* פיתרון כפוי – מאחורי גבה של ישראל. מאחורי גבה של ממשלת לבנון.
נציגיו של של הלוזר טראמפ נפגשו במלון השייך לאויב הקטארי עתיר הממון, נתנו למשטר הרשע האיראני את החותמת של השליט האמיתי של לבנון, והגיעו להסכם שכביכול אוכף על הפרוקסיז שלהם, חיזבאללה וישראל, את הפסקת האש.
הדבר האחרון שמעניין את ה"תא למניעת חיכוך", הוא ביטחון ישראל ושלומם של תושבי הצפון.
זו תבוסה מדינית משפילה של נתניהו, שהתיימר לשנות את פני המזה"ת, אך פני המזה"ת השתנו רעה.
זה ניצחון לטבח 7 באוקטובר, ששתי פטרוניותיו – איראן וקטאר, קיבלו את המעמד הזה.
מדי יום אנו נחשפים למערך האימתני של צבא הטרור חיזבאללה, שנועד לכבוש את הגליל. מכאן אנו למדים לא רק מה היה שם כשצה"ל לא היה שם ומה כמעט קרה, אלא גם מה יהיה שם אם ניסוג מדרום לבנון. חובתנו להישאר ברצועת הביטחון, ולא להפקיר את תושבי קו העימות.
עם כל הכבוד, על ישראל להבהיר שלא תכבד שום הסכם או הסכמה שהתקבלו בלעדיה, מאחורי גבה. מעולם לא הסכמנו לפתרון כפוי, ומה שטראמפ, מוג'תבא והקטארים מנהלים בלבנון, זה פתרון כפוי.
ליגה אחרת...
* אין ואקום – אם צה"ל ייצא מדרום לבנון, בו ביום חיזבאללה יתפוס את מקומו. אחרי שראינו את השטח, כשכבשנו אותו לפני שנה וחצי, ראינו את התוכניות ואת ההערכות, ואחרי שחווינו את 7 באוקטובר – אין ספק מה משמעות הדבר.
אם לא תהיה רצועת ביטחון בלבנון, היא תהיה אצלנו. יישובי קו העימות עלולים להתרוקן, חלילה.
* כל עוד זה חיוני – כשנתניהו אומר: "נחזיק ברצועת הביטחון כל עוד זה חיוני לביטחוננו," פירושו של דבר, שכאשר הוא יחליט על נסיגה, הוא יסביר שזה כבר לא חיוני לביטחוננו.
* סר הביטחון – אני נמצא ברשימת התפוצה של דובר שר הביטחון.
אחת לכמה שעות הוא מנפח חזה ומוציא הודעות אבו-עלי "שרוה"מ ושר הביטחון הנחו את צה"ל בלבנון" ותיאור חופש הפעולה המוחלט והגיבוי המלא ובלה בלה בלה.
וזה שקר וכזב. ידי לוחמינו כבולות. הם מורשים רק להגן על עצמם ולסכל פיגועים. הם אינם יוזמים, אינם פועלים למניעת התארגנות הטרור ולבטח אינם פועלים מחוץ לרצועת הביטחון, נגד מפקדות הטרור. הסכם שטראמפ רקם עם המרים באויבינו מאחורי גבנו ובניגוד לאינטרסים הלאומיים שלנו הוא המנחה את פעולתנו בלבנון.
אלפי מחבלים כבר חוזרים לדרום לבנון, ימים ספורים אחרי שחדלנו ללחום. וכבר מתחיל לחץ לסגת גם מרצועת הביטחון, ואם זה יקרה המחבלים יחזרו מיד לכל מקום שנברח ממנו.
סר הביטחון בשר הביטחון, בראש הממשלה ובממשלת המלא מלא מלא.
* מילת הקסם –מילת הקסם החדשה, כדי לחסוך מחשבה אסטרטגית או בכלל חשיבה בהירה, היא "מלחמת נצח". כל ערעור על קונספציית ההבלגה, ההכלה, ההתמכרות לשקט; קונספציית שבעה באוקטובר, נענית בסיסמה שדופה וריקה "אתה רוצה מלחמת נצח?"
הופ. מילת קסם. אחריה לא צריך לחשוב.
מי שלא לומד מההיסטוריה, נגזר עליו לחזור עליה.
לי הספיק 7 באוקטובר אחד.
* מחבל במטרת המלחמה – המו"מ עם ממשלת לבנון חסר תוחלת, כיוון שהיא אינה שולטת בלבנון וכי חיזבאללה חזק הרבה יותר מצבא לבנון. למעשה, איראן שולטת בלבנון, באמצעות חיזבאללה. כדי לחזק את ממשלת לבנון ולהפוך אותה לפרטנר אמיתי, יש צורך בהחלשה רבתי של חיזבאללה, ואת זה ניתן לעשות רק בכוח צה"ל.
אבל בינתיים, טראמפ מחבל בעליל באחת המטרות החשובות של המלחמה – חיסול הפעלת הפרוקסיז. הוא מעניק לאיראן את השליטה בפועל בלבנון, בגיבוי אמריקאי, ברגע שהוא מנהל איתה, מאחורי גבן של לבנון ושל ישראל, מו"מ על תנאי הפסקת האש בלבנון.
ברור שהכניעה האמריקאית לאיראן בכלל, ובנושא הלבנוני בפרט, פוגעת קשות ביכולת לקדם פתרון מדיני בלבנון.
* מסקנות עקומות – העובדה שהכניעה המשפילה והמחפירה של טראמפ לאיראן חמורה יותר מזו של אובמה, אינה מכשירה בדיעבד את הכניעה של אובמה.
העובדה שכל המהלכים של טראמפ כלפי איראן הסתיימו כפארסה – אין פירושה שהיציאה מההסכם של אובמה היתה טעות.
העובדה שהמלחמה עם איראן הסתיימה בתבוסה מדינית של טראמפ – אין פירושה שהיתה זו טעות לצאת למלחמה. אגב, למרות התבוסה המדינית, המכה הצבאית הקשה שספגה איראן חשובה מאוד, כי היא פגעה מאוד ביכולותיה הצבאיות של איראן.
כדאי להיזהר ממסקנות עקומות מהתבוסה המדינית של טראמפ. ההסכם של אובמה היה חמור ביותר, היציאה ממנו היתה מוצדקת, המלחמה היתה צודקת מאין כמותה והימנעות ממנה היתה מחדל נורא ואי הפקת לקחי 7 באוקטובר. אבל טראמפ הלוזר חירבש הכול בכניעתו הנמהרת והמבישה.
כיוון שטראמפ אדם בלתי יציב, אולי הוא יתהפך שוב, הפעם לטובתנו.
* לאן הוא חותר? – ח"כ אוחנה (כל עוד בעזות מצח הוא מעז "לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, אין סיבה להכיר בו כיו"ר הכנסת), הודיע לבג"ץ שהוא דוחה את ההצעה של השופטים, לחסוך מהם את ההכרח לפסול את ההצבעה המושחתת, הגנובה, למבקר המדינה, ולקיים הצבעה חוזרת.
לאן הוא חותר? במקרה הרע – להכריח את בג"ץ לקבל את ההחלטה המובנת מאליה, ואז להתבכיין שבג"ץ מתערב בהחלטות הכנסת ולהסית את הציבור נגד בג"ץ.
במקרה הרע עוד יותר – בכוונתו להפר את צו בג"ץ ולהביא למשבר חוקתי חסר תקדים.
כך או כך, מה שעומד מאחורי התנהגותו המטורפת הוא דבר אחד – הפריימריז. אדם שתפקידו מחייב אותו לממלכתיות, לאחריות לאומית, לכבוד הכנסת, תמיד יעדיף על פניהם את שיקולי הפריימריז.
פירומן מסוכן.
* עד מתי? – ושוב במילואים –יומיים אימון. ביום ראשון הגנת יישוב. ביום שני אימוני ירי.
ונשאלת השאלה, האם זה הגיוני בגיל 63, בעיצומו של העשור השביעי, לרוץ, להסתער, לעשות פזצטאות, לצעוק, לירות, לדלג, לחזור על פקודות, לתפוס מחסה, לסחוב ווסט וקסדה? עד מתי?
מבחינתי, כשמדובר בהגנה על הבית, פשוטו כמשמעו, והבית הוא חמישה ק"מ מהגבול, התשובה היא – כל עוד אני יכול, פיזית ומנטלית, אני מתחת לאלונקה.
מה תעשה אם...? "מה שעשינו בשמונים ושתיים... לך תזכור". אבל... ב-82' לא התמודדנו עם רחפני נפץ, למשל.
* טרמינולוגיה גלותית – לא חשתי ולו שמץ של עלבון (מאיפה הוא הביא את זה?) מכך שנעמן כהן כינה אותי "רומני". בכלל, איני מן הנוטים להיעלב, את זה אני משאיר לאנשים חסרי הומור שמתנפחים מכל ביקורת, כמו נעמן כהן. עלבון הוא בחירה. אני נוטה לבחור לא להיעלב. וכפי שיש להבחין ממה ראוי להיעלב וממה לא, כך יש להבחין ממי ראוי להיעלב וממי לא. וד"ל.
אז מדוע הגבתי על דבריו אלה של נעמן? כי הם העניקו לי הזדמנות להציג, ולא בפעם הראשונה, וכנראה גם לא בפעם האחרונה, את השקפת עולמי על הנטייה הגלותית להגדיר יהודים ישראלים – "פולנים", "אתיופים", "מרוקאים", "עיראקים", "רומנים" וכן הלאה, על פי הגולה שממנה הם, הוריהם או הורי הוריהם עלו. הטרמינולוגיה הגלותית הזו אינה ציונית.
ומדוע לא הגבתי על "השמחה לאיד"? כי אלה דברי הבל שאינם ראויים לתגובה.
* ביד הלשון: משענת קנה רצוץ – הביטוי "משענת קנה רצוץ" נשמע בימים האחרונים בהתייחסות לטראמפ, נשיא ארה"ב, שישראל השליכה עליו את יהבה, והוא התגלה כמי שאי אפשר לסמוך עליו.
בשפת התנ"ך ובספרות חז"ל קנה הוא מקל או גבעול חלול. כשהקנה שבור וסדוק, הוא הדבר האחרון שהיינו רוצים להישען עליו. ולכן, משענת קנה רצוץ, היא משענת שאי אפשר לסמוך עליה.
הביטוי "משענת קנה רצוץ" מופיע בתנ"ך במלכים ב' י"ח, י"ט-כ"א ובישעיהו ל"ו, ד'-ו'. בשני המקרים זהו ציטוט מדבריו של רבשקה, שר צבאו של סנחריב, מלך האימפריה האשורית, הלועג לחזקיהו, מלך יהודה, על שמרד באימפריה האשורית, תוך שהסתמך על מצרים. את מצרים הוא כינה "משענת קנה רצוץ". הנה הציטוט ממלכים:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ? ... עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו."
רבשקה משווה את ההישענות על פרעה ועל מצרים כעל הישענות על קנה רצוץ. מי שייסמך עליו, ישבור אותו, ייפול, וכאילו לא די בכך, ידו תידקר ותינקב משברי הקנה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 24.6.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר