* הסכם עם ממשלה על הנייר – הסכם המסגרת הביטחוני עם ממשלת לבנון הוא אחלה הסכם. והלוואי שיוביל גם להסכם שלום.
אך הסכם שלום הוא לא בהכרח שלום. הרי כבר חתמנו לפני 43 שנים על הסכם שלום עם לבנון. הוא לא היה שווה את הנייר שעליו נכתב, כי נשיא לבנון וממשלתו לא היו באמת הריבון בלבנון, וגם היום ממשלת לבנון אינה הריבון.
כל עוד חיזבאללה קיים וחמוש, ממשלת לבנון אינה הריבון. ולבנון אינה באמת מדינה. ובוודאי שכך, כאשר חיזבאללה ולא צבא לבנון הוא הצבא החזק בלבנון. ובוודאי שממשלת לבנון אינה הריבון כאשר טראמפ, בסיכלותו, נותן חותמת אמריקאית לשליטת איראן בלבנון, כאשר הוא דן אתה על הפסקת אש בלבנון ומקבל החלטות על לבנון לא רק מאחורי גבה של ישראל, אלא גם מאחורי גבה של לבנון.
לבנון תהיה מדינה ריבונית רק כאשר חיזבאללה יפורק מנשקו. כדי שצבא לבנון יוכל לפרק את חיזבאללה מנשקו, חיזבאללה צריך להיות מוחלש באופן דרמטי. הוא יכול להיות כזה רק בכוחו של צה"ל.
במציאות הנוכחית ישראל חייבת לקיים רצועת ביטחון בלבנון, ולשבת בה כל עוד אין חוזה שלום עם לבנון, וחיזבאללה אינו מפורק מנשקו. בחוזה שלום, ייקבע במו"מ הגבול בין המדינות. אין כל סיבה לחזור בפעם החמישית לגבול שממנו יצאה תוקפנות נגדנו, ושבכל פעם נאלצנו לצאת ממנו למלחמה.
* חשיבות ההסכם – החשיבות הרבה של ההסכם עם לבנון, הוא ההכרה הלבנונית, וחשוב יותר – האמריקאית, בכך שישראל תשלוט ברצועת הביטחון, עד הקו הצהוב, כל עוד חיזבאללה לא התפרק מנשקו.
* עזות מצח וכפיות טובה – אני מתנגד לחסימות כבישים, גם במאבקים שאני תומך בהם. אך אני יכול להכיל זאת, גם במאבקים שאני מתנגד להם. ככה זה, כאשר מימין או משמאל נאבקים אנשים למען מה שטוב למדינה, בעיניהם. וכך גם אם מדובר בעובדים שנאבקים על תנאי העסקתם.
אותה הסובלנות אינה קיימת בי כאשר מדובר בהפגנות המשתמטים. הם משתמטים מצה"ל, משתמטים מהחובות האזרחיות, משתמטים מתרומה לכלכלה, ואנו, הציבור המשרת ושופך את דמו, מממנים ממיסינו את אורח חייהם הטפילי המושחת, את השתמטותם, את החינוך שלהם להשתמטות. וביום שבו ראש הממשלה החליט לקדם את החוקים המעגנים את ההשתמטות בחוקה – המשתמטים עצמם משבשים את חייהם של האזרחים שמממנים אותם.
איזו עזות מצח וכפיות טובה.
* מבלי להפריע את שלום הציבור – אי אפשר למחות ולהיאבק בלי לחסום כבישים, נכון? זו אקסיומה.
אז אספר לכם על המאבק "העם עם הגולן" שהיתה לי הזכות להיות ממנהיגיו. היה זה מאבק על עצם קיומנו, פשוטו כמשמעו. ואף על פי כן, היו לנו קווים אדומים ברורים במאבק. ניהלנו מאבק מכובד, דמוקרטי, על פי חוק, בלתי אלים, ללא איומים באלימות. ולא חסמנו כבישים (היו מעט מאוד חריגים מקומיים לזמן קצר).
ביוני 1994 יצאנו למבצע "מגמלא לירושלים", שבו רכבנו על 33 טרקטורים, מכל אחד מיישובי הגולן, עם טרקטוריסט מהיישוב, ועל כל טרקטור רתומה עגלה עם מיצג יפה שמבטא את המסר, במסע מגמלא, דרך טבריה, צומת גולני, חיפה, חדרה, נתניה ותל-אביב לירושלים. המסע נמשך ארבעה ימים והיה מתואם עם המשטרה. בכל ערב ערכנו עצרת במקום שאליו הגענו. לאורך כל המסע, הקפדנו לנסוע בשוליים ולא הפרענו כלל לתנועה. הנהגים שחלפו לצידנו צפרו בהמוניהם לאות תמיכה בנו.
אילו בנסיעתנו בכביש החוף או בכביש 1 היינו עולים מן השוליים לכביש, יכולנו לחסום את הכבישים הראשיים ביותר בישראל (כביש 6 עוד לא היה קיים), וכמובן שמיד היינו בראש הכותרות. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וידעתי זאת, אך לא עלה על דעתי ליזום זאת. בדיונים בהנהלת הוועד הייתי שותף לעיצוב האסטרטגיה של המאבק המכובד.
ובכל זאת, הצלחנו להגיע לכותרות גם בלי חסימות. עוד לפני המסע סגרתי עם שלי יחימוביץ' מגישת "הכול דיבורים" או עם שוש פורמן המפיקה, שבכל יום מארבעת הימים הם ישדרו כתבה ובה יראיינו את אחד הטרקטוריסטים. וכך היה. הייתי בקשר טוב עם שולה שמרלינג, שהיתה עורכת חדשות ב"קול ישראל". בשעות שהיא ערכה, התקשרתי אליה 5 דקות לפני המהדורה, סיפרתי לה היכן אנו ומה עשינו והדברים נכנסו לחדשות. סיקרו אותנו בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. וכך גם באירועים אחרים.
כאשר בוחרים לנהל מאבק בלי לשבש את החיים, מוצאים דרכים יצירתיות להגיע לכותרות. כן, צריך להתאמץ יותר ולחשוב ביתר מקוריות. אבל זה אפשרי. עשינו זאת, ולא נדרשנו לשבש את החיים. הרי ידענו שמדובר בחרב פיפיות. אנו רוצים את תמיכת הציבור – אז נפגע בו?
העם היה עם הגולן וניצחנו במאבק. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.
* הסתייגות מחוק היסוד – אני מציע הסתייגות לחוק יסוד לימוד תורה: על מי שתורתו אומנותו נאסר בתכלית האיסור לבטל תורה למען הפגנות, מחאות, חסימות ופעילות פוליטית כלשהי.
* המותר והאסור – עכשיו, אחרי שאלה חסמו את אלה, ואלה חסמו את אלה, ולכן אלה חסמו את אלה, ובתגובה אלא חסמו את אלה, וכולם חסמו, וכולם נחסמו...
אולי הגיעה השעה לגבש הסכמה רחבה על הקווים האדומים, המותר והאסור, במאבקים ציבוריים?
* פער ערכי, מוסרי ויהודי – הרב ברנד, מראשי העדה החרדית, התראיין לרשת ב'. בראיון הוא דיבר במתק שפתיים על האזרחים היקרים שאנחנו אוהבים בלה בלה בלה, והשחיל דברי תועבה, שנאה ובוז. בין השאר הוא האשים את איזנקוט, שהוא שלח את בנו אל מותו, כדי לחלץ חלל, משימה שמנוגדת להלכה.
וחשבתי איזה הבדל – לא רק ערכי ומוסרי, אלא יהודי, בין מי שכל חייו קודש לביטחון המדינה, ושחינך את ילדיו להגן על המולדת בכל מחיר, ושאיבד את בנו ושני אחייניו במלחמה, וגם אחרי האובדן ממשיך לפעול למען המדינה, לבין אותו משתמט, פרזיט עז מצח, שמחנך את בניו ל"נמות ולא נתגייס," כלומר לכך שהציוינים ימותו ואתם לא תתגייסו.
ויותר משסלדתי מדברי החוצפה והשנאה, נגעלתי מדברי החנופה המתקתקים ומהבטחתו שהם מתפללים גם עלינו.
בין השאר הוא התהדר בהתנדבות הרבה בציבור החרדי לארגוני חסד והצלה. אני מעריך כל מי שמתנדב (אגב, זה לא ביטול תורה?) גם את החרדים המתנדבים, ואכן, יש בציבור החרדי הרבה התנדבות ועשיית חסד, והיא מבורכת. אך בציבור החילוני, המסורתי והדתי לאומי יש לא פחות התנדבות מאשר במגזר החרדי. אלא שאצלם ההתנדבות היא בנוסף למילוי החובה ולא במקומה.
"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה," נאמר במסכת בבא קמא. למה? איפה ההיגיון? למה מי שעושה כי הוטלה עליו חובה עדיף על מי שעושה זאת מרצונו וביוזמתו? דרך פרשת ההשתמטות מצה"ל הבנתי את פשר הציווי. הכוונה היא למי שמשתמטים ממה שהם מצווים ומתהדרים בכך שהם עושים מה שאינם מצווים.
* הטעם המר – מרגע פרוץ הסערה התורנית סביב שירות הלוחמות בשיריון ואיום הרבנים, כתבתי שזו סערה בכפית מים שטוחה.
אין שום כוונה שבנות ובנים ישרתו יחד באותו טנק. מצד שני, צה"ל אינו יכול לוותר על אף לוחם ואף לוחמת.
לכן, מה שדרוש הוא להיפגש, להגיע להסכמות ולא לעשות מהומות.
ואכן, אתמול נפגשו הרבנים עם הרמטכ"ל והסתבר שאין שום מחלוקת, אין שום בעייה, הכול טוב.
נשאר רק הטעם המר מכך שבמקום קודם כל להיפגש, קודם כל יצאו לקמפיין, קודם כל איימו. במקום להרבות אהבת ישראל, מרבים במחלוקות סרק, כאילו זה מה שחסר לנו.
חבל שיש גורמים פוליטיים שנבנים מהקרע והשנאה ומטפחים אותה. וחבל שהרבנים נגררו אחרי הקיצונים.
* עיסוק מיותר – באף אחד ממקומות העבודה שבהם עבדתי בחיי לא היה תא להט"בי, ואין שום סיבה שיהיה כזה בשב"כ, כפי שאין כזה בצה"ל.
כל לוחם בשב"כ נבחן על פי תפקודו ולא על פי נטייתו המינית. אין כל צורך בעיסוק בזה בשב"כ.
בדיוק כפי שבצדק הרמטכ"ל אוסר ענידת פאץ' משיח, כך בצדק ראש השב"כ סגר את התא הלהט"בי.
אין לדברים הללו מקום ביחידה לוחמת.
* קורצו מאותה שקית זבל – קראתי פוסט (מלפני כחצי שנה, אך נתקלתי בו כעת) נאצה והסתה של דוסופוב, עם תאוריית קונספירציה על הקצינים הדתיים הבכירים, הוא נוקב בשמותיהם, שברחו ב-7 באוקטובר ולא נלחמו. וכמו בכל תאוריית קונספירציה, היא מפורטת מאוד, כדי לשוות לה דימוי של תחקיר רציני. ויש לו הסבר לכך: "זאת לא מקריות חברים: לדעתי זה נובע באופן עמוק מתפישת העולם הדתית משיחית שלהם... הם העדיפו את טובתם האישית ואת טובת המגזר. הם, שגדלו כל חייהם באווירת עליונות יהודית ודתית יהירה, לא ראו בקיבוצים הנטבחים שווי ערך אליהם... האדון ברק חירם שירה עם טנקים על בני ערובה קיבוצניקים שמאלנים טפו" וכן הלאה וכן הלאה, כיד הדמיון-החולני הרעה עליו.
זאת קונספירציה מתועבת, של אדם חולה משנאה. הוא תמונת הראי של הקונספירטורים טלי גוטליב, יאיר נתניהו ולהגני ערוץ 14, שמפיצים את עלילת הדם על 7 באוקטובר. אלה ואלה קורצו מאותה שקית זבל. בטח אם אותו דוסופוב נתעב היה ח"כ, הוא היה מסתתר מאחורי חסינות.
אגב, עלעלתי קצת בדף הפייסבוק של הנ"ל. באופן בלתי מפתיע בעליל מצאתי אצלו פוסטים של תמיכה ב"נאור" נרקיס בפריימריז של הדמוקרטים, וכעס על הקמפיין נגד מר נרקיס שמתנהל במפלגה זו. מהפוסט שלו שמחתי ללמוד שמתנהל קמפיין כזה. נקווה מאוד שהפרובוקטור ייחסם. די לנו בגוטליב, לא צריך להרחיב את הגוטליביאדה.
* שמאלן קיצוני – קראתי אמירות שלפיהן כבר מזמן אנחנו יודעים שבנט הוא שמאל, עכשיו מתברר שהוא שמאל קיצוני. וכל כך למה? כיוון שבראיון הוא נשאל לדעתו על מפעל החוות ביו"ש ועל עתידן. הוא דיבר בשבח החוות בשטח C, אך אמר שחוות שתקומנה על אדמה פרטית או בשטחי A ו-B, שהם שטחי האוטונומיה הפלשתינאית – הוא יוריד אותן. ובכן, זה שמאל קיצוני.
בנט ביטא אחת לאחת את דעתי בנדון, כפי שהבעתי אותה לא פעם, כך שגם אני שמאלן קיצוני, לידיעת אלה שבעבורם אני ימין קיצוני.
התפיסה הזאת היא תוכנית אלון, מותאמת למציאות 2026.
* אומדן נזקים – הנזק הגדול ביותר שנתניהו גרם למדינת ישראל, הוא 7 באוקטובר.
הנזק הגדול ביותר שבנט גרם למדינת ישראל הוא זיבורית סילמן.
בנט מודה בטעותו, הפיק לקחים וסביר להניח שלא יחזור על כך.
נתניהו נס במוגות לב מאחריותו, ומכאן שלא הפיק לקחים, ועלול לחזור לדרכו הרת האסון.
במחשבה שניה, אולי הנזק הגדול אף יותר שנתניהו גרם למדינת ישראל היא ראש הכנופייה בן גביר. באסון הזה הוא דבק.
* רצח העם הארמני – הכחשת רצח העם הארמני בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה היא תופעה אחות להכחשת השואה. למרבה החרפה, אנחנו, המדינה היהודית, הנאבקת נגד הכחשת השואה, שותפים להכחשת רצח העם הארמני מטעמים ציניים של "ריאל פוליטיק", כלומר רצון לא להכעיס את המדינה שביצעה את רצח העם.
כשכתבתי על כך לראשונה, לפני כשלושה עשורים, נעניתי שאסור לישראל לפגוע בבעלת הברית היחידה שלה באזור. ומאז תמיד היה התירוץ התורן – עכשיו אנו בעיצומו של משבר עם ארדואן, זה לא הזמן להחריף. עכשיו אנו בדיוק בהפשרה ביחסים עם ארדואן, מה, נהרוס את הכל? וכן הלאה וכן הלאה.
ארדואן, מנהיג המדינה שביצעה את רצח העם, מעליל עלינו רצח עם, ואנחנו ממשיכים לשבת על הגדר.
קראתי שנושא ההכרה ברצח העם הארמני עומד לעלות לדיון בממשלה. הגיע הזמן שנשים קץ לחרפה.
* מה פרוגרסיבי בפרוגרס? – אני קורא על ניצחון "הפרוגרסיבים" בפריימריז הדמוקרטי בניו-יורק.
פרוגרס = קידמה.
מה מתקדם כל כך בתמיכה בארגון טרור ג'יהאדיסטי קנאי, שדרכו היא טבח המוני חסר אבחנה, רצח המוני של נשים, גברים, ילדים, קשישים ותינוקות, אונס המוני, חטיפה המונית, רצח חטופים, עריפת ראשים. מה כל כך מתקדם במלחמת דת ג'יהאדיסטית?
מה מתקדם כל כך בתמיכה במשטר איסלמיסטי קנאי, שחותר להשמיד את המדינה היהודית, להשתלט על העולם, שמשליט את חוקי הדת בכוח בארצו, מדכא נשים, רודף להט"בים, טובח ביומיים ארבעים אלף מתנגדי משטר בני עמו?
מה כל כך מתקדם באנטישמיות?
אין שום קידמה ב"פרוגרס" החשוך.
* דה-הומניזציה של היהודים – כאשר ממדאני, צורר היהודים, מכנה את היהודים (את "שדולת איפא"ק") מפלצות, זו דה-הומניזציה של היהודים. הוא למד את השיטה הזאת מהנאצים. הדה-הומניזציה היתה שלב חשוב מאוד בדרך להשמדה.
* אף על פי כן (היום הראשון) – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שאני נמנה עם חבריו, נפגש 4-5 פעמים בשנה למפגש קצר ביום שישי, שמוקדש למחקר של אחד החוקרים. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי בגבעת חביבה.
לפני שנתיים, בעקבות 7 באוקטובר, הוחלט לערוך כנס רחב, בשיתוף עם התנועה הקיבוצית וארגונים נוספים, בשדרות, תחת הכותרת "אף על פי כן". הכנס כולו הוקדש להשלכות 7 באוקטובר. בשנה שעברה, עם שיבת תושבי קו העימות בצפון הביתה, נערך בתל-חי הכנס "אף על פי כן 2", שאף הוא עסק בהשלכות המלחמה.
השנה נערך כנס "אף על פי כן 3" מה שהופך אותו למסורת, שלבטח תימשך גם בשנים הבאות. כותרת המשנה השנה היא "לבחור בקיבוץ".
יומו הראשון של הכנס נערך בקיבוץ יגור, לציון 80 שנה ל"ועידת צביה" של הקיבוץ המאוחד ביגור, ביוני 1946. הוועידה ארכה 7 ימים, באוהל ענק שנבנה בלב הקיבוץ. פסגת הוועידה – יומיים שבהם צִבְיה לובֶּטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, שעלתה לארץ ימים אחדים קודם לכן, סיפרה את עדותה, את סיפורה.
אלפי חברי קיבוצים, הרבה יותר ממיספר הצירים לוועידה, נהרו לשמוע את צביה. במשך יומיים תמימים היא סיפרה את סיפור החיים בגטו והמרד, בעברית רהוטה, מול קהל אלפים פעור פה ומרותק, ומאזין בקשב למנהיגה שהיתה למיתוס בחייה, בצעירותה. דבריה היו גם דברי חיזוק לתנועה כולה וליישוב כולו ללכת בדרכם של מורדי הגטאות, במאבק למען עלייה חופשית ומדינה עברית. "ועידת צביה" היא ציון דרך משמעותי בתולדות התנועה הקיבוצית. דבריה קובצו ב-1972, אחרי מותה, לספר "בימי כיליון ומרד".
דברי הפתיחה של ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, של מזכיר הקיבוץ המארח ושל שמעון צוקרמן, בנם של מנהיגי המרד ומייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, עסקו בדברי צביה ומשמעותם לימינו.
ד"ר שרון גבע, שכתבה את הביוגרפיה המרתקת על צביה ואנטק, "כל השאר הוא אלמוות" (שעליה כתבתי כאן לא מכבר), נשאה הרצאה מאלפת על צביה ועל נאומה הגדול. הרצאה קצרה ומרתקת אף היא נשא ההיסטוריון ד"ר אלון גן, שדיבר על שלושה מושגים ברנריים שהיו במשך שנים סלוגנים משמעותיים ומהותיים בתנועה ובציונות וגם בקרב המורדים בגטו: "אחרונים על החומה", "אף על פי כן", ו"לא פסה גבורת הנואשים מישראל".
הרצאה של חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה, ההיסטוריונית של בית לוחמי הגטאות – מפעל חייו של אנטק צוקרמן, נשאה כותרת הלקוחה מהגדרה של אנטק על המחתרת: "בית הספר לרוח האדם". היא מרצה מצוינת, הרצאותיה מרתקות, אף היא עסקה בצביה ואנטק, אבל השחילה להרצאה כמה הערות אגב פוליטיות, שלפחות אותי קוממו, ולהרגשתי כל ההרצאה כולה נועדה, מבחינתה, לאותן הערות, לאותם מסרים.
היא סיפרה שרק שנים אחדות אחרי שכבר עבדה בבית לוחמי הגטאות, היא גילתה לתדהמתה שצביה ואנטק חתמו על מנשר היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. "איך זה יכול להיות? הרי אנטק הקים בבית לוחמי הגטאות את המוסד ללימודים הומניסטיים."
היא מאנשי האו:או. הומניסט הוא מי שחושב כמוה, ולכן או שאתה הומניסט או שאתה ארץ ישראל השלמה. כלומר, בעיניה, נתן אלתרמן, ש"י עגנון, חיים גורי, משה שמיר, טבנקין ושאר אנשי ארץ ישראל השלמה אינם הומניסטיים.
בהערה שנייה היא אמרה שהלקח העיקרי של שורדי השואה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך."
והערה שלישית, אפרופו ניצחון ה"פרוגרסיבים" בניו-יורק, היא ציינה שזכר השואה בעולם נדחק והניצחון בבחירות חייב את המועמדים לגנות את ה"ג'נוסייד" בעזה. כלומר הבעייה אינה שבארה"ב (!), 80 שנה אחרי השואה, האנטישמיות גואה, אלא כיוון שלא הקפדנו על הלקח של "אל תעשה לחברך", ב"ג'נוסייד" שעשינו בעזה דחקנו את ההזדהות של נאורי העולם מקורבנות השואה לקורבנות בעזה.
הבחירות בניו-יורק ותופעת ממדאני עלו גם ברב שיח שכותרתו: "הקוד הפתוח הקיבוצי: הקשר של הקיבוץ והמודל הקהילתי ליהדות התפוצות." חברי הפאנל, אנשים העוסקים בקשר עם יהדות התפוצות, הזכירו את התופעה בהקשרה הנכון, הנחשול האנטישמי השוטף את המערב. הם תיארו את הקושי היום, לעומת שנים עברו, לקיים פרהסיה יהודית בקהילות, מתוך פחד. הם דיברו על נושאים שחשובים מאוד בעבורי – הזיקה ההדדית בינינו ליהדות התפוצות, האחריות שלנו לעם היהודי, החשיבות בחיזוק היהדות כתרבות וכד'. אבל מילה אחת כלל לא הוזכרה: עלייה.
כבר בקונגרס הציוני הראשון, לצד המשימה העיקרית של בניית הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל דובר גם על "עבודת ההווה", חיזוק הקהילה היהודית בגולה, באשר היא, כמשימה ציונית. אבל התמקדות אך ורק בעבודת ההווה, ללא כל קריאה לדגל לעלות לישראל?! דובר גם על חיזוק הקשר עם הישראלים החיים בחו"ל, וחלקם מזדהים כישראלים ומקימים קהילות ישראליות. גם זו משימה ציונית חשובה. אך הדוברת כינתה אותם "ישראלים שהיגרו לחו"ל." לא "ירדו," חלילה. התאפקתי לא להגיב, אך מישהו אחר תיקן אותה "ירדו לחו"ל," והיא הצטדקה: "אני משתמשת בהגדרה העצמית שלהם." במקום שבו הגירת יהודים מישראל לגולה אינה מוגדרת "ירידה", אך טבעי שאין פעולה לעלייה.
הפאנל הבא עסק באמנות קיבוצית, עם אמנים מקיבוצים. אחרי ארוחת הצהרים התחלקנו לשני סיורים. אחד בסליק ההיסטורי ביגור, והשני בתערוכה "מרד-עדות-מאבק"; תערוכה בקיבוץ יגור, העוסקת בשני אירועים מכוננים שנערכו בקיבוץ ביוני 1946 – ועידת צביה ו"השבת השחורה". התערוכה מצוינת, ואת הסיור הדריכה האוצרת שלה.
המושב של אחה"צ נפתח בפאנל בנושא: "הסיפור ממשיך להיכתב – מובילי תיעוד קיבוצי", והוצגו בו מיזמי תיעוד חשובים מקיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בצפון. ברב-שיח "הבחירה להשפיע" השתתפו מנהלי ארגונים הקשורים לתנועה הקיבוצית שפועלים להשפעה פוליטית, חברתית ותרבותית על החברה הישראלית.
נערכה שיחה עם ד"ר שושן הרן, שנחטפה מקיבוץ בארי וכתבה את הספר "שבויה במשימה". אישה מרשימה מאוד ומעוררת השראה. היא סיפרה על האופן שבו התמודדה בשבי, יחד עם בתה ונכדיה ועל השיחות שניהלה עם שוביה, בכירי חמאס. "כדאי לכם לעזוב את הארץ, כי מה שעשינו לכם ב-7 באוקטובר זה רק הקדימון. השתמשנו רק ב-10% מהכוח שלנו. בפעם הבאה נשתמש בכוח כולו."
בפעילותה הציבורית מאז השחרור ובספרהּ, היא מנסה לעורר את העולם להכיר בשטניות הזאת. היא חקרה את הנושא, והזכירה איך קטאר ממש קנתה אוניברסיטאות בארה"ב ותוכנית הלימודים בהם היא הסתה נגד ישראל.
היא הזכירה את תוכניות הלימודים בעזה לשנאת ישראל. ובאשר לדברים ששמעה משוביה, היא אמרה שהם מתכוונים להם בכל הרצינות וכדאי שלא נזלזל אלא נאמין להם ונבין שזו כוונתם. "צריך להקשיב להם." כאשר דברים אלה נשמעים מפי חברה בארגון "נשים עושות שלום" (לפחות בעבר, איני יודע אם גם היום), אולי יאזינו להם גם אנשים שנטייתם הטבעית היא הכחשת המציאות הזו.
הפאנל האחרון, "חולמות ומגשימות" הפגיש את ראשי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער.
כן הוצגו שתי סצנות מן ההצגה "חזיתות", העוסקת בתופעה של יציאת צעירים ישראליים למאות ימי מילואים בעזה ובלבנון, מנקודת המבט של בת הזוג של המילואימניק. יפה ונוגע ללב.
היום הראשון היה נפלא. פשוט, כל ההרצאות והשיחות, ללא יוצא מן הכלל, היו מרתקות.
* היום השני – היום השני של כנס "אף על פי כן" נערך באוניברסיטת חיפה, לציון מלאת חמישים שנה למכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, המשותף לאוניברסיטת חיפה והתנועה הקיבוצית. השתתפתי רק בחלק מן היום, בשל מחויבות אחרת.
המושב הראשון הוקדש לציון היובל למכון. בין השאר הוא כלל רב שיח של ראשי המכון לשעבר והרצאה של עמיה ליבליך על ספריה העוסקים בקיבוץ וקהילה: "קיבוץ מקום", "גלגולו של קיבוץ", "ילדי כפר עציון" ו"למרות הכול: סיפורו של יישוב דו-לאומי".
גולת הכותרת של היום השני היתה מושב מרתק בנושא: מפעלו הרוחני של יריב בן אהרון עם צאת הביוגרפיה שלו "ליבו ער – מסכת חייו של יריב בן אהרון".
השתתפו בשיחה רעו ושותפו לדרך של יריב, מוקי צור, תלמידו וממשיך דרכו ד"ר מוטי זעירא, ומחבר הספר ד"ר תום נבון, מהדור השני של תלמידי יריב. השיחה התמקדה בדמותו של יריב ומעט בספר. מוקי ציין את האופן הייחודי של כתיבת הספר, שבו תום נעזר בקבוצה של כשלושים איש שליוו את כתיבתו לאורכה. זכיתי ליטול חלק בקבוצה זו, שנקראה "הקול המעורר".
לאחר מכן היו מושבים מפוצלים. הלכתי למושב בנושא ההון החברתי והתרבותי בקיבוץ לעת מלחמת השבעה באוקטובר. נושא חשוב מאוד, שהוצגו במחקרים בנדון, אך ההרצאות היו מאכזבות.
הספקתי להיות נוכח בחלק ממושב שבו הוצגו, כמו בכל שנה, כמה מהספרים שיצאו השנה הנוגעים לחקר הקיבוץ.
* סמינר על גלגלים – מלבד ההנאה מהכנס עצמו, נהניתי גם להיות בשני הימים נהגו של מוקי צור, מקיבוצו – עין גב לכנס ובחזרה. בחזור, ביום חמישי, נסענו יחד לטקס הסיום של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה והוא מלמד בה. כבר עשרות שנים אני מתנדב להסיע את מוקי לכנסים ואירועים, כי כל נסיעה אתו היא בעבורי חוויה תרבותית ורוחנית; סמינר העשרה מרתק בתולדות הקיבוץ והציונות.
* מי שרוצה יכול ללכת הביתה – מתוך הביוגרפיה של יריב בן-אהרון "ליבו ער", מאת תום נבון, בפרק על מלחמת יום הכיפורים:
"במהלך ימי המלחמה הראשונים חטיבה 188 הושמדה כמעט לחלוטין. עתה ניגשו להקמתה מעפר. על יריב הוטל להקים גדוד חדש מפצועים השבים מבתי החולים ומטנקים שתוקנו בסדנאות. כעבור ימים אחדים נפגע אחד הטנקים בגדודו של יריב מהפגזת קטיושה. חייל אחד נהרג ושלושה נפצעו. הסמח"ט החדש, שמחה אפלבאום מנצר סירני, הגיע רכוב על זחל"ם. יריב ניגש אליו, מאחוריו שורדי הפלוגה שנפגעה. 'תראה,' אמר יריב לסמח"ט, 'יש לי בעייה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על הטנק. יש כאן שניים-שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משניים. הם לא מסוגלים יותר.'
"'הביטו בחורים,' אמר שמחה, קולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, 'אין לי טענות אליכם. אני יודע מה עבר על כל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. מי שרוצה ללכת הביתה – יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי טענות אליו. באמת.'
"אחד הבחורים התחיל לבכות ולמלמל דבר-מה על משפחתו ועל טנק בוער.
"'הבט בחור, אתה יכול ללכת אם אתה רוצה. אתה את שלך כבר עשית.' כולם המתינו במתח, האם ילך? 'אני כבר לא כל כך צעיר,' המשיך המח"ט כסוף השיער בקול עצוב, 'וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ. מהרגע שאני זוכר את עצמי, אני נמצא בחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפרטיזנים, ומאז אין לדבר סוף.' הוא עצר לרגע והוסיף בלחש, 'הכי נורא היה באירופה. הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן... אם אתם שואלים מה בן-אדם בגילי עושה כאן – אני נלחם, בחורים, כדי שמה שקרה לבני דורי לא יקרה לבני הדור שלכם...' לפתע השתתק. 'עכשיו לא זמן לדיבורים. תרצו, אספר לכם אחרי המלחמה. בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור או ללכת הביתה – יכול, מצידי, לעשות זאת'. הבחור שבכה אמר, 'המפקד, אני עולה לטנק,' וכך עשו האחרים."
ביום רביעי בבוקר הלך לעולמו אל"מ שמחה אפלבאום. בן 98 היה בן מותו. הוא הובא למנוחות בקיבוצו, נצר סרני.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: התהפך עליו – אחד הביטויים השגורים ביותר בשיח הישראלי בשבועיים האחרונים הוא "התהפך עליו / עלינו." הכוונה לטראמפ שהתהפך על נתניהו ועל מדינת ישראל. משמעות הביטוי היא תיאור למצב שבו אדם שינה באחת את יחסיו עם אדם אחר, מיחס חיובי מאוד ליחס שלילי מאוד.
זהו ביטוי סלנג, מן השפה המדוברת, ללא מקור במקורות ישראל המוקדמים או העכשוויים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 28.6.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר