* ועכשיו חלקה של הממשלה – החדשות הטובות שפתחו את – למעלה מ-3,000 מתיישבים חדשים הצטרפו ליישובי הנגב המערבי! 92% מהתושבים שפונו כבר חזרו. כבר היום, עוד בטרם כל היישובים חזרו, מספר התושבים באזור גדול יותר מכפי שהיה ב-7 באוקטובר! זה ניצחון גדול לציונות על מבקשי נפשנו.

ועכשיו תורה של הממשלה למלא את חלקה – לספק להם ביטחון. לפני שנתיים וחצי יצאנו למלחמה שמטרתה מיטוט חמאס, כלומר חיסול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של ארגון הטרור ופירוקו מנשק. היום חמאס שולט ביד רמה על כמעט מחצית הרצועה, חמוש ומתחמש ומתעצם ומגייס עוד ועוד מחבלים. והוא מתכנן את המתקפה הבאה ונערך אליה.

היו לנו הישגים גדולים במלחמה הזאת, אבל בראייה כוללת נכשלנו – לא השגנו את המטרה.

על ראש הממשלה להתעשת. מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט שהוא הנהיג, המיטה עלינו את שבעה באוקטובר. חזרה להכלה, להבלגה ולהתמכרות לשקט תביא עלינו את האסון הבא. העובדה שלא הסרנו את האיום בעוד מועד הביאה לכך שהאיום התממש. אם לא נסיר את האיום המתחדש, הוא שוב יתממש. ומה תגיד אז? שלא העירו אותך?

* צדיק ורע לו – במשבר הקורונה שהיכה בנו, כאשר האפשרויות הפוליטיות על סדר היום היו סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של מגפה או ממשלת אחדות, קיבל בני גנץ החלטה אחראית, אמיצה, פטריוטית, אנטי-פופוליסטית, תוך ויתור על מחצית כוחו הפוליטי, ונכנס תחת האלונקה. אפשר לומר שהוא קפץ על רימון חי. הוא העדיף את השיקול הלאומי על האינטרס הפוליטי.

ב-7 באוקטובר, במשבר החמור בתולדות המדינה, שב גנץ אל מתחת לאלונקה, למרות שחווה על בשרו את מעשה הנוכלות המבאיש בתולדות המדינה, כאשר נתניהו גנב את הרוטציה. הוא כבר ידע, יותר מכל אחד אחר, באיזה נוכל מדובר, הנוכל הגדול בהיסטוריה. אבל טובת המדינה הדריכה אותו, ובשעה הקשה ההיא הוא לא עשה חשבונות פוליטיים. הוא נכנס לממשלת החירום הלאומית.

בני גנץ הגיע לסוף דרכו הפוליטית. וחבל. זה מקרה מובהק של צדיק ורע לו. בתרבות הפוליטית הצינית בעידן נתניהו, אין מקום, כנראה, לאנשים מן הזן של גנץ.

ההפסד הוא של מדינת ישראל.

* לכפר על חטאיו – בנט זקוק לארבע שנים מצוינות כראש הממשלה, כדי לכפר על שני חטאיו הגדולים: א. הכשלת חוק הנאשם. ב. הכנסת הסילמניטיס לחיינו.

* ערביה בחדר לידה חמורה יותר מ-7 באוקטובר? – בניגוד לנתניהו, לוין ושות', סמוטריץ' אינו צבוע. נתניהו בנה את רע"ם. התמרון שלו ושל לוין היה פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להצטרף לממשלת נתניהו, שלא היה לה סיכוי לרוב יהודי.

בשבתו כאבו-יאיר, הוא טיפח את מנסור עבאס, הבייבי שלו, כמשענת חייו, כמי שיבטיח את שלטונו. היה לו ברור שסמוטגביר יזרמו איתו, כדי להבטיח את שלטון גוש הימין. הוא הוקלט מבהיר ש"סמוטריץ' יצביע כפי שאגיד לו." אחרי הבחירות החרדים זרמו איתו, בנט זרם איתו, נועם זרמה איתו, אבל סמוטריץ' הטיל וטו.

נתניהו ניסה בכל מאודו לשכנע את סמוטריץ'. יחד עם עבאס הוא ניסח את נאומו של עבאס, נאום הנאמנות למדינת ישראל, ושלח את הנוסח מראש לסמוטריץ'. הוא יזם מפגשים של עבאס עם הרבנים שישכנעו את סמוטריץ', אך סמוטריץ' לא השתכנע, והממשלה לא קמה.

ביום שבו נכשל ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם, הצבוע הזה החל לעשות לרע"ם דה-לגיטימציה, פתאום הם "האחים המוסלמים" לפתע הם "תומכי טרור". צבוע!

סמוטריץ' לא צבוע. ההתנגדות המוחלטת שלו לקואליציה עם ערבים היא אותנטית. הוא הוכיח, שהוא מעדיף לשבת באופוזיציה מאשר בקואליציה עם ערבים.

היום למדנו שהוא מעדיף 1,200 יהודים מתים על ארבעה ערבים חיים בקואליציה.

שאלה לסמוטריץ' – הבנו שקואליציה עם רע"ם היא אסון גדול יותר מ-7 באוקטובר. האם גם ערביה בחדר לידה עם אשתו היא אסון גדול יותר משבעה באוקטובר?

* שר הגרדומים – מסיבת הגרדומים הקניבלית ליום הולדתו של העבריין, ראש הכנופייה, היא אירוע שאסור היה לאף קצין משטרה לנכוח בו. הם ישבו עם עבריינים וכהניסטים וחגגו איתם והתחככו אתם.

הם באו לשם מתוך חשבון. הם ידעו שזה מה שמצופה מהם, ומי שלא יתיישר... אפילו לא צריך לאיים עליהם. המסר המאפיוזי ברור.

ומה יש לחגוג? ישראל היתה מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שבו, אלמלא האירוע הטראגי לפני חמישים שנה, שאותו הם חגגו.

* זה קיצוני? – אתה טוען שמה שאני כותב על בן גביר קיצוני?

אז מה היית אומר על מה שאני חושב על בן גביר?

* עוגת הגרדום – מילא שהם אוכלי מוות. אבל למה הם מלקקים את השפתיים?

* הרוח שרצחה את זלקה – "היום אני רוצח עוד אתיופי" צעק חבר או קרוב משפחה של אחד החשודים ברצח זלקה, בהתגוששות עם משפחת הנרצח בבית המשפט.

והנה, מתחילה להתבהר התמונה. זלקה לא נרצח בשל הפשע החמור – שביקש מהם לא להתיז קצף בפיצריה, אלא בשל צבע עורו.

כאשר יש רוח גבית מהממשלה לפוגרומים בפלשתינאים ביו"ש, לפשעי שנאה נגד נוצרים ונגד מהגרים כהי עור, זה רק עניין של זמן שיותקפו יהודים כהי עור.

הרוח הרעה, שראינו אותה במסיבת הגרדומים בנוכחות צמרת המשטרה, הביאה לרצח זלקה.

* מיספר כפול של נרצחים יהודים – כאשר מיספר הנרצחים בחברה הערבית מרקיע שחקים, מבחינת בן גביר זה לא כישלון אלא הצלחה, והגשמת האידיאולוגיה שלו.

אבל התוצאה הישירה של אפסותו הפושעת, היא שגם מיספר הנרצחים היהודים בשנה האחרונה היה כפול מהמיספר בשנה האחרונה לפני שלטונו.

לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו הימים מאז שהפושע הזה מונה לשר ל"ביטחון" לאומני.

* למה מי מת – ראש סניף הליכוד בהרצליה, רפי קדושים, הוא עבריין סדרתי, מראשי אחת ממשפחות הפשע החזקות והמסוכנות בישראל, משפ' קדושים. הוא גם סחבק של יריב לוין, שר המשפטים (!) ושל בכירים נוספים בליכוד.

ח"כ קטי שטרית הזמינה אותו לדיון בוועדה בכנסת על עבריינות נוער, ושם הוא הסביר שרוצחיו של זלקה לא באמת התכוונו לרצוח אותו, רק לדקור אותו.

שמעתי, ונרגעתי. עד לאותו רגע חשבתי שהם רצו לרצוח אותו, וזה באמת לא כל כך יפה. אבל אם הם רצו רק לדקור אותו, אז באמת, אין בכך כל בעייה. כולה דקירה או כמה דקירות, מזה אתם עושים עניין? נכון, הוא מת מזה. קורה. מה, אתם רוצים לספר לי שלא קרה לכם שבסך הכול רציתם לדקור מישהו והוא מת?

* נהג באחריות – אלוף תומר בר, המפקד היוצא של חיל האוויר, אחראי לכישלון הגדול ביותר בתולדות חיל האוויר, ולהצלחות ולהישגים הגדולים בתולדות החיל. הוא אחראי לכישלון של חיל האוויר, כחלק מהכישלון של צה"ל וכחלק מהמחדל הנורא של הממשלה וראש הממשלה, להגן על מדינת ישראל ועל אזרחי ישראל בטבח 7 באוקטובר. הכישלון הנורא הזה, בכל הדרגים ובכל החילות, ובין השאר בחיל האוויר, חייב להיחקר בוועדת חקירה ממלכתית. מי שמסכל את החקירה בשל אחריותו למחדל, מסכל גם את חקירת מחדל חיל האוויר, וזה נוח לו, כי בינתיים תעשיית ההסתה והשקרים שלו מפיצה עלילות דם אוטואנטישמית על טייסי ישראל, כדי לכסת"ח אותו. המחדל של חיל האוויר הוא בלתי נסלח, אך כמובן שכל עלילות הדם הן שקר נתעב ובזוי. ארור כל מי שממציא אותן וכל מי שמפיץ אותן.

לצד הכישלון המחפיר, אחראי תומר בר להצלחות אדירות, הן בהתקפה והן בהגנה האווירית, בדיוק מבצעי בלתי רגיל בחיסול נסראללה, אסמאעיל הנייה ורבים מראשי הטרור ומנהיגי איראן ובראשם חמינאי, ובעיקר בשליטה האווירית המוחלטת שהשיג באיראן, המעצמה האזורית הגדולה, מרחק 1,500 ק"מ מגבולנו, והכתישה השיטתית של כוחה, במבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי".

תומר בר נאלץ להתמודד עם תופעה איומה, שאיש מקודמיו לא הכיר, ונקווה שאף מפקד בעתיד לא יכיר – איום בסרבנות פוליטית המונית. מדובר בפשע חמור נגד מדינת ישראל. הרבה ביקורת נמתחה עליו, על כך שלא פעל בנחרצות נגד התופעה, אלא בהידברות ודרכי נועם. לדעתי, במצב שנוצר הוא נהג באחריות לאומית וביטחונית.

ברור שמי שמאיים בסרבנות, לא ראוי לשרת בצה"ל. אילו הוא סילק בבושת פנים את כל הסרבנים, היתה זו ההחלטה הצודקת ביותר. אבל אז, לא היה לנו חיל האוויר שהביא להישגים הגדולים שהזכרתי. אילו היה מדובר בעשרה או עשרים סרבנים, אין לי ספק שהוא היה מדיח אותם על המקום. כאשר היה מדובר בטייסות שלמות, אילו נהג על פי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר", היה פוגע פגיעה אנושה בביטחון ישראל. במצב הנורא שאליו נקלע, כל מה שהיה עושה היה רע, אך לדעתי האופן שבו הוא נהג, היה הרע במיעוטו, ומכל מקום, הדרך האחראית ביותר.

מה שחשוב לעשות בנדון הוא ברמה החינוכית, מהיום הראשון בטירונות – לחנך לנאמנות למדינה ללא תנאי, לאבחנה בין נאמנות למדינה לנאמנות לשלטון והסברה שצה"ל אינו "צבא הוד מלכותו," אינו שייך לשלטון ולאף צד פוליטי, לחנך לכך שעריקה ממלחמת הקיום, ומדינת ישראל היא במלחמת קיום מיום היווסדה, היא פשע בוגדני, מתועב ומגונה.

במקביל, יש להבטיח שלא תהיינה יחידות הצבועות בצבע פוליטי אחיד, ושבכל היחידות ישרתו יחד אנשים מכל גווני האוכלוסייה, כדי להחליש את הסכנה מפני שובו של איום בסרבנות המונית בחילות שונים.

אגב, לאלה שטוענים שהיה על תומר בר לנהוג על פי "ייקוב הדין את ההר" ולסלק מהחיל מאות חיילים ואת עמוד השדרה של יחידות המילואים של החיל – האם לדעתם צה"ל צריך לנהוג בדרך שמציע יאיר גולן, ולומר לרבני הציונות הדתית, מצידי שלא תבואו לחיל השריון, אנחנו נעשה מה שאנחנו מבינים גם במחיר ויתור עליכם? (ולמען הסר ספק, איני משווה את האיום הזה לסרבנות, כי בכל מקרה אותם חיילים ילכו לשירות קרבי, והם לא איימו בסרבנות, אבל יש דמיון בשימוש בכוח של ציבור מסוים ביחידה מסוימת כדי להשיג מטרות פוליטיות או דתיות).

* "הארץ" נגד יאיר גולן – אם חשבתם ש"הארץ" יורדים רק על בנט ולפיד, טעות בידכם. גם על יאיר גולן. בתקופת מבצע "שאגת האריה", שיאיר גולן תמך בו, הם לא חדלו לתקוף אותו. ועכשיו, קובי ניב, שוקניסט סדרתי, יצא נגד מודעה של הדמוקרטים שבה הם הציגו תמונה של טייסות כמופת של "ישראל של חופש וקדמה." אגב, איני אוהב את המודעה הזאת. היא סרת טעם. איני אוהב את ניכוס צה"ל לתעמולה פוליטית. אולי הטייסות הללו הן ימניות שסולדות מהמפלגה שלכם? תפסתם עליהן בעלות?

אבל קובי ניב יורד עליהם מסיבה אחרת לגמרי. הסלידה שלו היא מהטייסות הללו, כי הן חלק מצבא שהוא סולד ממנו, צבא של מדינה שהוא סולד ממנה. "טייסי קרב, שמלאכתם הרס והרג... טייסי הקרב הללו, חיל האוויר שלנו, שחירבו את רצועת עזה וחיסלו שם כעשרים אלף ילדים, והורגים והורסים – כמעט ללא שום הפרעה, גיבורים גדולים – כל מה שלא בא להם טוב בעיניים במזרח התיכון... במטוסים ופצצות שקיבלנו מארצות הברית כדי לעשות עבורה את מלאכתה."

"הארץ" יוצא שוב ושוב נגד האופוזיציה, שלמגינת ליבו היא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה. במקום לקרוא לחיילי צה"ל לסרב ולערוק, הם גאים בהם. "ארבע הטייסות היפות והאמיצות שאתם מעלים על נס כשיא הקידמה והחירות והשוויון של ישראל הליברלית והנאורה שאתם כביכול שואפים אליה, משרתות בצבא שמבצע את פקודות הממשלה." כלומר, הטייסות הללו הן משת"פיות.

תמצית המאמר, היא בחמש מילים המסכמות מדוע הוא מתעב את המודעה ואת המפלגה שהציגה אותה, ובעצם הן מסכמות את כל מה שמאוס בעיניו: "אה, נכון, כזו היא הציונות."

* ערך הניצחון על פי פואה – מיכאל פואה עומד בראש הארגון שמוביל את הקמפיין הבזוי נגד שירות בנות בצה"ל בכלל וכלוחמות בפרט. באופן כללי, ארגונו נושא מסרים מיזוגיניים והומופובים בשם ערך המשפחה, כביכול, וכזה הוא גם הקמפיין הנחות הזה.

הכותרת השקרית של הקמפיין היא "שוויון או ניצחון." המסר הוא שתפקיד הצבא הוא לנצח. שירות הנשים הוא בשם ערך השוויון. אולם השירות פוגע ביכולת ננצח.

כמובן שזה קשקוש, אך חלק מהאשמה בסיסמה הזאת היא באלה שנושאים את דגל השוויון במאבק לשירות הבנות כלוחמות. תפקידו של צה"ל הוא להגן על המדינה ולנצח במלחמה. תפקידו אינו לייצר שוויון. שירות הבנות תורם להגנה על המדינה ולניצחון במלחמה.

בלי גיוס הבנות לצה"ל, צה"ל מוותר מראש על 50% מכו"א שלו בכל התפקידים ובכל הדרגים, מה שיפגע באופן דרמטי ביכולתו לתפקד. בלי שירות הבנות כלוחמות, הוא יוותר על 20% מהמערך הלוחם, וגם זו תהיה פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

במלחמה באיראן השתתפו שלושים טייסות ונווטות. אלמלא הן, היו ממלאים את מקומן שלושים גברים. הגברים שהיו במקומן, הם כאלו שלא נבחרו לתפקיד כי במיונים המקצועיים היו טובים וטובות מהם. ויתור מראש על כל הבנות שמתמיינות לטיס, יוריד בהכרח את הרמה, לא כי הבנות טובות מהבנים, אלא כי אינן פחות טובות.

בקיצור, מעבר לסרטוני ה-AI המכוערים והמסיתים של הקמפיין הנפסד, כל המסר שלו עקום. הוא טוען ששירות הבנות הוא בשם ערך השוויון והשוויון פוגע בביטחון, בעוד שירות הבנות הוא בשם ערך הביטחון, והפסקתו היא פגיעה בביטחון.

אבל כאשר פואה מדבר על ניצחון, כדאי לבחון עד כמה האיש באמת מחויב לניצחון. במלחמת לבנון השנייה, מלחמה קשה ביותר, שבה כל האזורים מחדרה וצפונה כוסו בירי רקטות, כשעוד לא היו מיירטים, ולוחמי צה"ל נלחמו בתוך לבנון, קרא פואה לחיילי צה"ל לסרב לשרת ב"צבא הגירוש". כלומר, כנקמה על עקירת גוש קטיף, הוא הסית את חיילי צה"ל לבגידה במולדת ועריקה ממלחמה. ניצחון? כן. לחיזבאללה. ואגב, הוא נעלב אז כשכתבתי שהוא בוגד.

בתחקיר ערוץ 12 התברר שהמדינה מממנת את הארגון שלו, החותר תחת ביטחונה.

* אם ניטול ממנו את השנאה – אחד ממושאי ההסתה של המטיף הדוסופובי חשוך נרקיס, הם הלוחמים הדתיים.

המסר הדמגוגי שלו הוא שהחילונים משרתים שירות מלא, הדתיים לאומיים חצי שירות והחרדים לא משרתים. כלומר, הדתיים לאומיים הם חצי משתמטים.

יש רק בעייה בטיעון שלו, והיא האחוז הגבוה, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, של הנופלים מקרב הציבור הדתי לאומי.

מה עושים? למר נרקיס פתרונים. הם נהרגים יותר כי הם לא מקצועיים, כי הם עושים רק חצי שירות.

אבל המספר הגבוה של הנופלים אינו מאפיין רק את תלמידי ישיבות ההסדר, אלא גם את הלוחמים הדתיים הרבים המשרתים שירות רגיל. יתר על כן, גם בין החילונים יש מגזרים שבהם מספר הנופלים גבוה מאוד. למשל, המגזר שלי – המגזר הכפרי ובפרט התנועה הקיבוצית. מה הסיבה לכך? חוסר מקצועיות?

האמת אחרת. נופלים ההולכים ראשונה. חלקי האוכלוסייה שמשרתים יותר כלוחמים קרביים, בסדיר ובמילואים, הם אלה שאחוז הנופלים בהם גבוה יותר. אבל שנאתו החולנית, שמעבירה אותו על דתו ועל דעתו, גורמת לדוסופוב המנוול הזה להאשים את הגיבורים שנפלו על הגנת המולדת במותם.

שירתי שנים רבות במילואים בצנחנים. שנים אחדות אחריי, הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של "ביינישים", בוגרי ישיבות הסדר. הם לא נפלו במאומה, מבחינה מקצועית, מאף אחד אחר. בוודאי שלא במוטיבציה. מה שבלט אצלם, הוא שגיל הפרישה שלהם הרבה יותר גבוה משל האחרים. רובם ככולם שירתו ביחידה עד גיל הפרישה, בשונה מאחרים, ורבים מהם התנדבו אחרי גיל הפרישה, וחלקם עד היום, בשלהי העשור השישי לחייהם. אגב, המג"ד הנוכחי של הגדוד, שהוביל אותו מאות ימי לחימה בעזה ובלבנון, אף הוא הסדרניק.

כל הסדרניק שהוא לוחם קרבי, תורם יותר מחייל לא קרבי שמשרת שירות מלא. אפשר להתווכח על מסלול ההסדר. אני מעדיף את מסלול ישיבות השילוב, שחניכיהן משרתים שירות מלא. אבל ההסתה והדיבה, חוסר הכבוד לנופלים והאשמתם במותם, היא מעשה בזוי.

"נאור" נרקיס הוא פצצת שנאה. טול ממנו את השנאה – מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום.

דוסופוב עלוב. הפרובוקטור הזה פרץ לחיינו ב"מחאת המילקי" עלובת הנפש, שבה הטיף לירידה מהארץ לגרמניה, ארץ המרצחים, כי המילקי שם קצת זול יותר. זה העולם הערכי של האפס הזה.

* מדינה בתוך מדינה – מדינת ישראל החליטה לבטל את ההילולה במירון.

מה החליטה המדינה בתוך מדינה, שממומנת במיסים של אזרחי מדינת-האם?

* השופט בנזונה – השופט בנזונה. תמיד. זו אקסיומה. בכל משחק, הוא מקבל החלטות, וכל החלטה לטובת קבוצה אחת הופכת אותו ל"השופט בנזונה" בעיני אוהדי הקבוצה היריבה ולהיפך.

למרבה הצער, ההתייחסות הציבורית למשפט נתניהו היא כמו של אוהדי קבוצת כדורגל. אלה שתומכים בנאשם, מבחינתם כל ראיה נגדו היא "תפירה" ומי שעומדים לדין הם בעצם השופטים – האם הם יכריעו "נכון", ומולם אלה שנגד הנאשם, אטומים לכל טענה בעדו וגם מבחינתם מי שעומדים לדין הם השופטים – האם הם יכריעו "נכון".

אנו רואים זאת בתגובות לכל החלטה שלהם באשר לביטול דיונים לבקשת רוה"מ. ברגע שהוא מסרב לבקשה, מיד אוהדי הקבוצה שלו משתלחים בו, באיזו חוצפה שופטים שאף אחד לא בחר בהם מעיזים להפריע לראש הממשלה, שאנחנו בחרנו, לנצח את האוייב. ברגע שהם מקבלים את הבקשה, אוהדי הקבוצה היריבה מתגוללים בהם על היותם עבדים נרצעים, סמרטוטים שנתניהו מהתל בהם.

אני סומך על השופטים. הם יודעים שמדובר בראש הממשלה ומה הם אילוצי הלו"ז שלו ומתחשבים בכך, אך הם אינם אוטומטים, לא יקבלו כל בקשה אלא ישקלו אותה לגופה. יכול להיות שהחלטה זו או אחרת שקיבלו, לכאן או לכאן, שגויה. אולי בהחלטה מסוימת הייתי מחליט אחרת, לכאן או לכאן. אבל אני מאמין בהם.

כל זה כיוון שאיני שייך לאף קבוצת אוהדים, ואיני מחפש ניצחון של אף צד. הדבר היחיד שמעניין אותי, הוא חקר האמת.

* ביד הלשון: אשדות יעקב – קיבוץ אשדות יעקב חגג השבוע מאה שנה להיווסדו. האמת היא שרק אשדות יעקב איחוד חגג. למה לא יחד עם אשדות יעקב מאוחד? חבל.

זו רק תמיהה אחת. תמיהה שנייה, היא שאשדות יעקב אינו בן מאה, אלא 102. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1924. אז למה עכשיו? אני משער שהחגיגה נדחתה בשל המלחמה (כך, למשל, מושב נהלל חגג את חגיגות המאה באיחור של שנה בשל הקורונה).

אשדות יעקב הוא קיבוץ בעמק הירדן, שנוסד, כאמור, ב-1924. ב-1951, הוא היה הקיבוץ הראשון שהתפלג, בפילוג הגדול של תנועת הקיבוץ המאוחד, וכך יש אשדות יעקב איחוד (של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים) ואשדות יעקב מאוחד (של תנועת הקיבוץ המאוחד), אף ששתי התנועות שבו והתאחדו כבר ב-1980 (וב-1999 גם עם הקיבוץ הארצי).

שם הקיבוץ מנציח את זכרו של ג'יימס יעקב רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה-רוטשילד. אשד, פירושו מפל. האשדות הם המפלים בנהר הירמוך הסמוך ובמפעל החשמל ההיסטורי בנהריים, במפגש נהרות הירדן והירמוך, בקרבת מקום.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com