אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2161 18/05/2026 ב' סיון התשפ"ו
בגיליון:

מאמרים

יוסי אחימאיר

1. סטירת לחי לביטחון

בימים אלה אני מהרהר יותר ויותר ביצחק שמיר. ספק אם בימיו יכלה ישראל למצוא עצמה במלחמה כה ממושכת, נמתחת על פני כמה חזיתות, ובאותה שעה העם אינו מתלכד סביב הנהגתו וסביב לוחמיו.

התקופה שבה כיהן כראש הממשלה היתה שונה מהמצב כיום, אבל תחת הנהגתו השקטה, המהודקת, האחראית, היה לנו יותר שקט פנימי וביטחון רב בהנהגה. זה בלט במיוחד במלחמת המפרץ, כאשר שמיר – שנענה, מתוך שיקול דעת אינטרסנטי ישראלי עמוק, לדרישת ארה"ב, לא להגיב על ירי הטילים העיראקים עלינו – הקרין סמכותיות, אחריות, כמו "אבא" שסוכך על ילדיו.

אני מהרהר בשמיר בימים אלה בגלל המלחמה המתמשכת מזה כמעט שלוש שנים, אבל במיוחד בעקבות מה שעובר על שני אירגוני הביטחון החשאיים, שכה היו יקרים לליבו וכה חשובים לסיכול הטרור: המוסד והשב"כ. אלה ימים שבהם השמות דוד זיני ורומן גופמן אינם יורדים מן הכותרות. הראשון כבר מכהן כראש השב"כ, השני ממתין לאישור סופי של מינויו לראש המוסד. הראשון דתי ומזרחי, השני רוסי וחילוני. שניהם מינויים כדת וכדין על-ידי הממונה על שני האירגונים הללו, ראש הממשלה.

אלא שכדרכו של כל ניסיון למינוי כלשהו על-ידי נתניהו, קמים עליו בהתנגדות נחרצת, בתמיכת מערכת המשפט, גורמים קפלניסטים ותקשורתיים. גם בתוך האירגונים פנימה קיימת תסיסה מוסתת כלפי מה שהם מכנים "הצנחה מבחוץ". כאילו שלא היו דברים מעולם. אלא שכאשר מדובר בראש ממשלה השנוא עליהם, והאהוד על-ידי רוב העם, מותר לפגוע בחשאיות הפעולה של המוסד הנלחם נגד אויבינו מבחוץ ושל שירות הביטחון שנלחם נגד אויבינו מקרוב ומבפנים. התערטלות גמורה, חשפנות, החלשה, ירידה במוטיבציה.

כבר בחודשי כהונתו הראשונים נאלץ יצחק שמיר להגן על השב"כ, בפרשת קו 300, חיסול שני מחבלים לאחר שנתפסו בחיים, גם במחיר ספיגת פגיעה אישית, עלילה כוזבת נגדו כמי ש"נתן את ההוראה." אז גם יצא לאור לראשונה שמו של ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, שניסה להדוף מעליו את אשמת "מתן ההוראה" ולגלגל אותה על הבוס שלו. בכל עת שצפה ועלתה פרשת השב"כ, ראיתי את שמיר נסער כפי שלא היה מעולם. לא על עצמו חשב כל-כך כמו על השב"כ, הפגיעה בו ובחשיפת דרכי פעולתו.

"אני מתנגד לכל חקירה שיש בה כדי לחשוף את השב"כ ולהריסתו" אמר לי. "זהו שגעון, טרוף דעת, להרוס את המכשיר הטוב ביותר שיש לישראל למלחמה בטרור." לכן, התנגד בחריפות להקמת ועדת חקירה, שבה הכל ייחשף, ו"נהרס המכשיר והאירגון שהקמנו במשך שנים והגיע להישגים עצומים במלחמה בטרור." וכשהתראיין לטלוויזיה, חזר ואמר: "לי אישית אין מה להסתיר, אבל אסור לי לחשוף שום דבר שיפגע בדרך פעולתו של השב"כ. אני יודע שאני נקי מכל רבב."

למיתקפה נגד זיני וגופמן מגוייסים "מקורות" אנונימיים מתוך השב"כ או מתוך המוסד, ואפילו ראשי מוסד קודמים וגם זה המכהן. דדי ברנע עשה מעשה שלא ייעשה, כששיגר מכתב ליועמ"שית ובו הוא מעלה "ספקות" בקשר לכשירותו של יורשו, אי התאמתו כביכול לתפקיד – וזאת מאחורי גבו של ראש הממשלה. האין הדבר מזכיר את פרשת "הסכם לונדון" ב-1987, כאשר פרס, אז שר החוץ, ניהל מו"מ עם חוסיין בלא ידיעת ראש הממשלה שמיר?

קשה שלא לשים לב עד לאיזה נומך ירדה התקשורת בעיסוקה הבלתי נלאה בפרשה הכפולה. הכותרת הראשית ביום שישי של "ידיעות אחרונות" זעקה: "זיני שלא הכרתם." ומה בין השאר לא ידענו? – "סטירת הלחי שחטף מאביו..." ותודה לחתן פרס ישראל נחום ברנע על הסקופ המסעיר הזה. זה אולי אינו גורם נזק ישיר לשב"כ, אבל סיפורים אחרים, נכונים או מומצאים, רק משמחים את אויבינו, מחלישים את יעילות תיפקוד האירגון, בחשיפות וברכילויות, שמפניהן התריע מי שהיה עשר שנים איש המוסד, יצחק שמיר.

"באסטה"! די! – אנו אומרים לכל מספרי הסיפורים, פוליטיקאים ועיתונאים, יועצים משפטיים וראשי אירגונים חסרי שמץ של אחריות. וכדברי מנחם בגין, נאמר לכל הממורמרים הללו: "תתרגלו!" אכן, יש לנו ראש שב"כ מתפקד, שמנער את האירגון משיגרת פעילותו, וכמוהו יהיה גם ראש המוסד הבא. עיקר משימתם של השניים, אלופים במיל', יהיה לתקן את הנזק שנגרם מהעיסוק הפומבי באירגוני הביטחון הללו, ולהחזיר אותם לחסות החשיכה.

יוסי אחימאיר

2. גיבורינו, עולי הגרדום

במוסף "הארץ" (15.5.2026) מפרסם ההיסטוריון פרופ' אמיר גולדשטיין את מאמרו-מחקרו על עולי הגרדום בימי היישוב, במאבק נגד שלטון המנדט. "קיצונים בתנועה הרוויזיוניסטית – " נאמר בכותרת המישנה למאמרו – "קיוו שהבריטים יגזרו עונשי מוות על אנשיהם. מה עמד מאחורי הכמיהה לגרדום?"

אינני בטוח אם הכותב עצמו מסכים עם תימצות זה של מאמרו המלומד. לא קיוו ולא כמהו! אבל גם גולדשטיין משתמש במושג "פולחן הגרדום", ומצטט את אבי: "הנוער הולך למקום שדורשים ממנו קורבנות – הליכה לבית הסוהר ועלייה לגרדום."

בשלושים שנות שלטונו בארץ-ישראל, אכן הירבה השלטון הבריטי בגרדומים, בעיקר של פושעים ערביים פליליים. הגרדום היה אמצעי שכיח – כמעט אפשר לומר – בניסיון המנדטורי להשליט ביד קשה מאוד חוק וסדר בארצנו, ולדכא כל ניסיון לאומי-יהודי להרמת ראש.

הגרדום לא היה משאת נפש של לוחמי האצ"ל ולח"י ב"כובש הזר" הבריטי. שיחרור לאומי – זו היתה משאת נפשם. היה ברור, כי לוחמים שייתפסו בעת פעולה באובייקט צבאי בריטי, צפויים לעונש הסופני הזה, שהיה לא בלתי-שכיח אצל הבריטים ה"נאורים". ולכן, היה על בחורינו להביא בחשבון כי בית סוהר, או חבל התלייה אלה העונשים שעלולים ליפול בחלקם, והיה כי יילכדו. רק מי שנכון מראש לקחת סיכון זה, מי שהינו בעל אמונה לאומית בצדקת עמו, יגשים את חלום החירות של העם היהודי.

אציין שתי נקודות נוספות בעקבות המאמר:

פרופ' גולדשטיין כותב, כי היתה "תמיכה מופלגת של שלטונות המנדט במפעל הציוני." האמנם? ומה עם דיכוי היישוב, התעלמות מהמחוייבות להצהרת בלפור ולהחלטת חבר הלאומים, שעל פיהם ניתן להם המנדט על ארץ-ישראל? הרי רק בשל בוגדנות זו היה הכרח למרוד בהם, ולעורר לשם כך את הנוער היהודי לפעולה, בלי להסתיר את המחיר שישלמו, באובדן החירות האישית או החיים.

12 עולי הגרדום שלנו הונצחו עוד לפני מהפך 1977, כלומר שנה קודם לכן, בקריאת שמותיהם על 12 רחובות ברמת אביב ג', ועוד רחוב מרכזי שנושא את שמו של אב"א אחימאיר, ש"רק" ישב 18 חודש בכלא הבריטי. גם הוצאו בולי דואר לזיכרם. זה המעט שעשתה המדינה ומערכת החינוך, כדי ללמוד על הקרבתם העילאית, להתגאות בגבורתם.

אני מסכים עם פרופ' גולדשטיין, כי בהיותנו עצמאים בארצנו, אין להשתמש בעונש מוות נגד הקמים עלינו. בן-גביר ואחרים, שחוגגים עם חבל תלייה, ודורשים לגזור מוות על המחבלים הארורים, מחללים בכך את זכר עולי הגרדום שלנו.

לוחמי החירות היהודים הקריבו עצמם בלחימתם ב"כובש זר", ולא משנאתו. שילמו בחייהם – אבל המטרה הושגה עם הקמת מדינת ישראל בארץ-ישראל פני 78 שנה. אירגוני הטרור הערביים מונעים מכוח דת האיסלאם משמיד ה"כופרים", משנאה יוקדת לישראל, מדינת העם היהודי במולדתו, שהם רוצים בכיליונה. אל ניתן להם להתפאר ב"מרטירים" שלהם, שאינם אלא רוצחים שפלים.

יוסי אחימאיר

מוטי הרכבי

כישלונות מודיעיניים – היסטוריה

הכישלון המודיעיני הישראלי הגדול ביותר לפני ה 7/10 היה ללא ספק מלחמת יום כיפור. 
הדרג הצבאי ידע! הייתי אז קצין צעיר בחיל האוויר. כולם ידעו שבערב תהיה מלחמה. כל שעתיים שלוש התקבלו הוראות הפוכות לחמש את המטוסים להפצצה, ואז לשנות ולחמש את המטוסים לקרבות אוויר וחוזר חלילה. בערב  כבר רוב החיילים היו בקריסה מוחלטת. כפי שציינתי בצבא כולם ידעו: בערב תהיה מלחמה. הדרג הצבאי לא רק שלא הסתיר את העובדה שהאויב מתארגן להתקפה מהדרג המדיני, להיפך הדרג הצבאי חזר  ביקש שוב ושב לתת מכה מקדימה, מכה שיתכן והיתה משנה את מהלך המלחמה.  הדרג המדיני גולדה והממשלה סירבו! אבל בוועדת אגרנט הטילה את האחריות על הדרג הצבאי!   

כישלונות מודיעיניים במלחמת העולם השנייה.
הכישלון המודיעני הגדול ביותר של האמריקאים היה הכישלון בפרל הארבור. זה היה כישלון מודיעיני מוחלט. זה לא שהגנרלים הסתירו מהדרג המדיני מידע,  הם פשוט לא ידעו. הדרג המדיני (רוזבלט) ניהל באותו הזמן משא ומתן עם היפנים. אז מי הואשם במחדל? כמובן הגנרלים שהיו אמורים לספק מודיעין. אף אחד אבל אף אחד לא חשב להאשים את רוזבלט. הגנרלים הוחלפו כמעט מיד. האדמירל נימיץ מונה למפקד הצי האמריקאי באוקיינוס השקט והוא הביא את הניצחון.
הכישלון המודיעיני הגודל ביותר של היפנים היה קרב ה-Midway.  היפנים שהפכו ליהירים בגלל ההצלחה בפרל הארבור (קצת מזכיר יהירות של גנרלים ישראלים לפני מלחמת יום כיפור), היפנים יצאו למבצע ה-Midway ונפלו למלכודת האמריקאית. מלכודת שבעקבותיה התהפך הגלגל באוקיאנוס השקט, כל ארבעת נושאות המטוסים היפניות טובעו וכן סיירת כבדה, השליטה עברה לאמריקאים. גם ביפן אף אחד לא הסתיר מהדרג המדיני, פשוט כישלון מודיעיני. מי הואשם? כמובן הדרג הצבאי כי הוא אמור לספק מודיעין. אחד האדמירלים ביצע חארקירי ואחרים פוטרו. הצי היפני שהיה הגדול והחזק באוקיאנוס השקט מעולם לא התאושש.
נעבור ל-7/10 – הדרג הצבאי ידע! ידע! רק חשב שזה לא יהיה כל כך גדול (רק יישוב אחד או שניים), הגנרלים הסתירו את המידע מהדרג המדיני (ברוב מדינות העולם, על אי העברה מידע לדרג המדיני מכניסים לכלא). 1500 ישראלים שילמו בחייהם על המחדל המודיעיני ועל העובדה שהדרג המדיני לא עודכן (איך אמר רונן בר – מיסקלקולציה). עכשיו הגנרלים שכשלו לא רק שלא התפטרו, הם גם רוצים לקבוע מי יחקור אותם. גם בג״צ צריך להיחקר (התערבות בהוראות הפתיחה באש וביטול פרימטר)  – על חלקו בפרשה, אבל  בג״צ רוצה לקבוע מי ייחקר ומה ייחקר.

שלחתי את הפוסט הזה לחבר ״שמאלן״, לא בדיוק שמאלן, יותר מהקבוצה המוסתת נגד ביבי. הוא מיד הזדעק! – "אתה קובע שנתניהו לא אשם!"  עניתי, "לא! בסך הכול נתתי לך שיעור קצר בהיסטוריה. אתה זה שהבנת את המשמעות ולכן נזעקת!"
מוטי הרכבי

אהוד: קרא בעיון את מאמרו המדהים והמזעזע של אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד "מיסקלקולציה – האוייב שבִּפנים" בגיליון הקודם.

עמנואל בן סבו

1. מעיי המו עליי

השלום הוא המתנה הגדולה שניתנה לאדם, השלום הוא חלום, שאיפה, מצב המשלב טוב ועוד יותר טוב, מי מאיתנו אינו חולם על שלום, אינו פועל למען השלום, אינו חי את השלום?

לא בכדי, גם בימים של מלחמה בשבע חזיתות, מלחמת תקומה, ימים בהם אנו עדיין בתחילת תהליך עיבוד האבל הלאומי על האסון שפקד אותנו בטבח שבת שמחת תורה, גם בימים אלה, השיר שנבחר כשיר של כל הזמנים, ביום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל היה "שיר לשלום".

כולנו כמהים לשלום או כמאמרו של מנחם בגין, חתן פרס נובל לשלום: "טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה," ברם, כדי לכונן שלום אין מספיקה כמיהה עזה, אין מספיק חלום, צריך שותף.

בטבח שבת שמחת תורה פגשנו לשעות אחדות של תבוסה את השותף, והוא היה נורא, אכזר, רע, אנס, רוצח, בוזז, שורף, מבתר, חוטף, פגשנו אותו וידיו דמים מלאו.

ומאז המפגש הנורא ההוא רבו החולמים, השואפים, הכוספים והמייחלים לשלום לאסוף את שברי החלום, את רסיסי התקווה ומבינים כי מבקשי נפשנו, דורשי רעתנו, חולמים על השמדתנו ולא על שלום.

בי נשבעתי, מעיי המו עליי, בלוטות החמלה התפרצו בין רגע, ראיתי יהודים טובים, בני אדם אצילים, ישראלים רחמנים בני רחמנים, מושיטים יד לעבר ידיים מגואלות בשנאה ונדחים.

בי נשבעתי, ראיתי את האב השכול, חתן פרס ישראל, יזם ההייטק, אייל וולדמן, אביה של דניאל שנרצחה בטבח שבת שמחת תורה עם בן זוגה נועם שי ומעיי המו עליי.

ראיתי את אייל בביינאלה בוונציה, מושיט יד למפגין פלשתיני מעזה, הנושא דגל פלשתין ומנסה לדבר עימו שלום, לאחר שנייה וחצי כשהזדהה כי הוא מישראל התפתחה במקום מהומת אלוקים, קללות, נאצות, חומת מגן של שוטרים איטלקיים שביקשו ממנו לעזוב את המקום לטובתו.

"פרי פרי פלשתיין" ושאר סיסמאות נקראו בקצב של זעם מלווה בארומה של שנאה ואלמלא האבטחה המוגברת יכול היה מפגש זה להסתיים באסון נורא, ואייל שהעסיק פלשתינאים מתוך אידיאל, חלילה היה נפגע.

בטוחני כי אייל ולדמן הינו אדם שוחר שלום, אוהב אדם, וכל אף אובדנו האישי העצום מוכן לתת הזדמנות למי שחי קרוב מאוד לרוצחי בתו ובן זוגה, ידו המושטת לשלום פגשה יד שכולה שנאה.

קראתי את כתב ההאשמה החריף, הבוטה, המעליל, השקרי, המזעזע של יונתן זייגן, בנה של שוחרת השלום ויויאן סילבר מבארי, ומעיי המו עליי.

יונתן בנה של שוחרת השלום, אוהבת האדם, אשר כל חייה דאגה לבריאותם ולשלומם של השכנים העזתים, אשר הסיעה אותם לבתי החולים ודאגה לרווחתם, עד לטבח שבת שמחת תורה, אז הגיעו עם שחר לרצוח, לאנוס, לבתר, לשחוט, לשרוף, לבזוז ולחטוף יהודים, יונתן שלה מקונן על המתים, שלהם, לא שלנו, מבכה מזדעזע עד עמקי נשמתו מדגל ישראל הנמצא על שלדת הדחפור שהרס את בית אימו, כחלק מתקומת הקהילות החרבות.

קראתי את כתב ההאשמה החמור של העומד ברחובה של עיר ומוחה, זכותו, נגד המלחמה, הרהרתי ביני לביני, הרי רוב בני האדם מבכרים שלום על פני מלחמה, הרס וחורבן, ומעיי המו עליי.

ראיתי את קומץ ההורים השכולים שאיבדו את היקר מכל, והם מלאי חמלה ואהבה למשפחות המחבלים שנהרגו על ידי גיבורי ישראל בבואם לרצוח יהודים, ראיתי את היום הנורא שהם מקיימים עם אותם סימני היום הקדוש לזכר אריות האומה ומעיי המו עליי.

ראיתי את היהודים והיהודיות, מיעוט שבמיעוט מקיימים שביתת רעב עם פלשתינאים לעצירת המלחמה, ראיתי את מבקשי הסליחה מהעזתים.

אינני רופא נפש, אינני בוחן כליות ולב, לא פסיכולוג אנוכי ואף לא בן פסיכיאטר, בזאת איני פוטר עצמי מלשאול מה מניע אנשים טובים, אנשים שהמוות הביט בעיני יקיריהם והרוצחים לא השפילו מבטם.

בראותי את האנשים הטובים הללו, הפועלים בתום ובאמונה, חדורי תחושת שליחות למרות הכול ואף על פי, בי נשבעתי מעיי המו עליי ובלוטות החמלה איימו להתפקע, ואף על פי אלה האחים שלי.

עמנואל בן סבו

2. מעוז צור ישועתי

ישראלים רבים בארץ ובעולם, עצמו עין מאוחרת במוצאי השבת האחרונה, עצרו נשימתם, הריעו, התרגשו, כססו ציפורניים והחזיקו אצבעות.
בכל רגע נתון, מד ההתרגשות התעצם, מפלס השמחה גאה, השעון המעורר בבית הנשיא צלצל שעתיים אחר חצות, את ראש הממשלה שוב שכחו להעיר.
ואז זה הגיע, נועם בתן, פטריוט בן לעולים חדשים מצרפת, הזמר הישראלי הנפלא, זכה במקום השני והמכובד מאוד בתחרות זמר צבעונית שיש בה ססגוניות, פוליטיקה וגם זמר.
צהלות השמחה הדהדו בבתים רבים, לצד אנחת רווחה על ניצחון המחרימים, השונאים והאנטישמים כולל חמש המדינות העויינות שבחרו להחרים את התחרות, והמדינות שבחרו בעת השמעת השיר הישראלי להציג שקופית הזדהות עם מבקשי נפשנו.
ואלה הם חיינו בארץ הטובה שלנו, תוגה צער ועצב דרים בכפיפה אחת עם שחוק, שמחה ואושר וכנשפט מהשיר של נועם ,"אני קם ונופל."
שעה לפני תחילת תחרות הזמר, "הותר לפרסום" כי גיבור ישראל, סרן מעוז ישראל רקנטי מפקד מחלקה בגדוד 12 גולני, בן 24, נפל בקרב בדרום לבנון, מצטרף לגיבור ישראל נגב דגן.
בעוד חודש בדיוק היה אמור מעוז לעמוד מתחת לחופה עם ארוסתו רני, ההזמנות כבר חולקו, החתונה ביקב הגוש בצומת גוש עציון תוכננה בקפידה.
בעוד כחודש כשהוא עטוף בטלית חדשה עליה היה אמור לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," לקרוא בלב רוטט מהתרגשות, "אם אשכחך ירושלים," לשבור את הכוס ולהתחיל את התחנה החדשה במסע חייו הקצרים אך המלאים.
מעוז יובא היום למנוחת עולמים, בהר הגיבורים, בהר הרצל , הר הדמעות והתחייה היהודית, מגש הזהב עליו ניתנה מדינת היהודים, מלח הארץ אוהב עמו, מולדתו ואלוקיו, משפחה של חלוצים, זקופי קומה.
מעוז וחבריו, אריות האומה, העומדים על משמר ארצנו, הם בגבורתם מעניקים לאזרחי מדינת היהודים את החירות להמשיך בשגרת חייהם, ללוות בבוקר את הילדה לגן, לעבד את הכרם ולקטוף את פירות המטע, לצחוק בפה מלא בהופעה, להצטער בקול גדול, ליהנות ממשחק כדורגל, למחות בזעם קדוש, להחזיק אצבעות לנועם, ולנשום לרווחה שזכינו רק במקום השני ולא הראשון עם כל הנטל.
הם המאפשרים לקול התורה להישמע בעוז ובענווה בבתי המדרש, לחובבי הטיולים בארץ ובעולם להיערך בהתאם, לתיכוניסטים להתכונן למסיבת הסיום, לנבחרי ציבור לחוקק, להורים מודאגים מחופשת הקיץ המתרגשת למצא אלטרנטיבות, לעם שלם להמשיך לחיות.
מעוז וחבריו הגיבורים, מהגיא ומהעמק, מהעיר ומהקיבוץ, מההתיישבות ומגב ההר הזכירו לי שיר אחר, את שירה של המשוררת אוהבת עמה ומולדתה, נעמי שמר, "שבחי מעוז", שיר שכתבה נעמי שמר לפני 59 שנים בעת שביקרה במעוזים על שפת התעלה וראתה חנוכייה עשויה מקני פגזים, אז גייסה את מילות פתיחת הפיוט המושר בחנוכה, "מעוז צור ישועתי" וסיפרה את סיפור גבורת הלוחמים.
השיר נולד מהתרשמותה משירת החיילים במוצב אשר לאחר הדלקת חנוכיית הפגזים שרו בקול גדול את הפיוט מעוז צור למען ישמעו החיילים המצריים כי עם ישראל שר וחי.
כשהרהרתי במעוז, אליו התוודעתי עם הודעת דובר צה"ל, עלו בראשי המילים ההם שכתבה על שפת התעלה ויפים הם למעוז ולחבריו הגיבורים,
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשֶׁבַח
הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי
הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,
מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי
עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי
חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ

אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

היום, גם היום, יעמדו שורות שורות של מלאכים בשמיים, שורות שורות של בני אדם על הארץ הטובה ויצדיעו, כל אחד בדרכו, לגיבור ישראל, למעוז של רני, של אמא ואבא, אחים ואחיות, סבא וסבתא, מעוז של החברים, של העם היהודי.
השיר היהודי-הישראלי ממשיך להתנגן בתוגה ובשמחה, שבחי מעוז הם הדף האחרון שכתבו מעוז וחבריו בספר הדורות, ספר העם היהודי, סיפור של נצח.
ביום חמישי תקום המשפחה מאבלה, ערב חג השבועות, תתייצב למרגלות הר סיני הפרטי שלה, תקבל שוב את התורה, שוב נעשה ונשמע, שוב, למרות הצער, למרות היגון, למרות החסר העצום, למרות הלחלוחית בזווית העין, תלבש לבן ותישא בליבה את ביכורי קציר חיטים, בטנא העשוי מעוז ורוח, אהבה ואמונה ומונח על מגש הזהב, מגש הזיכרון והגעגוע.
עמנואל בן סבו

מוטי הרכבי

ישראל במקום השני באירוויזיון

גם הפעם, כמו באירוויזיון של 2025, גילינו שוב שהסיפורים של ערוצי התרעלה 12 ,13, 11 והשאר "שונאים אותנו בכל העולם במיוחד באירופה״ – כמו רוב התעמולה של ערוצים אלה שקרית. פשוט שקרית. אחרי שהשופטים רובם מהמחנה הפרוגרסיבי נותנים מעט מאד נקודות לשיר הישראלי, בשנה שעברה אפס, בא הקהל האירופאי בהמוניו ומראה ״אנחנו אוהבים את ישראל.״ ישראל שוב זוכה במקום השני.

זיכרו, ישראל עומדת מול תעמולה ארסית שמושקעים בה מיליארדים מקאטר ושות, 1.7 מיליארד מוסלמים כ-600 מיליון ערבים, וכאמור את כל הכסף בעולם, ואם זה לא מספיק מתווספים הגנרל לשעבר יאיר גולן ״ישראל רוצחת תינוקות כתחביב״ הגנרל לשעבר יעלון ״ישראל מבצעת טיהור אתני," גנרל אחר עמי איילון בהכרזות שאפילו נסראללה לא הגיע אליהם והרשימה של הלשעברים שמוציאים דיבת ישראל רעה. נוסיף את עלילת הדם על לוחמי כוח 100 ועוד קמפיין של הרעבה בעזה ומה לא, הכול בשרות האוייב.

וראה איזה פלא. הציבור האירופאי לא קונה וממשיך לאהוב את ישראל ויודע מי דובר אמת. יודע מי רוצח תינוקות ויודע מי הם האנסים. ייתכן שזה קשור בעובדה שאין באירופה את ערוצי 13, 12, 11. כך או כך קיבלנו מקום 2. די בטוח שלו רק הקהל האירופאי היה שופט ללא ״השופטים״ היינו במקום הראשון גם השנה וגם בשנה שעברה. האם העובדה שאין באירופה את ערוצי 12, 13, 11, הארץ, וויינט וכו' – היא הסיבה שבאירופה הקהל אוהב יותר את ישראל מאשר בקפלן! 

לדאבוננו הפרוגרסיבים הצליחו לתפוס שלטון בעזרת קולות מוסלמיים גם בצרפת – מקרון, גם באנגליה – סטארמר, שלא לדבר על ספרד מולדת האינקוויזיציה ועוד. אבל כל זה עומד להשתנות. העם האירופאי יזרוק אותם לעזאזל והקולות השפויים של העם האירופאי יחזרו לאירופה. 

ואולי זה המקום לספר את הבדיחה שמתארת טוב את התקשורת האירופאית (היום יותר מתאים לתקשורת הישראלית).

במרכז פריז משתחרר כלב רוטווילר מהקולר, מתפרץ לכיוון ילדה קטנה ועומד להרוג אותה. הקהל קופא מפחד, אבל בחור צעיר קופץ תופס את הכלב והורג אותו ומציל את הילדה!

מיד מופיע עיתונאי ואומר "בחור צעיר איך קוראיך לך... אני רוצה שכל פריז תדע איזה פריזאי גיבור הציל את הילדה" –- הבחור אומר "אני לא פריזאי."

העיתונאי ממשיך "לא נורא, מה שמך, אני רוצה שכל צרפת תדע איזה צרפתי נועז הציל את הילדה" – הבחור אומר "אני לא צרפתי."

העתונאי ממשיך "בכל זאת מה שמך, אני רוצה שכל אירופה תדע איזה אירופאי ללא חת הציל את הילדה" –- הבחור, "אני לא אירופאי."

העיתונאי מאבד סבלנות. "אז מאיפה אתה לכל הרוחות?"

הבחור עונה "אני ישראלי. "

למחרת כל עיתוני צרפת כתבו:  "ישראלי הרג כלב של ילדה!"

מוטי הרכבי

אברהם מורדוך

הקורבן הראשון של המלחמה הוא האמת

השנה היא 1917 ומלחמת העולם הראשונה בעיצומה. ארצות הברית זה עתה הצטרפה למדינות ההסכמה (בריטניה וצרפת) למלחמה נגד גרמניה ב-6 באפריל, 1917. המהלך הדרמטי הזה התרחש בעקבות הטבעת ספינות מסחר ונוסעים אמריקאיות על ידי צוללות גרמניות ומברק צימרמן שנתפס ע"י המודיעין הבריטי שבו גרמניה הציעה למקסיקו ברית במידה שזו תצטרף למלחמה נגד ארה"ב ותוכל להחזיר לעצמה שטחים עצומים בדרום מערב המדינה שהיו בעבר חלק ממקסיקו.

חיל המשלוח האמריקאי, ה-AEF, תחת גנרל ג'ון פרשינג, כלל כמיליון חיילים שנשלחו לחזית המערבית באירופה ותרמו תרומה מכרעת לניצחון של מדינות ההסכמה על גרמניה. הנשיא האמריקאי דאז, וודרו וילסון, ביקש "להפוך את העולם לבטוח למען הדמוקרטיה," ובנוסף, ארה"ב הייתה ספקית חומרי גלם ובעלת קשרים כלכליים עם מדינות ההסכמה. יחד עם זאת, רוב הציבור בארצות הברית הביע סלידה מהמלחמה והסתבכות בענייני "העולם הישן". יש גם לזכור שוילסון עצמו נבחר מחדש במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1916 על בסיס מצע של שלום והסיסמה "הוא שמר אותנו מחוץ למלחמה (באירופה)."

הסנטור הטרי מטעם המפלגה הרפובליקנית, היירם ג'ונסון מקליפורניה, נכנס לתפקידו בסנאט במרץ 1917, בדיוק כאשר הנשיא וילסון ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה בעקבות חידוש מלחמת הצוללות של גרמניה ומברק צימרמן. למרות הסתייגותו האישית העמוקה, הצבעתו הראשונה בסנאט היתה בעד פתיחה במלחמה. הוא עשה זאת באי רצון, מתוך תחושה שפעולותיה של גרמניה לא הותירו לארצות הברית ברירה אחרת. יחד עם זאת, מיד לאחר ההצבעה, ג'ונסון הפך למבקר חריף ביותר של ממשל וילסון בתוך המדינה. הוא תקף את הצנזורה על העיתונות, והתנגד לפגיעה בחופש הביטוי ובחירויות האזרח שבוצעה בשם המאמץ המלחמתי. הסנטור ג'ונסון הפך למנהיג הבדלנים והוביל את קבוצת "הבלתי מתפשרים" ואת קבוצת "הבלתי ניתנים לפיוס" בסנאט. ככזה הוא טבע את הביטוי המשמש כותרת למאמר זה: "הקורבן הראשון של המלחמה הוא האמת."

באם אנחנו רוצים להבין את גישתו של הסנטור ג'ונסון עלינו לקחת בחשבון את המחיר העצום שארה"ב שילמה במלחמת העולם הראשונה. היו לארה"ב כ- 116,500 הרוגים ומעל ל-204,000 פצועים. בתמורה למחיר זה, היא רשמה את הרווח הגיאו-פוליטי והכלכלי הגדול ביותר מבין המדינות המנצחות, והפכה לראשונה בהיסטוריה שלה למעצמת-על גלובלית.

אגב, ורק לצורך ההשוואה, מספר ההרוגים הזה שווה, בהתייחסות לגודל האוכלוסייה בארה"ב בעת ההיא, ל- 11,300 הרוגים במלחמה בישראל. מספר נפגעים עצום גם עבור מדינת ענק כמו ארצות הברית.

כל ממשל שרוצה לקדם אג'נדה נאלץ, ברצותו או שלא ברצותו, לשקר לציבור. הדבר נכון במדינת ישראל כפי שהוא נכון כמעט בכל ממשל ובמיוחד בתקופות של מלחמה או מהפכות שלטוניות, כלומר הובלת מיזמים שמטרתם ביצוע שינויים מרחיקי לכת במערכות המנהלות את המדינה.

מדינת ישראל נמצאת, במשך שלוש וחצי השנים האחרונות, במלחמה. השנה הראשונה במלחמה של הממשלה והעומד בראשה, הנקראת הרפורמה המשפטית שהיא המלחמה כנגד המערכת המשפטית של המדינה ובשנתיים וחצי שלאחר מכן אנחנו במלחמה, מאז השבעה באוקטובר, בשבע חזיתות שונות (החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון, סוריה, החות'ים בתימן, איראן, הפלשתינים ביהודה ושומרון וגם בעיראק). במשך כל שלוש וחצי השנים האלו אנחנו שומעים שקרים בכל ערוץ תקשורת אפשרי שמקשר את הממשלה לציבור וכל ערוץ תקשורת אפשרי שמקשר את האופוזיציה לממשלה לציבור.

השקר הוא לא ייחודי לממשלת מדינת ישראל בעת הזו. התופעה הזו היא אוניברסלית ואנו רואים את זה באופן הברור ביותר גם אצל בעלי הברית של מדינת ישראל וגם אצל האויבים למדינה. יש לצורך לשקר בנסיבות קיצוניות כאלו כמה וכמה סיבות:

ביטחון לאומי וצרכים מבצעיים: ממשלות משקרות כדי למנוע מהאוייב מידע רגיש, כגון מיקומי כוחות, תוכניות התקפה, או מידת הנזק שנגרם. מדובר בשקרים אסטרטגיים שמטרתם עזרה למדינה לשרוד.

שמירה על מורל הציבור והחוסן הלאומי: מנהיגים חוששים שאמת מרה (כמו מיספר גבוה של חללים או כישלונות בשדה הקרב) תוביל לפאניקה, דמורליזציה, ואובדן תמיכה במלחמה. הם מעדיפים להציג תמונה אופטימית יותר כדי לשמור על החוסן הלאומי.

אינטרסים פוליטיים אישיים: מנהיגים משקרים כדי להגן על עצמם או על חבריהם, להימנע מאחריות למחדלים, ולשמור על כיסאם.

ניהול התודעה והתקשורת: כלי תקשורת עלולים להיות רתומים לטובת המאמץ המלחמתי, ולעתים הממשלה משתמשת בהם כדי להפיץ נרטיב מסוים שמסתיר את המציאות בשטח.

הצדקת המלחמה: מנהיגים משקרים כדי לייצר לגיטימציה למלחמה, הן כלפי פנים והן כלפי הקהילה הבינלאומית.

רצוי שלא נתבלבל. גם האופוזיציה לממשלה משקרת לציבור ולא פחות מהממשלה עצמה. האופוזיציה פועלת תחת לחצים פוליטיים ואסטרטגיים ייחודיים בעת מלחמה, המובילים אותה לעיוות מציאות, הגזמה או הסתרת עובדות. הסיבות המרכזיות לכך כוללות:

מאבק על השלטון העתידי: מלחמה היא אירוע מעצב שיקבע את תוצאות הבחירות הבאות. האופוזיציה נוטה להגזים בכישלונות הממשלה ולהציג תמונת מצב קטסטרופלית כדי לשחוק את האמון הציבורי בהנהגה הנוכחית ולמתג את עצמה כחלופה היחידה.

מלכודת הפטריוטיזם והקונצנזוס: בזמן מלחמה הציבור דורש אחדות. האופוזיציה חוששת להצטייר כ"בוגדת" או כמי שפוגעת בחיילים, ולכן היא עשויה להסתיר את עמדותיה האמיתיות, ליישר קו עם נרטיבים כוזבים של הממשלה, או להשמיע הצהרות לוחמניות שאינן תואמות את המציאות כדי להוכיח "פטריוטיות".

היעדר נגישות למידע מלא: בניגוד לממשלה, לאופוזיציה אין גישה ישירה ומלאה לכל גופי המודיעין והנתונים המבצעיים בזמן אמת. הם ניזונים משמועות, הדלפות או מידע חלקי, וממלאים את הפערים באמצעות השערות, הערכות מוגזמות או ספינים פוליטיים.

ניצול פופוליסטי של חרדות הציבור: בעת חירום, הרגשות הציבוריים (פחד, כעס, נקמה) בשיאם. האופוזיציה, בדומה לממשלה, משתמשת ברטוריקה פופוליסטית ומבטיחה הבטחות חסרות שחר (כמו "ניצחון מוחלט ומהיר" או "פתרון קסם למצב") כדי לקושש תמיכה ולרכב על גלי הדאגה הציבורית.

לחץ מצד בסיס התמיכה (ה"בייס"): תומכי האופוזיציה דורשים ממנה לתקוף את הממשלה בכל חזית. לחץ זה דוחף את נבחרי הציבור באופוזיציה להדהד טענות לא מבוססות, להוציא ציטוטים מהקשרם ולעוות את מהלכי הממשלה, רק כדי לספק את הרעב הפוליטי של מחנה המצביעים שלהם.

בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שהתרגלות לשקר בעת מלחמה עלולה ליצור מדרון חלקלק, שבו השקר הופך לכלי עבודה שגרתי גם בנושאים מוסריים כבדים.

התובנות האלו הביאו אותי אישית למצב שאני לא מאמין לאף אחד מהמסרים הנשמעים במדיה, גם מצד הממשלה ושלוחותיה וגם מצד האופוזיציה. מצב בעייתי. לך תדע מה נכון ומה קרה אתמול ומה יילד יום.

בכתיבת המאמר ובאיסוף החומר נעזרתי ב-ChatGPT.

אברהם מורדוך

אורי הייטנר

צרור הערות 17.5.26

* הפסקת אש – הפסקת האש בלבנון הוארכה בחודש וחצי.
פירוש הדבר, המשך שיגור רחפני נפץ לעבר כוחות צה"ל ויישובים, המשך ירי רקטות ומרגמות, עוד ועוד "הותר לפרסום". וידי צה"ל כבולות, ולחיזבאללה בדאחיה בביירות ובבקעא – חסינות.
הפסקת אש.

* אף שעל ואף בית – עסקת החטופים על פי תוכנית טראמפ, על כל בעיותיה, היתה עסקה טובה לישראל, וטוב היה לחתום עליה. היא הביאה להחזרת כל החטופים, החיים, מיד, על פי ההסכם. החללים, תוך הפרה והשהייה והתעללות במשפחות, אבל לבסוף הם הוחזרו. וזאת, ללא נסיגה ישראלית מרצועת עזה, אלא רק עד הקו הצהוב שבו למעלה ממחצית הרצועה – בידינו. זאת בניגוד לעמדה האולטימטיבית של חמאס/קטאר מתחילת המלחמה ועד חתימת העסקה.
מה גרם לחמאס לשינוי הדרמטי הזה? הלחץ הצבאי על העיר עזה, כאשר ישבנו על צווארם. עובדה זו מעידה גם על הוויתור של ישראל – עצירת המלחמה על סף מכת המוות לחמאס. ואף על פי כן, נכון היה לחתום על ההסכם ולהחזיר את החטופים.
ההסכם היה מבוסס על היעד המרכזי של ישראל במלחמה – סיום שלטון חמאס בעזה ופירוק הארגון מנשקו. החלק הזה בהסכם, כצפוי, לא מומש. ההיפך הנכון, בשטח שנותר בידו, חמאס התעצם והתחזק, משליט שלטון ללא מיצרים, ומסרב לאפשר את כניסתו של כוח שיטור ואת כניסתה של ממשלת הטכנוקרטים.
ישראל אינה יכולה לוותר על מטרת המלחמה – מיטוט חמאס. הלקח מ-7 באוקטובר הוא שישראל אינה יכולה להשלים עם קיומו של איום טרוריסטי כזה, ועליה ליטול יוזמה ולהשמידו, בטרם יתממש. מעבר לכך, המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר חייבת להסתיים בהשמדת ארגון הטרור שביצע את הטבח הנורא, כך שבכל העולם המוסלמי תחלחל התודעה, שמי שפולש לישראל ומבצע בה טבח נורא – יושמד.
תיאורטית, ניתן להגיע לכך בדרך מדינית ובדרך צבאית. במציאות, ניתן להגיע לכך רק בדרך צבאית. עם זאת, נכון לתת לטראמפ ולמועצת החלום שלו לנסות ולהיכשל, כדי לזכות בתמיכתו בפעולה הישראלית.
כעת גם במועצת החלום מבינים שחמאס לא יוותר. מן הראוי היה שהמועצה תודיע שחמאס הפר את ההסכם ולכן יש לישראל אור ירוק לחדש את האש ולהשלים את המלאכה. במקרה כזה, היינו מפעילים הפעם את כל עוצמת צה"ל, ללא העכבות שכבלו את ידינו – החשש לחיי החטופים, כדי למוטט את חמאס במבצע בזק.
במקום זאת, לפחות על פי המידע שפורסם בערוץ 12, מועצת החלום פועלת לשיקום עזה בחלק שבידי ישראל ולקרוא לתושבים לעבור אליו. חובתנו להבהיר שלא נשתף פעולה עם רעיון כזה, שמשמעותו השלמה עם עובדת שלטונו של חמאס ברצועת עזה, וכרסום בשטח הישראלי. על ישראל להבהיר, שכל עוד לא חוסל שלטון חמאס וכוחו הצבאי וארגון הטרור לא פורק מנשקו – ישראל לא תוותר במאומה על הקלפים שבידה. בלי פירוק חמאס ישראל לא תיסוג אף שעל מהקו הצהוב ולא תאפשר שיקום ולו של בית אחד.
במוקדם או במאוחר ישראל תהיה חייבת לחדש את האש, כדי להשלים את מטרת המלחמה.

* מוחמד עודה עדין חי.

* חתירה למגע – האלופים זיני וגופמן, מגלמים את ההיפך המוחלט מדרכו של נתניהו, שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר.
דרכו היתה הבלגה, הכלה, התמכרות לשקט, פרוטקשן, פייסנות. דרכם היא חתירה למגע, יוזמה, הגנה אקטיבית, יציאה אל מחוץ לגדר, העברת המלחמה לשטח האוייב, התקפיות.
ייאמר לזכותו של נתניהו, שלצד מנוסתו מוגת הלב והמבישה מנטילת אחריות ומחקירת המחדל, בתוכו הוא מבין שהוא אשם והוא מנסה דרך אחרת, הפוכה.

* התרופפות המשמעת – סערה רבתי בעקבות שליחת לוחם בחטיבת הנח"ל ל-30 ימי מחבוש, עקב ענידת פאץ' משיח. המ"מ שלו נדון ל-14 ימי מחבוש. המ"פ שלו ננזף. המג"ד קיבל הערה פיקודית. "כפייה חילונית", ר"ל. צבא פרוגרסיבי.
את החייל הנ"ל ואת מפקדיו שפט והעניש בחומרה רבה מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ אריק מויאל. מויאל הוא ציוני דתי, יש שיאמרו – חרד"לי, למד בישיבה תיכונית, לאחר מכן דחה את השירות בשנתיים ולמד בישיבה גבוהה – ישיבת כרם דיבנה. בגיל עשרים התגייס לפלס"ר הנח"ל ומאז התקדם והגיע לתפקידו. אריק מויאל מתגורר ביישוב תפוח שבשומרון, הוא אב ל-8 ילדים ובמלחמה איבד את אחיו. הרקע של מויאל דומה מאוד לזה של דוד זיני, כלומר ברגע שיקודם ויגיע לתפקידים בכירים, יהיה צפוי למתקפה דוסופובית.
מויאל מואשם ב"דריסת הרוח שמפעמת בכל חייל יהודי במלחמה." נו, באמת... אריק מויאל הוא "פרוגרסיבי" שעוסק ב"כפיה חילונית"? התחרפנתם לגמרי. אריק מויאל עוסק באכיפת המשמעת, שהיא הכרחית להיותו של צה"ל צבא מנצח.
30 ימי מחבוש על פאץ'? על פניו אני מודה שזה לא עונש מידתי. אבל הפאץ' הזה הפך לסמל של הפרת משמעת, צפצוף על פקודות הצבא, המרת סמלי צה"ל בסמלים מתחרים, וזו חלק מתופעה של התרופפות המשמעת, שיש לה ביטויים רבים, והיא מסכנת את חיי החיילים.
יו"ר ועדת ההשתמטות של הכנסת ביסמוט, כבר משתולל, תוקף את הרמטכ"ל, דורש לשחרר מיד את החייל. מתאים למפלגת הגוטליביאדה שקמה על חורבות הליכוד ז"ל.

* פאץ' עם דגל הלהט"ב – ואם חייל היה עונד פאץ' עם דגל הלהט"ב, גם אותו היו מכניסים לשלושים יום? זה דף המסרים שמדוקלם בהמונים, כנגד העונש על עונד פאץ' המשיח. המסר הוא שאין כאן עניין משמעתי, אלא הצבא ה"פרוגרסיבי" כופה את דרכו ורודף דתיים; עובדה, לא הכניסו לכלא חייל עם פאץ' להט"בי.
מעולם לא ראיתי חייל עם פאץ' כזה. מישהו מכם ראה? אני מניח שלא. כלומר, זו שאלה תיאורטית. ובכל זאת אשיב עליה.
אני משער שאם מחר ייתפס חייל עם פאץ' דגל הלהט"ב, יורו לו להסיר מיד את הפאץ'. אם המפקד שלו מחמיר, הוא ירתק אותו שבת. הוא לא יכניס אותו למחבוש, בטח לא לשלושים יום.
אבל אם תהיה תופעה של אלפי חיילים עם פאץ' הלהט"ב, ולמרות פקודות הצבא ולמרות שכל חייל יודע שהדבר אסור, ולמרות אזהרות והתראות, הם בכל זאת יענדו אותו, והוא יהפוך לסמל של הפרת משמעת וצפצוף על הפקודות, החייל יקבל את העונש הזה.
העונש באמת קשה. טוב יהיה אם הוא יומתק, אחרי שהמסר המהדהד עבר ובתקווה שהוא נקלט. אבל אם התופעה תימשך, חובה יהיה למגר אותה.
איך ייראה צה"ל אם בכל יחידה יסתובבו חיילים עם פאצ'ים שונים – משיח, להט"ב, "שלום עכשיו", "רק ביבי", "רק לא ביבי", "לך". זה לא צבא, זו לא משמעת. טוב שיש ביחידה אחת דעות שונות ובעלי הדעות השונות משלבים ידיים במשימה המשותפת. אבל אסור שזה יתורגם לסמלים. כאן נדרשת אחידות. חיילי צה"ל יענדו את סמלי צה"ל והיחידה, ולא שום סמל פוליטי, דתי ורעיוני.

