על "יום השישי" מאת אריאל שנבל
כנרת זמורה 2026, 269 עמ'
על הרוב דיסטופיה איננה מסוגלת לנבא את העתיד, אבל היא עשויה להזהיר מפני מעקשיו האפשריים. עשרות רבות של דיסטופיות התפרסמו בעולם, בהן מבקשים הסופרים להזהיר את הקוראים מפני רעות המזומנות למין האנושי, ובאמת מעט מאוד מתחזיותיהם התממשו. די אם נזכיר את "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שכתב על לידות מחוץ לגוף האישה, אך לא העלה על דעתו אפשרות שיומצא המחשב; את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, שניבא על חברה בה מכבי האש מופקדים על שריפת ספריות ובעלי הספריות. אמת עתידית אפשר למצוא ב "1984" של אורוול שחזה את זוועות הקומוניזם, אבל ב-1949, כאשר ראה הספר אור – רק עיוור לא ראה את הזוועות שמבצע סטלין, אמת ניתן למצוא ב"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג שתיאר איך בני אדם הופכים לחיות טרף, אבל לא חסרות אצלו "צליעות". המצב הביטחוני והמדיני הקשה של מדינת ישראל העטופה באויבים המבקשים להכחידה – הוא כר פורה לדיסטופיות מקומיות, כגון "הדרך לעין חרוד" (מוזכר בספרנו בעמ' 230) ו"שואה 2" של עמוס קינן, "2023" של יגאל סרנה, ו"השלישי" של ישי שריד.
מטבעה של הדיסטופיה הוא שהיא מדכאת, וגם משרה תחושה לא נעימה של פטרונות מצד הסופר, שכביכול הוא רואה את מה שקהל קוראיו אטום מלראות. כשהתחלתי לקרוא את "יום השישי" היה בי חשש שאחווה את התחושות האלו, בעיקר אחרי שגונב לי במה עוסק הספר מהרשימות של חנוך דאום ונוית בראל, ואני מודה שהדיסטופיה שבספרו של אריאל שנבל בנויה לתלפיות, ולמי שתוהה כיצד יצא כזה רומן מהוקצע ממקלדתו של סופר שזה הרומן הראשון שלו – התשובה – אם מותר להשתמש במטפורה – האיש "שחיין" מצטיין מזה שנים רבות בים התרבות והספרות.
ועתה לגוף העניין, לגופה של היצירה, הבנויה על "אילו" גדול: האם יש לחש או קסם שיוכל לשנות את אירועי העבר? בנושא זה חוברו הרבה פנטזיות, בהן בעלי כוחות על המציאו מכונות זמן, שמאפשרות להעניק כנפיים לדמיון. הרומן שלפנינו נעגן, כביכול, באדן מוצק: רמח"ל, איש הקבלה והמסתורין הוריש ספרון, ובו לחש, שמאפשר לבכור, או בכורה, להחזיר אחורה את הזמן ביממה, מעשה שיכול להתקיים ביום שישי מהזריחה ועד השקיעה.
כדי לשכנע את הקורא שמדובר בירושה אמיתית מרמח"ל, בחר הסופר שלנו בספר שלו שנותרו ממנו רק פרגמנטים מעטים "זוהר תניינא". גיבורת הספר, שהסופר אינו מגלה את שמה לאורך כל היצירה – ואני מודה כבר כאן, שלא הבנתי מדוע – מקבלת מאביה ידיעה כי בספרון הזה מצוי לחש פלאים שיכול לשנות זמנים שנקבעו על ידי הבורא.
לאחר שבעלה, לביא, נהרג בקרבות מול חמאס, היא מפעילה את הקסם הזה, וצונחת אל ה-6.10.2023, כשבכוונתה למנוע את הטבח ב-7.10.2023, ולכן למנוע את מותו של לביא. לשם כך היא נוסעת לשדרות וליישובי העוטף כדי להזהיר מפני האסון המתרגש ובא. במשטרת שדרות, ליד גן ילדים בבארי וכו' מתייחסים אליה כאל מי שזקוקה לפסיכיאטר. בעזרת יסכה, חברת ילדות, היחידה שמאמינה לנבואות של חברתה, הגיבורה מצליחה להיוועד עם שר בממשלה, וזה משועשע מדבריה, מאמין שמדובר במעריצה קצת מסובבת בראש, והוא מרשה לעצמו להיטפל אליה מינית, ובתגובה היא סוטרת לו.
בשל חבלה מכוונת של מתדלק, המכונית שלה מושבתת, ומשום מקום מגיע צעיר בשם אלון, שעיניו דומות לאלו של לביא, ומסיע אותה לכל המקומות בעוטף שעלול להתרחש בהם האסון. יסכה מצליחה להזעיק שני עיתונאים שישמעו את מה שלגיבורה יש לומר. הם מתרשמים מכך שלגיבורה יש ידע על אירועים שייוודעו לציבור רק אחרי ה-7.10, לכן הם מוכנים לפרסם את דבריה, אך לא יוצא מזה כלום, כי הם רבים ביניהם על בלעדיות ועל ראשוניות בפרסום.
צריך לציין שהאירועים המתוארים בסיורה של הגיבורה לעוטף משובצים בהבזקים מן העבר (מה שמכונה בלועזית – פלש-בק), על חיי הזוגיות, על התחרות בין שתי עורכות הדין – הגיבורה ויסכה, על אחיה, צחי, ואחותה אורלי, על כמעט פלירט וכד' – הבזקים מעניקים לתמונות היעגנות לריאליה.
כאן מופיעה תמונה שמערערת את התחושה המצופה מהקורא שיזרום עם העלילה המדומיינת: מופיע צעיר מחזיק ביד סכין, מאיים על שתי הנשים, ואוזק אותן. ומסתבר שזה אלון, הדורש מהן להפסיק את אזהרתן מפני האסון המתקרב, כי כבר זכו להצלחה – הנגדת מחיל המודיעין, עוררה את כל המערכת, קם כוח לוחם שמכריע את מחבלים, והעזתים מניפים דגלים לבנים. ולא רק זאת, אלון מגלה שהוא "מהעתיד", בנה של הגיבורה שלנו, שברגע זה היא רק בהריון. לא ברור מדוע סכין ואזיקים, לא ברור מדוע הגיבורה לא הכירה מיד את אלון, זה שהסיע אותה ביישובי העוטף, קנה לה מים וכריך. דווקא משום שבאמת הרומן הזה בנוי לתלפיות, התמונה הזאת (עמ' 111-110) יוצאת דופן מההוויה המדומיינת עצמה.
הגיבורה מתעמקת בכתבי רמח"ל ובפרשנויות עליו, כשהיא שואפת להתוודע לתוצאות האפשריות בשל ניצול הקסם שבלחש המחזיר את הזמן לאחור, ומסתבר לה שרבנים החרימו את רמח"ל ואת ספריו, ובראשם ר' יעקב עמדין, יעב"ץ, שקבע כי בעקבות הניסיון של רמח"ל לשנות זמנים שקבע הקב"ה – אסון גדול עלול לחול. (אינני בטוח שמבחינה היסטורית ר' יעקב עמדין הוא היריב הנכון, את רמח"ל נידו בעיקר רבני ונציה). מסתבר כי מניעת אסון אחד, גורם לאסון הרבה יותר גדול. ועוד דבר: הגיבורה פונה למי שיודע לפתור צפנים, ומסתבר כי בתוך הספרון נמצא פתק, כנראה מאביה, ובו מילים סתומות באנגלית. פותר הצפנים מבשר לגיבורה כי המילים הסתומות הן מפתח לארנק קריפטו, ובו סכום אגדי.
כאן דוגמה מצוינת להפלגה דמיונית שמתיישבת יפה עם ההוויה הפרושה לאורך כל הספר. וכל כך למה? משום שאחרי האסון הנורא שפוקד את מדינת ישראל, המחייב פליטים ישראלים להתיישב בארצות הברית (כפי שיפורט להלן), הגיבורה שלנו, בעלת ההון האגדי מצליחה לקנות בכספה 25 דונמים, ולבנות עליהם בית חולים ומוזיאון לזכר מדינת ישראל, והנתינה הענקית שלה נובעת מתחושת האשם כי בגללה בא האסון על מדינת ישראל (ראו לדוגמה עמ' 186).
מבחינה כרונולוגית (הרומן אינו בנוי בסדר כרונולוגי, אלא קופץ קדימה ואחורה בזמן) בשנת השמונים למדינה, 2028, במקום צפירה לקראת החגיגות, מושמעת אזעקה, שבעקבותיה מתארע אסון נורא: איראן שולחת אינספור טילים ההורסים את כל ערי ישראל, אנשי המודיעין נרצחים במיטותיהם (תמונת ראי למה שעשה המודיעין שלנו למנהיגי חמאס, חיזבאללה ואיראן!), הסייבר והחשמל מנותקים, חיזבאללה ופלסטינים פולשים למדינה במטרה אחת ויחידה – להרוג כל יהודי שימצאו. תוך זמן קצר מדינת ישראל מפסיקה להתקיים, ורק מעוזים מעטים מחזיקים מעמד. לפני שראש הממשלה נרצח בבונקר, הוא פוקד על הצוללת האטומית לשלוח פצצה כדי להשמיד את איראן, והצוללת עצמה נכחדת על ידי טורפדו. הגיבורה, שבעלה לביא (שכזכור, קם לתחייה!) ממהר להגיע ליחידה כדי להילחם בפולש, וכצפוי, נופל בקרב, פוגשת – אחרי תחנות מחרידות בדרך (בין השאר תור של קילומטר לתחנת דלק שספגה ונדליזם של נהגים מיואשים) – את יסכה חברתה, שבעלה, מוטי ושלושה מילדיה נרצחו, ורק ילד אחד נותר בחיים – עידן בן התשע. השתיים חוברות לחבורה של צעירים שמחזיקים בנשק, ומתכוונים לרדת אל הבקעה, ולנסוע בכביש תשעים עד ליישובי עמק המעיינות.
צריך לציין לזכותו של המחבר על כך שהגיבורה מתוארת בסצינה זאת כמנהיגה של החבורה, למרות שבחבורת הצעירים יש יוצאי צבא, ואפילו מ"פ במילואים. הגיבורה אפילו נואמת נאומים קצרים, וחושפת ידע היסטורי (על פי יוסף בן מתתיהו), ובהמשך ידע בטופוגרפיה ואסטרונומיה שקלטה מהוריה.
אדלג על הקורות אותם בדרך, ואזכיר בקצרה תמונה שצוירה על ידי המחבר בצורה מושלמת: כביש תשעים שורץ טנדרים של מחבלים עם אר פי ג'י ודגלי חיזבאללה. חברי החבורה סרים למשכנו של בדווי בשם נביל, המקבל אותם בלב שלם, כאשר שתי נשותיו מטפלות באלון בן הארבע שלקה בחום. נביל לוקח על עצמו סיכון גדול כאשר הוא יוצא לקראת המחבלים המבקשים להיכנס למתחם שלו, והוא מצליח לגרום להם לוותר על הביקור אצלו. הקטע הזה בספר מרתק, כי הרי אחרי שתי אינטיפאדות נוראות ואחרי הטבח המזעזע ב-7.10.23 אפילו שוחרי שלום אדוקים התאכזבו מהאפשרות ליחסי שכנות טובה עם הערבים, והנה, אנו פוגשים משפחה ערבית (נביל פלסטינאי, ואחת מנשותיו ערבייה ישראלית) שמוכנה לקחת על עצמה סיכון נורא כשהם נותנים חסות ליהודים. זה מזכיר בהכרח את חסידי אומות העולם אשר בסיכון נורא העניקו מסתור ליהודים בימי מלחמת העולם השנייה. ללא ספק, המחבר שלנו מעניק לקוראים סיבה למחשבה שנייה. וכן, מסתבר כי למרות שמשפחתו של נביל לא חרגה מההווי הבדווי (שתי נשים), הם אנשים מתורבתים – נביל היה מנהל עבודה אצל קבלן יהודי, עלא אשתו היא רוקחת מדופלמת, ובנם אזהר הוא חובב רדיו, שבזכותו החבורה מקבלת מידע מהעולם, כשאמצעי התקשורת הישראליים כבר אינם קיימים.
ניסיון ההצלה של החבורה באמצעות משאית בעלת רצפה כפולה, בעלת זכות מעבר, ועלייתם של החבורה אל אנייה העוגנת בעכו, ואשר תביא אותם לארצות הברית. שוב, ערבים שמסכנים את חייהם (אמנם תמורת תשלום) כדי להציל יהודים. שוב עולה בזיכרון מעשיהם של הדנים, שאמנם תמורת תשלום העבירו את יהודי דנמרק בסירות לשוודיה. לא נותר אלא לשער כיצד הגיעו מאות אלפי פליטים מארץ ישראל לאמריקה, ובפרק מיוחד המיוחס לשנת 2048, מאה שנה למדינה ששרדה רק שמונים שנה, מסתבר שההוויה בגלות אמריקה לא שינתה את העם המפולג: חילוניים ודתיים לאומיים נמצאים בעיר "ניו איזראל", ואילו חרדים וחרד"לים נמצאים בעיר. "ניו ג'ודאה". דוגמית מהקורה שם נמצא במשפחתה של הגיבורה – אחותה אורלי החר"דלית, נמצאת בריב מתמיד עם צחי אחיה השמאלני.
הקידמה באמריקה מתוארת במידה מסוימת של גיחוך – במוטלים, המופעלים אוטומטית, קשה למצוא גם בעלי שירות אנושי, המקרר מודיע לבעל הבית מה חסר במקפיא, ומזוודות בשדות התעופה אינן מגיעות במסוע, אלא נוחתות ממטוסים זעירים, ולפעמים נוחתות על ראשו של הנוסע.
כאמור, סדר הפרקים איננו סדר כרונולוגי, אלא יש בו קפיצות אחור וקדימה. הספר מתחיל בפרולוג המספר את צוואתו של רמח"ל לפני מותו בעכו ממחלת הדבר , בהמשך מופיעים הפרקים כדלקמן: ישראל 2023; ניו איזראל קולורדו 2048; ישראל 2024; ישראל 2028; ישראל 2023; הקפיצות האלו אינן מקשות על הקורא לחוש את סדר האירועים. וכן, צריך להזכיר שסוף הספר מחזיר את הקורא להתחלה, כאשר בבוקר השכם מודיעים לגיבורה כי בעלה נהרג.
אני שאלתי את עצמי לאורך הקריאה מדוע המחבר החליט להשאיר את הגיבורה הראשית נטולת שם, יש אינספור פעמים שגילוי השם ממש מתבקש, אביא שתי דוגמאות: כאשר היא מבקשת לדעת את שמותיהם של בני החבורה, עימם היא יוצאת לדרך לכביש תשעים, זה הרי התבקש שהם ישאלו לשמה; כאשר אלון מגיש לה מכתב בו "מתכתבת" הגיבורה עם עצמה בהפרש של עשרות שנים – בסוף המכתב יש חתימה: "אני".
למי שחושש שיש ממש בפלא הזה של החזרה בזמן, והאסון שבעקבותיו, יש בספר הרגעה – מקובל מבטל את הנדר ליד קברו של יעב"ץ.
דרכו של מבקר להיות רשע למצוא פגמים ביצירה אותה הוא מבקר, ואני באמת אינני חסיד של כתיבה עתידנית וכתיבה דיסטופית, ולמרות זאת הריני להעיד שבעיניי הרומן בנוי על רעיון ייחודי, רומן מעניין ואפילו מרתק.
משה גרנות
