מתוך יומן 1972

13.6.72. חזרתי בלילה ובעוברי באוטובוס 5 ראיתי את אורפז יושב ב"פראק" [תמיד במקום קבוע על המדרכה]. ירדתי והצטרפתי אליו ופיטפטנו עוד כשעה. בדיוק בבואי אליו רשם על מכסה של קופסת סיגריות כמה שורות, למען לא ישכח.

14.6.72. כתבתי אתמול מאמר על "חפץ" ומסרתיו ל"הארץ" [היו שנים בהן מוסף "תרבות וספרות" היה פתוח בפניי]. בערב הלכתי לפנחס שדה. קודם פגשתי ברחוב את שלמה ניצן הסופר, ובילינו שעה קלה בשיחה. שדה עסוק עתה בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" ומלקק כל פרט ופרט בכתב-היד. הבאתי לו את ספר הילדים שלי ["לילה בגינת הירקות הנירדמים"]. הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם [יצחק] אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.

פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים [בין שדה לאורפז]. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.

מפי אורפז שמעתי, עוד לפני כן, סיפור אחר, מעורפל. הוא טוען שהכיר לשדה בחורה (אילנה קורן [לימים זמר]. בכך שאורפז הכיר לו את אילנה, מודה גם שדה. ואילנה היא שהכירה לו [לשדה] את [חברתה] יהודית).

הייתי קצת עייף אצל שדה. לבסוף צילצל אליו מונדי, בשעה מאוחרת אחר חצות, ואני הלכתי.

22.8.72. בשבת, אצל אורפז, הוא אומר שלדעתו טרם מיציתי את כל יכולתי בכתיבה, ומה שכתבתי עד כה הוא רק בגדר הבטחה. וטוב עשיתי שהתחלתי בריאליזם. גם הוא התחיל כך ורק מאוחר יותר מצא את עצמו.

11.9.72. בשבת לפנות-ערב הלכתי לאורפז ושוחחנו שלוש שעות על מרפסתו, עם שקיעת השמש, עד לחשכה. תענוג לשוחח עימו על נשים. גבר בעל ניסיון, מאזין טוב וידיד נאמן. הרבה יותר אנושי משדה. ולא חמקמק כיהושע [קנז]. נראה שעתה הוא מצוי בלא אישה ונראה קצת עצוב. הבאתי לו ספרים לקרוא.

26.9.72. ביום ראשון ביליתי את אחרי-הצהריים אצל אורפז. הוא מדבר ברצינות על חתונה בשלישית, עם אחות בשם רותי.

3.10.72. לפני-הצהריים הלכתי לראיין את אורפז לראיון שאפרסם עימו בסוף ספר סיפוריו, העתיד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בילינו כמה שעות בשיחה מעניינת, ואכלנו צהריים ברחוב. הוא סיפר לי, לא לראיון, על שני מקרים מפריעים שגרמו לו לרצות לעזוב את הצבא בשנת 56-57. האחד – קצין מסודר ומטופח, שליש, שאיבד עצמו לדעת ביריית אקדח בקוטר 11 מ"מ בבית הכיסא במחנה בשעת הפסקת השק"ם. ומקרה קודם, של רב-סמל, בחור נחמד, שנהרג במלחמת העצמאות מהפצצת ספיטפייר, וכאשר באו לקברו, ופון וייזל נאם – אי אפשר היה להתיק את הגופה מן האלונקה, מפני שדבקה בה בדם הנקרש, והקבר היה צר מכדי להכניס אליו את האלונקה. אורפז היה מפקד כיתת ירי הכבוד, ובקושי עצרו כולם שלא להתפרץ בצחוק, למרות המעמד הטראגי, של חבר שכולם אהבו אותו.

והמקרה השני, ראשון בזמן, עלה עם המקרה הראשון-אחרון, ואז, בתמרון בשנת 57 לערך, איבד אורפז, שהיה קצין בקרה, את קולו. וגרונו התמלא פצעים. הוא נשלח לחודש לתל השומר ולא מצאו דבר אצלו. עד שהחליט (הוא היה אז רב-סרן ועמד להיות מג"ד של גדוד שדה ולהיות על תקן של סגן אלוף) – כי הצבא אינו למענו. לא בחר בדרך הנכונה. ביקש מהרופא כ"ף-למ"ד – ואז נרפא מפצעיו. היה שנתיים במבדקי קצונה [כלומר, שירת שם בתפקיד]. אז החל כותב סדיר יותר, ואחר כקצין חינוך – אז החל ללמוד באוניברסיטה.

6.10.72. היום בבוקר ביליתי בבריכה. אחר-כך הייתי אצל אורפז וסיימתי את הראיון עימו. עתה נותרה עבודת העריכה. אכלנו יחד צהריים והוא סיפר לי על אהבה ממשית שהיתה לו לאישה גרושה עם ילד, שגרה בבית בו גר עם אשתו ושתי בנותיו, הם בקומה שנייה, וזו ברביעית. לה הקדיש את "מות ליסנדה". עד היום הם נפגשים לעיתים אך היא נשואה כבר.