באמריקה הלטינית

מרכז הלוחמה בטרור במכללה הצבאית ווסט פוינט מציין: "איראן ושלוחותיה מתמקדות בקידום טרור על אדמת ארה״ב. בחמש השנים האחרונות סיכלה ארה"ב לפחות 17 פעולות טרור איראניות בארה"ב... הערכת האיום לשנת 2025 של מנהלת זרועות המודיעין של ארה"ב קבעה 'שאיראן תמשיך לאיים ישירות על אזרחי ארה"ב ברחבי העולם, ותתמיד במחוייבות למאמץ רב-שנתי להגדלת מספר תאי הטרור הרדומים בארה״ב...'

"גם המשרד לביטחון המולדת וה FBI-ציינו זאת, ודיווחו כי ‘אנו מצפים שאיראן תתמיד בהענקת חסות לטרור, ותגביר מאמצים לקידום משימות חיסול אישים אמריקאים מרכזיים, כולל בכירים בהווה ובעבר [כגון מזכיר מדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר מייק פומפיאו וג'ון בולטון].' בתחילת 2024... סוכנים איראנים פעלו לחיסול מתנגדי משטר ופעילי אופוזיציה איראנים בארה״ב... לפי ה FBI-יש נוכחות מבצעית של חיזבאללה בארה״ב לפחות מאז 1987.

למרות 47 שנות מו"מ אמריקאי עם משטר האייתוללות; למרות מאות מיליארדי דולרים שהוזרמו למשטר; ולמרות סנקציות כלכליות אמריקאיות מתמשכות, משטר האיתוללה דבק באידאולוגיה אנטי-אמריקאית אפוקליפטית ומגלומנית בת 1,400 שנה.

יתר על כן, משטר האייתוללות מנצל את מדיניות הדיפלומטיה/מו"מ של ארה״ב כדי למשוך זמן, להתאושש, לשקם ולשדרג יכולות טרור אנטי-אמריקאיות, סחר סמים, הלבנת-הון יכולות בליסטיות וגרעיניות, תוך התמדה במשימה להפלת כל המשטרים הסונים ה"משומדים" ולהכנעת המערב "הכופר".

זמן קצר לאחר הפלת שלטון השאה הפרסי בפברואר 1979 וההשתלטות על שגרירות ארה״ב בטהראן בנובמבר 1979 – כולל החזקת 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים – השיק משטר ה–"הבטן הרכה" של ארה״ב – נגד "השטן האמריקאי הגדול". המטרה: לכרסם במעמד האסטרטגי של ארה״ב בחצרה האחורית. משטר האייתוללה וחיזבאללה משתפים פעולה גם במערכה של טרור אנטי-אמריקאי עולמי, כולל מכוניות תופת בשגרירויות ארה״ב בביירות, קניה וטנזניה, פיצוץ מגורי ה"מארינס" בביירות וניסיונות חיסול של בכירים אמריקאים בעבר ובהווה.

"משמרות המהפכה האיראניים" משתמשים בהכנסות של מיליארדי דולרים בשנה מסחר בסמים והלבנת הון כדי לאמן ולחמש גורמים אנטי-אמריקאים באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון. למעשה, מטוסי IranAir מעורבים באופן אינטנסיבי בהברחת סמים, סוחרי סמים וטרוריסטים.

מאז 1980, מטפחים משטר האייתוללה וחיזבאללה הידוק קשרים עם משטרים אנטי-אמריקאים לאורך "מסדרון הקוקאין" מדרום אמריקה ועד גבול ארה״ב-מקסיקו.

משלוחי קוקאין עוברים מאמריקה הלטינית לארה״ב, וחלקם גם למערב אפריקה, ומשם לאירופה ולמזרח התיכון, תוך שימוש בהלבנת כספים דרך סוחרי רכב משומש בהיקף של מיליארדי דולרים על ידי חיזבאללה, המממנים תשתית טרור גלובלית הנשלטת על ידי משטר האייתוללה, כולל על אדמת ארה״ב.

יש הסבורים כי משטר האייתוללה וחיזבאללה פועלים כמו משפחות פשע על סטרואידים. יתרה מכך, הם מרחיבים נוכחות במקסיקו, מספקים לברוני הסמים ציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות ממקסיקו לקליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס, מאמנים מתנקשים מקצועיים של ברוני הסמים, מחזקים את רשת תאי הטרור הרדומים בארה״ב, ומכינים רשימת מטרות פוטנציאליות לטרור האנטי-אמריקאי.

אזורי הגבול המשולש הבלתי נשלטים של ארגנטינה-ברזיל-פרגוואי ושל צ'ילה-בוליביה-פרו מהווים מרכזים מבצעיים ופיננסיים של טרור האייתוללה וחיזבאללה. הם ממנפים את יכולות הפזורה הלבנונית-שיעית באזור, במיוחד בסיודאד דל אסטה שבפרגוואי, שהפכה לגן עדן לסוחרי סמים, מלביני הון, פשיעה מאורגנת וטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי.

משטר האייתוללה וחיזבאללה הקימו תשתית אזורית וגלובלית מורכבת של טרור, סחר בסמים, הלבנת הון, זיוף וגיוס כספים, אימוני טרור, המרת דת, גיוס פעילים ומרכזי תקשורת, וכן אתרי ניסויים של טכנולוגיה בליסטית וניצול משאבי טבע באמריקה הלטינית כגון אורניום (בפרו, וונצואלה וגויאנה) וליתיום (בוליביה). הם יצרו בריתות אסטרטגיות עם משטרי "הגל הוורוד" האנטי-אמריקאים (כגון ונצואלה, קובה, קולומביה, ניקרגואה ובוליביה), תוך עקיפת סנקציות כלכליות, ושיתוף פעולה עם ברוני סמים וארגוני טרור.

משטר האייתוללות מודע לעובדה שקולומביה, פרו ובוליביה הן שלוש יצרניות הקוקאין המרכזיות בעולם.

לפי IranWire אזורי הגבול המשולש הפכו למוקד עולמי של סחר קוקאין ונרקו-טרור... בתמיכת ברוני סמים מקולומביה, מקסיקו וונצואלה... חיזבאללה מרוויח כ-2 מיליארד דולר בשנה מסחר סמים... הארגון מקיים קשרים עם ברוני הסמים האלימים ביותר באמריקה הלטינית, כולל לוס זטאס במקסיקו, FARC בקולומביה ו PCC-בברזיל, ומסייע להם להשיג נשק וגישה לרשתות הברחה בינלאומיות..."

לפי עדות בוועדת בטחון המולדת של בית הנבחרים בוושינגטון (25 באוקטובר 2023): "הרפובליקה האסלאמית של איראן היא מעניקת חסות לטרור החמורה בעולם... משטר האייתוללה רוצח אינספור אזרחים חפים מפשע, לוקח בני ערובה ללא רחמים ושופך דם בקנה מידה תעשייתי. האיום אינו מוגבל למזרח התיכון אלא חובק עולם, כולל אדמת ארה״ב... המשטר מתכנן באופן פעיל חיסול של בכירים אמריקאים לשעבר על אדמת ארה״ב... חלקם חיים תחת הגנה ממשלתית 24/7... משמרות המהפכה אחראים להרג 603 חיילים אמריקאים בעיראק, שישית מכלל האבידות האמריקאיות בעיראק... באפגניסטן שילם משטר האייתוללה פרס בסך 1,000 דולר עבור כל חייל אמריקאי שנהרג..."

השורה התחתונה

לפי מציאות מתועדת, נמר האייתוללה אינו מחליף חברבורות, רק טקטיקה.

מדיניות ארה״ב צריכה להתבסס על הרקורד המתועד של משטר האייתוללה ולא על הערכות ספקולטיביות.

המציאות מלמדת כי משטר האייתוללה מונחה חזון דתי-פנאטי ומגלומני, ולא שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים. לכן, הוא מעדיף "תותחים" על פני "חמאה", ואינו בר-שיח אמין למו"מ, דו-קיום בשלום, זכויות אדם או לדמוקרטיה.

המציאות מוכיחה שהימנעות מהפעלת אופציה צבאית לשינוי משטר היא הרסנית, והפכה את משטר האייתוללה מכוח משני/שלישוני לכוח גלובלי משמעותי, תוך תגבור פעילותו האנטי-אמריקאית בחצר האחורית של ארה״ב ואף על אדמתה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הסערה התורנית, המתקפה על, הזעזוע העמוק, חציית הקווים, הסכנה הגדולה, כל הסופרלטיבים שיש מומחים שהדרמה אומנותם, שיצירת מצגי השווא לחם חוקם, שבריאת בועות על גידולי מים, כוס התה שלהם, מפיצי ההיסטריה שאין לה ידיים ורגליים ותהום פעורה בין המציאות למאווי הנפש וחלומות השווא.

והפרשה התורנית המהודהדת על ידי מקהלת התועמלנים, הסערה, הסכנה הגדולה הנוכחית היא, "המתקפה על ועדת הבחירות", קץ הדמוקרטיה, הדיקטטורה בהתהוותה, ניסיון השתלטות, איראן והונגריה זה כבר כאן, גניבת הבחירות, ואז נזכרתי בפרשה הביטחונית החמורה בתולדות המדינה שצללה למעמקים בקול ענות חלושה לאחר שהתפרסמה והודהדה כפרשה הביטחונית החמורה בתולדות המדינה, "פרשת הצוללות".

המלחמה התודעתית והטמעת הנרטיב המוטה והמטעם מייצרים תחושות של כאוס, טלטלה, שחיתות, השחרה ומיאוס.

החיים מפרשה לפרשה מייצרים עומס תודעתי בלתי נשלט אשר מטרתו אחת היא, לייצר קמפיין השפעה והפעם הקמפיין הוא התוכנית הסודית של ראש הממשלה למנוע את קיום הבחירות במועדם.

זהו קמפיין גמיש במיוחד המתפתח בהתאם לנסיבות, בעת הזו המקהלה המוטה ובהם כל הצווחים ככרוכיות ברחובה של עיר מאשרים שהבחירות אכן יתקיימו, ברם, הם ייגנבו על ידי ראש הממשלה, וסופה של עלילה זו מי יישורנו.

השימוש במוקדי ההשפעה, מהתקשורת דרך מערכת המשפט ועד לאקדמיה ומכונים ממומנים, יוצרים מציאות של שקר, של כזב ושל רמייה ולמציאות המדומה הזו יש משווקים מיומנים, בוכרי שיווק עלילות רמייה ודיבה אחרות, אך נראה כי הצרכנים המאמינים לדברי ההבל והעלילה מתמעטים יותר ויותר.

כך עובדת השיטה, הודעה לתקשורת בה כל הרואים עצמם ראשי הממשלה הבאים מתנסחים באותו אופן, סכנה לדמוקרטיה, חשש לגניבת הבחירות, השלב השני, תועמלנים במסווה כתבים פרלמנטרים, מראיינים את התומכים בבדייה החדשה ואלה בכובד ראש, בלסת מוצקה ובשפה סמכותית מבהירים כי האסון ממש מעבר לדלת, השלב הבא, גדודי התועמלנים במסווה פרשנים מנתחים לפניי ולפנים את המציאות המדומה, מתריעים, מזהירים, מצביעים על הסכנות.

אחריהם זמן הטהרנים המשפטיים, פוליטיקאים בגלימות המחדדים את הבדייה ומוסיפים ארומה של אקדמיזציה עם מילים בלע"ז, השלב הבא, גיוס בצווי חירום של המתחזים לשומרי הסף אשר כנביאי זעם עומדים בשער ומדברים בפאתוס על ימי הסופה והסער, החורבן הדמוקרטי המתרגשים עלינו, ואחרונים מפציעים מנהלי העמותות והמכונים הממומנים כדי להוכיח כי הדמוקרטיה כבר נפחה נשמתה והם כרכו עליה את התכריכים.

מה שהיה בעבר משכנע את הציבור חוזר כבומרנג אל מפיצי התעמולה האנטי דמוקרטית, סוכני הכאוס ומפיצי הבדייה, הזיכרון של רוב העם ארוך מדיי מכדי לשכוח את כל הבדיות שהפיצו כאן אנשי הכזב והמרמה, תחת אותן כותרות בומבסטיות, אותו פאתוס של הלם ותדהמה, אותה שפה של רגע על פי התהום, שבריר שנייה לפני החורבן.

המתווכים הכול יכולים בעבר שתיווכו את הבדיות, הרמיות, הכזבים והינדסו את התודעה הלאומית הפכו למשל ולשנינה, אין קונה לסחורתם, המציאות טפחה, טופחת ותטפח על פניהם וקלונם נגלה לעין כל.

האמת סופה לנצח, השקר סופו שיימוג, גניבת הבחירות המומצאת היא עוד לבנה בבניין השקרים והעלילות של המבקשים להלך אימים על הציבור הדמוקרטי במדינת היהודים.

לפני חמש שנים, ביום ירושלים, כשמאות אלפים עלו לרגל, לבירת הנצח של העם היהודי, כשעשרות אלפים רקדו ברחובותיה היפים ודגלי ישראל בידיהם, כשחג השחרור מעול זרים בעיצומו, החרידו האזעקות את לבבות החוגגים.

התמונות נצרבו בזיכרון, יהודים, עטופים בדגלי לאום, מחפשים מחסה, בורחים מהסכנה, בליבה של בירת העם היהודי, זו הייתה תמונת הניצחון של רב המרצחים יחייא סינוואר, ומבצע "שומר חומות" יצא לדרך.

אלו היו הימים בהם הארכי מחבל סינוואר מהדרום והארכי מחבל נסראללה מהצפון, הטילו אימתם וחיתם על אזרחי ישראל, על מנהיגיה הצבאיים והמדיניים.

שלטון הטרור רשם הצלחה משמעותית תודעתית, הצלחה שהובילה לאיחוד הזירות, הצלחה שהעירה את תאי המחבלים הרדומים במדינת ישראל, רתמה אותם להבערת הערים המעורבות, לבצע לינצ'ים, פוגרומים, להטיל אימה וחרדה, וירושלים של הימים ההם קיפלה דגליה והסתגרה מאימת הטילים מעזה ומלבנון.

