בניגוד לדבריו של אורי הייטנר: "הפרוטוקולים של זקני ציון נחקרו לפניי ולפנים והוכח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף מוחלט, של האוכראנה, המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית." ("חדשות בן עזר", 2155) – הפרוטוקולים לא חוברו ע"י האוכראנה, אלא על ידי ידי פאבל קרושבאנו שכתב, הדפיס, והפיץ את הפרוטוקולים*. והיה המסית האחראי לפוגרום קישינב.
https://he.wikipedia.org/wiki/פאבל_קרושבאנו
ההיסטוריון סטיבן ג' זיפרשטיין במחקר חדשני מצא אף את מסמכיו האישיים. (סטיבן ג' זיפרשטיין "פוגרום קישינב ונפתולי ההיסטוריה"," עמ' 136).
(כתבתי עליו: "פוגרום קישינב אנטישמיות וציונות". "חדשות בן עזר", גיליון 2060 2.6.25),
https://hbe.mifgash.com/hbe.php?num=2060&format=mifgash
ולכן הענקתי את אות קרשובאנו לאלו שאימצו והפיצו את תורתו, ביניהם יאיר גולדנר-גולן, ועמוס שוקן (שלתדהמתי לא ידע מיהו קרושבאנו).
יאיר גולדנר-גולן, שקיבל את אות קרושבאנו על הכרזתו שרצח תינוקות הוא תחביב יהודי, אמר השבוע בראיון בפגוש את העיתונות: "בממשלה הבאה נפטר את דוד זיני ונסגור את ערוץ 14. לגבי גופמן – הוא ייבחן על פי מעשיו." (עמית סגל)
https://t.me/amitsegal/60406
עוד לפני זה הכריז כי יש לשלוח אנשים למחנה חינוך מחדש ולטהר את השירות הציבורי, לכן כמי שרואה תהליכים של שנות השלושים באירופה ומיישם אותם כפשיסט יש להעניק לו גם את אות מוסוליני. מעניין מה יהיה האות הבא לו הוא יהא ראוי?
*ד"ר עדי אמסטרדם הציג תיזה של פילולוג איטלקי סיזאר דה מיכאליס, על המקור התוכני של הפרוטוקולים.
"הדעה המקובלת כיום היא שהספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" חובר בידי המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית – האוכראנה. דעה זו אותגרה לא מזמן על ידי הפילולוג האיטלקי סיזאר דה מיכאליס."
("חדשות בן עזר", גיליון 1768, 28.7.2022].
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01768.php
והנה התרגום של הספר ע"י ד"ר עדי אמסטרדם:
https://www.academia.edu/36317576/הפרוטוקולים_של_זקני_ציון_נוסח_עברי_מבואר_ספר_אלקטרוני_מלא
כזכור, אולי בהשפעת הספר, הוא האשים אותי בתורת קונספירציה בשימוש בשמות המקוריים. לזכותו אומר שהוא התנצל על כך.
"הדמוקרטיה נותרה בשם בלבד'':
מרד פנימי נגד יאיר גולדנר-גולן
בעוד מפלגת "הדמוקרטים" (האיחוד בין העבודה למרצ) מנסה למצב את עצמה כאלטרנטיבה שלטונית המקדשת את ערכי הדמוקרטיה, מכתב התראה חריף שנשלח חושף תמונה הפוכה לחלוטין של הנעשה בתוך הבית.
קבוצת פעילים מרכזית במפלגה שיגרה מכתב התראה אחרון לפני פנייה לערכאות משפטיות, ליו"ר יאיר גולן, לחברי הסיעה ולהנהלה. תחת הכותרת "הדמוקרטיה בדמוקרטים נותרה בשם בלבד," מאשימים הכותבים כי המפלגה מתנהלת בניגוד מוחלט לתקנון של עצמה. בסעיף 132 לחוקה. לטענת הפעילים, החל מהיום (חצי שנה לפני מועד הבחירות), יאיר גולן לא יוכל להיות מוגדר כמועמד לראשות הממשלה מטעם המפלגה או כיו"ר שלה, אלא אם "יעשה מעשה דמוקרטי כמתחייב." "מי שאינו מתנהל על פי הערכים הדמוקרטים בביתו, ו'מדלג' בקלות על סעיפי החוקה שלו עצמו, לא יוכל לשאת את דגל שלטון החוק יום לאחר הבחירות בכנסת," סיכמו הפעילים את מכתבם. במרכז הטענות עומדת הביקורת על אופן קבלת ההחלטות תחת הנהגתו של גולן. לדברי הפעילים, המפלגה מנוהלת כיום על ידי "מערכת ניהולית חד-ראשית."
עיקרי הכשלים שנחשפו במכתב:
הסתרת מידע: החלטות ההנהלה אינן שקופות לחברי המפלגה.
שיתוק מוסדות: המוסד לבירור עתירות, שאמור להיות הגוף השיפוטי הפנימי – מוגדר במכתב כ"משותק", בעוד ועידת המפלגה מתוארת כ"מסורסת".
הפרת תקנון: תקנון עבודת הוועידה מופר "כמעט על כל סעיפיו."
התערבות בפריימריז: נטען כי קיימת "התערבות בלתי הוגנת ובלתי שוויונית" לטובת מועמדים מסוימים לקראת הבחירות המקדימות לכנסת.
כותבי המכתב, ובהם שרי סלע, אורי אלדר, אסף הלחמי וגל רייך, מביעים חשש כי הרצון לנצח בבחירות הארציות הוביל את הנהגת המפלגה להקריב את הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית "נראה היה כי סימון הבחירות כמטרת-על, גם במחיר פגיעה בדמוקרטיה, נתפס בעיניכם כמחיר מוצדק."
הפעילים מזהירים כי אם לא יבוצע תיקון מידי, הם יפנו לבית המשפט בבקשה לצו הצהרתי שיקבע כי "מפלגת העבודה חדלה להיות מפלגה דמוקרטית." לדבריהם, הם אינם מוכנים להיות שותפים ל"הטעיית ציבור הבוחרים."
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/20422752
סכנת פשיזם. כבר אמרנו.
ממשלה "אנטי-פשיסטית"
איימן עאדל עודה: "אני אשמח להיות גם ראש ממשלה או שר בממשלה. נעשה הכול כדי למנוע ..."
https://rotter.net/forum/scoops1/946738.shtml
האם התכוון ליאיר גולדנר-גולן?
אשמה
"אהוד: ועדת חקירה צריכה לקום רק אחרי שאחרון הנוח'בות – מאות הרוצחים והאנסים העצורים אצלנו – יועמד למשפט צבאי ישראלי וייענש – כי הם ורק הם ומנהיגיהם אשמים ב'מחדל'!" ("חדשות בן עזר", 2155).
ודייק: בטבח אשמים מאות הרוצחים והאנסים ומנהיגיהם. במחדל כלומר באי מניעת הטבח אשמים מנהיגינו.
בשנה השנייה ברצף, צעדת השיבה לציון יום הנכבה בוטלה בשל הגבלות משטרתיות
מארגני הצעדה הסבירו כי ביטלו אותה משום שהמשטרה דרשה מהם להגביל לאלף את מיספר המשתתפים ולהימנע מהנפת דגלי פלסטין. במקום הצעדה שודר בזום פאנל שעסק בנכבה. "האירוע הזה הוא מסר שהעם לא שוכח," אמרה אחת הדוברות. המשטרה: ההגבלות נקבעו בזמן המלחמה, בהתאם להנחיות פיקוד העורף.
בשנה השנייה ברצף, מארגני צעדת השיבה לציון יום הנכבה שהיתה אמורה להיערך ביטלו אותה בשל הגבלות משטרתיות. המשטרה דרשה משיקולים ביטחוניים כי יוגבל לאלף מספר המשתתפים בצעדה, שלרוב צועדים בה כ-20-30 אלף בני אדם. היא גם אסרה על הנפת דגל פלסטין בצעדה. זאת, במסגרת הגברת האכיפה המשטרתית נגד הנפת הדגל מאז כניסתו לתפקיד של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ועל אף שבית המשפט טרם הכריע בשאלה אם הנפת הדגל אינה חוקית. במקום הצעדה שודר בזום פאנל של עקורים, אמנים והיסטוריונים שדנו בנכבה. בנוסף, נערכו אירועים מקומיים בגליל ובמרכז לציון יום השנה ה־78 לנכבה.
הצעדה, שנערכת מזה 26 שנים ובוטלה בפרק זמן זה רק בשנתיים האחרונות ובשנה שלאחר פריצת מגפת הקורונה, היתה אמורה להיערך בשטח חקלאי מדרום־מזרח לעכו, על שרידי הכפר הפלסטיני א־דאמון שתושביו נעקרו מבתיהם בשנת 1948. פעילים פלסטינים ששוחחו עם "הארץ" הדגישו כי המשטרה התירה לאלפים רבים להשתתף בצעדה באזור שפרעם בשנת 2024, על אף שהתנהלה אז מערכה מוגבלת בצפון מול חיזבאללה. לדבריהם, החמרת ההגבלות המשטרתיות מעידה על כך שבן גביר מעמיק את שליטתו בארגון.
הוועד להגנה על זכויות העקורים שמארגן את הצעדה מסר כי נערך לקראתה במשך כמה חודשים. ואולם אי־הוודאות בנוגע למועד הסיום של המלחמה עם איראן ועם חיזבאללה הקשה על ההיערכות. זאת, בנוסף לאי־הוודאות בנוגע להארכת הפסקת האש עם איראן. לנוכח השינויים התכופים במצב הביטחוני, מארגני הצעדה לא הספיקו להיאבק משפטית בהחלטת המשטרה להגביל את מספר המשתתפים.
בוועד אמרו כי החלפת הצעדה בפאנל אינטרנטי אינה מעידה על ויתור על המאבק למען זכות השיבה. לדבריהם, היא משקפת את היכולת להמשיך להנציח את הזיכרון הקולקטיבי גם תחת מגבלות. "הנכבה אינה רק זיכרון היסטורי, אלא מציאות מתמשכת," מסרו. הם גם הבהירו כי "השיבה אינה רק סמל או זיכרון – אלא זכות יסוד שאינה מתיישנת," והפצירו בציבור להשתתף באירועים השונים כדי "להבטיח שהקול יישמע גם בתנאים מורכבים."
למרות ביטול הצעדה, התקיימו לאורך היום שורת אירועים מקומיים בשטחים חקלאיים ובפארקים שהוקמו על שרידי כפרים שתושביהם נעקרו ב־1948. בין היתר התקיימו סיורים תחת הכותרת "חוזרים אל הכפר," תהלוכות, הקרנות של סרטים ופעילויות חינוכיות לילדים ולנוער. בחלק מהאירועים השתתפו כמה דורות של משפחות – סבים שחוו את הנכבה הגיעו למקום עם ילדיהם, נכדיהם ולעיתים גם ניניהם כדי לספר על עקירתם.
לצד האירועים המקומיים, שודר הפאנל האינטרנטי במרכז ההיסטורי של האגודה למען ערביי יפו בנוכחות כ־30 משתתפים, רבים מהם יהודים. ההקרנה נערכה ביוזמת המרכז ועמותת "זוכרות" שעוסקות בהנצחת הנכבה. עם הדוברים בפאנל נמנה יו"ר ועדת המעקב וחבר הכנסת לשעבר ג'מאל זחאלקה. "אנחנו נפגשים כפעולה שמצביעה על היצמדותנו לזכות השיבה, זכות טבעית ומוסרית כבעלי הבית והאדמה. זה חלק מהזכות הפלסטינית בכללי לשחרור, לעצמאות ולשיבה. לא נשכח ולא נסלח, אנחנו מתעקשים על זכות השיבה עד שנגשים אותה," אמר. "ההווה שלנו לא פחות אכזרי מהנכבה." ציין, והזכיר את פעולות צה"ל ברצועת עזה בשנתיים וחצי האחרונות ואת האלימות הגוברת מצד מתנחלים וחיילים נגד פלסטינים בגדה המערבית.
גם יושבת ראש ועד העקורים ונצר לפליטי הכפר מלול (שיבוש השם העברי מהלול) בגליל התחתון שנהרס ב-1948, סלוא סלאם־קופטי, נשאה דברים בפאנל. "אנחנו נמצאים כאן לא רק כדי לזכור, אלא כדי לאשר שהכפרים שמהם הוגלינו חיים בתוכנו. אף אחד לא עזב מרצונו, ואנחנו – הנכדים והילדים של הפליטים – נושאים את הזיכרון," אמרה. "האירוע הזה הוא מסר שהעם לא שוכח ונאמן לזכויותיו. השיבה היא לא מושג תיאורטי אלא היא זכות שאנו שומרים עליה. לא משנה כמה זמן יעבור."
מהמשטרה נמסר בתגובה כי היא "רואה בזכות המחאה אבן יסוד במדינה דמוקרטית ומאפשרת מחאות כל עוד הן מתקיימות כחוק." עוד נמסר כי "עם הגשת הבקשה במהלך המלחמה ובהתאם להנחיות פיקוד העורף שהיו בתוקף באותה העת, הוגדרו ונמסרו למארגני הצעדה תנאים להבטחת שלום הציבור." זאת, על אף שההגבלות בזמן המלחמה היו מחמירות בהרבה, ולא התירו התקהלות של אלף בני אדם.
ג'קי חורי יאיר פולדש, 22.4.26.
https://x.com/Haaretz/status/2047031067060609221
הביטול טעות גדולה. בייחוד הנימוק "בטחון הצועדים."
מוחמד ברכה: "הצעירים לא שוכחים – זו שיבה עד ניצחון הצדק"
מוחמד ברכה הוביל את צעדת השיבה לכפר ספוריה (השיבוש הערבי לשם ציפורי) לציון ה"נכבה", וטען כי הצעירים אינם שוכחים את זכות השיבה: "זו שיבה עד ניצחון הצדק."
מוחמד ברכה, לשעבר יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, עמד בראש תהלוכת השיבה לכפר ספוריה (השיבוש הערבי לשם ציפורי) לרגל ציון יום ה"נכבה", היא "האסון" הפלסטיני שבעצם הקמת מדינת ישראל ב-1948.
בדברים שנשא באירוע אמר ברכה כי האמירה הציונית בהקשר ל"זכות השיבה", שלפיה "המבוגרים מתים והצעירים שוכחים," אינה נכונה, ומה שמוכיח זאת הוא נוכחותם של הצעירים והילדים בפעילויות בכפרים שנהרסו ב-1948.
לדברי ברכה, הצעירים הערבים בישראל אינם שוכחים את ה"נכבה" והם אוחזים בזכותם לשיבה ליישובים המקוריים שבהם התגוררו משפחותיהם, שכן "זו שיבה עד ניצחון הצדק".
עוד אמר ברכה כי למרות "הטבח" בעזה, למרות מה שקורה בגדה ו"פשעי המתנחלים," ולמרות מה שקורה בלבנון ובאיראן – התמונה קודרת, משום שישראל, לדבריו, מרוויחה מ"בגידה של מדינות ערביות ואיסלאמיות. אנחנו בטוחים שהמפתח יפתח את הדלת ונשוב לבתינו," הדגיש.
ברכה ציין כי ספוריה הוא הכפר הפלסטיני הגדול ביותר שתושביו גורשו ב-1948, ואחד משני הכפרים הגדולים ביותר בפלסטין לפני הנכבה – טובאס וספוריה.
לדבריו, מספר תושבי ספוריה לפני הנכבה היה כ-6,500 נפש, והיום מספר צאצאי הכפר מגיע לכ-90 אלף נפש, ורובם נמצאים בחו"ל, ומיעוטם בנצרת, בשפרעם וביישובים נוספים.
https://www.inn.co.il/news/695305
המסקנה: כדברי החמאס הבעייה אינה על "הכיבוש" של 1967, אלא הכיבוש של 1948, כלומר עצם קיום המדינה היהודית.
לרגל חג העצמאות ויום הנכבה, נאחל למוחמד ברכה (פעם קומוניסט) שיזכה לראות בהגשמת זכות השיבה שלו למולדתו ערב, שעל שמה הוא קרוי ערבי, שאת שפתה הערבית הוא דובר ואליה הוא מפנה פניו בתפילותיו חמש פעמים ביום.
כלכלת ישראל
גיא בכור בפרשנותו נראה לי תמיד אופטימי מדי. אז לפעמים נחוצה אופטימיות הנה ראו את ניתוחו את כלכלת ישראל.
https://www.gplanet.co.il/מיוחד-במאמר-הזה-הלסת-תישמט-לכם-עם-הנתו/
כמה מרנן לקרא את זה ובייחוד למי שקורא את מוסף הכלכלה של "דה מרקר" של עיתון "הארץ"...
ההיסטוריה היהודית – מדובנוב עד דובנוב
זאב וולף (ולדימיר) דוּבְּנוֹב נולד ב- 1858 במסטיסלב בפלך מוהילב של האימפריה הרוסית, וקיבל חינוך מסורתי. בעקבות הפרעות בדרום רוסיה הצטרף לתנועת ביל"ו ועלה לארץ ישראל 1883.
אחרי העלייה לארץ עבד עם קבוצת חברי ביל"ו בבית ספר "מקווה ישראל". בעקבות קשיים רבים נענו הביל"ויים, ובהם דובנוב, להזמנתו של יחיאל מיכל פינס, שהפך לפטרונם ביישוב, לעלות לירושלים ללמוד מלאכות, כגון נגרות; הקבוצה נקראה "שיבת החרש והמסגר".
כמו רבים מחבריו, הוא חלה בקדחת (מלריה), עזב את ארץ ישראל וחזר לרוסיה בשנת 1885.
כאשר היה בארץ ישראל וגם אחרי חזרתו לרוסיה התכתב עם אנשים שונים (בהם אחיו הצעיר ההיסטוריון שמעון דובנוב). באגרותיו ומאמריו פרש את חזונו המדיני, אשר ייצג את דעותיהם של רבים מחבריו. כך למשל, באיגרת שנשלחה אל אחיו, שמעון דובנוב:
האומנם אתה סבור, כי המטרה היחידה של נסיעתי לכאן היא להגיע לסידור עצמי?---לא! מטרתי הסופית שלי, כשל רבים אחרים, היא נשגבה, רחבה ועצומה, ואף-על-פי כן אין לומר שהיא אינה ניתנת להגשמה. המטרה הסופית, או pia desideria [איטלקית: תוחלת הלב], היא להשתלט במשך הזמן על ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל-נא תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו עשויים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ומושבות למלאכה בארץ-ישראל, הקמת כל מיני מפעלים ובתי-חרושת והרחבתם ההדרגתית; בדיבור אחד, יש להשתדל שכל האדמה וכל התעשייה תהיינה בידי היהודים. מלבד זאת יש להרגיל את הצעירים ואת בני הדור הצעיר שיגדל להשתמש בנשק (בתורכיה הפראית-חופשית אפשר לעשות הכול). ואז יגיע אותו יום נהדר, אשר על בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפיוטיות הנלהבות. אז יכריזו היהודים על עצמם, עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) קבל עם ועדה, כעל בעלי המולדתם הישנה. ואין חשיבות בכך, שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה ויותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל שכזה. הסכימו-נא, ידידי, כי זוהי אידיאה נהדרת ונשגבה."
(זאב דובנוב, איגרת, 1 בנובמבר 1882, (נשלחה זמן קצר לאחר עלייתו לארץ מרוסיה), לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב), נפטר בברית המועצות, כנראה, ב-1940.
https://he.wikipedia.org/wiki/זאב_דובנוב
אחיו הצעיר של הביל"ואי זאב וולף ולדימיר שמעון דובנוב, ההיסטוריון הלאומי ומחבר "דברי ימי עם עולם", היה שייך לזרם האוטונומיסטי שהביט בהסתייגות על הציונות, כשפרצה מלחמת העולם השנייה והוא הבין את הסכנה המרחפת עליו בריגה, שבה שהה אז, היה כבר מאוחר מדי להצילו והוא נרצח שם בסוף 1941.
לאחר שבמשך שנים דחה את הפצרותיהם של רבים לעלות לארץ ישראל דובנוב ניאות לכך ברגע האחרון. אולם כאן הסתבכו העניינים. לרועץ לו היה הדימוי האנטי־ציוני שנקשר אליו כאשר אפשר לנצל את הסרטיפיקט היקר להצלת חלוץ ציוני כשר. דובנוב היה אוטונומיסט וקרא ליצירת אוטונומיה יהודית־תרבותית במזרח־אירופה שתהווה מרכז רוחני לעולם היהודי. ההיסטוריה חשבה אחרת. בתחילת 1941, כאשר הגרמנים כבר כבשו את פולין, ניסו בארץ ישראל להשיג לו סרטיפיקט ולהעלותו לארץ, ופנו בעניין למנחם אוסישקין יו"ר הקרן הקיימת. כפי שנטען נענו כי עדיף לתת את מעט הסרטיפיקטים לפעילים ציוניים וחלוצים צעירים שיבנו את הארץ מאשר לאנטי־ציוני. בדעה שונה היה ההיסטוריון יהודה ליב מאגנס, שניסה להשיג סרטיפיקט להיסטוריון הלאומי אך איחר את המועד. הנאצים כבשו את לטביה ביוני 1941. דובנוב בן ה-81 נכלא ביחד עם יהודי העיר בגטו ריגה וב-8 בדצמבר 1941 נרצח.
תשובתו של דובנוב לאליהו צ'ריקובר שהציע לו לעלות לארץ בשיחה בברלין 1934 היתה "הנני קל תנועה בזמן, אך לא בשטח." הוא לא היה היחיד שהיסס אם לעזוב את אירופה.
המכתבים ששלח לידידיו בארץ ישראל חושפים את יחסו הדו־ערכי לציונות בכלל ולארץ ישראל בפרט. אכן היתה בו כמיהה לארץ האבות שגברה בו ככל שהקרקע תחת רגליו החלה בוערת ודעותיו החלו משתנות.
כבר ב-1924 הוא מקונן במכתב ששלח לביאליק: אתה עושה שם חיים בארץ ישראל ואותי עזבת כאן לאנחות.
ב-1941 הוא כותב לידידו בארץ רש"א [שמואל אבא] הורודצקי:
ריגה, 12/1/1941
מכתב ממרחקים הבא לכאן בימינו, הוא מאורע חשוב, ולכן שמחתי מאד לקראת מכתבך מן כ"ז חשון, שהגיע לידי אחרי סיבוב בעולם במשך שישה שבועות. תודה לך ולרעייתך על ברכתכם לחג יובלי, שלא הוחג בשנת האבלות לארצות המערב. אשריכם שמצאת מקלט בארץ, שקדושתה אולי תצילנה מחרב מלאך המות השולט בעולם. ואני כאן בודד ונפרד מבני משפחתי ומכל ידידַי המפוזרים בכל כדור הארץ. האזכה לראות את קץ הפורענות? מצפים אנו לחופש היציאה והכניסה בארצות הסגורות ועתה אין לנו שיור אלא התורה הזאת, תורה לשמה לשם פרסום, כי כבר ננעלו שערי דפוס וספרות בכלל, ורק במחציתכם בארץ העברים אני רואה סימני חיים רוחניים.
עם היוודע בארץ דבר מותו של דובנוב הספיד לו הורודצקי וכתב בלב שבור, בהתייחסו אל המכתב האחרון הזה שקיבל מדובנוב, "בסוף אותה השנה, בדצמבר 1941 נרצח דובנוב בריגה. הוא שכתב על הרציחות הרבות שנעשו לעם ישראל בדורי דורות, נרצח גם הוא."
(יצחק בר יוסף, "אתה הלכת למנוחות בארץ ישראל – ואותי עזבת פה לאנחות בעמק הבכא", "אל-ארצ'", 28.9.23).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/0000018a-a79e-de36-ad8f-ff9f39800000
"ברחתי ממדינה מוכת פשיזם אחת למדינה מוכת פשיזם שנייה"
בעיתון "הארץ" ב"גלריה ספרים" יש מדור המביא ממליצים שונים לספרי קריאה. טבעי מכך ש"הארץ" יבחר למדור יורד מהארץ הרואה אותה כפשיסטית. והנה במסגרת קמפיין הירידה של "הארץ" (בעיתון אין עלייה או ירידה, אלא רק הגירה) מביא העיתון את הנין של נחמן, אחיו של שמעון דובנוב. היורד מהארץ – ההיסטוריון אריה דובנוב. הספרים עליהם הוא ממליץ מעניינים פחות מהשקפת עולמו כהיסטוריון.
"גדלתי באלקנה," מספר ההיסטוריון אריה דובנוב, "ההורים שלי בעצמם עלו מברית המועצות בשנות ה-70 אחרי מאבק קשה לצאת משם, ועברו להתנחלות כשהייתי ילד. לפני זה גרנו במגורי הרופאים של בית חולים העמק בעפולה, שזה היה קצת דומה לקיבוץ קטן. בעצם גם אלקנה קצת דומה לקיבוץ. אפשר להגיד שהמדינה כולה היא "קצת קיבוץ" – בקטנות שלה, בקרתנות, באינטימיות החונקת, בהיעלמות של הפרטיות.
"אני חושב שהתמה המשותפת לכל הספרים שבחרתי קשורה לאמונה התמימה שהיתה לי פעם, שהספרות והאינטלקט יצילו אותי מהחנק, מהקרתנות ומהשבטיות. בהרבה מובנים הספרים מצילים, ואני גם שמח שהצלחתי להגר –הילדים שלי לא חיים תחת הפצצות. אבל ישנו המחיר של הבדידות, ובעיקר זה אירוני שברחתי ממדינה מוכת פשיזם אחת למדינה מוכת פשיזם שנייה. אני מכיר ישראלים כמוני שיושבים באקדמיה באמריקה וקוראים לעצמם 'גולים פוליטיים' וזה מצחיק אותי. הרי גם פה באמריקה זה נורא אופנתי לשנוא את האינטלקט. הרי גם פה אני 'שמאל בוגד', וגם פה האקדמאים שעוסקים במדעי הרוח נחשדים על ידי הממשלה כאויבי העם. כל הרעות החולות האלה רדפו אחריי לאמריקה.
"במובן הזה, האשליה התנפצה – אותה אמונה תמימה, שיש בה גם משהו כל כך יהודי, שהספרים יצילו. ומה שעוד מצחיק זה שאני פוגש את השבטיות והקרתנות גם בתוך הקהילה היהודית האמריקאית, שעסוקה נורא בקונפליקטים פנימיים בין אלה שלא מוכנים לשמוע שום דבר על ישראל ובין אלה שמעריצים כל דבר שקשור בישראל. יש להם עולם מדומיין שבו היהודים נחלקים לשני סוגים: ניו־יורקים נוירוטיים עם שפה מתובלת ביידישקייט או לוחמי סיירת אמיצים אך מטומטמים שלא מסוגלים לחבר שתי מילים בלי להישמע עילגים. כל מי שלא מסתדר בסכמה הזאת גורם לצרבת. כשאתה מתחיל את מסע השחרור שלך אתה מגלה כמה הוא מאתגר את האקסיומות שגדלת עליהן. אתה גם מגלה שהרבה רואים במסע שלך מהלך יהיר: 'אתה חושב שאתה טוב מאיתנו?'
"גדלתי בהתנחלות בסוף שנות ה-80, אחר כך שנות ה-90. ראיתי מקרוב את הקושי המטורף של הקהילה המתנחלית להתמודד עם השאלה איך יצא מתוכנו הרוצח. לא ידעתי אז כמה מהר הרצחנות הזאת תתפשט לכל מקום. אני באופן אישי לא כל כך השתלבתי באלקנה, וכאמור הבית הפרטי שגדלתי בו היה חונק מעוד בחינות, לכן בשלב מסוים עברתי לפנימייה בירושלים, שהיתה בשבילי גם איזה סוג של הצלה.
