או אחרת, כל חזית עם הכלים הדרושים לה: קינטיים, משפטיים, כלכליים, מדיניים, מוסריים.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

אהוד: לא הבנתי.

נעמן כהן

נאום משה דיין היום

תעמולת הבחירות של נועם משה פפרמן-תיבון
נעם משה פפרמן-תיבון אלוף במילואים בצה"ל, מראשי התנועה הפרוטסטנטים שהצטרף למפלגת "יש עתיד" של יאיר למפל-לפיד (מעניין אם יהיה גם מועמד המפלגה לכנסת הבאה) מעלה את נאומו המפורסם של משה דיין בנח"ל עוז ב- 1956 כתעמולה פוליטית:
"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?"
היום לפני שבעים שנה, ב-30 באפריל, 1956, הקריא הרמטכ"ל משה דיין את המילים הללו בנאום ההספד לרועי רוטברג ז"ל, בבית הקברות של קיבוץ נחל עוז. נאום שהפך לטקסט מכונן במדינת ישראל הצעירה, ואפשר דרכו ללמוד הרבה דברים גם על ישראל של 2026, שבעה עשורים מאוחר יותר.
זו הייתה ההלווייה הראשונה בקיבוץ שהוקם רק שנתיים וחצי קודם לכן. רועי רוטברג, בן 21 במותו, היה אחראי הביטחון של הקיבוץ, נשוי ואב לילד, חבר בגרעין הצעירים שהקימו את הקיבוץ הקרוב ביותר לעזה, 800 מטר מגדר הגבול.
יום לפני מותו, אמורות היו להתקיים בקיבוץ ארבע חתונות, אליהן הוזמנו מאות אורחים מרחבי הארץ. הרמטכ"ל דיין, שהיה שותף להחלטה על הקמת נחל עוז, קיבל הזמנה, והודיע שבכוונתו להגיע. ההתרגשות לקראת האירוע היתה בשיאה.
אבל בשעות הבוקר של ה-29 באפריל, בזמן שנערכו בקיבוץ הכנות אחרונות לחתונה המרובעת, רועי רוטברג יצא עם הסוסה שלו לסיור בשדות הקיבוץ, ונקלע למארב של חיילים מצריים. הוא נורה למוות, גופתו נחטפה לרצועת עזה, והסוסה חזרה בלעדיו.
האורחים התחילו להגיע, ובהם גם הרמטכ"ל דיין, אבל מהר מאד התברר שבמקום חתונה, הקיבוץ הצעיר צריך להיערך לאירוע אחר לגמרי. בשעות אחר-הצהריים הוחזרה לישראל גופתו של רועי בסיוע האו"ם, והאורחים נשלחו חזרה לבתיהם. דיין אסף אליו את הזוגות שאמורים היו להתחתן, והודיע להם: מסיבה אין, אבל חופה לא מבטלים. הוא הורה להם לגשת לרב ביישוב סמוך כפי שתוכנן מראש, והבטיח לחזור למחרת להלוויה.
בקיבוץ נחל עוז לא היה בית קברות ב-1956. את הקבר הראשון, קברו של רועי, חפרו על גבעה יפה ממזרח לקיבוץ, ממנה אפשר להשקיף על העיר עזה ובימים נדירים אפילו לראות קו דק של ים. מאות אנשים הגיעו ב-30 באפריל, 1956, לגבעה העדינה הזו כדי לחלוק כבוד אחרון לרכז הביטחון של נחל עוז, וגם דיין התייצב, עם נאום קצר אותו שלף מכיס החולצה.
מורה בבית-ספר תיכון בישראל שהיה מנסה היום להקריא את הנאום הזה בשלמותו בכיתה, היה מסתבך עם משרד החינוך של יואב קיש. כבר בפסקה הראשונה של הנאום, דיין עובר על "חוק הנכבה" של מירי רגב, ומכיר באסון ובכאב של הפלסטינים בעזה, אלה שאיבדו את הבתים והאדמות שלהם ב-1948 והפכו לפליטים.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ומול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם."
גם את המשך הנאום מעניין לקרוא בישראל של 2026, מדינה בה המילה 'אחריות' התרוקנה מתוכן, ואף-אחד לא אחראי על כישלון עצום שבגללו נהרגו ונרצחו 1200 איש ביום אחד. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי," אמר אז דיין. "איך עצמנו את עינינו, מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?" קשה לחשוב על דוגמא בוטה יותר לעצימת עיניים מאשר "חמאס מורתע," "יש לנו אינטרס לשמור את חמאס בשלטון," "חמאס לא מעוניין בעימות בעת הזו" ושאר הדיקלומים ששמענו כל השנים. אבל אין במערכת השלטונית דיין שיבוא וישאל, איך עצמנו את עינינו.
המסקנה העיקרית של הנאום היתה קשה וקודרת. "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים... זו גזרת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו."
הקיבוצניקים הצעירים שעמדו סביב הקבר, חלקם עדיין איתנו היום ועדיין צעירים ברוחם, לא אהבו את המסר הפסימי עד אימה של דיין. רבים מהם האמינו, ועדיין מאמינים, שיכולים להיות פה חיים אחרים, טובים יותר, גם אם לא מחר בבוקר. הנאום הפך למיתולוגיה ציונית, אבל דווקא "קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז ונושאת את שערי עזה הכבדים," כפי שתיאר אותם דיין, היו בין המבקרים החריפים ביותר שלו.
בישראל של 2026, הוויכוח שהתקיים אז בין דיין לבין חברי הקיבוץ הצעירים, כבר כמעט לא מתקיים. רוב הישראלים מזדהים לגמרי עם המסר של דיין, שנכתב היום לפני 70 שנה, אבל כאילו נכתב היום בבוקר. לדעתי, זה ישתנה בשנים הקרובות, כמו שדיין עצמו השתנה עם השנים והיה שותף להסכם השלום עם מצרים בתור שר החוץ של ממשלת בגין. גם הוא למד בסוף להכיר במגבלות הכוח, ובצורך להשלים את הפעולה הצבאית בפעולה מדינית.
לסיום, חשוב לציין שרועי רוטברג היה רכז הביטחון הראשון של נחל עוז שנפל בהגנה על הקיבוץ, אבל לא האחרון. בשבעה באוקטובר, 2023, נפל בקרב אילן פיורנטינו, שכן וחבר אהוב, רבש"צ מוערך ואבא מדהים לשלוש בנות. לפני שבועיים הוא הועבר לקבורה בנחל עוז (אחרי ה-7.10 לא ניתן היה לקבור ביישובי הגבול, והרבה משפחות מעבירות רק בחודשים האחרונים את אהוביהן לבתי הקברות של היישובים). המילים של דיין חשובות גם היום: "מעצמנו נבקש את דמו," ומזכירות לנו להתעקש על ערך האחריות, שאילן ייצג במעשיו באותו בוקר, והרבה אנשים אחרים מנסים למרבה הצער לטשטש ולמחוק.
https://x.com/amirtibon/status/2049693987540210173
אז בניגוד לתעמולה הפוליטית של נועם משה פפרמן-תיבון, רוב הישראלים אינם מזדהים עם המסר של משה דיין, מסר שעליו כתב פרופסור אהוד מנור ש"הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האויב, והוא מצדיק את האויגב". ("חדשות בן עזר", 2023).
בתגובה כתבתי שמשה דיין בנאומו התעלם לחלוטין מהמושג לאומיות פלסטינית, ובייחוד מהגזענות האיסלמו נאצית-ג'יהאדיסטית של הפלסטינים.
הנה המאמר בשלמותו.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/2024/10
ועכשיו נשאר לנו רק לראות אם נעם משה פפרמן-תיבוון ייבחר לכנסת הבאה, ואם יציג בה את המסר של נפתלי בנט, או את המסר של יאיר למפל-לפיד?

כסף – משיעור מולדת לבריז'יט בארדו
עלי מר-מוהר, יליד תל אביב, 1948 בנם של עדינה והפזמונאי יחיאל מר-מוהר שעלה מברלין ("מול הר סיני", "רוח סתיו", "הורה היאחזות") בוגר "א"ד גורדון" ו"תיכון חדש" חניך המחנות העולים אוהד הפועל תל אביב חייל בגדוד 50, נח"ל מוצנח השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, סמל העבריות החדשה.
בראיון עימו, ("והנה הקימונו גם עיר", "הארץ" 22.9.06).
https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-21/ty-article/0000017f-e6e6-da9b-a1ff-eeef508d0000
הוא קונן על התדרדרות העברית: "גמרנו עם העברית התקנית הנפלאה שהיתה פעם," הוא אומר, "את המחיר אנחנו משלמים היום בעברית מזעזעת."
הסמל המובהק של התדרדרות העברית והעבריות מוזכר בראיון רק במרומז. בתו שרון, שקיבלה לדבריה חינוך מאביה לאהבת צרפת, ירדה מיד עם התבגרותה לצרפת ונישאה לצרפתי. נכדו של מוהר, מחבר השיר האלמותי "שיעור מולדת", איננו יותר ישראלי-עברי. נכדו של מוהר הוא צרפתי שאינו נושא עוד שם עברי. הנכד קרוי על שמו של קדוש נוצרי, אחד מהאפוסטולים – תומא, שם צרפתי שכיח. מה זה אומר על העבריות ועל החברה הישראלית?
והנה בתו של עלי מר-מוהר, הצרפתיה מאדאם שרון מוהר דורשת 200 אלף ש' פיצוי על שינוי מילות השיר בטקס פרס ישראל.
מאדאם שרון מוהר טוענת כי החלפת השורה "כמו בריז'יט בארדו" ב"כמו העם הזה" במהלך ביצועו של עקיבא פגעה בשלמות היצירה, בשמו ובמורשתו של אביה. במכתב שנשלח למשרד החינוך ולזמר, היא דורשת פיצוי כספי והתנצלות – ומבהירה כי אם דרישותיה לא ייענו, תפנה לבית המשפט.
כזכור, הזמר עקיבא עלה לבמה בטקס הפרסים ביום העצמאות כשביצע את "שיר נבואי קוסמי עליז", ושינה את מילות השיר כך שבמקום "כמו בריז'יט בארדו" שנכתב במקור – הוא שר "כמו העם הזה".
במכתב, שנשלח למשרד החינוך ולזמר עקיבא, נכתב כי היא רואה את שינוי המילים "בחומרה רבה" ובהתנהגות "מפרה והמעוולת, בפרט עת היא מבוצעת על ידי המדינה כחלק מטקס ממלכתי משמעותי וחשוב, ואין בכוונתן להשלים עם ההפרות הבוטות." עוד נטען במכתב מטעם בתו של מוהר וצאן ברזל מוזיקה בע"מ כי מדובר גם ב"פגיעה בשמו, בכבודו ובמורשתו של היוצר, עלי מוהר ז"ל." כלומר המורשת של עלי מר-מוהר אינו שיר מולדת ...
במכתב הוסיפו כי "שינוי מילות היצירה בכלל, והשינוי שבוצע במילות היצירה כאמור לעיל בפרט, הוא פגיעה בשלמות היצירה (כפי שהיוצר התכוון אליה) תוך פגיעה מכוונת, ברורה ובוטה בשמו, כבודו ומורשתו של עלי מוהר ז"ל ומהווה, בין היתר, הפרה של הזכות המוסרית ביצירה. האמור מקבל משנה תוקף, עת יצירתו של עלי מוהר ז"ל התאפיינה בראייה רגישה, רומנטית ואנושית, הוא שיתף פעולה עם זמרות רבות (לרבות וכדוגמת נורית גלרון, מזי כהן) עבורן כתב טקסטים אישיים ועמוקים, והיה ידוע ככותב שירים על יחסים בין בני אדם, אהבה ורגש תוך שבשיריו (ולדוגמה, 'נגיעה אחת רכה', 'אהובתי היחידה') נשים מוצגות כדמויות חזקות ואהובות. עלי מוהר ז"ל אף כתב את מילות היצירה 'כבודה של אישה' (ללחן וביצוע של יוני רכטר, שפורסמה באלבום 'בגובה העיניים' בשנת 1986)."
(שרון מוהר דורשת, בטרם פנייה לבית המשפט, "לחדול לאלתר מהפרת הזכויות ומכל שימוש בה", לפצות אותה ב-200 אלף שקלים פלוס הוצאות משפט, והתנצלות.)
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bkxzjv1cwe?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic&tbref=hp#google_vignette
הבנתם? הפטריוטית הצרפתייה מאדאם שרון מוהר, נאבקת על כבודה של בריז'יט בארדו. לדידה המורשת התרבותית של אביה היא האהבה לצרפת ולבריז'יט בארדו שבגינה היא הרי ירדה מהארץ לצרפת. מעניין אם היא גם תבקש לשנות את מילות השיר "שיר מולדת" למילים פטריוטיות צרפתיות. למשל " קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה..."

מיכאל גיצין מנהל הקרן לישראל חדשה:
אין די בניצחון בקלפי. על ראש הממשלה הבא להתחייב לסלק את אנשי נתניהו, נקים "דמוקרטיה עממית"
מיכאל גיצין מנהל "הקרן לישראל חדשה" משרטט את ישראל החדשה שאליה הוא חותר:
"ראש הממשלה הבא בנט יהיה חייב להדיח את המינויים של נתניהו בשירות הציבורי ולהציב שומרי סף אמיתיים. הוא יצטרך לסלק את כל הקצינים הבכירים במשטרה, שנהפכו לעושי דברו של בן גביר. יהיה עליו לפטר את דוד זיני מראשות שב"כ, ולהעמיד בראש הארגון אדם שיהיה מחויב להגנה על המשטר הדמוקרטי בישראל ולעצירת הטרור הלאומני היהודי.
"ראש הממשלה הבא יהיה חייב לסגור את ערוצי התעמולה, שקמו בחטא ומתקיימים בזכות הטבות מהשלטון ורגולציה מקילה, ולהבטיח את קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית. הוא יצטרך לשקם את משרד החוץ, לסגור את שלל גופי ההסברה שהסבו רק נזק לישראל וליהודי העולם ולפטר את כל מי שהתרועעו עם פשיסטים וניאו־נאצים ותרמו בכך גם לדרדור מעמדה של ישראל וגם לעליית האנטישמיות. הוא גם יצטרך לבטל את החוקים עוקפי בג"ץ שחוקקו, ולהבטיח רוב ליברלי ודמוקרטי בוועדה למינוי שופטים. אבל לפני הכול, ראש הממשלה הבא חייב לחוקק את חוק הנאשם, ולהביא את עידן נתניהו אל סופו.
"יותר מכל, צריך להתנתק מרגשי הנחיתות ומהטיעונים המגוחכים כאילו מדובר בצעדים 'אנטי־דמוקרטיים', ולהפסיק להתחנף לפופוליסטים ולבריונים שתומכים בהם. גם הציבור בישראל משווע למנהיגות אמיצה, שמוכנה להיאבק על העתיד. אחרת כל ניצחון יהיה זמני, והמחלה תחזור, גרועה הרבה יותר.
(מיקי גיצין, "אין די בניצחון בקלפי. על ראש הממשלה הבא להתחייב לסלק את אנשי נתניהו", "אל-ארצ'", 30.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-30/ty-article-opinion/.premium/0000019d-deb7-d153-a3df-ffbfc39a0000
הבנתם? לפי מר גיצין ישראל החדשה בניגוד לישראל הישנה צריכה להיות דמוקרטיה. אבל איזו דמוקרטיה? "דמוקרטיה עממית".
המצאת המושג "דמוקרטיה עממית" ככינוי לדיקטטורה סובייטית טוטליטרית היה גאוני. שימוש טאוטולוגי בשני מושגים. דמוס עם ביוונית, פופולוס עם בלטינית. מי שולט? העם (הדמוס) במי הוא שולט? בעם (פופולוס). האם שולט בעם. זו אם כן הדמוקרטיה שמציג מר גיצין לישראל החדשה.

אחד במאי 2026 בנצרת
בתהלוכת 1 במאי בנצרת השנה הונפו שלטים: "לא נוותר על זכות השיבה." לא עַוְדַה עַן חַק אלעַוְדַה – מילולית: אין חזרה מזכות השיבה.
זו לא סתם סיסמה. זו דרישה ברורה להכניס מיליוני פליטים וצאצאיהם לתוך ישראל.
המשמעות איננה עוד ויכוח על גבולות 67׳ אלא שינוי דמוגרפי עמוק, עד אובדן הרוב היהודי. כלומר זה לא מאבק על קו גבול אלא על עצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
כשבמרכז נצרת מניפים שלטים נגד עצם קיומנו, הגיע הזמן להפסיק להסתכל על הגבולות בחוץ, ולהתחיל להקשיב למה שנאמר לנו כאן, בפנים – בלי פילטרים ובלי תירוצים. כי לפעמים הכתובת על השלט - היא פשוט הכתובת על הקיר.
https://rotter.net/forum/scoops1/947448.shtml
עוד בשנות השישים של המאה הקודמת היו בני חברת הילדים בגבת נוסעים להפגנת אחד במאי בנצרת.
עשרים שנה קודם באחד במאי 1941 נערך מפקד ה"אחד במאי" של כל גוש נהלל ליד שריד. על הכביש נתקבלו מחנות הבאים על ידי אנשי המקום. בתהלוכה ארוכה כולם נכנסו לחורשת האורן ע"ש מאסאריק. במפקד השתתפו חברים מכפר החורש, כפר יהושע, כפר ברוך, גבת ונהלל. השתתפו גם ערבים מאל-מוג'ידיל (היום מגדל העמק) ואחד מהם ענה לדברי הברכה של הנואמים היהודיים, שתורגמו לערבית. מקהלות רמת דוד וגבת שרו. היתה תכנית אמנותית ונעשו תרגילי ספורט. המפגינים שרו שיר עממי פולני:
עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ
קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.
עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ
קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.

דֶּגֶל אָדֹם אָדֹם
נִשָּׂא בַּמָּרוֹם מָרוֹם
‏כִּי בָּא הַיּוֹם לדֶּגֶל הָאָדֹם.
כִּי בָּא הַיּוֹם לַדֶּגֶל הָאָדֹם.
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=184
ובנוסף שרו עוד שיר פועלים פולני של ואצלב סווייציצקי:
סַעַר הָרֶשַׁע יֵילִיל עַל רָאשֵׁינוּ / כֹּחַ הָאֹפֶל – יִשְׁחַק כַּבַּרְזֶל / קְרָב אַחֲרוֹן נֶאֱסֹר עַל אוֹיְבֵינוּ / עוֹד גּוֹרָלֵנוּ יְכַס עֲרָפֶל.
הָנִיפוּ דִּגְלֵנוּ, דִּגְלֵנוּ הָנִיפוּ / אַל חִיל אַל מֹרֶךְ, / אַחִים נִתְעוֹדֵד. / תֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ, / יִישַׁר מִפְעָלֵנוּ / הָלְאָה קָדִימָה – הָעָם הָעוֹבֵד.
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=86
היום בנצרת בהנהגת מנהיגם "הקומוניסט" האחמדי איימן עאדל עודה המפגינים לא הפגינו למען הפועלים, אלא למען זכות השיבה.
נאחל להם חג האחד במאי שמח, והצלחה בשיבה למולדת – ערב, שעל שמה הם קרויים "ערבים" שאת שפתה "ערבית" הם מדברים, ואליה הם מפנים תפילתם חמש פעמים ביום.
למרבה הצער מנהיגם האחמדי "הכופר" – איימן עאדל עודה, לא יורשה לשוב למולדתו כי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים קיומם של האחמדים אינו לגיטימי.

חנין מג'אדלה – במה עוזרת לכם העליונות הצבאית?
כתבת "הארץ" הערבית-מוסלמית חנין מג'אדלה כותבת: "העליונות הצבאית חקוקה בקוד הקיומי של הישראלים. לאחר 7 באוקטובר התפישה הזאת התחזקה עוד יותר, עצם העלאת האפשרות שבמזרח התיכון ישרור מצב של איזון צבאי, כלומר שישראל תשלים עם קיומו של כוח אזורי המסוגל להציב לה ולכוחה גבולות, מעוררת חרדה עמוקה, לא רק בימין אלא גם בקרב ליברלים ושמאלנים.
"העליונות הצבאית לא הוכיחה את עצמה. להיפך, עזה הוכיחה בבהירות מה העליונות הצבאית הזאת עושה כשלוקחים אותה לקצה. ישראל הפעילה כוח חסר תקדים ברצועה ועדיין במה זה בדיוק עזר? 'הבעיה העזתית' נותרה כשהיתה.
"לא רק בעזה העליונות הצבאית הישראלית לא הובילה לשום מקום. למעשה, בלעדיה לא ניתן היה 'לנהל את הסכסוך' ודווקא משום כך היא גם איפשרה את עצם שימורו. היא היתה נוחה כי ישראל לא סבלה מהכיבוש. לפחות לא מספיק בשביל לרצות להביא לסיומו. למרות הג'נוסייד בעזה, למרות השטחת דרום לבנון, הישראלים לא מרגישים שניצחו או הכריעו בשום חזית.
"ישראל נעולה וכלואה בתוך העליונות הצבאית שלה. מכיוון שהיא לא משלמת מחירים על הפשעים שלה, היא אינה חותרת לשינוי מן היסוד של המצב. כל עוד אין מחיר כבד באמת על הבחירה בכוח, ישראל תוסיף להעדיף כוח שוב ושוב, כי הוא מאפשר למדינה להימנע מהכרעות פוליטיות קשות, וגם כי כל בחירה אחרת דורשת כלים כמו הידברות, משא ומתן, פשרות, ויתורים — מילים שנעלמו מהשיח הישראלי ומהפוליטיקה הישראלית, גם באגף השמאלי שלה."
(חנין מג'אדלה, במהדורת הדפוס: "במה עוזרת לכם העליונות הצבאית?" בדיגיטל: "ישראל נאחזת בעליונות הצבאית. אבל איזון צבאי עשוי לשבור את מעגל הסכסוך?", "אל-ארצ'", 5.5.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-05-05/ty-article-opinion/.premium/0000019d-f3cd-d369-a19d-f3efec760000
הבנתם? מכיוון שאני מאוד מעריך את חנין מג'אדלה הכתבת הערביה-מוסלמית של "הארץ" על יושרה הנדיר בעיתון. על כך שתמיד היא מדגישה שהבעייה עם ישראל אינה בעיית "הכיבוש" של 1967, אלא בעיית "הכיבוש" של 1948, כלומר עצם קיום המדינה היהודית, אענה לה בקצרה על שאלתה: "במה עוזרת לכם העליונות הצבאית?"
התשובה פשוטה. העליונות הצבאית מאפשרת לנו פשוט לחיות. לא להישחט ע"י הערבים כפי שראינו בבירור ב-7 לאוקטובר כשהיתה לנו נחיתות צבאית זמנית.
הרי לא רק מג'אדלה אומרת את האמת. למרבה הצער בניגוד לנאצים שהסתירו את תוכניתם להשמדת היהודים הערבים אומרים בריש גלי ובגאווה שלפי דברי נביאם מוחמד יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה (מובא באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן):
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ולמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי (ודאי שלא חנין מג'אדלה) שיראה בדברי מוחמד אלו גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. לכן ללא עליונות צבאית אין לנו חיים.

בזכות ערוץ 14
מה יהיה על מדעי הרוח?
האם בוטל ביטול לימודי ההיסטריה ישראלית?
כזכור במכינה האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה החליטו בלחץ הסטודנטים הערבים לבטל את לימודי ההיסטוריה הישראלית. כשהמרצים קיבלו הוראה מההנהלה דרך מרכז המקצוע ד"ר אלון קול שמשנת הלימודים הבאה עליהם ללמד במקום את המקצוע "מדעי הרוח" – היסטוריה (היסטוריה כללית והיסטוריה ישראלית) את המקצוע "ממשל ופוליטיקה". (אין לי מושג מה זה?)
פירסמתי כאן את כל ההתכתבויות שלי עם נשיא האוניברסיטה פרופסור גור בלינדמן-אלרואי, ואת התשובה הלא ברורה שקיבלתי. (לא ממנו, אלא מלשכתו...)
לצערי הרב פרופסור בלינדמן-אלראי כשמו הוא עיוור, ואינו רואה את הסכנה שבמהלך.
לצערי מכל כלי התקשורת בארץ הנושא החמור הזה של שינוי תוכנית לימודים בלחץ סטודנטים ערבים עניין רק את ערוץ 14.
הנה ראו הכתבה שעשו. לצערי היא שודרה עם הטעות של הכתבת. מדובר על "היסטוריה ישראלית" של עם ישראל, ולא של ארץ ישראל:
https://www.youtube.com/watch?v=ROGSe-6NX8Y
https://www.c14.co.il/article/1544636
גם בתגובה לכתבה תשובת אוניברסיטת חיפה אינה ברורה. הם כותבים: "לא מיני ולא מקצתי. מדובר במהלך לגיוון תוכנית הלימודים במכינה, ריענונה וטיובה תוך שמירה על התוכן והאטרקטיביות שלה, ולא בביטול של תחום לימוד כזה או אחר. אוניברסיטת חיפה היתה ותמשיך להיות מוסד אקדמי מוביל בתחומי ההיסטוריה היהודית, לימודי הציונות ומדינת ישראל." כלומר, האוניברסיטה לא התחייבה לבטל את הביטול, אלא רק ל"רענן ולטייב..."
אעדכן בהמשך אם אכן יבוטל הביטול.
ובימים אלו כאשר "הדמוקרט" יאיר גולדנר-גולן, ותומכיו דורשים לעשות צנזורה על התקשורת בישראל ברוח ה"דמוקרטיה העממית" ולסגור את ערוץ 14 ראוי לזכור את הצורך במגוון דעות.

ומה יהיה על מדעי הרוח?
תוכנית הלימודים במקצוע "מדעי הרוח" היתה תוכנית מצוינת ששילבה את התפתחות מדעי הרוח ברצף היסטורי וכללה היסטוריה כללית מיוון העתיקה עד ימינו, והיסטוריה ישראלית של עם ישראל מהעת העתיקה לימינו כולל ציונות.
(מצ"ב התוכנית למעלה בקובץ המצורף):
אכזבה גדולה היתה לי שאלו שתרמו לתוכנית פרופסור אמריטה סופיה מנשה – היסטוריה כללית, ופרופסור אמריטוס דניאל גוטווין מאוניברסיטת חיפה, היו אדישים לביטול לימודי ההיסטוריה בתוכנית פרי עמלם (כנראה מבחינה פוליטית) ולא נתנו יד למאבק נגד ביטול ההחלטה.
מרכז מקצוע "מדעי הרוח" הנוכחי ד"ר אלון קול לקח על עצמו (אני משער שגם מבחינה פוליטית) לחרב את מקצוע "מדעי הרוח", ולבטל את לימודי היסטוריה לטובת "פוליטיקה וממשל" השייך למדעי החברה, ועל ידי כך לא רק למחוק את הזהות היהודית ע"י חנופה לערבים, אלא גם למנוע מהם השכלה כללית באמצעות לימוד ההיסטוריה הכללית. ודוק: זה אובדן עצום גם לערבים.
מכיוון שד"ר אלון קול היה פעם תלמיד שלי אני רואה זאת ככישלון אישי שלי. (לצערי אחד מרבים).

נפתלי בנט – האם ההבטחה ליבתית?
בכל הראיונות החלולים שנעשו לבנט שכחו המראיינים לשאול אותו שאלה אחת. והיא "האם ההבטחה שלך היא הבטחה ליבתית?"
כזכור נפתלי בנט התחייב בפני כל עם ישראל בחתימה על מסמך שלא יקים קואליציה עם רע"מ מחמוד עבאס, ולא יעשה רוטציה עם יאיר למפל-לפיד, ומיד אחרי הבחירות הפר הבטחתו. להצדקתו הוא טען שהבטחתו זו עליה התחייב לא היתה "הבטחה ליבתית."
ברור לכל הרי שגם הפעם כל הבטחותיו אינן ליבתיות.
מקיאבלי כותב ב"הנסיך": "גלוי וידוע, כי נסיך (פוליטיקאי) שומר אמונים ואינו מערים על הבריות בזדון ראוי לתהילה, ואין הדבר צריך ראיה. אולם הניסיון מלמד, שהנסיכים. שפעלו גדולות בימינו, הקלו דעתם מאד בנאמנות והשכילו להערים על הבריות ולהונות אותם ולסוף התגברו כל אלה, שהלכו בדרכי היושר וקיימו את כל הבטחותיהם.
מכאן אתה אומר: אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק, וכשבטלים הטעמים והנימוקים, שהניעוהו להבטיח מה שהבטיח. ו
אלמלי היו כל בני אדם טובים וישרים, בוודאי שהוראה זו לא היתה טובה, אבל כיון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצווה ועומד לקיים את הבטחתך. לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו.
נסיך (פוליטיקאי אינו יכול להיות בעל רחמים, נאמן דבר, טוב ומיטיב, וירא שמיים וישר צעד אבל הכרח הוא שיהא מוחזק בהן. (כלומר שיתחזה לכזה) ואני מעיז להכריז ולומר שאם הוא בעל מידות אלה, והוא נוהג על פיהן כל הימים, הן מזיקות לו, אבל אם הוא מוחזק בהן ומתראה בהן בלבד, הן מועילות לו. חייב הנסיך להתראות בעל רחמים, נאמן דבר, טוב ומיטיב, וירא שמיים וישר צעד וגם להיות בעל מידות אלה. ועם זה מן הראוי לו שיהא רוחו מורגל ומאומן לעמוד ולבטל מידות אלה בשעת הצורך ולהשכיל להחליפן בסותריהן הגמורים. (מקיאבלי הנסיך פרק 15).
וכך כמובן גם כל פוליטיקאי. אבל מגוחך שחסידי "הנוכל" בנט מאשימים דווקא את מיליקובסקי-נתניהו בנוכלות.
ובנוסף צפוי אבל פשוט פתטי שאלו שהריצו לראשות הממשלה את משה סמולינסקי-יעלון מריצים עתה את בנט.

הפילוסוף שמאוהב בישראל מתגייס למשימת ההסברה
ב"הארץ" מסבירים הפוך
"אהבתו של ברנאר־אנרי לוי לישראל מעוררת קנאה," כותבת חן ליברמן כתבת "הארץ" שאינה אוהבת כמוהו את ישראל, "זו אהבה אבסולוטית, נטולת ספקות ונטולת תנאים. בספרו 'ישראל לבדה' מגייס הפילוסוף, הקולנוען ואיש העסקים היהודי־צרפתי את 50 שנות ההיכרות שלו עם ישראל ואת הקשרים ההדוקים שלו עם ראשי ממשלותיה, ממנחם בגין ועד אריאל שרון, לטובת משימת ה'הסברה' שרבים לפניו נכשלו בה. הוא משרטט את השתלשלות האירועים והשיח אחרי טבח 7 באוקטובר ומנסה להבין איך המתקפה הברברית של חמאס נותרה כעוד פסיק על ציר הזמן וכיצד ישראל שהותקפה הפכה, בעיני רבים מדי, לנבל הראשי בסיפור הוא נאחז לאורך הספר במדינה שבה התאהב לפני 50 שנה, עניין שמקשה עליו לנסח מסמך עם היושרה האינטלקטואלית המצופה מאדם המתיימר להפריך את השקרים של הצד השני.
"הכרתי את הקיבוצים זמן רב לפני כן," הוא נזכר במהלך מסע קודר בחורבות קיבוצי העוטף מיד אחרי הטבח. "ידעתי שהם מעוז הציונות החילונית, הליברלית ורודפת השלום: ציונות שהיתה לקשר הראשון שלי עם ישראל." ניכר שלוי מתקשה להתגבר על אותו קשר ראשוני, ולמרות שאינו מסתיר את סלידתו מממשלת ישראל הנוכחית, הוא רואה בה רק סטייה נקודתית מהפרויקט הישראלי.
הוא מתאר, לדוגמה, איך ישראל התעלמה מאימוני חמאס על הגדר, ופוסק בנחרצות: "מדובר בכשל הנצחי של דמוקרטיות בשעה שהן ניצבות מול הבלתי נתפש של הברבריות: הן יודעות ולא מאמינות."מי צריך ועדת חקירה ממלכתית, כשיש הסבר כל כך פשוט. מסובך יותר להסביר לעולם שהמודיעין הישראלי וממשלות ישראל ב-20 השנים האחרונות הכירו היטב את היעד האמיתי של חמאס, שהוא השמדת האויב הציוני. הם פשוט לא הבינו באיזה שלב בתהליך נמצא ארגון הטרור הרצחני והעדיפו לכסח מדי פעם את הדשא שלו (תוך שהן מאפשרות לקטאר לממן אותו) מאשר לחזק את הרשות הפלסטינית ולחתור, חלילה, להסדר מדיני.
"ברנאר־אנרי לוי," קובעת ליברמן, זו "השטחה של המציאות" הבעייה היא שהמדינה שברנאר־אנרי לוי מגונן עליה שונה מאוד מזו שממנה הוקסם לפני 50 שנה.
"ייתכן שישראל ההיא העניקה בזמנו משמעות מרגשת למרכיב היהודי בזהותו של הפילוסוף הצעיר. ייתכן שהוא מתקשה להיפרד ממי שהוא עצמו היה אז, בתחילת שנות ה-20 של חייו. ייתכן, כמובן, שאני שוגה בפסיכולוגיזם שטחי, אבל יהיה זה רק הומאז' לשטחיות שמפגין לוי."
(חן ליברמן, "ברנאר־אנרי לוי. השטחה של המציאות", "אל-ארצ'", 28.4.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-04-28/ty-article-magazine/.premium/0000019d-c979-d95a-afbd-e97b24d00000
בעוד שאהבתו של ברנאר־אנרי לוי לישראל ברורה, איבתה של חן ליברמן לישראל ברורה גם כן. בחוסר חן היא מנסה לשכנע את הצדקת השנאה לישראל.
"ברנאר־אנרי לוי," קובעת ליברמן, זו "השטחה של המציאות" הבעייה היא שהמדינה שברנאר־אנרי לוי מגונן עליה שונה מאוד מזו שממנה הוקסם לפני 50 שנה."
נכון. מדינת ישראל של עכשיו שונה לחלוטין מזו שעליה מדברת ליברמן. היא הרבה יותר חופשית, ליברלית, ושוויונית ממה שהיתה בעבר.
מעמד הערבים עבר מכפיפות לממשל צבאי וייצוג מפלגתי הכפוף למפא"י, לייצוג במפלגות ערביות עצמאיות.
מעמד יהודי ערב השתנה לאין היכר בעלייה במעמדם.
מעמד הנשים השתנה לטובה בכל התחומים.
מעמד הלהט"בים השתנה לטובה. מחוק האוסר על יחסי מין לחופש גמור ולמינוי מרוקאי הומו מוצהר ליו"ר הכנסת – מה שלא היה עולה על הדעת בישראל של פעם.
המדינה הרבה יותר חופשית מבחינה דתית. תחבורה ציבורית בשבת (אמנם של העיריות), מוסדות בידור ומסעדות פתוחים בשבת. חמץ נמכר בפסח, וכו'. בכל תחום ישראל של היום טובה מזו של העבר.
אכן חן ליברמן צודקת ההשמצות שלה מקורן במה שהיא מגדירה "פסיכולוגיזם שטחי".
שנאה מתוך מחלת הנפש ה"ביביפוביה" המעוותת את המחשבה בגין מתן זהות שיקרית בין ביבי השנוא למדינה.
(הערה תגובה זו שכתבתי למהדורה הדיגיטלית של העיתון הועלתה ונמחקה בגין תלונות הקוראים. כדאי לקרוא את תגובות השנאה למדינה ולכל אלו שאינם שונאים אותה.)

אני עומד מול דחפור שמשטח את בית אימי,
ותוהה למה הוא מסומן בדגל ישראל
יונתן זייגן המתנאה כעובד סוציאלי ופעיל שלום, חבר בוועד פורום המשפחות השכולות. ובנה של ויויאן סילבר שנרצחה בקיבוץ בארי ב–7 באוקטובר כותב:
"ב-15 באפריל, שבוע לפני יום הזיכרון ושנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, שיטחו את הבית של אימי, ויויאן סילבר, בקיבוץ בארי. זו היתה חוויה עצימה מבחינה חושית ורגשית כאחד.
תופעה אחת לא נתנה לי מנוח בזמן ההריסה ומוסיפה להעסיק אותי מאז: דגל ישראל הקבוע על שלדת הדחפור, מתנפנף בסנכרון מתריס עם כל מהלומה.
הדגל מייצג רק את הזהות הקולקטיבית של נושאיו. מהי הזהות הזאת בישראל כיום, ומי נחשב לחלק מהקולקטיב? מה הם הערכים המשותפים והחזון? כשההנהגה ממסמסת את המהות, גורמת לשותפות להתערער והקבוצה מתפוררת לגורמים ניציים, פגיעים וחסרי אמון, וכאשר נדמה שה"דבק" היחיד שעדיין מצליח לחבר במידת מה חלקים ניכרים בעם הוא התוקפנות כלפי אויבים חיצוניים – או אז ההתעקשות על הסמלים נהפכת למהות עצמה ולכלי אלים של סימון, הדרה והשתקה. מה עושה אדם שכל המוות המכוון הזה, הכאב והתסכול אינם משאירים לדגל עוד מקום בלבו?
מה עושה אדם שהחיבור שלו למקום, וסמלי המדינה, שעברו פוליטיזציה, מעלים בו סלידה? לא רק שהמדינה הפקיעה מאיתנו את החיים, היא גם מנכיחה את עצמה במפגיע באבלות שלנו בדרישת נאמנות מאוסה.
אני מתייחד עם חלקת הקבר המוצלת והמטופחת. אך מיספר חד־סיפרתי של קילומטרים מפריד ביני ובין המוני אדם הקבורים תחת הריסות בתיהם, שלא תואמו מראש. ובמזרח, עיניהם צורבות מגז מדמיע, גופים מחוררים, שדודים, ובמנוסה.
לכן נוסיף למחות ברחובות נגד מלחמת נצח שמייצרת רק קיטוב ושכול כלפי פנים, וטיהור אתני והשמדה כלפי חוץ. נוסיף להפגין סולידריות בגדה המערבית. נמשיך בפעילות הומניטרית בעזה נמשיך בפעילות השכנוע לשינוי מציאות אופרטיבי בפרלמנטים ברחבי העולם. נוסיף לקיים את טקס הזיכרון המשותף הישראלי־פלסטיני ואת ועידת השלום העממית. זו דרך של סירוב, אבל גם של שזירה ובנייה. אולי כשנצליח בכך אוכל גם אני להתנחם בדגל.
(יונתן זייגן, "אני עומד מול דחפור שמשטח את בית אמי, ותוהה למה הוא מסומן בדגל ישראל", "אל-ארצ'", 29.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-29/ty-article-opinion/.premium/0000019d-d497-d95a-afbd-f5df5e800000
שנבין, יונתן זייגן שאימו ויויאן סילבר שרה למחבלי הנוח'בה שבאו לרצחה בבארי "קומביה" ו"שיר לשלום", והובילה חולים לבתי החולים, נרצחה ונשרפה על ידיהם ונשארו ממנה רק שיניה לזיהוי, ובנה אינו מזדהה יותר עם דגל ישראל ופועל לקיים טקס זיכרון משותף בו יזכירו את הנוח'בות שרצחו את אימו ונפלו במאבקם להשמדת ישראל? האם זה הדגל שלו?

ושוב טעות של ד"ר משה גרנות
אין דוגמות ביהדות והיהדות איננה דת מונותאיסטית
והיחס לנשים אינו גרוע ביהדות מזה של יוון העתיקה
במאמרו "מעמד האישה במרחב המונותיאיסטי" ("חדשות בן עזר" 1118 22.12.25) חוזר שוב משה גרנות על טעות שכבר תיקנתי ואני נאלץ לתקן שנית בדבר מושג "המונותיאזם" וכמובן ביחס המונותיאיזם לנשים.
הנה מה שכתבתי:
ד"ר משה גרנות שואל: "האם התנ"ך באמת מונותאיסטי?" ("חדשות בן עזר" 2117) ומשווה פסוקים בתנ"ך לדוגמות (עיקרי אמונה) שניסח הרמב"ם.
השאלה כשלעצמה אינה נכונה. התנ"ך אינו ספר פילוסופיה, וגם לא תיאולוגיה, ואינו יכול להיות "מונותאיסטי", המושג "מונותאיזם" אינו קיים כלל בתנ"ך.
בספרו של ג'ק מיילס, "אלוהים ביוגרפיה", מנסה מיילס לענות מיהו אלוהים לפי סיפורי התנ"ך. בהקדמה העברית הוא כותב: ש"אלוהים הוא לא נחמד, וגם הישראלים לא נחמדים."
דמותו היא מזיגה של כמה אישיויות בדמות אחת – של בורא ומחריב, נותן ולוקח, אב וכובש, לוחם ומתבודד, וכו'.
https://www.newlibrary.co.il/product?c0=13146
השאלה היתה צריכה להיות: האם דמות אלוהים בתנ"ך היא מונותאיסטית? כל הפסוקים מהתנ"ך שמביא גרנות נכונים, אבל ההשוואה לתורת הרמב"ם אינה לעניין כי הרמב"ם כותב ספר פילוסופי כיצד הוא-הרמב"ם – מבין את אלוהים, אז לא ברורה מטרת ההשוואה. האם להראות שהרמב"ם לא הבין את התנ"ך? מה גם ש"העיקרים" שגרנות מביא בהשוואה כ"עיקרים של הרמב"ם", אינם כלל שלו.
ראשית, הרמב"ם כלל לא האמין שאלוהים ברא את העולם. אצל היוונים לא היה קיים כלל מושג הבריאה (יצירת יש מאין) העולם הוא "קדמון" כלומר, קיים מאז ומעולם, ולא "מחודש", כלומר נברא. לכן למרות שהתנ"ך מתחיל בפסוק "בראשית ברא אלוהים" לא הכניס הרמב"ם את הבריאה כעיקר אמונה ביהדות. (לכן גם דבריו זויפו בסידור).
הנה קראו את הניסוח המקורי של הרמב"ם בהשוואה לעיקרים המזויפים שהביא ד"ר גרנות:
https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm
לאחר שפאולוס ביטל את המצוות הוא ייסד את הדת הנוצרית כדת של דוגמות (עיקרי אמונה). הרמב"ם בהשפעת הנצרות ניסה לבסס עיקרי אמונה גם בדת היהודית.
בהשפעת "אמונת הייחוד" (מונותאיזם) המוסלמית, והפילוסופיה היוונית, ניסח הרמב"ם את עיקריו.
הרמב"ם מנסה לשכנע שכל מי שיקבל את עיקריו יש לו חלק לעולם הבא. (שהוא בעולם הזה כי גן עדן וגיהינום הם שכר ועונש שמספרים לאנשים תמימים חסרי השכלה פילוסופית ע"מ שיקיימו מצוות).
מי שאינו מקבל את י"ג הדוגמות (העיקרים שלו) כותב הרמב"ם יש להורגו: "וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ולאבדו (להורגו), ועליו נאמר 'הלא משנאך ה' אשנא'."
למזלם של היהודים פסיקה זו לא התקבלה ע"י ההלכה. היהדות נשארה דת של מצוות, ולא דת של דוגמות.
מאה שנה לאחר הרמב"ם שונתה הדת היהודית לחלוטין מבחינת הדוגמות (עיקרי האמונה).
הרב משה בן שם טוב די ליאון כתב את ספר "הזוהר". במקום אלוהים אחד "אמונת הייחוד" (מונותאיזם) ע"פ הרמב"ם, ישנה אלוהות נקבית הנקראת "שכינה" הכוללת את אלוהים, העולם, והאדם גם יחד, המחולקת לעשר ספירות, שבתהליך מיסטי ניתן להתמזג איתן.
לאחר הטראומה של גירוש ספרד התפשטה הדת היהודית החדשה ששללה את המונותאיזם מהר מאוד בכל העולם היהודי. מיהדות אשכנז ועד לתימן.
(מלבד "הדרדעים" קבוצה קטנה של תימנים שהתנגדו לקבלה ושמרו על תורת הרמב"ם).
https://he.wikipedia.org/wiki/תנועת_דור_דעה
לאחר המשבר הנורא של התאסלמות המקובל שבתאי צבי, והתנצרות יעקב פרנק, נראה היה שהדת היהודית החדשה נעלמת מהעולם, אך היא נשארה בתנועה החסידית, ומאוחר יותר גם הרב אליהו בן שלמה זלמן "הגאון מווילנה" שהתנגד לחסידות קיבל את הדת הקבלית. כלומר רוב היהדות האורתודוכסית אינה מאמינה עוד במונותיאיזם.
כולם נשארו ביהדות (כולל חב"ד שבדומה לנצרות מאמינה במשיח מת שהוא גם התגלמות אלוהים) בגלל קיום המצוות. המשותף ליהדות הוא רק קיום המצוות. הרמב"ם מן הסתם היה פוסק שיש להרוג היום את מרבית היהודים. למזלנו לא התקבלה פסיקתו.
לסיכום: אין דוגמות ביהדות והיהדות איננה דת מונותאיסטית.

ונעבור ליחס לנשים במה שמכנה משה גרנות "מונותאיזם" בו משווה ד"ר משה גרנות בין מעמד הנשים ביוון ליחס לנשים בתורה.
מעמד האישה ביוון העתיקה היה מורכב והשתנה משמעותית בין עיר-מדינה אחת לשנייה, אך באופן כללי ניתן לומר כי ברוב המקומות נשים חיו תחת הגבלות חברתיות ומשפטיות נוקשות.
באתונה "הדמוקרטית", שנחשבה למרכז התרבותי, מעמד האישה היה מהנמוכים ביוון. אישה לא נחשבה לישות משפטית עצמאית. היא תמיד הייתה תחת חסותו של "אפוטרופוס" (Kyrios) – בתחילה אביה, ולאחר מכן בעלה. הוא זה שניהל את נכסיה וייצג אותה בבית המשפט.
נשים מהמעמדות הגבוהים שהו בעיקר בחלק הפנימי של הבית שנקרא "גינאוקוניטיס" (Gynaikonitis). היציאה למרחב הציבורי הוגבלה בעיקר לאירועים דתיים, הלוויות או חתונות.
נישואין: המטרה העיקרית של הנישואין הייתה הולדת יורשים חוקיים לשמירה על המשכיות המשפחה (ה"אויקוס"). נשים נישאו לרוב בגיל צעיר מאוד (14-15) לגברים מבוגרים מהן משמעותית.
לנשים באתונה לא היתה הזכות לקבל נחלה כמו הזכות שקיבלו בנות צלפחד בתנ"ך (במדבר כ"ז).
אגב בנות צלפחד שימשו כמקור השראה ומודל תרבותי למאבק לשוויון זכויות בכלל, ולנשים בפרט. אליזבת קיידי סטנטון, מחלוצות המאבק להענקת זכות בחירה לנשים, פתחה את ספרה, "תנ"ך האישה" (The Woman's bible), בקריאה למחוקקים בני תקופתה ללמוד מהכבוד המוענק בתנ"ך לבנות צלפחד ולראות בהן מודל לחיקוי להענקת שוויון זכויות. חוקרים תיארו את בנות צלפחד בתור הנשים הפמיניסטיות הראשונות. חרף התקדים שנקבע, בקשתן מאלוהים לא שיפרה את מעמדן המשפטי והכלכלי של נשות ישראל או אפילו של קבוצת נשים מסוימת. ובכל זאת, הן היוו השראה לרעיונות פמיניסטיים.
דגם שונה היה בספרטה.
דווקא בספרטה הטוטליטרית נשות ספרטה נהנו מחופש ומעמד ייחודי בעולם העתיק:
בנות בספרטה קיבלו חינוך רשמי ועסקו באימוני ספורט (ריצה, היאבקות, זריקת דיסקוס). המחשבה הייתה שנשים חזקות ובריאות יילדו לוחמים חזקים.
בעלות על רכוש: נשים בספרטה יכלו לרשת רכוש ולנהל אותו. הערכות היסטוריות מצביעות על כך שבשלבים מסוימים, נשים החזיקו בבעלותן כ-40% מהאדמות בספרטה.
מעמד חברתי: בזמן שהגברים היו עסוקים במלחמות או באימונים, הנשים ניהלו את משק הבית והמשקים החקלאיים באופן עצמאי לחלוטין.
היו ביוון גם מעמדות מיוחדים: ההטיירות:
הטיירות (Hetairai) היו נשים (קורטיזנות) שליוו גברים במפגשים חברתיים (סימפוזיונים).
הן היו משכילות, ידעו לנגן, לשיר ולנהל שיחות אינטלקטואליות על פילוסופיה ופוליטיקה – תחומים שהיו סגורים בפני נשות המשפחה "המהוגנות".
הדוגמה המפורסמת ביותר היא אספאסיה, בת זוגו של המנהיג האתונאי פריקלס, שהיתה ידועה בחוכמתה ובהשפעתה הפוליטית.
התחום היחיד שבו נשים מכל המעמדות מילאו תפקיד ציבורי מרכזי היה הדת. נשים שירתו ככוהנות בתולות (כמו הפיתיה בדלפי). הן השתתפו בפסטיבלים בלעדיים לנשים, כמו התסמופוריה לכבוד האלה דמטר.
אין לנו ביוון דוגמה של נביאה כדבורה שגם הנהיגה מאבק צבאי.

ואם כבר כתבתי על היהדות שאינה מונותאיסטית, והזכרתי את הקבלה. הנה קראו מאמר מעניין:
ד"ר ישראל נתנאל רובין – הקבלה היא אסון של היהדות ושל מדינת ישראל:
https://www.ynet.co.il/judaism/discourse/article/rjqew0pt11x
כדי לחדד הוא מביא את "חוקר התלמוד שאול ליברמן שאמר פעם לגרשם שלום, שהיה חוקר הקבלה הגדול ביותר: 'שטויות הן שטויות, אבל ההיסטוריה של השטויות היא מדע.' אני חושב שהקבלה היא אוסף של שטויות והבלים, אבל ודאי שאנשים כמו גרשם שלום וישעיה תשבי עשו תפקיד גדול בכך שחקרו אותה. למעשה, באווילות של הקבלה אנחנו יכולים להכיר כיום במידה רבה לאור המחקרים שלהם."
מעניין רק שהכותב אינו מזכיר כלל את גדול הדור שלפנינו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ שיצא בכל מאודו נגד הקבלה.

רקקתי ג' פעמים
שירו היפה של בלפור חקק "דון אברבנאל נושא קולו" ("חדשות בן עזר", 2157) הזכיר בי נשכחות.
לפני שנים רבות ב-1976 כשהייתי צעיר ונמהר הגעתי לגרנדה לקברם של פרננדו ואיזבלה לה קתוליקה שר"י.
קברם של המלכים הקתוליים, פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, נמצא בקפלה המלכותית של גרנדה Capilla Real de Granada. הקפלה צמודה לקתדרלה של גרנדה, אך מהווה מבנה נפרד.
המלכים הקתוליים ביקשו להיקבר בגרנדה, העיר שכיבושה ב-1492 סימן את סיום ה"רקונקיסטה" – כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים, ואת גירוש היהודים.
במרכז הקפלה ניצבו מצבות השיש מפוארות של השניים, מעשה ידי הפסל האיטלקי דומניקו פנצ'לי. (גופותיהם עצמן נחות בתוך ארונות עופרת פשוטים בקריפטה הנמצאת מתחת למצבות, וניתן לראותם דרך חלון קטן).
נעמדתי ליד כל מצבה ורקקתי עליה ג' פעמים. הסתכלתי סביב פחדתי שאיתפס. ילדותי, אבל הייתי מאד מרוצה אז מהמעשה. טפו עליהם!

התניית אזרחות בנאמנות
אני מאוד מעריך את דבריו של פרופסור אהוד מנור, וקראתי בעניין את מאמרו "ושוב חוזר ניגון הסרק – אודות התניית האזרחות בנאמנות" ("חדשות בן עזר", 2157). המבקר את עמדתו של איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות," אבל דומני שקביעתו ש"אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות, וגרוע מכך: אם יש דרך היא לא-דרך והלא-דרך תזיק עוד יותר משתועיל" היא קצת כוללנית.
הבעייה קצת יותר מורכבת.
כל מתאזרח במדינה (שלא נולד בה לאזרחי המדינה) חייב להישבע אמונים למדינה החדשה בה התאזרח. והנה השבוע התפרסם שבית המשפט המחוזי בירושלים קיבל פסק דין, שקיבל את בקשתה של מדינת ישראל, לבטל פסק דין הצהרתי המכיר בנתבע כיהודי לצורכי רישום במרשם האוכלוסין.
מדובר בגבר שהשלים הליך גיור פרטי וקיבל פסק דין הצהרתי המכיר בו כיהודי לצורכי רישום במרשם האוכלוסין. אלא שבאותו זמן, ומבלי שעדכן את רשות האוכלוסין וההגירה, הוא נישא לאישה מוסלמית בבית דין שרעי, הצהיר שם כי הוא מוסלמי וקיבל עליו את דיני השריעה. את העובדות הללו הוא לא גילה לבית המשפט. כשהדבר התגלה, המדינה פנתה לבטל את פסק הדין ובית המשפט קיבל את הבקשה.
https://www.ynet.co.il/economy/article/ryl9n3z0bx
אז אמנם פה מדובר במרמה, אבל האם קבלת אזרחות לא במרמה והצטרפות לאוייב או לארגון, או למפלגה השוללת את קיום המדינה אינה בגדר הפרת נאמנות המצדיקה שלילת אזרחות? האם אין בקבלת אזרחות התנייה לנאמנות? כדאי אולי לנסח את הדברים באופן יותר כללי ומדויק.
ועוד תיקונצ'יק קטן. אודי מנור כותב: "שעל זה אמר חכם סיני: וואלה. ואולי הוא למד את זה מחכם צרפתי שאמר "voile
בצרפתית Voile זה מפרש או רעלה. "הנה" יש לומר – voilà.
נעמן כהן

חגי קמרט

סקירה על הספר "ריח של לחם חם"

כרך שני של בן ציון יהושע-רז
מהותו של סופר לא רק הכתיבה היפה העברית הצחה חידודי לשון הברקות וכדומה. כל זה יש כמובן לבן ציון יהושע ולרובם של סופרים ידועי שם. אך החשוב הוא שיש לך הסופר מה להגיד!
ולבן ציון יהושע לא רק שיש מה להגיד אלא שהדברים קולחים ושוטפים ממנו הן בז'אנר הסיפורים והן במחקרים. שבנצי הוא לא רק סופר, אלא גם חוקר, המביא את תוצאות מחקריו בפני הציבור, וכן כותב מסות ומאמרים. ומי שיקרא על אודותיו בויקפדיה, למשל, יראה עד כמה רב פעלים האיש היקר הזה; גם בתחום העלאת יהודים לארץ. הוא חילץ יהודים מאזורי מצוקה במדינות מוסלמיות והעלה אותם לארץ כמו כן הציל לא מעט ספרים וכתבי יד השייכים ליהודי מרכז אסיה הסובייטית לשעבר.
בראיון שריאינה ורד שטיין את בן ציון יהושע, שבעת מלחמה נסע בשליחות לטג'יקסטן להעלות יהודים ארצה נכתב: "העלאת יהודי טג'יקסטן לארץ כשמלחמה מתוללת בחוץ הייתה משימה חשאית ומסוכנת. יצרנו בחשאי קשר עם שני הצדדים הלוחמים והגענו איתם להסכמה על הפסקת אש בין השעות עשר בלילה לשתיים לפנות בוקר. במשך כמה לילות. באישון לילה, באותן שעות ספורות שבהן הניחו הצדדים את נשקם ואלפי יהודים על משפחותיהם עלו ברכבת אווירית במטוסים שנחכרו למטרה הזאת." ("משפחה", גיליון 1238 י"ט בטבת תשע"ו) עמוד 134 בספר הנדון.
אהבת הארץ ככלל וירושלים בפרט, ושכונת הבוכרים כפרט שבפרט, ניכרת בחיבוריו השונים. יתירה מזו אהבתו לירושלים ופעליו הרבים הקנו לו את התוארי "יקיר ירושלים" ואכן בן-ציון גם נלחם בעבור ארצו הן בסיני, בששת הימים, ביום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.
בראיון שמראיין אותו המשורר מר הרצל חקק אומר בן ציון יהושע כך: "יצירתי בקעה ממעמקים אישיים, מתחושות פנימיות לא מבוקרות ומאהבתי לירושלים עירי ששורשיי מצד אימי טבועים בה מזה 500 שנים. מצד אחד דמותו הססגונית של אבי מספר הסיפורים ומצד שני אימי המיסטיקנית המתפללת לשלום העולם. הייתי מצטנע ואומר, שלא התיימרתי להעלות את ירושלים של מעלה או את ירושלים של מטה אלא את ירושלים שלי, עירי האהובה. זו ירושלים, שעין אחת בה בוכה והשנייה צוחקת. ירושלים של מחוזות ילדותי, שעם כל הקשיים שהיו בה, מצאתי בה הרבה צבעוניות, ואני הלכתי וליקטתי את המראות הקסומים של עירי. אם דבריי ניתנים לפירוש מיסטי בבחינת ירושלים של מעלה, הרי אין מאושר ממנני."
פעולותיו הייחודיות, הן: בראש ובראשונה התיעוד ההיסטורי על גווניו השונים הן מבחינת תקופות, הן במנהגים, גינונים, אמונות ודעות של תרבות יהודי מרכז אסיה. התמחות בדרכם של אנשי אפגניסטן ואיראן; הוא יכול לתאר, למשל, את השמות האפגניים למיניהם ולהיכנס לפרטי פרטים. בפרק זה הוא כותב ואני מצטט:
"סיפור ההתיישבות היהודית על דרך המשי הוא שילוב של תיעוד היסטורי ומסורות מופלאות הרווחות עד ימינו באזור, המוצאות קשר בין שבטי אפגניסטן לבין 'עשרת השבטים האובדים'." הוא מזכיר בצד העובדות והתופעות ההיסטוריות גם מיתוסים שרווחו בקהל הציבור האפגני אמנות טפלות, סימנים ואותות עממיים שהונהגו בציבור. והיו מנהגים וגינונים אופייניים להם, למשל: אם אין הסכמה לאירוסים אומרים בעדינות "היא עוד קטנה או עליו לשאול מישהו שנמצא בארץ רחוקה. אם הסכימו שולחים קונוס של ראש סוכר. אירוסין נערכים בפני קהל כדי שכולם יבינו שהכלה ארוסה ואין לחזר אחריה, והאירוסין נחשבים לנדר 'שאין מפרים אותו לעולם.' הנגנים הם תמיד ערבים 'כי לא נאה ליהודים לשמש נגנים.'"
מעניין לאחר הטקס החתן נשאר ללון בבית הורי הכלה והכלה מסתתרת בבית השכנים ובין טקס האירוסים לחופה לא מתירים לחתן לפגוש את כלתו. "יצוין שהכּתוּבּות האפגניות הן מן המפוארות שבקהילות ישראל."
מודגש שבן ציון, באהבתו לארץ, לא פוסח על ציון דרך בקרב להגשמה, כשהוא חוזר על אותו סיפור שכתב בסיפור "שתיקת התרנגול" על הגיבור בן דודו חלל האצ"ל הראשון שנפל בקרב הוא יעקב רז הי"ד "מעשי גבורתו ואי הסגרת סודות המחתרות עשו אותו לסמל, שעליו התחנכו דורות של לוחמי האצ"ל." וכן מביא את שירו של א. צ. ג. על יעקב רז.
במחקריו, רשמי מסעותיו בבוכרה, באפגניסטן, בערים שונות, כמו טשקנט, דושנבה ואחרות, עולים ריחות מן העבר הרחוק שלא נס ליחם של בני עמנו יושבי אסיה. אנו שומעים על סבל היהודים במלחמה שנערכה שם תחת השלטון הרוסי, מלחמת אזרחים קטלנית בטג'יקיסטן בימים שלאחר נפילת ברית המועצות. סיכון חיים שלו ושל חברו בנחיתת המטוס אל גוב האריות קרי שדה תעופה מוקף כולו ביחידות רוסיות. שריקת כדורים, שריקות מצמררות של מרגמות, טנקים מקיפים את מטוסם. וכן "עשרות חיילים רוסיים עם קלצ'ניקובים ורימונים שנעצו בנו מבטים קפואים."
בן ציון מספר: "הרגשנו את הפחד באוויר. היה ברור לנו שאם נישאר בטרמינל לא בטוח שנצליח לצאת ממנו בחיים." אכן אצל בן ציון יהושע נראה שהמטרה מקדשת את האמצעים אפילו בסיכון חיים. אהבת הארץ אהבת בני עמו להעלותם ארצה היו בראש ובראשונה בסדר עדיפויותיו של האיש היקר הזה.
יצוין כי בעיני בן-ציון השליחות היא מעין כתר מלכות לתיעוד היסטורי לדורות של הפן התרבותי, המנהגים כמו אירוסים או גינוני חתונה בקרב קהילות יהודיות במרחבי אסיה השונים. הוא נוסע, חורש ברגליו ועובר מדינות וערים. יושב עם האנשים. חי אותם את חייהם וכותב. כותב ומשתף אותנו קוראיו ברשמיו על חייהם, תרבויותיהם, לשונותיהם, דיאלקטים שונים, עברית שבפיהם, כתובות של חתונות וגם מביא דוגמאות מהן. הוא מחפש היסטוריה יהודית, תרבות יהודית ומורשת יהודית. מוצא ומביא אותם בכתבי מחקריו ובסיפוריו . בבחינה זו בן ציון יהושע חי בכתביו את ימי הניכר היהודיים שבאסיה הנרחבת.

משהו על אחת משכונותיה של ירושלים
לא פלא הוא שבן ציון יהושע יפה המראה ויפה ההליכות, נולד בשכונה "היפה ביותר, לא רק בירושלים אלא כנראה בכל ארץ ישראל דאז." ( ע' 143) . את התרומה לאישיותו, לכתיבתו, ספריו, תרבותו, הוא גם חייב לשכונת הולדתו ההולכת עימו כחוט השני; מימי ילדות שובבים, צבא, אוניברסיטה, והיום לעת עלעול בזיכרונות היפים המחממים לב ונפש, והמשכה של הכתיבה הפורה.
בהיותו חלק אינטגרלי מהשכונה של פעם ההולך וגדל ומתפתח עימה אי אפשר לו שלא להביא בפנינו הקוראים את זיכרונותיו היפים, ערגתו לאותם ימים וקילוס ושבח לשכונה הירושלמית הזאת שהוא כל כך אוהב אותה. שכונת הבוכרים.
מעצם התיאורים שהוא מתאר כמו צמחיית השכונה, לרבות העץ הבודד בן למעלה ממאה שנה בפתח בית כנסת "בית מנחם" שברחוב יחזקאל, אדריכלות הבתים, הרחובות, אפילו חלונות הבתים בסגנון ניאו רנסנסי כבר מתיאורים במיקרו של אלו, רואים עד כמה בן ציון חי את השכונה, הדומם הצומח והחי המתהלך בה. הוא מזכיר את חיבתם של גדולי סופרי הארץ לשכונה כמו ש"י עגנון, חיים הזז, יהודה בורלא, לונץ, יהודה האזרחי, דן בניה סרי, והוא עצמו שכל אחד מהם כתב מזווית ראייתו על שכונת החמד הזו שכונת הבוכרים. הוא מזכיר מיבנים ייחודיים מרכזיים בשכונה כמו "בית הפקידים" שלימים ישבו בו קלוזנר, יצחק בן צבי ורחל ינאית, משה שרת, הוא מזכיר את בית דוידוף מן הבתים היפים ביותר בשכונה "ארמון המשיח" עליו כותב ש"י עגנון.
מודגש כי בכתביו של בן ציון יהושע לרבות ספרים מסות מאמרים תמיד יש ניחוח בוכרי העולה מבין השורות והמילים. הוא חי את השכונה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ומתעד את ימיה היפים שגדל בהם לדורות.
כבוד רב רחש להוריו האם המאמינה בקדושי ישראל, מיסטית משהו, כפי שמצטיירת יפה ב"שתיקת התרנגול" וכאן הוא מספר על מולא רפאל, אלוף הסיפורים, הוא אביו, שרבים מסיפוריו תורגמו אל שורות עבריות כמנחה לקוראי עם ישראל.
את חוויות הילדות שלו גינוני מנהגים בוכריים, הלכות לא כתובות, הוא מעלה יפה דרך סקירת קיום חגי ישראל בשכונת הבוכרים. כמו ראש השנה, סוכות, פסח.
הוא מספר על הווי בית הספר לרבות תלמוּדי תורה בשכונה, יחסי המלמדים והתלמידים, הכמיהה לחופש מהלימוד המייגע ,משמונה בבוקר עד חמש בערב. הוא מכנה זאת: בריחה "לארץ החלומות לספריית 'בני ברית' שם החלפתי ספרים במעטפות שעליהן היה כתוב, סידור, חומש, משנה." לא מעט הומור עולה מסיפוריו בין הילד הקטן החולם בראשית התפתחותו, לבין המציאות הקיימת. למשל: הילד שואל למה בפסח צריך לעשות עגלה? הוא מתרגם לא נכון את המילה הגעלה. אך בצד הצחוק קיימת גם הרצינות והבכי של המציאות העגומה גם עוני גם, לא אחת, קשיות לב של המורים ומעל הכול קשייה של תקופת המנדט הבריטי בארץ, כאשר פגזים מתעופפים בעיר, ילדים מדביקים כרזות בלילות, אביו מולא רפאל נפגע באחד ההפצצות, והסיפור על חלל האצל הראשון, בן דודו יעקב רז ז"ל. גם כאן יש לפעמים הבט של צחוק מר, למשל, בין תושבי השכונה למשטרה הבריטית שלפעמים מזכיר מעין משחקי חתול ועכבר (ואו שם על תעשיית הערק עמוד 170).
עד כאן עיקרי הדברים אך תם ולא נשלם בהמשך הספר ישנו רצף מאמרים של סופרים משוררים ואחרים, על האיש ופועלו על ספריו כמו "שתיקת התרנגול"," קץ הפלאות", "יונים מעל החומה". וכן מאמרים וסקירות על ספרים של אחרים שבן ציון כתב.
יצוין כי המאמרים מרתקים ומעניינים. מומלץ לקרוא.

סיכום:
הספר רבגוני בז'אנרים המופעים בו כמו סיפורים, מסות ומאמרים, דוחות, מחקרים יסודיים, מאלפים, ותיאורים מופלאים של שכונה אחת בירושלים. אך אם הייתי רוצה לסכם את עיקרו וחשיבותו של הספר לדורות הבאים הייתי אומר בכמה מילים: תיעוד היסטורי חשוב של קהילות יהודיות במרכז אסיה של אותם הימים. מסורות שהתפתחו בקהילות, מנהגים, מורשת יהודית וכו'. כל זאת מעבר לחומר הרב הרבגוני כמצוין לעיל.
חגי קמרט

אהוד בן עזר

"מסעותיי עם נשים" - פרק חמישה-עשר

פרקים מתוך הרומאן, 2003,
מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי

פרק חמישה-עשר:
"הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני
בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.
הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.
באוקטובר 1957 הגיעה אלינו לעין-גדי חוברת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא". שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז כאילו הוא מספר עליי ועל ג'ני, שבגדה בי ולא חזרה לבקר בקיבוץ.
חלמתי והפצרתי בה שוב ושוב שתבוא לבקרני בעין-גדי, ולא באה, והיום כבר אינה בחיים. ואני, בכל הזדמנות שהייתי לבד, שיפשפתי לזיכרה כאילו אני נכנס שוב לקוס הפעור בעל השיער הזהבהב והמקומח שלה, שדבקו בו פירורי בצק אחדים, שזו היתה הפעם היחידה שנתנה לי.

שלום אילתי
הטיטניק בא
מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.
מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."
כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!
האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.
שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.
במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."
פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.
כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)
לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"
ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.
ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"
ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.
– "התבואי?..."
לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.
שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.
התבוא או לא תבוא?
צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.
ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?
לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).
עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"
מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.
נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.
יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.
"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.
(אף אחת לא באה זה ברור).
סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.
(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).
ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.
לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

*
כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.
ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

עירית אמינוף

מה נזכור מטקס הדלקת המשואות?

חגנו הלאומי – מאחורינו. היה זמן לנשום, להתרשם ולהסיק מסקנות.

הטקס שבמשך עשרות שנים הרטיט את ליבנו, אף הוא מאחורינו.

מה נשאר לנו מן הטקס המרגש? מה נזכור מה נשכח, ומה נרצה לשכוח?

התרגשתי מרוב מדליקי המשואות ומדבריהם. עם חלקם בכיתי, עם אחרים נסערתי ולעיתים גם צחקתי, אבל אני חייבת להודות שרובם אנשים ראויים, אוהבי הארץ והעם, שרוחם מדביקה גם את הצופים בהם. [איני שותפה לביקורת הרחבה על בחירת רוב מדליקי המשואות, תמיד אפשר למצוא מתאימים ומייצגים יותר].

הדלקת המשואות מרגשת תמיד ומזכירה לנו ימים רחוקים בהם בערו משואות [מדורות שנראו למרחוק], מעל הרינו – מירושלים ועד בבל, כדי להודיע ליושבי הארץ ולדרי הגלויות, הודעות חשובות בדבר קידוש החודש. [משנה, ראש השנה, פ"ב מ"ד]. המשואות נושאות איתן ריח עתיק מחד גיסא, ותחושת חידוש ישראלית מאידך גיסא. [משואה יש לבטא במ' פתוחה, ש' שמאלית, ו' שרוקה, ולא כפי שהוגה אותה מנהלת טקס המשואות, במ' שוואית, עשרות פעמים –ואין איש מתקן].

*

עם פתיחת הטקס צפינו בתמונה שעוררה בי סערת רגשות ואני יודעת שגם באלפי לבבות אחרים עוררה סערה. זה היה הדבר שנחרת בזיכרוני, זה אשר נותר מול עיני. חמישיית המופלאים: רוה"מ ואשתו, יו"ר הכנסת ובן זוגו והמנצחת על התזמורת כולה – השרה, חברת הקבינט, תת אלוף במילואים – בשמלת המעיל הכחולה היפה. צועדים בגאון אל עבר קהל עם ישראל ומתיישבים בקדמת הבמה מול המצלמה.

אם תרצו: כרזת [פוסטר] המלכות של עם ישראל.

מכל הטקס הארוך, שחלקו היה יפה מאוד, זו התמונה שנחקקה במוחי ובזיכרוני, ואין לי בכלל ספק שגם במוחם של רבים אחרים. למראה התמונה הבנתי כי איבדנו, כנראה ספית, את הווייתנו כדמוקרטיה והפכנו כמעט רשמית – לקיסרות.

לעומת ההופעה המלכותית של החמישה, חשוב להזכיר את הצילום החטוף של הרמטכ"ל ועימו אחד האלופים, יושב באחת השורות הרחוקות בצניעותו האופיינית, ולעומתו את עשרות צילומי התקריב – של שלושת נציגי השררה: שרה, ביבי מירי שוב ושוב ושוב ושוב עשרות פעמים. לצחוק או לבכות?

בהכירי את ראש הממשלה כאדם חכם, וחריף. ברור לי שהוא רואה, שומע ובוודאי מבין את עומק החנופה. מה שאיני מבינה היא השאלה, למה אינו עוצר את התופעה?

אם כל זה לא היה שלנו – הייתי צוחקת... אבל!

*

את הדמעות השארתי למקרא ההספד המרגש והכנה של תת אלוף דדי שמחי – לבנו גיא יפה התואר, במלאת 3 שנים לנפילתו. אלה היו דמעות של הזדהות, של תחושה

שדדי – האב של כולנו, הסופד לבנו גיא, הבן של כולנו – הם הסמל שלנו, הם הגאווה שלנו – בניגוד מוחלט לחמישיית ה"גיבורים" שפגעו בי ובכל עם ישראל בהופעתם הנפוחה מגאווה בראש הטקס שהוא בראש וראשונה – טקס שלנו, שייך לכולנו, ובשום פנים ואופן לא לשלטון או לנציגיו.

איזה טעם נשאר בפינו מן המופע הזה?

עירית אמינוף

מנחם רהט

רעננה: המירוץ לרבנות הראשית

לא ב'מתווה תל אביב' שעיצבה ש"ס

הרב שרלו:"העולם הציוני-דתי הפוליטי לא שם את הבחירות לרבנות בתל אביב בראש מעייניו" * ברעננה חותרים להסכמה משותפת לחברי מועצת העיר עם ראש העיר והשר סמוטריץ'

הבליץ הדורסני שניהלה ש"ס לכיבוש רבנויות ערים בכל רחבי הארץ, אשר הניב לידיה כפרי בשל את כהונת הרב הראשי לתל אביב, משרה רבנית נכבדה בה זכה מועמדה הדיין הרב זבדיה כהן, מול אדישותה של מפלגת הציונות הדתית, שלא גיבתה את המועמדים הסרוגים שנשאו עיניהם לתפקיד הנכבד, עורר חששות בערים נוספות שש"ס לטשה עיניה אליהם.

סדרת נצחונותיה של ש"ס במירוץ אל לשכת הרב הראשי בתל אביב, עוררה דאגה בקרב הציבור הסרוג בכמה ערים שבהן קיימות קהילות סרכוגות תוססות. הרב יובל שרלו , ראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צוהר, טען בראיון ברדיו 103 כי הציבור הדתי לאומי איבד את הכהונה החשובה בתל אביב, ובערים חשובות אחרות (באר שבע, ראש העין, גדרה, קריית אונו, גבעתיים, הוד השרון ועוד) מפני שמפלגת 'הציונות הדתית', לא גיבתה את הרבנים המועמדים הדתיים לאומיים ולא יצאה למלחמת חורמה לבחירתם – ואילו המערכות החילוניות בערים השונות העדיפו מול ש"ס, את האינטרס פוליטי.

בתל אביב חברו לתבוסת המועמדים מהמחנה הדתי לאומי שורה של גורמים: מפלגת 'הציונות הדתית' שהפקירה את השער במגרש הכדורגל שבו הפגינה ש"ס את שליטתה הווירטואוזית בכדור והניחה לש"ס לשחק מול שער בלתי מאוייש. בנוסף התארגנו חברי מועצת העיריה מן השמאל שנהפכו אוטומטית לחברי הגוף הבוחר, לסיכול בחירתו של כל מועמד דתי לאומי. הרבנים הדתיים לאומיים הפכו לאימת השמאל הפרוגרסיבי. אחד המועמדים שפרש מהמירוץ סיפר לי על שיחות טלפוניות 'משפילות ובלתי מכובדות' שקיבל מאת חלק מנציגי השמאל בגוף הבוחר שגידפו כאחרוני הריקים בשוק: "אנחנו נעשה הכול כדי לסכל את בחירתך. אין לך שום סיכוי. תל אביב לא צריכה רב מיסיונר שיסתובב בבתי הספר ויקיים פעילות מיסיונרית להנחת תפילין. אנחנו זוכרים היטב את התפילה המיסיונרית שאירגנתם אתם, הסרוגים, בכיכר דיזנגוף בליל כיפור, והפכתם אותה לתרגיל יח"צני מביך מסוג 'נא העין'. בחירה בך היא תמיכה בהמשך המלחמה, שאתם 'אוכלי מוות' שכמותכם סוגדים לה, ותמיכה בהמשך כהונתו של ביבי, שגם לו אתם סוגדים, כאילו למשיח, ודרכו מגבים את המהפכה המשפטית. אתם הסרוגים 'אוכלי מוות'. אנחנו נבחר במועמד החרדי. הוא בהחלט איננו מהווה שום איום על חילוניותה של תל אביב. אתה חייב להסיר מועמדות."

לאחר אותה שיחה טלפונית משך הרב את טופס המועמדות שלו ויצא מן המירוץ.

בראיון המשודר התייחס הרב שרלו לניצחונה של ש"ס מול השער הריק של הציונות הדתית: "הדבר הזה מלמד על התייחסויות שתי תנועות ענקיות לרבנות. מצד אחד העולם הציוני-דתי הפוליטי לא שם את זה בראש מעייניו. הוא נלחם על דברים אחרים, ומוכן למכור את שאלת הרבנות ואת אופייה של היהדות לדברים אחרים. זו החלטה לא נכונה לדעתי, אבל לגיטימית," אמר הרב שרלו. "הצד השני של המטבע הוא שהמערכת החילונית, יש לה אינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים, וכל זה לא מעניין את הגופים הבוחרים. הצירוף של שני הדברים האלה מביא לכך שבשורה התחתונה רוב מוחלט של תוצאות הבחירות מביא לבחירה של רב שהמרחק בינו לבין תושבי העיר שלו מאוד גדול," סיכם הרב שרלו.

לדבריו, אין לרב עיר סמכויות חוקיות רבות, אך לא זה העניין. "אני משווה אותו למוסד נשיא המדינה. לנשיא אין הרבה סמכויות פוליטיות או חוקיות, אבל הוא מקבל במה עצומה, והוא יכול לנצל את היותו שם כדי לקדם ערכים משותפים, ולקרב בין חלקים בעם. זו עמדה בעלת משמעות עצומה ערכית ורוחנית."

בעיר רעננה (גילוי נאות: שאני מתגורר בה), שבה נותרה משרת הרב הראשי פנויה מאז סיים תפקידו בעיר הרב הראשי יצחק פרץ, שהיה מראשי ש"ס ושר מטעמה בקואליציית יצחק שמיר, היתה הקהילה הדתית לאומית, מוטרדת שמא תכתיב לה ש"ס לה רב ראשי חרדי, ממאגר מומלצי ש"ס, בטענה כי הכהונה הרמה הזו כבר היתה בשליטתה. חשש זה נגוז, ברגע שהתברר שלכהונה הרמה מוזכרים שני מועמדים 'סרוגים' מובילים לתפקיד הרב הראשי: הרב שלמה אישון, רב מזרח העיר רעננה, וכיום אחראי על מערכת הכשרות בה, תלמיד חכם משכמו ומעלה, חריף ובקיא, מראשי מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה, שעוסק במציאת פתרונות הלכתיים בסוגיות כלכליות, ורב קהילות 'משכן מיכאל'; וכן שותפו-עמיתו לכהונת רב קהילת 'משכן מיכאל', הרב אביחי קצין, בן למשפחה רעננית ותיקה ששורשיה נטועים באדמת רעננה מאז נוסדה עיר השרון לפני מאה שנה.

על פי כללי המשחק שנלמדו מהליכי בחירת רבה של תל אביב, עשויה תמיכתו של ראש העיר להכריע באשר לאישיות התורנית שתזכה בתפקיד. וראש העיר רעננה, חיים ברוידא, גם הצהיר בפומבי כי לא יניח לש"ס להכתיב לו מי יאייש את כס הרב הראשי בעירו, ולמקורביו אמר כי תמיכתו מובטחת לרב קצין. מבלי להיכנס עסקי נבואה, נראה כי עמדתו של ראש העיר תכריע את הכף, לטובת הרב קצין. המירוץ של הרב קצין לכהונת הרב הראשי בעיר הולדתו פותחת פתח בפני מפלגת הציונוה"ד ל'חזרה בתשובה' – לתמוך ברב סרוג במירוץ ברעננה, וכבר רמז יו"ר מפלגת הציונוה"ד שר האוצר סמוטריץ' כי הוא תומך בבחירת הרב קצין. תמיכה זו בה זוכה הרב קצין, עשויה להניע גם את ש"ס לתמוך במועמדותו, כי שהתבטא אחד מראשיה כי מפלגתו תתמוך, במי שהרעננים רוצים."

עם זאת נראה כי בחירה בין השניים לא אמורה לפגוע במעמדו של הרב אישון, שזוכה למעמד מכובד בעיר, בזכות נועם הליכותיו וידענותו העצומה בשבילי ההלכה והודות לשיעוריו הנמסרים ברעננה ובמכונים תורניים אחרים המהווים מלאכת מחשבת של בקיאות ושליטה מרתקת במקורות ההלכה וחריפות תורנית.

הרב קצין, בוגר בית הספר הממ"ד 'יבנה' ברעננה, וחטיבת הביניים קריית יעקב הרצוג בכפר סבא, למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, ובכולל ארץ חמדה. בהיותו במסלול ההסדר, שירת בשיריון ולחם כנהג טנק מגח במלחמת לבנון הראשונה. במלחמה בלבנון איבד את רגלו מחדירת פגז (שלא התפוצץ) לטנק שלו. אחר תקופת השיקום שב למסלול לימודיו בישיבה ביבנה, ובהמשך הוסמך לרבנות וקיבל תעודת כושר לרב עיר מטעם הרבנות הראשית לישראל.

מנחם רהט

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

4.

אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל
אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ
מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –
וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ
וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ
מַה קּוֹרֶה לִי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אחרי שתי אינתיפאדות מדממות, אחרי אינספור פיגועים, ואחרי 7.10.2023, גם שוחרי השלום המובהקים ביותר נגמלו מהאשלייה שניתן לכרות שלום עם הפלסטינאים. והנה, מזכיר לנו יוסי אחימאיר שיש גם ערבים אחרים שגילו, ומגלים, אחווה עם היהודים, הלא הם תושבי אבו גוש. קצת תקווה.

אורי הייטנר מביע דעה המתבקשת אחרי הגל העכור של האנטישמיות – הפתרון – עלייה לארץ ישראל. זה מה שהגיוני, אבל עם ישראל הוא לא ממש הגיוני.

אני מסכים עם אורי הייטנר שהטיפול במשט לעזה היה הפעם מושלם.

שלך –

משה גרנות

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2181 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: בין ה-'פלנקס' של טראמפ ל-'ברברים' מטהרן
  • עמנואל בן סבו: הזמנה להצטרף לצדק ולאחריות
  • גרשם שלום: הסמינריון האחרון שלי
  • אורי הייטנר: צרור הערות 6.5.26
  • משה גרנות: לכבוש את העולם
  • רוֹן גֵּרָא: דְּעִיכָה
  • הרצל חקק: מכתב גלוי לאומות העולָם – אל תעמדו על הַדם!
  • הרצל חקק: החשבון עם כל האומות
  • הרצל חקק: ספינה בלב ים – מול כל העולם
  • האימא שלנו, האומה שלנו – קמה להצילנו: "וְשׁוּב זוֹ אוֹתָהּ סְפִינָה בּוֹדְדָה נֶאֱבֶקֶת בַּגַּלִּים".
  • אודי מנור: הקונספציה של 'הקונספציה'
  • נעמן כהן: נאום משה דיין היום
  • חגי קמרט: סקירה על הספר "ריח של לחם חם"
  • אהוד בן עזר: "מסעותיי עם נשים" - פרק חמישה-עשר
  • עירית אמינוף: מה נזכור מטקס הדלקת המשואות?
  • מנחם רהט: רעננה: המירוץ לרבנות הראשית
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+