חמש שנים אחרי, מאות אלפי יהודים עולים לירושלים, אלפי יהודים מתפללים בהר הבית, עשרות אלפי יהודים רוקדים ברחובות ירושלים, בחורבות עזה מקוננים, בהריסות לבנון מתחננים, בהריסות קיני המרצחים סופרים את המתים, באיראן מכבים את האורות.

חמש שנים אחרי, וערביי ישראל למדו את לקח "שומר חומות", גם אחרי החורבן וההרס שהמיטה מדינת ישראל במלחמת התקומה בשבע החזיתות, הזירה הפנים ישראלית נותרה מחוץ למלחמה, בערים המעורבות לא שבו מראות האימה של פוגרומים ביהודים ושריפת בתי כנסת על ידי מחבלי הפנים.

חמש שנים אחרי, ובירושלים האחרת חג ומועד, העיר בת שלושת אלפי השנים ויותר, העיר בה התהלכו מלכים, נביאים, עולי רגל, משוררים, חולמים, ולוחמים מכל הדורות, אריות האומה, גיבורי העם היהודי.

חמש שנים אחרי, וירושלים האחרת, חוגגת 59 שנות שחרור משלטון זרים, עיר הבירה בתפארתה, בבניינה, מופת של קיום משותף, ליבו הפועם של יהודי בכל מקום שהוא, ליבו הפועם של העולם, לב האדם, הדגלים הונפו מחדש בעוז ובעוצמה.

חמש שנים אחרי, ירושלים האחרת לובשת חג, לובשת לבן, נעטפת בהילת קדושתה, נאזרת בגבורה, ענני כבוד מעליה, בניה ובנותיה על אדמתה, והיא ניצבת בתפארתה.

חמש שנים אחרי, אויביה של ירושלים עלו השמיימה בסערה, אויביה של ירושלים גולים בתוך ביתם, אויביה של ירושלים כותבים את ספר הקינות והחורבן של מי שבקשו להרוג, לאבד, להשמיד את בני העם היהודי.

חמש שנים אחרי, רחובותיה של ירושלים הומים תינוקות, זקנים ונשים, מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, חוגגים את השבת סלע קיומנו של עם הנצח לידי בעליו האמיתיים.

חמש שנים אחרי, מעזה לא ישגרו עוד רקטות, מלבנון לא ישגרו עוד טילים, מאיראן לא יאיימו עוד בנשק גרעיני, בעיננו חוזים בשיבת ציון, חובקים את אבניה, ממלאים את בתי הכנסת, קול הרינה עולה מחומותיה, עברה מתעורר מחדש, ההיסטוריה היהודית ניעורה.

אחרי חמש שנים, אחרי טבח שבת שמחת תורה, העם היהודי פשט את אדרת האימה והפחד, את אדרת הגלות ולבש את אדרת התחייה והתקומה, אדרת העוז וההדר, אדרת הניצחון.

עמנואל בן סבו

* הם משתוקקים להתגייס – דגל התורה הודיעה שתפעל לפיזור הכנסת במחאה על כך שהקואליציה כשלה בהעברת חוק ה"גיוס".

למה החוק הזה כל כך חשוב להם, עד שהם מוכנים לפרק את הגוש עליו?

התשובה ברורה. כי זה חוק גיוס. כי כפי שנתניהו וביסמוט התחייבו, זה חוק היסטורי שיביא סוף סוף לגיוס חרדים.

והמפלגות החרדיות, כידוע, כמהות לגיוס הציבור שלהן. כמהות? משתוקקות! זה חלום חייהן. זה ייעודן. והנה, סוף סוף יש חוק שיגייס אותם, והוא נופל. על כך הם גורמים למשבר.

הרי לא יעלה על הדעת שנתניהו וביסמוט שיקרו.

* הצבעה ל-7 באוקטובר – עסקני שבעה באוקטובר מתחרים ביניהם מי יירד נמוך יותר במפגן הברחנות הפחדני והמבחיל מאחריותם למחדל.

בשבוע שעבר היה זה סמוטריץ', שמבחינתו טבח 7 באוקטובר הוא איזה מחדלונצ'יק טקטי קטן, כי למה מי מת? כולה 1,200 נרצחים. מה זה 1,200 יהודים מתים לעומת ארבעה ערבים חיים בקואליציה?

והשבוע, העסקנצ'יק החשוד בפלילים מיקי זוהר האשים את הממשלה... הקודמת. איזו עזות מצח. אין לו בושה.

הם לחוצים. הם מבינים שלא יוכלו לברוח מאשמתם. זה לא יעזור להם.

הם יודעים היטב שהמנהיג שלהם, "מר ביטחון" הוא מר מחדל. 7 באוקטובר ירדוף אחריו עד יומו האחרון, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, אם ינצח או יפסיד בבחירות, אם יורשע או יזוכה במשפט. קול דמי 1,200 אחיו זועק אליו מהאדמה.

ביבי מחדלטור הוא מר 7 באוקטובר. הצבעה לנתניהו היא הצבעה ל-7 באוקטובר.

[אהוד: אתה השתגעת? לא יחיא סינוואר אשם – אלא ביבי! השתגעת! רחמנות עליך].

* בג"ץ אשם – בג"ץ אשם במחדל שהביא לטבח 7 באוקטובר. בג"ץ ניהל מדיניות ארוכת שנים של הבלגה, הכלה והתמכרות לשקט. בג"ץ דאג לתשלום פרוטקשן חודשי לחמאס, במזוודות עמוסות דולרים במזומן, שמימנו את הטרור, כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט. בג"ץ איפשר לחמאס להתעצם, להפוך מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי, לבנות את עזה-תחתית כעיר טרור. בג"ץ נמנע מפעולה להסרת האיום החמאסי לאורך השנים. בג"ץ לא הורה על מתקפת-נגד מקדימה לסיכול האיום של חמאס במשך שנים. בג"ץ לעג לבנט וליברמן שדחפו ל"הרפתקאות" בעזה כי הוא המבוגר האחראי, שהביא לעשור השקט ביותר בתולדות המדינה בהיותו מר-ביטחון, כלומר בג"ץ ביטחון. בג"ץ ניסה בכל דרך לשכנע את טראמפ לא להפסיק את מימון ארגון הטרור אונר"א, וכאשר נכשל הוא שכנע את הגרמנים לשפות את הארגון בגובה הסכום שטראמפ קיצץ. בג"ץ הכיל את טרור ההצתות ולמעשה נתן לחמאס רשות להצית את שדות הנגב ללא כל תגובה במשך 3.5 שנים. בג"ץ סירב לאשר את חיסול סינוואר ודף. חמאס הפסיק את פעולת יחידת "צלצל" במוסד, שהובילה את המלחמה הכלכלית בטרור. בג"ץ שחרר את סינוואר ועוד 1,500 מחבלים ורוצחים נתעבים בעסקת שליט המופקרת; והם היוו את שידרת הפיקוד של הטבח. בג"ץ איפשר את התעצמותו המטורפת של חיזבאללה ולא עשה דבר כדי לסכל את האיום, שהיה גדול לאין ערוך יותר משל חמאס, ונמנע רק בגלל הפליטה המוקדמת של סינוואר. בג"ץ החליט לא להגיב על הפיגוע של חיזבאללה בצומת מגידו שרק בנס לא נרצחו בו עשרות אזרחים ולהבליג על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון. בעת חדירה טרוריסטית של מחבלי חיזבאללה, בג"ץ הורה לצה"ל לירות על מנת להבריח אך לא לפגוע, כדי לא לגרום להסלמה. בג"ץ הבליג במשך חצי שנה על הקמת מאחז חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל, ולא הרשה לצה"ל לסלק את הפולש מארצנו. בג"ץ פינה את תושבי הגליל במקום להגן עליהם.

בג"ץ אשם, אין מה לומר.

* גוליבר – הדיבר הראשון של הדת הפגאנית הוא: המדינה זה ביבי.

הדיבר השני: ביבי הוא גוליבר בארץ הגמדים.

מיהו גמד? כולנו. כל יושבי הארץ זולת גוליבר. תפקידו של גמד הוא להעריץ, לסגוד להלל, לפאר ולרומם את גוליבר.

גמד שמעז לחשוב שהוא יכול להחליף את גוליבר, הוא גמד שאינו מבין איפה הוא חי, וחובה להעמיד אותו מיד על מקומו.

כי לגוליבר אין תחליף. הוא היה והוא הווה והוא יהיה לתפארה.

ואילו אני, כגמד, רוצה להחציף בשאלה גמדית קטנה. האם העובדה שגוליבר ענק, היא הסיבה לכך שהוא הולך בגדולות, והמחדלים והכישלונות שלו אינם נקודתיים כמו אצל הגמדים, אלא ענקיים, גוליבריים, כמו מחדל 7 באוקטובר?

* התאבדות אופי – לא. לא. לא. לא. לא.

התבלבלת לגמרי.

לנתניהו לא עשו רצח אופי.

נתניהו עשה התאבדות אופי.

* 6 באוקטובר על סטרואידים – מטרת המלחמה היתה ונותרה מיטוט חמאס. מיטוט חמאס פירושו הפלת שלטון חמאס, מיגור כוחו הצבאי ופירוקו מנשק. זו לא רק ההגדרה שהממשלה החליטה עליה, אלא הגדרה שהיה עליה קונצנזוס לאומי רחב מאוד, אולי זולת שולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית. ברור היה שאסור לסיים אחרת את המלחמה שפרצה במתקפת הטבח ב-7 באוקטובר.

אנו רחוקים מהמטרה ת"ק פרסה. חמאס שולט ביד רמה על למעלה מ-40% משטח רצועת עזה, מתחזק, מתחמש ומתארגן להזדמנות הבאה לממש את ייעודו ומהות קיומו. מהו ייעודו? אחרי 7 באוקטובר אנו יודעים היטב.

כל עוד לא השגנו את המטרה, המלחמה לא הסתיימה. חובתנו לסיים את המלאכה. לקח 7 באוקטובר הוא שאם לא ניזום ונסיר את האיום, הם ייזמו ויממשו את האיום. צה"ל רוצה לחדש את הלחימה כדי לסיים את המלאכה וממתין להוראה מהדרג המדיני.

ובצפון – חיזבאללה חטף מכות קשות, אך הוא חי ובועט ומסוכן ומסכן את חיילינו ואת יישובינו, ומכה בנו מדי יום ברחפני נפץ וכל זאת תחת הכותרת "הפסקת אש", שבה ידי צה"ל כבולות ואין הוא יכול להגן על המדינה ועל חייליו, כי אי אפשר להגן בידיים כבולות. גם בלבנון צה"ל רוצה לחדש את הלחימה ולהשלים את המלאכה. בשתי החזיתות, המסר של צה"ל הוא: נתניהו, תן פקודה!

וכשזה המצב, הופיע אהוד ברק בטלוויזיה, והזהיר את הציבור, שאם נתניהו ירגיש שהוא עומד להפסיד בבחירות הוא ייזום מלחמה. האמירה הזאת היא 6 באוקטובר על סטרואידים. זהו המסר התבוסתני של 6 באוקטובר, המוציא שם רע ליוזמה, למתקפת נגד מקדימה, להגנה אקטיבית, להעברת המלחמה לשטח האוייב. משמעות המסר הזה הוא שב ואל תעשה, פשוט צווארך למאכלת והמתן ל-7 באוקטובר הבא. המסר הזה הוא 6 באוקטובר גם בדה-לגיטימציה שנעשית מראש להחלטה מתבקשת של נתניהו וממשלתו לחדש את המלחמה, כי אי אפשר להשלים עם המצב הקיים. על פי אהוד ברק, אם נתניהו ימלא את חובתו לביטחון ישראל, תהיה זו הוכחה לאזהרתו שנתניהו ייזום מלחמה מטעמים פוליטיים ערב הבחירות. הגישה הזאת עלולה לקדם את הסרבנות, או ליתר דיוק, כדי לא לחזור לג'יבריש הפוליטיקלי קורקט של 6 באוקטובר – את העריקה הבוגדנית מהמלחמה.

מנוסתו של נתניהו מאחריותו למחדל 7 באוקטובר הזויה, אולם יש בה תירוצים נכונים. אכן, גם מתנגדי הממשלה, ברובם, היו שותפים לתפיסת ההתמכרות לשקט, כמו נתניהו. אכן, אילו נתניהו נהג הפוך מכפי שנהג ונקט יוזמה התקפית למניעת הטבח, היו טוענים נגדו שזו "מלחמת שולל", "מלחמת ברירה", "מלחמה פוליטית" וכל ארסנל ההבלים השחוק הזה. כמובן שאין בתירוץ הזה כדי להסיר ממנו ולו מעט מאחריותו. אך היא מטילה אחריות כבדה גם על מתנגדיו.

היום, כאשר צה"ל מתריע מפני הקורה בעזה ובלבנון וממתין לפקודה, זו עדות לכך שצה"ל הפיק את הלקח. מן הראוי שכל חלקי הציבור הישראלי יפיקו לקחים. גם המחאנים המקצועיים. אפילו אהוד ברק.

* זיבורית סילמן.

* פגישת הנשיא עם הביביריון ברדוגו – מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיתעורר עם פרעושים.

* ובא לציון גואל – הביביריון ברדוגו קורא לבטל את מוסד הנשיאות.

עם ביטול מוסד הנשיאות, כל סמכויות הנשיא יועברו למנהיג העליון, שעל המקום ייתן לעצמו חנינה.

* ההידרדרות – כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורם ורבם של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ושל ראש הכנופיה בן גביר, נבחר לכנסת ב-1984, היו איתו לגוש הימין והחרדים 61 מנדטים.

לא היה אפילו אחד בליכוד ולא באף אחת ממפלגות הימין שמימין לליכוד (התחיה-צומת, מורשה של הרב דרוקמן) שראה בכך 61 מנדטים לימין. כולם ראו בכך 60 מנדטים לימין. אף אחד לא ספר את כהנא כמועמד לגיטימי לקואליציה. אף אחד לא ניסה לשכנע אותו להמליץ על יצחק שמיר לנשיא להרכיב ממשלה. והאמת היא שהנשיא, חיים הרצוג, לא הזמין אותו להתייעצות. הוא לא העלה על דעתו ללחוץ את ידו של כהנא או לאפשר לכף רגלו לדרוך בבית הנשיא.

קמה ממשלת אחדות לאומית. כל אימת שכהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, קם יצחק שמיר ועזב במחאה את האולם. עימו עזבו כל חברי סיעת הליכוד, כל חברי מפלגות הימין והדתיים, כל מפלגות השמאל. הוא נאם בפני אולם ריק.

הליכוד, בהנהגת שמיר, הוביל את החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מכהניסטים להתמודד לכנסת. הח"כ היחיד בכנסת שהתנגד לחוק, היה כהנא עצמו.

נתניהו שבר את דרכו של הליכוד, כאשר צירף את הכנופייה בהנהגת בן גביר לממשלתו והפקיר בידיו את ביטחון הפנים של המדינה. זה הפשע החמור ביותר שעשה נתניהו נגד המדינה.

הוא לא רצה בכך. הוא עשה זאת כדי לאחוז בשלטון בכל מחיר. הכול כשר בעיניו למען השלטון.

אבל בכך לא הסתיימה ההידרדרות של הליכוד. היא נמשכה לכך שהיום הליכוד עצמו נגוע בכהנת. יש בליכוד עצמו שלוחות חזקות של כנופיית בן גביר. השרה (!) ה[---]ת מאי גולן היא בןגביריסטית. שם היא צמחה. הגנו"ט (הגאון ניסים ואטורי) הוא כהניסט בןגביריסט גלוי. הפרחח הביריון אלמוג כהן עובר בקלי קלות מכנופיית בן גביר לליכוד, בלי לנסות להציג את עצמו כמי ששינה משהו מדעותיו. להיפך, הוא מוצא שהן פופולריות בליכוד. בין המתפקדים בפריימריז בליכוד יש המון בן גביריסטים, שיצביעו לכנופייה, אבל ישפיעו מאוד על הרכב רשימת הליכוד.

הליכוד הידרדר בתחומים רבים, כמו היחס לחוק, למשפט, לשחיתות, למנהל הציבורי ועוד. אבל ההידרדרות המסוכנת ביותר, היא ההידרדרות לתהום הבןגביריסטית. אין דבר רחוק יותר מז'בוטינסקי, מבגין, משמיר, מדוד לוי, מארנס, משרון, ממשה ניסים, מבני בגין, ממאיר שטרית, מדן מרידור, מהליכוד של פעם, מאשר הבןגביריזם, המשתלט על הליכוד. הליכוד הבןגביריסטי רחוק מרחק רב אפילו מהליכוד של נתניהו, לפני שהסתבך בפלילים וכנקמה וכדי לחלץ את עצמו מאימת הדין יצא למלחמת חורמה נגד מוסדות המדינה.

יש הבדל עצום בין מתפקדי הליכוד, הגרעין הקשה, הבייס הקיצוני שהפך את הליכוד ללה-פמיליה, לבין מצביעי הליכוד. עד היום, מצביעי הליכוד המשיכו להיות נאמנים למותג, אף ששינה את פניו. האם הם ימשיכו להיות נאמנים ולהצביע לליכוד?

צודקים בנט, אייזנקוט וליברמן כשהם פונים לאלקטורט הזה. ואולי אדלשטיין, ארדן, כחלון ואחרים יקימו מחדש את הליכוד האמיתי, כחלופה לליכוד שהתכהנהן.

* מפלגה כקבוצת כדורגל – תגובה שקראתי לקמפיין של בנט הפונה לליכודניקים האמיתיים בקריאה לתמוך בו, היא שזה כמו לצפות מאוהדי מכבי לבוא בחולצה אדומה לדרבי.

יש הרבה אמת בתגובה הזאת. היא מצביעה על בעיית הבעיות של הפוליטיקה הישראלית, פוליטיקת הזהויות. ההתייחסות למפלגה היא כאל קבוצת כדורגל. אוהד כדורגל הולך עם קבוצתו באש ובמים, ברע ובטוב, בניצחונות ובהפסדים, כשהיא חזקה וכשהיא חלשה, כשהיא זוכה באליפות וכשהיא יורדת ליגה. מהותה של אהדת קבוצה היא נאמנות. נאמנות אין קץ.

מפלגה אינה קבוצת כדורגל. אינך אמור להיות נאמן למפלגה, אלא המפלגה צריכה להיות נאמנה לך. היא צריכה להיות נאמנה לאזרחי ישראל, נאמנה למדינת ישראל, נאמנה לדרך. התייחסות אזרחית בוגרת למפלגה ולמנהיג חפה מסנטימנטים. אם המפלגה מקדמת את המדינה על פי הדרך שבה אני מאמין, אתמוך בה. ברגע שהיא תסטה מהדרך, או מפלגה אחרת תהיה נאמנה יותר לדרך, או אשנה את דעותיי, אחליף מפלגה בלי להניד עפעף.

בתקופת המאבק על הגולן, היו בקיבוצי הגולן חברים שהמשיכו להיות חברים במפלגת העבודה, שהממשלה בראשותה נשאה ונתנה עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולתמוך בה. הם הסבירו שהם נשארים במפלגה כדי להשפיע מבפנים. יהודה הראל לעג להם בקריקטורה, שבה צייר סרדין צולל אל בטן הכריש ומכריז שהוא בא להשפיע מבפנים. אני כתבתי עליהם בלעג, שהם יהיו מוכנים לעקירה מביתם, אך לא יעזבו את המפלגה, כי בית לא עוזבים...

מפלגה אינה בית. אזרח בוגר מתייחס אליה כאל אוטובוס. כל עוד האוטובוס מקרב אותי למחוז חפצי אני נוסע בו. ברגע שהוא סוטה מן הנתיב, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס אחר.

התייחסות למפלגה ולמנהיג כמו לקבוצת כדורגל היא אינפנטיליזציה של הפוליטיקה ושל האזרחות.

האוהדים השרופים, שאחרי 7 באוקטובר ממשיכים לתמוך בנתניהו – התמיכה שלהם אינה רציונלית.

* על אוטומט – כיוון שאני מתנגד לנתניהו, מובן מאליו שאני נגד מינוי גופמן, וברור שאני ב"דעה" שגופמן אשם בפרשת אלמקייס, מה שמוכיח שהוא מושחת ושקרן, וכל הוכחה שסותרת זאת היא שקרית ועל בג"ץ לסכל את המינוי.

צר לי לאכזב את האוטומטים. לא קורצתי מחומר של אוטומט. אני מתנצל, אבל אני מעדיף להיות ענייני, לחתור לאמת, לבדוק כל מקרה לגופו ולגבש עמדה שלא על פי פוזיציה אוטומטית.

ובמקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, המסקנה שלי הפוכה משל האוטומטים. אני בעד מינוי גופמן. ומעבר לדעה שלי, יש לי גם הרגשה שבג"ץ יאכזב את האוטומטים.

ואם העמדה שלי אינה הולמת את תקנון השבט, אין לי בעיה עם זה, כי איני שייך לשבט. לאף שבט. השבט שלי הוא עם ישראל, ומה שמדריך אותי, הוא מה שנכון וטוב לישראל.

* המבוגר האחראי – מה משותף למאיר עמית, צביקה זמיר, יצחק חופי, דני יתום ומאיר דגן? כולם ראשי המוסד שהוצנחו לתפקיד היישר מצה"ל. כמו גופמן. אגב, דני יתום אף מאותו תפקיד – המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לפיכך, הטענה שגופמן אינו מתאים כי הוא לא מתוך המוסד, אינה נכונה.

גופמן הוא קצין מבריק, אינטלקטואל, יצירתי, המבטא תפיסה אקטיביסטית התקפית. הוא יודע לחשוב מחוץ ולקופסה, ויהיה טוב לתפקיד. יש עננה על עברו, בשל פרשת אלמקייס, אך כנראה שחלקו בה היה זניח ביותר. ועדת גרוניס, שאמונה על בדיקת טוהר המידות וכשרות המהלכים בבחירת בכירים, למדה לעומק את הפרשה, והחליטה ברוב קולות לאשר את המהלך. כל החומר שהוגש לבג"ץ, כולל עמדתו של ראש המוסד היוצא, הוצגו בפניה, והיא החליטה כאשר החליטה.

די בכך. בג"ץ לא צריך להתערב בזה. ברור שהמוטיבציה של העותרים היא סיכול אוטומטי של כל מינוי של נתניהו. בג"ץ לא צריך לתת לזה יד. העותרים חסרי אחריות, שרק מנסים להחמיר את המשבר החוקתי. היועמ"שית שהצטרפה אליהם נוהגת בחוסר אחריות. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהיה המבוגר האחראי וידחה את העתירות.

ראש המוסד היוצא רוצה לקדם את אנשיו. הוא אינו שמח להצנחת רמס"ד חיצוני. זה לא מצדיק התערבות בוטה כל כך במינוי מחליפו. זה לא אתי. הוא השמיע את השגותיו בפני ועדת גרוניס, ודי בכך. ברגע שהוועדה קיבלה את ההחלטה, מן הראוי שירפה, ולא יערים קשיים שעלולים להקשות על עבודתו של גופמן עם כניסתו לתפקיד. זו התנהגות בלתי ממלכתית.

* דילמת החוליגנית – כאשר ח"כית ה[---]ת מתפרעת ומשתוללת בישיבות בית המשפט, היא עושה זאת מתוך ידיעה ומתוך רצון שיוציאו אותה מהאולם, כי ההצגה הזאת מחזקת אותה בקרב הבייס של הפריימריז במפלגת הגוטליביאדה. השופטים יודעים זאת. הדילמה שלהם היא האם לשחק לידיה של ה[---]ת.

טוב, ברור שהם אינם יכולים לאפשר לה להתפרע ולהשתלט על הדיונים. הם חייבים לסלק אותה. לכן, מה שעליהם לעשות הוא למהר ולגרש אותה מיד אחרי הצווחה הראשונה. לא לאפשר לה את מלוא ההצגה.

* לא ראיתי אדישות – צפיתי, כמו כל עם ישראל, בסרטון הנורא של הלינץ' בו נרצח בנימין זלקה.

רצח ראיתי שם. אדישות – לא. ממש לא.

כתב האישום הראוי הוא רצח בנסיבות מחמירות.

* ביד הלשון: כרם שלום – כרם שלום הוא קיבוץ משותף של חילונים ודתיים, בחולות חלוצה שבנגב המערבי. הקיבוץ שייך לתנועה הקיבוצית ולמועצה האזורית אשכול.

כרם שלום קם כהיאחזות נח"ל ב-1956, בסמוך לגבול המשולש – ישראל, מצרים ורצועת עזה (שהיתה תחת כיבוש מצרי). ההיאחזות סבלה בתחילת דרכה מבעיות ביטחוניות חמורות. שמה המקורי של ההיאחזות היה כרם אבשלום, משני טעמים: האחד, הוא שבמפות בריטיות ישנות נקרא המקום כרם אבו-סאלים. השנייה היא כדי להנציח את זכר אבשלום פיינברג, איש ניל"י, שנרצח בקרבת מקום. לאחר זמן קצר, שונה שם ההיאחזות לכרם שלום. סיבת השינוי אינה ידועה לי.

ב-1968 אוזרחה כרם שלום וקם שם קיבוץ של הקיבוץ הארצי- השומר הצעיר. היה זה קיבוץ מרדן, שדגל בעמדות שמאל קיצוניות, הרבה משמאל לתנועתם. הם היו אקטיביסטים פוליטיים שנלחמו נגד הקמת התיישבות ישראלית בפתחת רפיח וברצועת עזה. הם דרשו את שם קיבוצם כביטוי לשאיפתם לשלום. בשנות ה-90 הקיבוץ התפורר ונמוג. יש הסברים שונים לגורם לכך, אך ההסבר שלי הוא שיישוב שנלחם נגד התיישבות – אין לו תקומה.

לאחר התפרקות הקיבוץ היו ניסיונות שונים ליישבו, עד שהיה לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים.

הקיבוץ הותקף בשבעה באוקטובר. כיתת הכוננות ועוד לוחמים ספורים שהסתפחו אליה הגנה על היישוב ועשרות המחבלים לא הצליחו לפלוש אליו. מסוק קרב שהוזנק למקום לאחר שעות, חיסל את הכוח הפולש. בקרבות על הגנת כרם שלום נפלו שני לוחמים מכיתת הכוננות.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: שנים רבות הייתי בידידות עמוקה עם יצחק אורפז, שהיה איש חכם ומעניין בצורה בלתי רגילה, וקיימתי עימו ראיון נרחב בשם "פחד – זמן – יצירה", וריאיינתי אותו על תולדות חייו, והוא כנראה קיווה שאכתוב ספר עליו כמו שכתבתי על פנחס שדה, אסתר ראב, גוטמן וברנר, אבל מה לעשות שחוץ מ"נמלים" ו"אישה קטנה" לא הצלחתי להתפעל ממרבית ספריו-סיפוריו, הם לא עוררו בי עניין וניראו לי מלאכותיים למדי.

סיפוריו המרתקים על תולדות חייו, שפרש בפניי בפגישותינו הרבות, כמו על אימו שהיתה מעורערת בנפשה, על הנערה הראשונה שהכניס להריון ועשתה הפלה, על שירותו בצבא הבריטי, על אחת מאהבותיו הגדולות ל-נ.ל. שכמעט שיגעה אותו – היו הרבה יותר מעניינים מספריו, אבל כאשר העליתי אחדים מהם על הכתב, כמו סיפור הזונה היפה והמשכילה שהרדימה ושדדה אותו במדריד עד כי חשבו כאן בארץ שהוא מת – לא ניראו לו ראויים לפרסום.

כל השנים היתה לי הרגשה שאילו העלה את סיפורי חייו האמיתיים בספריו, אילו כתב את זיכרונותיו, בייחוד את עלילותיו עם נשים – הם היו הרבה יותר מעניינים ואמיתיים מספריו הספרותיים. אני, לפחות, נהניתי יותר מהשיחות איתו מאשר מקריאת ספריו.

תקופה ארוכה גם פירסם אצלי במכתב העיתי "נגיעות" קצרות אשר לבסוף יצאו במהדורת ספר כיס קטן, לא למכירה.

הנה למשל טיוטה של פגישה ראשונה עימו לצורך מה שחשבנו אז שאכתוב מפיו את תולדות חייו:

טיוטה ראשונה

פגישה ראשונה, 28 ביוני 2005, בקפה גן העיר בתל-אביב

אני זוכר את טעם המלפפונים של פעם. זה היה בגינה של שכן גוי. לא רק מלפפונים אני זוכר אלא גם מלעוני פרג, שכאשר הם יבשים אפשר לקשקש בהם כמו בקסטנייטות. אתה תולש מלפפון מן האדמה, טעמו לא כמו מה שמוכרים בחוץ. מושך מלפפון שלם עם אחד לא בשל אחריו, מנגב במכנסיים הקצרים, נותן נגיסה, ולא באנו רעבים למלפפון הזה, ולא עצם הגניבה אצל מן האיכר.

היינו כבר בשכבה של ה"כפירים", בתנועת השומר הצעיר. דיברנו על גאולת האדמה. על א"ד גורדון. דיברנו כבר בעברית. לימד אותי משכיל שידע גם גמרא. והגן של הגוי נמצא בעיירה ליפקאן, שקראתי לה בשם ליפקא ב"רחוב הטומז'נה".

עד גיל ארבע גדלתי בעיירה זינקייב, בפודוליה. עריסת החסידות. אז נותקנו כי היינו כבר תחת השלטון של רוסיה הסובייטית. דוד שלי, אחי-אימי, נשלח לעשות מצווה ולהגניב אותנו לליפקאן. לגנוב את הגבול. הסבא שלח את בנו. שגם ניהל את עסקיו. בתי מנסרות בקרפטים, בין בסרביה האוקראינית, לזו הרוסית.

פודוליה, ערש החסידות. בירתה קמיניץ, קמיניץ-פודולסק, של פודוליה. החסידות של ר' נחמן. הוא תעה שם פעם, בקמיניץ-פודולסק, וסיפרו על דברים נוראים שקרו לו שם, לר' נחמן מברסלב.

רחוב הטומוז'נה הוא שם אמיתי. אמרו – טומוז'נה. המקור – מכס. בגבול הישן עם פולין המחולקת. רחוב המכס. בילדותי זה היה פרובינציה רומנית ששלטה בבסרביה בין שתי מלחמות עולם, ושם גדלתי. שם היתה משפחת אימי.

את אימי מכרו לאבי, עוד לפני המהפכה, לפודוליה, לזינקייב, ושם נולד אחי. הגניבו את אבי ואימי. אחי נולד ברוסיה הצארית, ואני ברוסיה בולשביקית, בשנת 1921. ואחותנו הקטנה. וכל החמישייה הוגנבה קודם לפולין ואחר-כך לבסרביה.

הטרגדיה של הילדות שאבי נותק מילדותו, ואשתו לא רצתה אותו. אביה התייחס אליו ברחמנות ונתן לו לנהל את המנסרה.

כל משפחת אבא נשארו בצד הרוסי, משפחת אוורבוך. ללא קשר. עד שבאתי ארצה וגיליתי שני בני-דודים של אבא. אחד בחבצלת-השרון, שהיה בעל משק חקלאי, בשנת 1938-1939 הגעתי. היה למשפחה שם פונדק עוד מתקופת החיילים האוסטראליים. המקום נמצא בין כפר ויתקין לעין התכלת. הה לכם משק גדול מאוד. וחלוצים שהיו מגיעים היו מוחזקים בחצי-חינם. רק עבודה עברית.

אב אשתו.

הם גיבורי "עור בעד עור". מומו זה אני. הרומאן שמסתיים בריצה לגבול. אהבתי את אשתו של בן-דודי. מומו גיבור הספר הוא בן עדות המזרח שמרמים אותו. מומו לא אשכנזי.

במבחני קצונה היתה דמות כזו, עם האלם הזה. כמובן נפסל. שאלתי: "למה אתה רוצה להיות קצין?"

"גראז'," אמר, "תמיד אני רציתי להרים משהו גדול."

השיאו את האימא. הציפייה בחלון, זאת אני בניתי. למה אימא היא כפי שהיא. היסטרית. מטורפת. מצטטת מישעיהו. מחלקת כספים. לא רצתה לשמוע מבעלה, שהוא אדם כנוע, נעים, נחמד, ואני רציתי שהוא יהיה חזק, אבי.

בארץ שמעתי עליו מבת-דודה: "איזה בן-אדם עדין." אבל היה כנוע. העריץ את אשתו שלא אהבה אותו. היה עושה קפנדריה כדי שלא להיכנס מיד הביתה. אני הכנסתי את הדמויות שלהם בספרי "הכלה הנצחית".

ההזדהות הטוטאלית שלי עם הבן-גוריוניזם והשפה העברית, באו מכך. הכרחתי נערים הונגריים בכפר הנוער שפייה לדבר עברית. הייתי קומוניסט פאנאטי וציוני פאנאטי. במו ידינו אנחנו בונים את עצמנו מחדש. הטיפשים הגלותיים, שיישארו שם. או שנשארו שם. אנחנו ורק אנחנו בונים את עצמנו ואת העם. אז כמו גם בשחיתויות אנחנו בונים את העם.

הערבים כמעט לא מופיעים בספריי. עדות המזרח מופיעים רק על תקן של מנוצלים, פרולטריון מנוצל. דמות אב של דניאל, ב"מסע דניאל", היא של דנינו, דייג מיפו. לא ידעתי את הווייתם אלא את דרך דיבורם. שמות מקצועיים, של דייג, שבאכה, לשון מקצועית. צריפי דייגים בצד השני של גשר רידינג. סירות. יצאו לדוג. וגם הברחות. הסתתרו מפני מס הכנסה. חשבו תחילה שאני ממס הכנסה. נשבעתי שלא. אחר-כך אכתוב ספר עליהם. צריך לשמוע איך אתם מדברים.

הטרגדיה של אבא. מיבנה משופץ ומשופר, פיוטי, מתאמץ לתקן את העולם. אני, של אבא ושל אימא. ברחוב הטומוז'נה מנסה להפגיש אותם דרך הילד. להפגיש אותם באיזשהו עולם אחר. גאולה להביא ותיקון.

כתבתי בתקופה שגי בתי היתה תינוקת, עד שנתיים, והיא בחדר השני ואני מחמם את הבקבוק ומביא לה ושר לה:

"הנה הוא בא..."

ורותי או המטפלת מחזיקה אותה, והיא בוכה, ואני בכוונה, בצעדה צבאית, יורד על הברכיים, נסיכתי, עכשיו תשתי.

לרדת מהמיטה מנגב לה את התחת ושם טאלק. לרוב רותי. ובבית עומד ריח חיתולי ילדים, תינוקות.

ובתוך האווירה הזו נוצר מין רחם מלאכותית שבה יכולתי לכתוב על ילדותי. שבה יש אהבה וחסד, להיוולד מחדש. זה לא היה בבית הוריי. שם היתה גלות, עוינות והוויות קרובות ומשוסעות.

אהבה מצד אבא. בוז מצד אימא. היסטרי. ואני מנסה ליצור דמות של אהבה חדשה, שאימי מחכה לרב-החובל הדימיוני, והבקעה הופכת לים, שני עצי ברוש על האופק מתגלגלים בעיניי בעיניים של אימא, ששם הספינה ושתי הארובות, והעמק, בחורף היה אגם. ובעיניה ים שמשם מגיעה הספינה ורב החובל כולו לבוש לבן, שהיא מחכה לו ומתקרב אליה. ואני חייתי כאשר כתבתי זאת. הווייה דימיונית שבונה מחדש את ילדותי.

אותן אוקראיניות שביום ראשון מתגלגלות שיכורות עם פועלי המינסרה בתעלות. וקופות צואת הפרות שביניהן היה הילד צריך לעבור בדרכו אל המנסרה.

אפילו הלשון העברית, מה שעושה אותה פיוטית ואידיומאטית זהו האידיש שמאחורי העברית. השחר הראשון, שיר באידיש, שהמצאתי אותו באידיש ובעברית. הצליליות העברית שאובה מהאידיש.

איך זה התחיל? בדיוק באותה תקופה, 75, רות בהריון. שמח. סוף-סוף השתחררתי מהאגואיזם הספרותי. הייתי אבא רע. זעזוע יום כיפור. מות בן-אחי שגדל על ברכיי כסופר צעיר – הזעזוע הנורא גרם לי שאקח את עצמי פחות ברצינות, ויותר ברצינות את הגורל ההיסטורי של עמי, הגלותי.

פתאום אבי נעשה חשוב. אבותיי. מצאתי עצמי צם ביום כיפור. מעלית. קומה רביעית. התחתנו. ואני נלחם שיהיה לי ילד. וכשהיא נולדת, זה היה חלומי, ילד שאוכל להקריב את עצמי למענו.

להעביר לגי את התודעה, עד כמה שהיתה גורלית בחיי. לשכנע את רותי שאני רוצה בזה.

לפני מלחמת יום כיפור כתבתי לה ההיפך. והיא לא האמינה. והנה 75, 76, הילדה גדלה. 77. ב-76 כתבתי סיפור מטורף לגמרי, שבו עיצבתי את הסגנון של "הכלה הנצחית". פורסם אצל מוקד בשם "בא". עוד ניסיון, זרוק. אדם זרוק מוצא בבית-שימוש שלו ילד. הא. בא מתחיל לענות לו. בא שזה גם אבא. וזה מה שגי אמרה, בא. ואז ריכזתי את הרעיונות של הצליינות החילונית וכתבתי את "הצליין החילוני" שהתפרסם בארבעה המשכים ב"מאזניים" ועשה רושם חזק מאוד. דב סדן צלצל. יצחק בן אהרון. בעקבות מאזניים. אחרי זה חדל המעיין.

ואז קיבלתי מכתב מתמוז על בית גידולך.

ואז התחלתי לכתוב על רחוב הטומוז'נה. התחלתי, אבא היה מגלף בעץ ומעיף אותם דרך הפתח לבוידעם ואף פעם לא עברתי לשם, ובחדר השני אימא שרה את שירי הגעגועים שלה באידיש. הכול ביופי ובלי ההיסטריות שהיו להם.

עושה דמויות בזמן ששיחק שח. הערצתו לאימא. היתה יפה? בתמונה מלכותית אבל לא יפה. בני-דודיי בארץ, אחד, סניה, ניהל מעבדה מיכנית בטכניון. כל מה שידעתי על העיירה ידעתי מהם. לא רק לא עניין אותי – פחדתי מזה. עד היום לא הייתי בעיירה הזו. בני הדודים היו.

יוצאי העיירות בקיבוצים אמרו – ככה זה היה אצלנו. את הבסיס לא המצאתי.

פחדתי לתאר גם על אחי. דברים לא כל כך מחמיאים. אחי היה תיאו של ואן גוך. בית בשבילי בארץ. בא לשם, נח שם.

הראיתי לו הטומוז'נה בכתב-יד, ב"סימן קריאה". קרא ואמר, לא למד פילוסופיה, "תשמע, אני לא זוכר את הדברים האלה, אבל זה יכול היה להיות." כמו אריסטו. ההיסטוריה זה המקרי.

שער העמקים.

הרב שקולניק. הרב של לייזר [אליעזר] שטיינמן. החוג של איציק מאנגר. בטשרנוביץ'. שבעים קילומטר. המאור הגדול שלנו, של אותה עיר, פול צאלאן. אפלפלד. צבי יעבץ.

דודי היה אלוף השחמט בצ'רנוביץ. התחתן במשפחה אוסטרו-הונגרית. דוברת גרמנית.

כל המרחקים לא היו גדולים אבל זה חתך שני גבולות. הקרפטים של בוקובינה. של נהר הבוג. הכול במרחק 90 קילומטר, אבל נתק מוחלט.

תמוז ביקש עוד. ועוד לפני שקיבלתי את תגובת תמוז כתבתי את הסיפור השני.

כמה שלא פיתלת את הקישורים, תמיד היה קצה שהיית צריך לגלותו, מושך, וכל הלולאות נפתחות, וכך בכתיבת הסיפורים. פתאום זה התחיל לצאת. 9 סיפורים במהדורת 79, וב-89 כבר 12 סיפורים. כמו הבבושקה.

אחרי [מלחמת] יום כיפור היה לי יחס אמפטי להווייה האידית הגלותית כבר היה הרבה יותר חזק מאשר היחס היהודי ציוני רציונלי אידיאולוגי.

איך נוצרה בשנת 78, סוף 73, קיץ, גי תינוקת, איך נוצרה הוויית הרחם שבתוכה יכולתי ליצור. בלי הבית הזה. חולצה שרותי ואני היינו לובשים. ביתה ביתיות. סגורה. ביטחון.

ואיך יצאתי מן התקיעות הזו. היית לי אח לצרה.

איך השתחררתי מזה, ובתהליך יצאו לי כמה דברים, ומה קרה באותו יום שהשתחררתי, בסיפור "אישה קטנה", ולפני כן סיפור קצרצר, בעמוד העגנוני, לקח לי שעות לעמוד בכתיבתו.

איך אפשר לעמוד שעות יחפים על השלג.

קהיר. הידיעה על השמדת המשפחה.

לא הייתי במזרח-אירופה. לא בגרמניה. הכרתי יהודים גרמנים בטשרנוביץ'. אידיש היתה כמו גרמנית. קונגרס דויטש. הדוד אימץ את האידיש הגרמנית.

"יצחק אורפז"

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!