על "שער", ספר שירים מאת רון גרא

הוצאת שי 2026, 122 עמ'

קראתי כמחצית מתוך למעלה מעשרים ספרים שחיבר רון גרא, ועל חמישה מהם אף כתבתי רצנזיות*), וזאת משום שמצאתי בשירתו של גרא ייחוד ואמירה.

הייחוד מתבטא בלשון הפיגורטיבית העשירה של שירתו – גרא הוא אמן האימאז'ים, נמצא בשירתו סינאסתזיות, אוקסימורונים ייחודיים לו, אנאפורות וקלמבורים; ובאשר ל"אמירה" – נמצא בספריו פרטים מהביוגרפיה הלא פשוטה שלו – הורים שנפטרים בצעירותם, אח נכפה, גירושים כואבים, מחלות שממררות את החיים, והמשורר מצליח לערב את הקורא ב"פצעים", שלפי דבריו של אהרן אפלפלד – יוצר אמת, יוצר מתוך פצע, והתנאי, כמובן, הוא שהקורא חש שהפצע נוגע בו.

נושא אחר בשירתו שמשך את ליבי הוא היותו נישא על כתפי אישים מגדולי עולם בספרות, באמנות, במדע, בהגות, ומכתפיים אלה הוא הוא סוקר אופק רחוק המיוחד לו. כמעט בכל רצנזיה שכתבתי על ספריו של גרא ערכתי ספירת מלאי של שמות האישים המוזכרים בשיריו, או המרומזים בהם. באחת הרצנזיות מניתי עשרות שמות כאלה, וזה מצביע לדעתי, לא רק על השכלה חובקת עולם, אלא גם על צניעות ביחס לענקים שקדמו למשורר.

בספר שלפנינו "שער", שהמוטו שלו הוא "פתח לנו שער בעת נעילת שער", אני מוצא טון מינורי באשר לתחומים שהרשימו אותי, ושמניתי לעיל. כמו ספריו הקודמים גם ספר זה חושף את התוגה האופפת את ההוויה, ובאשר ל"פצע", אנו מוצאים שירים לנעמי שנפטרה ("לנעמי" (עמ' 16), "מותך" (עמ' 97), "עדיין" (עמ' 110), "פרחים אורחים" עמ' 123; וראו גם "בידיעה לא טובה", עמ' 12, "צלקות", עמ' 13, "למענם" עמ' 15, "לב מובס" עמ' 33 – הכול ברמזים, ובלשון מינורית.

הקורא ימצא לשון פיגורטיבית בקובץ זה, אבל שוב, בטון מינורי: "מבקש לגעת לאחוז / בחיים / שלא יחלפו.... ואתה / בשתיקה תמה פוסע / אל השכחה" ("מובס", עמ' 36); "הזקן קרב אל שפת הכאב" ("ארבעה" עמ' 43); "ללגום שלווה בין / ציפורי שחרית" ("ללגום שלווה", עמ' 51); "בביצת העצב" (צרצרים" עמ' 52); "כוס לילה בודד / נושא אותי / אל הדממה העצומה / הנולדת משתיקתי" ("שתיקה", עמ' 53); "ניבי דממה" ("בודד", עמ' 56); "בינתיים לבדי אוסף את זמני" ("עדיין", עמ' 110); "הערב יורד על כתפי", עמ' 116) – אלו דוגמאות של לשון פיגורטיבית ייחודית לגרא, אבל לא ניתן להשוות לשפע בתחום הזה בספריו הקודמים שקראתי.

באשר לאישים שעל כתפיהם עלה גרא כדי לצפות באופק שלו, אנו מוצאים בספר זה רק שני שמות: סנקה וגרשון שופמן – שוב, בטון מינורי. יחד עם זאת, אני מתרשם מהשירים ההגותיים שקובץ זה מלא בהם, שעניינם הסבל האנושי ואובדן החמלה ושבריריותם של חיינו, ועל כך צריך לעיין שוב בספר בכובד ראש.

*) "הבהוב אחד של חסד", "ימים רעולים", ל"תלות שבילי שמיים", "קולות צרודים", "החיים במקשה אחת".