בגיליון:
- אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה
- ד"ר ארנה גולן: "הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי
- מוטי הרכבי: אין כלום כי כל מה שהיה זה ניסיון הפיכה שנתפר בגסות ובהרגשה שמותר לנו הכול!!!
- עמנואל בן סבו: 1. רק בגלל הרוח
- עמנואל בן סבו: 2. קמנו ונתעודד
- עמנואל בן סבו: 3. לנתץ את עמוד הקלון, עכשיו
- אורי הייטנר: צרור הערות 1.7.26
- עדינה בר-אל: הדס שטייף – לא פוחדת מאף אחד
- אהוד: עכשיו שמלאו לי 90
- משה גרנות: הגותו של משורר
- מנחם רהט: מ'אוהב' לאוייב
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
- תגובות: בעקבות "אהוד בן עזר בן 90":
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
הבלדה על ג'מאל פֶּחָה
במלאת 100 שנים לרצח הארמנים
ולארבה
נכתב: תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015
תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.
לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.
הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,
בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.
ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,
כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.
הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,
כמביט בעדר כבשים ביום שוק.
החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.
אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.
הילדים מחזיקים דפים
בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.
הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:
"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין
אָצֶלְדִי קָזָמִין!"
[הצבא שלנו צועד...]
ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,
מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.
החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.
הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,
ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.
בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.
הקצינים התורכיים להוטים לשתות,
ופחות מכך טועמים מהתבשילים,
למרות שאלה הוכנו ממזונות
שנעשו נדירים בימי המלחמה.
פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,
בגלל השרב המעיק של טרם אביב.
מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,
מבין ברושים ודקלים,
נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,
ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,
מוקפת אובך מואר.
"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,
"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,
המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות
על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"
התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.
"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,
שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,
"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים
היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"
הוא צוחק.
מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.
"בתחנה אחת באנטוליה
חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.
שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.
כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם
אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.
אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,
ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:
'מחצתי את החזירים הללו!'
כך הוא אמר, 'חזירים...'!"
הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,
אלה בהנאה ובצייתנות,
ואלה כמי שכפאם שד.
"זקן אחד משלנו העמיד בשורה
ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,
ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,
וגם מפותחות כמוהן... בתולות...
הרכיב משקפיים כדי שיוכל
לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,
לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,
תחב לה אצבע כדי לבדוק...
קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,
וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."
ושוב צוחק.
"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,
לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן
לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.
הפעם איש אינו צוחק.
"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,
פקדתי על אחד הוואזירים שלי
להשלים סלילת כביש תוך שבוע.
הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.
אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה
לא ממלא את הפקודה,
אני תולה אותך!' –
מאז קראו לי שם, התליין! – "
"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,
בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"
שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.
"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון
כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.
נקרע החבל בשעת התלייה.
פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,
שוב נקרע החבל
היה הגוף שלו כזה כבד...
הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.
הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,
בית-המכס בנמל –
אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות
שהפגיזו את יפו. וככה,
בידיים שלי, הייתי מוכרח
ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,
ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."
שתיקה כבדה מתפרשת סביב.
ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים
כמוהו וכחסן-ביי
מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:
"מוטב שנשנה את הנושא,
שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.
גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"
עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.
"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל
יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"
מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,
לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,
ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.
את הצרפתית המשובחת שבפיו
שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,
אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן
רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.
הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,
שזכה לראותה מחוללת על הבמה.
"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,
כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,
עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...
וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...
אך מיד הוא מתעשת.
"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,
והצטרפו למלחמה נגדנו!"
הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,
הקלועות דרגות גנרל,
ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה
"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי
את הבּוֹדוּאָר שלך!"
פחד משתק את הנוכחים
כי כוונת הגנרל ברורה
ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה
באין ברירה
אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר
כך מכונה חדר השינה.
"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,
"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"
[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]
הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו
במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה
אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה
הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר
"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"
היא פורצת בבכי שקט
להגן על כבודה ובאין ברירה
משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה
הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה
"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."
[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]
והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה
וגם את תחתוניה –
"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹר תַּ'טִיזִי..."
[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]
מדגדג מגלבו את פי-הטבעת
של אשת ראש הוועד היהודייה היפה
צחת השת,
ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,
והיא בוכה
אבל התחת שלה נפתח
לרווחה
כאילו בנפיחה
והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים
במכנסי מדיו הצבאיים
שולף אבר נימול
ענק ומגוּרה
לנמוכים יש כידוע זין גדול
החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו
למראה התחת הפעור של יהודייה יפה
והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה
ותוקע את הזין המוסלמי
כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין
אָצֶלְדִי קָזָמִין!"
[הצבא שלנו צועד...]
ובנימוס צבאי פוקד בשקט:
"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...
איפתחי אל-טִיזֶכּ
יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי
רק בפריז פגשתי... פעם
קוּ... [תחת]... נהדר... כמו... זה...
שלך... אצל... זמרת..."
ובעודו מדבר
הגנרל מכניס-מוציא...
פנים-חוץ...
לח טראאח...
פנים-חוץ...
מכניס-מוציא...
בתחת שלה...
לח טראאח...
משהו זמן...
כמו חמש דקות ארוכות...
וגומר...
וגומר...
וגומר...
ושולף
ומותיר בין גבעותיה
שיירי זרע צבאי לבן כיונה
וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות
לסיים את ניגוב הזין התורכי
ההולך והמצטמק –
בשולי קומבינזון המשי העדין
של אשת ראש הוועד היפָה
מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ
והולך וגובר מרגע לרגע,
ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,
וחשכה יורדת על הארץ.
מה הדבר המכסה את עין השמש?
לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית
שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,
והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,
כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,
שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,
אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים
בקול צקצוק מסליד.
הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון
האנשים עומדים אחוזי-אימה,
בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים
כשהם מנסרים בהמוניהם
את האוויר ברחש מבחיל
מכרכרים ומפזזים על העצים,
על הבתים, על הארץ,
עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.
רוח החמסין גוברת.
השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים
העטים מלמעלה כענן שחור.
מבול השרצים משתפך על המושבה
ומזמזם ללא הפוגה.
"ארבה! הארבה! הארבה בא!"
רצים ברחובות אנשים
כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.
"איזה אסון! הארבה עלול להפוך
את כל הארץ לשממה!"
הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים
שקצת ריח קקה עולה מהם,
"לא אנחנו אשמים בדבר,
אלוהים איתנו ויגן עלינו.
צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –
שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!
אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים
שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"
כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,
ממהר הגנרל לצאת ברכיבה
עם שיירתו מהמושבה דרומה,
לעבר רמלה וירושלים.
ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים
המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.
בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,
גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,
וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,
ויוצאים למטעים ולשדות
מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים
ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,
אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,
לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.
"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,
"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ
פקד לקשט גמל, כלב ושור
בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,
והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,
והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"
"אידיוט! מחר תוציא פקודה
שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,
חייב להביא לשלטונות מדי יום
פח מלא ביצים של ארבה,
ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"
משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.
חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.
ההרעשה בפחים היא לשווא.
כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד
הוא מתעופף למקום סמוך
כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.
איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.
אחרים מביאים נפט,
שופכים על הארבה ושורפים אותו,
או אוספים אותו בדליים לתוך חביות
ושם שופכים עליו את הנפט.
הארץ משחירה מן הארבה
ותחת כל מידרך כף-רגל
הוא חורק בהימעכו,
מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,
בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל
מלבינים כבר על העצים
ענפים מעורטלים מקליפתם,
ואשת ראש הוועד היפָה כורעת
על קערת המים המונחת תחתיה
ממשיכה לשטוף את התחת
הצחור שֶׁחוּלל
משיירי זרע הגנרל התורכי
וקצת קקה שלה.
תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015
"הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי
מהו באמת הטעם להוספת הפרשה של אשת ראש הוועד היפה בפתח תקווה לאירועים ההיסטוריים המסופרים ב"בלדה על ג'אמל פחה" (חדשות בן עזר, גיליון 1326).
"הבלדה" (זו כמובן לא בדיוק בלדה) התפרסמה לראשונה ב"חדשות בן עזר" באוגוסט 2015. באותה שעה בן עזר אכן הצהיר בכותרת כי נכתבה ופורסמה "במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה."
ואכן, לשני האירועים ההיסטוריים הללו, הגם שאינם זהים בכובד משקלם ההיסטורי, לרצח העם הארמני על ידי התורכים בשנות השלטון העותמאני גם בארץ ישראל, ולפשיטת הארבה הפתאומית מן המדבר על יבולי המושבות הראשונות סמוך לביקורו בהן של ג'מאל פחה, לכל אלה תפקיד מרכזי במהלך הבלדה.
גם לפירסומה החוזר עתה, בחודש מרץ 2018, יש ללא ספק הסבר ומניע, שהרי הדיון על חובתה של ישראל להכיר בכך שהתורכים אכן ביצעו רצח עם נמשך כל העת ועדיין לא הוכרע. גם לתאריך הפרסום החוזר יש הסבר, כי הרצח עצמו נמשך עד סיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. ובנוסף, כקוראיו הנאמנים של ספרי בן עזר ושל עיתונו האינטרנטי, ידוע לנו היטב העניין המתמיד שהוא מגלה ומקיים בהיסטוריה המוקדמת של פתח תקווה מיום היווסדה, שכן כבר בייסודה השתתפו בני משפחתו, משפחת ראב, שלא לדבר על המפעל הגדול שעשה בכינוס ובהוצאה של שירי דודתו ילידת פתח תקווה, אסתר ראב.
אבל אם כך עולה השאלה: אם מדובר בהיסטוריה כה כבדת משקל וערך וכה יקרה למחבר, מה עושה כאן התוספת המוצהרת בכותרת ואומרת שהבלדה היא על ג'מאל פחה "שתקע לאשת ראש הוועד היפה בתחת"?
כל קורא, גם זה שאינו בקי בפרטי ההיסטוריה של פתח תקווה, ישאל את עצמו: האם זו פרובוקציה? ולשם מה? האם לשם התגרות בקורא? על מנת למשוך תשומת לב? לשם שעשוע פרוע ? ואולי באמת קרה משהו כזה ולא פעל כאן רק הרצון להדהים? מה הולך כאן בעצם ? היה או לא היה?
אשר לי, שעיינתי היטב בספריו המאוחרים של בן עזר, אני שיערתי מראש שסיפור אשת ראש הוועד לא היה ולא נברא, ומטעם הכמוס עימו הוסיף אותו לתפארת הסיפור. השאלה היא רק מהי אותה תפארת. ואכן, קיבלתי ביסוס להשערה זו בספר אחר של בן עזר, שהוא ספר היסטורי למהדרין גם אם נוספו לו תוספות ספרותיות, הלא הוא "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא בסדרת "ראשונים בארץ" של יד בן צבי ועם עובד בשנת 1993, ומדובר בפרק 13 שכותרתו: "חסן ביי פוגע בכבוד נשות פתח תקווה", ואשר לפי עדות המחבר עצמו "כולו מבוסס על עובדות ותאריכים היסטוריים. העיבוד הספרותי לא פגע בתיעוד ההיסטורי," למרות שבספריו הבידיוניים יש ובן עזר מערבב "אלמנטים דוקומנטריים עם עלילות דמיוניות."
ואמנם, לא רק שחסן ביי הוא שנזכר בכותרת הפרק שבספר כפוגע בנשות פתח תקווה, אלא שפגיעתו בסיפור היא שולית למדי, שהרי התבטאה בשאלה על יופיין של נשות פתח תקווה וברמזים שהוא וג'מאל פחה חושקים בהן. גם מתברר בסיפור, מה שלא מוסבר בפירוט בבלדה, שהוא כפוף לג'מאל פחה ונחות ממנו בכוחו ובמעמדו. הוא ערבי, ומשמש כמושל הצבאי של יפו והמחוז . לעומתו, ג'מאל פחה, שאף תפקידו מוגדר בספר ביתר פירוט, הוא "המפקד העליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ ישראל ובסיני ומפקד הצי של תורכיה", כלומר המפקד הצבאי העליון באזור. והנה, דווקא פגיעתו של חסן ביי בכבודן של נשות פתח תקווה היא המודגשת בכותרת הסיפור.
לעומת זאת, בבלדה אמנם עיניו של חסן ביי "נוצצות" שעה שמדובר בנשים אבל ג'מאל פחה הוא הפוגע בממש. הוא האונס ובגסות ואכזריות את אשת ראש הוועד היפה ובלא שיעז איש מנתיניו להפסיקו! כלומר, לא רק שסיפור אשת ראש הוועד לא קיים כלל בסיפור ההיסטורי של בן עזר, אלא שאף נעשתה פנייה בבלדה לכיוון אלים, מיני, גס ומוקצן, ויש שיאמרו – פרובוקטיבי, ובידי השליט העליון.
ובכן מדוע? מה הניע את בן עזר בשנת 2018 לפנות לכיוון זה?
ודומה, כי לשם הבנת המניע טוב יהיה לעיין באופן מפורט יותר ביחס שבין הסיפור לבלדה, ואולי אז נוכל לענות מה הניע את בן עזר לכך.
האומנם רק פרובוקציה? שעשוע? או אולי משהו עמוק יותר?
ובכן, בספר מסופר תחילה על ביקורו של ג'מאל פחה בראשון לציון. גם נמסר הסבר היסטורי מפורט על מבנה השלטון העותמני, ומובלטים גילויי אכזריותו ודבריו המתנשאים ומתרברבים ומלאי הזלזול של ג'מאל פחה, שכולם מחניפים לו מרוב יראה. הוא אף נוטל כל מה שהוא רוצה מנתיניו כשם שהוא גם מעניק "מתנות" כרצונו, כמו שטחי אדמה גדולים לראשון לציון. חלק זה הושמט מן הבלדה, שכן אינו מהותי לה. לעומת זאת, החלק הראשון של ביקור הגנרל התורכי בפתח תקווה על פי הזמנתו של אברהם שפירא, נמסר באופן התואם כמעט בכל פרטיו למסופר בספר. מאידך, מאלפת בבלדה ההשמטה של התנגדותו הנחרצת של ג'מאל פחה לציונות ולכן לכל גילוי המסמל אותה, אם בהנפת דגלים כחול לבן ואם בתמונות של גדולי הציונות או בסמלים לאומיים, ועל כן גם מושמט בבלדה עניין שלילת הענקת האדמות לפתח תקווה משום שחשפה את זיקתה הציונית ומכאן, לפי הבנתו של הגנרל, גם לצבאות האירופאים הנלחמים אותה שעה בתורכיה.
ומה ממלא את מקומו המובלט של הנושא הלאומי? מתברר שהתיאור המפורט של האונס הגס והאלים של אשת ראש הוועד של המושבה, כלומר העניין המיני, האנושי, הפגיעה האישית וההשפלה. לשם כך מובלטת גם התפארותם של הגנרל ושל חסן ביי באכזריותם ובתליינותם ומסופר כמו בספר על התעניינותו, הפעם של ג'מאל פחה, אם בנות פתח תקווה יפות. אשת ראש הוועד היפה והמשכילה, שחשה בסכנה ושולטת אף היא בצרפתית, מחמיאה לו על הצרפתית היפה שבפיו. על מנת להסיטו מהנושא, אך דווקא בשל כך מתפתח הנושא החדש והאלים שמוצג בכותרת בקלילות בלבד.
ויש לציין גם, כי על מנת להבליט, בנוסף למעמד השלטוני רב הכוח, גם את המימד האישי הפרוע והגס ששום מיגבלה לא חלה עליו, שבהתנהגותו השתלטנית של ג'מאל פחה, נעשו שינויים מעטים בלבד בקבלת הפנים הנערכת בפתח תקווה לג'אמל פחה, תחילה, מקבלים את פניו תלמידי בית הספר בשיר ההמנון התורכי, חבושים ברוב הכנעה תרבושים ושאר סממני השלטון העות'מאני, וכל זאת, למרבה האירוניה, ברחוב חובבי ציון. ואילו הוא מתבונן בהם בזלזול כמו היו עדר כבשים (לשחיטה) נהנה מחנופתם הכנועה.
בקבלת הפנים בבית ראש הוועד מובלטת הסעודה, שהתבשילים שהוכנו בה לכבודו כלל אינם מעניינים את הגנרל או את קציניו, כי הם שקועים בשתיית אלכוהול (האסור, כידוע, על המוסלמים). יותר מזה, כל האירוע מתרחש בשעות של שרב מעיק של טרם אביב, אובך סמיך וכובד באוויר המייצגים את האימה והמתח השוררים בין המארחים, אבל הגנרל נתון בהתפארות על רצח הארמנים ועל קנייתן בזול של ילדות ארמניות ע"י התורכים, ובייחוד על קנייתה של ילדה ע"י תורכי זקן.
אולי כהבנה לבאות כאן גם נמסר פרט (בדוי בוודאי) של התעללות מינית, שהזקן "תחב לה אצבע כדי לבדוק" אם היא בתולה, על מנת להגביר את הסלידה מן המעמד. וכך מתגלגלים הדברים עד שאשת ראש הוועד מחניפה לג'מאל פחה על הצרפתית המשובחת שבפיו, כיוון שבכך היא דווקא מעוררת בו זיכרונות מהווי הזונות של פריז ויצריו מתעוררים. ואז, כשמגלב הרכיבה המאיים בידו הוא מצווה עליה להראות לו את הדרך ל"בודואר" שלה, כלומר לחדר השינה ושם, כאמור בכותרת, "תקע לה בתחת". אונס אלים ומכוער זה נמסר על ידי בן עזר בתיאור ארוך ומפורט ביותר, לאורך כעמוד ומחצה (ועוד נשאל מדוע) עד שהגנרל מגיע לפורקנו.
אלא שממש ברגע זה, רק על פי הבלדה, מתרחש מפנה מדהים: רחש כבד ממלא את האוויר החם וכמו חשיכה נופלת על הארץ בצהרי היום, ויצורים קטנים, דומים לחגבים קטנים, ממלאים את העולם, פורשים כנפיים בהמוניהם ואז נופלים לארץ ומתחילים לכרסם את כל הצומח. נחילי ארבה הגיעו מן המדבר ואימה גדולה אוחזת באנשי המושבה הם רצים ברחובות, אוחזים בפחים ומקישים עליהם לגרש את הפולשים, אך ללא הועיל.
או אז מתעשת הגנרל, יוצא מהחדר, אוסף את קציניו ויוצא עימם לכיוון רמלה וירושלים. ביציאתו הוא מרעיף פקודות על חסן ביי וקציניו, אולי יוכלו לגרש את המזיקים, אך גם עתה ללא הועיל. הארבה מכלה הכול, הארץ משחירה והעצים מלבינים כי הענפים התערטלו מקליפתם.
דומה כי עתה טוב היה לה לבלדה שתסתיים. הרשע נאלץ להסתלק. או אולי במאבק בארבה ובסיומו. כלומר, באופן שבו נגמר האירוע האסוני. ואולי אפילו באופן שבו הגיבו אנשי הוועד ובמיוחד ראש הוועד על מה שאירע.
אך לא כך ולא כך אלא באופן די מפתיע. כבר בראשית הופעת הארבה והסתלקותו של הגנרל נמסר כי אשת ראש הועד היפה "כורעת על ברכיה על קערת מים / המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה." והסיום ממשיך מנקודה זו: "ואשת ראש הועד היפה כורעת / על קערת המים המונחת תחתיה / ממשיכה לשטוף את התחת / הצחור שחולל / משיירי זרע הגנרל התורכי / וקצת קקה שלה." ובכך מסתיימת הבלדה!
מה זה? שואל את עצמו הקורא. למה כאן ולמה התיאור "המגעיל" והדוחה הזה? מדוע עם זה הכול מסתיים? מה היה בסוף עם הארבה, עם הגנרל או עם ראש הוועד?
אלא שאין לכך מן הסתם חשיבות בבלדה הזאת בעיני בן עזר. תבנית אידאית אחרת, ולדעתי רבת משמעות וחשיבות, מניעה אותו הפעם, ומה שנראה כ"פרובוקציה" הוא חשוב מבחינת המשמעות. שהרי הבלדה מסתיימת בטיהור הטומאה (המגעילה) שהטיל הגנרל התורכי באישה. כל שאירע מקורו בהתעללות בחלשה ונכנעת מצד הכוח השליט, בגסותו של הגבר בעל הכוח מכל הבחינות, בתפיסת האישה ככלי הנתון לשימוש הגבר בכל רגע שיחפוץ, ובהחלט גם כנציגה של נתינים הכפופים לשלטון כ"עדר כבשים". שהרי איש לא הפריע להתעלל! לעומת זאת, המעטה התרבותי (הצרפתית) אינו אלא כסות לכיעור ולעיוות.
לאור כל זאת, ניתן להבחין כי התפרצות הארבה ההרסני, המביא את המדבר למקום של יישוב ומכלה את צמיחת היבול, מגיעה למעשה כעונש על חטא, כמין מכה גורלית. עם בואו נופלת על העולם חשיכה, מתרחש כעין מבול סמיך של יצורים הרסניים וכל זאת מיד לאחר האונס הגס והמעוות, שאינו מתחשב כלל בבכייה של האישה-הקורבן. העונש הכבד גם מבריח את החוטאים. אף שכולנו יודעים מן ההיסטוריה שגורלם בארץ נחרץ באותה מלחמה, הרי הבלדה לא מסתיימת בכישלונם כאן, אלא באקט של טיהור, של רחצה, של סילוק שרידי החטא שרק טיהורם עתיד לאפשר חזרה לחיים חדשים, לצמיחה חדשה.
מה שמניע, איפוא, את בן עזר להבנתי, וכך גם בספריו האחרונים, הוא המאבק למען צדק ונגד ניצול הכוח השלטוני והאישי, למען טוהר, שלטון הוגן והתחשבות בחלש. אמנם הוא ממקד את גילויי הרשע והניצול והעיוות בתחום המיני, אבל אולי משום שהוא התחום האינטימי והעשוי להיפגע ביותר. ואם כך, לא באמת פרובוקציה סתם כאן, אלא ניסיון לזעזע את הקוראים ולעורר בהם את חוש הצדק והמיאוס מן הרוע. ואם אפשר לעשות זאת בתיאור ספרותי של תקופות היסטוריות הנחשבות בעיניו – הרי מה טוב.
ד"ר ארנה גולן
אהוד: במלאת 100 שנה לשיחרור ארץ-ישראל מעול התורכים אולי תיכלל הבלדה על ג'מאל פֶּחָה כחומר לימוד חובה בכל בתי הספר בישראל, יחד עם מאמר פרשנותה של ד"ר ארנה גולן.
פורסם בגיליון 1331 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 2.4.2018.
*
2.4.18
אהוד יקר,
שמחתי לראות הבוקר את מה שכתבתי על הבלדה שלך, ומאוד מעניין אותי גם מה אתה חושב וגם מה חושבים קוראים שיגיבו. אני , מכל מקום, ממש משוכנעת שהמסקנה שלי נכונה!
וכל טוב וד"ש חם ליהודית,
ארנה
לארנה היקרה,
כולי התפעלות מהיכולת שלך להעלות בכמה דרגות כל יצירה שלי שאת עוסקת בה ולהופכה למעין משא מוסרי, כמו שהוכחת במאמרך על "והארץ תרעד", ששם הראית כיצד הגלות קיימת גם בארץ-ישראל, גם בצד האירוטי, עד שנוסדת המושבה החדשה, והיא ההתחלה החדשה, המוסרית והנקייה, אחרי כל החיים הגלותיים, המעוותים והאסוניים, גם בארץ-ישראל, שתוארו קודם.
אבל אני מוכרח לומר שבשעת הכתיבה עצמה, של הרומאן וגם של הבלדה, לא חשבתי על "שכר ועונש" ולא על תוכחה מוסרית, אלא היתה לי הרגשה ברורה שביקום ההיסטורי שאני בורא כך צריכים להתנהל הדברים. באופן ההיסטורי-הטבעי ביותר.
אגב, הארבה היה "עונש" נורא לא לג'מאל פאשא אלא למושבות העבריות.
בקובץ הסודי במחשב שלי "מושבה מַפְתֵח", שייפתח לציבור רק באפריל שנת 2036 במלאת לי 100 שנים, נמצאת בין השאר הרשימה המלאה של גיבורי הרומאן הנידח "המושבה שלי", שכידוע לך אינו שייך לספרות העברית, ומתוכה, אחרי צנזורה עצמית, אני יכול לצטט כיום רק כי: "בַּאשָׁה-קרֵיינדֵל גולדשטיק (מקודם קוסוחוב), אוּם-אֶ-שָׁאוַוארִיבּ, אם השפמים, אשתו ובת-דודו של מנחם-מוניש גולדשטיק, אימם של יוסקה ויוכבד. בתה של פייגה-דוּבֵּע. אחותם של סנדרל גרשוני ויונה-מאיר קוסוחוב [כל אלה השמות ברומאן, היא צירוף של] – גברת קופשטיק (אהוד בן עזר לא הכיר אותה) + הגברת הפתח-תקוואית ר. (שגם אותה אהוד בן עזר לא הכיר), אשר הליכת הרכילות הרשעה בפתח-תקווה מפי כת ליצנים מופקרים פורעי שמיים מבני האיכרים במושבה אמרה כי בימי מלחמת העולם הראשונה היה מבקר אצלה המפקד העליון הגנרל התורכי ג'מאל פאשא, ו-ר. מבקשת על נפשות היהודים כאסתר המלכה בשעתה. הגברת ר. היתה אישה יפה מאוד."
שלך
אהוד
ארנה: זה כל היופי ביצירה, אהוד, שהכותב עצמו לא מתכוון להטיף מוסר ולזעוק, אלא שהכול בא מן התחושה שכך צריך להיות. כך זה לדעתי. אצלך, ובזה אני משוכנעת, רק יש קושי לאנשים לראות את זה כי "הפרובוקציה" המינית כל כך מקפיצה אותם, שזה מה שהם רואים, ולא בשביל מה היא באה. נו, החיים קשים כידוע. האמת היא שגם שמאי היה אומר לא פעם ש..."הפעם הגזמת בתיאורים." אבל זה כי בחרת בתחום מאוד רגיש.
פורסם בגיליון 1332 מיום 5.4.18.
אין כלום כי כל מה שהיה זה ניסיון הפיכה שנתפר בגסות ובהרגשה שמותר לנו הכול!!!
שופטי נתניהו שנבחרו בקפידה על ידי בג״צ בגלל ״האהדה״ שלהם לנתניהו ( לא זוכר מי היה הנשיא התורן) אבל תמיד רוח האדמו״ר ברק שכנה בבית המשפט העליון. ברק, האיש שבשמו שונו הרבה מילים בשפה העברית, מילים שהיו הגאווה של העם בישראל, מילים כמו דמוקרטיה, אחים לנשק, חופש, חוק, הפרדת רשויות, גזענות, שיווין בפני החוק ועוד, לא זוכר את כולן, מילים שקיבלו פירוש הפוך. מילים שהיו בעבר מקור לגאווה, הפכו למילים שמעלות כעס, בחילה ובעיקר בושה.
אז אפילו השופטים האלה לא יכלו לעמוד מול מבול השקרים הבוטים, עבירות על החוק, התעללות בעדים ובני משפחתם. (זקנות בנות 84, חולות סרטן ,שמעולם לא עברו כל עבירה) –נגררו לחדרי החקירות רק כדי לגרום לילדים שלהם לשקר. כשכל זה נעשה בפומבי מהמקפצה ובלי חשש. כאמור מותר להם הכול. אז אפילו השופטים האלה קבעו כבר בפעם השנייה שאין מקום לאשמת שוחד. אילו הפרקליטות היתה מקבלת את החלטת בקשת השופטים בפעם הראשונה. כל קרקס באגס באני במהלך המלחמה היה נחסך. נתניהו היה יכול לנהל את המלחמה והמדינה בלי ״עדות״ 3 פעמים בשבוע. 3 פעמים בשבוע במהלך מלחמה!!!! מעולם לא נוהל משפט 3 פעמים בשבוע אפילו לא בעתות שלום.
האמת הפשוטה, גם כנופיית התופרים ידעה שאין לה סיכוי להוכיח את העלילה. בתפירה הראשונית הם האמינו שהנושא לא יגיע למשפט. נתניהו ייכנע ויפרוש. היה להם ניסיון שעבד עם רבין, שרון ייתכן עוד, לא זוכר את כולם. אבל הם נתקלו באיש הלא נכון, נתניהו לא נכנע והמשיך. אז התחילו ההתעללויות בעדים ובבני משפחתם ועדיין לא עזר להם. אז הם החליטו אם לא נצליח להוכיח אשמה לפחות נתעלל בנתניהו במשפט. ולמה לא. כל יום בבית המשפט עולה לנתניהו הון. אבל לסוללת הפרקליטים זה לא עולה כלום. הם באים נהנים מחשיפה ואם בסוף לא יהיה כלום כי לא היה כלום אז מה קרה? הם לא יצטרכו לשלם כלום.
יש כאלה שיגידו ומה עם שאר האשמות שכמובן גם כאן הוכח שהכול חרטה. להזכירכם היועץ המשפטי מנדלבליט, שבזמנו נתפרה העלילה, אותו יועץ משפטי שאמר ״שי ניצן אוחז בי בגרון״ אמר בלי השוחד לא היינו מגישים כתב אישום.
לסיכום: חבורה של עבריינים בראשם שי ניצן, מנדלבליט, אלשיך – ניסו לבצע הפיכה בעזרת הכוח אותו צברו במערכת המשפט. אף אחד מהם לא יצטרך לשלם כלום.
העובדה שהעלילה עלתה מאות מיליונים (לא להם אלא למדינת ישראל) באופן ישיר ומיליארדים באופן עקיף, גם דחייה של תשתית הסיבים וגם 4 מערכות בחירות – לא ממש נוגעת להם.
זיכרו, גם בעלילת הצוללות שב״וועדת החקירה״ נקבע שהיחידי שלא דיבר אמת זה יעלון. גם עלילה זאת עלתה למדינת ישראל באופן ישיר 1 מיליארד יורו. הגרמנים, שהתכוונו לממן את עסקת הצוללות ב-1 מיליארד יורו, החליטו לא לממן בגלל עלילות השווא שקרו בישראל. וכמובן דחיה של שנתיים באספקת הצוללת פוגעת בביטחון מדינת ישראל.
מוטי הרכבי
1. רק בגלל הרוח
אחת מבין עשרות השאלות הקשות, המהדהדות עצמן לדעת, מאז טבח שבת שמחת תורה –היא, מדוע לא הכריע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על יציאה למבצע-מלחמה פעולה מקדימה, מול החיזבאללה ומול החמאס.
פרט לתשובות שהיו לקלאסיקה המוכרת בקרב מחנה מסוים, שפניניהו, פחדניהו, כישלוניהו, הססנינו, נהנתניהו, כזבניהו, רמאניהו, קיסריהו, סמרטוטיהו, ועוד הרבה סיומות עם יהו, השתחלה התשובה, "באמת?"
במילה אחת, בעלת ארבע אותיות וסימן שאלה גדול, התחוורה כוונת המכוון.
באמת? האם ראש הממשלה, במציאות בה הוקע בוקר, צהריים, בין השמשות, לילה, עלות השחר ונץ החמה, אל עמוד הקלון, על ידי עדת שונאיו, מתעביו, מכפישיו, המסיתים נגדו, מייסדי מפעלי מכונות הארס והשנאה, האם היה מעז לצאת למבצע?
באמת? האם מקהלת צבא השנאה לא היתה פוצחת בצרחות מצמררות כנגד "העריץ והדיקטטור" השולח חיילים למות בשדות הקרב בשל שרידותו הפוליטית, בשל מחלת השררה בה לקה, בשל הימלטותו מהמשפט, בשל מצבו הפוליטי הקשה?
באמת? טיעון זה נשמע תלוש מהמציאות, הזוי, בלתי סביר בעליל, לא מתקבל על הדעת, כך חשבתי עד אשר נדהמתי לגלות שלא משל היה ולא השערות פורחות באוויר כי אם אמת מוחלטת.
הפרשן הוותיק, יוסי וורטר מ"העיתון לאנשים חושבים", עיתון אשר הנהגת המדינה, צמרת הפקידות וראשי מערכות ההשפעה, כולל מפקדי הצבא, שתו בצמא את הכתוב בו, אישש ותיקף את התשובה למילה האחת: "באמת?"
כך הואשם ראש הממשלה המנצח על מערכה בשבע חזיתות, מערכה צבאית, מערכה מדינית, בעיצומה של מלחמת התקומה על ידי הפרשן, שחור על גבי לבן, לא נגענו:
"בנימין נתניהו מוכרח מלחמה, עכשיו, ורצוי ביותר מחזית אחת וכמה שיותר ארוכה, כמה שיותר קשה ומדממת.
כמו נרקומן שזקוק נואשות למנה שלו, מלחמה מסדרת אותו, היא הפתרון לכל צרותיו בחיים, כשהתותחים רועמים והמטוסים מגיחים, הדיונים במשפט, שכבר עכשיו כמעט שאינם מתקיימים, מבוטלים לחלוטין ...."
הפואמה של הרוע הצרוף, שיר חרוזי הרעל, פניני הזוהמה, שורות הארס המזוקק נמשכות, בלי בושה, רק עם חרפה גדולה ואות קלון על מצחו של פרשן עלוב זה.
באמת? עצמו עיניים, נסו לדמיין, מה היה קורה במדינה בימים שלפני טבח שבת שמחת תורה, לו היה רוצה ראש הממשלה לקדם פני הרעה.
מדינה בה הסרבנות הרימה ראש ונורמלה, בה לשעברים כמו : רמטכ"לים שרי ביטחון, ראשי ממשלה, ראשי המוסד, ראשי השב"כ, מפכ"לי המשטרה, חברו יחדין לכמעט הפיכה צבאית, בה טייסים הודיעו על סירוב להתייצב, בה בכל יום מנו יחידות אחרות המאיימות בסירוב להתייצב.
במציאות בה השסע החברתי דימם ברחובות הראשיים החסומים עליהם השתלטו גם אנרכיסטים מופקרים וחסרי אחריות, מציאות בה השנאה בערה ברחובות החסומים, בה מסעות צייד ורדיפה נגד נבחרי ציבור, כולל בבתיהם, היו לשגרה, בה הסתה פרועה ופושעת, אלימה ובריונית, הייתה לדבר שבשגרה, באין מורא מהדין, בשל תחושת אדוני הארץ.
במציאות בה מופעי זוועה ומיצגי אימה הוצגו באין מפריע ברחובות הערים, במציאות בה חברו יחדיו חלקים מהתקשורת, חלקים ממערכת המשפט, חלקים מההנהגה הפוליטית חלקים מהאקדמיה, חלקים מהכלכלה והמשק הישראלי, חלקים מהמאיימים בירידה מהמולדת, חלקים של אוהבי מדינת ישראל על תנאי, כדי לפעול לפגיעה אנושה בחוסן הלאומי, כדי לפרק את הצבא.
באמת? נסו לדמיין מה היה מתרחש במדינה, בצבא, אם ראש הממשלה היה מהין להכריז על הנעת מטוס אחד, טנק אחד, כיתת לוחמים אחת.
המסיתים היו קוראים למרי אזרחי, הרחובות היו עולים בלהבות, מילים כמו מלחמת אחים, מרד אזרחי, היו נקראות בקול גדול, מי לפירוק מדינת ישראל, אליי.
באמת? האיומים וההבטחות שנשמעו תחת כל עץ רענן, במה עמוסת כרזות "בוגד", "ארדואן" ו"היטלר" ומיקרופון, מצד חלק מחברי המחנה שהצהיר, קבל עם וחמאס כי: "גם ארצות הברית יודעת שאין לנתניהו צבא," "בספטמבר לא יהיה צבא."
ובטבח שבת שמחת תורה לא היה צבא למדינת ישראל, לא היה צבא שיגן על אזרחי מדינת ישראל.
שוו בנפשכם, מה היה קורה אם ראש הממשלה בימי הזעם הבלתי נשלט ברחובות ישראל היה מעז להניע כיתת תותחנים, להניע טייסת אחת לתקוף אוייב.
ובימים אלה, ימי מלחמה בשבע חזיתות, מלחמה שוורטר ודומיו דרשו ותבעו לסיימה עוד טרם שהחלה, מהלכים הם אימים יוצרים דמוניזציה וחוסר לגיטימיות לקראת המשך המלחמה, "המלחמה להצלת נתניהו."
באמת? האם ורטר וחבורתו אכן מבקשים שנפקיר את אזרחי מדינת ישראל, נותיר אותם כצאן לטבח באין מגן, כמו בטבח שבת שמחת תורה?
באמת? ממה ורטר וחבריו חוששים, האם לאור הניצחונות המזהירים, השינויים ההיסטוריים, הפיכת תבוסת טבח שבת שמחת תורה להישגים משמעותיים שעלו במחיר כואב של חללים, פצועים בגוף ובנפש, מגש הכסף של תחיית עם ישראל ותקומת העם היהודי, אשר בזכותם ייקבעו מחדש גבולות ההגנה של מדינת ישראל והביטחון ישוב לאזרחי המדינה גם לדורות הבאים?
באמת? ורטר, ממשיך את עלילות הדם הנוראיות שיצאו מבתי המדרש האיומים של גידולי המים, של אדוני הארץ, של אוהבי מדינת ישראל על תנאי, מיסדי העלילות: "מפקיר החטופים," "ראש ממשלת הטבח שיוצא למלחמה למען שרידותו הפוליטית," "רוצה שהחטופים ימותו במנהרות," "מקריב החיילים,", "הבוגד."
והרוח הנוראה הזו, רוח השנאה והאיבה, רוח הזעם וההסתה, רוח ההשתקה והדיכוי, רוח ההם והאנחנו, מאיימת לשוב ולהשתלט על חיינו בימי מערכת הבחירות הדופקת בחלוננו.
אחריותנו אחת היא, לבלום את הרוח הרעה, למנוע את התפרצותה והתפשטותה, לעצור אותה בטרם פורענות, שבענו מרורים , קצנו בתרעלת פורה ראש ולענה, מראות הזוועה מטבח שבת שמחת תורה חרותים על ליבנו, לזכרם, בשבילנו , חובה לעצור את הרוח הרעה.
2. קמנו ונתעודד
עוד מעט ימלאו אלף ימי שברון לב, זיכרון וגעגוע לגדול האסונות שחוותה מדינת ישראל, ביום המר והנמהר בטבח שבת שמחת תורה, ליום הייאוש.
עוד מעט ימלאו תשע מאות תשעים ותשעה ימים לתקומה, לשיקום החורבן, לרוח היהודית ישראלית שפרצה במלא עוזה, לימי התקווה.
האסון הנורא בו ה"שכנים" מהדרום, מחבלים וטרוריסטים צמאי דם, פלשו עם שחר בשבת, ביום שמחת תורה, למדינת ישראל, לערים, לכפרים, לקיבוצים, למושבים, טבחו, שרפו, ביתרו, אנסו, חטפו, בזזו, התעללו בחפים מפשע יהודים, ישראלים ועובדים זרים.
אסון זה היה אמור להוריד את מדינת ישראל ביגון שאולה, מאות חטופים, אלף מאתיים נטבחים, משפחות, תינוקות, חורבן קהילות שלמות, ריח השריפה טרם נמוג, ריח המוות, ריח השכול, ריח האבדון.
היו לא תהיה, עם ישראל הניח בצד את המחלוקות הקשות, את מלחמת האחים, המרי האזרחי, עידוד הסרבנות, איום הנטישה של המולדת, את טבעות אש השנאה, את חרוזי הרעל, את מכונות ההסתה והרעל המזוקק, השבטים החלוקים התלכדו בין אסון נורא לעם אחד, לאגרוף אחד, ויצאו להשיב את כבוד ישראל.
קמנו ונתעודד, בין אסון נורא התפוררה החלודה והקורוזיה שכיסו על ה-יחד היהודי-ישראלי, המכנה המשותף שנסדק התחבר, על התהום שנפערה בין חלקי העם נבנה גשר יציב, מדינת ישראל בהובלת ראשיה, שריה, יועציה, גיבוריה יצאו להשיב את ההרתעה, את התקווה.
קמנו ונתעודד, מלחמת חרבות ברזל יצאה לדרך, מלחמה על הבית, מלחמת התקומה והתחייה של העם שאיים להיפרד ליהודה וישראל, לצד גבורת הלוחמים עזי הנפש אריות האומה אשר הגיעו מהקיבוץ והמושב, מהעיר ומהכפר, מבתי המדרש ומהאוניברסיטאות, עולים חדשים ויהודים שמיהרו ללבוש אדרת מלחמה וגבורה, ומסרו נפשם על תקומת ישראל.
תשע מאות תשעים ותשעה ימים, בבתי העלמין הצבאיים נכרו קברים של גיבורי ישראל, בתי החולים מלאו בפגועי גוף ונפש, יתומים, אלמנות, משפחת השכול כתבו בהספדיהם על יקיריהם שורות בהיסטוריה של עם הנצח, מדינת ישראל שעטה בשבע חזיתות, שלחה לגיהינום את ראשי הרוע האנושי במדינות מבקשות נפש היהודים, הרחיקה את הסכנה, ביצרה גבולות ביטחון.
קמנו ונתעודד, החטופים והחללים, עד האחרון בהם, שבו למשפחותיהם, לאוהביהם, החללים הובאו למנוחת עולמים , הקהילות החרבות החלו לשקם את הריסות חייהם, הגולים בתוך ביתם החלו שבים, הדרום פורח, תנופת בנייה והתחדשות, הצפון עדיין תחת מתקפת רחפנים, חלק מהתושבים טרם שבו לביתם, הגבול כיום בטוח באופן משמעותי ממה שהיה בערב טבח שבת שמחת תורה.
קמנו ונתעודד, אחרי תשע מאות תשעים ותשעה ימים, הפצעים הלאומיים מגלידים אט אט, צבא ההגנה לישראל, בהוראת ממשלת ישראל, מביס את צבאות שבע החזיתות ובראשם איראן.
קמנו ונתעודד, הכלכלה, על אף המלחמה הארוכה, איתנה מתמיד, הצמיחה הישראלית מהמובילות בעולם.
קמנו ונתעודד, אחרי שנות ראינו רעה, אחרי ימי הרחובות הבוערים ומדורות השנאה, אחרי האחדות לשעתה שהתעוררה בעקבות הטבח, שב והתחדש המתח הפנימי בחברה הישראלית, בעוצמה פחותה, אך הוא שב.
קמנו ונתעודד, תשע מאות תשעים ותשעה ימי גבורה, עוצמה, רוח ותקווה, אחרי יום הייאוש הנורא, קמנו ונתעודד.
3. לנתץ את עמוד הקלון, עכשיו
מי ישיב לו את הרגעים האבודים, את השעות המייסרות, את ימי מסרקות הברזל המלובנות שחרצו בגופו, את השנים האבודות.
מי ישיב לו את רגעי החרדה, את שעות הפחד, את ימי הבושה, את שנות נשיאת אות הקלון על הצוואר.
מי ישיב לו את רגעי התסכול, את שעות האכזבה, את ימי העננה המרחפת, את שנות ההאשמה.
מי ישיב לו את רגעי ההמתנה להקראת ההדלפות, את שעות ההכחשות, את ימי קמפיין התועבה, את שנות ההשחרה.
מי ישיב לו את רגעי המבט מזרה האימה של "הפרשנים", את שעות האולפנים הפתוחים של ההכרעה האחת "אשם", את ימי רמיסת הכבוד, את שנות הפגיעה במשפחתו.
מי ישיב לו את רגעי ההשפלה, את שעות הביזוי, את ימי החרפה, את שנות ההסתה הפושעת.
מי ישיב לו את רגעי השלווה, את שעות הספק המכרסם, את ימי הרדיפה, את שנות הציד.
מי ישיב לו את רגעי המחנק, את שעות הצער, את ימי הדיכוי, את שנות ראינו רעה.
מי ישיב לו את רגעי הזיעה הקרה הזולגת על העורף המתקשה, את שעות האצת הלב המאיים להתפקע, את ימי הצמרמורות בגו התחתון, את שנות נים לא נים.
מי ישיב לו למשפחתו את רגעי השקט והשלווה, את שעות המשפחה האבודות, את ימי הסופה והסער, את שנות הפגיעה.
מי ישיב לו את הרגעים שהיו ואינם, את השעות שלא ישובו עוד, את הימים המבוזבזים, את השנים האבודות.
מי ישיב לו את החיים שהיו ואינם, את הכוחות שאבדו בדרך, את האמון שנפגע אנושות, את הממון הרב ששילם על הוכחת חפותו.
מי ישיב לקופת המדינה את מיליארדי השקלים שהושקעו במשפט זה, את אלפי שעות השפיטה המבוזבזות, את המסע חובק העולם להוכיח כי אין כלום ולא היה כלום.
מי ישיב לו, לראש הממשלה בנימין נתניהו, לבני משפחתו, לתומכיו ולאזרחי מדינת ישראל את האמון במערכת שכשלה, שפעלה באופן אנטי דמוקרטי, שהרחיבה את התהום הפערה בעם, שהובילה תהליכי שיסוי ביזוי, דיכוי, שהובילה למערכות בחירות תכופות אשר ערערו את החברה הישראלית, שחיללה את כבוד מערכת המשפט, שהבהירה כי הפקידות היא מקור הסמכות על נבחרי הציבור.
שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעו כבר לפני שלוש שנים כי בתיק המרכזי, תיק ארבעת אלפים, אין מתקיימת עברת השוחד, והציעו לתביעה למחוק את האישום, התביעה בהוראת היועצת המשפטית לממשלה סירבה להצעה.
שלוש שנים אחרי, שלוש שנים בהם ראש הממשלה מתמודד עם הטבח הנורא של שבת שמחת תורה, עם השבת החטופים החיים והחללים, עם ממשל אמריקני עויין, עם אמברגו נשק, עם בית הדין הבינלאומי בהאג, עם עלילות דם, עם ניהול מלחמה בשבע חזיתות.
שלוש שנים בהם ראש הממשלה מוקע אל עמוד הקלון, דמו מותר בהסתה מהמתועבות שהיו כאן אי פעם, מצמרת ביטחונית ומדינית בעבר שאיבדה את המצפן, עם הובלת הכלכלה לחוף מבטחים, עם שיקום הקהילות החרבות והשבת הביטחון לאזרחי מדינת ישראל.
עשור של משפט-ראווה פוליטי, משפט שהמילה צדק נעדרה ממנו, חייב להגיע לקיצו עוד היום, השפילו מבט, הרכינו ראש ובקשו סליחה.
זו יכולה להיות התחלה הולמת לבניית האמון מחדש במערכת המשפט.
עמנואל בן סבו
צרור הערות 1.7.26
* בנט בדרכי אלון – בשבוע שעבר כתבתי שהתוכנית המדינית של בנט היא גרסה עדכנית של תוכנית אלון, מודל 2026.
כך כתב גם ד"ר ארנון דגני במאמרו "יגאל אלון רק עם כיפה קטנה" בוויינט.
ההבדל בינינו, הוא שבעוד אני כתבתי זאת לשבחו של בנט, הוא כתב זאת לגנותו. אגב, יש לציין לזכותו, שבניגוד לרבים אחרים, שהופכים את רבין אחרי מותו לשלום-עכשיו, הוא אומר בפירוש שרבין, עד יומו האחרון, ומזכיר את נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון בכנסת, דבק בתפיסת תוכנית אלון.
בעיניו, הבעייה בתוכנית אלון, במורשת רבין (האמיתית) ובתוכניתו של בנט היא שהן הצעות לניהול הסכסוך, ולא לפתרונו. לטענתו, 7 באוקטובר הוא תוצאת הגישה הזאת, ולכן אחרי 7 באוקטובר יש לנטוש אותה.
לפתרון הסכסוך בדרכי שלום יש צורך בשני צדדים. האם בצד השני יש מי שמוכן לתנאים מינימליים שיכולים להתקבל על הדעת בישראל? ברק ואולמרט הציעו לערפאת ואבו מאזן (בהתאמה) הצעה למדינה פלשתינאית עצמאית על כל יהודה ושומרון, עם חילופי שטחים קלים (כלומר תמורת כבשת הרש שתישאר בידינו ביו"ש נעביר שטח זהה משטחה הריבוני של ישראל), ובירתה ירושלים. ערפאת דחה את ההצעה בדם ואש והוביל בעקבותיה לגל הטרור הנורא ביותר מקום המדינה ועד 7 באוקטובר. אבו-מאזן אפילו לא טרח להשיב לאולמרט על הצעתו, וכשנשאל לסיבה לכך הוא אמר שההצעה אינה עונה על דרישת "זכות" ה"שיבה". וכשהם מדברים על "זכות" ה"שיבה" הם מתכוונים לכך במלוא הרצינות, כפי שהם התייחסו לאיומיהם שהתממשו ב-7 באוקטובר. הם מדברים על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עצם הדבקות בדרישת ה"שיבה" היא עדות לרצון להנציח את הסכסוך.
אבל גם אם לצורך המשחק עם עצמנו נתעלם מהדרישה הזאת – מה משמעות מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67?
יש לנו ניסיון עם מדינה פלשתינאית. רבין אמנם התכוון ל"ישות שהיא פחות ממדינה" אך הקים מדינה פלשתינאית דה-פקטו בהסכם אוסלו, על רוב רצועת עזה (ומשאר השטח נסוגונו בהתנתקות) ועל שטחי A ו-B ביו"ש. המדינה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה עלתה לנו ב-1,500 נרצחים בין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" הפך את המדינה הפלשתינאית ביו"ש לאוטונומיה, בזכות חופש הפעולה הביטחוני המלא לצה"ל ולשב"כ, ועצר את הדימום. לעומת זאת ברצועת עזה בוטל ברגע האחרון מבצע "חומת מגן", והשטח נשאר מדינה פלשתינאית. ואחרי ההתנתקות – המדינה הפלשתינאית ברצועת עזה היתה בקווי 4.6.67. ומה קיבלנו? עשרים שנות ירי רקטות, הצתת שדות הנגב ושאר סוגי הטרור, והשיא – 7 באוקטובר.
הלקח הוא שעלינו להבטיח חופש פעולה לצה"ל ברצועת עזה, כמו ביו"ש. אם חלילה תקום מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, בקווי 67', גוש דן וריכוזי האוכלוסיה הגדולים של ישראל יהיו "עוטף" המדינה הפלשתינאית. בחלק מן המקומות המרחק מהגבול לים הוא בערך 2/3 מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. טבח נוסח 7 באוקטובר ממדינה פלשתינאית בקווי 67' יעלה לנו בחיי עשרות אלפי ישראלים, ויידרשו שבועות כדי להשתלט על השטח מחדש ולנקותו.
כל עוד אין פרטנר לשלום בתנאים העונים על דרישות הביטחון המינימליות של ישראל, אין אפשרות לפתרון הסכסוך. וכל עוד אי אפשר לסיים את הסכסוך, יש לנהל אותו בשום שכל, ולהפיק את לקחי 7 באוקטובר. שני הלקחים המרכזיים:
א. מניעת הקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית ופירוק המדינה הפלשתינאית שעדיין קיימת על כ-40% משטח רצועת עזה.
ב. לא לחזור עוד למדיניות ההתמכרות לשקט, ההבלגה וה"הכלה" שאפיינה אותנו בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר והמיטה עלינו את האסון.
* שקיעת המערב – הכניעה המחפירה של טראמפ לאיראן, אינה מעידה רק על אופיו הגבולי של הלוזר הזה, אלא על בעיה תרבותית עמוקה של שקיעת המערב; של חוסר נכונות של המערב להיאבק על ערכיו, על ערכי החירות והדמוקרטיה. המערב של היום לא היה נלחם בהיטלר.
* מחיר הדשדוש – נכון היה, שרצועת הביטחון תשתרע עד הליטני.
מדוע הקו הצהוב אינו על הליטני? כי את "הרגל המדינית" מעצבת המציאות הצבאית בשטח.
מדוע לא השתלטנו לאורך זמן רב כל כך על השטח שעד הליטני? כי אימצנו את תורת מלחמת הדשדוש; האיטית, המהוססת, המסורבלת, שבעטיה אנו כבר אלף יום במלחמה.
יש צורך ברוויזיה בתורת הלחימה.
בינתיים ניתן לציין בסיפוק, שלקח אחד הופק מ-7 באוקטובר, והוא שאיום שאינו מוסר – סופו להתממש, ושאויב סמוך לאוכלוסייה ישראלית הוא איום שיש להסיר. זה נכון בעזה, בלבנון ובגולן.
* לאו מוחלט – ארה"ב לוחצת על ישראל לקדם את מימוש חלקה בתוכנית טראמפ, למרות שחמאס לא התפרק מנשקו. במסמך שהעבירה ארה"ב, נדרשת ישראל לאפשר הקמת תשתיות בשטח שבשליטתה, ולאפשר חזרת אוכלוסייה לשטח זה, לאזורים שמיועדים לשליטת ממשלת הטכנוקרטים.
על ישראל להשיב לדרישת ארה"ב בלאו מוחלט. פירוק חמאס מנשקו הוא תנאי הכרחי ומוחלט לכל התקדמות. בלי פירוק חמאס מנשקו, אסור לישראל לסגת מאף שעל ברצועת עזה, לא לאפשר כל צעד לשיקום ולא לאפשר חזרה של אף עזתי.
יתר על כן, על ישראל לעמוד על כך שהפירוז יהיה אמיתי, כלומר כולל כל הנשק הקל. טבח 7 באוקטובר נעשה בעיקר באמצעות נק"ל, וכך גם שלטון הברזל של העריצות החמאסית בעזה. יש לעמוד על כך, שישראל תהיה זו שתאשר את ביצוע פירוק הנשק, ולא לסמוך על חוות דעת של שום ארגון אחר או מדינה זרה.
בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מפירוק שלטון חמאס ופירוז חמאס בכוח צה"ל.
* קץ לעוול ההיסטורי – החלטת הממשלה להכיר ברצח העם הארמני בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, היא חובה מוסרית, צדק היסטורי, נאמנות לאמת ובוודאי חובתה של ישראל כמדינה יהודית, שנאבקת בהכחשת השואה.
ההחלטה התקבלה באיחור אופנתי של 78 שנים.
כעת מן הראוי שהנושא יבוא להצבעה בכנסת, בתקווה שהיא תחליט פה אחד לשים קץ לעוול ההיסטורי.
יש להכניס את רצח העם הארמני לתוכנית הלימודים.
* ספין האחדות – נתניהו הצהיר שבכוונתו להקים ממשלת אחדות.
וואלה?!?!
הבה נבחן את רצינות האמירה.
א. האם כיוון שהוא נגד חרמות, נתניהו תומך בהצטרפות הליכוד לממשלת אחדות בראשות בנט או איזנקוט אם הם ינצחו?
ב. האם הוא מעדיף ממשלה עם ביחד, ישר וישראל ביתנו על ממשלה עם כנופיית בן גביר? הרי הוא יודע שהמפלגות הללו לא תשבנה עם הכנופייה.
ג. האם הוא יקדם חוק גיוס לכולם, למרות שהמשמעות היא ויתור על החרדים? הרי ההצדקה העיקרית לממשלת אחדות היא ברית המשרתים להפסקת ההשתמטות.
ד. האם הוא מוכן להקמת ועדת חקירה ממלכתית? כי בלי זה מפלגות האופוזיציה של היום לא תשבנה, כמובן, בממשלה.
התשובות לשאלות הללו יעידו אם מדובר בספין חלול או בכוונה רצינית.
* צעד בונה אמון – אזרחי ישראל!
אתמול הודעתי על כוונתי להקים ממשלה לאומית רחבה ודיברתי בשבח האחדות.
היום, כצעד בונה אמון וכהוכחה לרצינות כוונותיי, אני מודיע בזאת על עצירת חקיקת חוק יסוד: השתמטות, המכונה בכיבוסית חוק יסוד: לימוד תורה.
* דמגוגיה זולה – נתניהו: "אם הייתי אומר לך שבאירופה .שלחים משטרה לישיבות, לוקחים צעירים שלומדים תורה ומכניסים אותם לכלא – היית מזדעזע".
איזה שילוב דוחה של דמגוגיה זולה ותרבות שקר ביביסטית.
נתחיל עם העובדות. לא שולחים משטרה לישיבות. בכלל, אין כמעט מעצרים יזומים של עריקים. נעצרים עריקים שנתפסו בעבירות תנועה וכד'.
יש עשרות אלפי עריקים ונעצרו עשרות בודדות ושוחררו כעבור ימים אחדים.
כאמור, טענתו של נתניהו היא שקר גס.
אבל השקר העמוק יותר והדמגוגיה הזולה ביותר, הוא עצם ההשוואה לאירופה והדיבור על מעצר "לומדי תורה". לא עוצרים אף אחד על לימוד תורה. עוצרים עריקים מצה"ל. עוצרים עבריינים. בדיוק כפי שעוצרים גנבים, למשל.
יכול להיות שאילו נתניהו היה מחנך את ילדיו כראוי, והם היו היום משרתים מאות ימים במילואים על הגנת המולדת, לבו היה פחות גס כלפי הציבור המשרת, הכורע תחת הנטל, שעה שהוא מנסה בכל מאודו לקדם את ההשתמטות והעריקה, לשפוך מיליארדים ממסי המשרתים למימון ההשתמטות והמשתמטים ולעגן את ההשתמטות הממארת בחוקה.
* תורה עם דרך ארץ – בחוק יסוד: לימוד תורה עם דרך ארץ, אחד מתנאי הסף להגדרת הכרה ממלכתית בלימוד תורה, הוא חינוך לשירות משמעותי ביותר בהגנה על המולדת והיחלצות לעזרת העם.
בינתיים ממשלת ההשתמטות מקדמת חוק יסוד: תלמוד תורה כקרדום לחפור בו.
* מי מממן את הרב המקלל – הרב המקלל אריה יזדי, שחירף מערכות ישראל וקילל את הרמטכ"ל "יימח שמו וזכרו", מנהל כוילל של משתמטים בבני ברק, הממומן מכספי המיסים של המשרתים, שעל דמיהם, תרתי משמע, הם חיים.
לא פחות חמורים דברי האחרון לציון יצחק יוסף, שחיילי צה"ל נהרגים בגלל "רדיפת לומדי התורה". איש נבער מדעת וערל לב.
* כה אמר השייח' – השייח' ראאד סלאח: "הרמטכ"ל יימח שמו וזכרו."
איפה היה היום השייח' אילו אתמול אמר זאת?
* לא חוזרת בה – צפיתי בראיון של שקמה ברסלר אצל עמית סגל ובן כספית.
עמית שאל אותה: אם המהפכה המשטרית אמנם נמשכת בכל העוצמה, ואם היא אכן מסכנת את הדמוקרטיה, ואם בקריאה לסרבנות, או "אי התייצבות" הצלתם את הדמוקרטיה, מדוע אינכם קוראים היום ל"אי התייצבות"?
שקמה התפתלה, גמגמה, השיבה תשובות לא קוהרנטיות, ולא התייחסה. עמית הושיט לה סולם. "אולי אתם מבינים שבקריאה לסרבנות הלכתם גשר אחד רחוק מידי?"
שקמה אינה מסוגלת להוציא מפיה את המילים טעינו, נהגנו בחוסר אחריות. אין היא מסוגלת לקחת אחריות על מעשיה. אין היא מסוגלת להתנצל.
כפי שאנו דורשים מנתניהו לגלות מנהיגות וליטול אחריות על מחדליו וכשליו, כך מצופה גם מאנשים שבמשך חודשים סחפו אחריהם מדי שבוע מאות אלפי ישראלים במחאה הגדולה בתולדות המדינה. אם היה להם האומץ לקרוא לסרבנות המונית, ניתן לצפות מהם שייקחו אחריות, יודו בטעותם, יביעו חרטה ויתנצלו.
אפשר לומר, שמעצם העובדה שאין הם קוראים היום לסרבנות, ניתן להסיק שהם מבינים ששגו, אך אי אפשר להסתפק בכך. מהם, שהסיתו לסרבנות, ממנה, שאיימה על נתניהו ש"לא יהיה לך(!) צבא," יש לצפות שייקחו אחריות, יודיעו שנשק הסרבנות הוא בלתי לגיטימי, שהם לא ישתמשו בו לעולם ויקראו לציבור לא לחזור על כך. אחרת, הם משאירים את האקדח הטעון הזה על השולחן. אגב, כמו בנושא ימי השיבוש וחסימת כבישים, איננו יודעים מאיפה תבוא הסרבנות בפעם הבאה.
המהפכה המשטרית היא סכנה לדמוקרטיה. סרבנות המונית היא סכנה חמורה שבעתיים לדמוקרטיה ולעצם הקיום.
במדינה שמיום הקמתה נלחמת על עצם קיומה, אין מקום לחיקוי זול של אופנת סרבנות—וייטנאם, בארה"ב בסיקסטיז. ואם זה לא היה ברור למישהו לפני 7 באוקטובר – היום זה ברור ומובן.
המופע של שקמה ברסלר היה מפגן של חוסר מנהיגות, מוגות לב ציבורית וברחנות.
אגב, אני מסכים עם חלק גדול מהביקורת שלה על הממשלה, אבל בדמוקרטיה המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
* מגמות חולות – פוסט שכתבתי בגנות שקמה ברסלר, על חוסר היכולת שלה להודות שהקריאה לסרבנות היתה שגיאה חמורה, ולומר שהסרבנות היא נשק בלתי לגיטימי, עורר מבול של תגובות זעם-קדוש. אנתח כמה מן התגובות, כיוון שהן מייצגות מגמות חולות בחברה הישראלית.
סוג אחד של תגובות, היה האשמתי בכך שאני כותב את זה רק כדי לגונן על נתניהו ולומר שהוא אינו אחראי ל-7 באוקטובר. כלומר, אמנם מאז 7 באוקטובר אין כמעט יום שאיני כותב על אחריותו ומגנה את בריחתו ממנה, אבל מבחינת אותם גאונים, עצם השמעת ביקורת על שקמה ברסלר ועל הסרבנות, משמעותה אמירה שהסרבנות היא הגורם ל-7 באוקטובר, ומכאן שנתניהו אינו אחראי וכל מה שמעניין אותי הוא לגונן עליו.
זאת התפיסה הדיכוטומית, הבינארית הפרימיטיבית שמשתלטת על השיח הישראלי – אין מורכבות, אין מגוון, יש רק אבן בוחן אחת – לאיזה מחנה אתה משתייך. ואם אינך מדקלם את דפי המסרים של המחנה שלנו, סימן שאתה מלא מלא במחנה האחר.
כתב לי אחד הגאונים: "עכשיו הוכחת סופית שאתה לא שייך למחנה שלנו, אלא למחנה של סמוטריץ' ובן גביר." הלו הלו, למה אתה חושב שאני רוצה להיות במחנה שלך? אם המחנה שלך הוא מחנה של סרבנות ועריקה, ודאי שזה לא המחנה שלי.
המחנה שלי הוא מדינת ישראל והשבט שלי הוא העם היהודי. אני מעל המחנאות שלכם. אותי מעניינת רק מדינת ישראל, ואני בוחן כל דבר באופן ענייני.
הדבר החמור יותר של המסר הזה, וזו התופעה החולה השנייה, הוא הנרמול של פשע הסרבנות הממארת. כלומר, זה מסר שלפיו מי שאינו תומך בסרטן הסרבנות הוא ביביסט, וכך הוא צובע את כל מתנגדי נתניהו כתומכי הפשע הבוגדני הזה. עד לפני שלוש שנים, רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני הסהרורי הטיפו לסרבנות. הנזק החמור ביותר של המחאה למדינת ישראל, הוא הפיכת הפשע לא רק ללגיטימי, אלא כמעט למיינסטרים.
תופעה חולה שלישית שעלתה מן התגובות היא פולחן אישיות לשקמה ברסלר, הערצה וסגידה, עד כדי ראייתה כמי שאסור לבקר אותה, ומי שמבקר אותה פוגע בקודש הקודשים.
פולחן אישיות היא עבודת אלילים. פולחן האישיות לנתניהו הוא תופעה חסרת תקדים בעולם הדמוקרטי. הוא אם כל חטאת. היא, יותר מכל דבר אחר, הסיבה להידרדרות של המדינה לאן שהגענו, ולכל האסונות שהומטו עלינו.
במקום שהלקח יהיה דה-לגיטימציה לתופעת פולחן האישיות, מתנגדיו הקיצוניים ביותר של נתניהו מאמצים את הפולחן, רק מחילים אותו על מישהו אחר.
כיהודי, אני סולד מכל עבודה זרה ובפרט – פולחן אישיות, במיוחד כשאנו למודי ניסיון מתוצאות התופעה החולנית.
התופעה הרביעית היא מסר השולל מתיחת ביקורת על אישה, בוודאי מצד גבר. יש כאן צביעות, כי לא ראיתי את אותן מצקצקות כאשר מתחתי ביקורת חריפה לאין ערוך ובתדירות גבוהה לאין ערוך על נשים כמו ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב או זיבורית סילמן.
אבל אני רוצה להתייחס לעצם המסר הזה, ואני כותב זאת כפמיניסט מושבע. חסינות לאישה מפני ביקורת, או לפחות מפני ביקורת מפי גברים, רק בזכות היותה אישה, סותרת את מהות השוויון המגדרי. ניתן בהחלט לבקר את עמית סגל שכינה אותה "נערת פוסטר", כי זו אמירה מיזוגינית. אבל הביקורת שלי על ברסלר היתה חפה מכל נימה מגדרית. אילו המרואיין היה משה רדמן, למשל, היא היתה אותה ביקורת. אבל אותן מגיבות שוללת את עצם הלגיטימיות של ביקורת עליה, תהיה עניינית וצודקת ככל שתהיה.
התופעה החמישית היא אמירה, שאין להשוות את בריחתה של שקמה מאחריות לבריחתו של נתניהו מאחריות, כי הוא ראש הממשלה והיא אדם פרטי. מי שמנהיג במשך שנים מחאה שמשתתפים בה מאות אלפי אנשים, מוציא אותם מדי שבוע לרחובות, אינו אדם פרטי ואינו יכול להתחבא מאחורי פרטיותו. ובוודאי מי שמרשה לעצמו להטיף לסרבנות המונית, ואכן המונים חתמו על פשקווילי סרבנות, אינו יכול לטעון לחסינות מפני ביקורת בטענה שהוא אדם פרטי.
* מתקפה צולבת על ראש השב"כ – ראש השב"כ זיני הגיע לישיבת הקבינט הביטחוני, ומצא את עצמו תחת מתקפה צולבת מצד שרים פריימריסטים שהשתלחו בו על שאינו מורה לפתוח בחקירה פוליטית נגד עיתונאים שלא באים להם בטוב. כמובן שהפריימריסטים הללו מיהרו להדליף את דבריהם. כנראה שאותם שרים האמינו להפחדות של רודפי זיני, כאילו הוא יהיה ראש שב"כ שנאמן "למלך ולא לממלכה," על פי הקלישאה, וחשבו שהוא יהיה כלי שרת בידיהם. זיני, יש לציין, גלגל אותם מכל המדרגות.
מכל הציטוטים, החמור ביותר הוא של שר הג'ובים, הביביריון [---] אמסלם, שנתן לו "הוראה" בתור ראש השב"כ לעצור את היועמ"שית. ריח עז של פשיזם נודף מדבריו.
אגב, בערוץ התעמולה 14 פירסמו שקר כאילו ראש השב"כ החליט על חקירה והיועמ"שית עצרה זאת. עצוב מאוד, שיש אנשים שמקור המידע היחיד שלהם הוא ערוץ השקרים.
* חוק פופוליסטי – החוק הפופוליסטי הבלתי חוקתי להפיכת ישראל למדינת עולם שלישי, או בכינויו – החוק למניעת ביקור הצלב האדום אצל מחבלים עצורים, נפל בכנסת.
הוא לא נפל כי הכנסת התעשתה, אלא כי המשתמטים, שעושים מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה, הצביעו נגדו כאמצעי לחץ על הממשלה לקידום האינטרסים של המשתמטים.
העיקר שעוד יוזמה לבן-גביריזציה של מדינת ישראל נפל.
* מונדיאל 2026 – ההדחה של גרמניה ויפן זה כל כך 1945.
* שיר ידעתי – זכיתי בערב של עונג – "שיר ידעתי", ערב משיריה ופזמוניה של פניה ברגשטיין, בביצוע מקהלת הגליל העליון, והסולנית הנפלאה גוני כנעני.
יונת שחר, נכדתה של פניה, הנחתה את הערב יחד עם בן זוגה. בין השירים הם סיפרו את סיפור חייה הקצרים של פניה, שהלכה לעולמה, ב-1950, בת 42 בלבד. סיפורה של פניה ברגשטיין הוא גם סיפורו של קיבוץ גבת בשנותיו הראשונות, ביוגרפיה תרבותית של הקיבוץ.
המופע הופק לציון מאה שנה לגבת.
מקהלת הגליל העליון הופיעה במגרש הביתי שלה, במרכז קלור בקיבוץ כפר בלום.
* משתלמים בחקלאות – כחמישים סטודנטים לחקלאות מהפיליפינים, טוגו, אוגנדה וטנזניה, סיימו תקופה של כחודשיים השתלמות בחקלאות מתקדמת, בעבודת שדה אמיתית בישראל. הם עבדו אתנו בכרם אורטל. חלקם היו כאן זו השנה השנייה. הם חוו גם מלחמה, אזעקות וכל הכרוך בכך.
היום הם סיימו את עבודתם אצלנו ועוברים למנגו בדרום הגולן.
הם קיבלו תעודות ולאחר מכן כולם ביקשו סלפי איתנו.
כל אחד מהם הוא שגריר של ישראל בארצו.
* אל נאחר רגע נכסף – ב-2023, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, יצא לאור ספרי השני: "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".
כתב על הספר ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל: נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן."
המעוניינים לרכוש את הספר במחיר הנחה של 60 שקל + עלות המשלוח, מוזמנים לפנות אליי באופן פרטי.
* ביד הלשון: וַיֵּהָפֵךְ לְבַב – את פינתי האחרונה הקדשתי לביטוי "התהפך עליו". כתבתי שזהו ביטוי סלנג, שאין לו מקור במקורות ישראל ובספרות העברית.
הגיב בעל פרופיל הפייסבוק "דקדוק יהודי": "בוודאי שהמקור בעברית מהפסוק 'וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם' (שמות י"ד, ה')."
אף שאיני סבור שזה מקור ביטוי הסלנג, אני אוהב את ההערה הזאת, כי היא מעידה על חיותה של השפה העברית. איך הלוגיקה שמיילדת ביטוי סלנג עכשווי, דומה ללוגיקה שיילדה ביטוי בן אלפי שנים המופיע בתורה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
הדס שטייף – לא פוחדת מאף אחד
הדס שטייף נולדה בקיבוץ חוקוק. אימה הגיעה ארצה בגיל 12 בעלייה בלתי לגלית ממרוקו, ואביה הגיע לקיבוץ כמתנדב משוויץ עם "הבונים הצעירים". "הצעיר הבלונדיני התאהב בשחרחורת עם השיער הארוך" מספרת הדס. "הם נישאו בקיבוץ ואני נולדתי שם בשנת 1956." כאשר הדס היתה בת שנתיים עברה המשפחה לדגניה א'. בקיבוץ זה נולד אחיה עודד. אחר כך הם עברו לקיבוץ גשר הזיו. "אחת הסיבות לכך היתה הלינה המשותפת בדגניה א', שהפריעה מאוד לאימי." מעידה הדס.
"את גשר הזיו עזבנו כשהייתי בכיתה א'. אני זוכרת שביום העזיבה עמדתי ליד חדר האוכל, ממררת בבכי ולא מבינה למה אנחנו צריכים לעזוב, אימא שלי לא רצתה להישאר שם. גם כאן בגלל אחד העקרונות בקיבוץ," מספרת הדס. "היינו מקבלים חבילות ממשפחת אבי בציריך, ובהן בגדים עבורי. אבל הבגדים האלו ניתנו לילדים אחרים, ואימא שלי ראתה את ילדי הקיבוץ לובשים בגדים אלו ולא אני..."
הפעם הם עברו לדימונה. זה היה בתקופה שבן גוריון קרא ליישב את הנגב. בדימונה קיבל אביה של הדס משרה של מנהל סניף של הסוכנות היהודית. "עבורי זה היה קצת הלם, במיוחד הבניינים גבוהים בעלי כמה קומות. דימונה, עיירת הפיתוח של אז, משכה הרבה עוזבי קיבוצים ומושבים, ביניהם מורים ובעלי משרות אחרות, וכך מצאתי את עצמי בחברת ילדים שבאו מרקע דומה לשלי. היה לי מאוד טוב בדימונה, היינו חברה נהדרת ועד היום אנחנו בקשר."
בדימונה נולדו לה עוד אח ואחות. "הייתי ילדה מאוד נבונה, תולעת ספרים, מחליפה ארבעה ספרים בבת אחת בכל ביקור בספרייה. אבל התקשיתי בכתיבה ובעוד כל מיני דברים. היום אנחנו מודעים לדיסלקציה, אז לא ידעו מה זה. אני מצאתי את עצמי נענשת על שגיאות כתיב, וכותבת מאה פעמים מילה שטעיתי בה. אבל למרות הקשיים, הייתי תלמידה טובה. פיתחתי לעצמי שיטות כדי להתגבר על בעיית הכתיבה. בשלב מסוים התחלתי לרמות: עשיתי את עצמי קוראת מדף ריק במחברת. הצלחתי בזכות הזיכרון הצילומי שהיה לי. זכרתי בדיוק היכן כתובים דברים שונים בספר." מלבד הקריאה גם ציירתי המון, וזה עזר לי.
הדס סיימה ללמוד בבית הספר התיכון בגיל שבע-עשרה וחצי. היא התגייסה לצה"ל ושירתה שנתיים בחיל הקשר. היא היתה מדריכת קשר אלקטרוני בבה"ד 7.
אחרי השחרור עבדה הדס כדיילת ב"אל על". היא הכירה את יוסי שטייף, גם הוא עובד אל-על. השניים נישאו בשנת 1977, התגוררו בכפר סבא ושם נולדו להם בן ובת. במקביל לטיפוח המשפחה למדה הדס גרפיקה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב ובטכניון.
עיתונאית מתחילה
ואז התחילה הקריירה העיתונאית שלה. מסתבר שיש לה קשר משפחתי למקצוע זה. דודה, אחי אביה, עבד בתחום זה בשוויץ. "דודי ברנרד היה עיתונאי בציריך ומבקר קולנוע מהטובים בעולם. הוא הוציא לאור עיתון, בדומה לעיתון 'להיטון' שהיה אז בארץ." היא מציינת את הקשר המיוחד שהיה ביניהם: "הוא היה בעצם אבי השני. בשנים האחרונות נסעתי בכל חודש וחצי להיות איתו, עד לפטירתו לפני כמה חודשים."
בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 החלו לצאת לאור מקומונים. "הם היו ברמה מאוד נמוכה." אומרת הדס. "והחלטתי לייסד עיתון בעצמי. הרעיון המקורי שלי היה להוציא מקומון רק לנשים. ובעצם אז התחיל הפמיניזם שלי," היא אומרת כאילו רק עכשיו היא הגיעה לתובנה לגבי עצמה. "החלטתי שהעיתון שלי יהיה בפורמט קטן, מרובע, בדומה לעיתון של דודי בשוויץ." התחלתי להשיג מימון באמצעות מודעות פרסומת שמכרתי. גייסתי עוד כמה חברות שלי והפרויקט יצא לדרך."
בתחילה היה העיתון בשחור-לבן, ואחר כך בצבע. היו בו מדורים לנשים, סיפורים על נשים מיוחדות, וכמובן גם על נשות מקצוע, רכילות נשית מקומית ומדור שהמצאתי – מכתבים שנכתבו ומעולם לא נשלחו. בעצם את רוב העיתון אני כתבתי. העיתון הצליח מאוד ועד מהרה יצאו לאור כמה מקומונים בארץ – "נשים בשרון", "נשים בצפון", נשים בבאר-שבע" וכדומה.
אבל בשנת 1987 התחיל משבר כלכלי גדול, והעיתון נסגר. את שם העיתון והרעיון לתכניו מכרה הדס למערכת העיתון "חדשות", אשר הוציא לאור מוסף לנשים.
הדס המשיכה ברעיונות המקוריים שלה, והיא מכרה לעיתון "לאישה" מדור בשם "מכתבים שכתבתי ומעולם לא שלחתי," אשר מופיע עד היום בעיתון זה.
היא החלה לעבוד במקומון של "ידיעות אחרונות" בשרון. "כיוון שאני יצירתית," היא מעידה על עצמה, "הצלחתי להביא לעיתון סיפורים מיוחדים, סקופים של ממש מהשטח, שזיכו אותי בפרסים." סיפוריה זכו לתפוצה והגיעו גם לעיתונות הארצית. "בגלל שאני דיסלקטית, אני מבחינה בפרטים שאחרים לא רואים," היא מציינת.
היא מביאה מדוגמאות לסיפורים שפרסמה אז: "הסיפור הגדול הראשון שלי היה, שבשרון השבע יש אנשים רעבים ללחם. אישה מיליונרית מארצות הברית קראה את מה שפרסמתי ב'ידיעות אחרונות' והחליטה לתרום במשך שנה כסף עבור משפחות נזקקות. סיפור אחד – אני גיליתי שירקנים יהודים, שמביאים פירות לשטחים, מבריחים לשטחים זונות יהודיות, והן עובדות שם. אני גיליתי שתאילנדים אוכלים כלבים. היה עוד גילוי שלי – מברשת שיניים שהיתה מיועדת לפעוטות. היתה בה תקלה חמורה שכמעט חנקה ילד למוות. ביום שפרסמתי את זה, ירדה המברשת מן המדפים."
בזכות סיפורים אלו הגיעה הדס לעבוד בגלי-צה"ל כאזרחית. "מעולם לא למדתי עיתונאות," היא אומרת. "אבל תמיד כתבתי ולמדתי בעצמי את רזי התקשורת. היתה לי דרך משלי, והיא עשתה אותי מאוד מיוחדת כעיתונאית. כמעט כל שבוע הבאתי סיפור יוצא דופן, נעשיתי תחקירנית.
"כך מכַּתֶּבֶת בשרון נעשיתי כתבת ארצית, כתבת משטרה של גלי צה"ל," היא אומרת. "הייתי כתבת שטח, לא עניין אותי לערוך או להגיש ברדיו. אבל," היא מוסיפה, "בגלל הסיפורים המיוחדים שהבאתי, עוררתי אנטגוניזם בקרב חבריי העיתונאים. בעצם תמיד הייתי עוף מוזר, שונה מאחרים," היא אומרת על עצמה. "ככתבת משטרה סיקרתי את המטה הארצי. הייתי כל כך מקורבת לאנשים שם, עד שהתחילו לדבר על זה שאני ממנה קצינים ומשפיעה על מפכ"לים. אין סוף סיפורים היו עליי. נראיתי טוב, צעירה, עם שיער בלונדיני ארוך, את יודעת..."
מכַּתֶּבֶת המשטרה נעשתה הדס כתבת תחקירים. "זאת אומרת איפה שהיה חרא נגעתי בו, כי היה בי חוש צדק מאוד מפותח." לשאלה מאיפה זה בא, היא עונה: "ייתכן שזה מהילדות, מהקיבוץ. ואולי זה היה בגלל הגזענות שהיתה לאימא שלי." היא מפתיעה, "דווקא אימי, שנולדה במרוקו, היתה מאוד גזענית כלפי עדות המזרח. ואני הבנתי מילדות שזה לא צודק. היתה לי מערכת יחסים מאוד גרועה עם אימא שלי." מספרת הדס בגילוי לב.
כתבת מלחמות בשטח
הדס מצאה את עצמה כתבת המלחמות של גלי צה"ל. "נסעתי לבדי בשטחים כדי לסקר אירועים במגזר הערבי, בתקופות האינתיפאדה הראשונה והשנייה זרקו עליי אבנים ובהזדמנויות רבות הייתי תחת ירי, כפי שאפרט בהמשך."
בשלב מסוים הדס קיבלה הצעה להשתלב בטלוויזיה, בערוץ 10. "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. רציתי להישאר בשטח ולהישאר ברדיו." עם השנים היו לה כמה פינות בטלוויזיה, והיא הוזמנה לראיונות ולתוכניות אירוח.
אירועי אוקטובר בשנת 2000
ב-1 באוקטובר 2000 החל גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, שהזדהו עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה.
"ככתבת במגזר הערבי היו לי המון חברים במשולש. הגעתי בזמן המהומות הגדולות לאום אל פאחם. החניתי את האוטו שלי מחוץ לעיר. ואני, יחד עם הכתב יואב קרקובסקי מרשת ב', הסתתרנו בבית של אחד ממכריי. כאשר החלטנו לצאת, הסתבר לי שהאוטו שלי נשרף. בסופו של דבר התחפשתי לערבייה ויצאנו במכונית של קרקובסקי מאום אל פאחם. בדרך, בוואדי ערה, זרקו אבנים על המכונית בה נסענו. אבל הצלחנו להגיע למחלף עירון ושם חיכו לנו המפכ"ל וצוות מד"א."
למחרת שוב נסעה הדס בוואדי ערה ונכנסה לאום אל פאחם. ואז הזדמן לה לראות במו עיניה את המהומה בה נהרגו 12 ערביי ישראל בידי 'משמר הגבול'. "זה היה מול העיניים שלי. ראיתי את כל ההתרחשות וכמובן דיווחתי על הכול בשידור." כאשר הדס הגיעה ביום השלישי לאום אל פאחם, ניגשו אליה נכבדי העדה ויעצו לה לצאת מהר מן העיר, כיוון שה'שבאב' שמו עליה עין. ואמנם היא קיבלה את עצתם ועזבה.
לאחר מכן קמה "ועדת אור" לבדוק את אירועי אוקטובר. ערביי ישראל טענו בפניה ששנים עשר הערבים נרצחו בכוונה ובדם קר. אבל הדס, שהוזמנה להעיד בפני הוועדה, העידה נגדם. "אני הייתי שם. אני ראיתי שהערבים היו אלימים. הם זרקו אבנים ובקבוקי תבערה, וגם ירו לעבר הכוחות שלנו. ואז לא היתה בררה ופגעו בהם.
"לאחר העדות הזאת כל ערביי ישראל קמו עליי. ממש. כל העיתונים היו מלאים." מספרת הדס. לאחר שנה, כאשר הערבים קבעו יום לציון האירועים, הדס החליטה לצאת לוואדי ערה. בגלי צה"ל התנגדו בתחילה, אבל הדס היתה נחושה ונסעה לשם. "ערבים רבים עמדו בוואדי ערה, צפצפו ושרקו לי, אבל לא קראו 'בוז'. "
מלחמת לבנון השנייה
כדי להיות בשטח עברה הדס לגור בקריית שמונה. באותו זמן שירת בנה יריב בצפון, ביחידה מיוחדת של התותחנים.
"שהיתי באזור במשך כל המלחמה. נפלו שם רקטות בכמויות. ואני סיירתי מזירה לזירה." מספרת הדס. "באחד מימי ראשון, בשתים עשרה בצהריים, נפל טיל על קבוצת חיילים מילואימניקים, שישבו בכפר גלעדי. אני הייתי הכתבת הראשונה שהגעתי. הגופות עוד היו מוטלות שם. בתחילה אמרו שאלו אנשי תותחנים, ואני, מתוך הלם, לא שמתי לב לנעליהם האדומות. אלו היו צנחנים. אני שידרתי תוך כדי בכי והמדינה בכתה איתי. אמרתי 'הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה.' תיארתי את המראות. לצערי הרב היו בין המאזינים גם הורים של לוחמים שנהרגו, אבל הם עדיין לא ידעו. שידרתי נון סטופ."
הדס הוזמנה לריאיון טלוויזיוני כדי לספר על מה שראתה, אבל היא סירבה. במקום זה היא פנתה לשדר את "קולה של אימא".
ואז הודיעו לה שיש לה לאישור היכנס לדרום לבנון יחד בג'יפ יחד עם המג"ד. היא הגיעה לשתולה ואז הסתבר שצריך להיכנס ברגל, ולא בנסיעה. "אני הייתי בבגדים הקלים שלבשתי כל היום. הנהג שלי נתן לי את החולצה הארוכה שלו. הייתי עם טייפ ה'סוני' הגדול לצורך הקלטה. חבשתי קסדה ולבשתי שכפ"ץ כחול שקיבלתי מגלי צה"ל. זה היה שכפ"ץ כבד, במשקל עשרים קילו, ואני עצמי שקלתי אז ארבעים וחמישה קילו." הם היו 18 איש, כולל המג"ד, הקַשָּר וחיילים. לצורך הסוואה צבעו אותה בשחור – את הבגדים, את הנעליים... "נכנסנו ללבנון," היא מספרת "הדרך היתה קשה. הייתי כל כך עייפה. אחרי כמה מטרים התחיל ירי והמג"ד הורה לשכב. נשכבתי על הארץ, אבל אחר כך לא הצלחתי לקום עם כל הציוד הכבד עלי. נאחזתי במי שעמד לידי וקמתי בקושי. אחר כך החלטתי שבפעמים הבאות לא אשכב. ואכן, אני נשארתי לעמוד בזמן ירי. למזלי כנראה שמרו עליי משמיים..."
הגענו למישור. שם ישב גדוד של צנחנים. נכנסנו לאחד הבתים וצנחנו על הרצפה כדי לישון קצת. כולנו עייפים, מזיעים, מדיפים ריחות לא כל כך נעימים... כל החיילים הצטופפו בסלון הבית; ואילו אני, המג"ד, הקשר ועוד חייל נכנסנו לחדר קטנטן. שם היתה מיטה בודדת. הם החליטו שאני אישן בה, והם ישנו על הרצפה. המיטה שקיבלתי היתה מאוד מטונפת, אז פרשתי את החולצה שלי כדי לישון עליה. בשביל לעשות פיפי הייתי צריכה לצאת החוצה עם קסדה ושכפ"ץ ושני שומרים.
"באותו מקום המג"ד הבחין בשכפ"ץ הכבד שלי, הוא התחלף איתי ונתן לי את השכפ"ץ הקל שלו. שלושה ימים היינו שם, ובימים האלו נהרגו הרבה חיילים באזור. עברתי עם המג"ד מבית לבית בו שהו לוחמים שלנו, והם שאלו אותי על המצב בארץ. אני שימשתי ללוחמים שהיו שם מין רדיו, מדווחת להם על מה שקורה בבית.
"בלילה השלישי נכנסה פלוגה של צנחנים והתמקמה בבית שהיה במרחק של כ-500 מטר מאיתנו באזור התחתון. בלילה פגע טיל בבית זה ונהרגו 24 לוחמים שלנו. קשה היה לחלץ אותם. הלאמות ששימשו כבהמות משא לציוד כבד, לא הצליחו להגיע למקום. ואז היו חייבים לפנות אותם באלונקות. חיל האוויר ירה פצצות עשן למיסוך.
"ביום שיצאנו מלבנון ניתנה פקודה לחיילים להיכנס רגלית, אנחנו התחלנו לרדת חזרה. ואז ראיתי את החיילים שעולים, נכנסים ברגל לדרום לבנון, והלב היה כבד עלי. מי יודע מי מהם לא יחזור.
"בני המשפחה בבית מאוד כעסו על ההסתכנות שלי. בעיקר בני. רפי רשף ריאיין אותי בטלוויזיה. בריאיון זה התייחסתי למה שמאוד הרגיז אותי – טענו שחיילי צהל בוזזים את בתי התושבים הלבנוניים. ואני הסברתי שפשוט לא היה להם מה לאכול. אז לקיחת אורז או ביצי תרנגולת נקראים ביזה?"
פרשת ספרי "הזוהר"
לעיתים ארגונים שונים ויזמים פרטיים מעניקים לחיילי צה"ל מהדורות כיס קטנות של ספר "הזוהר", מתוך אמונה שזה יגן עליהם ויחזק את רוחם. בהזדמנויות שונות הגיעו להדס ארבעה עותקים של ספרון זה.
היא מספרת: "זה התחיל במלחמת לבנון השנייה. אלוף פיקוד הצפון דאז, אודי אדם, ריכז את כולנו יום יום להנחיות. באחת הפעמים היה ירי של טילים וכולנו התחבאנו בתעלות בצידי הדרך. אני התגלגלתי לתוך תעלה ומצאתי שם ספרון כחול, 'הזוהר', שניתן כנראה לאחד החיילים. שמתי אותו בכיס הדגמ"ח שלי. באירוע אחר, במבצע הראשון שהיה בעזה, היה ירי טילים כשנהגתי בדרך. עצרתי את האוטו ורצתי להתחבא מאחורי איזה שהוא מבנה ושם מצאתי שם עוד ספרון של 'הזוהר', הפעם בצבע ירוק. שמתי אותו בכיס המכנסיים שלי ואחר כך המשכתי כדי לסקר את המבצע. הפעם השלישית," ממשיכה הדס את סיפורה, "הייתי בדרך לאשקלון, כי היה שם ירי מסיבי. בדרך מבאר טוביה, בצומת כפר סילבר החל שוב ירי טילים כבד. עצרתי את המכונית ורצתי להסתתר מאחורי המתחם שם. ושוב, אני מסתכלת על הארץ ורואה ספרון – 'הזוהר'. מובן שגם אותו לקחתי והכנסתי לכיסי. והפעם האחרונה היתה ממש בפתח ביתי. גלי צה"ל הקימו מרכז שידור בבאר טוביה, וממנו היינו יוצאים לעוטף עזה בכל יום. בוקר אחד התעוררתי ויצאתי מן הבית. על הדשא היה מונח ספרון 'זוהר' ירוק. זה כבר הדהים אותי. שאלתי אם הוא שייך למישהו, ולא, ממש תעלומה. איך הוא הגיע לפה?"
וכך היו ברשותה של הדס ארבעה ספרוני "זוהר". לימים היא פירסמה את הדברים בפייסבוק, עם תמונות של הספרונים. ואז התקשרו אליה רבנים ואמרו לה שיש עליה שמירה. "ובאמת הרגשתי שיש עלי שמירה, כי עברתי כל כך הרבה סכנות, ויצאתי מהן בשלום." מסכמת הדס את הסיפור.
מלחמת חרבות ברזל
בדיוק ב-7 באוקטובר הגיעה הדס לציריך, כדי לבקר את הדוד שלה. היא שמעה על המלחמה ומיד התחילה לחפש טיסה לארץ. בינתיים היא קיבלה קריאות לעזרה והצלה מחברים בעוטף, שלא ידעו שהיא בחו"ל. גם הבת שלה ובן זוגה היו באזור. הם היו בקיבוץ זיקים, בבית על חוף הים.
"היא כתבה לי שהיא בבית בתוך ממ"ד, אבל אין הם נשק והם אינם יכולים לצאת כי יש ירי מול הבית שלהם. והיא צירפה תמונות עם גרזינים וסכינים שהם הכינו למקרה שיצטרכו להתגונן."
הדס לא ידעה אז את גודל הסכנה. היא הצליחה להשיג טיסת לילה תמורת אלף דולר, שהיא שילמה ברצון.
"בבוקר ה-8 באוקטובר כבר הייתי בארץ ומיד ירדתי דרומה. ורק אז הבנתי מה קרה. זה היה נורא. באותו יום היו עדיין מחבלים בשטח, ובדרכים היו גופות מפוזרות. אני נכנסתי עם כוחות זק"א לקיבוץ בארי. המראה והריחות היו נוראיים. גופות של מחבלים בכל מקום, עד כי ערמו אותם בערמות." מספרת הדס. "הייתי שם במשך עשרה ימים קשים מאוד, הייתי ממש ממוטטת. ומכיוון שבדרום היו כתבים רבים, הודעתי לגלי צה"ל שאני עולה צפונה."
מלחמת "חרבות ברזל" בצפון
הדס עלתה לקריית שמונה. הסתבר לה ש"מלון הצפון", בו שהתה תמיד, נסגר. ואז, במקרה היא פגשה חבר מושב בית הילל, והוא הציע לה לגור בצימר ליד ביתו. במשך שנה הדס התארחה אצל בני הזוג קָשוּב מן הבודדים שלא התפנו מהמושב. היינו מעטים במושב. אבי וג'ני אירחו אותי באופן מדהים. הם דומים לי באופי. לא פוחדים מכלום. ג'ני, שהיתה מזכירת המושב, נעשתה חברת נפש שלי," מעידה הדס. "אנחנו בקשר חברי עד היום, ובכלל התאהבתי במושב בית הלל."
מבית הלל היא יצאה לסקור אירועים, נפילות. אבי היה בכיתת כוננות. והדס הכירה את כל כיתות הכוננית של היישובים באזור.
"בתקופת 'חרבות ברזל' שידרתי משם במשך למעלה משנה. זה היה קשה. אבל יחד עם זה, באופן אבסורדי, בין כל אירוע לאירוע חשתי שם שלווה, שקט נפשי. יש שם נחל זורם בין הצימרים, היתה במושב מין פסטורליה למרות המלחמה. עבורי זה היה כמו לחזור הביתה לקיבוץ. ואז היה לי ברור שלאחר שאצא לגמלאות אגור במושב. ואכן הגורל זימן לה להכיר את גיורא חבר מושב באר-טוביה, אבל על כך בהמשך.
הדס גם ביקרה פעמים רבות אצל הדרוזים ברמת הגולן, בכפרים מַג'דָל ומַסעָדֶה. היא מספרת על זוג ממסעדֶה, ששני בניהם היו היחידים מהכפר אשר שירתו בצה"ל. אחד מהם הציל ב-7 באוקטובר חבר ישראלי דתי, שכדור פגע בצווארו. הצעיר הדרוזי לחץ על הצוואר במשך שעות כדי לעצור את הדם, וגם שמר שהפצוע לא יירדם וימות. "בסוף המלחמה הייתי במפגש של שתי המשפחות." מספרת הדס. "המשפחה הדתית של הפצוע הגיעה למסעדה כדי להודות על הצלת בנם. וזה היה מרגש מאוד."
היה לה עוד קשר לנושא הדרוזים. היא פגשה במאי שהתחיל לצלם סרט תעודה על הדרוזים, והוא ביקש שהדס תצטרף אליו ככתבת. ואכן היא עזרה לו, וגם הופיעה בסרט כמראיינת. שם הסרט הוא "על קרח דק." "מעניין שהסרט התחיל בכך שדרוזים לא רוצים להכיר בישראל ולהתגייס לצבא," מספרת הדס, "אבל לאחר שהסורים טבחו באחיהם מעבר לגדר, הם השתנו. ואת המהפך ביחס שלהם לישראל רואים בסרט זה."
כתובת לתלונות על הטרדה מינית
יש כמה פרשות מפורסמות בארץ על הטרדות מיניות, אשר החלו בחקירה של הדס. "הנושא הזה חשוב לי מאוד כמי שחוותה הטרדות מיניות מגיל צעיר." היא אומרת. "הייתי ילדה יפה וחיילת יפה, ואז לא היה עדיין החוק נגד הטרדות מיניות. בצבא זה היה סיוט וכך גם בעבודתי כדיילת באל-על. ואיך שהוא כעיתונאית התחלתי לטפל בנשים מותקפות מינית. הן פנו אליי. היה לי כמעט כל שבוע סיפור: פעם על מנהל במשרד בכפר סבא, ופעם על המתרחש במוסד למפגרים. היו לי המון סיפורים. סיפורים שלי גרמו לא פעם למהפכה במדינה." והיא מזכירה סיפורים שאכן היו בכותרות העיתונים וגרמו לרעש. "אני חשפתי שעיתונאיות נפגעו מינית מחבריהן לעבודה, מעיתונאים. וזאת למרות שיש כבר חוק נגד מעשים אלו, ולמרות היותן פמיניסטיות, הן שומרות על שתיקה, פוחדות בדיוק כמו כל אישה אחרת."
היא מזכירה את פרשת עמנואל רוזן. "הוא עמד לקבל תפקיד בכיר בערוץ 10 והוא להגיש את היומן של יום שישי. אני החלטתי שזה לא יהיה. אין מצב שהוא יגיש את היומן. התחלנו לאסוף נגדו עדויות על ידי תא העיתונאיות שהקמנו אז. וקיבלנו עוד ועוד תלונות, כמאה במספר. אני יצאתי נגדו ואפילו כיניתי אותו 'אנס'. וכל התקשורת תקפה אותי על זה שאני קוראת לו 'אנס' בלי להוסיף 'על פי החשד' או 'לכאורה'. כמעט תליתי אותו כיכר העיר." היא אומרת בלשונה החדה. "והייתי מוכנה אפילו שהוא יתבע אותי על 'לשון הרע', אבל הוא לא תבע אותי. ולמרות שאני הותקפתי על ידי התקשורת, הוא גמר את הקריירה."
היו עוד עיתונאים שהתלוננו עליהם," היא מוסיפה, "אבל הסיפור הגדול הבא קשור לסילבן שלום. שלום רצה להתמודד על נשיאות המדינה, ואז הגיעו אלי עדויות נגדו. בהתחלה מפקד גלי צה"ל לא איפשר לי לפרסם את זה. אני התעקשתי ולבסוף הצלחתי. עם הפירסום קרו שני דברים. מצד אחד כעסו עלי ואפילו איימו עלי ברצח; ומצד שני הגיעו אלי עוד עשרות עדויות של נשים לא רק על הטרדות מיניות, אלא גם על אונס. ובסופו של דבר הוא לא נבחר לכהונת נשיא המדינה, כידוע."
בבחירות בשנת 2014 היו כמה מועמדים לנשיאות. לבסוף נותרו שנים בסבב שני של הבחירות – מאיר שטרית מול רובי ריבלין. מספרת הדס: "מאיר שטרית הטריד אותי מינית. אני הבנתי שאם הוא התנהג כך כלפיי, הוא עשה זאת גם לנשים אחרות. היה סבב בחירות שני. ישבתי אז במטבח, גיורא היה לידי, ואני התחלתי להתקשר בטלפון לחבריי ואמרתי להם: 'אם מאיר שטרית יהיה נשיא המדינה, אתם בוחרים בעבריין מין בפעם השנייה. [אחרי קצב, ע.ב.]. ובסופו של דבר נבחר רובי ריבלין, כידוע.
"והסיפור האחרון הוא פרשת אפי נווה. לא ארחיב, אבל אספר שהוא תבע אותי על שבעה מיליון שקל, בטענה שפרצתי לטלפון שלו ופגעתי בפרטיות שלו, מה שלא היה ולא נברא. כאשר נברו במה שהתגלה בטלפונים שלו, הדגישו בעיקר את נושא המין תמורת מינויים."
אכן לא נרחיב בנושאים שהם עדיין בדיונים משפטיים. נציין רק מה שאמרה הדס שטייף בריאיון לרוני קובן בערוץ הראשון. היא הצהירה שאם ישיתו עליה אחרי המשפט קנס כספי, היא לא תשלם אותו ותעדיף לשבת בכלא.
המשפחה והחיים במושב
לקראת סוף הריאיון, כאשר הדס מתבקשת לספר על משפחתה, מתגלית אישה אחרת לגמרי, רכה ואוהבת. בלי קוצים. כאמור, בעלה הראשון היה יוסי שטייף, ממנו יש לה בן ובת. לאחר עשרים שנות נישואין הם התגרשו. לדבריה הגירושים שלהם לא פגעו בקשר החברי האמיץ ביניהם. "הוא היה חבר נפש שלי. אפילו חשבון הבנק שלנו נשאר משותף לאחר הגירושין."
כמה שנים לאחר הגירושים הכירה הדס את גיורא שפר, רפתן ממושב באר-טוביה, גרוש ואב לשני בנים. "גיורא היה בדיוק ההיפך מכל הגברים שחיזרו אחריי אחרי שהתגרשתי," היא אומרת. "והחיבור הגדול בינינו הוא גם בזכות זה שאבי היה גם הוא רפתן. יש לי זיכרונות טובים מאבא שלי עם הפרות בקיבוץ. כשהגעתי לבאר טוביה, למושב של גיורא, חשתי כאילו חזרתי לקיבוץ של ילדותי. התמקמתי פה ושיפצנו את הבית. אנחנו יחד כבר 18 שנה ואנחנו משפחה." היא מצהירה.
כאמור, היחסים עם בעלה הראשון, ממנו התגרשה, היו מצוינים. הוא היה מגיע עם בת זוגו למושב, לבקר אותה ואת גיורא. "לצערי יוסי נפטר לפני חמש שנים תוך כדי הליך רפואי שעבר, צינטור. אני התאבלתי עליו, ממש לא הפסקתי לבכות. בת הזוג שלו, אורלי, עדיין חברה טובה שלי, ושתינו מבקרות יחד את קברו בכל חודשיים-שלושה."
הבת הבכורה של הדס, לירי, היא קיבוצניקית וחיה ברביבים. במקצועה לירי היא עובדת סוציאלית ומטפלת בנפגעות השבעה באוקטובר במועצה האזורית אשכול. היא גם מורה ליוגה טיפולית, פסיכותרפיה באמצעות יוגה. לירי היא גרושתו של חגי רזניק ויש להם שני בנים: שילה עוד מעט יחגוג בר-מצווה, ואחיו נוה צעיר ממנו בשנתיים. שניהם ספורטאים. הגדול הוא שחיין בנבחרת רמת הנגב והצעיר משחק כדורגל. "הם ירשו את זה מסבא שלהם," אומרת הדס בגאווה. "בעלי ז"ל היה ספורטאי, עסק בכל מה שקשור לאקסטרים."
יריב בנה של הדס מתגורר עם משפחתו בהוד השרון. הוא איש עסקים, מנכ"ל של חברת יבוא של מה שנקרא "המטבח הדיגיטלי". הוא ורעייתו מלי הורים לשניים. תומי הוא שחקן כדורסל והילי מתאמנת בהתעמלות קרקע ולומדת בכיתה א'.
הדס מתגלה כסבתא מאוד קשורה לנכדיה ומעורבת. "פעם בחודש כל ארבעת הנכדים מתארחים אצלנו במושב לשישי-שבת. רק הם, בלי הוריהם. מאוד חשוב לי הקשר ביניהם, שהוא באמת נפלא."
"עכשיו לגיורא נולדו שתי נכדות," מספרת הדס בהנאה, "ועבורי זה בדיוק בזמן, כי אני 'מתה' על ילדים קטנים. אני מאוד שמחה להיות בייביסיטר של הקטנה שהיא בת שמונה חודשים."
כאשר היא נשאלת למעשיה היום, מסתבר שהיא לא נחה לרגע. "אני בהנהגת ארגון העיתונאים; אני פעילה בקבוצה שפועלת נגד הסגירה של גלי צה"ל; אני כותבת תסריט לסרט דוקומנטרי שעדיין מוקדם לדבר עליו; ואני מציירת. למען האמת אין לי כל כך הרבה זמן לצייר."
ומה הפלא שאין לה הרבה זמן פנוי? היא כל השבוע בדרכים. יום אחד בשבוע היא מבקרת את נכדיה ברביבים, יום אחד היא אצל נכדיה בהוד השרון. מיום שלישי בערב עד ראשון בערב היא בבאר טוביה, בבית שלה ושל גיורא, וחוץ מזה יש לה בית מטופח מאוד בנתניה.
לאחר הריאיון הארוך שקיימנו במרפסת רחבת הידיים בבאר טוביה, הזמינה אותי הדס לראות את הבית שלה ושל גיורא, אשר היא עיצבה במו ידיה, וכאן התגלה לעיני הכישרון האמנותי שלה. מסתבר שהיא מציירת ציורים צבעוניים ועליזים. אלו תלויים על הקירות. בנוסף היא מציירת גם על אבנים. ובכלל, יש בבית פינות יפות ומעניינות עם אוספים שונים, כגון פרפרי זכוכית תכולים מעופפים. וגם כאן יש ביטוי לחשיבות שהיא מייחסת למשפחה. על הקירות ועל השידות בחדר השינה הנרחב שלה יש תמונות שלה בילדותה, תמונות של הדוד האהוב בשוויץ, וכמובן תמונות של ילדיה ונכדיה.
וההפתעה הגדולה ציפתה לי, כותבת שורות אלו, כאשר יצאנו לחצר הבית. בנוסף לצמחייה שנוסכת שלוה – עצים בעלי צמרות שיוצרים צל נעים, דשא ופרחים, יש שם... סוסים. במגרש מגודר בגדר לבנה מסתובבים להם סוסים וגם סיחים, עשרה במספר. והנה, כאשר הדס ניגשת אל הגדר, כל הסוסים, ללא יוצא מן הכלל, מתקרבים אליה. והיא מלטפת את ראשם. "אני אימא שלהם." היא אומרת בחיוך.
כך למדתי שיש להדס כמה פנים. האחד - לוחמת חברתית למען הצדק, למען נפגעים ונפגעות, ולא נרתעת מדבר כדי להשיג את מטרתה ומנסחת את דבריה בלשון חדה. היא אישה ללא פחד. יוצאת לסקור ולשדר במקומות בהם משתוללת מלחמה. ובניגוד לכל הקשיחות הזו, יש לה פן נוסף – בת זוג, אימא וסבתא נאמנה ואוהבת, וכן אישה יצירתית, גם בכתיבה (ובאיתור סיפורים מיוחדים) וגם בציור.
איך משתלבות כל התכונות האלו באישה אחת? המסקנה היא, כנראה, שהמקור שלה לכוח להילחם הוא הרגישות שלה למפגעים בחברה.
ולסיום, לאחר כל המהומות והמלחמות שלה תרתי משמע, היא אוהבת את חיי המושב, את השלווה והירק שבו. נאחל לה שהיא לא תצטרך להילחם, ושתקדיש את ימיה למשפחה, לחברים ולתחביבים.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1408, 11.6.2026
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו
שמלאו לי 90
אני מרגיש
כאילו כבר מתי
וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ
הסופר
אהוד בן עזר
נכדו
של יהודה ראב
הגותו של משורר
עמדה 2026, 133 עמ'
שירתו של מנחם פאלק היא הגותית מאוד, ובהכרח נוגה, עם רפרוף קל של הומור ואירוניה. הנושא מרכזי בשירה הנוגה הזאת הוא הוויית הזקנה הלא מנחמת, אך גם היעדר הדיוק המבוקש מהמילים, חומר הגלם של המשורר, וכן, האושר והמצוקה שחש משורר היוצר בשתי שפות. שירים בנושאים אלה ניתן למצוא גם בספריו הקודמים, כמו "קולות מן החדר האחר" (2016), "קַצָּב של מילים" (2018), "שפת אב ושפת אם" (2021). גם שם הספר שלפנינו "מונו-דואלי" – יש בו דבר והיפוכו – ומצביע על העולם המורכב שהמשורר מתמודד עמו.
רוב השירים בקובץ נוגים מאוד – בשיר "אחרי" (עמ' 13) שואל המשורר את השאלות ששאלו אלה ששרדו את זוועות השואה, כאשר מתבררת חוסר תועלתה של הקדמה והתרבות:
איך ייכתבו עוד שירי אהבה
טבע
צבעים ריחות
תחושות
האם האוזן עוד תשמע מנגינות
והעין תראה זריחה
או שלחושך יש עוד גוון
והוא עמוק מהחושך
ובשיר "בבוקר" (עמ' 33):
לבסוף, נרדמים
כדי לקום לעוד בוקר
מנוכר
בשיר "ציפיות" (עמ' 50) כתוב: "התרגלנו לטעום כאב / התרגלנו לראות / על הקיר מה שחסר."
נוגים במיוחד הם שיריו של פאלק על הוויי הזקנים בבית אבות, ובעיקר על אימו בת התשעים, שאיבדה את צלילות דעתה. בשיר "הצילו" (עמ' 89) האם זועקת לעזרה ברומנית, שפת נעוריה. הבן מבקש לעזור, ואינו יודע איך, המלאכים בירוק מבינים את שפתה.
ההידרדרות שהזיקנה מחוללת באדם מתוארת כמו באבחות חרב בשירים "יום בבית האבות" (עמ' 93), עוד יום בבית האבות" (עמ' 94), "יום חגיגי" (עמ' 95), "כלא" (עמ' 99); ראו גם "אלצהיימר" (עמ' 31), "שערה" (עם 75).
הזכרתי בפתיח כי מנחם פאלק משורר של שתי שפות – עברית ורומנית, הוא תרגם מרומנית לעברית מיטב יצירות רומניה, ומעברית לרומנית יוצרים ישראלים שנותרו אסירי תודה (ביניהם החתום מעלה). על יצירתו ותרגומיו הוא זכה לשלל פרסים והערכות (ראו כנף הכריכה בספר זה), ובעיקר אציין הענקת דוקטור לשם כבוד מרומא (2015).
לא קשה לזהות את הדו-לשוניות של פאלק גם בספר שלנו, והוא משבץ מדי פעם מילים ברומנית בשירים עבריים רהוטים, כמו "על כפיים" (עמ' 91), "פלשטינה" (עמ' 119). במיספר שירים, כמו בספריו הקודמים, הוא נזכר בחוויות הילדות בעת המשטר הקומוניסטי ברומניה – "אבי אבי" (עמ' 23), "רציתי שירה" (עמ' 46), בו אנו מוצאים את המילים: "נולדתי בארץ הטריקולור / האדום / של גיורגה גיורגיו דז'... מחסידיו הנאמנים שלא אהבו יהודים." ולמי שזקוק להסבר, הנה: הדגל הרומני מורכב משלושה צבעים: כחול, צהוב, אדום. עם קום רומניה כגרורה של ברית המועצות, הוסיפו באמצע הצבע הצהוב את סמל "הרפובליקה הדמוקרטית הרומנית" (סמל שנקרע בדגלי המהפכה נגד צ'אושסקו ב-1989). רומניה הפכה מדיקטטורה פשיסטית לדיקטטורה סטליניסטית מהגרועות ביותר, ובראשה הנשיא גיורגה גיורגיו דז', כמוזכר בשיר. הוא היה אנטישמי "עם תעודה", הצליח להדיח ממשרתה כשרת החוץ של רומניה, את הקומוניסטית השרופה, אנה פאוקר (שהיתה בצעירותה מורה לעברית!) בתואנות שווא, כאילו היא קוסמופוליטית (חטא: אישרה עליית יהודי רומניה בתחילת שנות החמישים, תמורת אלפי דולרים לגולגולת!).
סטלין הציע לדז' להכניס לה כדור בראש, כפי שהוא עשה לבעלה במוסקבה, ומי שהציל אותה, היה שר החוץ מולוטוב. היא לא נרצחה, ולא נאסרה, אבל הודחה מהמפלגה, והתפרנסה מתרגום ממיספר שפות, אבל אסור היה להזכיר את שמה בקרדיטים של הספרים שתירגמה. חשתי צורך להזכיר פרטים אלה לקורא העברי בשירים הכואבים האלה של מנחם פאלק.
קוראי רשימה זאת בוודאי שמו לב שהשירים אינם מפוסקים, ועל כך כותב פאלק בשיר "ואם" (עמ' 84), אבל דווקא שיר זה מסתיים בסימן שאלה. אני מבין את הסיבה שבגללה המשוררים (לא רק פאלק) נמנעים מלפסק, כאומרים – השיר נתון לשיפוטכם, תחליטו אתם מה המובן על פי פיסוק שדמיינתם. יש כאן מחשבה, אינני שולל, אבל אינני מן התומכים בגישה זאת.
באשר לשפה הפיגורטיבית: אנו מוצאים אנאפורות, ופזמונים, אבל בעיקר, הרכבי מילים המיוחדים לשירתו של פאלק. הרי דוגמאות אחדות: "ויטמינים של תמימות" (עמ' 15); " האב שמעבר לשמי הניאון הבוהק" ("אבינו שבשמיים", עמ' 32); "השיר נספג" (עמ' 34); "הלב הפועם ממשיך להשמיע / צלילי שבשבת" (זוויות, עמ' 39); "תעלות הדמע מאבדות סכרים" ("הרכבות", עמ' 74); "ממתיק סוד" – "ממליח סוד" ("רק אני והמסך שלי", עמ' 79); "שפת הצבע המסתתר" ("ליצנות, עמ' 97); "עד זוב דיו" ("קעקוע", עמ' 112).
אחרי שבשואה נרצחו מיליון וחצי ילדים (לפי סאטמאר, המבוגרים אשמים באסון הנורא – הם חטאו בהתבוללות, ובדיבור סרק בעת התפילה...) קשה לקבל את הקביעה האמונית שהאל בוחן כליות ולב, ונותן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה י"ז), לכן ההתייחסות לאלוהים היא בהכרח אירונית, ואפילו סרקסטית:
"אולי אלוהים מסתתר / כדי שלא יגלו את חולשותיו / ... אפילו סמטה צדדית / בור / מיגונית / לא הצליחו להעיר אותו / מנמנומו הקל ("מסתור", עמ' 70).
למנחם פאלק יש אמירה חזקה, ובשירתו – ליד "המה", יש גם "איך" מרתק.
משה גרנות
מ'אוהב' לאוייב
לפני שנתיים, ב-2024, הוציאה לאור 'ידיעות ספרים' ספר שנועד לענות על סקרנותם של קוראים מן החברה הכללית, וכותרתו נראית כלקוחה מעולם הדמיון: 'החרדים: דע את האוהב, מסע להכרת העולם החרדי.' 'האוהב'??? נו, באמת. זה נשמע לא נשמע אפילו כבדיחה גרועה, ומתקרב לממלכת ההגזמות הפרועות ממחוזותיו של הברון מינכהאוזן.
אילו הופיע הספר היום היתה הוצאה נאלצת להתאימו לרוח התקופה ולהעניק לו כותרת זהה שרק מילה אחת תוחלף בה: 'החרדים: דע את האוייב'. לאחר שנתיים מסוייטות של מלחמות ושל השתמטויות, של קריאות 'נמות ולא נתגייס' ושל כרזות עם הכיתוב המפליל: 'לא מתגייסים לצבא אוייב', וביזוי פומבי של הרמטכ"ל והצמדת הקללה ימח שמו וזכרו לשמו, אחרי שנתיים של הלוויות צבאיות, ושל צעירים במיטב שנותיהם שנפצעו וקשה והיו לנכי עולם, מחמת אובדן איברים חיוניים, הפכו חלק מהחרדים מ'אוהב' (בכאילו ) לאוייב (רחמנא ליצלן), אף שנראה שהם, בניגוד לטענת ה'מומחים' מ-2024, מעולם לא היו בגדר אוהבי המדינה וממילא לא היו ראויים לכותרת החנפנית 'דע את האוהב'. העויינות החרדית כלפי המדינה (הנלעגת בעיניהם ומכונה בפיהם בבוז בלשונם – די מדינע), נולדה ביום היווסדה בידי דוד בן גוריון, וכנראה עוד הרבה לפני כן, ובאה לידי ביטוי בחסימת הכבישים במרכז הארץ תוך פגיעה בזכויותיהם לתנועה חופשית של רבבות אזרחים תמימים.
יש התולים את שורשי האיבה למדינה בקינאת המנהיגות החרדית בהישגיה הכבירים, קיבוץ הגלויות ובניין הארץ וחידוש זקיפות הקומה היהודית. הסמן הימני לעמדה האנטי ציונית היה האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד הריי"צ , שחשד שהציונות מבקשת לעקור את היהדות מעם מישראל ולהשתית את האידיאולוגיה של היהודית על יציאה מן הגלות 'בכוח הזרוע' (בניגוד ל'שלוש השבועות' שסאטמר הקנאית מנפנפת בהן). הריי"צ יצא כנגד יוזמת הציונות להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל על בסיס לאומי, באמירתו: "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל. אבינו מלכנו הגלנו והוא יתברך יגאלנו." (הציטוט מובא בכתב העת החב"די הרשמי 'כתר מלכות'‚ ח' ניסן תשע"ב).
בדרך זו הלך יורשו מממשיכו, האדמו"ר השביעי הרמ"מ, שהתנגד לשימוש בצמד המילים הציוני 'מדינת ישראל' וראה בשימוש במונח זה סוג של כפירה בעיקר, ואפילו שָׁקַל להכריז תענית ביום העצמאות; מסיבה זו אין מניפים במשכנות חב"ד ובמוסדות התנועה המנוכרת למדינה, את הדגל הלאומי, דגלה הכחול לבן של מדינת ישראל, אין משמיעים במחוזותיה את ההימנון הלאומי 'התקווה', ונמנעים מלהכיר אידיאולוגית ותיאולוגית בהיותה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.
אם זה מזכיר לכם את משנת סאטמר והקנאית וקיצונֵי נטורי קרתא, אינכם טועים, שכן היה זה הרמ"מ שסיפר לפרופ' ישראל אלדד בתשובה לשאלתו בעת שהתארח בחדרו לפגישה אישית: מדוע בחב"ד מסתייגים מהמדינה, ואין אומרים את התפילה לשלום המדינה כי "מדינת ישראל מעכבת את הגאולה," ועוד סיפר שח"כים חרדים הפצירו בו שיורה להוגה החב"די אוריאל צימר לחדול מפירסום כתבי פלסתר נגד המדינה, והרבי גילה לאורחיו :"לא רק שניחא לי בפירסומים אלה, אלא זוהי הוראה מפורשת מצידי לפרסם."
החברה החרדית ליטאית אימצה גישה זו והיה זה גדול הדור החרדי הפוסק התורני החזון איש, שהתגורר בבני ברק, שלעג בשנת הקמת המדינה, למדינה הציונית, וכשהגיעו אליו לבשר על הקמתה, הביע פיקפוק ביכולתה להתקיים יותר משנה, כאילו היתה בגדר נפל. "ס'וועט נישט האלטען"(זה לא יחזיק מעמד), שיער החזו"א והיתווה בכך לליטאיות הבני ברקית את שיטת האנטי ביחס למדינה.
עמדה זו הפכה לנחלת חרדים אחרים בחבורת עוייני המדינה, שאחד מהם אמר לדרור פוייר ב'ידיעות', כשנתבקש לנמק את סרבנות הגיוס שלו, ערב הפגנת חסימת הכבישים ברחבי הארץ: "המדינה הזו נולדה בחטא ואין לה זכות קיום."
עמדת האנטי הזו היתה זרה, ובצדק, לכמה מגדולי התורה בבני ברק ובהם הרב יוסף כהנמן, מייסד וראש ישיבת הדגל הליטאית פוניבז', שביטא אהדתו למדינה בהנחייתו להניף את דגל המדינה מעל גג בניין הישיבה בבני ברק. כך הפך הדגל הציוני, שבדרך כלל מוחרם בקהילה החרדית הבני ברקית, לדגל הציוני היחיד שבולט בימי העצמאות בקו הרקיע של עיר התורה והחסידות.
וזה לא שהחילוניים מגדירים היום, בהתאם לרוח התקופה, את החרדים כאוייב, בשל סרבנותם, וטענתם האנטי הלכתית הקנטרנית, כי צה"ל הוא האוייב. אותם מוציאי הלעז על הצבא היהודי – שהוא הגורם היחיד החוצץ בינם לבין שחיטתם כצאן לטבח בידי צוררי ישראל הערבים – רכשו ביושר את התואר הבזוי הזה, 'אוייבי המדינה', כשיצאו לחסום את המדינה ולחנוק אותה באמצעות מריטת עצביהם של אזרחים תמימים, הַמְּתַחְזְקִים אותם כספית ופיזית, תוך יצירת מצב נורא של חילול השם גדול. אזרחים תמימים אלה הגיבו בזעם על חסימת דרכם ושלילת חופש התנועה שלהם והגדירו את חוסמי דרכם, שרקדו לנגד עיניהם, בהתרסה, על הכבישים החסומים במעגל הורה לצלילי הימנון נטורי קרתא: 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים', במונחים שהמילה 'אוייבים' נכללה בהם:'אוייבי המדינה', 'פרזיטים', 'אוייבים מבית', 'עלוקות' וכן הלאה על זו הדרך.
קשה להשתחרר מההרגשה שכל החסימות המזיקות הללו חוללו מצב נורא של חילול השם, שהיא עבירה כל כך חמורה עד כדי כך שאין לה כפרה.
זו היתה גם תחושתו של קלמן ליבסקינד עורכו הראשי של השבועון 'מקור ראשון' אשר פירסם את הטור האישי שלו במקומה של הידיעה הראשית, במחאה על חילול השם שהתרחש ביוזמה חרדית בעת חסימת הכבישים. תחת הכותרת המבטאת טרוניה קשה ואכזבה מעולם התורה החרדי: "זו תורה?" – שביטאה מחאה על השימוש הזול שנעשה בשמה של התורה למאבק כיתתי אינטרסנטי, להשגת מטרות סקטוריאליות: ליבסקינד: "ציבור גדול, שאיננו חי חיים של תורה, מסתכל על קבוצה זו מתפרעת בשם התורה, מטרידה אותו בשם התורה, מסרבת לסייע גם כשהאוייב שוחט אותנו ועושה גם את זה בשם התורה, ואומר לעצמו: 'אם זו התורה מה לי ולה?' האם יש חילול השם גדול מזה?" תוהה ליבסקינד.
למרבה המזל נפל האסימון הזה, הצטרפו גם גדולי התורה של החברה החרדית לתפיסה זו וביניהם מנהיגה של דגל התורה הליטאית, הרב דב לנדאו, ראש ישיבת סלבודקה, שכינס בביתו ראשי ישיבות כדי להתריע באזניהם על חילול השם שגרמה חסימת הכבישים: "כל מיני סוגי מחאות [קרי: חסימה אלימה של כבישים], שלא שמענו מרבותינו מצוקי ארץ… אינם דרכנו, והרבה פעמים מחאות אלו גורמים חילול השם, רחמנא ליצלן."
עם כל הצניעות ומלוא הכבוד לרב לנדאו הייתי מציע – עפר אני לרגליו – ברוב ענווה, לנקוט בצעדים אחרים למניעת חילול השם מצידם של שלומי אמוני ישראל אחינו החרדים: לעודד את גיוסם של 35,000 הבטלנים, השבאב'ניקים, שאינם לומדי תורה בישיבות, ומשתמטים מגיוס; להסליל את הבטלנים ללימודי ליבה ולהכשרה מקצועית, למען יחדלו להיות ריחיים על צווארו של הציבור הכללי, המפרנס את הבטלנים ונלחם להגנתם.
מהלכים בוני אמון אלה יחילו על הציבור החרדי וכל אחד ממרכיביו, את אימרת חז"ל (בירושלמי קידושין): 'גדול קידוש השם מחילול השם.' וכבר הסביר אחד הפרשנים משמעות אימרה מופרכת זו הנשמעת כאוקסימורון: האות מ' המופיעה במונח 'מחילול השם' היא מ' המקור ולא מ' היתרון; לאמור: גדול הוא קידוש השם הנובע מתוך מציאות של חילול השם!
מתוך סיטואציית חילול השם ניתן אפוא לזכות במצוות קידוש השם, אם יינקטו צעדים קונסטרוקטיביים בוני אמון אלה שבעטיים מן הסתם יחדל הציבור הכללי לראות בחרדים אוייב וישוב להגדירם בשמחה ובחיבוק גדול כבשמו של הספר מ-2024:'הכר את האוהב'.
מנחם רהט
50 שירי מתבגרים
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
19.
כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,
אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי אֶקַּח סַכִּין
וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –
כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,
אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל
וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –
אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא
הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם
כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.
בעקבות "אהוד בן עזר בן 90":
* אהוד היקר, תודה על פירסום הסיפור "התעלה", וכפי שאתה זוכר, כבר פירסמת אותו בעבר. ברור שאני שולח לך תודה כפולה.
עדינה בר-אל ריאיינה יפה את רות אלמוג. לפני 24 שנים גם אני ריאיינתי אותה – רציתי לראיין זוג סופרים – אהרן ורות, אבל אהרן התחמק, ואינני יודע מדוע.
אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה על ספר שיריו החדש של מנחם פאלק. כנראה בעצתך – מנחם פאלק תירגם לרומנית 23 סיפורים שלי, ואלה יצאו בצורה מהודרת בהוצאה רומנית, בתוספת מאמרי ביקורת. לא משהו מרעיש.
בקשר ל"נמות ולא נתגייס," כתבתי מספר מילים בהשראת ירון ידען, אולי תסכים לפרסם:
הבה נציץ בלימודיהם של אלה שמוכנים למות, ולא להתגייס: התורה מרשה לאב למכור את בתו לעבדות נצח, בלי התקווה להשתחרר אחרי שבע שנים; התורה מרשה לבעל עבד להכות אותו עד מוות, בלי שייענש, כי בסך הכול בעל העבד הפסיד את כספו, התורה דורשת לסקול באבנים ארוסה שלא נמצאו לה בתולים; התורה דורשת לסקול באבנים הומוסקסואל. גם חז"ל, שגם תורתם ירדה בסיני מהשמיים, מרשים לגבר לבעול פעוטה עד גיל שלוש, בלי עונש.
איך המדינה מעיזה לדרוש שצעירים הלומדים תורה כנ"ל, יגויסו, חס וחלילה לצבא?!
שלך כתמיד,
משה גרנות
* נסיה שפרן: תודה לעדינה בר-אל על הריאיון היפה עם הסופרת רות אלמוג. למי שרוצה לדעת יותר אני ממליצה לקרוא את ספרה האחרון של רות אלמוג ״פליטים״. הספר כולל מחקר שורשים מרתק על משפחתו של אביה בגרמניה, וגם על חיי המשפחה בארץ – עם דגש על פתח תקווה, שם התיישבה המשפחה.
תודה גם לאורי הייטנר על התיאור המפורט של כנס התנועה הקיבוצית ״אף על פי כן״ שהתקיים לאחרונה. אני קוראת בעניין רב את כל מה שהוא כותב על התנועה הקיבוצית.
תגובות, הערות, הארות, והודעות
*
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
*
"איראן: מצר הורמוז נסגר בשל תקיפות ישראל בלבנון."
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה – הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת.
*
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שלא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור במים ובחשמל.
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה
- ד"ר ארנה גולן: "הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי
- מוטי הרכבי: אין כלום כי כל מה שהיה זה ניסיון הפיכה שנתפר בגסות ובהרגשה שמותר לנו הכול!!!
- עמנואל בן סבו: 1. רק בגלל הרוח
- עמנואל בן סבו: 2. קמנו ונתעודד
- עמנואל בן סבו: 3. לנתץ את עמוד הקלון, עכשיו
- אורי הייטנר: צרור הערות 1.7.26
- עדינה בר-אל: הדס שטייף – לא פוחדת מאף אחד
- אהוד: עכשיו שמלאו לי 90
- משה גרנות: הגותו של משורר
- מנחם רהט: מ'אוהב' לאוייב
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
- תגובות: בעקבות "אהוד בן עזר בן 90":
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון