מבצע "שאגת הארי" היה התגלמות המושג מלחמה צודקת. זו מלחמה צודקת מאין כמותה. זו התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, לא על פי התפיסה המעוותת, של שב ואל תעשה והמתן בשקט לפורענות, אלא במובן של יוזמה התקפית שאין לנו ברירה אלא לנקוט בה, כדי להגן על קיום המדינה וביטחונה. זה הלקח המרכזי מ-7 באוקטובר – אם לא נסיר מיוזמתנו את האיום, האיום יתממש.

במבצע "שאגת הארי" יצאנו להסיר שלושה איומים קיומיים.

א. הגרעין האיראני. אחרי 7 באוקטובר, כל התייחסות לגרעין האיראני לא כאל תרחיש מוחשי – כוונה ממשית של האוייב האיראני להטיל פצצות גרעין על ישראל כדי להשמידה, היא בלתי שפויה.

ב. האיום הבליסטי – ארסנל הטילים הבליסטיים המיועד לפגוע בישראל, ומהווה סכנה חמורה לביטחון המדינה.

ג. האיום הפרוקסי – טבעת האש שאיראן מקימה סביבנו, שב-7 באוקטובר התפרצה לאסוננו, ולמזלנו – רק בחזית אחת.

יצאנו למבצע כדי להסיר את שלושת האיומים הללו, ולצידם לעוד מטרה בלתי מוגדרת, ואולי יותר משאלת לב, הייתה להחליש את המשטר האיראני על מנת לעודד את העם האיראני לצאת נגדו ולהפילו.

המבצע הסתיים כך שהגרעין האיראני אמנם נפגע קשות אך קיים, כלומר האיום לא הוסר. ארסנל הטילים נפגע קשות אך לא חוסל, כלומר האיום לא הוסר. טבעת האש נפגעה קשות במלחמת חרבות ברזל, אך לפחות באשר לחיזבאללה המבצע הסתיים בחיזוק הזיקה בין איראן לחיזבאללה, כלומר לא זו בלבד שהאיום לא הוסר – הוא אף התעצם.

המשטר האיראני חטף מכות קשות אך שרד, ובהסכם הוא התחזק מאוד, יותר מכפי שהיה קודם, וארה"ב ובעקבותיה אירופה עומדות להזרים לו מיליארדים רבים. העם האיראני, שהמשטר טבח בו ורצח בתוך יומיים כארבעים אלף מפגינים, נבגד.

אף מטרה לא הושגה. זאת, למרות שצה"ל וצבא ארה"ב, צה"ל יותר מצבא ארה"ב, הוכיחו את עצמם בצורה בלתי רגילה, הפגינו עליונות אדירה על האוייב, והכו בו מכות קשות מאוד. ההכרעה היתה בהישג יד. אך המלחמה הסתיימה בתבוסה מדינית.

למרות התנגדותי הנחרצת לנתניהו, במקרה הזה (למעט סוגיית לבנון, שאליה אתייחס בהמשך), נתניהו אינו אחראי לתבוסה. התבוסה היא של טראמפ. הוא הובס פעמיים. הפעם הראשונה בעצם הפסקת האש הנמהרת, ויותר מכך בהסכם השערורייתי, הסכם הכניעה של מעצמת-העל למדינה הטרוריסטית הקנאית, שמאיימת על שלום העולם, ובפרט על שלומה של ישראל.

הוגה הדעות הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, אבי תורת המלחמה המודרנית, טבע בספרו "על המלחמה" את התובנה שהמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. כפרפרזה על דבריו, נכון לומר שבאותה מדינה המדיניות היא המשך המלחמה בדרכים אחרות. אנו נוהגים לדבר על הצורך בסיום המלחמה ברגל מדינית, ועל ההכרח לתכנן את "היום שאחרי". זה נכון. אבל "רגל מדינית" כשלעצמה היא מושג חסר משמעות. השאלה היא מהי אותה רגל. יש לתרגם ניצחון צבאי להישג מדיני שיבטיח את השגת מטרות המלחמה. רגל מדינית שמחמיצה את מטרות המלחמה היא גול עצמי. וזה מה שקרה במלחמה הזאת. ההישגים הצבאיים היו כבירים, אך טראמפ החמיץ אותם בהסכם הכניעה. חשוב מאוד לתכנן את היום שאחרי המלחמה, אך חשוב יותר ליצור את היום שלפני היום שאחרי, כלומר לנצח במלחמה וליצור את התנאים לכך שהיום שאחרי יהיה על פי רצוננו. אבל הפסקת המלחמה בטרם עת, בלי לתקוף את מרכזי האנרגיה ואת התשתיות האיראניות, מנעו את הניצחון, שהיה מביא ליום שאחרי הרצוי.

מה שקרה במלחמה הזאת, היה ניהול שערורייתי שלה בידי תינוק מגודל, חסר יכולת לדחות סיפוקים. הוא חייב סיפוק מיידי. הוא יוצא למלחמה וחייב להגיע מיד לתוצאה הרצויה. אין לו יכולת להתמיד במלחמה, לכתוש את האוייב, לנצח אותו ולכפות עליו תנאי כניעה, למרות שברשותו הצבא החזק בעולם. אין לו יכולת להתמיד במצור ממושך על האוייב שיביא להכרעתו. ואין לו יכולת לנהל מו"מ ממושך. הוא חייב תוצאה מיידית והוא מפגין להיטות להסכם.

דווקא ישראל, שספגה פגיעות לא קלות מירי הטילים האיראניים, גילתה יכולת עמידה גדולה לאין ערוך יותר מטראמפ, שכלל לא שילם מחיר ממשי, חוץ ממחיר פוליטי אישי. העם בישראל, צה"ל וממשלת ישראל היו מוכנים להמשיך לשלם את מחיר המלחמה, אך להתמיד בה עד ההכרעה. אבל טראמפ ברח.

איראן שהוכתה, שהובסה בשדה הקרב, שאיבדה את הנהגתה, שחטפה פגיעות קשות מאוד, ניצחה במערכה, כיוון שזיהתה את הלהיטות הילדותית של טראמפ להסכם מיד בכל מחיר, ובזכות קור הרוח שבו ניהלו מנהיגיה את המשבר.

למלחמה קדם מחדל – העובדה שארה"ב וישראל לא חזו את השימוש האיראני במיצרי הורמוז כאמצעי מלחמתי אפקטיבי, ולא פעלו מתחילת המלחמה לנטרול האיום. ומשאיראן הפעילה את האמצעי הזה, הנשיא טראמפ נשבר.

כאמור, נתניהו אינו אחראי לפארסה הזאת, אלא טראמפ. לא כן באשר ללבנון. ברגע שישראל יצאה למלחמה משותפת עם מעצמת-העל, ברור היה שמצביא המלחמה הוא טראמפ, וישראל תיאלץ לקבל את הכרעותיו, גם אם לא תהיינה לרוחה. לא כן בלבנון. ישראל לא יצאה עם ארה"ב למלחמה בלבנון. ישראל הותקפה בידי חיזבאללה, ועליה לפעול בכל כוחה נגד חיזבאללה. תוך כדי המלחמה עם איראן, היה קושי להפעיל את כל כוחה של ישראל בלבנון. מרגע הפסקת האש באיראן, היה על ישראל להפעיל מיד את כל העוצמה שהתפנתה באיראן, לכתישה שיטתית של חיזבאללה, עד הכרעתו. כאן היה על נתניהו לומר "לא" לטראמפ, לא להסכים לשום לינקג' בין איראן ללבנון ובין הפסקת האש באיראן למלחמה בלבנון, כי ניתוק הזיקה הזאת היה בין מטרות המלחמה. למרבה הצער, נתניהו נכנע לטראמפ, כבל את ידי צה"ל בלבנון והפך היום את תושבי הצפון בני ערובה לאיראן. חיזבאללה ימשיך לפגוע בנו וכשנפגע בו – איראן תתערב, מתוך הבנה שיש לה היום חסינות אמריקאית מפני תגובה ישראלית.

הצרה היא שנתניהו קלע את עצמו ואת מדינת ישראל לתלות מוחלטת בטראמפ, עד רמה של מדינת חסות, וכאשר פנה לטראמפ ועירב אותו בניסיונו לחלצו מאימת הדין, תוך פגיעה חמורה בריבונות המדינה ובביטחונה, הוא כבל את עצמו לשגיונותיו של האיש הבלתי יציב היושב בבית הלבן.

למרות התבוסה המדינית, ולמרות שכנראה שלא היינו יוצאים למבצע אילו ידענו שכך יסתיים, עדיין אני חושב שעצם הפגיעה הקשה בגרעין האיראני, בארסנל הטילים ובמערכות התעשיה הביטחונית של איראן – הצדיקה את המלחמה.

וקדימה – הברית עם ארה"ב חשובה מאוד לביטחונה הלאומי של ישראל, אבל אינה יכולה להיות תחליף לחובתה של ישראל להגן על עצמה. בסופו של דבר, ישראל לא תוכל להרשות לעצמה שהמצב באיראן יישאר כמות שהוא. ישראל תהיה חייבת להילחם באיראן ולהכריע אותה.

הסכם הכניעה של טראמפ לאיראן הוא הסכם ביניים, שפותח מו"מ להסדר הקבע. נקווה שהאיראנים יעשו טעות, ושההיבריס בזכות ניצחונם המדיני יקשיח את עמדתם כך שטראמפ יבין את חובתה של ארה"ב לחדש את המלחמה כדי להשיג את מטרותיה.

איני מהמר על כך, אבל אין לדחות על הסף את התרחיש האופטימי הזה.