* מפלגת 8 באוקטובר – ב-7 ביוני תיערך הצבעה של חברי תנועת "הרבעון הרביעי" על השאלה האם להקים מפלגה ברוח הרבעון, שתתמודד לכנסת הקרובה.
אני אצביע בעד. יש לי חששות, אך אין לי לבטים. החשש הוא שאולי זה קצת מאוחר מדי, במיוחד אם הבחירות תוקדמנה, אך אני משוכנע שזו ההחלטה הנכונה.
אני מאמין גדול בתנועות חוץ פרלמנטריות. הייתי מראשי ועד יישובי הגולן, הארגון שסחף את אזרחי ישראל למאבק על הגולן – "העם עם הגולן", שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי. לתנועת הרבעון הרביעי יש תפקיד חשוב בחברה הישראלית גם בלי להקים מפלגה. אולם במשבר הלאומי שבו אנו נמצאים, חשוב להיות בזירה שבה מתקבלות ההחלטות. כדי לפתוח את הסתימה, אין ברירה, יש להכניס את הידיים לביוב.
בחברה הישראלית מתנהל מאבק איתנים בין רוח 6 באוקטובר לרוח 8 באוקטובר. רוח 6 באוקטובר היא רוח הפלגנות, השנאה, הקרע בעם, יד איש באחיו. רוח 8 באוקטובר היא רוח האחדות, הלכידות החברתית, החוסן הלאומי, ההירתמות לצרכי האומה, ההתנדבות הגדולה למילואים ולתרומה חברתית אזרחית. רוח 8 באוקטובר היא רוח "יחד ננצח". לאסוננו, רוח 6 באוקטובר שבה ומשתלטת עלינו, למרות שנוכחנו, להוותנו, שלכל 6 באוקטובר יש 7 באוקטובר.
מפלגה ברוח הרבעון הרביעי, תשיב בפוליטיקה הישראלית רוח חדשה, פוליטיקה אחרת – לא של הכרעה, הכנעה ונקמה, אלא של חתירה להסכמה רחבה בנושאים המרכזיים לקיומה של המדינה, כדי לבצע יחד רפורמות גדולות וקונסטרוקטיביות.
המפלגה ברוח הרבעון לא תרוץ לבד. יש במרחב הציבורי גורמים רבים השותפים לרוח 8 באוקטובר – חילי טרופר, מפלגת המילואימניקים, התנועה לציונות ממלכתית, צור ישראל, אל הדגל, עינת וילף ועוד. בהליכה משותפת עשויה המפלגה להיות גורם משמעותי במערכת הפוליטית, שישנה אותה מבפנים.

* האידיוטים השימושיים של הקונספירציה – יש מי שמשוכנעים, שהדרך הנכונה להילחם בקונספירציה המטורללת על "דיפ-סטייט", היא להפוך אותה למציאות. כאלו הם העותרים הסדרתיים לבג"ץ, שמנסים לנהל באמצעותו את המדינה, לסכל כל מינוי של נתניהו ועוד.
בעיניהם, בג"ץ עובד אצלם ותפקידו להבטיח שרצונם ייעשה. הכול שפיט, והשיפוט הוא הבטחת רצונם. ולכן הם מאוכזבים משופטי בג"ץ, שבעיניהם הם רופסים, פחדנים, משותקים וכו', כי אינם משחקים את התפקיד שאליו לוהקו בידיהם. הם כל כך משוכנעים שאצלם כל האמת, ושדעתם הפוליטית היא האמת האובייקטיבית, שכלל אינם יכולים לפרש את הפסיקות האחראיות של שופטי בג"ץ, אלא ככניעה והתקפלות. כאלה הם, לדוגמה, מרדכי קרמניצר, גידי וייץ, דינה זילבר ומוטי גילת. הנה, ציטוט לדוגמה של גילת: "שופטי בג"צ ממשיכים לגמגם את עצמם לדעת, בתיקים הכי גורליים למדינה."
מה שהם אינם מבינים, הוא שהם האידיוטים השימושיים של חסידי המהפכה המשטרית ונשאי הקונספירציה.
אני מקווה מאוד שהשלטון יתחלף, אך שהוא יבין שתפקידו הוא להוביל רפורמה משפטית ומשטרית קונסטרוקטיבית, בהסכמה לאומית רחבה. לא המהפכה המשטרית, שמשמעותה השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, אך ממש לא פונדמנטליזם של האקטיביזם השיפוטי.

* נגד רודנות הרוב – אני קורא כעת את הספר "נאום יהודה" – אמרות והגיונות, עמדות וערכים, מתוך נאומיו בכנסת של ח"כ הרב ד"ר יהודה בן מאיר ז"ל, איש המפד"ל.
עוד אכתוב על הספר בהרחבה. אביא כאן ציטוט אחד, רלוונטי מאוד לארבע השנים האחרונות, מאז המהפכה המשטרית, וגם מול אלה שמנסים להגיע ל-61 כדי לבצע מהפכת-נגד באותה דורסנות אטומה.
"אחד מיסודות הדמוקרטיה, אולי היסוד הראשון והחשוב, הוא שלטון העם. מי שמכיר את הספרות בתחום זה, יודע שטעות גדולה היא להגדיר את הדמוקרטיה כשלטון הרוב. יש הבדל גדול בין שלטון הרוב לבין שלטון העם. נכון שבדרך כלל אין מכשיר אחר לקבוע את רצון העם, אלא באמצעות הרוב. זה נכון. אבל הכוונה היא לא לשלטון הרוב. הרוב הוא רק מכשיר, הוא כלי לקביעת רצון העם. אבל הדמוקרטיה מבוססת על רצון העם. וכבר אריסטו הזהיר אותנו מפני אחת הסכנות הגדולות, 'הסכנה של רודנות ההמון'. ואותו ליברל והוגה דעות אמריקאי דגול שניסח את הצהרת העצמאות של ארצות הברית, תומס ג'פרסון, גם הוא הזהיר מפני מה שכינה 'רודנות הרוב'. לכן, לדעתי, כשבאים לקבוע דברים, צריך להתחשב גם ברצון העם מעבר לנושא הרוב... עיקרון חשוב בהלכה הוא, שכאשר באים לשנות דבר, שהיה קיים, לרעת צד אחד ולטובת צד אחר, לא די ברוב."

* די לחרמות – שיכנעת אותי. יש משהו בדבריך. באמת, צריך להפסיק עם החרמות.
מן הראוי שנתניהו יודיע על נכונותו לשבת בממשלה תחת בנט, אייזנקוט או ליברמן.

* ברחנות – קיש הוא שר החינוך הכושל ביותר בתולדות המדינה. תגובתו לכישלון המחריד של תלמידי ישראל במבחני משרדו בתחומים השונים, ובעיקר במדעים, שבהם רק 3% (!) מהתלמידים עמדו בדרישות, היא הכחשה, הסתרה, מתקפה על החברה המבצעת את המבחנים וניסיון להחליף אותה, פעולה להורדת רף הדרישות. תגובתו היא התגלמות התרבות השלטונית הביביסטית – ברחנות. בריחה מהאמת, בריחה מהתמודדות, בריחה מאחריות, בריחה ממנהיגות.

* חרפת הכנסת – הפשע שעליו הוגש כתב אישום נגד ח"כית ה[---]ת חמור ביותר. היא סיכנה במזיד את חייו של לוחם שב"כ, ובכך פגעה במזיד בביטחון המדינה.
מבחינה מוסרית, זה לא הפשע הגדול שלה. הפשע העיקרי הוא שהיא בדתה מלבה עלילת דם נוראה, שכל עלילות הדם האנטישמיות בהיסטוריה של העם היהודי מתגמדות לידה, כאילו לוחם שב"כ שיתף פעולה עם חמאס בטבח 7 באוקטובר. מדובר בשקר מוחלט, והיא כמובן יודעת זאת, כי זו המצאה נטו שלה. הסיבה היחידה לכך שהיא העלילה עליו את עלילת הדם, היא היותו נשוי למתנגדת משטר.
היא נמלטה מחקירה תוך הסתמכות על פרשנות אנרכיסטית, שגם אותה בדתה מלבה, לחסינות הח"כים. על פי פרשנותה, החסינות נועדה לאפשר לח"כ לבצע כל פשע, כולל פשעים נגד ביטחון המדינה, בלי שום הגבלה. עכשיו היא תיאחז בקרנות החסינות כדי לא לעמוד לדין. ואין ספק שקואליציית הפיגולים תתייצב מאחוריה, ובעיקר ח"כי פוסט-ליכוד, שכאשר ניצבת בפניהם הדילמה בין ביטחון ישראל לבין הפריימריז - אין דילמה.
סביר להניח שחסינותה תוסר בכנסת הבאה.
העובדה שטלי גוטליב חברה בכנסת ישראל, היא חרפה לאומית. והיא, ח"כית ה[---]ת המזעזעת, הח"כית הפופולרית ביותר בקרב מתפקדי פוסט-ליכוד, ולא למרות תעלוליה הנתעבים, אלא בגלל תעלוליה הבזויים.

* האנשים שאומרים "אחי" – יוענה גונן, "הארץ", לועגת לקמפיין של בנט ולפיד, שהוא אינו לוחמני בעיניה ולכן לא אפקטיבי להביא אנשים להצביע. משפט אחד במאמר שלה מתמצת את תפיסת עולמה המתנשאת: "ניכר שקהל היעד של התשדירים האלה הוא אנשים שמתחילים את המשפטים שלהם במילה 'אחי' ." אוי אוי אוי. אני מבין שבעיני המומחית לניצחון בבחירות, נכון לוותר על האנשים שאומרים "אחי".

* כמו בשלטון המערך – נועה לימונה, "הארץ", מלינה על כך שתוכנית הלימודים שמה דגש על זהות יהודית, ציונית ותנ"ך.
אני, לעומתה, רוצה הרבה יותר זהות יהודית וציונית ותנ"ך מכפי שמשרד החינוך מציע. אני מציע לחזור לחינוך לזהות יהודית ציונית ותנ"ך כמו שהיו כשאני הייתי תלמיד, בתקופת ממשלת המערך, עם שרי חינוך מעולים כיגאל אלון ואהרון ידלין. לא יותר.

* החרדיזם שכובש את הליכוד – כמו הכהניזם, גם החרדיזם קנה שבת בפוסט-ליכוד. כלומר זו כבר לא פשרה כדי להקים קואליציה, אלא אימוץ התפיסה.
דיסטל אטבריאן כבר הסבירה שהמשתמטים החרדים הם סיירת מטכ"ל של היהדות והצדיקה את הצרחה "נמות ולא נתגייס," שמשמעותה האמיתית היא "תמותו ולא נתגייס."
ועכשיו אמסלם אמר ש"לומדי התורה" תורמים לא פחות מהלוחמים. זו לא רק בורות, אלא כפירה בעיקר. לימוד התורה נועד לזקק את הלומד ולקדם תיקון עולם במלכות שדי. הוא נועד להפוך את האדם ואת החברה לטובים יותר.
מי שהשתמט ממלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה מובהקת יותר מהמלחמה על קיומנו הלאומי, לא למד את תורת ישראל באמת. תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל. זו עבודה זרה. אין לה שום ערך ושום משמעות. זו כפירה בעיקר. אין סילוף קיצוני יותר של היהדות מההשתמטות.

* הדרך לגיוס חרדים – הדרך לגיוס חרדים אינה מעצר עריקים. אני יודע, שבמדינת חוק יש לאכוף את החוק על העבריינים. אבל דווקא בנושא הזה, חוששני שייקוב הדין את ההר ישיג את ההיפך. ומה יעזרו לנו בלתי כלא מלאים במשתמטים חרדים?
הדרך לגיוס חרדים אחרת. יש לבצע ניתוח דחוף לניתוק מוחלט ומיידי של המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. אף אגורה למימון ההשתמטות. אף אגורה למגזר המשתמט. אף אגורה לישיבות ההשתמטות. אף אגורה למערכת החינוך להשתמטות. ואף משתמט לא ייהנה מהטבות מדינת הרווחה.
במקביל יש להעצים באופן דרמטי, בכל יישוב בארץ, את מערכת החינוך החרדי הממלכתי, שלצד תלמוד התורה, ילמד לימודי ליבה ויחנך להשתלבות במדינה ולשירות משמעותי בצה"ל.
בצה"ל יש להגדיל ולחזק את המסלולים הייעודיים לחרדים דוגמת חטיבת חשמונאים ופלוגת ח"ץ בצנחנים. יש להקים היאחזויות נח"ל חרדיות לאורך הגבולות, שבהן החיילים ישלבו לימוד תורה עם פעילות מבצעית ושמירה. יש להקים ישיבות הסדר חרדיות.
וחלק ניכר מהמיליארדים הרבים שייחסכו בכל שנה בתקציב המדינה, יוקצה להטבות משמעותיות למשרתים, בסדיר ובמילואים, ובראש ובראשונה ללוחמים.

* אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הרב יצחק קקון, ראש המועצה הדתית בקריית שמונה, הוא מתלמידיו של אהרון הכהן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
הוא מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הוא שילוב של המסורתיות המתונה של יהדות מרוקו עם "המקף" המיתולוגי של הציונות הדתית-לאומית.
כשנכנסתי לנהל את "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, כל הפעילות הייתה בקיבוצי הגליל העליון. הבהרתי שמבחינתי – קריית שמונה במקום הראשון. נאמר לי שאין לכך סיכוי. "הם לא יקבלו אותך, כי אתה קיבוצניק, אשכנזי וחילוני. בטח לא בתור אדם עם אמירה ביהדות."
גולת הכותרת של המרכז בזמני היתה עבודתנו בקריית שמונה. קיבלו אותנו באופן יוצא מן הכלל. הפתיחות שלהם, כולל של הדתיים ואף של הממסד הדתי, היתה למופת. זאת, בעיקר בזכות מיספר שותפים שלנו בחברה הדתית לאומית בק"ש, שאחד הבולטים בהם היה הרב קקון.
ועכשיו עסקונה ש"סניקית עלובה, שלא תחמיץ להרוס דבר טוב, דוחקת אותו החוצה. אין מקום לחשד שמאחורי ההדחה עומד שיקול ענייני כלשהו, ולבטח לא טובת קריית שמונה.

* בג"ץ להגנה על תושבי קריית שמונה – עיריית קריית שמונה והמועצות האזוריות באזור עתרו לבג"ץ בקריאה לפזר את המועצה הדתית העסקנית ואת העסקן הממונה בידי ש"ס. אני מאמין שבג"ץ יעשה צדק, ויבטל את ההדחה המושחתת של הרב יצחק קקון, איש ציבור מופתי, בידי עסקונה רקובה, ללא כל סיבה, חוץ מהרצון להעניק ג'וב לעוד עסקן ש"סניק, בניגוד לאינטרס הציבורי. יריב לוין כשר הדתות הוא מריונטה של ש"ס, עושה דברם.

* פרוטקשן כמדיניות לאומית – התחקיר המזעזע בתוכנית "זמן אמת" ב"כאן 11" על מחדל המתפ"ש ערב 7 באוקטובר, מציג את מהות המחדל המדיני-ביטחוני, של הדרג המדיני והצבאי, מחדל ההתמכרות לשקט. באמצעות המתפ"ש ביצע ראש הממשלה את מדיניות הפרוטקשן – לא רק מזוודות דולרים לחמאס, אלא אלפי משאיות אספקה "הומניטרית" לחמאס, סיוע כלכלי, וכל מה שאפשר לקנות באמצעותו עוד קצת שקט. וחמאס הבין עם מי יש לו עסק. ובכל פעם חימם את הזירה ובתום סבב הגדיל את מינון הסיוע הישראלי תמורת הפסקת האש.
התחקיר מפריך גם את קונספירציית ה"לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ" ו"חמאס זה נכס." שטויות. זו פשוט התמכרות לשקט. למה מול חמאס? כי חמאס שלט שם. חיזוק חמאס לא היה מטרה, אלא אמצעי למנוע הסלמה, התלקחות.
התחקיר מבהיר מדוע נתניהו עושה הכול כדי לסכל את חקירת הטבח. הוא יודע היטב מה היה המחדל ומי הוביל את מדיניות המחדל.

* רוה"מ לא התייחס – ראש הממשלה בנימין נתניהו טען בישיבת הממשלה כי "לפני שש שנים בישיבת קבינט אני הזהרתי מפני האיום של הרחפנים."
כמה חבל שראש הממשלה לא התייחס לדבריו ברצינות ולא עשה דבר וחצי דבר בנדון.

* מרמרה 2 – ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הטורקי IHH, שעמד מאחורי פיגוע "מרמרה" (2010), חוזר ומשיט משט נוסף לרצועת עזה. בניגוד למשטים האנטישמיים של הגרטות למיניהם, כאן הנחת העבודה, המבוססת על תקדים "מרמרה", חייבת להיות שאת המשט מאיישים מחבלים חמושים. אז הותקפו באלימות קשה ובניסיון לינץ' לוחמי צה"ל, ובקור רוח הצליחו להשתלט על הספינה בהרג של 9 מחבלים בלבד. כזכור, במפגן משפיל של חוסר כבוד לאומי, נתניהו התנצל בפני הטורקים על הפיגוע שלהם וישראל שילמה פיצויים למשפחות המחבלים.
אני מקווה שהלקחים של אותו משט הופקו, וסיכול הפיגוע ייעשה בלי לסכן באותו אופן את לוחמינו.
[* ההערה נכתבה לפני ההשתלטות על המשט, שעברה בשלום ובהצלחה].

* מקעקע את אמינות העיתון – מרד ב"ניו יורק טיימס". עיתונאים מוחים על פרסום עלילת הדם על הפגיעות המיניות שישראל ביצעה, כביכול, במחבלים עצורים. לטענתם, עלילת הדם מקעקעת את אמינות העיתון ואת הסטנדרטים המקצועיים שלו.
ממשלת ישראל הודיעה שתתבע את העיתון ואת הכותב, ונקווה שהם יחטפו מכה מספיק קשה בכיסם, כדי שיחשבו פעמיים לפני שהם מפיצים עלילות דם אנטישמיות.

* תחת ראש ממשלה טוב – בניגוד להשמצות המתועבות, זיני וגופמן ממלכתיים שמחויבותם היא אך ורק לביטחון המדינה. שני מינויים מצוינים של נתניהו, והוא ראוי לשבח עליהם.
אני מאחל להם ולנו, שבקרוב מאוד הם ישרתו את ביטחון המדינה תחת ממשלה טובה יותר ותחת ראש ממשלה טוב יותר.

* סטירת לחי – איני מבין מדוע יוסי אחימאיר מלין על מאמרו של נחום ברנע "זיני שלא הכרתם." לאחר חודשים של רדיפה והשמצות גסות, פרסם ברנע מאמר מאוזן, המציג לתוקפיו ומשמיציו של זיני – זיני אחר, זה שלא הכרתם. סיפור סטירת הלחי, שכה הכעיס את אחימאיר, נועד להציג שהערכים שעליהם התחנך זיני הם ערכי הממלכתיות, בניגוד להשמצות. "שתי סטירות לחי מאבא שלו היו החוויות המעצבות של ילדותו בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים. את הראשונה חטף כאשר הלך אל רחוב בר-אילן, סמוך לביתו, כדי לצפות בהפגנות חרדים לסגירת הרחוב בשבת. 'רק ישבתי על הגדר והסתכלתי,' אמר לאביו כשחזר הביתה. הסטירה היתה מצלצלת. 'אתה מחזק עוברי עבירה?' הטיח בו אביו. 'מי שזורק אשכוליות על שוטרים מעודד את אויבינו לזרוק אבנים.'
"סטירת הלחי השנייה ניתנה לאחיו, שחזר מהפגנה נגד הסכם אוסלו עם תמונת רבין במדי אס-אס. 'לא ככה מתייחסים לראש ממשלת ישראל,' פסק האב."
ברנע לא פרסם מאמר אוהד לזיני, אלא מאמר מאוזן שמבהיר למשמיציו שזיני אינו המפלצת שהם מציגים.

* לא שבועות – כאשר טראמפ אומר שיש לאיראנים "ימים, לא שבועות," מה זה אומר לגבי חג שבועות?

* נתן טל – בקיבוץ שפיים הלך לעולמו נתן טל (1944-2026), מזכ"ל התק"ם בזמן האיחוד עם הקיבוץ הארצי.
נתן ואני היינו בני פלוגתא, הן בנושא הקיבוצי – הוא תמך בהתלהבות בהפרטה ואני האמנתי ומאמין בקיבוץ השיתופי, והן בנושאים הפוליטיים – הוא היה מהיונים בתנועה ואני מן הניצים. כשהוא היה מזכ"ל הייתי אופוזיציה לו ולדרכו. אך תמיד הערכתי אותו וברמה האישית גם חיבבתי אותו. יש לי תחושה שזה היה הדדי.
נתן היה אמן – צייר, יוצר תפאורות ומאמין גדול באמנות ובתרבות. בין תפקידיו הרבים עמד בראש מחלקת התרבות של התק"ם והיה מנכ"ל להקת המחול הקיבוצית.
פגשתי אותו לאחרונה בהשקת תערוכת ציורים שלו במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב. האירוע היה מעין יום עיון קצר על אמנות בקיבוץ. מלבד נתן, דיברו בו המשוררת והפזמונאית רחל שפירא, חברת קיבוצו של נתן – שפיים, והמוזיקאי פרופ' מיכאל וולפה משדה בוקר.
נתן כבר לא היה במיטבו, ישב על כיסא גלגלים, אך היה מאושר מהתערוכה ומהאירוע, שהסבו לו עונג רב.
יהי זכרו ברוך!

* צופן אריאל – ערב שבועות תשס"ו, לפני עשרים שנה, פרסמתי בטור השבועי שלי "בעיניים פקוחות" במידף – עלון קיבוץ אורטל, מאמר שכותרתו "צופן אריאל". במאמר זה פענחתי לראשונה את הסיבה לשם "שדות גולדברג" של השיר המוכר כ"ילדתי שלי" – זהו שיר המתכתב עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ("האמנם").
פירסמתי את המאמר גם בבלוג שלי, ובהמשך במיספר עיתונים. היום הפרשנות הזאת מקובלת על כל חוקרי שירתו של אריאל ואוהביו של האמן הדגול.
הפרשנות הזו מופיעה גם בביוגרפיה של מאיר אריאל "ארול 1" מאת פרופ' ניסים קלדרון, עם הפניה למאמרי.

* כי באדם אאמין – זה קטע, שבכל פעם, שאני מתבקש לכתוב "אני לא רובוט," מאמינים לי.

* ללא צנזורה – בתחתית הצרור מופיעה כתובת הדואל שלי. מי שמעוניין לקרוא את הצרור ללא צנזורה, כולל ביקורת על ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, מוזמן לכתוב לי ואצרף אותו לרשימת התפוצה של מאמריי.

* ביד הלשון: בֹּ֨עַז – גיבור מגילת רות הוא בועז, או בכתיב חסר בעז. בבית הספר תמיד אמרנו את השם במילרע. רות ובועז, כשההטעמה היא על ההברה האחרונה – "עז", כמקובל בדרך כלל בעברית.
אולם ההגייה הנכונה היא במילעיל, כלומר ההטעמה היא על ההברה הלפני-אחרונה, כלומר על ה"בו".
מהיכן אנו יודעים זאת? טעמי המקרא, הם גם התווים שבהם אנו קוראים בתנ"ך, גם סימני הפיסוק וגם סימני ההטעמה של המילה, האם היא מילרעית או מילעילית. כאשר הטעם מסומן מעל או מתחת ההברה האחרונה, זו מילה מילרעית ואנו מדגישים את ההברה האחרונה. כאשר היא מעל או מתחת ההברה הלפני-אחרונה, זו מילה מילעילית, ואנו מדגישים את ההברה הלפני-אחרונה.
בכל המקומות במגילה שמופיע בהם השם בועז, טעם המקרא הוא מעל או מתחת ההברה הלפני-אחרונה, וכיוון שזו מילה בעלת שתי הברות – ההברה הראשונה. לדוגמה: בֹּ֨עַז. הטעם (במקרה הזה "פשטא") מופיע מעל ההברה הראשונה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com