משה גרנות
צ'אושסקו שלי
"אני לא הייתי עיוור, אני ראיתי וגם שמעתי. זה לא היה סוד שמדובר במשפחה של רודנים מנוונים. אני זוכר שלחשו מפה לאוזן על עברו:
"הוא נולד בסקורניצ'שטי,
והוכשר להטליא נעליים,
הכתירו אותו בבוקורשטי,
ומאז הוא בשמיים
מי את עברו יחשוף,
בדנובה ימצא סוף."
"מי שלא היה זהיר, והתבדח על חשבונו (והוא היה רגיש בעניין עברו!) היה מוצא עצמו שפוט לחמש עשרה שנה עבודות פרך בתעלות הדנובה. הוא היה באמת שולייה של סנדלרים בנעוריו בעיירה שכוחת אל – סקורניצ'שטי, היה בור גדול, אבל היה ממזר לא קטן, השתחל, התמרפק, והנה הוא למעלה.
פעם הוא הגיע לסוצַ'אָבָה לבקר באגודה חקלאית שיתופית. מנהל העבודה שם, חבר שלי, רצה להרשים אותו והביא אותו ואת כל הפמלייה שלו לשדה תפוחי-אדמה, לקח את חפירה, חפר והוציא מן האדמה עשרים וארבעה תפוחים גדולים ומבהיקים (האיכרים הטמינו אותם שם לפני הביקור).
צ'אושסקו, שהריח משהו, ביקש שישקלו. היו שם שמונה קילוגרם. אחר כך הוא ביקש מהמזכיר שהיה איתו שיחשב כמה טונות של תפוחי אדמה צריכים שמונה מאות ההקטרים של האגודה להניב בהתחשב בכך שבפחות מחצי מטר מרובע נמצאו שמונה קילוגרם.
"'ובכן, מיקו יקירי,' פנה למנהל העבודה, 'קח את המספר מפֶּטרָקֶה, ובסוף העונה אני מקווה שלא יחסר אפילו קילוגרם אחד.'
"מיקו 'היקר' נאלץ לקנות את כל היבולים של תפוחי האדמה בסביבות סוצ'אבה, כדי שלא רק לא יחסר אפילו קילוגרם אחד, אלא אדרבה, יהיה עודף…
"אז הוא, ולא מלאך, הוא עצמו, עמד לבקר ביאשי, במפעל שאני ניהלתי. שלחו משורר מבוקורשטי שילמד את מזכירת המפלגה מה עליה לומר בפני הוד מעלתו, ואיך עליה לעמוד, ואיך תתאפר ואיך תחייך. והמשורר עבד על מָרִיצָה המסכנה יומם ולילה, וככל שהזמן חלף, הלשון שלה הלכה והתפלנטרה, עד שהמשורר, שסבלנותו פקעה, דרש ממנה ללמוד בעל פה את עשרים השורות, כמו שלמדנו פעם את "הציפורים הרדומות" של אֶמינֶסְקוּ.
"והנה, הגיע היום הגדול, צ'אושסקו הופיע בשערי המפעל, אני וכל חברי ההנהלה היינו לבושים בחלוקים לבנים, המכונות הבריקו, ואת הרצפה ניתן היה ללקק. עמדנו כולנו סביבו, כשהוא מתקרב אל פועלת צעירה ויפה (אני מיקמתי אותה שם), מתכוון לשאול אותה דבר מה, ואז ניגשו אליו, לפי סימן ממני, שני פיונרים בחולצות לבנות ועניבות אדומות, והגישו לו זר פרחים, ומריצה המזכירה צועדת קדימה אל תוך המעגל, ופותחת בנאום:
"'חבר מאוד מכובד ומאוד נעלה…'
"וכאן כאילו נתקע לה משהו בגרון, העיניים שלה כמו יצאו מחוריהן, היא אחזה בשתי ידיה את צדעיה, ופרצה בבכי היסטרי. כעבור שתי שניות היא פשוט התמוטטה מול בורא העולם בכבודו ובעצמו.
"מה עושים? כל מי שהיה במעגל הקרוב לצ'אושסקו נתקף חרדה. המסכנה היתה שרועה שם על הרצפה, ואיש לא זז, איש לא העז להושיט לה יד …האנשים אפילו לא הביטו זה על זה. אימה, אני אומר לך, פלצות! הבטתי על הידיים שלי, וראיתי שהן רועדות.
"'כבוד החבר ניקוֹלָאיֶה צ'אושסקו,' לא יודע מה עקץ אותי – הפה שלי נפתח, ולא יכולתי להפסיק, 'כבוד החבר צ'אושסקו, ראית עכשיו במו עיניך עד כמה הנוכחות המופלאה שלך השפיעה על מזכירת המפלגה האהובה שלנו, זאת שנואמת בכיכרות, שמנהלת סניפים ביד רמה, שמקדמת את מעמדו של הפועל והפועלת הרומנים בהשראתך המבורכת. חבר יקר ואהוב, ראית במו עיניך לאן מובילה ההערצה האדירה שכולנו רוחשים לך. ואיך לא נעריץ אותך, אם בזכותך, ורק בזכותך, מוצאים להם פרנסה אלפיים וחמש מאות פועלים במפעל הנפלא הזה שאתה יזמת ושאתה הקמת? איך לא נעריץ אותך, כשכל ילד קטן יודע שמאז מיחַאי האמיץ, לא קם גיבור לאומי כמוך. שטֶפָאן הגדול והנסיך קוזָה, למרות תרומתם הגדולה לאומה הרומנית, אינם יכולים להשתוות אליך, ומפעליהם הגדולים אינם משיקים את גודל מפעלך אתה. מיחאי האמיץ הצליח לאחד את נסיכויות רומניה לזמן קצר, ואילו אתה איחדת אותה לנצח נצחים! ההתרגשות מוטטה את מזכירתנו, ואיך לא? ואני מבקש את רשותך להוביל אותה לחדר ההנהלה, שם תתאושש (רמזתי לשני מלגזנים שיוציאו את המסכנה). אני, כבוד החבר היקר והאהוב, לא הכנתי נאום, לכן הדברים שאני אומר אינם סדורים בפי, וכל אשר אני אומר עכשיו – הכול נאמר בכנות, מהלב. אני פֶה לכל הפועלים המסורים האלה המוכנים להקריב את חייהם למען ארצנו האהובה המונהגת בחוכמה ובשׂום שׂכל על ידי איש המעלה, שאפילו לא חלמו שיזכו אי פעם לראות אותו פנים אל פנים. אני מברך אותך, חבר יקר ואהוב, על כניסתך בשערי מפעלנו, שהוא בעצם מפעלך, ואני משוכנע שהופעתך כאן תגביר את הייצור לתפארת הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית, ולתפארת העומד בראשה. יחי החבר המהולל ניקולאיֶה צ'אושסקו!'
"'יחי! יחי! יחי!'" פרץ מכל הגרונות. ניתן היה לחוש את ההקלה על פני כולם, אבל הלב שלי דפק כמו מנוע של מכבש. הרגשתי איך טיפות של זיעה ניגרות לי על העורף. הידיים שלי רעדו כאילו היה לי פרקינסון.
"זה נראה לך כמו הצגה, אבל זו לא היתה הצגה – היה לי צ'אושסקו שלי פרטי, אני באמת האמנתי בימים ההם שצ'אושסקו הציל את רומניה, ושהוא מצעיד אותה אל הסוציאליזם הצודק. קשה להסביר – מצד אחד אני ידעתי, כמו כולם שמדובר בחצר ביזנטינית, שהוא רודן מבהיל שמכניס עשרות אלפי בני אדם לקלבוש ללא משפט, שמשליט שלטון של טרור, שאישתו, אֶלֶנה, היא מכשפה 'עם תעודה', התעודה היחידה שהיתה לה, כי היא גמרה בקושי ארבע כיתות של בית ספר יסודי, ואף על פי כן, התהדרה בתארים כגון אינג'ינר מדופלם, דוקטור, דוצ'נט, פרופסור. שמה התנוסס על ספרים שמעולם לא כתבה, ובוודאי גם לא היתה מסוגלת לקרוא. הכול ידעו שהבן התכשיט שלהם, ניקו, היה אנס ורוצח, שהתהלך תמיד עם ארבע 'גורילות', ואוי לה לאישה שלא נענתה, ואוי לו לבעל שהיה מביע מורת רוח על כך שניקו לקח את אשתו – זה היה מוצא את עצמו בבית חולים – במקרה הטוב, ובבית הקברות – במקרה הפחות טוב. אתה בוודאי שמעת את העלילות שלו עם אשתו של השחקן פלורין פיארסיק, ואיך 'הגורילות' שלו פירקו אותו כשהביע התנגדות, או על הבלרינה הרוסייה שהוא חשק בה… הוא היה שיכור ומסומם, והמצפון אצלו היה מסורס לחלוטין. הכול ידעתי, אבל באיזה אופן האמנתי שכל המעללים האלה הם מס קטן למען הקדמה, למען הסוציאליזם שיציל את רומניה ואת העולם. אתה אולי תצחק, אבל האמנתי בכל מילה שאמרתי במעמד המבהיל ההוא לצ'אושסקו. שתבין, אני הייתי קומוניסט בהכרה מילדות. התחנכתי שאין פדות לעולם הזה ללא המרקסיזם-לניניזם. הייתי משוכנע שסטאלין הוא המושיע האחד והיחיד של האנושות. כשהוא נפטר, הייתי בן שבע-עשרה, ואני חשתי שחרב עליי עולמי. העמידו אותי במשמר כבוד ליד תמונה ענקית של סטאלין, מסביבה יוטה שחורה וזרי פרחים של כל המוסדות בעיר, ואני עומד שם שלוש שעות, ואינני נע ואינני זע, ודמעות זולגות מעיניי כמו מים, וזבוב מציק לי ועף לו על הלחיים, על האף, על השפתיים, על המצח, ואני לא עושה אפילו פו כדי לגרש אותו, עמדתי כמו פסל.
"אני גם באופן אישי הרגשתי חייב לצ'אושסקו – הייתי מנהל מפעל – אלפיים וחמש מאות פועלים, בעיקר פועלות, רעדו כשעברתי על ידם, הייתה לי עמדה בעיר, היה לי כסף, מדי פעם הייתי נוסע לגרמניה, לשווייץ, לאיטליה, להולנד לרגל העסקים, ואפילו לישראל נסעתי כתייר, והייתי מביא הביתה מכשירי חשמל, בגדים אופנתיים, שוקולד. היו באים אנשי תעשייה מאמריקה לקשור קשרים, כי הפועל הרומני עלה עשירית מהפועל האמריקאי, ואז היה מסתבר לי שהם יהודים, והיינו מדברים ביידיש, והעסקים היו נסגרים. נסעתי כתייר ללנינגרד, למוסקבה, לסופיה ולבודפשט – מה היה חסר לי? אני הייתי משוכנע שכל הטוב הזה הוא מצ'אושסקו שלי, הייתי אסיר תודה, ידעתי שכל מה שהשגתי – השגתי בזכותו, ואם הוא חלילה ירצה – כל זה יימוג בעשן, ואני ארד לאשפתות.
"ואז אני מסיים את הנאום המאולתר שלי, ואין לי אומץ להסתכל ישר בעיניו, ואני אפילו מנמיך את עצמי מעט, כי הייתי גבוה ממנו בחצי ראש, ולא נוח היה לי עם זה, ואני רואה כמו בחלום את הבלורית הכסופה שלו מתנדנדת מצד לצד, והאל, הוא ולא אחר, שואל בלחש את העוזר שלו: 'מי הברנש הזה?' ואחר כך טופח לי על השכם (צ'אושסקו טפח לי על השכם!), והעוזר מייד שואל את שר הטקס, וזה עונה מניה וביה, שאני מנהל המפעל. ואז מהמהם צ'אושסקו בינו ובין עצמו ולוחש כך שהכול ישמעו: 'תדאג שייתנו לו את אות גיבור הרפובליקה.'
"אתה יודע מה זה? חוץ מהכבוד הגדול והטקס והמדליה – זה גם פטור לכל החיים ממיסים, נסיעה חינם בכל אמצעי התחבורה, כניסה חינם לכל התיאטראות. שר הטקס לא אמר לו שקוראים לי בֶּרקוּ גרינברג, כי מייד היה מבין שאני לא ממש רומני מבטן, והיה בוודאי מתייעץ עם 'משרד הממשל מספר שתיים', כלומר, עם הפלונית שלו, שהיתה אנטישמית חולנית, והחסד הרגעי היה פג באחת. שר הטקס אמר סתם 'מנהל המפעל', בלי לציין שם. כשזה נודע לו – היה כבר מאוחר מדיי, המדליה היתה כבר על החזה שלי. ברור שנאלצתי לוותר עליה ב-77, כשהגשתי בקשה לעלות ארצה. אז עברתי טקס אחר, שלא נדע. כך חולפת לה תהילת העולם."
משה גרנות
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר