אורי הייטנר
צרור הערות 1.7.26
* בנט בדרכי אלון – בשבוע שעבר כתבתי שהתוכנית המדינית של בנט היא גרסה עדכנית של תוכנית אלון, מודל 2026.
כך כתב גם ד"ר ארנון דגני במאמרו "יגאל אלון רק עם כיפה קטנה" בוויינט.
ההבדל בינינו, הוא שבעוד אני כתבתי זאת לשבחו של בנט, הוא כתב זאת לגנותו. אגב, יש לציין לזכותו, שבניגוד לרבים אחרים, שהופכים את רבין אחרי מותו לשלום-עכשיו, הוא אומר בפירוש שרבין, עד יומו האחרון, ומזכיר את נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון בכנסת, דבק בתפיסת תוכנית אלון.
בעיניו, הבעייה בתוכנית אלון, במורשת רבין (האמיתית) ובתוכניתו של בנט היא שהן הצעות לניהול הסכסוך, ולא לפתרונו. לטענתו, 7 באוקטובר הוא תוצאת הגישה הזאת, ולכן אחרי 7 באוקטובר יש לנטוש אותה.
לפתרון הסכסוך בדרכי שלום יש צורך בשני צדדים. האם בצד השני יש מי שמוכן לתנאים מינימליים שיכולים להתקבל על הדעת בישראל? ברק ואולמרט הציעו לערפאת ואבו מאזן (בהתאמה) הצעה למדינה פלשתינאית עצמאית על כל יהודה ושומרון, עם חילופי שטחים קלים (כלומר תמורת כבשת הרש שתישאר בידינו ביו"ש נעביר שטח זהה משטחה הריבוני של ישראל), ובירתה ירושלים. ערפאת דחה את ההצעה בדם ואש והוביל בעקבותיה לגל הטרור הנורא ביותר מקום המדינה ועד 7 באוקטובר. אבו-מאזן אפילו לא טרח להשיב לאולמרט על הצעתו, וכשנשאל לסיבה לכך הוא אמר שההצעה אינה עונה על דרישת "זכות" ה"שיבה". וכשהם מדברים על "זכות" ה"שיבה" הם מתכוונים לכך במלוא הרצינות, כפי שהם התייחסו לאיומיהם שהתממשו ב-7 באוקטובר. הם מדברים על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עצם הדבקות בדרישת ה"שיבה" היא עדות לרצון להנציח את הסכסוך.
אבל גם אם לצורך המשחק עם עצמנו נתעלם מהדרישה הזאת – מה משמעות מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67?
יש לנו ניסיון עם מדינה פלשתינאית. רבין אמנם התכוון ל"ישות שהיא פחות ממדינה" אך הקים מדינה פלשתינאית דה-פקטו בהסכם אוסלו, על רוב רצועת עזה (ומשאר השטח נסוגונו בהתנתקות) ועל שטחי A ו-B ביו"ש. המדינה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה עלתה לנו ב-1,500 נרצחים בין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" הפך את המדינה הפלשתינאית ביו"ש לאוטונומיה, בזכות חופש הפעולה הביטחוני המלא לצה"ל ולשב"כ, ועצר את הדימום. לעומת זאת ברצועת עזה בוטל ברגע האחרון מבצע "חומת מגן", והשטח נשאר מדינה פלשתינאית. ואחרי ההתנתקות – המדינה הפלשתינאית ברצועת עזה היתה בקווי 4.6.67. ומה קיבלנו? עשרים שנות ירי רקטות, הצתת שדות הנגב ושאר סוגי הטרור, והשיא – 7 באוקטובר.
הלקח הוא שעלינו להבטיח חופש פעולה לצה"ל ברצועת עזה, כמו ביו"ש. אם חלילה תקום מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, בקווי 67', גוש דן וריכוזי האוכלוסיה הגדולים של ישראל יהיו "עוטף" המדינה הפלשתינאית. בחלק מן המקומות המרחק מהגבול לים הוא בערך 2/3 מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. טבח נוסח 7 באוקטובר ממדינה פלשתינאית בקווי 67' יעלה לנו בחיי עשרות אלפי ישראלים, ויידרשו שבועות כדי להשתלט על השטח מחדש ולנקותו.
כל עוד אין פרטנר לשלום בתנאים העונים על דרישות הביטחון המינימליות של ישראל, אין אפשרות לפתרון הסכסוך. וכל עוד אי אפשר לסיים את הסכסוך, יש לנהל אותו בשום שכל, ולהפיק את לקחי 7 באוקטובר. שני הלקחים המרכזיים:
א. מניעת הקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית ופירוק המדינה הפלשתינאית שעדיין קיימת על כ-40% משטח רצועת עזה.
ב. לא לחזור עוד למדיניות ההתמכרות לשקט, ההבלגה וה"הכלה" שאפיינה אותנו בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר והמיטה עלינו את האסון.
* שקיעת המערב – הכניעה המחפירה של טראמפ לאיראן, אינה מעידה רק על אופיו הגבולי של הלוזר הזה, אלא על בעיה תרבותית עמוקה של שקיעת המערב; של חוסר נכונות של המערב להיאבק על ערכיו, על ערכי החירות והדמוקרטיה. המערב של היום לא היה נלחם בהיטלר.
* מחיר הדשדוש – נכון היה, שרצועת הביטחון תשתרע עד הליטני.
מדוע הקו הצהוב אינו על הליטני? כי את "הרגל המדינית" מעצבת המציאות הצבאית בשטח.
מדוע לא השתלטנו לאורך זמן רב כל כך על השטח שעד הליטני? כי אימצנו את תורת מלחמת הדשדוש; האיטית, המהוססת, המסורבלת, שבעטיה אנו כבר אלף יום במלחמה.
יש צורך ברוויזיה בתורת הלחימה.
בינתיים ניתן לציין בסיפוק, שלקח אחד הופק מ-7 באוקטובר, והוא שאיום שאינו מוסר – סופו להתממש, ושאויב סמוך לאוכלוסייה ישראלית הוא איום שיש להסיר. זה נכון בעזה, בלבנון ובגולן.
* לאו מוחלט – ארה"ב לוחצת על ישראל לקדם את מימוש חלקה בתוכנית טראמפ, למרות שחמאס לא התפרק מנשקו. במסמך שהעבירה ארה"ב, נדרשת ישראל לאפשר הקמת תשתיות בשטח שבשליטתה, ולאפשר חזרת אוכלוסייה לשטח זה, לאזורים שמיועדים לשליטת ממשלת הטכנוקרטים.
על ישראל להשיב לדרישת ארה"ב בלאו מוחלט. פירוק חמאס מנשקו הוא תנאי הכרחי ומוחלט לכל התקדמות. בלי פירוק חמאס מנשקו, אסור לישראל לסגת מאף שעל ברצועת עזה, לא לאפשר כל צעד לשיקום ולא לאפשר חזרה של אף עזתי.
יתר על כן, על ישראל לעמוד על כך שהפירוז יהיה אמיתי, כלומר כולל כל הנשק הקל. טבח 7 באוקטובר נעשה בעיקר באמצעות נק"ל, וכך גם שלטון הברזל של העריצות החמאסית בעזה. יש לעמוד על כך, שישראל תהיה זו שתאשר את ביצוע פירוק הנשק, ולא לסמוך על חוות דעת של שום ארגון אחר או מדינה זרה.
בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מפירוק שלטון חמאס ופירוז חמאס בכוח צה"ל.
* קץ לעוול ההיסטורי – החלטת הממשלה להכיר ברצח העם הארמני בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, היא חובה מוסרית, צדק היסטורי, נאמנות לאמת ובוודאי חובתה של ישראל כמדינה יהודית, שנאבקת בהכחשת השואה.
ההחלטה התקבלה באיחור אופנתי של 78 שנים.
כעת מן הראוי שהנושא יבוא להצבעה בכנסת, בתקווה שהיא תחליט פה אחד לשים קץ לעוול ההיסטורי.
יש להכניס את רצח העם הארמני לתוכנית הלימודים.
* ספין האחדות – נתניהו הצהיר שבכוונתו להקים ממשלת אחדות.
וואלה?!?!
הבה נבחן את רצינות האמירה.
א. האם כיוון שהוא נגד חרמות, נתניהו תומך בהצטרפות הליכוד לממשלת אחדות בראשות בנט או איזנקוט אם הם ינצחו?
ב. האם הוא מעדיף ממשלה עם ביחד, ישר וישראל ביתנו על ממשלה עם כנופיית בן גביר? הרי הוא יודע שהמפלגות הללו לא תשבנה עם הכנופייה.
ג. האם הוא יקדם חוק גיוס לכולם, למרות שהמשמעות היא ויתור על החרדים? הרי ההצדקה העיקרית לממשלת אחדות היא ברית המשרתים להפסקת ההשתמטות.
ד. האם הוא מוכן להקמת ועדת חקירה ממלכתית? כי בלי זה מפלגות האופוזיציה של היום לא תשבנה, כמובן, בממשלה.
התשובות לשאלות הללו יעידו אם מדובר בספין חלול או בכוונה רצינית.
* צעד בונה אמון – אזרחי ישראל!
אתמול הודעתי על כוונתי להקים ממשלה לאומית רחבה ודיברתי בשבח האחדות.
היום, כצעד בונה אמון וכהוכחה לרצינות כוונותיי, אני מודיע בזאת על עצירת חקיקת חוק יסוד: השתמטות, המכונה בכיבוסית חוק יסוד: לימוד תורה.
* דמגוגיה זולה – נתניהו: "אם הייתי אומר לך שבאירופה .שלחים משטרה לישיבות, לוקחים צעירים שלומדים תורה ומכניסים אותם לכלא – היית מזדעזע".
איזה שילוב דוחה של דמגוגיה זולה ותרבות שקר ביביסטית.
נתחיל עם העובדות. לא שולחים משטרה לישיבות. בכלל, אין כמעט מעצרים יזומים של עריקים. נעצרים עריקים שנתפסו בעבירות תנועה וכד'.
יש עשרות אלפי עריקים ונעצרו עשרות בודדות ושוחררו כעבור ימים אחדים.
כאמור, טענתו של נתניהו היא שקר גס.
אבל השקר העמוק יותר והדמגוגיה הזולה ביותר, הוא עצם ההשוואה לאירופה והדיבור על מעצר "לומדי תורה". לא עוצרים אף אחד על לימוד תורה. עוצרים עריקים מצה"ל. עוצרים עבריינים. בדיוק כפי שעוצרים גנבים, למשל.
יכול להיות שאילו נתניהו היה מחנך את ילדיו כראוי, והם היו היום משרתים מאות ימים במילואים על הגנת המולדת, לבו היה פחות גס כלפי הציבור המשרת, הכורע תחת הנטל, שעה שהוא מנסה בכל מאודו לקדם את ההשתמטות והעריקה, לשפוך מיליארדים ממסי המשרתים למימון ההשתמטות והמשתמטים ולעגן את ההשתמטות הממארת בחוקה.
* תורה עם דרך ארץ – בחוק יסוד: לימוד תורה עם דרך ארץ, אחד מתנאי הסף להגדרת הכרה ממלכתית בלימוד תורה, הוא חינוך לשירות משמעותי ביותר בהגנה על המולדת והיחלצות לעזרת העם.
בינתיים ממשלת ההשתמטות מקדמת חוק יסוד: תלמוד תורה כקרדום לחפור בו.
* מי מממן את הרב המקלל – הרב המקלל אריה יזדי, שחירף מערכות ישראל וקילל את הרמטכ"ל "יימח שמו וזכרו", מנהל כוילל של משתמטים בבני ברק, הממומן מכספי המיסים של המשרתים, שעל דמיהם, תרתי משמע, הם חיים.
לא פחות חמורים דברי האחרון לציון יצחק יוסף, שחיילי צה"ל נהרגים בגלל "רדיפת לומדי התורה". איש נבער מדעת וערל לב.
* כה אמר השייח' – השייח' ראאד סלאח: "הרמטכ"ל יימח שמו וזכרו."
איפה היה היום השייח' אילו אתמול אמר זאת?
* לא חוזרת בה – צפיתי בראיון של שקמה ברסלר אצל עמית סגל ובן כספית.
עמית שאל אותה: אם המהפכה המשטרית אמנם נמשכת בכל העוצמה, ואם היא אכן מסכנת את הדמוקרטיה, ואם בקריאה לסרבנות, או "אי התייצבות" הצלתם את הדמוקרטיה, מדוע אינכם קוראים היום ל"אי התייצבות"?
שקמה התפתלה, גמגמה, השיבה תשובות לא קוהרנטיות, ולא התייחסה. עמית הושיט לה סולם. "אולי אתם מבינים שבקריאה לסרבנות הלכתם גשר אחד רחוק מידי?"
שקמה אינה מסוגלת להוציא מפיה את המילים טעינו, נהגנו בחוסר אחריות. אין היא מסוגלת לקחת אחריות על מעשיה. אין היא מסוגלת להתנצל.
כפי שאנו דורשים מנתניהו לגלות מנהיגות וליטול אחריות על מחדליו וכשליו, כך מצופה גם מאנשים שבמשך חודשים סחפו אחריהם מדי שבוע מאות אלפי ישראלים במחאה הגדולה בתולדות המדינה. אם היה להם האומץ לקרוא לסרבנות המונית, ניתן לצפות מהם שייקחו אחריות, יודו בטעותם, יביעו חרטה ויתנצלו.
אפשר לומר, שמעצם העובדה שאין הם קוראים היום לסרבנות, ניתן להסיק שהם מבינים ששגו, אך אי אפשר להסתפק בכך. מהם, שהסיתו לסרבנות, ממנה, שאיימה על נתניהו ש"לא יהיה לך(!) צבא," יש לצפות שייקחו אחריות, יודיעו שנשק הסרבנות הוא בלתי לגיטימי, שהם לא ישתמשו בו לעולם ויקראו לציבור לא לחזור על כך. אחרת, הם משאירים את האקדח הטעון הזה על השולחן. אגב, כמו בנושא ימי השיבוש וחסימת כבישים, איננו יודעים מאיפה תבוא הסרבנות בפעם הבאה.
המהפכה המשטרית היא סכנה לדמוקרטיה. סרבנות המונית היא סכנה חמורה שבעתיים לדמוקרטיה ולעצם הקיום.
במדינה שמיום הקמתה נלחמת על עצם קיומה, אין מקום לחיקוי זול של אופנת סרבנות—וייטנאם, בארה"ב בסיקסטיז. ואם זה לא היה ברור למישהו לפני 7 באוקטובר – היום זה ברור ומובן.
המופע של שקמה ברסלר היה מפגן של חוסר מנהיגות, מוגות לב ציבורית וברחנות.
אגב, אני מסכים עם חלק גדול מהביקורת שלה על הממשלה, אבל בדמוקרטיה המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
* מגמות חולות – פוסט שכתבתי בגנות שקמה ברסלר, על חוסר היכולת שלה להודות שהקריאה לסרבנות היתה שגיאה חמורה, ולומר שהסרבנות היא נשק בלתי לגיטימי, עורר מבול של תגובות זעם-קדוש. אנתח כמה מן התגובות, כיוון שהן מייצגות מגמות חולות בחברה הישראלית.
סוג אחד של תגובות, היה האשמתי בכך שאני כותב את זה רק כדי לגונן על נתניהו ולומר שהוא אינו אחראי ל-7 באוקטובר. כלומר, אמנם מאז 7 באוקטובר אין כמעט יום שאיני כותב על אחריותו ומגנה את בריחתו ממנה, אבל מבחינת אותם גאונים, עצם השמעת ביקורת על שקמה ברסלר ועל הסרבנות, משמעותה אמירה שהסרבנות היא הגורם ל-7 באוקטובר, ומכאן שנתניהו אינו אחראי וכל מה שמעניין אותי הוא לגונן עליו.
זאת התפיסה הדיכוטומית, הבינארית הפרימיטיבית שמשתלטת על השיח הישראלי – אין מורכבות, אין מגוון, יש רק אבן בוחן אחת – לאיזה מחנה אתה משתייך. ואם אינך מדקלם את דפי המסרים של המחנה שלנו, סימן שאתה מלא מלא במחנה האחר.
כתב לי אחד הגאונים: "עכשיו הוכחת סופית שאתה לא שייך למחנה שלנו, אלא למחנה של סמוטריץ' ובן גביר." הלו הלו, למה אתה חושב שאני רוצה להיות במחנה שלך? אם המחנה שלך הוא מחנה של סרבנות ועריקה, ודאי שזה לא המחנה שלי.
המחנה שלי הוא מדינת ישראל והשבט שלי הוא העם היהודי. אני מעל המחנאות שלכם. אותי מעניינת רק מדינת ישראל, ואני בוחן כל דבר באופן ענייני.
הדבר החמור יותר של המסר הזה, וזו התופעה החולה השנייה, הוא הנרמול של פשע הסרבנות הממארת. כלומר, זה מסר שלפיו מי שאינו תומך בסרטן הסרבנות הוא ביביסט, וכך הוא צובע את כל מתנגדי נתניהו כתומכי הפשע הבוגדני הזה. עד לפני שלוש שנים, רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני הסהרורי הטיפו לסרבנות. הנזק החמור ביותר של המחאה למדינת ישראל, הוא הפיכת הפשע לא רק ללגיטימי, אלא כמעט למיינסטרים.
תופעה חולה שלישית שעלתה מן התגובות היא פולחן אישיות לשקמה ברסלר, הערצה וסגידה, עד כדי ראייתה כמי שאסור לבקר אותה, ומי שמבקר אותה פוגע בקודש הקודשים.
פולחן אישיות היא עבודת אלילים. פולחן האישיות לנתניהו הוא תופעה חסרת תקדים בעולם הדמוקרטי. הוא אם כל חטאת. היא, יותר מכל דבר אחר, הסיבה להידרדרות של המדינה לאן שהגענו, ולכל האסונות שהומטו עלינו.
במקום שהלקח יהיה דה-לגיטימציה לתופעת פולחן האישיות, מתנגדיו הקיצוניים ביותר של נתניהו מאמצים את הפולחן, רק מחילים אותו על מישהו אחר.
כיהודי, אני סולד מכל עבודה זרה ובפרט – פולחן אישיות, במיוחד כשאנו למודי ניסיון מתוצאות התופעה החולנית.
התופעה הרביעית היא מסר השולל מתיחת ביקורת על אישה, בוודאי מצד גבר. יש כאן צביעות, כי לא ראיתי את אותן מצקצקות כאשר מתחתי ביקורת חריפה לאין ערוך ובתדירות גבוהה לאין ערוך על נשים כמו ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב או זיבורית סילמן.
אבל אני רוצה להתייחס לעצם המסר הזה, ואני כותב זאת כפמיניסט מושבע. חסינות לאישה מפני ביקורת, או לפחות מפני ביקורת מפי גברים, רק בזכות היותה אישה, סותרת את מהות השוויון המגדרי. ניתן בהחלט לבקר את עמית סגל שכינה אותה "נערת פוסטר", כי זו אמירה מיזוגינית. אבל הביקורת שלי על ברסלר היתה חפה מכל נימה מגדרית. אילו המרואיין היה משה רדמן, למשל, היא היתה אותה ביקורת. אבל אותן מגיבות שוללת את עצם הלגיטימיות של ביקורת עליה, תהיה עניינית וצודקת ככל שתהיה.
התופעה החמישית היא אמירה, שאין להשוות את בריחתה של שקמה מאחריות לבריחתו של נתניהו מאחריות, כי הוא ראש הממשלה והיא אדם פרטי. מי שמנהיג במשך שנים מחאה שמשתתפים בה מאות אלפי אנשים, מוציא אותם מדי שבוע לרחובות, אינו אדם פרטי ואינו יכול להתחבא מאחורי פרטיותו. ובוודאי מי שמרשה לעצמו להטיף לסרבנות המונית, ואכן המונים חתמו על פשקווילי סרבנות, אינו יכול לטעון לחסינות מפני ביקורת בטענה שהוא אדם פרטי.
* מתקפה צולבת על ראש השב"כ – ראש השב"כ זיני הגיע לישיבת הקבינט הביטחוני, ומצא את עצמו תחת מתקפה צולבת מצד שרים פריימריסטים שהשתלחו בו על שאינו מורה לפתוח בחקירה פוליטית נגד עיתונאים שלא באים להם בטוב. כמובן שהפריימריסטים הללו מיהרו להדליף את דבריהם. כנראה שאותם שרים האמינו להפחדות של רודפי זיני, כאילו הוא יהיה ראש שב"כ שנאמן "למלך ולא לממלכה," על פי הקלישאה, וחשבו שהוא יהיה כלי שרת בידיהם. זיני, יש לציין, גלגל אותם מכל המדרגות.
מכל הציטוטים, החמור ביותר הוא של שר הג'ובים, הביביריון [---] אמסלם, שנתן לו "הוראה" בתור ראש השב"כ לעצור את היועמ"שית. ריח עז של פשיזם נודף מדבריו.
אגב, בערוץ התעמולה 14 פירסמו שקר כאילו ראש השב"כ החליט על חקירה והיועמ"שית עצרה זאת. עצוב מאוד, שיש אנשים שמקור המידע היחיד שלהם הוא ערוץ השקרים.
* חוק פופוליסטי – החוק הפופוליסטי הבלתי חוקתי להפיכת ישראל למדינת עולם שלישי, או בכינויו – החוק למניעת ביקור הצלב האדום אצל מחבלים עצורים, נפל בכנסת.
הוא לא נפל כי הכנסת התעשתה, אלא כי המשתמטים, שעושים מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה, הצביעו נגדו כאמצעי לחץ על הממשלה לקידום האינטרסים של המשתמטים.
העיקר שעוד יוזמה לבן-גביריזציה של מדינת ישראל נפל.
* מונדיאל 2026 – ההדחה של גרמניה ויפן זה כל כך 1945.
* שיר ידעתי – זכיתי בערב של עונג – "שיר ידעתי", ערב משיריה ופזמוניה של פניה ברגשטיין, בביצוע מקהלת הגליל העליון, והסולנית הנפלאה גוני כנעני.
יונת שחר, נכדתה של פניה, הנחתה את הערב יחד עם בן זוגה. בין השירים הם סיפרו את סיפור חייה הקצרים של פניה, שהלכה לעולמה, ב-1950, בת 42 בלבד. סיפורה של פניה ברגשטיין הוא גם סיפורו של קיבוץ גבת בשנותיו הראשונות, ביוגרפיה תרבותית של הקיבוץ.
המופע הופק לציון מאה שנה לגבת.
מקהלת הגליל העליון הופיעה במגרש הביתי שלה, במרכז קלור בקיבוץ כפר בלום.
* משתלמים בחקלאות – כחמישים סטודנטים לחקלאות מהפיליפינים, טוגו, אוגנדה וטנזניה, סיימו תקופה של כחודשיים השתלמות בחקלאות מתקדמת, בעבודת שדה אמיתית בישראל. הם עבדו אתנו בכרם אורטל. חלקם היו כאן זו השנה השנייה. הם חוו גם מלחמה, אזעקות וכל הכרוך בכך.
היום הם סיימו את עבודתם אצלנו ועוברים למנגו בדרום הגולן.
הם קיבלו תעודות ולאחר מכן כולם ביקשו סלפי איתנו.
כל אחד מהם הוא שגריר של ישראל בארצו.
* אל נאחר רגע נכסף – ב-2023, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, יצא לאור ספרי השני: "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".
כתב על הספר ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל: נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן."
המעוניינים לרכוש את הספר במחיר הנחה של 60 שקל + עלות המשלוח, מוזמנים לפנות אליי באופן פרטי.
* ביד הלשון: וַיֵּהָפֵךְ לְבַב – את פינתי האחרונה הקדשתי לביטוי "התהפך עליו". כתבתי שזהו ביטוי סלנג, שאין לו מקור במקורות ישראל ובספרות העברית.
הגיב בעל פרופיל הפייסבוק "דקדוק יהודי": "בוודאי שהמקור בעברית מהפסוק 'וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם' (שמות י"ד, ה')."
אף שאיני סבור שזה מקור ביטוי הסלנג, אני אוהב את ההערה הזאת, כי היא מעידה על חיותה של השפה העברית. איך הלוגיקה שמיילדת ביטוי סלנג עכשווי, דומה ללוגיקה שיילדה ביטוי בן אלפי שנים המופיע בתורה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר