הייתי תינוק כשהגלו את אבא לעבודות כפייה בטלאורמן, ואני אינני זוכר דבר. אימא התמודדה לבד עם החנות ועם הטיפול בתינוק – בי, אך זה לא ארך זמן רב – בוקר אחד הגיעו ראש הכפר והכומר ואמרו לה שעליה לעזוב את המקום עד הערב – היהודים, כך קבעה הממשלה, אין מקומם בכפרים. מותר לאימא להעמיס את הרכוש שלה על עגלה, אבל אסור לה להודיע לכ"ץ על הפינוי –
"עבור כ"ץ יש לנו הפתעה."
אימא שהבינה במה דברים אמורים, הניחה את כל מלאכת האריזה, עטפה את התינוק ורצה לצד השני של הכפר, כשני קילומטרים מביתנו. בדרך עמד לגיונר וחסם את דרכה:
"לאן יהודייה?"
אימא התבלבלה, ולא ידעה מה להשיב.
"אמרו לך לשבת בבית ולא להודיע לכ"ץ! אמרו לך או לא אמרו לך?"
"אבל למה, אדון שוטר, למה?"
הלגיונר כיוון אל אימא את הרובה:
"אם את רוצה גורל דומה לשל כ"ץ – רק תגידי..."
אימא חיבקה אותי חזק וחזרה כלעומת שבאה.
לימים נודע שהאיכרים ערכו פוגרום בביתו של כ"ץ – קשרו אותו לשער העץ והפליאו בו מכות בפרגולים ובמקלות, רוקנו הכול מהבית. האישה והבנות צעקו בהיסטריה, ושני איכרים צעירים כבר אחזו בשערותיהן של הבנות והובילו אותן למרתף. כ"ץ שותת דם התחנן:
"אנשים טובים, תניחו לבנות שלי, ולא תצטערו..."
"מה אתה מרמז, יהודי ארור?"
"אם תאנסו את הבנות – לא אכפת לי שתהרגו אותי, אבל אם תישבעו לי באֵם המושיע שלא תיגעו בהן – אני נשבע שלא תצטערו."
"לז'יד יש זהב. נדוש את בשרו עד שיגלה, שלא יעמיד לנו תנאים."
הכומר התערב:
"הוא כמעט מת, תניחו לו. הוא ימות לכם בידיים – מה תרוויחו?"
"מה יש לך להציע, ז'יד ארור, עשקת אותנו, רימית אותנו, ועכשיו יש לך חוצפה..."
"שראש הכפר יישבע לי באֵם האלוהים..."
"על מה להישבע, כלב ארור?"
"שיישבע שלא יגעו בבנותיי, וכי יתנו לנו לצאת מהכפר בשלום."
"ומה תיתן בתמורה?"
"בהן צדק שלא תצטערו..."
"הן צדק של רמאי יהודי שווה כקליפת השום!"
"מי הוא שיעמיד לנו תנאים? נכה אותו, ויגלה איפה שם את הזהב."
"הוא כבר כמעט מת – לא יעזרו המכות. מה יש לך להציע, ז'יד ארור?"
"קודם השבועה..."
ראש הכפר נשבע באֵם האלוהים.
שיחררו את כ"ץ מכבליו, והרשו לאישתו לנקות את פניו במטלית שהרטיבה בדמעותיה.
"תנו לנו לעלות על העגלה..."
"כמה תנאים יש לו..."
"נו, גמרנו, לא ניגע בך, שפוך כבר."
איכר אחד החזיק ברסן הסוס שהעגלה לא תזוז לפני שכ"ץ יגלה היכן האוצר שלו.
"אנשים טובים, במשקוף הבאר, מתחת לרעפים יש קופסה, ובה שמונה נפוליאוני זהב – זה שלכם."
ערימה של איכרים התנפלה על הבאר והפילו את המעגילה, המשקוף התנדנד. בחור צעיר עלה על כתפי אביו ומצא את הקופסה. הוא החזיק אותה קרוב לליבו, אך כשירד מעל הכתפיים, התנפלו עליו שאר הכפריים, והקופסה עברה מיד ליד. ראש הכפר רצה להתקרב, אבל לא נתנו לו.
"שחררו את היהודי!"
האיכר הצליף בסוס, והעגלה ניתקה מהמקום הארור.

את כל הסיפור הזה סיפרה לי אימא בפרוטרוט, ועיניה זולגות דמעות:
"הייתי צריכה לעשות משהו, הייתי צריכה להזהיר..."
איך יכלה? המזל של כ"ץ שנשאר בחיים, ולא נגעו בבנות שלו. היו רבים אחרים...
אימא ניחמה את עצמה:
"נבוא לארץ ישראל, לארץ שלנו, וכל זה לא יהיה – רק יהודים, בלי רוצחים, בלי אנטישמים."
משה גרנות