מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
נמשך הנזק הנורא והעצום, לצד הפגיעה החמורה בביטחון ישראל והמשך תהליך ריסוק החוסן הלאומי, זריעת כאוס בחברה הישראלית, במסע הציד והרדיפה נגד דוד זיני ונגד רומן גופמן.
ראש השב"כ וראש המוסד, שתי דמויות המפתח בביטחון מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות, בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות, בין "הותר לפרסום" לביקור פצועי המלחמה, בין ניחום משפחות שכולות לאישורי תוכניות מבצעיות, עסוקים בהדיפת ניסיונות הסיכול הממוקד בהם על ידי חבורת מופקרים חסרי אחריות אשר פועלים מפוזיציה וחרדה ובמעשיהם עשויים ועלולים להמיט אסון נוסף על ממדינת ישראל.
הטרגדיה הגדולה המתרחשת אל מול עיננו היא של אליטה מתגוננת, אליטה בנסיגה, אליטה השוקעת אל תוך עצמה וממאנת להיפרד ממוקדי הכוח, מעטיני השלטון, מתפקידי השררה, אליטה הבטוחה כי היא אדוני הארץ ואין בילתם, אליטה הנאחזת בקרנות המזבח ומנהלת קרב מאסף אשר תוצאותיו מאיימות ומסכנות את ביטחון מדינת ישראל.
שילוב הזרועות במסע הרדיפה הזה בין חלק מראשי זרועות ביטחון לשעבר לחלק ממערכת המשפט על אגפיה השונים היא מסוכנת מאוד לדמוקרטיה, לחוסן הלאומי ובעיקר מסוכנת מאוד אל מול האתגרים הביטחוניים הרבים העומדים לפיתחה של מדינת ישראל.
בשרי נעשה חידודין חידודין מהפרשנות הניתנת בקרב מבקשי השמדת מדינת העם היהודי בראותם איך הצמרת הביטחונית, לצד ראש הממשלה, עסוקים בהתגוננות מתמדת מול מסע הציד והרדיפה ומכלים עתותיהם בבתי משפט, במפגשים עם עורכי דין, בהגנה על שמם הטוב במקום לתכנן את המערכה הבאה מול איראן, לסכל התעצמות הזירות בלבנון, בסוריה, בתימן, בעזה, ביהודה ושומרון, בעיראק.
במקום לבנות בריתות חדשות, לשמר בריתות קיימות, לנהל מלחמת תקומה, להציל את עם ישראל והעם היהודי, לנהל תמרונים ביטחוניים, מדיניים, הם עסוקים בהתגוננות מול אליטה במצוקה הנדחקת יותר ויותר אל הקיר ומייצרת מצגי שווא ודמיונות כזב.
והטרגדיה הנוראה היא שאין מבוגר אחראי במערכות אלה אשר יצביע ויחשוף כי המלך הוא עירום, אין מבוגר אחראי שיעצור את התקפת הטנטרום הנוראה המכרסמת בביטחון המדינה ובחוסן הלאומי, אין מבוגר אחראי שיתייצב, ללא מורא, ויאמר, הגיעו מים עד נפש, חייבים לעצרות את הסחרחרה הלאומית אליה מובילים אותנו קומץ המופקרים וחסרי האחריות מהאליטה הגוועת והשוקעת, המבקשת להוביל לשקיעתה של מדינת היהודים.
עונת הציד בעיצומה, אחרי חיצי הרעל שפגעו כמעט בכל מינוי שמבקשת מפלגת השילטון למנות, אחרי מעצרים מתוקשרים ומהודהדים, של רובה המכריע של כוורת ראש הממשלה, בקול תרועה רמה, אחרי סגירת התיקים בקול ענות חלושה, אחרי שהעם רואה את האכיפה הבררנית ואת האי-שיוויון בפני החוק, אחרי שפעולות הציד הפכו למשל ולשנינה, אחרי כל אלה העם החכם יותר מהאליטות יודע ומבין כי זוהי שירת הברבור וקרב המאסף.
מול הרוחות הרעות, מול אוהבי מדינת ישראל על תנאי, מול מסכני ביטחון המדינה, ניצב רוב העם, אוהב עמו וארצו, ללא תנאים, העם הנמצא בבתי המדרש, בשדות המערכה, בשלטון, רוב העם החרד ממעשיה המופקרים של האליטה חסרת האחריות. אך בטוח כי ביום הבוחר יבחר במי שהם של ישראל ולא במי שהם נגד ישראל, הדמוקרטיה תנצח גם הפעם את נושאי שמה לשווא.
המאבק לגיוס בני החברה החרדית הוא מאבק צודק, מאבק שחובה לנהל בשום שכל, בתבונה ובעיקר באהבה ובכבוד.
מאבק נטול פוזיציה, נטול אינטרסים פוליטיים, נטול דעות קדומות ומטעני עבר, נטול חשבונות התיקון חייב לבוא בתהליך של הכנה של היערכות הצבא והתאמתו לאוכלוסייה החרדית המתגייסת.
מדינת ישראל, החברה החרדית, בניגוד לניסיון לצייר מציאות מדומה, נמצאים בתהליך התקרבות וחטיבת החשמונאים היא הסנונית המבשרת על בוא האביב.
אלא שמול התהליכים והעגונים בחקיקה כדי לתקף את התהליכים, לא בדורסנות, לא כפייה חונקת ולא בשיח גרדומים, יש מי שמתייראים שחלילה התהליך יצליח ומאות אלפי הצעירים החרדים ימלאו את השורות ומוצאים עצמם תוקעים מקלות בגלגלי התהליך ואצבע בעין המבקשת פתרון ראוי וחשוב, פתרון היסטורי, מגיוס צעירי החברה החרדית ומתקפה משולחת רסן נגד "ההדתה" בצבא.
78 שנות מדינה מתקיים השיח בנושא גיוס בני התורה לצה"ל, שיח המתעורר באופן מוזר, קרוב למערכות בחירות ומהווה סוחף קולות למפלגות השמאל והמפלגות החרדיות, אלה מגנים, אלה מגינים, עד למערכת הבחירות הבאה.
ימים אחדים טרם טבח שבת שמחת תורה עדיין התנהלו קרבות רחוב נוראיים, אלימים ומכוערים נגד היהדות, נגד זהות המרחב הציבורי במדינה היהודית היחידה בעולם, ניסיון לקעקע את הצביון ולחנוק את הרוח היהודית.
ואז התחולל טבח שבת שמחת תורה, מהנוראים בטרגדיות שפקדו את העם היהודי, הרוח היהודית הנצחית התעוררה, רוח הערבות ההדדית, רוח העוז והגבורה, רוח העמקת השורשים, ביצור העץ והעצמת היניקה, השתייה ממעיינות הנצח של היין היהודי המשמר.
המילה המומצאת "הדתה" נעלמה מהשיח ומהמרחב הציבורי, מחרחרי המדון, מפיצי הפרוטוקולים נגד הזהות היהודית, לוחמי סיירת טשטוש המסורת היהודית, שבו למחילותיהם.
הם ראו בעיניים כלות את עוצמות הרוח היהודית הממלאות את העם מגדול ועד קטון, דתיים ושאינם, מסורתיים וחובשי כיפות שקופות, את הערבות הדתית של העורף, את האהבה בצבא, את המחלוקות נדחקות לקרן זווית, את הרוח, רוח היהודית הגדולה.
בימים אלה בהם מדינת ישראל מנהלת מערכה בשבע חזיתות, מתקיימות עוד שתי מתקפות, המתקפה כנגד הצלחת תהליכי גיוס צעירי החברה החרדית מחד ומאידך מתקפה מתחדשת על המציאות המדומה המכונה "הדתה בצבא".
והרצים יצאו דחופים, קמפיין אנטי יהודי בצבא החל להתפרסם פעמיים ביום בכלי תקשורת, מייצר מציאות של "הדתה" מסוכנת במיוחד.
רשימה חלקית, "איראן זה כאן" נכתב מעל תמונת חיילות עם כיסוי ראש וחצאיות ארוכות מדי, "לבוש אפגני וסמרטוט על הראש זה לא הצבא שלי," ביטול פעילות מבצעית של לוחמות יהל"ם שכניסתן נאסרה למוצב בו היו לוחמים חרדים, חיילות במרתון ירושלים נדרשו לרוץ במכנס ארוך, מאסר לארבעה חיילות וחיילים שעשו מצלה בשבת בבסיס, צבר האירועים המוכיחים כי הצבא סובל מ"הדתה", על אף שכל האירועים נבחנו והתבררו כמהומה על לא מאומה.
אלו הצווחים על כל במה שחייבים לגייס את "החרדים, הפרזיטים, העלוקות, שודדי הקופה הציבורית, המשתמטים" וכשהם מתגייסים הם "הופכים את הצבא לאיראן, הדתה."
האמת ניצבת במלא הדרה, ההתעוררות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובצבא בפרט היא עובדה, אכן השיח היהודי השתלט מאהבה ומבחירה על השיח בפרהסיה, די להתבונן ברפרטואר השירים בפלוגות, גדודים וחטיבות כדי להבין את עומק השינוי והתמורה, שירים יהודים מלווים את הלוחמים בדרכם במסעות, בתרגילים, במבצעים, בפריסות, בחתונות ובהלוויות, באזכרות ובימי הנופשים, אכן התמורה נוכחת ועם הצטרפות עוד לוחמים מהחברה החרדית שדרת האמונה תתחזק יותר.
המתקפות הללו לא יצליחו להכניע את הרוח היהודית, הטבח הנורא ונלחמת התקומה החיו את ההבנה כי ככל שהשורשים יעמיקו גידולי המים יתמעטו.
רוח הלוחמים משפיעה גם על רוח המפקדים, רוח של אמונה, של אהבת ישראל, רוח היהדות הנאמנה, רוח העוצמה.
עמנואל בן סבו
סיגל סטרשנוב
דני סטרשנוב ברפת שלו
בבתי הקולנוע מעלים כעת סדרה בשני חלקים (משך כל חלק שלוש שעות) בשם "אתי", וסמוך לכך ראתה אור מהדורה חדשה של הספר "השמיים שבתוכי", הוצאת כתר, שכולו יומנה של אתי הילסהום, צעירה הולנדית, כבת 27, בת למשפחה יהודית רוסית שהיגרה להולנד. היא כתבה את יומנה בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהחלה רדיפת היהודים באמסטרדם; כגון איסור כניסה למקומות מסוימים, איסור רכיבה על אופניים, איסור כניסת יהודים לאוניברסיטה. והנורא מכל שליחת יהודים למחנה וסטרבורק, ממנו נלקחו לאושוויץ.
אתי, בחורה אינטליגנטית, משכילה, שמנעד התחומים בהם היא מתעניינת רחב. היא למדה באוניברסיטת אמסטרדם לשונות סלאביות ופסיכולוגיה, קוראת הרבה ובעיקר כותבת. היא אוהבת את הסופרים הרוסים, מלמדת רוסית, אך יותר מכל היא אוהבת את ריינר מריה רילקה ונושאת את ספר שיריו איתה באשר תלך.
אתי אינה מתעלמת מהמצב סביבה אבל הודות לעולמה הפנימי והיכולת שלה לראות בכל מצב את הטוב, היא מתעלה מעל המציאות ובכל מצב היא רואה את האור שבחיים, גם כשסביבה נעלמים יהודים והיא יודעת להיכן. "אני יודעת שבמחנה עבודה אמות בתוך שלושה ימים, אני אשכב ואמות ובכל זאת לא אחשוב שהחיים אינם צודקים." היא מבלה את זמנה בקריאה, בכתיבה ובלימודים כאילו לא קורה דבר מסביבה. "מעולם לא הרגשתי פתוחה כל כך ונכונה לקלוט...ועד רגע מותי, אמשיך להעיד על יופיים ומשמעותם של החיים."
הכתיבה ממלאה חלק ניכר מזמנה והיא אומרת שהלילות הארוכים בהם תכתוב יהיו היפים בלילותיה, וכל הדברים שהיא אוצרת בתוכה יזרמו מתוכה ויקלחו בזרם דק ולא פוסק ואינסופי.
"לפני כמה ימים עוד חשבתי: הכי נורא יהיה כשלא יעמדו לרשותי עוד נייר ועיפרון, ולא אוכל להבהיר לעצמי כל מיני דברים, אין דבר שאני זקוקה לו יותר מזה, ובלעדי הכתיבה משהו יתפוצץ בתוכי ויהרוס אותי מבפנים."
הקריאה המרתקת ביומניה מגלה צעירה שמבקשת להגיע להגשמה עצמית ולא נותנת לדבר לעמוד בדרכה, היא רגישה לסביבתה, אנושית, ערה לגילויי הטבע, לפרחים, לעצים, וכמובן, כמובן לבני אדם. היא מודעת לכך שחייה מלאים משמעות. "ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת, שנת 1942 לספירה, השנה המי-יודע-כמה למלחמה."
למרות כל הרוע שסביבה היא תמיד מצליחה לראות את האור. "אני סבורה שגם לצד המציאות האכזרית ביותר יש מקום לחלומות – ואני ממשיכה להלל את הבריאה – למרות הכול." כשבעיר החלו להופיע שלטים האוסרים על יהודים את הכניסה למקומות שונים היא חזרה ואמרה שעדיין יש מרחב גדול כל כך להיות בו ולחיות בו ולשמוח ולנגן ולאהוב זה את זה.
האהבה היא נר לרגליה, "אינני שונאת איש."
בהקדמה לספר, כותב אהרן אפלפלד: "התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה – אהבת האל."
באחרית דבר מאת עורך הוצאת הספרים ההולנדית, כותב מי שערך את הספר על פי יומניה: "יומנה של אתי הוא בראש ובראשונה יומן מסע בעולמה הפנימי, שלאימי המלחמה לא הייתה שליטה בו.
"היא כתבה את יומנה בשנים 1941-2 – שנים אלה היו שנות כיבוש ודיכוי אבל בחייה של אתי הן היו שנים של צמיחה והתפתחות, ועד כמה שיישמע הדבר פרדוקסלי, הן גם שנים של שחרור וחופש."
קראתי בעניין רב את כתבתה של מירב רוט: "אתי הילסהום, חגי לוי ואני" (הארץ 6.2.26), וצפיתי בריאיון שהעניק חגי לוי, במאי הסדרה, לקובי מידן ב"סוכן תרבות", בתאריך 10.11.25. ואני מצטטת כאן רבות משניהם.
האלוהים, שמציין אפלפלד בהקדמה הוא אלוהים פרטי שלה, הוא לא קשור לשום דת, חשיבתה חילונית לגמרי אבל השמיים בתוכה. היא מזכירה את אלוהים רבות, משוחחת איתו ומבקשת את עזרתו. כפי שרוט מציינת, אתי "מחפשת הגינות בעולם שיצא מדעתו... מחפשת את אלוהים ואולי יותר מכל, מחפשת הצלה מהתופת הגדולה מכל, שאינה השמדת הגוף אלא השמדת הרוח."
אתי משוחחת עם אלוהים כשרע לה מאוד וכשטוב לה מאוד. היא מעידה על עצמה: "אני מנהלת שיחה מטורפת, או ילדותית, או רצינית עם מה שמצוי בתוכי, ולשם הנוחות אני קוראת לו אלוהים."
"אשוחח איתך אלוהים, אתה מסכים? אין לי צורך לדבר עם איש, אלא איתך. יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים."
היא מאמינה באלוהים "למרות שעוד מעט יאכלו אותי הכינים בפולין".
אהבת איש, עליו מדבר אפלפלד היא אהבתה של אתי לפסיכולוג שלה, שמטפל באנשים בעזרת פסיכולוגיה ובעזרת פסיכו כירולוגיה, שעוסקת בניתוח קווי כף היד.
יוליוס ספיר. יהודי גרמני. היה מבוגר ממנה בלא מעט שנים וכפי שהיא מתארת אותו "...העיניים האנושיות הנפלאות, המודדות אותי מתוך המעמקים האפורים ומשהות מבטן בתוכי." האהבה שהתפתחה ביניהם היתה אמיצה. שניהם אנשי תרבות וידע, היו מנהלים שיחות ארוכות אל תוך הלילה על כל נושא; על אהבה, על אנליזה, על מוסיקה. על ספרות ואמנות.
"הוא היה אמור להשליט סדר באנדרלמוסיה שבתוכי, להשתלט על הכוחות הפנימיים הסותרים הפועלים בתוכי." היא נפגשה איתו תכופות, ואף שהיא ידעה שהוא קשור לאישה המחכה לו בגרמניה, הם חיו יחד כזוג נשוי לכל דבר. "אני אהבת אותו אהבה לא אנוכית, לא אכביד עליו בפחדיי ובמשאלות ליבי. אשתחרר אפילו מן הרצון להישאר איתו עד לרגע האחרון. כל מהותי הולכת ומשתנה ומתמלאת תפילה אחת גדולה למענו. ולמה רק למענו? למה לא גם למען כל האחרים?" "כל האחרים" הם אלה שאפלפלד מדבר עליהם בהקדמה וכפי שנכתב באחרית הדבר "היא מחפשת אחר שורשי קיומה, ומפתחת לה השקפת עולם שאפשר לתאר אותה כאלטרואיזם רדיקלי."
המילים האחרונות ביומנה הן: "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים."
אני חושבת שאין מילים מדויקות יותר מאלה כדי לתאר אותה. היא כמו מחפשת את הפצעים באנשים שסביבה כדי להביא להם מרפא. היא עצמה אומרת: "כשאני מתפללת, לעולם איני מתפללת למען עצמי, אלא רק למען אחרים". היא היתה מוכנה לוותר על הישיבה ליד שולחן הכתיבה שלה, אבל ידעה שעליה להפסיק לוותר על כל הציפיות שלה "כדי שאוכל לעשות למען אחרים את אלפי הדברים הקטנים שאני יכולה לעשות למענם, בלי שאוותר על עצמי."
היא יודעת היטב היכן היא נמצאת ומה מצפה ליהודים והיא בתוכם. אבל למרות הכול טוענת ליופיים של החיים. "ועד לרגע מותי אמשיך להעיד על יופיים ומשמעותם של החיים..." ביום בו היה עליה ללכת עם אהובה לגסטפו, היא אומרת: "ולמרות זאת החיים נראים לי יפים." כמו כן העידה עצמה כי אינה יכולה לשנוא, ואכן, כל מחשבותיה ומעשיה היו רק לאהוב ולהיטיב. "אם אישאר בחיים ואומר: החיים יפים ורבי משמעות, אנשים יהיו חייבים להאמין לי."
גם כאשר החלו המצודים ברחובות אמסטרדם, היא אמרה שאינה יודעת איך תרגיש אם תינצל מגורל שהוא מנת חלקם של רבים כל כך. "וזאת תהיה שחצנות מאין כמוה, לחשוב שאני טובה מדי לגורל המשותף הזה." היא לא רק אמרה אלא קמה ועשתה והצטרפה מרצונה אל אלה שנתפסו ונשלחו לוסטרבורק. היא האמינה שהדרך היחידה העומדת לרשותה לעשיית צדק עם החיים אינה זניחת אותם אנשים שסכנה מרחפת עליהם, אלא ניצול כוחה שלה להארת חייהם." אנשים שהיו איתה במחנה ושרדו, סיפרו שהייתה 'מקור אור' עד לרגע האחרון ממש."
אתי נספתה באושוויץ בספטמבר 1943 והיא בת 28 בלבד.
הספר הזה השאיר אותי נרגשת. סיימתי לקרוא אותו אבל דמותה של אתי הילסהום נשארה איתי.
דניה מיכלין עמיחי
כיוון שההתקפות נגדי חוזרות לאחרונה בגיליונות חב"ע, נראה שאין ברירה, ואיאלץ להשיב דבר לחורפיי, אבל אני מקווה שהעורך היקר יוותר לי אם לא אציין את שמותיהם של המבקרים אותי במילים החריפות ביותר, כגון שכביכול אני מאמץ בדבריי את האימרה הנאצית "היהודים הם אסוננו" – לא פחות! שבספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם" אני מאשר את קביעה האנטישמית שהיהודים הם רמאים, שאני הולך בדרכו של חוקר הדתות הרומני האנטישמי מירצ'ה אליאדה, כמוהו אני, כביכול, משקיע ידע כדי לנאץ את התורה.
המבקרים תוהים כיצד יכול להיות שאני כמפקח על הוראת התנ"ך, תוקף את התנ"ך, וממש שונא אותו. אחת החברות טענה שהתיזה שלי אינה אינטליגנטית, אבל, מצד שני היא בטוחה שאני לא סופר אותה, כיוון שאני סנוב.
ובכן, קודם תיקונים "קטנים": מעולם לא הייתי מפקח על הוראת התנ"ך, שימשתי במשרת מפקח כולל, וכן, לא הייתי מסווג את מירצ'ה אליאדה כאנטישמי: הוא למד עברית, והתרשם עמוקות מהקבלה. נכון שהיה בתקופה מסוימת חבר בכת הלגיונרים הפשיסטים, אבל היה לו יחס חיובי ליהודים, והגן בחירוף נפש על הסופר היהודי מיכאיל סבסטיאן. הוא ביקר את המונותאיזם היהודי ואת הנצרות באותה מידה, והוא סבר שאת המונותאיזם היהודי המציאו כוהני ירושלים (לא משה רבנו!)
באשר לטענה שאינני אינטליגנטי, צר לי, אינני מסוגל להתמודד עם קביעה זאת, הגם שלא סביר לטעון יחד עם זה, שאני סנוב, המתהדר בתואר אקדמי, ואינני סופר את הטוענת נגד "התיזה" שלי. נראה לי שהיא אינה סופרת אותי, אם היא טוענת שאינני אינטליגנטי, וחוץ מזה, מתי ראתה שאני מתהדר בתואר אקדמי? הרי באינספור מאמרים שפרסמתי אצל אהוד בן עזר, מעולם לא הוספתי את התואר, חוץ מאשר בנוסח הזמנות להרצאותיי, כמתבקש.
ועכשיו לעצם העניין, אני חש השפלה על כך שאני חייב להוכיח את ניקיון כפיי כנגד מלעיזיי, אבל באמת לא נותרה לי ברירה: אינני שונא את התנ"ך, איך אפשר? זה ספר יסוד שהוריש לנו את השפה העברית, ויש בו כתבים שמהם ניתן ללמוד על שורשיו של עמנו, ועל האירועים הדרמטיים של עמנו לאורך כ-800 שנה, יש בו כתבים ספרותיים נפלאים, כמו סיפורי שאול ודויד, כמו סיפורה של רות, כמו סיפור פסל מיכה, כמו שירת הטבע והארוס בשיר השירים, כמו מזמורי הגעגועים למולדת. יש בתנ"ך אמרות מוסריות נעלות בשפה מפעימת לב בנבואות הנביאים הקלאסיים.
אני סבור, כמו רבים לפניי, שהתורה לא התחברה על ידי משה, אלא על ידי כוהנים אינטרסנטים, מאות שנים אחרי משה, והציגו עצמם כאילו מצטטים את משה, שקיבל השראה אלוהית, וזה בהחלט שקר נורא (כוהני ירושלים הם שקרנים, לא עם ישראל שניזוק מהשקרים שלהם!) את הדברים האלה אמרו לפניי ר' אברהם אבן עזרא וברוך שפינוזה ("ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה"), ובעקבותיהם חוקרי המקרא. כל אלה אנטישמים? כל אלה בעלי אוריינטציה נאצית?!
אני מבקש לשאול את מלעיזיי: האם אפשר לקבל חוק תורה שמרשה לאב למכור את בתו לעבדות עולם? האם החוק שמרשה לבעל עבד להרוג אות במכות עד מוות, ולא להיענש כי בסך הכול הוא הפסיד את כספו – זה חוק הומני? האם אפשר להסכים לחוקים שדורשים להרוג בסקילה בן סורר ומורה, הומוסקסואל, נערה מאורסה שלא נמצאו לה בתולים, ועוד "חטאים" רבים נוספים? האם בכלל אפשר להסכים עם היעדר אופק כלשהו בעתיד מאושר בו תיעלם החרפה שאדם מוכר אדם כמו שמוכרים עז?
בסיפורי התנ"ך אנחנו פוגשים אינספור שנות בצורת ושנות רעב, שבהן אנשים אוכלים צואת בהמות, ואפילו מבשלים את בשר בניהם, ובמצב אקלימי קשה זה מחייבים כוהני ירושלים, שחיברו את ספר דברים, והכוהנים בדורות הבאים, בגלות, להשבית את השדות בשנה השביעית, ולאפשר לבני אדם ולחיית השדה לגרום להרס מוחלט של רכוש האיכר, חורבן שממנו אין סיכוי להתאושש! רק מי שמעולם לא עבד את האדמה יכול להמציא חוק דרקוני כזה!
בתורה יש מעל משבעים פרקים שעניינם החובות של הישראלי כלפי המקדש, הכוהנים והלויים. העול הוא ענק, ואין סיכוי שבעולם כי אי פעם החקלאי הישראלי יכול היה להתמודד עם הררי הבהמות הנשחטות לשם שמיים, כדי שהאל יריח ריח ניחוח, ולא עם אינספור מתנות ותרומות המחייבות את המאמין (את העול הבלתי אפשרי הזה פירטתי בספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם").
הנביאים שללו מכל וכול את הקורבנות, ושללו בכלל את ההנחה שזאת היתה כוונתו של משה: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה' 25); "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי... לא תוסיפו הביא לי מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי..." (ישעיה א' 13-11); "עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתי אותם בארץ מצרים על דבר עולה וזבח" (ירמיה ז' 22). נביאים אלה שוללים נתח ענק של למעלה משבעים פרקים בתורה – האם הם שונאי ישראל?
עד ימיו של ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) לא היה מאמין אחד שפקפק בכך שהתורה ניתנה למשה לאותיותיה (כך קבעו חז"ל, וכך קבע הרמב"ם בעיקר השמיני משלושה-עשר העיקרים), ואם אלה הן דרישות האל, והרי זה ממש בלתי אפשרי לקיימן – לכן הפתרון הוא יציאה לגלות, הגלות היא הפתרון למרות ההשפלות, הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף הניסיון להשמיד סופית את עם ישראל – למרות כל זה, הגולה היתה עדיפה, כי בה אינספור חובות הקשורות בארץ נחסכות מהמאמין. חז"ל המציאו צידוק לשהייה בגולה עד הגאולה הניסית על ידי משיח – באגדה, שכביכול בני ישראל הושבעו על יד האל שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא ינסו לכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע) ושלא ימרדו בגויים (בבלי, כתובות ק"י-קי"א). ברור מכאן שהעלייה הציונית לארץ הוא חטא כלפי שמיים.
עוד חטא לא יכופר יש לתורה, והוא ההכרזה שלה על מונופול על רוח האדם: המאמין חייב להגות בתורה יומם ולילה, בשוכבו ובקומו ובלכתו בדרך – שום חוכמה אחרת אסור לה לחדור למוחו של המאמין, לכן יש פער תרבותי ענק בין היהדות המסורתית ובין פגאניות שהעניקה לעולם שפע תרבותי שנמנע מהמאמין היהודי.
כל מה שכתבתי בנדון הוא מאהבה גדולה שיש לי למפעל הציוני, לחלוצים הנלבבים שיסדו כאן יישוב למופת, כוח מגן למופת, ולבסוף מדינה בעלת מוסדות נפלאים, וכל זה הולך להתפוגג, כשחלק נכבד מהציבור רואה במפעל האדיר הזה "מדינה של כופרים", ציבור זה שחי כמו בגלות, ורוצה להחזיר אותנו לגלות על כל מוראותיה.
אני מתבייש שאני צריך להוכיח כי אני ציוני ואוהב עמי, אבל אחרי החרפות שהומטרו עליי, כנראה אין ברירה: משפחתי היתה חברה בתנועות ציונות (דרור הבונים, משמר) עוד בחו"ל, אני שירתי כסייר בגולני בסדיר, ובמילואים בסיירת של חטיבה 8, השתתפתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. בתוקף תפקידי השתתפתי בפעולות מעבר לגבול, כשהמוות ארב בכל שעל. צריך עוד ראיות?
האם הצלחתי להבהיר למחרפיי שהמאבק שלי הוא משום אהבתי הגדולה לעם ישראל ולציונות החילונית החופשית, שבלעדיה אין כל סיכוי לשרידות עמנו בחבל ארץ מיוסר זה בו אנו חיים?
משה גרנות
כך שיכנע 'האיש שבזכותו יושבת ישראל ברמת הגולן' את שר הביטחון דיין להסתלק מהתנגדותו הנחרצת לכיבוש הגולן ולסילוק הסורים מ'הרמה הסורית'.
"חברים יקרים," רעם קולו הבוטח של האלוף, מחר, יום שישי, ערב שבת פרשת נשא, לפני 59 שנה, מול מח"טים שישבו רכונים על המפות והתצ"אות (תצלומי אוויר) של מה שנקרא אז 'הרמה הסורית' (וכיום רמת הגולן הישראלית), "חברים יקרים, ברגע זה אין החלטה לתקוף. אבל הלילה הזה, חברים, אתם מכינים את הכוחות להתקפה," אמר למפקדים שהיו ששים אלי קרב.
בחלל החמ"ל הפיקודי ריחפה התחושה ששר הביטחון משה דיין מעכב במתכוון את האישור ליציאה להתקפה על מעוזי הצבא הסורי המחופר במרומי הרמה ובמורדותיה. תחושה זו נבעה מכך שדיין המצביא הנועז דאז, היה אופוזיציונר לראש הממשלה דאז לוי אשכול וכל מה שהתכוון אשכול לאשר, דיין התנגד. הוא הסביר את התנגדותו להסתערות הישראלית על הגולן בישיבה מיוחדת של ועדת החוץ והביטחון שהתכנסה בבהילות בקריה בתל אביב תחת לחצה הכבד של משלחת קיבוצי השמאל, בראשות ראש מועצה אזורית גליל עליון, יעקב אשכולי, לדון בדרישתם הנחרצת 'לסגור חשבון' עם הצבא הסורי, שנהג להמטיר אש תופת ממוצביו – מוצב תל עזזיאת, למשל – שבמורדות הרמה לעבר הקיבוציים – גדות, דן, שמיר ולהבות הבשן – שלמרגלות הרמה ולזרוע בהם הרס וחורבן בלתי נסבלים, לרבות אובדן נפשות מן הקהילות הקיבוציות.
דיין היסס מול לחצם של מתיישבי הקיבוצים (כמעט אמרנו: מתנחלי הקיבוצים...) שלמרגלות הרמה שסבלו קשות מן האש הסורית שניתכה עליהם ממוצבי הצבא הסורי שאיימו ממרומי הגולן. היסוסיו של דיין נבעו מן החשש שמא יתערב במלחמה הצבא האדום, צבאה המאיים של המעצמה האימתנית ברית המועצות, שהיתה אז בת בריתה של סוריה, וצה"ל ימצא עצמו מסובך בעימות מול הצבא האדום, החששות של דיין נבעו גם ממגמה למנוע פתיחת חזית שלישית מול מדינות ערב (בנוסף לחזיתות מול מצרים וירדן).
מול דיין התייצבו ח"כ אריה בן אליעזר מסיעת 'חירות' ויעקב חזן מנהיג מפלגת השמאל מפ"ם, שטענו ש"צריך לקחת את רכס ההרים" כדי להעניק ביטחון ליישובים שעמדו בגבורה מול לועי תותחי דמשק, ודיין סיכם את הדיון, וההבהיר כי הוא אינו מעוניין להתעמת מול הסורים ובני בריתם הרוסים, והוסיף שצה"ל "יכבד כל החלטה שתקבל הממשלה."
מה עמד מאחורי עמדה זו שאימץ דיין – להורות לקפיץ הדרוך ששמו צה"ל לצאת לכיבוש הגולן הסורי שהשתרע אז על פני 1,800 קמ"ר (כיום משתרע הגולן הישראלי על פני 1,200קמ"ר), הגובל לאורך 60 ק"מ עם קיבוצי עמק החולה הישראליים?
בידי דיין היתה אז 'ידיעת זהב', שהובאה לידיעתו ע"י ראש אמ"ן אלוף אהרון יריב, ולפיה נכנס הצבא הסורי לפאניקה וחייליו נמלטו מהזירה, והותירו אחריהם את מיתחמי הצבא הסורי במחוז קונייטרה, ריקים מלוחמים. ל'ידיעת זהב' זו היה אחראי סוכן המוסד ושמו אליהו הלחמי (וייסברוט) שהלך לעולמו אך בשבוע שעבר. סיפורו של הלחמי, מקציני הענף הסורי במחלקת המחקר של אמ"ן, שנודע בבקיאותו באשר למצבו האמיתי של הצבא הסורי, נחשף בידי העיתונאי החוקר יוסי מלמן, בכתב העת האינטרנטי 'העין השביעית'. אל"מ הלחמי בן למשפחה ציונית דתית בפתח תקוה , נחשף ב-8 ביוני 1967 (יום לפני כיבוש הגולן), למימצאי תצ"א של מטוס חיל האוויר שהושג בגיחת צילום ב-8 ביוני עם שחר, שחשף את מצב הסורים בעומק הגולן הסורי וממנה למד שמחנות קונייטרה של הצבא הסורים ריקים מאיש וסיכם את המידע במסמך בכתב ידו:
"הנדון: פענוח גיחת צילום מתאריך 8 ביוני – מצאי גיחה ברמת הגולן: 1. מחנות קונייטרה ריקים. לא ברור להיכן הוסגו הכוחות שהיו מרוכזים במחנות וסביבתם. 2. להערכתנו ייתכן שהמערך הסורי ברמת הגולן מתמוטט." וכאן הוסיף הלחמי משפט קריטי שתמך בעמדת הקיבוצניקים שדרשו שצה"ל יטהר את הגולן: "לא ברור אם מצב כזה יחזור על עצמו."
3הלחמי סיפר לאתר 'נעמוש', העוסק בעניני מודיעין: "השעה היתה כבר מאוחרת, בין אחת וחצי לשלוש לפנות בוקר של יום שישי. אהרל'ה (יריב) היה בלשכה שלו בבור במטכ"ל. נכנסתי בין הפקידות לתת לו את הידיעה. אנחנו היינו גם ידידים, ראיתי בו מורי ורבי. הוא קרא את מה שכתבתי, שנראה שהצבא הסורי מתמוטט, ואמר לי, 'אין מה לעשות, בבוקר יש הפסקת אש[שגם הסורים הסכימו לה.' אמרתי לו 'הפסקת אש, נכון; אבל תראה את הסורים האלה שיוצאים נקיים מהמלחמה, הם יספרו אחר כך שישראל פחדה מהם.'
"אהרל'ה הודה לי על כל מה שעשיתי בימים האלה, ואז ביקשתי ממנו אישור לצאת בבוקר מהבור לחופשה, לנסוע לירושלים לבקר את החברים שלי שכבשו את הכותל, כי החטיבה שכבשה את הכותל זו היתה החטיבה שלי במילואים. הוא אמר לי – 'הרשות נתונה, סע לשלום.' רק אני והוא היינו בחדר. בשש בבוקר עמדו לצאת מדובר צה"ל ליד בית סוקולוב שני אוטובוסים עם עיתונאים לירושלים. אריה שלו (רמ"ח ביטחון והסברה בדובר צה"ל) הזמין אותי להצטרף. השעה שש בבוקר, אין מלחמה ואני נוסע לירושלים."
בימים אלה נפרד מאיתנו אלי הלחמי והוא בן 91 במותו. ב-2017, 11 שנה לפני פטירתו, ישב עם הלחמי 'ההיסטוריון של הגולן' הפובליציסט אורי הייטנר, וסיפר לו כי שינה דעתו מן הקצה אל הקצה בסוגיית כיבוש הגולן; "מהתנגדות נחרצת למהלך והצגתו כאסון שיעלה במחיר אלפי הרוגים יגרום להתערבות סובייטית במלחמה והצעה להזיז את יישובי הגבול מטווח התותחים הסורי להחלטה לכבוש את הגולן חולל את המהפך הדרמטי בעמדתו?" – שאל הייטנר את הלחמי.
הלחמי אמר להייטנר שפירסם את הדברים בטור שלו בעיתון האינטרנטי 'חדשות בן עזר' בעריכת הסופר אהוד בן עזר:
"כאחראי על סוריה באמ"ן היה לי חשבון נוקב עם הסורים, בשל מפעל הטיית הירדן (שיזמו הסורים על מנת ליבש את הכינרת), ההפגזות על יישובינו והתמיכה המעשית בפיגועי טרור שיצאו מסוריה. הסורים מצידם הפגיזו את היישובים, הפציצו מן האוויר וניסו לבצע מחטף באזור קיבץ דן. לא הייתי מרוצה מכך, שהם הולכים לצאת מן המלחמה בלי שן ועין, בלי שעשינו משהו בגולן, חוץ מתקיפות אוויריות, ומלבד האישור שנתן דיין לדדו לבצע תקיפה קטנה וחסרת משמעות בתל עזיזאת, שדדו בצדק לא רצה בה"
לימים נשלח הלחמי לשמש שליח הבונדס בקנדה ויזם אירוע שבו השתתף אהרון יריב, ויסברוט אירח אותו, בבית הכנסת שערי שמיים, במונטריאול. במהלך האירוע הזמין יריב את הלחמי לעלות לבמה והצביע עליו: "אתם רואים את האיש הזה? בזכותו אנחנו יושבים היום על רמת הגולן." וכל השאר – היסטוריה..."
מנחם רהט
במסגרת המאבק שלי לאי ביטול לימודי מדעי הרוח בכלל, והיסטוריה ישראלית בפרט במכינה באוניברסיטת חיפה בעקבות לחץ תלמידים ערבים, פירסמתי את תוכנית הלימודים במדעי הרוח. ("חדשות בן עזר", 2158):
https://hbe.mifgash.com/docs/hbe2158-12a.pdf
בתגובה כתב לי אלי ארגון בעל אתר "חדשות בן עזר במרשתת":
"בהתייחס לסילבוס שלך מדוע העליות של יהודי המזרח לא מוזכרות?
העלייה המאורגנת הגדולה ממרוקו החלה עם קום המדינה, אך קדמו לה גלי עלייה והתיישבות יחידים משמעותיים לאורך ההיסטוריה.
העליות המוקדמות (אמצע המאה ה-19)
•עליית המוגרבים: עוד לפני העלייה הראשונה המוכרת (1882), הגיעו לארץ קבוצות של יהודים ממרוקו (כונו "מוגרבים"). הם התיישבו בעיקר ביפו העתיקה ובארבעת ערי הקודש.
•חלוצי תל אביב: בשנת 1920 התקיים גל עלייה קטן ומשמעותי, ורבים מהעולים ממרוקו השתלבו בחלוצי העלייה השלישית ולקחו חלק בהקמת העיר תל אביב.
העלייה ההמונית והמחתרתית (1948–1964)
•העלייה ההמונית (1948–1956): בשנים הראשונות למדינה עלו כ-85,000 יהודים ממרוקו, מתוך תחושת שליחות והתרגשות עם הקמת המדינה.
•העלייה המחתרתית ומבצע יכין (1956–1964): לאחר שמרוקו קיבלה עצמאות ב-1956, היציאה נאסרה והחלה פעילות מחתרתית שארגן "המוסד". במסגרת זו עלו כ-4,000 איש בדרכים חשאיות, אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" (1961) היה נקודת מפנה שהובילה למבצע "יכין", במסגרתו עלו בצורה מאורגנת כ-80 אלף יהודים.
מידע נוסף ונתונים מספריים זמינים לקריאה באתר ויקיפדיה - העלייה ממרוקו ובסקירה ההיסטורית של ארכיון המדינה.
/העלייה_ממרוקו
https://www.youtube.com/watch?v=ECayQ4buNxU
ובפן אישי: סבא שלי הגיע לארץ ב-1917 לירושלים, שם נולד ציון (אח של אבא שלי) ולאחר 3 שנים, ואחרי שאיבד חצי מרכושו, חזר למרוקו. שם נולדתי ב 1952 ועליתי עם הוריי בינואר 1956."
אכן שאלה חשובה מאד. הנה מה שעניתי לו:
"הנושא החשוב שהעלית – העליות לאחר הקמת המדינה, נלמד במסגרת המקצוע "מדעי החברה" – סוציולוגיה. "מבנה החברה הישראלית".
הסילבוס בהיסטוריה ישראלית הוא עד הקמת המדינה. עליך לזכור כי עד השואה היוו יהודי אשכנז 93 אחוזים מהעם היהודי.
העליות של יהודי המזרח (עיראק בוכרה וכו') הדרום (תימן) והמערב (המגרב-"עדת המערביים") לפני הקמת המדינה בהחלט מוזכרות בסילבוס במסגרת לימוד העליות הראשונה והשנייה. העלייה מתימן וממרוקו, וכמובן מבנה הישוב הישן בארץ.
היה מעניין לשמוע על ההיסטוריה של משפחתך.
וברצוני להוסיף. אין ספק שאת תוכנית הלימודים יש לשנות, להתאים, ולעדכן לחברה הישראלית של העכשווית.
ההוגה והפילוסוף האיטלקי בנדטו קרוצ'ה (Benedetto Croce). אמר את המשפט המפורסם "כל היסטוריה היא היסטוריה של ההווה". אנו תמיד מסתכלים על העבר ומפרשים אותו מתוך נקודת המבט, האמונות, והצרכים של ההווה בו אנו חיים.
ההיסטוריה אינה רק איסוף יבש של עובדות מן העבר, אלא פרשנות סובייקטיבית שנובעת מתוך הצרכים, הערכים והשאלות שמעסיקים את ההווה שלנו. העיקרון המרכזי שעליו מושתת רעיון זה כולל מספר רבדים: מענה לצורכי ההווה: לפי קרוצ'ה, אירועים מן העבר זוכים לתשומת לב מחקרית ומעוררים עניין רק כאשר הם מספקים תשובות או מסייעים בהבנת הבעיות והאתגרים של החברה כיום.
ההיסטוריון כבן-זמנו: כתיבת ההיסטוריה תלויה תמיד בנקודת מבטו של הכותב. התפיסות, ההשקפות הפוליטיות והתרבותיות של ההיסטוריון משפיעות בהכרח על האופן שבו הוא בוחר, ממסגר ומנתח את העובדות ההיסטוריות.
מתוך יומן 1972
13.6.72. חזרתי בלילה ובעוברי באוטובוס 5 ראיתי את אורפז יושב ב"פראק" [תמיד במקום קבוע על המדרכה]. ירדתי והצטרפתי אליו ופיטפטנו עוד כשעה. בדיוק בבואי אליו רשם על מכסה של קופסת סיגריות כמה שורות, למען לא ישכח.
14.6.72. כתבתי אתמול מאמר על "חפץ" ומסרתיו ל"הארץ" [היו שנים בהן מוסף "תרבות וספרות" היה פתוח בפניי]. בערב הלכתי לפנחס שדה. קודם פגשתי ברחוב את שלמה ניצן הסופר, ובילינו שעה קלה בשיחה. שדה עסוק עתה בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" ומלקק כל פרט ופרט בכתב-היד. הבאתי לו את ספר הילדים שלי ["לילה בגינת הירקות הנירדמים"]. הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם [יצחק] אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.
פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים [בין שדה לאורפז]. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.
מפי אורפז שמעתי, עוד לפני כן, סיפור אחר, מעורפל. הוא טוען שהכיר לשדה בחורה (אילנה קורן [לימים זמר]. בכך שאורפז הכיר לו את אילנה, מודה גם שדה. ואילנה היא שהכירה לו [לשדה] את [חברתה] יהודית).
הייתי קצת עייף אצל שדה. לבסוף צילצל אליו מונדי, בשעה מאוחרת אחר חצות, ואני הלכתי.
22.8.72. בשבת, אצל אורפז, הוא אומר שלדעתו טרם מיציתי את כל יכולתי בכתיבה, ומה שכתבתי עד כה הוא רק בגדר הבטחה. וטוב עשיתי שהתחלתי בריאליזם. גם הוא התחיל כך ורק מאוחר יותר מצא את עצמו.
11.9.72. בשבת לפנות-ערב הלכתי לאורפז ושוחחנו שלוש שעות על מרפסתו, עם שקיעת השמש, עד לחשכה. תענוג לשוחח עימו על נשים. גבר בעל ניסיון, מאזין טוב וידיד נאמן. הרבה יותר אנושי משדה. ולא חמקמק כיהושע [קנז]. נראה שעתה הוא מצוי בלא אישה ונראה קצת עצוב. הבאתי לו ספרים לקרוא.
26.9.72. ביום ראשון ביליתי את אחרי-הצהריים אצל אורפז. הוא מדבר ברצינות על חתונה בשלישית, עם אחות בשם רותי.
3.10.72. לפני-הצהריים הלכתי לראיין את אורפז לראיון שאפרסם עימו בסוף ספר סיפוריו, העתיד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בילינו כמה שעות בשיחה מעניינת, ואכלנו צהריים ברחוב. הוא סיפר לי, לא לראיון, על שני מקרים מפריעים שגרמו לו לרצות לעזוב את הצבא בשנת 56-57. האחד – קצין מסודר ומטופח, שליש, שאיבד עצמו לדעת ביריית אקדח בקוטר 11 מ"מ בבית הכיסא במחנה בשעת הפסקת השק"ם. ומקרה קודם, של רב-סמל, בחור נחמד, שנהרג במלחמת העצמאות מהפצצת ספיטפייר, וכאשר באו לקברו, ופון וייזל נאם – אי אפשר היה להתיק את הגופה מן האלונקה, מפני שדבקה בה בדם הנקרש, והקבר היה צר מכדי להכניס אליו את האלונקה. אורפז היה מפקד כיתת ירי הכבוד, ובקושי עצרו כולם שלא להתפרץ בצחוק, למרות המעמד הטראגי, של חבר שכולם אהבו אותו.
והמקרה השני, ראשון בזמן, עלה עם המקרה הראשון-אחרון, ואז, בתמרון בשנת 57 לערך, איבד אורפז, שהיה קצין בקרה, את קולו. וגרונו התמלא פצעים. הוא נשלח לחודש לתל השומר ולא מצאו דבר אצלו. עד שהחליט (הוא היה אז רב-סרן ועמד להיות מג"ד של גדוד שדה ולהיות על תקן של סגן אלוף) – כי הצבא אינו למענו. לא בחר בדרך הנכונה. ביקש מהרופא כ"ף-למ"ד – ואז נרפא מפצעיו. היה שנתיים במבדקי קצונה [כלומר, שירת שם בתפקיד]. אז החל כותב סדיר יותר, ואחר כקצין חינוך – אז החל ללמוד באוניברסיטה.
6.10.72. היום בבוקר ביליתי בבריכה. אחר-כך הייתי אצל אורפז וסיימתי את הראיון עימו. עתה נותרה עבודת העריכה. אכלנו יחד צהריים והוא סיפר לי על אהבה ממשית שהיתה לו לאישה גרושה עם ילד, שגרה בבית בו גר עם אשתו ושתי בנותיו, הם בקומה שנייה, וזו ברביעית. לה הקדיש את "מות ליסנדה". עד היום הם נפגשים לעיתים אך היא נשואה כבר.
* יהודה גור-אריה: לאהוד שלום, אני מבקש שתפרסם את המודעה הרצ"ב על הופעת ספרי החדש:
הופיע: יהודה גור-אריה "סיפורים בערוב היום", הוצאת בית לייוויק 2026.
וכן אני שמח להודיע שזכיתי בפרס מטעם הרשות הלאומית לתרבות יידיש, על מפעל חיים של תרומה לשימור וקידום תרבות היידיש, וכן פרס דומה מטעם בית-לייוויק על מכלול יצירתי.
* מוטי הרכבי: מצב בישראל מציאות מול דיווחים. אילון מאסק אתמול (ה-19/5) הצהיר: ישראל היא המובילה בהרבה מיספר אחת בעולם בחדשנות. אם נוסיף להכרזה של מאסק הישגים נוספים. מדד האושר במקומות הראשונים, יתרות מטבע חוץ אדירות, אבטלה נמוכה מרוב המדינות בעולם, ההשקעות בישראל ב-2025 כ-80 מיליארד דולר יותר מכלל ההשקעות בכל אירופה, שקל חזק מאי פעם, הכנסה לנפש מהגדולות בעולם, אחוז האקדמאים הגדול בעולם, פתיחת סטרטאפ מהגבוהות בעולם, בקיצור כמו תמיד הפוך ממה שערוצי 12, 13, 11 מדווחים.
ועכשיו משהו אישי. בזמן האחרון שומעים שוב ושוב שתלמידי ישראל חלשים במתמטיקה. אז כאן יש לי ידיעה ממקור ראשון. שני הנכדים שלי השתתפו בתחרות מתמטיקה בינלאומית בה השתתפו כ-600 אוניברסיטאות מכל העולם. נכד אחד שלי ייצג את הטכניון ב-2022 ונכד השני שלי ייצג את אוניברסיטת חיפה ב-2025. וראה איזה פלא בניגוד לדיווחים על מתמטיקה חלשה. הישראלים תפסו את רוב המקומות הראשונים , גם 2022 וגם ב-2025. אז גם כאן יש דיווח הפוך למציאות ומצב המתמטיקה בישראל כנראה טוב. באשר לנכדים אחד קיבל מדלית כסף והשני מדלית זהב.
* אהוד היקר, באשר לדברי הביקורת של נעמן כהן וחוה ליבוביץ' על מאמריי וספריי בביקורת המקרא, החלטתי לשמוע בקולך על כך שהנושא איננו רצוי לך, ואולי גם לא לקוראים. וברור שההימנעות שלי מתגובה אינה מוכיחה בשום פנים שאינני מחשיב, או אינני מעריך, את דבריה של חוה ליבוביץ', כפי שהיא סבורה.
שלך –
משה גרנות
אודי יקר,
מזל טוב ענק ליום הולדתך.
עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו... עוד ניטע כרמים ונשתה את יינם...
אריכות ימים ובריאות טובה,
שוקי בן עמי
יו"ר הפרלמנט הירושלמי
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!