* הם משתוקקים להתגייס – דגל התורה הודיעה שתפעל לפיזור הכנסת במחאה על כך שהקואליציה כשלה בהעברת חוק ה"גיוס".

למה החוק הזה כל כך חשוב להם, עד שהם מוכנים לפרק את הגוש עליו?

התשובה ברורה. כי זה חוק גיוס. כי כפי שנתניהו וביסמוט התחייבו, זה חוק היסטורי שיביא סוף סוף לגיוס חרדים.

והמפלגות החרדיות, כידוע, כמהות לגיוס הציבור שלהן. כמהות? משתוקקות! זה חלום חייהן. זה ייעודן. והנה, סוף סוף יש חוק שיגייס אותם, והוא נופל. על כך הם גורמים למשבר.

הרי לא יעלה על הדעת שנתניהו וביסמוט שיקרו.

* הצבעה ל-7 באוקטובר – עסקני שבעה באוקטובר מתחרים ביניהם מי יירד נמוך יותר במפגן הברחנות הפחדני והמבחיל מאחריותם למחדל.

בשבוע שעבר היה זה סמוטריץ', שמבחינתו טבח 7 באוקטובר הוא איזה מחדלונצ'יק טקטי קטן, כי למה מי מת? כולה 1,200 נרצחים. מה זה 1,200 יהודים מתים לעומת ארבעה ערבים חיים בקואליציה?

והשבוע, העסקנצ'יק החשוד בפלילים מיקי זוהר האשים את הממשלה... הקודמת. איזו עזות מצח. אין לו בושה.

הם לחוצים. הם מבינים שלא יוכלו לברוח מאשמתם. זה לא יעזור להם.

הם יודעים היטב שהמנהיג שלהם, "מר ביטחון" הוא מר מחדל. 7 באוקטובר ירדוף אחריו עד יומו האחרון, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, אם ינצח או יפסיד בבחירות, אם יורשע או יזוכה במשפט. קול דמי 1,200 אחיו זועק אליו מהאדמה.

ביבי מחדלטור הוא מר 7 באוקטובר. הצבעה לנתניהו היא הצבעה ל-7 באוקטובר.

[אהוד: אתה השתגעת? לא יחיא סינוואר אשם – אלא ביבי! השתגעת! רחמנות עליך].

* בג"ץ אשם – בג"ץ אשם במחדל שהביא לטבח 7 באוקטובר. בג"ץ ניהל מדיניות ארוכת שנים של הבלגה, הכלה והתמכרות לשקט. בג"ץ דאג לתשלום פרוטקשן חודשי לחמאס, במזוודות עמוסות דולרים במזומן, שמימנו את הטרור, כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט. בג"ץ איפשר לחמאס להתעצם, להפוך מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי, לבנות את עזה-תחתית כעיר טרור. בג"ץ נמנע מפעולה להסרת האיום החמאסי לאורך השנים. בג"ץ לא הורה על מתקפת-נגד מקדימה לסיכול האיום של חמאס במשך שנים. בג"ץ לעג לבנט וליברמן שדחפו ל"הרפתקאות" בעזה כי הוא המבוגר האחראי, שהביא לעשור השקט ביותר בתולדות המדינה בהיותו מר-ביטחון, כלומר בג"ץ ביטחון. בג"ץ ניסה בכל דרך לשכנע את טראמפ לא להפסיק את מימון ארגון הטרור אונר"א, וכאשר נכשל הוא שכנע את הגרמנים לשפות את הארגון בגובה הסכום שטראמפ קיצץ. בג"ץ הכיל את טרור ההצתות ולמעשה נתן לחמאס רשות להצית את שדות הנגב ללא כל תגובה במשך 3.5 שנים. בג"ץ סירב לאשר את חיסול סינוואר ודף. חמאס הפסיק את פעולת יחידת "צלצל" במוסד, שהובילה את המלחמה הכלכלית בטרור. בג"ץ שחרר את סינוואר ועוד 1,500 מחבלים ורוצחים נתעבים בעסקת שליט המופקרת; והם היוו את שידרת הפיקוד של הטבח. בג"ץ איפשר את התעצמותו המטורפת של חיזבאללה ולא עשה דבר כדי לסכל את האיום, שהיה גדול לאין ערוך יותר משל חמאס, ונמנע רק בגלל הפליטה המוקדמת של סינוואר. בג"ץ החליט לא להגיב על הפיגוע של חיזבאללה בצומת מגידו שרק בנס לא נרצחו בו עשרות אזרחים ולהבליג על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון. בעת חדירה טרוריסטית של מחבלי חיזבאללה, בג"ץ הורה לצה"ל לירות על מנת להבריח אך לא לפגוע, כדי לא לגרום להסלמה. בג"ץ הבליג במשך חצי שנה על הקמת מאחז חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל, ולא הרשה לצה"ל לסלק את הפולש מארצנו. בג"ץ פינה את תושבי הגליל במקום להגן עליהם.

בג"ץ אשם, אין מה לומר.

* גוליבר – הדיבר הראשון של הדת הפגאנית הוא: המדינה זה ביבי.

הדיבר השני: ביבי הוא גוליבר בארץ הגמדים.

מיהו גמד? כולנו. כל יושבי הארץ זולת גוליבר. תפקידו של גמד הוא להעריץ, לסגוד להלל, לפאר ולרומם את גוליבר.

גמד שמעז לחשוב שהוא יכול להחליף את גוליבר, הוא גמד שאינו מבין איפה הוא חי, וחובה להעמיד אותו מיד על מקומו.

כי לגוליבר אין תחליף. הוא היה והוא הווה והוא יהיה לתפארה.

ואילו אני, כגמד, רוצה להחציף בשאלה גמדית קטנה. האם העובדה שגוליבר ענק, היא הסיבה לכך שהוא הולך בגדולות, והמחדלים והכישלונות שלו אינם נקודתיים כמו אצל הגמדים, אלא ענקיים, גוליבריים, כמו מחדל 7 באוקטובר?

* התאבדות אופי – לא. לא. לא. לא. לא.

התבלבלת לגמרי.

לנתניהו לא עשו רצח אופי.

נתניהו עשה התאבדות אופי.

* 6 באוקטובר על סטרואידים – מטרת המלחמה היתה ונותרה מיטוט חמאס. מיטוט חמאס פירושו הפלת שלטון חמאס, מיגור כוחו הצבאי ופירוקו מנשק. זו לא רק ההגדרה שהממשלה החליטה עליה, אלא הגדרה שהיה עליה קונצנזוס לאומי רחב מאוד, אולי זולת שולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית. ברור היה שאסור לסיים אחרת את המלחמה שפרצה במתקפת הטבח ב-7 באוקטובר.

אנו רחוקים מהמטרה ת"ק פרסה. חמאס שולט ביד רמה על למעלה מ-40% משטח רצועת עזה, מתחזק, מתחמש ומתארגן להזדמנות הבאה לממש את ייעודו ומהות קיומו. מהו ייעודו? אחרי 7 באוקטובר אנו יודעים היטב.

כל עוד לא השגנו את המטרה, המלחמה לא הסתיימה. חובתנו לסיים את המלאכה. לקח 7 באוקטובר הוא שאם לא ניזום ונסיר את האיום, הם ייזמו ויממשו את האיום. צה"ל רוצה לחדש את הלחימה כדי לסיים את המלאכה וממתין להוראה מהדרג המדיני.

ובצפון – חיזבאללה חטף מכות קשות, אך הוא חי ובועט ומסוכן ומסכן את חיילינו ואת יישובינו, ומכה בנו מדי יום ברחפני נפץ וכל זאת תחת הכותרת "הפסקת אש", שבה ידי צה"ל כבולות ואין הוא יכול להגן על המדינה ועל חייליו, כי אי אפשר להגן בידיים כבולות. גם בלבנון צה"ל רוצה לחדש את הלחימה ולהשלים את המלאכה. בשתי החזיתות, המסר של צה"ל הוא: נתניהו, תן פקודה!

וכשזה המצב, הופיע אהוד ברק בטלוויזיה, והזהיר את הציבור, שאם נתניהו ירגיש שהוא עומד להפסיד בבחירות הוא ייזום מלחמה. האמירה הזאת היא 6 באוקטובר על סטרואידים. זהו המסר התבוסתני של 6 באוקטובר, המוציא שם רע ליוזמה, למתקפת נגד מקדימה, להגנה אקטיבית, להעברת המלחמה לשטח האוייב. משמעות המסר הזה הוא שב ואל תעשה, פשוט צווארך למאכלת והמתן ל-7 באוקטובר הבא. המסר הזה הוא 6 באוקטובר גם בדה-לגיטימציה שנעשית מראש להחלטה מתבקשת של נתניהו וממשלתו לחדש את המלחמה, כי אי אפשר להשלים עם המצב הקיים. על פי אהוד ברק, אם נתניהו ימלא את חובתו לביטחון ישראל, תהיה זו הוכחה לאזהרתו שנתניהו ייזום מלחמה מטעמים פוליטיים ערב הבחירות. הגישה הזאת עלולה לקדם את הסרבנות, או ליתר דיוק, כדי לא לחזור לג'יבריש הפוליטיקלי קורקט של 6 באוקטובר – את העריקה הבוגדנית מהמלחמה.

מנוסתו של נתניהו מאחריותו למחדל 7 באוקטובר הזויה, אולם יש בה תירוצים נכונים. אכן, גם מתנגדי הממשלה, ברובם, היו שותפים לתפיסת ההתמכרות לשקט, כמו נתניהו. אכן, אילו נתניהו נהג הפוך מכפי שנהג ונקט יוזמה התקפית למניעת הטבח, היו טוענים נגדו שזו "מלחמת שולל", "מלחמת ברירה", "מלחמה פוליטית" וכל ארסנל ההבלים השחוק הזה. כמובן שאין בתירוץ הזה כדי להסיר ממנו ולו מעט מאחריותו. אך היא מטילה אחריות כבדה גם על מתנגדיו.

היום, כאשר צה"ל מתריע מפני הקורה בעזה ובלבנון וממתין לפקודה, זו עדות לכך שצה"ל הפיק את הלקח. מן הראוי שכל חלקי הציבור הישראלי יפיקו לקחים. גם המחאנים המקצועיים. אפילו אהוד ברק.

* זיבורית סילמן.

* פגישת הנשיא עם הביביריון ברדוגו – מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיתעורר עם פרעושים.

* ובא לציון גואל – הביביריון ברדוגו קורא לבטל את מוסד הנשיאות.

עם ביטול מוסד הנשיאות, כל סמכויות הנשיא יועברו למנהיג העליון, שעל המקום ייתן לעצמו חנינה.

* ההידרדרות – כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורם ורבם של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ושל ראש הכנופיה בן גביר, נבחר לכנסת ב-1984, היו איתו לגוש הימין והחרדים 61 מנדטים.

לא היה אפילו אחד בליכוד ולא באף אחת ממפלגות הימין שמימין לליכוד (התחיה-צומת, מורשה של הרב דרוקמן) שראה בכך 61 מנדטים לימין. כולם ראו בכך 60 מנדטים לימין. אף אחד לא ספר את כהנא כמועמד לגיטימי לקואליציה. אף אחד לא ניסה לשכנע אותו להמליץ על יצחק שמיר לנשיא להרכיב ממשלה. והאמת היא שהנשיא, חיים הרצוג, לא הזמין אותו להתייעצות. הוא לא העלה על דעתו ללחוץ את ידו של כהנא או לאפשר לכף רגלו לדרוך בבית הנשיא.

קמה ממשלת אחדות לאומית. כל אימת שכהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, קם יצחק שמיר ועזב במחאה את האולם. עימו עזבו כל חברי סיעת הליכוד, כל חברי מפלגות הימין והדתיים, כל מפלגות השמאל. הוא נאם בפני אולם ריק.

הליכוד, בהנהגת שמיר, הוביל את החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מכהניסטים להתמודד לכנסת. הח"כ היחיד בכנסת שהתנגד לחוק, היה כהנא עצמו.

נתניהו שבר את דרכו של הליכוד, כאשר צירף את הכנופייה בהנהגת בן גביר לממשלתו והפקיר בידיו את ביטחון הפנים של המדינה. זה הפשע החמור ביותר שעשה נתניהו נגד המדינה.

הוא לא רצה בכך. הוא עשה זאת כדי לאחוז בשלטון בכל מחיר. הכול כשר בעיניו למען השלטון.

אבל בכך לא הסתיימה ההידרדרות של הליכוד. היא נמשכה לכך שהיום הליכוד עצמו נגוע בכהנת. יש בליכוד עצמו שלוחות חזקות של כנופיית בן גביר. השרה (!) ה[---]ת מאי גולן היא בןגביריסטית. שם היא צמחה. הגנו"ט (הגאון ניסים ואטורי) הוא כהניסט בןגביריסט גלוי. הפרחח הביריון אלמוג כהן עובר בקלי קלות מכנופיית בן גביר לליכוד, בלי לנסות להציג את עצמו כמי ששינה משהו מדעותיו. להיפך, הוא מוצא שהן פופולריות בליכוד. בין המתפקדים בפריימריז בליכוד יש המון בן גביריסטים, שיצביעו לכנופייה, אבל ישפיעו מאוד על הרכב רשימת הליכוד.

הליכוד הידרדר בתחומים רבים, כמו היחס לחוק, למשפט, לשחיתות, למנהל הציבורי ועוד. אבל ההידרדרות המסוכנת ביותר, היא ההידרדרות לתהום הבןגביריסטית. אין דבר רחוק יותר מז'בוטינסקי, מבגין, משמיר, מדוד לוי, מארנס, משרון, ממשה ניסים, מבני בגין, ממאיר שטרית, מדן מרידור, מהליכוד של פעם, מאשר הבןגביריזם, המשתלט על הליכוד. הליכוד הבןגביריסטי רחוק מרחק רב אפילו מהליכוד של נתניהו, לפני שהסתבך בפלילים וכנקמה וכדי לחלץ את עצמו מאימת הדין יצא למלחמת חורמה נגד מוסדות המדינה.

יש הבדל עצום בין מתפקדי הליכוד, הגרעין הקשה, הבייס הקיצוני שהפך את הליכוד ללה-פמיליה, לבין מצביעי הליכוד. עד היום, מצביעי הליכוד המשיכו להיות נאמנים למותג, אף ששינה את פניו. האם הם ימשיכו להיות נאמנים ולהצביע לליכוד?

צודקים בנט, אייזנקוט וליברמן כשהם פונים לאלקטורט הזה. ואולי אדלשטיין, ארדן, כחלון ואחרים יקימו מחדש את הליכוד האמיתי, כחלופה לליכוד שהתכהנהן.

* מפלגה כקבוצת כדורגל – תגובה שקראתי לקמפיין של בנט הפונה לליכודניקים האמיתיים בקריאה לתמוך בו, היא שזה כמו לצפות מאוהדי מכבי לבוא בחולצה אדומה לדרבי.

יש הרבה אמת בתגובה הזאת. היא מצביעה על בעיית הבעיות של הפוליטיקה הישראלית, פוליטיקת הזהויות. ההתייחסות למפלגה היא כאל קבוצת כדורגל. אוהד כדורגל הולך עם קבוצתו באש ובמים, ברע ובטוב, בניצחונות ובהפסדים, כשהיא חזקה וכשהיא חלשה, כשהיא זוכה באליפות וכשהיא יורדת ליגה. מהותה של אהדת קבוצה היא נאמנות. נאמנות אין קץ.

מפלגה אינה קבוצת כדורגל. אינך אמור להיות נאמן למפלגה, אלא המפלגה צריכה להיות נאמנה לך. היא צריכה להיות נאמנה לאזרחי ישראל, נאמנה למדינת ישראל, נאמנה לדרך. התייחסות אזרחית בוגרת למפלגה ולמנהיג חפה מסנטימנטים. אם המפלגה מקדמת את המדינה על פי הדרך שבה אני מאמין, אתמוך בה. ברגע שהיא תסטה מהדרך, או מפלגה אחרת תהיה נאמנה יותר לדרך, או אשנה את דעותיי, אחליף מפלגה בלי להניד עפעף.

בתקופת המאבק על הגולן, היו בקיבוצי הגולן חברים שהמשיכו להיות חברים במפלגת העבודה, שהממשלה בראשותה נשאה ונתנה עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולתמוך בה. הם הסבירו שהם נשארים במפלגה כדי להשפיע מבפנים. יהודה הראל לעג להם בקריקטורה, שבה צייר סרדין צולל אל בטן הכריש ומכריז שהוא בא להשפיע מבפנים. אני כתבתי עליהם בלעג, שהם יהיו מוכנים לעקירה מביתם, אך לא יעזבו את המפלגה, כי בית לא עוזבים...

מפלגה אינה בית. אזרח בוגר מתייחס אליה כאל אוטובוס. כל עוד האוטובוס מקרב אותי למחוז חפצי אני נוסע בו. ברגע שהוא סוטה מן הנתיב, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס אחר.

התייחסות למפלגה ולמנהיג כמו לקבוצת כדורגל היא אינפנטיליזציה של הפוליטיקה ושל האזרחות.

האוהדים השרופים, שאחרי 7 באוקטובר ממשיכים לתמוך בנתניהו – התמיכה שלהם אינה רציונלית.

* על אוטומט – כיוון שאני מתנגד לנתניהו, מובן מאליו שאני נגד מינוי גופמן, וברור שאני ב"דעה" שגופמן אשם בפרשת אלמקייס, מה שמוכיח שהוא מושחת ושקרן, וכל הוכחה שסותרת זאת היא שקרית ועל בג"ץ לסכל את המינוי.

צר לי לאכזב את האוטומטים. לא קורצתי מחומר של אוטומט. אני מתנצל, אבל אני מעדיף להיות ענייני, לחתור לאמת, לבדוק כל מקרה לגופו ולגבש עמדה שלא על פי פוזיציה אוטומטית.

ובמקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, המסקנה שלי הפוכה משל האוטומטים. אני בעד מינוי גופמן. ומעבר לדעה שלי, יש לי גם הרגשה שבג"ץ יאכזב את האוטומטים.

ואם העמדה שלי אינה הולמת את תקנון השבט, אין לי בעיה עם זה, כי איני שייך לשבט. לאף שבט. השבט שלי הוא עם ישראל, ומה שמדריך אותי, הוא מה שנכון וטוב לישראל.

* המבוגר האחראי – מה משותף למאיר עמית, צביקה זמיר, יצחק חופי, דני יתום ומאיר דגן? כולם ראשי המוסד שהוצנחו לתפקיד היישר מצה"ל. כמו גופמן. אגב, דני יתום אף מאותו תפקיד – המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לפיכך, הטענה שגופמן אינו מתאים כי הוא לא מתוך המוסד, אינה נכונה.

גופמן הוא קצין מבריק, אינטלקטואל, יצירתי, המבטא תפיסה אקטיביסטית התקפית. הוא יודע לחשוב מחוץ ולקופסה, ויהיה טוב לתפקיד. יש עננה על עברו, בשל פרשת אלמקייס, אך כנראה שחלקו בה היה זניח ביותר. ועדת גרוניס, שאמונה על בדיקת טוהר המידות וכשרות המהלכים בבחירת בכירים, למדה לעומק את הפרשה, והחליטה ברוב קולות לאשר את המהלך. כל החומר שהוגש לבג"ץ, כולל עמדתו של ראש המוסד היוצא, הוצגו בפניה, והיא החליטה כאשר החליטה.

די בכך. בג"ץ לא צריך להתערב בזה. ברור שהמוטיבציה של העותרים היא סיכול אוטומטי של כל מינוי של נתניהו. בג"ץ לא צריך לתת לזה יד. העותרים חסרי אחריות, שרק מנסים להחמיר את המשבר החוקתי. היועמ"שית שהצטרפה אליהם נוהגת בחוסר אחריות. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהיה המבוגר האחראי וידחה את העתירות.

ראש המוסד היוצא רוצה לקדם את אנשיו. הוא אינו שמח להצנחת רמס"ד חיצוני. זה לא מצדיק התערבות בוטה כל כך במינוי מחליפו. זה לא אתי. הוא השמיע את השגותיו בפני ועדת גרוניס, ודי בכך. ברגע שהוועדה קיבלה את ההחלטה, מן הראוי שירפה, ולא יערים קשיים שעלולים להקשות על עבודתו של גופמן עם כניסתו לתפקיד. זו התנהגות בלתי ממלכתית.

* דילמת החוליגנית – כאשר ח"כית ה[---]ת מתפרעת ומשתוללת בישיבות בית המשפט, היא עושה זאת מתוך ידיעה ומתוך רצון שיוציאו אותה מהאולם, כי ההצגה הזאת מחזקת אותה בקרב הבייס של הפריימריז במפלגת הגוטליביאדה. השופטים יודעים זאת. הדילמה שלהם היא האם לשחק לידיה של ה[---]ת.

טוב, ברור שהם אינם יכולים לאפשר לה להתפרע ולהשתלט על הדיונים. הם חייבים לסלק אותה. לכן, מה שעליהם לעשות הוא למהר ולגרש אותה מיד אחרי הצווחה הראשונה. לא לאפשר לה את מלוא ההצגה.

* לא ראיתי אדישות – צפיתי, כמו כל עם ישראל, בסרטון הנורא של הלינץ' בו נרצח בנימין זלקה.

רצח ראיתי שם. אדישות – לא. ממש לא.

כתב האישום הראוי הוא רצח בנסיבות מחמירות.

* ביד הלשון: כרם שלום – כרם שלום הוא קיבוץ משותף של חילונים ודתיים, בחולות חלוצה שבנגב המערבי. הקיבוץ שייך לתנועה הקיבוצית ולמועצה האזורית אשכול.

כרם שלום קם כהיאחזות נח"ל ב-1956, בסמוך לגבול המשולש – ישראל, מצרים ורצועת עזה (שהיתה תחת כיבוש מצרי). ההיאחזות סבלה בתחילת דרכה מבעיות ביטחוניות חמורות. שמה המקורי של ההיאחזות היה כרם אבשלום, משני טעמים: האחד, הוא שבמפות בריטיות ישנות נקרא המקום כרם אבו-סאלים. השנייה היא כדי להנציח את זכר אבשלום פיינברג, איש ניל"י, שנרצח בקרבת מקום. לאחר זמן קצר, שונה שם ההיאחזות לכרם שלום. סיבת השינוי אינה ידועה לי.

ב-1968 אוזרחה כרם שלום וקם שם קיבוץ של הקיבוץ הארצי- השומר הצעיר. היה זה קיבוץ מרדן, שדגל בעמדות שמאל קיצוניות, הרבה משמאל לתנועתם. הם היו אקטיביסטים פוליטיים שנלחמו נגד הקמת התיישבות ישראלית בפתחת רפיח וברצועת עזה. הם דרשו את שם קיבוצם כביטוי לשאיפתם לשלום. בשנות ה-90 הקיבוץ התפורר ונמוג. יש הסברים שונים לגורם לכך, אך ההסבר שלי הוא שיישוב שנלחם נגד התיישבות – אין לו תקומה.

לאחר התפרקות הקיבוץ היו ניסיונות שונים ליישבו, עד שהיה לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים.

הקיבוץ הותקף בשבעה באוקטובר. כיתת הכוננות ועוד לוחמים ספורים שהסתפחו אליה הגנה על היישוב ועשרות המחבלים לא הצליחו לפלוש אליו. מסוק קרב שהוזנק למקום לאחר שעות, חיסל את הכוח הפולש. בקרבות על הגנת כרם שלום נפלו שני לוחמים מכיתת הכוננות.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com