* לא בדיוק יהדות – הרב ש"ך, מי שכיהן שנים רבות כיו"ר מועצת גדולי התורה והיה המנהיג המיתולוגי של הציבור החרדי "הליטאי", נהג לכנות את חב"ד – "הדת הקרובה ביותר ליהדות". זה היה מעבר לבוז הרגיל של ה"מתנגדים" ל"חסידים". במקרה הזה, היתה זו סלידה עמוקה מפולחן האישיות בחסידות הזו, שבעיני הרב ש"ך היה נגוע בפגאניות. זה היה עוד בימי חייו של הרבי מלוּבָּבִיץ'. איך הוא היה מתייחס לפלג המשיחי בחב"ד, שמכחיש את מותו של הרבי, וטוען שהוא המשיח ואו-טו-טו הוא חוזר?
אני רואה בפלג הזה סוג של נצרות חדשה. כמו הרבי מלובביץ', גם ישו היה יהודי ומעולם לא העלה על דעתו לפרוש מהיהדות. הוא היה מנהיג כריזמטי, ואחרי מותו, תלמידיו הפכו אותו למשיח ולבן האלוהים, והם שיצרו דת חדשה.
סמל המשיח, שהתפרסם בפאץ' המשיח שחיילים עונדים על המדים, הוא הסמליל של הפלג המשיחי בחב"ד.
לנוכח הזעקה הצבועה על הצבא ש"נלחם בכל מה שמריח יהדות," טענה מגוחכת וילדותית כמו האגדות על ה"הדתה" בצה"ל, כדאי לציין שצה"ל כמובן אינו רודף את היהדות, אך בלי קשר, הסמל הזה הוא לא בדיוק יהדות, בלשון המעטה.

* להשכיח את 7 באוקטובר – האזנתי לפרק בהסכת "הבעייה של השמאל". זה הסכת שבו כמה כותבים לוזרים, ממורמרים ונרגנים ב"הארץ" בוכים על מר גורלו של השמאל הישראלי. הם מתבכיינים על שמול נתניהו עומדים מנהיגי ימין (בנט, ליברמן) או ימין מרכז (איזנקוט, לפיד) ויאיר גולן הוא קצת יותר שמאלה משם. "אבל למה אני צריך להצביע לאיש צבא בן 62," ועוד לא הבנתי מה מעורר יותר את סלידתו, היותו איש צבא או שנת הלידה שלו. השמאל נעלם, אין בו צעירים. הדוברים מעריצים את "הימין המתנחלי, חב"ד וברסלב" שידעו להציג סיפור וחזון ולדבוק בו ולהלהיב את ההמונים, בניגוד אלינו, השמאל. מה אנחנו מציגים? ממלכתיות, טוהר מידות, השתמטות חרדים, אנטי ביבי וועדת חקירה והמקסימום שמדברים עליו הוא "הפרדה", והכל במסגרת הציונית. במקום להציג חזון חלופי מלהיב כמו "מדינת כל אזרחיה."
מה שעורר במיוחד את תשומת ליבי, היו כמה אמירות שגם נתנו לפרק את הכותרת: "בדבר אחד נתניהו צודק – צריך להפסיק לדבר על 7 באוקטובר." וגם בניסוח יותר קשה – "צריך לשכוח את 7 באוקטובר." וזאת למה? כי הוא מחזק את "הקורבניות של הישראלים."
אז מי ומי במשכיחי הטבח, מכחישי הטבח, מגמדי הטבח?
א. שונאי ישראל שמפגינים נגדנו בגל האנטישמי הנורא, שפרץ ב-7 באוקטובר, מתוך התלהבות רבתי מהטבח וגאווה בו, לצד הכחשתו, בפרקטיקה של הכחשת השואה בידי מעריציה. אנשי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" למיניהם.
ב. נתניהו ותומכיו, שמנסים לגמד את 7 באוקטובר, שלא היה טבח אלא "אירוע" ו"מחדל טקטי", חמור פחות מהקמת ממשלת השינוי ומההסכם לקביעת הגבול הימי עם לבנון. אלה שמנסים בכל דרך להסיר ממר מחדל את אחריותו, בפרקטיקות שונות ובהן גימוד והכחשת הטבח.
ג. השמאל השוקניסטי, שחושש מה"קורבניות" כהגדרתו, ובעצם מההתפכחות בציבור בעקבות 7 באוקטובר. באופן עקבי, הם מתעסקים ב"פשעי המלחמה" וב"ג'נוסייד" כביכול של ישראל, כמו בקמפיין ה"הרעבה", וחוששים שזכר 7 באוקטובר יסכן את אתוס האשמה של הציונות ושל ישראל בסכסוך.
הם רוצים לטאטא את 7 באוקטובר, כי הוא עלול לגרום לאנשים להיזכר, חלילה, מי הצד הצודק ומי התוקפן בסכסוך. הוא עלול לגרום לאנשים לשאול האם באמת מדינה פלשתינאית עצמאית, כפי שהיתה, למעשה, רצועת עזה, היא הפתרון. הוא עלול לגרום לאנשים לשאול האם באמת נסיגות מקדמות שלום וביטחון. האם באמת הקו הירוק הוא קו קדוש, אחרי שראינו את תוצאות הנסיגה לקו הירוק בגבול עזה. האם באמת "אקיבוש" הוא הבעייה, והאם "אקיבוש" הוא מה שמעבר לקו הירוק או מה שבתוכו, הרי הם ראו את הסרטונים שבהם ברגע חציית הגבול המחבלים דיווחו בקשר לאחור "נכנסנו לכיבוש" ו"אנחנו בהתנחלות בארי" וכו'. הטבח גורם לאנשים לשאול שאלות, כמו אם המחבלים שחדרו מעזה הגיעו עד אופקים, האם באמת כדאי לסגת מיהודה ושומרון, כשהמרחק מהגבול לים קצר בהרבה מהמרחק מגבול עזה לאופקים? האם טוב לנו שגוש דן, מרכז האוכלוסייה בישראל, יהיה "עוטף המדינה הפלשתינאית"? אולי בכל זאת יש קצת הגיון בעיקרון של גבולות בני הגנה? הרי הטבח עלול, חלילה, לגרום לישראלים להיזכר שעימנו הצדק, ואז – אנא אנו באים? לכן, רצוי להדחיק ולהשכיח את הטבח.

* בן גביר מנומס – יולי נובק, מנכ"לית בצלם, פירסמה ב"הארץ" פשקוויל בו התגוללה בפראות ביאיר גולן ובמפלגת הדמוקרטים. היא יצאה נגד השם "הדמוקרטים" של מפלגה שאינה דוגלת בדמוקרטיה, אלא באפרטהייד ו"עליונות יהודית". בעיניה, אין הבדל משמעותי בין יאיר גולן לבן גביר, חוץ מזה שגולן קצת יותר מנומס.
מה שעורר את חמתה היה מאמר של יאיר גולן שבו הטיף ל"היפרדות אזרחית" מהפלשתינאים ולחלוקת הארץ בין העמים. בעיקר היא כעסה על המשפט "רוב יהודי בישראל דמוקרטית חשוב משלמות הארץ." בעיניה חתירה לרוב יהודי אינה מתיישבת עם דמוקרטיה. לא זו בלבד שהיא מתנגדת לדרישה הזאת, אלא שבעיניה היא בלתי לגיטימית, ומערכת פוליטית שמאפשרת עמדה כזו, היא כשלעצמה לא לגיטימית. "השאלה כיצד לשמר רוב של קבוצה אתנית-לאומית מסוימת, אינה דמוקרטיה, אלא היא מערכת שמשתמשת במוצהר בהנדסה דמוגרפית לשימור עליונות של קבוצה אחת, על חשבון קבוצה אחרת משוללת זכויות. השימוש במילה 'דמוקרטיה' אינה משנה את העובדה שמשטר זה הוא במהותו אפרטהייד."
במילים אחרות, ההתנגדות של "בצלם" היא לעצם קיומה של מדינת לאום יהודית, כלומר לעצם קיומה של מדינת ישראל.
כותרת הפשקוויל שמתחת לזה של נובק, מאת עודד היילברונר, היא "האם מדינת לאום יהודית עדיין רלוונטית?" ספוילר – התשובה היא לא. מה הוא מציע? "לחשוב מחוץ לקופסה הציונית" ולהקים במקומה של מדינת ישראל "משטר בינלאומי בין הים לנהר בהובלה אמריקאית או אירופית." איני משוכנע שמה שמוליך אותו הוא סוג המשטר שיקום על חורבותיה של מדינת ישראל, אלא עצם חורבנה של מדינת ישראל.
שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית היא אנטישמיות בוטה ונחותה. "הארץ" נותן באופן שיטתי וקבוע במה לאנטישמיות.

* לא מוותר על יום ירושלים – אמר לי חבר, אישיות מוכרת ואדם שאני מעריך מאוד: "יום ירושלים היה פעם חג של כולנו. היום הוא חג של הכהניסטים."
השבתי לו: "אם נפקיר את יום ירושלים לכהניסטים, הוא יהיה חג של הכהניסטים, וזה יהיה באשמתנו."
יום ירושלים הוא יום חג בעבורי. אני לא מוותר.
קבלת השבת באורטל, שאני מוביל אותה שנים רבות, הוקדשה השבוע ליום ירושלים. בקהילה הלומדת "מעגלים", שאני המנחה שלה, הוקדש המפגש השבוע ליום ירושלים. נתתי שיעור בנושא: ירושלים של מעלה וירושלים של מטה בשירתו של יהודה עמיחי.
היה ערב מרומם נפש!
חג שמח! חג של כל ציוני!

* תחת ראש העיר האנטישמי – הנכבאיזם, היא האידיאולוגיה שעל פיה הקמתה של מדינת ישראל, שמתאורת בשקרים מפלצתיים והיפוך המציאות, היא שואה, קיומה של ישראל הוא פשע, ולכן צריך לתקן את הפשע הזה באמצעות השמדתה. "יום הנכבה" הוא היום שמעלה על נס את האידיאולוגיה הזאת.
זו אידיאולוגיה אנטישמית, שמשמעותה היא שלכל העמים מגיעה זכות הגדרה עצמית זולת העם היהודי, שכלל אינו עם.
צורר היהודים ממדאני, ראש העיר ניו-יורק, ציין את יום הנכבה. לא בכדי, מאז שהוא בתפקיד, האנטישמיות בניו יורק גואה, היהודים מפוחדים, היהודים נרדפים, היהודים מוכים.

* מהדהדים את אלפר –המתפרעים האנטישמים שהפריעו להופעת נועם בתן באירוויזיון, בסך הכל הדהדו את הפשקוויל האוטואנטישמי היומי של רוגל אלפר בשוקניה.

* השותפים הרצויים ביותר – ציטוט מערוץ 7: יו"ר מפלגת ישר גדי איזנקוט נשאל האם יישב עם החרדים בקואליציה הבאה: "בטח, אני יושב עם כל מי שמחזק את מדינת ישראל."
איני יודע אם הציטוט נכון. מכל מקום, אם הוא אכן אמר את הדברים, הרי שיש בהם סתירה פנימית מניה וביה. אם הוא יושב עם כל מי שמחזק את מדינת ישראל, הרי שברור שאין הוא יושב עם המשתמטים, שמחלישים את מדינת ישראל.
אני הייתי משיב על השאלה כך: נשב עם כל מי שמוכן למהלך של גיוס לכול והפסקת ההשתמטות. אם החרדים מוכנים לזה, הם השותפים הרצויים ביותר.

* בעד ערבים בממשלה – אני בעד ערבים לא רק בקואליציה אלא בממשלה.
יוסף חדאד רשם מפלגה. הלוואי שיעבור את אחוז החסימה. אשמח מאוד לראות אותו ליד שולחן הממשלה.

* לא העירו את קיש – בעקבות התוצאות העגומות של מבחני "תנופה" של תלמידי כיתות ט', הורה שר החינוך הכושל קיש לעצור את פרסום תוצאות המבחנים. כמו כן הוא תקף את הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה).
מעניין מה יהיו צעדיו הבאים. הנה כמה אפשרויות – להקים במקום ראמ"ה תת-ראמ"ה "פריטטית". להסביר שבג"ץ/היועמ"שית/שקמה ברסלר/ביידן אשמים בכישלון. לטעון שלא העירו אותו.
מה לא ייכלל בצעדיו? נטילת אחריות. כי רוח המפקד היא ברחנות.

* והרי הודעה – אם הבחירות תתקיימנה ב-1 בספטמבר שביתת המורים תדחה ל-2 בספטמבר.

* אין דבר פחות צנוע מההתעסקות האובססיביות ב"צניעות".

* נשק קטלני – נסעתי לתור במשרד הפנים בקצרין, היישר מהעבודה, בבגדי העבודה.
המאבטחים לא הרשו לי להיכנס עם המזמרה. מסתבר שמזמרה נחשבת לכלי משחית.
"וכתתו חניתותיהם למזמרות" - אאוט.

* ביד הלשון: בטל בשישים – משמעות הביטוי "בטל בשישים" היא דבר זניח, שולי, חסר השפעה.
מקור הביטוי הוא הלכתי ונוגע לדיני כשרות. אם נפל בטעות רכיב לא כשר, למשל בשר טרף, לתוך סיר או תבשיל, אך כמות המזון הכשר גדולה פי 60 לפחות מהרכיב הלא כשר – הרכיב הטרף נחשב כבטל בתוך הרוב, והתבשיל כולו נותר כשר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: מ"צרור הערות" זה השמטתי קטע שלם שנושאו ח"כ טלי גוטליב כי איני מוכן לבלות את שארית ימיי במסדרונות בית המשפט כעורך אחראי לבך שפירסם עליה דברי דיבה ולשון הרע. קוראים מעוניינים יכולים לפנות ישירות לאורי הייטנר ולקבל ממנו את דבריו עליה.

עדינה בר-אל

ירושלים הבנוייה

אלדד ברין, "דירה בבירה: אכלוס ושיכון בירושלים הישראלית 1948-1967",
יד בן-צבי, ירושלים 225
במאה העשרים היו שלוש ערים חצויות: ירושלים, ברלין וניקוסיה. ירושלים אוחדה לה יחדיו בשנת 1967, חומת ברלין נפלה בשנת 1989, ורק ניקוסיה נותרה חצויה עד היום. [אגב, יש סרט משעשע בשם "להציל את הנדריקס" (2018) על הגבול הזה בין האזור היווני לאזור הטורקי בניקוסיה].
הספר הוא פרי עבודת מחקר על אכלוס ירושלים בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, בעת היתה חצויה, ובעצם משתקף בו מצב המדינה בשני עשורים ראשונים לקיומה. לאחר הקמת המדינה התחילו המוסדות להתגבש והיו עדיין התלבטויות וחילוקי דעות, לעיתים ניגודי אינטרסים, בין המשרדים הממשלתיים, הסוכנות היהודית, הקק"ל ועוד.
מלחמת העצמאות פגעה בתשתיות העיר ירושלים, הקטינה את שטחה, והאוכלוסייה שלה הופחתה בשלושים אלף איש (כשלושים אחוזים). בנוסף לבעיות כלכליות וחברתיות היה הסיכון הביטחוני בה מאוד גבוה, באשר הגבול היה משלושה עברים של העיר.
מה היו אפשרויות האכלוס מיד לאחר המלחמה? בחלק היהודי של ירושלים החצויה היה רכוש נטוש של לא-יהודים שעזבו את בתיהם ודירותיהם וכן כפרים נטושים בגבולה, באלו ניתן היה להושיב אזרחים ותיקים שהפכו לפליטים עקב המלחמה, ביניהם תושבי הרובע היהודי, ובעיקר עולים חדשים. עבור העולים הרבים יצרו אפשרויות אכלוס בתוך העיר עצמה במחנות עולים, שחלקם הפכו למעברות; בבתי הארחה שהיו ריקים מתיירים וגם בריכוזי אסבסטונים. הבנייה החדשה בעיר, היתה ברובה בנייה ציבורית ומיעוטה פרטית.
גם בנייה חדשה נועדה בעיקר למען העולים, אך גם למען תושבים ותיקים ונושאי משרות ביניהם פקידי ממשלה, עובדי עירייה ושוטרים.
בפרק המבוא מציין ברין את גבולות שני חלקי העיר לאחר המלחמה, וסוקר תוכניות אב לבנייה והתיישבות בעיר וכן תוכנית מתאר. אלו נתקלו בוויכוחים ובהתנגדויות של גורמים שונים וגובשו לאחר שינויים שנערכו בהן.
בנוסף לפתרון מצוקת הדיור היה צורך בחידוש הדרגתי של תשתיות שנפגעו במלחמה או שהיו רעועים לפניה. היה צורך לדאוג לחידוש אספקת מים, חשמל, ביוב, מקום להטמנת פסולת וכן תשתית תחבורתית – כבישים וקווי אוטובוסים, בעיקר עקב הריחוק של השכונות המרוחקות שנוספו לשטח השיפוט של העיר וכן הכפרים בשוליה.
גופים שונים היו מעורבים באכלוס העיר. הסוכנות היהודית שפעלה להבאת עולים ויישובם בארץ, הקרן הקיימת שרכשה אדמות, משרדי הממשלה החדשה, וכמובן המשרדים המוניציפליים בתקופות של ראשי העירייה השונים. גוף נוסף היה ההסתדרות, בה היו מאוגדות חברות בנייה ובראשן "סולל בונה".  
בנוסף לגופים אלו עודדה מחלקת הקליטה של הסוכנות הקמת התאחדויות בקרב העולים, ביניהן "התאחדות עולי צ'כוסלובקיה", "התאחדות עולי בולגריה" ואחרות. כמו כן נוספו התארגנויות כגון "ועד העדה הספרדית" של תושבים ותיקים.

המצב הביטחוני
הצבא גם הוא היה גורם משפיע על אכלוס, במיוחד באזורי הגבול. ירושלים הוגדרה כיישוב ספר, היתה נוכחות צבאית בירושלים, אשר הוגדרה כיישוב סְפר. היו חששות מהפגזות ארטילריות, צליפות והסתננויות מירדן, והחששות האלו התממשו מדי פעם בתקריות ספורדיות. לפיכך נדרשה נוכחות קבועה של הצבא בעיר.
אחד הפרטים המעניינים שנחשפים בספר הוא החשש שהיה גם מהתקפה כוללת  מצד צבא ירדן, ונערכו הכנות חשאיות לכך, כולל הכנת מסתור למיכלי מים על גגות בתים. בשנת 1956, לקראת "מבצע קדש", היתה תוכנית לפינוי מהיר של תושבי מעברות ושכונות ספר במקרה שיצטרפו למלחמה צבאות ערביים בנוסף למצרים, 
עקב התקריות נבנו מקלטים מסוגים שונים ברחובות ואפילו בבתים עצמם. כמו כן, כדי להגביר את תחושת הביטחון של התושבים הוקצו מספר דירות של "עמידר" לשוטרים. הגורם הביטחוני הביא לבנייה מיוחדת במגורים ליד הגבול: מבנים עם קירות עשויים בטון, ומיקום דלתות הכניסה והחלונות לכיוון הצד היהודי של העיר. בכמה שיכונים הוקצו דירות לחיילי צהל ולעיתים המוצב היה חדר בתוך דירת משפחה.
ברור שתכנון פרויקטים של בניה ואכלוס תושבים דורש היערכות, הגדרת המצב הנוכחי, קביעת שלבי ביצוע, תוך כדי התחשבות בתקציבים ובתנאים ביטחוניים. ברור שלאור כל אלה, התכנון והביצוע יהיו לא קלים, מה גם שהגופים המעורבים הם רבים ושונים, כאמור.
 ברין צלל במחקרו אל נבכי התוכניות, ההתכתבויות, ההתנגדויות והוויכוחים, והעלה תמונה של שלבי האכלוס בירושלים כולל נתונים מספריים. הוא מצטט חוות דעת של אישים שונים ומסביר אינטרסים של גופים ומוסדות, ומה יושם הלכה למעשה.
פרק שני עוסק באכלוס השכונות שננטשו במלחמה על ידי לא יהודים. אלו אוכלסו על ידי עולים חדשים, ומקרב הוותיקים על ידי פליטים יהודים משכונות הסְפר, פקידי ממשלה וחיילים משוחררים. זה היה מגוון מבחינה דתית, עדתית, וחברתית-כלכלית, היו מתחים וחיכוכים בין קבוצות המשתכנים לבין עצמם וגם בין הגופים הקובעים.
הפרק השלישי סוקר את אכלוס ארבע הכפרים הערביים הנטושים ליד ירושלים: מאלחה, דיר יאסין, ליפתא ועין כארם, מלבד מלאי של בתים בכפרים אלו היתה בהם תשתית חקלאית שסיפקה עבודה לחקלאים ותוצרת חקלאית זמינה לעיר. בהקשר לאכלוס ירושלים והשטחים שנספחו אליה לא נשכחה גם המדיניות הכללית של המדינה הצעירה להעדיף התיישבות חקלאית, ובשלב מסוים נעשה אפילו  ניסיון לבסס את מאלחה כמושב עובדים, נשלחו אליו מדריכים חקלאיים, אבל הניסיון לא הצליח.
פרט מעניין נוסף: הועלתה הצעה להקים על חורבות הכפר דיר יאסין קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית, במקום הקמפוס בהר הצופים שהתרוקן. גם על תולדות ההתיישבות בעין כארם ועל הניסיון ליישב את ליפתא ניתן ללמוד מספר זה.
בירושלים עצמה מצאו פתרונות זמניים לשיכון העולים החדשים. היו בתי עולים ואף מלונות שהוסבו כדי לקלוט אותם, חלק ממחנות העולים הפכו למעברות, כגון מחנה עולים "בית וגן", שהיו בו מאה אוהלים הפך למעברה וכך גם מחנה העולים "תלפיות".

בניית קבע
פרק נרחב מאוד מוקדש לבניית הקבע בירושלים. הבנייה החדשה רחבת ההיקף בירושלים נעשתה ברובה על ידי חברות בנייה ציבוריות, רובן הסתדרותיות כגוו "סולל בונה", שזכו לסבסוד ממשלתי עקב רווח זעום שהיה צפוי להם ממשתכנים עולים חדשים, בעיקר ליד הספר, גם הקונים עצמם זכו למשכנתאות לצורך המימון. על הבנייה הציבורית היתה ביקורת מגורמים שונים, אשר ציינה את חזות הבתים שנראו דומים זה לזה, וגם את רמת הבנייה הנמוכה.
בעיר החלו לבנות שיכונים מגזריים, כלומר: עבור דיירים שמשתייכים לארגון מסוים. אחת הדוגמאות היא קריית יובל, שהוקמה מתוך כוונה לייעד אותה לחברי הסתדרות. נבנו שיכונים מגזריים עבור פקידי ממשלה, חיילים משוחררים, עבור עובדי עיריית ירושלים, עובדי האוניברסיטה העברית, חברת החשמל, קואופרטיב התחבורה אש"ד, וגם התאחדויות של עולים על פי ארצות המוצא שלהם. לא כל היוזמות התממשו, כגון זו של חמישים משפחות צמחונים, שתכננו לבנות לעצמן שיכון נפרד. גם בעניין זה היו פערים. ברין מצביע על הפער בין הבנייה עבור אגודה שיתופית אמריקאית-קנדית, שתוכננה על ידי אדריכלים ולכל יחידת דיור הוצמדה גינה – שטח שיוכל לאפשר הרחבה בעתיד; לעומת הבנייה הצפופה המקובלת ברוב חלקי העיר.
בראשית שנות החמישים היתה אפשרות לסוגי אוכלוסייה שונים – זוגות צעירים, נכי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, חיילים משוחררים ומשפחות עם שבע נפשות ויותר – לרכוש דירות בתנאים נוחים. זה היה במסגרת מבצע של "השיכון העממי", שיזם אגף השיכון עבור ותיקים בכל הארץ.
בספר נמנים מקומות בירושלים בהם נבנו בתים במסגרת זו, כולל נתונים מספריים. מיזם "חיסכון לבניין" הפך בעצם את השיכונים העממיים לשיכונים מגזריים עבור עובדי סולל בונה, המדפיס הממשלתי, מורים מביה"ס בצלאל וכדומה. באמצע שנות השישים החלו להתייחס גם לזוגות צעירים ערביים, שגרו בחלקו הישראלי של הכפר בית צפאפא, כדי שלא יעזבו את המקום לאחר נישואיהם.
יש לציין שאלפים מתושבי ירושלים גרו בבתים רעועים, חלק מהעולים פלשו והתגוררו במבנים מסוכנים,
שיקולים פוליטיים-מפלגתיים, ביטחוניים וגם כלכליים-תיירותיים ליוו גם את ההחלטות בעניין המפונים מבתים רעועים, שמסוכן היה להתגורר בהם.
המחבר סוקר גם את תולדות השכונות החרדיות, ביניהן קריית מטרסדורף, שיכון חב"ד, קריית צאנז .
מובן שהיתה גם בנייה פרטית על ידי חברות קבלניות פרטיות, שלא קיבלו סבסוד ממשלתי וללא התערבות מוסדית בעצוב המבנים, אך, כאמור, רוב הבנייה החדשה היתה ציבורית.
הספר גדוש בפרטים רבים על אכלוס העיר בהתבססות על שלל מקורות – מסמכים רשמיים, דו"חות, מפות, קטעי עיתונים, דברים בשם אומרם, התכתבויות ועוד ועוד. נזכרים בו אישים שונים על תפקידיהם המגוונים, ביניהם לוי אשכול וגיורא יוספטל, שניהם ממפא"י.
הספר עשוי לעניין ירושלמים בהווה ובעבר, שיכולים למצוא בו את תולדות שכונותיהם; וגם לא ירושלמים, שיכולים ללמוד על בנייתה וחיזוקה של עיר הבירה, ובתוך כך על תהליכים וסוגיות אכלוס במדינה כולה בשני עשורים ראשונים לקיומה.
עדינה בר-אל

ד"ר רחלי אברהם איתן

אם תגיע לאדמת הטרשים

על שיר מספר הביכורים
"מבעד לעצב השקוף" של יעל רן
השורה הראשונה בַּשיר ללא כותרת "אם תגיע לאדמת טרשים" מתוך ספר הביכורים "מבעד לעצב השקוף" ליעל רן משקפת קו פואטי אותנטי למחברת ולכתיבתה. הריונו של ספר זה היה ארוך. את שיריה המוקדמים של יעל הכרתי כבר לפני שנים ואף פירסמתי בכתב העת לספרות ולאמנות "שבילים".
אני לא הייתי צריכה להגיע לאדמת טרשים, כי נולדתי באדמת טרשים, פשוטו כמשמעו, שהפכה לִכְפָר פורח על־ידי דור המייסדים שאבי, דוד אברהם ז"ל, נמנה עליהם. השורה הזו כבר תפסה אותי, וזרמתי עם הבחירה של המחברת בשיר זה שאקרא בערב השקת הספר.

מדוע המחברת מזהירה בַּשיר מִדְריכה על אדמת טרשים?

*
אִם תַּגִּיעַ לְאַדְמַת הַטְּרָשִׁים
הִזָּהֵר מִלִּדְרֹך.
אֶת כּוֹבַעֲךָ הָסֵר,
כָּאן הַשֶּׁמֶשׁ מְמַעֶטֶת
וְהַקַּרְקַע יְחֵפָה.
הָאֲבָנִים הַמְּסֻתָּתוֹת כְּבֵדוֹת
אַךְ כָּבְדָן אַף לֹא מַחֲצִית
מִמִּשְׁקַל הַנְּשָׁמָה.
אַל לְךָ לָחוּג וּלְחַפֵּשׂ,
דָּבָר אֵינוֹ מַצְמִיחַ.
רַק הָרוּחַ מַפְרִיחָה
דְּבַר מָה בָּאֲוִיר.

המציאות של השיר באווירתו המלנכולית שונָה ממה שעלה בי באופן אסוציאטיבי לימי ילדותי.
שכן הטרשים בַּשיר אינם מוּסָרים מהדרך, ויש תחושת סכנה לדרוך עליהם, כאילו היו מוקשים. ברור שהטרשים הם מטאפורה לְמכשולים בחיי הדוברת על מגוון סוגיהם וּתחומיהם.
הוראת הזהירות מתחברת לַבַּקָּשָׁה להסרת הכובע, ולמה מבקשת הדוברת מהנמען להסיר את הכובע, שכן "השמש ממעטת והקרקע יחפה."
הפועל הדינמי "מְמַעֶטֶת" במקום הצורה הפסיבית "שמש מועטה" יוצר פרסוניפיקציה אקטיבית ואנלוגית לַקשר הנרמז בשיר.
האם זו אדמה שונה מאדמת הטרשים שבמשפט הפותח? ומי הוא הנמען? בן הזוג?
הפרסוניפיקציה "האדמה יחפה", במקום "רגל יחפה" יָפָה בפני עצמה ומנוגדת לאדמת הטרשים בַּמִשפט הפותח.
יש כאן ניגוד ברור בין האזהרה בפתיחת השיר מהדריכה על הטרשים, שמשתמעת ממנה גישה נגטיבית, לבין "כאן".
מה זה כאן? היכן? הקורא שואל באופן טבעי, ואין מענה חד משמעי לשאלתו בשיר, אך ברור שה"כאן" שונה מאדמת הטרשים בפתיחה.
הזהירות מאפיינת את יעל בכלל, שבוררת את המלים בִּקְפִידָה גם בִּכְתִיבָתָהּ.
בכל מקרה "בכאן" שבו מצויה הדוברת, לכאורה, המצב פוזיטיבי לעומת הפתיחה של השיר באדמת הטרשים, שכן כאן הנמען מתבקש להסיר את הכובע. אין כאן שמש לוהטת ואין צורך בְּכוֹבע.
האם יש כאן רמז לביטוי הָרוִוֵחַ – הסרת כובע בפני אנשים שאנחנו מכבדים על הצלחה כזו או אחרת במיוחד? השאלה נותרת פתוחה.
בַּשוּרות הבאות שָבָה הנימה הפֶּסימית כמו בַּפְּתיחה: "האבנים המסותתות כבדות, אך כובדן אף לא מחצית ממשקל הנשמה."
כלומר הנשמה כבדה פי כּמה וְכַמה מהאבנים הכבדות המסותתות, וזאת בהשוואה לטרשים הבלתי מסותתים בתחילת השיר.
בַּשיר הספציפי הזה אין תשובה ברורה לָמה הנשמה כבדה. התשובה באה ממכלול השירים שבספר המשקפים את "העצב השקוף."
סיום השיר, כמו בַּפתיחה, נחתם בהוראה מורתית, הייתי אומרת, לַנמען האנונימי: "אל לך לָחוּג ולחפש, / דָּבָר אינו מצמיח."
"רק הרוח מפריחה דְבר־מה באוויר".
האם מדובר במערכת יחסים בינו לבינה שיכולים להסביר את התראת הדוברת לנמען: "אל לך לחוג ולחפש" כי דָבר לא יצמח במערכת קשר זה?
גם אם אין לנו תשובות ברורות בַּשיר הספציפי הזה, את התשובות ניתן למצוא בשירים אחרים בספר.
הפואטיקה של השיר יפה בפני עצמה. מה שכן ברור שיש תחושת עצב חזקה.
את התשובות ניתן לנחש מההקשר לְשירים, כגון השיר "דאבת" החושף את המחלה. דאבת – בַּשם המוכר יותר נקראת פִיבְּרוֹמִיָאלְגְיָה Fibromyalgia – כאבי שרירים. הקורא מחבר בין העצב בשיר למחלה שנתפסת בעיני הציבור כשל אדם מתחלה, מה שמכביד יותר על החולה בה. בעיית אי־האמון מַקשה עוד יותר על החולה.
או קֶשֶׁר לַשיר הקצרצר ללא כותרת הפותח בַּשורה "ידעתי שלא ייוולד בינינו דבר," שהמשכו נוקב יותר: "שאנזק ושעל החבלות / הזמן יוסיף רק נגעים."
האניגמה בַּשיר הספציפי הזה, נותרת בעינה עד סוף השיר, שהוא יפה בפני עצמו, ומשאיר את הקורא עם תחושת "דבר מה" בלתי ברור באווירת השיר המלנכולי. "רק הרוח מפריחה דבר מה באוויר."
המשוררת העבירה יפה לקוראים את תחושת העצב המהלכת בשיר: שאין כאן משהו ברור ויציב, אלא "דבר מה באוויר."
לעומת זאת בְּשירים אחרים נמצא גילוי לב ואף נועזות.
ד"ר רחלי אברהם איתן

משה גרנות

בטון מינורי

על "שער", ספר שירים מאת רון גרא

הוצאת שי 2026, 122 עמ'

קראתי כמחצית מתוך למעלה מעשרים ספרים שחיבר רון גרא, ועל חמישה מהם אף כתבתי רצנזיות*), וזאת משום שמצאתי בשירתו של גרא ייחוד ואמירה.

הייחוד מתבטא בלשון הפיגורטיבית העשירה של שירתו – גרא הוא אמן האימאז'ים, נמצא בשירתו סינאסתזיות, אוקסימורונים ייחודיים לו, אנאפורות וקלמבורים; ובאשר ל"אמירה" – נמצא בספריו פרטים מהביוגרפיה הלא פשוטה שלו – הורים שנפטרים בצעירותם, אח נכפה, גירושים כואבים, מחלות שממררות את החיים, והמשורר מצליח לערב את הקורא ב"פצעים", שלפי דבריו של אהרן אפלפלד – יוצר אמת, יוצר מתוך פצע, והתנאי, כמובן, הוא שהקורא חש שהפצע נוגע בו.

נושא אחר בשירתו שמשך את ליבי הוא היותו נישא על כתפי אישים מגדולי עולם בספרות, באמנות, במדע, בהגות, ומכתפיים אלה הוא הוא סוקר אופק רחוק המיוחד לו. כמעט בכל רצנזיה שכתבתי על ספריו של גרא ערכתי ספירת מלאי של שמות האישים המוזכרים בשיריו, או המרומזים בהם. באחת הרצנזיות מניתי עשרות שמות כאלה, וזה מצביע לדעתי, לא רק על השכלה חובקת עולם, אלא גם על צניעות ביחס לענקים שקדמו למשורר.

בספר שלפנינו "שער", שהמוטו שלו הוא "פתח לנו שער בעת נעילת שער", אני מוצא טון מינורי באשר לתחומים שהרשימו אותי, ושמניתי לעיל. כמו ספריו הקודמים גם ספר זה חושף את התוגה האופפת את ההוויה, ובאשר ל"פצע", אנו מוצאים שירים לנעמי שנפטרה ("לנעמי" (עמ' 16), "מותך" (עמ' 97), "עדיין" (עמ' 110), "פרחים אורחים" עמ' 123; וראו גם "בידיעה לא טובה", עמ' 12, "צלקות", עמ' 13, "למענם" עמ' 15, "לב מובס" עמ' 33 – הכול ברמזים, ובלשון מינורית.

הקורא ימצא לשון פיגורטיבית בקובץ זה, אבל שוב, בטון מינורי: "מבקש לגעת לאחוז / בחיים / שלא יחלפו.... ואתה / בשתיקה תמה פוסע / אל השכחה" ("מובס", עמ' 36); "הזקן קרב אל שפת הכאב" ("ארבעה" עמ' 43); "ללגום שלווה בין / ציפורי שחרית" ("ללגום שלווה", עמ' 51); "בביצת העצב" (צרצרים" עמ' 52); "כוס לילה בודד / נושא אותי / אל הדממה העצומה / הנולדת משתיקתי" ("שתיקה", עמ' 53); "ניבי דממה" ("בודד", עמ' 56); "בינתיים לבדי אוסף את זמני" ("עדיין", עמ' 110); "הערב יורד על כתפי", עמ' 116) – אלו דוגמאות של לשון פיגורטיבית ייחודית לגרא, אבל לא ניתן להשוות לשפע בתחום הזה בספריו הקודמים שקראתי.

באשר לאישים שעל כתפיהם עלה גרא כדי לצפות באופק שלו, אנו מוצאים בספר זה רק שני שמות: סנקה וגרשון שופמן – שוב, בטון מינורי. יחד עם זאת, אני מתרשם מהשירים ההגותיים שקובץ זה מלא בהם, שעניינם הסבל האנושי ואובדן החמלה ושבריריותם של חיינו, ועל כך צריך לעיין שוב בספר בכובד ראש.

*) "הבהוב אחד של חסד", "ימים רעולים", ל"תלות שבילי שמיים", "קולות צרודים", "החיים במקשה אחת".

רון גרא

אֱמֶת

יוֹם יוֹם
קָם אֶל עַצְמִי
הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת
הָאֱמֶת.

כָּךְ אֲנִי נָע וְנָד
כְּנָזִיר
בְּלֹא כּוֹחַ.

אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתָהּ עַל כְּתֵפַי,
הַתּוֹמֵךְ בַּמִּגְדָּל
הַהוֹלֵךְ וּמִתְמוֹטֵט.

בַּלֵּילוֹת
כְּשֶׁקִּירוֹתָיו נִסְדָּקִים חֶרֶשׁ.
אֲנִי אוֹסֵף בְּיָדַיִם רֵיקוֹת
אֲבָנִים שֶׁנָּפְלוּ מִן הָאֱמוּנָה.

פַּעַם חָשַׁבְתִּי
כִּי אֱמֶת הִיא אוֹר גָּדוֹל,
עַתָּה דַּי לִי
בְּנִיצוֹץ קָטָן
שֶׁלֹּא יִכְבֶּה בִּי.

גַּם אִם לֹא אַגִּיעַ
אֶל שְׁעָרֶיהָ,
אוֹסִיף לָלֶכֶת –
אָדָם עָיֵף
הַנּוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ
שַׁבְרִיר שֶׁל אֱמֶת.

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

7.

אִם לִלְמֹד הָיָה חָשׁוּב
הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן נוֹבֶלֶת –
וְאִם לִרְקֹד הָיָה מְקוֹר אֶנֶרְגְיָה
הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן תַּחֲנַת-הַכֹּחַ הַנוֹדֶדֶת –
וְאִם לַעֲבֹד הָיָה מֵבִיא תּוֹעֶלֶת
הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן פּוֹשֶטֶת רֶגֶל –
וְאִם לְהִתְעַסֵּק עִם בָּנִים הָיָה מֵבִיא בּוּשָׁה
הָיִיתִי כְּבָר מִזְמַן כּוֹכֶבֶת-שַׁעַר בְּעִתּוֹן 'לָאִשָּׁה'!

נעמן כהן

אלי ארגון – אתר חדשות בן עזר

תודה רבה ויישר כוח לאלי ארגון על הקמת האתר הכולל של "חדשות בן עזר".
בשעה שבאתר בן יהודה ובאתר אוניברסיטת אוהיו חסרים רבים מגיליונות העיתון, כאן תוכלו למצוא כל גיליון וכל מאמר לפי כותב.
הנה הקישור לאתר. השתמשו בו!
https://hbe.mifgash.com/

מישל
בתחילה אמנם לא אהבתי את ייצוג ישראל בשיר המשלב עברית וצרפתית, אבל השיר שנכתב על ידי הזמר נועם בתן עצמו, צליל קליפי, נדב אהרוני ויובל רפאל, ובעיקר המנגינה שוברת הלבבות המשלבת מסורות מוזיקליות פשוט נפלא, אי אפשר שלא לשיר אותו.
הזמר נועם בתן הוכיח יכולות ווקאליות מפליאות המזכירות את אלו של גדולי זמרי הטנור משה קוסוביצקי, ומשה ברנדט, ובמיוחד האחרון.
הנה תיהנו מהשיר:
https://www.youtube.com/watch?v=j2uPlJndByI&list=RDj2uPlJndByI&start_radio=1
לטעמי השיר עולה על "מישל" של החיפושיות, וגם הצרפתית של נועם בתן בו טובה יותר...
https://www.youtube.com/watch?v=WoBLi5eE-wY&list=RDWoBLi5eE-wY&start_radio=1
הזכייה במקום השני למרות מסע התעמולה נגד ישראל, למרות פרישת חמש מדינות, ואחרי שהאינקוויזיציה הספרדית החשיכה את המסך ברגע שישראל הופיעה, היא ההוכחה שהשיר זכה במקום הראשון. בוודאי בשבילנו. עם ישראל חי!

המאבק האנטישמי הבינלאומי נגד מדינת היהודים:
חקירת פוקס ניוז: רשת בינלאומית של 425 ארגונים מתאמת היום 736 הפגנות אנטי-ישראליות ב-39 מדינות, עם קריאות לפירוק ישראל ומחיקת שמה מהמפה.
חקירת פוקס ניוז: 425 ארגונים עם הכנסות שנתיות משולבות של מיליארד דולר מתאמים היום 736 הפגנות אנטי-ישראליות תחת הכותרת "נכבה 78" ב-39 מדינות, כחלק מרשת בינלאומית הכוללת קבוצות קומוניסטיות, עמותות במימון מרקסיסטי וקואליציות הקשורות לתומכי המפלגה הקומוניסטית הסינית.
לפי חומרי הקמפיין עצמם, אין קריאה להפסקת אש או לפתרון שתי המדינות. במקום זאת, יש קריאה לפירוק מדינת ישראל, תוך הצגת ארה"ב כ"מדינת מתיישבים פשיסטית, אימפריאליסטית ורצחנית", ואף מחיקת שמה של ישראל לחלוטין מהפרסומים שלהם.
ארה"ב מובילה במספר האירועים המתוכננים עם 187 הפגנות.
https://rotter.net/forum/scoops1/949032.shtml
והם עוד מדברים על יהדות הממון הבינלאומית...

אנטישמיות בצרפת:
C'est cher? merci Israël !
צביקה יחזקאלי: ''היהודי אשם בהכל'': המדבקות האנטישמיות בצרפת שמחברות בין מחיר הדלק לישראל – תמונה אחת, המון שנאה
"תחנת דלק בצרפת: "זה יקר? תגידו תודה לישראל"
https://rotter.net/forum/scoops1/948867.shtml

3. חינוך הדור הצעיר תחת המשטר של אלג'ולאני בסוריה:
הדגמה כיצד יש לשחוט בחרב דרוזים, עלווים ויהודים. כך נראה דור העתיד של סוריה. לא לשכוח!
https://rotter.net/forum/scoops1/948645.shtml

העיתונאי ניקולס דונבט כריסטוף Nicholas Donabet Kristof מניו יורק טיימס: ישראל אונסת פלסטינים על ידי כלבים המקבלים אימון לאונס פלסטינים.
ב"ניו יורק טיימס" מגבים את העיתונאי ודוחים את איום התביעה של רה"מ וסער: "אין בסיס משפטי."
במערכת העיתון גיבו את עבודתו של קריסטוף בשלוש הודעות שונות, ואף ציינו כי הטור התבסס על תחקיר מעמיק, עבר בדיקת עובדות נרחבת, והציג 14 עדויות "און-דה-רקורד" שהוצלבו עם שמונה דוחות של ארגוני זכויות אדם עצמאיים. בעיתון הדגישו שוב ושוב כי קריסטוף הוא עיתונאי מוערך עטור פרסי פוליצר, שסיקר אלימות מינית באזורי סכסוך במשך עשורים.
הביקורות על הטור של קריסטוף התמקדו בעיקר במקורות שעליהם נסמך. בעיתון המתחרה, ה"וול סטריט ג'ורנל", פרסמה רייצ'ל אודונוהיו מארגון ניטור המדיה הפרו-ישראלי "HonestReporting" טור תגובה חריף שטענה בו כי קריסטוף וה"ניו יורק טיימס" כשלו בבדיקת עובדות בסיסית ביותר, ופירסמו טענות חמורות מבלי להצליב אותן עם מידע פומבי ונגיש שסותר אותן לחלוטין.
https://www.ynet.co.il/news/article/h13zs4nyml
העיתונאי ניקולס דונבט כריסטוף Nicholas Donabet Kristof בהחלט זכאי לקבל את אות קרושבאנו.
https://he.wikipedia.org/wiki/ניקולס_קריסטוף
קשה מאד להילחם במקבלי "אות קרושבאנו" המצהירים על אונס פלסטינים כמדיניות, ועוד יותר קשה להילחם על מקבלי "אות קרושבאנו" משלנו המצהירים על רצח תינוקות פלסטינים כתחביב.

המאבק האנטי-ציוני של עיתון "הארץ":
בדומה לניו יורק טיימס גם שותפו עיתון "הארץ" משמש במה למאמרי דעה אנטי ציוניים.
הנה כמה מהם:

אם תרצו אין זו מדינה – האם מדינת לאום יהודית עדיין רלוונטית? – הפתרון היותנו תחת שלטון בינלאומי
עודד היילברונר (הייל העיר הגרמנית ברון) המתנאה בעצמו כהיסטוריון וכפילוסוף ממכללת שנקר, כותב:
המשבר הפוליטי והחברתי בישראל, עליית הפופוליזם, אסון ה-7 באוקטובר והעמקת המגמות הלאומניות והגזעניות, מעמידים בסימן שאלה את רעיון מדינת הלאום היהודית־ישראלית־חילונית־עצמאית. על רקע ההתערבות האמריקאית הקיימת בריבונות הישראלית, יש לבחון ברצינות כינון משטר בינלאומי בין הים לנהר, בהובלה אמריקאית או אירופאית.
הפילוסוף הרמן כהן טען כי הציונות תורמת לירידת קרנה של היהדות, שמאבדת את אופייה המוסרי האוניברסלי,
אחד העם, קרא לכונן מרכז תרבותי ורוחני יהודי בארץ ישראל, אך התנגד להקמת מדינה.
האם השיח הציוני עדיין רלוונטי? נראה כי רוב "השבטים הישראליים" יודו שפג תוקפו. מדינת הלאום שוב אינה הפתרון היחיד בעבור חברות המעוניינות לשלוט על טריטוריות משלהן וליצור בהן חיי תרבות והשכלה. מהפכת הטכנולוגיה החדשה והכלכלה החדשה, יחד עם מושגי ריבונות חדשים וראייה חדשה של הקשרים בין טריטוריה לתרבות, מאפשרים פתרונות חדשים ויצירתיים כתחליף למדינת לאום. חלקם מופרכים, חלקם נועזים: רעיונות כ"מדינת שוק", "אזור בינלאומי", או "טריטוריה תרבותית", כבר קיימים.
אפשר לחשוב מחוץ לקופסה הציונית ולהציע לכונן בירושלים שליטה בינלאומית (אמריקאית או אירופית) ואחר כך במקומות אחרים.
ייתכן כי דווקא שלטון בינלאומי ייטיב להבטיח את ביטחונם האישי והקולקטיבי של יהודים, מוסלמים ונוצרים תושבי הארץ מפני איומים פנימיים וחיצוניים. ייתכן כי רק כך יתאפשר קיומה של חברה יהודית־ישראלית בעלת תרבות, יצירה והשכלה השוות בערכן ורמתן לחיים היהודיים במדינות אירופה ובארה"ב. כיום נראה כי קשה יהיה למצוא רשות בינלאומית שתסכים לשלוט כאן ולספק ביטחון לכל התושבים. קשה לא פחות יהיה לשכנע את תושבי הארץ, ערבים ויהודים, בסוג כזה של פתרון. אולי רק לאחר מלחמה קשה וממושכת ניתן יהיה להפנים חשיבה שאינה ציונית.
ובכל זאת, נפיצותה התרבותית והפוליטית של ירושלים יכולה להפוך אותה למועמדת ראשונה לסוג כזה של שלטון בינלאומי. אם יצליח, יוכל המודל הירושלמי לשמש דוגמה לאזורים שמעבר לקו הירוק, שבהם רוב ערבי, רמת הגולן ועוד. לבסוף יש לקוות שפתרון כזה יחזיר "עטרה ליושנה": המפגש ולעתים העימות היומיומי בארץ ישראל עם תרבויות שונות, עשויים להזין שוב את התרבות היהודית.
(עודד היילברונר, "אם תרצו אין זו מדינה — האם מדינת לאום יהודית עדיין רלוונטית?" "אל-ארצ'", 14.5.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-05-14/ty-article-opinion/.premium/0000019e-267a-dccb-abde-6e7af26e0000
הבנתם? עודד היילברונר (הייל העיר הגרמנית ברון) המתנאה בעצמו כהיסטוריון וכפילוסוף ממכללת שנקר, מצטרף לקמפיין האנטי-ציוני שעורכים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בעיתונם.
ההזייה שיהיה כוח בינלאומי שישלוט על ערבים (ויבטיח את בטחון היהודים) היא טירוף משיחי שלא יאומן הרי אין כעת יכולת כלשהי לגבש אפילו כוח בינלאומי שישלוט על החמאס בעזה.
ובכלל הטירוף המשיחי שהתרבות היהודית תשגשג רק תחת שלטון זר הן בארץ תחת שלטן ערבי-מוסלמי, והן תחת שלטון מתאסלם בארה"ב הוא טירוף משיחי המסוכן מהרעיון המשיחי הקיצוני ביותר. לידו נראה החזון המשיחי של ישעיהו הנביא (פרק י"א:14) ריאליסטי מאד.
המעניין שרעיונות מופרכים כאלו מופיעים אצל יהודים החרדים לתרבות היהודית-חילונית. בשעה שרק היותנו "עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" מאפשרת קיום תרבות יהודית חילונית. תרבות יהודית דתית יכולה לשרוד גם בגולה.
וכמובן שקביעתו של היילברונר "כי רוב "השבטים הישראליים" מודים שהשיח הציוני פג תוקפו" איננה נכונה. כמו גם קביעתו של היילברונר ש"מדינת הלאום שוב אינה הפתרון היחיד בעבור חברות המעוניינות לשלוט על טריטוריות משלהן וליצור בהן חיי תרבות והשכלה."
מעולם לא שמענו שהצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, היוונים, האיטלקים, הגיאורגים, והארמנים שזכו לעצמאות אחרי סילוק הכיבוש הערבי וכל ההתנחלויות הערביות משטחן – מהרהרות אפילו באובדן עצמאות וחזרה מרצון לכיבוש ערבי, או בינלאומי.

כשהבית נשרף, השאלה "האם אתה ציוני" כבר לא רלוונטית – השמאל הישראלי נגרר מחדש לשאלת הציונות, אך משמעות השאלה כבר השתנתה לחלוטין
כתבת "הארץ" עופרה רודנר כותבת: האם אתה ציוני? בשנים האחרונות השאלה הזאת הפכה למעין בוחן פתע פופולרי בתנועת הווק הפרו־פלסטינית במערב, והיא נשאלת שוב ושוב בקמפוסים וברשתות החברתיות. לכן גם השמאל הישראלי מצא את עצמו חוזר ומתענה בה.
האמת המרה היא שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור – החלום הציוני על מדינה כבר הוגשם בדרך לא־דרך. שאר החלומות שלא הוגשמו, כמו "חברת מופת" או "ברוח הנביאים".
בשביל תנועת הווק במערב, הדיון על הציונות הוא תיאורטי עד כדי ריחוף בעולמות אחרים. לווקיז אין תוכנית ריאלית כלשהי מלבד הסלוגן העמום "מהנהר לים". כשהם שואלים "האם אתה ציוני" הם בעצם שואלים, ברוח תנועת הביטול, "האם אתה מאמין שישראל צריכה להתקיים מלכתחילה." לעתים זה מלווה בהצהרות כמו "היהודים צריכים לחזור למקומות שמהם הם באו."
תנועת הווק משחקת עכשיו לידי הפונדמנטליסטים מכל הצדדים של המזרח התיכון. לכן לשמאל הישראלי אין סיבה להיסחף אחרי הקפריזות שלה, ובפרט אין חובה להשיב על השאלה המכשילה "האם אתה ציוני" או "לא ציוני". האמת היא שעכשיו מאוחר מדי להיות "ציוני", לכן מאוחר מדי להיות "לא ציוני". כל האנכרוניזם הזה צר מדי למציאות העכשווית. והשאלה שבסופו של דבר כל הישראלים יצטרכו לשאול היא איך חיים פה ביחד, ערבים ויהודים. אלא אם המערב מתכוון להזמין אותנו היהודים להתיישב באירופה ובאמריקה. חלקנו נשמח לבוא.
(עופרה רודנר, "כשהבית נשרף, השאלה 'האם אתה ציוני' כבר לא רלוונטית. השמאל הישראלי נגרר מחדש לשאלת הציונות, אך משמעות השאלה כבר השתנתה לחלוטין", "אל-ארצ'", 13.5.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2026-05-13/ty-article/.highlight/0000019e-2108-dccb-abde-697a04270000
גברת רודנר, השאלה האם את ציונית רלוונטית מתמיד. לך וגם לשמאל הישראלי. ציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון זרים ע"י הקמת מדינה יהודית בא"י, האם את גברת רודנר, רוצה לחיות במדינה יהודית עצמאית, או לחיות כמיעוט יהודי בארץ תחת שלטון ערבי-מוסלמי? (או אם יקבלו אותך כיהודייה לאחת ממדינות המערב המתאסלם?) זו בחירה אידיאולוגית שלך. הגדירי את עצמך בלבד. היזהרו מאלו המטיפים לנו לחיות כבני חסות מושפלים כמיעוט תחת שלטון ערבי-מוסלמי.

האם המערב זקוק לישראל?
ההיסטוריון הגרמני (ממוצא ישראלי), הֶר פרופסור עמית ורשיצקי כותב: "בשנים האחרונות הימין הישראלי מרבה ללהג על 'התנגשות הציוויליזציות': המערב הנאור מול האיסלאם הרדיקלי, הברית היהודית־נוצרית מול הכוחות הברבריים, וישראל כחומת המגן של העולם החופשי, הבולמת בגופה את הסתערותם של מיליוני מוג'אהדין צמאי דם על ערי המערב. נתניהו ושופרותיו אוהבים לתאר את ישראל כמוצב קדמי במאבק. קו ההגנה האחרון של הליברליזם, הקדמה והחירות מול הקנאות, האלימות והבערות שקמים עליה ממזרח.
קשה להתכחש לטענה שלמאבקים הגיאופוליטיים של ימינו (כפי שהיה לאורך ההיסטוריה) יש גם ממד תרבותי, ולעתים אף דתי; שהרי עימותים בין מדינות ואימפריות אינם מתנהלים רק על אינטרסים, משאבים וטריטוריה, אלא גם מכוח התנגשות בין ערכים והשקפות עולם.
האירוניה היא, שדווקא אלה שמטפחים את הנרטיב הזה ומניפים בגאווה את נס "המערב" ו"הציוויליזציה היהודית־נוצרית", הם גם אלה הפועלים בנחישות להרחיק את ישראל מהמערב ולשלב אותה בעל כורחה במרחב המזרח־תיכוני הנחשל, האנטי־דמוקרטי והאנטי־ליברלי; מרחב שבו הנאמנות לשליט או לשבט גוברת על הזיקה האזרחית למדינה, משיחיות ופונדמנטליזם דתי מחליפים את התבונה, ההשכלה ושלטון החוק, וכוח, כבוד וכסף דוחקים את ערכי החירות והנאורות האוניברסליים. אותם חוגים שמדברים בפאתוס על "הברית היהודית־נוצרית" הם גם אלה ששלוחיהם תוקפים נזירות ברחובות העיר העתיקה, מתנכלים לכמרים ומנתצים את פסלי ישו בכפרים נוצריים בדרום לבנון.
קחו את משה כהן־אליה, למשל, שהוא ועמיתיו למחנה הביביסטי אינם מחמיצים הזדמנות להצמיד לשמו את התואר "פרופסור", משל היה בו כדי להעניק סמכות אינטלקטואלית ואצטלה של מומחיות להבלים הרעילים שהוא פולט מדי יום אל המרחב הדיגיטלי־תקשורתי. כהן־אליה מבקש ליהנות מההון הסימבולי (והחומרי) שמעניקים מוסדות הידע, ההשכלה והתקשורת של המערב הליברלי, ובאותה נשימה להקדיש את כל מרצו לערעור הלגיטימיות שלהם, לשחיקת האמון הציבורי בהם ולהצגתם כאויבי העם.
משבר הליברליזם במערב מגויס כאן כדי להצדיק פרויקט פוליטי אנטי־ליברלי, המבקש לרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מיסודותיה החוקתיים, ההומניסטיים והאוניברסליים, כפי שנוסחו במגילת העצמאות ובחזונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בניגוד לדברי כהן־אליה, המערב אינו זקוק לישראל — ישראל זקוקה למערב. הדרך להבטיח את עתידה אינה בכינון תיאוקרטיה הלכתית נוסח המזרח התיכון, ואף לא בהקמת משטר סמכותני ואנטי־ליברלי כמקובל בארצות הלבנט, אלא בשיבה אל משפחת העמים הדמוקרטיים ואל המסורת של המערב הליברלי. אם אכן מתנהל כיום מאבק על דמותה ונשמתה של הציוויליזציה המערבית, הרי שהוא לא יוכרע באמצעות לאומנות קנאית או פופוליזם סמכותני, אלא על ידי הגנה על יסודות הדמוקרטיה הליברלית והחברה הפתוחה. אם יש בכלל משמעות למושג המעורפל "הציוויליזציה היהודית־נוצרית", הרי שהיא כרוכה בטבורה במורשת ההומניסטית־מוסרית שהתפתחה במערב, ושיסודה באמונה כי כל אדם נברא בצלם.
הדרך להבטיח את עתידו של המערב בכלל, ושל ישראל בפרט, אינה באמצעות פירוק המגבלות החוקתיות על הכוח, שאליו חותרים כהן־אליה ושותפיו, אלא דווקא באמצעות הגנה עיקשת על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, על שלטון החוק, על זכויות הפרט והחירויות האזרחיות, ועל העיקרון שלפיו השלטון והעומד בראשו קיימים למען האזרחים, ולא להפך.
(עמית ורשיצקי, במהדורת הדפוס: "המערב לא זקוק לישראל. ישראל זקוקה למערב", בדיגיטל, משה כהן־אליה, ,המערב לא זקוק לישראל. ישראל זקוקה למערב", "אל-ארצ'", 14.5.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-05-14/ty-article-opinion/.premium/0000019e-26b5-d3c2-a9ff-3ff711870000
כהיסטוריון גרמני חייב הֶר פרופסור ורשיצקי כנראה להסתגל לצייטגסט הגרמני העכשווי של הסטודנטים באוניברסיטה שבה הוא מלמד. כדי לשאת חן בעיני תלמידיו והנהלת האוניברסיטה, אבל הוא טועה עניינית ובעיקר בהתקפתו האישית על פרופסור משה כהן אליה. התשובה לשאלתו האם המערב זקוק לישראל? היא כן. הוא זקוק.
כבר הרצל אמר ב"מדינת היהודים" ש"מדינת היהודים תשמש חומה בצורה מול הברברים של אסיה." ברור לכל כי חיסול מדינת היהודים ע"י הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המצהיר בריש גלי כי מטרתו להמשיך ולכבוש מחדש את השטחים שאיבד בצרפת, ספרד, פורטוגל, ואיטליה, להשתלט על רומא והוותיקן, ומשם על כל אירופה, תהיה מכה אנושה למערב. לכן המערב זקוק לישראל כדי לשרוד בעצמו.
ההתקפה האישית שלו על פרופסור משה כהן אליה מכוערת ושגויה. פרופסור משה כהן אליה הוא בעל משפחה גיי מוצהר, הנאבק משפטית למען קיום של דמוקרטיה ליברלית בארץ ע"י מאבק ב"יוריסטוקרטיה". מאבק שרבים שותפים לו. ברור שעצם חייו של משה כהן אליה כיהודי וכגיי, כמו גם חייו של הֶר פרופסור ורשיצקי כיהודי בדויטשלנד מחייבים מאבק נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המאיים על כל הערכים של המערב אותם הציג ורשיצקי ובצדק.
כן המערב זקוק לישראל.

סטודנטים באוניברסיטת תל אביב למען החמאס
אוניברסיטת תל אביב: סטודנטים ערבים-מוסלמים בהפגנה למען החמאס: "יא בן עזה תקשיב לי, הדם שלך הוא הדם שלי!" "יא שהיד תירגע תירגע אנחנו (הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נמשיך את המאבק!"
https://www.instagram.com/reel/DYW2rzUirav/

הבה נלך כצאן לטבח!
אולי בתגובה לערבים המפגינים באוניברסיטת תל אביב, עופר עמיאל מראשי "אחים לנשק" מפרסם באותו יום ב-15.5.26 "יום הנכבה" הכרזה בזכות הליכה כצאן לטבח: בדיוק כהכרזות שהוא פירסם ערב טבח ה-7 באוקטובר.
"עוד איך. הפעם לא 80 – 350 חותמים. ינואר 2023. הרבה טוב קרה לנו מאז, אה ?
היינו עושים עוד 600 עצומות כאלו, ונגיד תמיד : אין צבא עם בדיקטטורה.
לא נשרת דיקטטורה. את ההפיכה המשטרית עצרנו, בקרוב נקיא אתכם ונתקן את כל שאר הנזקים.
https://rotter.net/forum/scoops1/948983.shtml
אגיב לו כפי שהגבתי לעמרי רונן הרכש הפוליטי החדש של "הדמוקרטים":
"והנה האתגר המוסרי-מחשבתי: ונניח רק נניח שאכן היתה קמה דיקטטורה (ולא רק ביטול עילת האי סבירות), האם גם אז הייתם מסרבים להגן על הקיבוצים והערים בישראל מטבח החמאס, החיזבאללה, ואיראן? והולכים בגאווה כצאן לטבח?
ודוק: יש להילחם נחרצות נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה, אבל האם במקרה של דיקטטורה (לא עלינו) היית אתה, עמרי רונן, מפקיר את סבתך בקיבוץ לטבח?"
שלחתי לו ונראה מה ישיב?
https://x.com/omrironen24/status/1681928406420660231
בינתיים רונן עמרי לא השיב.

שורשי הקונספציה שהובילו לאסון
במאמרו המצוין של אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד "מיסקלקולציה – האויב שבפנים", ("חדשות בן עזר", 2160) הוא מנתח את הכשל בקונספציה של רונן ברזובסקי-בר והשב"כ שהביאה לאי מניעת טבח ה-7 באוקטובר בשני גורמים:
ההערכה כי חמאס אינו חותר למלחמה ניתנה בגלל היחלשות רכיב היומינט, והעתקת הדגש לאלגוריתמים.
לחשיבה מוטת מוטיבציה Motivated Reasoning)) מעומק הסלידה לנתניהו. ה"דיקטטור", המושחת, מסית, מפלג, שקרן וכו' וקידום הרפורמה המשפטית, מה שהוביל את הדרג המקצועי בשב"כ להאמין שאזהרה חריפה מדי, תנוצל בזירה הפוליטית, לקידום אינטרסים של אדם הנאחז בשלטון בכל כוחו.
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד צודק לחלוטין בניתוח הכשל האיום של שני הגורמים שהביאו לאסון.
הערה קטנה. גם ללא יומינט, ולוגריתמים יכול היה כל קורא עיתונים ורשתות חברתיות רגיל (שאינו לוקה במחלת הנפש "הביביפוביה"), להבין את המציאות טוב יותר מרונן ברזובסקי-בר מהשב"כ או מהרצל הלוי מאמ"ן, ומהמטכ"ל.
אני כאדם פשוט שאין לו שום רקע מודיעיני, ראיתי כך את המציאות ואת האסון המתקרב:

הרצל הלוי – השג ידיעות ואל תהגה דעות
השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.
אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.
אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.
את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1087 מיום 19.10.15.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php

והנה שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) לוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.
 בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל הלוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."
האלוף איש המודיעין לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך?
אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה, להאשמתו, לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.
כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים.
באותה ישיבה אמרה ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר), חברת ועדת חוץ וביטחון: "ראש אמ"ן בסך הכול אומר את אותם דברים שאנחנו שומעות מראשי כל מערכת הביטחון כבר שנים – באין אופק מדיני יש סכנה להתגברות הטרור. זאת לא דעה פוליטית, זאת עמדה מקצועית, שמתבססת על המציאות. העובדה שנתניהו ושריו לא אוהבים את המציאות לא נותנת להם רשות להשתלח במפקדי צה"ל ובמערכת הביטחון."
האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו?
תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל הלוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות  וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה?
אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.
 ("חדשות בן עזר", גיליון 1225 3.6.17).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01225.php
הנה כי כן לא צריך היה להיות ירמיהו הנביא או קסנדרה הכול היה צפוי. לצערנו הקונספציה השגויה אכן הביאה לאסון.

והערה אחרונה. חסידי בנימין מיליקובסקי-נתניהו נוהגים לזכותו מאחריות לאי מניעת הטבח* בנימוק שלא הודיעו לו (ולשר הביטחון יואב גלנט) עד תחילת הטבח. באומרם שאי מניעת הטבח היה כשל טקטי בלבד, בו אשמים זרועות המודיעין בלבד, אבל האחריות שלו (ושל גלנט) היתה אחריות אסטרטגית. אחריות אסטרטגית באי יישום לקחי ועדת אגרנט שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם מלחמת יום הכיפורים, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב. צה"ל לא נערך בהתאם לכוח האוייב ערב ה-7 באוקטובר 23 וזה היה באחריות ראש הממשלה.
לכן גם אין שום ערך בהקמת וועדת חקירה חדשה. יש פשוט לאמץ את המלצות ועדת אגרנט. את החקירה יש להשאיר להיסטוריונים. ממילא כל ועדה כיום תהיה פוליטית בעד או נגד נתניהו, תבזבז זמן ומשאבים, ולא תתרום דבר.

* הפרוטסטנטים הלוקים במחלת הנפש "הביביפוביה" מאשימים תמיד את ביבי בטבח (קוראים לו "טבח נתניהו") ולא באי מניעת הטבח. הוא האוייב ולא החמאס, הג'יהאד, הפת"ח, "השהידים של אל-אקצא", חיזבאללה ואיראן.
נעמן כהן

אהוד בן עזר

יצחק אורפז ביומנים שלי



מתוך יומן 1968
23.9.68. לימים סיפר לי יצחק אורפז, מפי שדה – כי לאחר שאשתו הראשונה, יעל, הקרוייה ב"החיים כמשל" איילה, עזבה אותו, היא החלה יוצאת עם גבר אחר. שדה התמלא קינאה נוראה, לקח סכין והחל לעקוב אחריהם. באחת הפעמים עמד לדקור את הגבר שהיה עם אשתו-לשעבר ורק ברגע האחרון התעשת.
הסצינה שבה יונה בן-דוד דוקר למוות את אבשלום אינה אפוא רק פרי מה שסיפרתי לשדה ממה שקרה לי אותו לילה עם ליאונה [גילה פרוץ] אלא שאובה ממה שקרה לו עם איילה ב"החיים כמשל".

מתוך יומן 1969
7.1.1969. היום יורד גשם כל היום וטרם יצאתי מן הבית. העתקתי בשלושה עותקים נוספים את "נשיקה של צועני" וקראתי את "נמלים" של יצחק אורפז, המשתתף איתי בקורס [תסריטאים לטלוויזיה]. ספר לא טוב אך מעניין. חבל שלא קראתיו לפני שכתבתי את "פורצים ונצורים" כי אז יכולתי להשתמש גם בו. הוא נמצא איפה שהוא בשטח ההפקר שבין "מיכאל שלי" ו[בין] "מול היערות", והשפה – עגנון.

15.1.69. אתמול לפני-הצהריים כתבתי רשימה על "נמלים" של אורפז ושלחתי ל"ידיעות אחרונות". פירוש הספר עולה בקנה אחד עם המסה "פורצים ונצורים" שפירסמתי ב"קשת" [חוברת] מ'.

21.1.69. היום לפני-הצהריים ביקר כאן בחור צעיר בשם משה אפפל וריאיין אותי באנגלית לתוכנית שהוא מכין על ישראל ברדיו הקנדי. באמצע הראיון המוקלט צלצל יצחק אורפז, אותו גם הזכרתי בדבריי, והמראיין ביקש ממני שאקבע לו פגישה עימו [עם אורפז], וכך נקבע. היו לי קצת, לא הרבה – לבטים אם לומר כל אשר בליבי, דיברתי בחופשיות, אך מפני מגבלות השפה אינני יודע אם הובנתי היטב וכיצד ייראו [יישמעו] הדברים בשידור.
להפתעתי אמר לי המראיין בסוף שהוא מקווה כי יתנו לו לשדר את הדברים במילואם משום שהוא איננו יודע אם יסכימו לשדר תוכנית פרו-ישראלית!
זה רק מוכיח כי ככל שמשקרים פחות ומספרים את האמת בכל אכזריותה – לא רק שלא "משחירים" את שם המדינה אלא רק מחזקים את האמון בעמדתנו. טוב, על כל פנים, שיכולתי לומר כל אשר בליבי בלי לעשות שקר בנפשי.

מתוך יומן 1972
29.4.72. מוצאי-שבת. אתמול בערב הרציתי ב"צוותא" במסגרת "מגזין חי" על ספרו החדש של יצחק אורפז "שלוש נובלות".
אחרי הערב ב"צוותא" נלוויתי אל אורפז ועוד שתי בחורות אל מסיבה, שהתברר לי שהיא מסיבת חשיש. זה היה ברחוב יחזקאל 11 בתל-אביב [קרוב לשדרות נורדאו]. אפילו אינני יודע את שם הזוג המארח. חברים של ז'אק קתמור, שהיה במאי סרטים [בעלה-לשעבר של הלית ישורון. בכיכובה עשה בשחור-לבן את הסרט "מקרה אישה", שבקושי רואים בו אפילו את הציצים שלה. אני זוכר אותה מהתקופה שהיתה סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים).
ישבו כל מיני יצורים על הרצפה והספה. ז'אק והמארח גילגלו במרץ סיגריות עבות כחצוצרות קטנות וחיזקו את פיותיהן. הסיגריות עברו מפה לפה, בחורים ובחורות. [פלא שהכול היה חינם]. אחדים עישנו בפשטות, וכמה מן הבקיאות עשו אגרופן כשופר וינקו את הסיגריה מבעדו. תורה שלמה. ובתור כיבוד גם חילקו חלקום יווני. ממש טמיעה במזרח.
אורפז מצץ כמה מציצות, ואף שתי הבחורות שהיו עימו ניסו. אני סירבתי. ובמשך כל הערב עישנתי רק את מקטרתי. האמת היא שיותר עניינו אותי שתי בחורות שהלכו כמעט ערומות, וכמעט קיוויתי שאמצא בחורה "קלת-דעת" לשכב איתה [חשבתי שבחורה מסוממת פותחת את הרגליים בלי בעיות, כי היא לא יודעת מה נעשה איתה, וכך אפשר להשיג אצלה זיון קל]. אבל את הבחורות האלה משך החשיש יותר מסקס. זו לא היתה אורגיה. רק דיברו בזמזום חרישי, עישנו כדבר רגיל מימים ימימה.
אחת הבחורות שבאו עם אורפז, אחות במקצועה, אולי רצתה שאתלבש עליה. אך משום-מה הפחידה אותי בגודלה. לבסוף הלכו שלושתם ואני נשארתי לבדי, כי משכה אותי בחורה ג'ינג'ית, בעלת גוף מושך אך לא פנים יפות, שישבה לצידי בשמלה שחשפה אותה כמעט ערומה, ועישנה בהתלהבות מראשית הערב. המבטים המזוגגים של הבחורות, העיניים הנוצצות, הרגילוּת הזו – כל זה היה מראה די עצוב. כאשר הן עישנו היה לי רושם שהן נעשות לערביות, או לערבים, נטמעות ב"חולאי המזרח" [בלשונו של ברנר]. ממש משתה סמים. שאר הכיבוד היה פשוט וזול. כאילו מיותר.
פטפטתי קצת עם הבחורה. לאחר כמחצית השעה של שיחה הזוייה התברר לי שישועה לא תצמח מן העירום הזה [חשבתי שאם היא כל כך מטושטשת, תניח לי לזיין אותה או לפחות להתמזמז קצת], וקמתי והלכתי, אם כי נפרדנו כידידים. היא החלה להאיר פניה אליי רק לאחר ששמעה שאני סופר. מה לעשות. חוץ מזה, בסוף הלילה נידמה לי שרק מנשימת האוויר הדחוס חשיש של החדר נעשיתי בעצמי מחושש. הרגשתי חום בכל הגוף – אם כי זה גם תוצאת השיזוף בבריכה באותו יום בבוקר. ומין שלווה ירדה גם עליי, בלי מעצורים עם הזולת, ודיבור לא אחראי, ככה סתם.
ד. אמרה: "אצלנו אומרים, בערבית – כולו וואחאד – וּטְרִיפּוֹ," – כל אחד והטריפ שלו. והסבירה מיני דברים [שגירו אותי בגלל הצירוף של ערבית וולגארית, חשיש וסקס]. הקיצור, חזרתי הביתה בשלוש וחצי בלילה. היום קצת הצטערתי. אולי פחדנות היא זו שלא ניסיתי לעשן. ובכל זאת מוטב כך. יש דבר-מה טמא בכל העניין הזה. וזה לא בדיוק הדבר שאני זקוק לו עכשיו. [ואכן, כל חיי מעולם לא צרכתי סמים ולא עישנתי חשיש. זה לא היה חסר לי].

12.5.72. אתמול לפנות-ערב ביליתי שעתיים של שיחה עם יצחק אורפז על מרפסת ביתו ברחוב בן-יהודה, הצופה לים. [אם איני טועה זה הבית שבאת מדירותיו גרה דודה אסתר בראשית שנות הארבעים]. התבוננו בשקיעה ושוחחנו. התקרבתי אליו מאז המשבר בנישואים [שלי]. יש לו ניסיון – התגרש כבר פעמיים. ידידי מבין הסופרים! אבל נעים לשוחח עימו!
[אורפז עזר לי רבות בשיחות עימו באותה תקופה קשה. הוא הרגיע אותי מתוך ניסיונו, ואמר על תהליך הגירושין: "זה נמשך כשנה ולא משעמם אף רגע!" – וכך אמנם היה. תענוג היה לשבת ולדבר איתו, ויחסי אליו היה כאל אח בוגר, בגלל הפרש הגילים בינינו].

9.6.72. יום שישי. בצהריים ישנתי שעה קלה. התעוררתי. הלכתי לקפה "פראק" [ברחוב דיזינגוף], אכלתי צהריים עם אורפז ואחר-כך ישבנו כשעתיים על המדרכה. זה כבר נעשה מועדון קבוע. עם עמי מעייני. וישבו עוד בחורות נאות, רק קצת מרוחקות מאיתנו. לא היכרתי אף אחת חדשה. מילא, איך אומר אורפז – "בעוד שבוע נמצא אחרות."

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, באשר לדברי הביקורת של נעמן כהן וחוה ליבוביץ' על מאמריי וספריי בביקורת המקרא, החלטתי לשמוע בקולך על כך שהנושא איננו רצוי לך, ואולי גם לא לקוראים. וברור שההימנעות שלי מתגובה אינה מוכיחה בשום פנים שאינני מחשיב, או אינני מעריך, את דבריה של חוה ליבוביץ', כפי שהיא סבורה.

שלך –

משה גרנות

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

שירת רחל ולאה גולדברג

הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשפ"ו,

המרצה – ד"ר משה גרנות

נעיין בשירי רחל: "גורל", "שי",  "ואולי לא היו הדברים מעולם",  "רק על עצמי לספר ידעתי", "אל ארצי", "ניב", "מיכל"; ובשירי לאה גולדברג: "לתמונת אימא", "כבד על עפעפינו העולם", "שירי סוף הדרך", "שירי אהב"ה"

טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת בחדר המחתרת

ביום ב', 1.6.2026 בשעה 17.30

הכניסה חופשית

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2181 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • יוסי אחימאיר: 1. סטירת לחי לביטחון
  • יוסי אחימאיר: 2. גיבורינו, עולי הגרדום
  • מוטי הרכבי: כישלונות מודיעיניים – היסטוריה
  • עמנואל בן סבו: 1. מעיי המו עליי
  • עמנואל בן סבו: 2. מעוז צור ישועתי
  • מוטי הרכבי: ישראל במקום השני באירוויזיון
  • אברהם מורדוך: הקורבן הראשון של המלחמה הוא האמת
  • אורי הייטנר: צרור הערות 17.5.26
  • עדינה בר-אל: ירושלים הבנוייה
  • ד"ר רחלי אברהם איתן: אם תגיע לאדמת הטרשים
  • משה גרנות: בטון מינורי
  • רון גרא: אֱמֶת
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • נעמן כהן: אלי ארגון – אתר חדשות בן עזר
  • אהוד בן עזר: יצחק אורפז ביומנים שלי
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+