אפשר להגיד שגדלתי על מאיר שלו. קראתי את הספרים שלו בצבא, בניווטים, בטיולים, אחר כך בטיול שאחרי הצבא לדרום אמריקה. ובחרתי את 'בביתו במדבר', שהוא לא בהכרח הספר הטוב ביותר שלו אבל הוא מתחבר עם זיכרון שיש לי ממנו, כי פעם במקרה פגשתי אותו במדבר. בדיעבד הוא הסתובב שם בשביל תחקיר לספר. אני הייתי אז צעיר כזה עם תיק נורא גדול על הגב, זיהיתי אותו מהטלוויזיה, ניגשתי עם ידיים רועדות ואמרתי שלום בהתרגשות גדולה. הוא נתן לי גרנולה בר שהוא שלף מהג'יפ שלו. אפרופו האינטימיות המטורפת של ישראל הקטנה – זו שרבים שונאים בעוצמה רבה כל כך, זו שאני לא בטוח שעוד קיימת."
(עופרה רודנר, "ברחתי ממדינה מוכת פשיזם אחת למדינה מוכת פשיזם שנייה," "אל-ארצ'", 14.4.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2026-04-14/ty-article-magazine/.premium/0000019d-42c4-d679-ab9d-c6cdd9550000
אז מה היה לנו מפרספקטיבה היסטורית.
ב-1883 בעקבות הפוגרומים ברוסיה עלה זאב וולף ולדימיר דובנוב הצעיר עם תנועת ביל"ו, וחלם על הקמת מדינה יהודית עצמאית עשר שנים לפני הרצל, והמושג "ציונות". הספיקו לו שנתיים בארץ ישראל והוא ירד חזרה לרוסיה.
אחיו הצעיר ההיסטוריון הגדול של העם היהודי שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות והיה אוטונומיסט שחלם על אוטונומיה יהודית בגולה, נרצח בגולה עם האוטונומיה עליה חלם.
פרופ' אריה דובנוב, הנין של נחמן, אחיו של שמעון. עלה לארץ ושהה בה יותר שנים מזאב דובנוב – אחיו של שמעון, אך החליט לרדת ורואה את עצמו כאנטי-ציוני כאשר הדוגמה שלו היא החוקר האנטי-ציוני דנאל בויארין:
https://hazmanhazeh.org.il/boyarin/
היום 143 שנים לאחר ביל"ו, משפחת דובנוב חוזרת לגולה תוך השמצת הציונות, וללב מתגנב החשש הנורא. האם היטלר לא צדק באבחנתו שהיהודים הם רק טפילים פרזיטים על גופם של עמים אחרים???
מתי חוגגת נרי רחל יענטע וייס-לבנה-הירשפלד את חג העצמאות?
"כשאני יושבת אל המקלדת," כותבת נרי רחל וייס-לבנה, "נראה לי הרעיון של יום העצמאות כמו משהו בטעם רע מאוד. עד כדי כך שאפשר היה לחשוד שאפילו היום הזה עצמו, ולא רק האופן שבו הוא אמור להיחגג, הומצאו על ידי מפצחת השואה והשרה לענייני טקסים מבחילים, הגברת מירי רגב. לדעתי צריך לסגל מידה של אי שפיות כדי להחליט לחגוג עכשיו. כי כשאנו שרים 'להיות עם חופשי בארצנו,' על איזה חופש בדיוק אנחנו מדברים? על החופש להיהרג במלחמות מיותרות וחסרות כל הצדקה כדי לשמר את שלטונו של אדם שכלל איננו חפצים בו, והוא, במקרה הטוב, אדיש לקיומנו. אולי החופש המדובר מתייחס לחופש הנורא לטבוח בתושבי השטחים רק משום שהם ערבים?
"לי, אישית, אין שום כוונה ללכת לטקס כלשהו של יום העצמאות ובוודאי שלא יעלה בדעתי לשיר בעליצות שקרים על היותנו עם חופשי. כי למען האמת במקום עם חופשי לא ירחק היום ונהפוך לעם עבדים מזה רעב, לתיאוקרטיה שבה מותר להאמין רק בבורא עולם ובממשלה. אני חוששת שכבר אין לנו כוח לקום ולהתנער, להצית אש בלבבות ולצאת למלחמה נגד האויבים האמיתיים שלנו – ראש הממשלה, שריו, הרבנות הראשית ועוזריהם.
"פעם כשהייתי ילדה צעירה ממש אהבתי את יום העצמאות כמו כולם. היה מותר ללכת לישון מאוחר, עדיין לא הומצאו פטישי פלסטיק, על במת הבידור הזעירה שליד מגדל המים בנוה שאנן שרו למיקרופונים זמרים חובבים. המורה להתעמלות בלהה מס רקדה עם להקתה ריקוד חסידי, והיו גם מדורות וקרטושקס, שרפנו ברוב טקס את הבובה של עבדול נאצר וסיימנו בכיבוי צופי."
(נרי לבנה, "עם חופשי בארצו? ממש לא", "אל-ארצ'", 21.4.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-04-21/ty-article/.highlight/0000019d-af4f-dbb2-a19d-bf5f2f6e0000
כמה פתטי. כשהסבא המרוקאי של נרי רחל וויס-לבנה שימש כמושל צבאי בנצרת כאחראי על הממשל הצבאי לערבים בגליל, חגגה נרי רחל וייס-לבנה בשמחה את חג העצמאות, והיום עם החופש והדמוקרטיה לערבים היא אינה חוגגת...
כמה פתטי ש"החופש" לדידה של נרי רחל וייס-לבנה אינו חופש מכיבוש ערבי, אלא חופש מהאוייב נתניהו.
לזכותה יש לומר שבניגוד לפטריוטים גרמנים רבים היא לא חגגה ב-20 באפריל את יום הולדתו של היטלר. מן הסתם גם ילדיה ונכדיה הגרמנים-הפטריוטים לא חגגו.
עפרי בוים-אילני:
ההתנחלויות הגרמניות היו מיזם מפואר ויומרני, שהתרסק בבת אחת
כתב "הארץ" עפרי בוים-אילני נותן תחזית אפוקליפטית לחג העצמאות.
"המתנחלים הגרמנים השתלטו על קרקעות במזרח, זכו לתמיכת המדינה ומיררו את חיי המקומיים. וגם הם חשבו שאיש לא יפנה אותם.
"מי שמבקר כיום בערי מזרח אירופה – למשל ורוצלאב בפולין, ליברץ בצ'כיה, צ'רניבצ'י באוקראינה או קאלינינגרד ברוסיה – ייתקל שם בהכרח ברחובות, בניינים ומונומנטים הנושאים שמות גרמניים. אף שהשפות המדוברות בערים אלו הן סלאביות, שמות גרמניים מופיעים על מכסי הביוב ולעיתים גם על חלק מהשלטים. בעבר ערים אלו נשאו אף שמות גרמניים בעצמן, ורוב תושביהן דיברו גרמנית – כולל חלק גדול מהיהודים שחיו בהן. ורוצלאב נקראה ברסלאו, בירת שלזיה; ליברץ כונתה רייכנברג, בירת חבל הסודטים; לצ'רניבצ'י קראו צ'רנוביץ, בירת בוקובינה; וקאלינינגרד היתה קניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית. גרמנים חיו ושיגשגו בערים אלו במשך מאות רבות של שנים. הם נולדו ומתו שם, ולא יכלו לדמיין עתיד שבו ערים אלו יתרוקנו מתושביהן הגרמנים.
"אבל יום אחד זה קרה. מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, בעקבות התבוסה הגרמנית, רוב מוחלט של האוכלוסייה הגרמנית סולקה ממזרח אירופה, ונמלטה לתוך גבולות גרמניה המזרחית והמערבית. מברסלאו גורשו כחצי מיליון גרמנים, ומקניגסברג כ-200 אלף; הסודטים (כלומר הגרמנים הצ'כים) פינו את חבל הסודטים, וכך גם הגרמנים של בוקובינה. תוך כדי הבריחה רבים מהם נהרגו. האחרים הפכו לפליטים מרירים בגרמניה. עד היום יש אגודות שמשמרות את זכר הערים והכפרים שנעזבו. חלקם גם משתוקקים לחזור לשם. לעיתים הם יוצאים למסעות לבתי הקברות הגרמניים הנטושים, הממוקמים ביישובים עם שמות סלביים.
"יום אחד כך יקרה גם למתנחלים המטילים כיום את חיתתם על בקעת הירדן, הר חברון, גוש עציון וכל שאר ההתנחלויות. כוח חזק מספיק יעלה במזרח ויתפוס את ישראל בחולשתה. פרויקט ההתנחלות יתקפל בחיפזון, ממש כמו פרויקט ההתיישבות של הגרמנים במזרח.
"לאילו קווים הם יימלטו? את זה יקבעו כנראה יחסי הכוחות ותוצאות המלחמה. לא החוק הבינלאומי, ולא מאמרים אקדמיים או פסיקות של בתי דין בינלאומיים. התבוסה עשויה להיעצר בגבולות 67', או בגבולות מצומצמים יותר. כך או כך, זה לא יהיה חיזיון נעים. תשאלו את הגרמנים במזרח."
(עפרי אילני 21.4.26, "ההתנחלויות הגרמניות היו מיזם מפואר ויומרני, שהתרסק בבת אחת", "אל-ארצ'", 21.4.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2026-04-21/ty-article/.highlight/0000019d-aee3-d45b-a39f-efe32d330000
הבנתם? רק ידל"ש מסוגו של בוים-אילני יכול להגיע להשוואה כל כך מופרכת.
האם צ'כיה ופולניה הן שהתקיפו את גרמניה הנאצית או להיפך? אם כבר מצדיק בוים-אילני את העובדה שמדינות ערב שהתקיפו את ישראל אחראיות לגירוש המתנחלים הערבים מהארץ והפיכתם לפליטים. ובכלל הגרמנים הרי התיישבו באירופה זמן רב לפני קביעת הגבולות המדיניים שלה, והצאריצה קתרינה הגדולה למשל, עודדה התיישבות גרמנים בוולגה.
ונשאלת השאלה למה בדיוק התכוון בוים-אילני בהשוואה שעשה בין יישובי הגרמנים בשלזיה או בסודטים לבין ההתנחלויות תל אביב, בארי, ניר עוז, בגדה המערבית, והתנחלויות דגניה עין גב אורטל בגדה המזרחית?
האם לדעתו עם חיסול התנחלות תל אביב בה הוא גר, יסכימו הפולנים לקבל אותו בחזרה למרות היותו ידלש?
"חניבעל": האיש שהפך את המלחמה האינסופית לדרך חיים
ביקורת על הספר "חניבעל: סיפורי חיים" תרגום מלטינית: ברוך מני. הוצאת כרמל, 112 עמודים – משמשת לכתב "הארץ" דרור משעני להגיע לתובנות מוזרות.
"כך הפך סיפורו של מצביא אגדי ואכזר למקור הפנטזיה של בן-גוריון על הכוח היהודי הנוקם בגויים, תוך השכחת סופו המר והחורבן שהמיט על עמו," מסביר משעני.
במרכז הספר הצנום הזה נמצאות שתי ביוגרפיות קצרות של מפקד צבא קרתגו, חניבעל – האחת נכתבה במאה הראשונה לפנה"ס והשנייה במאה הרביעית. שתיהן מתורגמות לראשונה לעברית. לביוגרפיות מצורפים קטעים מתוך יצירות ספרותיות שנכתבו על חניבעל בעת העתיקה. עם זאת, דווקא מאמר המבוא והמסה החותמת את הספר הם שהופכים את "חניבעל: סיפורי חיים" לחשוב לקריאה בימים אלה, כשמלחמה הנמשכת כבר כמעט שלוש שנים זורעת הרס בישראל ובאזור.
במבוא מזכיר מתרגם הספר, ברוך מני, את הערצתו של דוד בן־גוריון לחניבעל; "המצביא העברי הגדול ביותר," כינה בן־גוריון את הכובש האכזר שהמית מאות אלפים והביא חורבן גם על עמו. במסה המעמיקה שחותמת את הספר מנתח ענר גוברין את המשיכה של זיגמונד פרויד בילדותו לחניבעל, ואת השינויים שחלו בה עם השנים. בעזרת האיזכורים האלה של הערצה יהודית לאיש הצבא הרצחני (שעל שמו, כזכור, קרוי הרוצח הסדרתי בסרט "שתיקת הכבשים"), אפשר לנסח את השאלה שאיתה יש לקרוא את הספר הזה עכשיו: למה נמשכה התרבות היהודית המודרנית לחניבעל, ומה המשיכה הזאת מלמדת אותנו על הערצת הכוח בישראל – ועל הסכנות הגלומות בה.
אחריתו של חניבעל (שנשבע לנקום ברומא על כיבושה את קרתגו) מזכירה את הסוף של לא מעט "כובשים" מודרניים שהביאו אסון על עמם: כלוא בארמון, מוקף מכל עבר חיילים שנשלחו להורגו על ידי רומא, מודע לכך שהובס, הוא מתאבד.
פרויד, בספרו "פירוש החלום" (1899), מספר כך: "הייתי בן עשר או 12 שנים לערך כשאבי התחיל לקחתני עימו לטיוליו ובשיחותיו פתח לפניי את השקפותיו על הוויות העולם. וכך, כדי להראות לי עד כמה הזמנים שלי טובים מהזמנים שלו, סיפר לי פעם: כשהייתי צעיר טיילתי פעם בשבת ברחוב בעיר הולדתך, כשאני לבוש בגדים נאים וכובע פרווה חדש לראשי. לפתע מופיע נוצרי אחד, ובמכה אחת מעיף את הכובע לתוך הבוץ כשהוא קורא: יהודון, לרדת מהמדרכה! 'ומה עשית?' 'ירדתי אל דרך העגלות והרמתי את הכובע', היתה התשובה המאופקת. תגובה זו לא נראתה לי כמעשה גבורה מצד האיש החזק, הגדול, שהחזיק בי, הקטן, בידו. השוויתי את המעמד הזה, שלא השביע את רצוני, למעמד אחר, שהלם טוב יותר את הרגשתי, הסצינה שבה אביו של חניבעל משביע את בנו לפני מזבח הבית לנקום ברומאים. מאז תפס חניבעל מקום בדמיונותיי."
קל לראות למה המצביא בעל השם העברי מקבל מקום בדמיון של פרויד הילד וגם של בן־גוריון, מייסד תפישת הביטחון של מדינת ישראל: חניבעל השמי הוא הפנטזיה על הכוח היהודי הנוקם בגויים. אצל בן־גוריון ייתכן שההערצה הזאת גם רומזת על תשוקה אימפריאליסטית. "חבל שעד היום לא הקימונו מצבה ספרותית לבן גזענו הגדול – המצביא והמדינאי שלא היה אולי כמותו, ובכל אופן הוא היה יכול לעמוד בשורה אחת עם אלכסנדר, קיסר, צנגיס־חאן ונפוליון," הוא כתב עוד ביומנו בחורף 1948, בעיצומה של המלחמה הראשונה על גבולות ישראל.
בן־גוריון המשיך להלל במאמריו ובהרצאותיו את חניבעל וגדולתו הצבאית, ולקונן על איך שבגד בו העם שרצה בשלום. אצל פרויד, לעומת זאת, הפנטזיה הילדותית של הערצת הכוח התחלפה עם השנים במחשבה היסטורית על הדרך שבה תרבות שורדת באמת, והוא פיתח עניין גובר והולך בדמותו של איש הרוח ששמו העברי מקביל לשמו של חני־בעל – יו־חנן בן זכאי. קרתגו הרי הוחרבה על ידי רומא ואיתה נעלמה הציוויליזציה הפיניקית, ודווקא היהדות שרדה בזכות אנטי-לוחמים כמו התנא בן זכאי. בן זכאי מייצג את ההבנה שההישרדות האמיתית היא רוחנית ואינה פיזית".
ובן־גוריון? והציונות? ואנחנו? בניגוד לפרויד, ישראל – ולא רק הימין אלא גם מה שמכונה בה שמאל – נותרה מקובעת בהערצת כוח עיוורת, בהאדרה ילדותית של מפקדים צבאיים, טייסים מהוללים, אנשי מוסד ערמומיים, סיירות ויחידות מודיעין יוקרתיות, חיסולים ומבצעים "מתוחכמים" נוסח הביפרים, שכמו מעלליו של חניבעל, רק מקרבים את החורבן. תאוות המלחמה של הצבא ומפקדיו, האמונה שרק בכוחם העיר תשרוד ותשגשג, הביאה כנראה כליה על קרתגו. האם מותר לקוות שזה לא יהיה גורלה של ישראל?"
(דרור משעני, "חניבעל: האיש שהפך את המלחמה האינסופית לדרך חיים. כך הפך סיפורו של מצביא אגדי ואכזר למקור הפנטזיה של בן-גוריון על הכוח היהודי הנוקם בגויים, תוך השכחת סופו המר והחורבן שהמיט על עמו", "אל-ארצ'", 19.4.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/2026-04-19/ty-article-magazine/.premium/0000019d-a493-d31c-a1df-ae93d7ba0000
הבנתם את מוסר ההשכל של דרור משעני מהספר על חניבעל? אנחנו לא נלחמים על קיומנו בארץ, אלא כמו חניבעל רוצים סתם מלחמות נצח מול האימפריה הערבית-מוסלמית (המקבילה לרומא של חניבעל), וגורלנו אבוי יהיה כמו גורלו של חניבעל וקרתגו לכן עלינו לוותר על מדינתנו ולהתרכז בחיי הרוח כפי שעשה יוחנן בן זכאי.
מעניין מהם חיי הרוח של משעני שלדעתו יאפשרו את קיומו לאחר התבוסה?
אהוד רולניצקי-אלוני –
המאמר שלך חמור לא רק אידיאולוגית, אלא בעיקר אסטרטגית
האמריקאי (ממוצא ישראלי) אהוד רולניצקי-אלוני, (בנם של המושל הצבאי ראובן רולניצקי-אלוני, ושולמית אדלר), יוצא כנגד כתבת "הארץ" האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, עמירה הס, שכתבה שאם ערבים לא יורשו לרוץ לבחירות עליהם להצביע לדמוקרטים.
"לא חשבתי שאמצא את עצמי כותב נגד עמירה הס," כותב רולניצקי-אלוני, "הפעם בדקתי שוב ושוב, ואני סבור שהמאמר שלה ("הארץ", 26.4) חמור – לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא בעיקר מבחינה אסטרטגית. עצם העלאת האפשרות של פסילת המפלגות הערביות בידי אשת שמאל בעיתון "הארץ" עלולה לתת לגיטימציה לאפשרות הזאת ולחזק את התחושה ולפיה מדובר במהלך סביר. בכך הס מחלישה את ההתנגדות הציבורית הקיימת, עדיין. כאן מתגלה קיבעון אידיאולוגי במסווה של חשיבה אסטרטגית.
"יש לציין, כי רצח־עם בוצע באפס התנגדות של מפלגת העבודה. כלומר, ייתכן שהצבעה למפלגת הדמוקרטים תיצור קונסנזוס לרצח־עם, ומדינות תומכות כמו גרמניה יוכלו להמשיך לתמוך ב"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." חוסר האמון של הס במאבק הבינלאומי וב־BDS נובע, לדעתי, מקיבעון אידיאולוגי, ולא מתובנה אסטרטגית של מאבק יעיל.
"זאת ועוד, העלאת האפשרות להצביע לדמוקרטים – מפלגה, שלדעת רבים שיתפה פעולה עם מדיניות של רצח־עם ברצועת עזה – אינה אמורה להופיע דווקא ברגע שהמפלגות הערביות מנסות להתארגן מחדש תחת מטרייה משותפת. פתיחת הדיון בעיתוי הזה איננה רק מוקדמת; היא אקט פוליטי חמור, אשר מערער תהליך של התגבשות פנימית ואף עלול לעודד גורמים בדמוקרטים לא למנוע את הפסילה.
"האם שקלה הס אפשרות אחרת? כמו, למשל, שאם הדמוקרטים היתה מצהירה כי לא תתמודד במקרה של פסילת המפלגות הערביות, היה הדבר יוצר זעזוע פוליטי עמוק הרבה יותר?
"מכאן נגזרת הפעולה הנדרשת. בשלב הראשון יש לפעול לכך שעצם הפסילה של מפלגה ערבית תיתפש כפשע פוליטי וכחשיפה סופית של קריסת היומרה הדמוקרטית. רק אם הפסילה תתממש בפועל, יש לעבור לשלב השני. שלב פנימי של המפלגות הערביות, ביחד או לחוד, ושם לקיים את הדיון על דרכי הפעולה. רק לאחר הכרעה כזאת אפשר לדון בשאלות רחבות יותר: הצבעה או חרם. ואם תתקבל החלטה על חרם, על יהודים לא־ציונים – כלומר, הומנים – לפעול בסולידריות מלאה איתה, ולא לחבל בהחלטה של ההנהגה הפלסטינית."
(אודי אלוני, "עמירה הס, המאמר שלך חמור לא רק אידיאולוגית, אלא בעיקר אסטרטגית", "אל-ארצ'", 26.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-26/ty-article-opinion/.premium/0000019d-ca22-d1f9-addd-eeb303bb0000
הבנתם? גם כאזרח אמריקאי הקביעה של רולניצקי-אלוני ש"יהודים לא־ציונים הם הומנים" היא קביעה גזענית. בדיוק ההיפך מהומניזם. הקביעה שמכל העמים רק ליהודים נשללת ריבונות לאומית הינה קביעה גזענית.
האם רולניצקי-אלוני שולל את הזכות לריבונות מהצרפתים הספרדים הפורטוגזים המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים והארמנים שסילקו את הכיבוש הערבי, ואת כל ההתנחלויות הערביות בשטחן?
האם רולניצקי-אלוני שולל את זכות המצרים והכורדים לריבונות? שלילת ריבונות רק מהעם היהודי אינה הומניזם אל גזענות. המאמר שלו חמור לא רק מבחינה אידיאולוגית אלא בעיקר אסטרטגית.
(הערה: התגובה הזו פורסמה כתגובה דיגיטלית למאמר, ונמחקה ע"י העורכים. מובן גם למה.)
דרישה לשלול תקציב ממוזיאון תל אביב
חולוד חושיה, אימו של המחבל מוחמד חושיה שחוסל על ידי צה"ל, תומכת בבנה, מבקרת משפחות מחבלים, וטוענת שצה"ל רצח אותו על לא עוול בכפו, בארגון "בצלמו" דורשים לשלול את התקציב של מוזיאון תל אביב, בו נערך טקס הזיכרון האלטרנטיבי, בעקבות עבירה על חוק הנכבה.
ביום הזיכרון האחרון אחת מהנואמות בטקס הזיכרון האלטרנטיבי של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני" היא אימו של מחבל המפרסמת שהיא גאה בבנה, יחד עם צילומים שלו מחזיק נשק ויורה, והיא עצמה הצטלמה איתו כשהיא מחזיקה את הנשק שלו.
במקביל להצטרפותה ל"פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני", חולוד הצטרפה לאגודת "אימהות שהידי מחוז ג'נין" – גוף המאגד אמהות מחבלים מג'נין, ויחד הן ערכו אירועי תמיכה רבים במחבלים, בכולם כרזות המחבלים, בחלקם גם דגלי חמאס וג'יהאד אסלאמי וכד'.
כך היא ביקרה את משפחת המחבל מהפיגוע בתחנת הדלק בעלי , שיבחה את המחבל מהפיגוע בדיזינגוף והצטלמה עם דודתו של רוצח הרב רזיאל שבח הי"ד.
חושייה אמרה בכנס שבנה נרצח סתם על ידי חיילי צה"ל, למרות שהוא חוסל כשניסה לפגוע בחיילים שנכסו לפעילות מבצעית. בנוסף היא מהללת את בנה השהיד, ואומרת שבנה האחר נעצר ללא סיבה.
בארגון "בצלמו" דורשים לשלול למעלה מ-6 מיליון ש"ח שמגיעים אל המוזיאון, בגלל "חוק הנכבה" שאוסר על המדינה לתקצב גוף שיש בו פעילות שפוגעת בכבוד דגל המדינה או סמליה, או תמיכה במאבק מזוין או מעשה טרור של מדינת אוייב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל.
"אין חולק כי אותה אימא תומכת במעשי ילדיה וגאה בהם, דהיינו יש כאן תמיכה בוטה במעשי טרור ובארגוני טרור" כתב שי גליק, מנכ"ל הארגון.
"לא יתכן שמדינת ישראל תממן ביד אחת את המוסדות התרבותיים הגדולים שלה, וביד השנייה מוסדות אלו יאפשרו את ביזוי זכר הנופלים והסתה נגד חיילינו המחרפים נפשם, וכל זאת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
"אנו מצפים לתגובה נחושה שתבהיר כי אין מקום להסתה פרועה וטקס זיכרון למחבלים במימון המדינה."
(עמיחי שילה, "הקול היהודי י' אייר תשפ"ו", 13:21 27/04/2026).
https://rotter.net/forum/scoops1/946702.shtml
מעבר לשאלת המימון, האם ראוי להקדיש יום זיכרון למחבלים חללים מארגוני הטרור חמאס, עז א דין אל-קאסם, הנוח'בות, הפת"ח, "השהידים של אל-אקצה, הג'יהאד האיסלמי, חיזבאללה, ועוד?
האנליסט הכוויתי לליגה הערבית:
"דורש הקמה של רובע יהודי חי ופתוח"
האנאליסט הכוויתי ג'אסם אלג'וראיד קורא למדינות הליגה הערבית לנקוט צעד חריג לרגל יום העצמאות של ישראל, הכולל הקמת רובעים יהודיים פתוחים במדינות ערב, הכרה בזכות השיבה של יהודים מארצות ערב ופתיחת סוגיית הפיצויים על רכוש שהוחרם. לדבריו, מדובר במהלך של "צדק היסטורי" שמטרתו לנתק את השיח האזורי משנאה ליהודים ולעבור לפיוס ולדו־קיום, במקום המשך העימותים והעוינות ההיסטורית.
אלג'וראיד, אנאליסט ועיתונאי בכיר בעולם התקשורת הערבי כתב בעמוד ה-X שלו כך: "הדרישה שלי ממדינות הליגה הערבית ביום העצמאות של ישראל. אני, הכווייתי ג'אסם אלג'וראיד, פונה בדרישה נחרצת וישירה למדינות הליגה הערבית ביום העצמאות של ישראל. אני אומר זאת ללא פחד וללא היסוס: די לשנאה המורשתית ולשקרים ההיסטוריים!
"אני דורש הקמה של רובע יהודי חי ופתוח בכל מדינה החברה בליגה הערבית, במיוחד במדינות המפרץ ובכל המדינות דוברות הערבית. אני דורש זכות שיבה מלאה לקהילות היהודיות לאזורים שבהם חיו במשך מאות שנים בקרבנו, תוך הכרה מלאה בזיכרונותיהם ובהיסטוריה שלהם. אני דורש פתיחה הוגנת ושקופה של תיק הפיצויים עבור הרכוש ואמצעי המחיה שהוחרמו ממשפחות יהודיות שחיו בעבר בקרבנו." הוסיף.
אלג'וראיד הבהיר: "זה אינו ביטוי של חולשה או נורמליזציה באשר היא - זו דרישה כנה לצדק היסטורי. זו דחייה נחרצת של השנאה האידיאולוגית שירשנו מאבותינו וסבינו, ואיפוס אמיתי של בעיות היסטוריות מצטברות".888
"ביום העצמאות הזה, הבה נהפוך את הזיכרון להזדמנות היסטורית אמיתית: נפתח אמנה חדשה המבוססת על אמת, פיוס וחיים משותפים בשלום, במקום להמשיך את מעגל השנאה וההרס. כעת הכדור במגרש של הליגה הערבית ומדינותיה. האם תעזו לעשות צעד אמיץ לעבר צדק?", כתב ג'אסם אלג'וראיד.
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1312872
יפה מאד, אבל איננו דורשים הקמת גטאות במדינות ערב, אלא רק הכרה בזכותו של היהודים למדינה בארצם. לא יותר.
נעמן כהן
נעמן כהן
יאיר גולדנר-גולן אות קרושבאנו ואות מוסוליני
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר