ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2175 06/07/2026 כ"א תמוז התשפ"ו

מאמרים

יוסי אחימאיר

זו לא אהבת ישראל

פעם נשאלה השאלה – מיהו ליכודניק? התשובה היתה – מי שנושא כיפה בכיסו, ולעת צורך מניחה על פדחתו. זה יכול להיות באירוע משמח או עצוב, או במקום שבו מוקראים פסוקי קודש. או-אז, הליכודניק שמכבד את המסורת היהודית, מניח לרגעים כיפה על ראשו. היום המצב שונה. רבים מהליכודניקים חובשי כיפות ביומיום, אנשי דת ומסורת, נותני הטון בתנועה הלאומית-ליברלית, שהיתה פעם ואיננה עוד. מועמד שמשתוקק להיבחר ברשימת הליכוד לכנסת או לכל תפקיד ציבורי אחר, חייב לפזול לציבור הגדול של דתיים חברי המפלגה.

לכן, קל היה אולי – מעבר לאילוץ הקואליציוני – לחברי סיעת הליכוד להיכנע בשבוע שעבר לתכתיב המפלגות החרדיות, ולתמוך בחוק יסוד: לימוד התורה, בקריאה ראשונה, בנוסח האומר: "מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ורואה במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שתורמים תרומה משמעותית למדינת ישראל ולעם היהודי."

מה מסתתר מאחורי נוסח חלקלק זה? מי אינו מסכים עם חלקו הראשון? אולי רק חילונים-לתיאבון, שסולדים מכל סממן דתי, מכתימי היהדות, והם לא מעטים בקרבנו. בל נטעה: חלקו השני הוא התכליתי בעיני שני יוזמי הצעת החוק, ופירושו: לימוד תורה בישיבות כמוהו כשירות בצבא, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תקציבית. חברי סיעת הליכוד בהצבעתם, אולי הרגיעו עצמם מצפונית בהסתמך על חלקו הראשון של הנוסח המוצע.

ואם החוק אכן יעבור בשתי הקריאות הבאות, למה לימוד תורה רק במסגרת הישיבות? למה אין החוק מעודד לימוד תורה בחינוך הממלכתי, למשל? כשהייתי תלמיד תיכון, באלף הקודם, כך אכן היה. במערכת השעות הוקדשו שיעורים קבועים ללימוד תנ"ך ותלמוד. רכשנו מושגי יסוד במורשת עמנו, וב"ה לא הפכנו לדתיים-פנאטיים. הפכנו בוגרים שאוהבים את מולדתם ומורשתם, לוחמים, יוצרים, תורמים כל אחד בתחום התמחותו ועיסוקו לאושיות המדינה.

דתיות קיצונית פסולה כמו חילוניות קיצונית. שתיהן הופכות בעיני עצמן לחזות הכול, ואם יש ביכולתן, ינסו מוביליהן להשליט אמונתם על כלל הציבור. הסיעות החרדיות מנצלות את שבריריות הקואליציה, כדי לנקר עיניים לכלל הציבור בישראל, לסחוט כל מה שנראה טוב בעיניהם בלי להתחשב במצב החירום ששרוייה בו המדינה. תפילות – זה הנשק – מעל לכול. פלישות לשכונות חילוניות בזעקות "שאבס!" בתאבונם הגובר, בהפגנות המתלהמות, מעמיקים הללו את הקרעים בעם, משניאים את הערכים שלמענם כביכול הם נלחמים. אדם כמוני, חילוני שמחשיב מאוד את המסורת, מהרהר בליבו: הזוהי דת ישראל? הזוהי תורת ישראל? הזוהי המורשת המופלאה של עמנו?

מטיחים שוב ושוב בלומדי התורה: ומה עם לימודי ליבה? אנגלית, מתימטיקה, כלכלה? אלה שתורתם אמנותם, שכל עיסוקם, שעותיהם, מוקדשים באמת ובתמים ללימוד מבוקר עד ערב, אכן צריכים להיות פטורים מליבה ומגיוס כפי שנקבע עוד בקום המדינה. כל היתר חייבים בלימודי ליבה ובשירות צבאי או לאומי. אלא שגם על אלה מחילים מנהיגיהם העיקשים את הכלל המזוויע: "נמות ולא נתגייס!" משביתים תורה ומשביתים תנועה, בהפגנותיהם נוסח בלפור, ברחבי המדינה. דת ישראל כפי שהם מייצגים – מבוזה, מרחיקה לבבות, רחוקה מאוד ממסורת הרוב היהודי במדינה. הגיע הזמן להחיל סנקציות כלכליות על אותו ציבור שמעודד השתמטות. גם על סרבני גיוס חילונים.

הייתי שמח לראות לימודי ליבה מסורתיים-יהודיים מונהגים בזרם הממלכתי. בלי הרוח היהודית, בלי הכרת מקורות ושורשים, אל נתפלא שתופעת הסרבנות מתפשטת גם בקרב צעירים חילוניים. באין ידיעה ואמונה, גוברים בקרבם הספקות באשר לזכות קיומנו כאן, אף מתרחבת תופעת הירידה מהארץ. אסור שהתורה תהיה מזוהה עם החרדיות. עלינו לשוב ולהיות עם הספר, כמובן לא בנוסח הפלג הירושלמי ופלגים שנספחים אליהם.

לראות את הצעירים המוסתים, בלבושם השחור, משביתים תורה ו"מתאבדים" ברחובות – זו לא דת ישראל ולא אהבת ישראל. זהו אנארכיזם גלותי שמקומו לא יימצא במדינת היהודים המודרנית. זוהי עדת קנאים קיצונים, מונהגים בידי רבנים פנאטיים, שמשניאים את עצמם על הכלל, בזים לאחיהם החילונים והמסורתיים, מזלזלים בלוחמינו שמקריבים נפשם למען המולדת וכל יושביה.

מכאן חיזוק לדברי ראש הממשלה נתניהו, על הכורח לכונן לאחר הבחירות ממשלה לאומית רחבה, שבסיסה הוא הרוב הציוני-חילוני. אולי יהיו בה גם חרדים – למה לא? – אבל בלי היכולת לכפות דעתם ודתם על הרוב.

יוסי אחימאיר

מוטי הרכבי

להיות ראש ממשלה זו שליחות

סוף סוף מצאתי את הזמן לצפות בראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון שהעניק לינון מגל בתוכנית הפטריוטים.
לא שהייתי צריך חיזוק, אני ביביסט כבר הרבה שנים. לא זוכר את התאריך בדיוק, אבל ברגע שהתחילו עלילות השווא (היום גם השופטים קבעו שמדובר בעלילת שווא) הפכתי לביביסט ומאז אני רק מתחזק. תמיד הייתי ימני, אבל לא ליכודניק ולא ביביסט. חוש הצדק הפנימי שלי התמרד נגד העלילות וכך הפכתי למעריץ של נתניהו.
אני צופה באחד המנהיגים הגדולים בעולם (אם לא הגדול שבהם) צורת הדיבור, ההומור, התשובות ואני רואה לא רק מנהיג, אני רואה אדם משכמו ומעלה. לשמאלנים אני אומר – במקום להשתלח בסיסמאות ריקות ושקריות, במקום לפלג את העם, במקום לנסות באופן לא חוקי להתעלל באזרחים שחושבים אחרת, אולי תמצאו מנהיג ראוי. מנהיג שיספר לנו מה הוא מתכוון לעשות ולא רק ״אני לא אשב עם ביבי״ מנהיג שאנשים ילכו אחריו בגלל כישוריו ולא בגלל ההשמצות. 
שתי תשובות נחרטו בזכרוני. 
שאלו את נתניהו איך הוא מצליח להתמודד עם ההשמצות, האיומים ברצח עליו ועל משפחתו, איך הוא מתמודד עם ״משפטי באגס באני״ ועדיין מצליח להוביל את צה"ל לניצחונות. התשובה היתהֿ: אני רואה בתפקידי שליחות.
הרשו לי להוסיף כן זו שליחות של איש אחד שמצליח כנגד כל הסיכויים להבטיח את עתידנו ועתיד ילדינו.
תשובה נוספת שנחרטה בזיכרוני: נתניהו הזכיר שבנקודת זמן במהלך היותו ראש ממשלה ההכנסה לנפש בישראל הייתה 17,000 דולר לנפש. היום הכנסה לנפש עומדת על 65,000 דולר לנפש (יותר גבוהה מרוב מדינות אירופה).
אני מוסיף שכשנכנס לתפקיד ההכנסה לנפש הייתה נמוכה אפילו מ 17,000$.
מוטי הרכבי

יצחק הילמן

גיוס החרדים חסר הסיכוי ומהו התחליף?

זהו נושא קשה וכואב. לעניות דעתי, הוא לא תלוי בחוק זה או אחר. מדובר פה על סרבנות עקרונית ממוסדת. ראשי הישיבות רואים בחוק הגיוס העכשווי גזרה שממנה הם יחפשו כל דרך אפשרית להשתמט. בתקופת הצאר, עברו פשוט עם עגלה ושני בריונים מהצבא עליה, בתוך כל כפר. וכל ילד שנראה בן 14, שנראה בריא וחסון, שמו על העגלה והוא חזר הביתה אחרי שרות צבאי של 30 או 40 שנה. כזה היה גורלו של הסבא רבא של אשתי.

כאן בישראל כבר אין עגלות וגם הטנקים לא יעזרו. יש צו, ואם אתה לא מתייצב, הצבא רשאי לעצור אותך ולשלוח לכלא לתקופה המותרת בחוק. הבעייה כעת שאי אפשר לשלוח לכלא 90,000 משתמטים.

אנחנו במחלוקת קשה בתוך המדינה. יש כאן ציבור שלא מכיר בחוקי המדינה, או שמכיר בהם אבל מתחכם ומשתמט מהם. הוא מעדיף למות ולא להתגייס. מדובר בבניהם של אותם אנטי ציונים, שרואים במדינת ישראל מדינה גויית. בשעתו הם "עלו" ארצה, רק כדי להיקבר על הר הזיתים. הרעה הזאת התפתחה מראשית המפעל הציוני לפני 150 שנה, כשבנו את הבית הראשון בפתח תקווה – והוא רק הלך והעצים ככל שהציבור החרדי צמח והתרבה.

לדעתי, כל המאבק לגייס, כמה לגייס ואילו סנקציות יוטלו על המשתמטים הוא מאבק חסר תוחלת וביזבוז אנרגיה משווע. גם אם תהפוך את הציבור הזה לחסר זכויות סוציאליות, עד כדי רעב, הם יהיו רעבים ולא יתגייסו. אבל המדינה תצטרך לטפל בכולם, גם אם הם לא ידעו מתמטיקה או אנגלית וגם אם יהיו חסרי תועלת לחלוטין.

מבחינתם מוטב לחיות תחת משטר פלסטיני, טורקי, או איראני. זה הכול אותו דבר. הם לא שייכים למדינה, הם רק גרים בה, הם שולחים את ילדיהם לישיבות ומשתדלים לקבל כמה שיותר הטבות מכוח כוחם האלקטורלי. גם מי שלא מצליח להיכנס לישיבה, כי גם שם מסננים את המתקבלים, הם יהיו רשומים בה, באופן פיקטיבי. העיקר להשתמט.

כרגע נציגיהם מיהדות התורה וש"ס יושבים בקואליציה עם הליכוד, כי כל שאר המפלגות לא מוכנות לשבת עם הליכוד, הסירוב להקים ממשלה ציונית נובע רק מהשנאה לנתניהו. מחר הם ישבו עם איזנקוט, לפיד, או בנט. ואפילו עם המפלגות הערביות ובלבד שלא יתגייסו ושימשיכו לקבל את סל ההטבות הממשלתיות ובכל זאת לא להתגייס

לכן, לדעתי, במקום להילחם עם הקבוצה הבלתי נורמטיבית הזאת ולייצר פילוג בלתי ניתן לאיחוי, חייבים לחשוב מחוץ לקופסא. נניח שלצה"ל חסרים 100,00 חיילים, בעיקר לוחמים ותומכי לחימה, אז חייבים להביא אותם בדרך אחרת. הפתרון הפשוט לכאורה הוא להקים יחידות של מתנדבים זרים. המודל הזה הופעל מצויין על ידי הצבא הצרפתי שהקים בשעתו את "ליגיון הזרים". הקמת הליגיון פתרה בשעתו לצבא הצרפתי בצפון אפריקה, את בעיית הגיוס והלחימה במבריחים ובטרור האלג'ירי. נכון שהצבא הצרפתי כולו היה בלחימה באלג'יריה, אבל זה קרה, כי לא היתה להם בעיית גיוס בצבא. אם היה צורך הם היו מרחיבים את ה"ליגיון" אבל למזלם לא היה להם צורך בכך. הליגיון פתר את בעיית השהות השוחקת במידבריות סהרה ובכפרים הנידחים בהרים. הם היו כוח העילית של הצבא הצרפתי. היה להם מוניטין אדיר והם גייסו את טובי הלוחמים שבעולם.

גם כאן בימי 1948, כשהצבא הישראלי היה בהקמה וחסרו חיילים – הוקם המח"ל, שהם היו מתנדבי חוץ לארץ. בחלקם לחמו, ונפלו וכולם זכו באותות מלחמת הקוממיות. למי שלא יודע, בזכותם הוקם חיל האוויר הישראלי. בשנים הראשונות בחיל האוויר דיברו אנגלית הטייסים הישראליים הוכשרו לטוס על ידי מתנדבים אלה.

צריך להקים מסגרת מודרנית דומה, עם פיקוד ישראלי של דוברי אנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית שיאפשרו תקשורת פשוטה עם החיילים. בהמשך כולם ילמדו עברית והצבא הזר הזה ישתלב לחלוטין בצה"ל ובמדינה. זאת תהיה הדרך המקבילה לקבלת אזרחות ישראלית גם בלי להיות יהודי או יהודי לפי חוק השבות. צריך להבין, שהרבה יותר קל לשלב קבוצה עם מוטיבציה וגאוות יחידה, מאשר לגייס סרבנים שרואים בצבא אוייב וטריפה.

מתנדבי חוץ לארץ. יכולים להיות יהודים או לא יהודים, ואחרי תקופת שירות שתקבע בחוק יקבלו כולם אזרחות ישראלית. תקופת השירות חייבת להיות ממושכת ועם הטבות מפליגות. למשל, לחיילים מהשורה לפחות 5 שנים, למש"קים 20 שנים ולקצינים לפחות 10 שנים. יגייסו אותם מכל העולם, בהקפדה רבה, אבל בתנאים משובחים. אלה יהיו יחידות עלית, כמו סיירות, צנחנים, קומנדו, וכדומה. זה יעלה הרבה כסף, אבל יפתור אחת ולתמיד את המחסור בכוח אדם לצה"ל. אם 100,000 מגוייסים לא יספיקו, ניתן יהיה לגייס עוד ועוד.

עם החיילים האלה לא תהיינה בעיות סירוב ומוטיבציה. זה יהיה כבוד גדול לשרת ביחידות האלה והציבור יאהב אותם הם יהפכו לבנים שלנו. זאת עוד דרך מצויינת לשפר את האוכלוסייה במדינה ובו בזמן לחדול ממאבק הסרק בחרדים. חייבים להנחיל לציבור, שלשרת במדינה זאת לא רק חובה אלא כבוד גדול. ואת זה גם להפיץ בעולם כדי להראות לשונאי ישראל שהמצוינות היא תכונה יהודית. אנו נוביל גם בצבאיות ולא רק בהיי-טק.

מי שרוצה ייצא מהמיגזר החרדי ו"יתאזרח", כל האחרים שימשיכו בשלהם, הם תמיד יישארו אזרחים ממדרגה שנייה. אסור לריב איתם. לא לעצור אותם, פשוט לבוז להם.

יצחק הילמן

אהוד: אתה צודק. יש להקים מחדש את מח"ל – מתנדבי חוץ-לארץ לצה"ל ולמערכת הביטחון, מתנדבים יהודים ושאינם יהודים, ולהציע להם הטבות מפליגות, כולל אזרחות ישראלית וסיוע בקליטה, ובהתאזרחות לשאינם יהודים לאחר מיספר שנות שירות. בעיני אנשים רבים בעולם יש יוקרה רבה לצה"ל ובייחוד לחיל האוויר, כמו בראשית הקמתו.

עמנואל בן סבו

1. הצטרפו למשלחת החיפושים אחר המצפון והמצפן

היא עמדה שם, תינוקה בידה, השמש והחום המעיק היכו בה ללא רחם, עמדה כמעט לבדה מול משאיות מזון וסיוע "הומניטרי" לבני עם המחבלים בעזה, עמדה ובגופה ביקשה לחסום את החרפה שנכפתה על מדינת ישראל.

בין "הותר לפרסום" לרעש המסוקים המפנים פצועים מהמלחמה לבתי החולים, בין קריאות לעצירת המלחמה לבין שעטת אריות האומה להרחיב את גבולות הביטחון ולהרחיק את הסכנה, עמדה אישה אחת, אימא, רעייה, יהודייה, לוחמת מול החרפה שהנשימה את מבקשי נפש עמה, עמדה מול המשאיות על פי צוו מצפונה וניסתה למנוע את הכנסתן למדינת הטרור הרצחנית.

קוראים לה רעות בן חיים, אם לשמונה, לביאה חפצת חיים, לוחמת למען החיים, אשת חיל, גיבורת על, האישה שבאה מנתיבות, עיר הגיבורים ששכלה בטבח שבת שמחת תורה את אבינועם, איילה, אלעד, אלון, אסף, ברוך, גיא, דודו, חנה, מאיר, משה, רועי, שמעון, שרון, תומר, נטליה, אליונה, נתנאל ונדזד'ה כולם זכרה לברכה, כולם הי"ד.

רעות בן חיים לא יכלה להחריש אל מול העברת משאיות הסיוע "ההומניטרי" לאנשי התועבה ולמי שמחאו כפיים לרוצחים, טובחים, שורפים, מבתרים, שורפים, משספים, בוזזים, מתעללים וחוטפים יהודים ומיעוטים חפים מפשע.

רעות בן חיים, לא יכלה לקבל את העיוות המוסרי הנורא והתיישבה על הכביש הלוהט כדי לחסום בגופה את משאיות החרפה, היא לא שרפה כבישים, לא יידתה אבוקות אש בשוטרים, לא חירפה וגידפה חיילים, לא איימה לנטוש את המולדת, היא הביעה את כאבה ומימשה את צו מצפונה בישיבה על הכביש ממאנת להסכים עם החרפה הלאומית של עם שאיבד דרכו בדרך להאכיל את מבקשי נפשו ודורשי מחייתו מתחת לשמיים.

בעידוד גורמים פנימיים עלומים, חלקם מארגונים אנטי ישראלים ממומנים אשר תפקידם להבאיש את ריחה של מדינת היהודים בעולם, הטיל, הנשיא שהטיל אמברגו נשק על מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת התקומה, נשיא ארה"ב דאז, ג'ו ביידן, הטיל סנקציות אישיות על רעות בן חיים, האם לשמונה מנתיבות, גם האיחוד האירופי הצטרף בשמחה להטיל סנקציות על רעות מנתיבות.

בימים אלה מתנהלת אחת החרפות המעוולות ביותר, הגשת כתב אישום נגד רעות בן חיים, האם לשמונה ילדים, ממאהבותיה הגדולות של מדינת העם היהודי, פטריוטית, ההאשמה: "חסמה את משאיות הפינוקים לאויבים המרים," "הקימה מהומה בלי סיבה סבירה," לחסום סיוע "הומניטרי" לרוצחים הנתעבים וסייעניהם, בעיצומה של מלחמת תקומה, זו אינה סיבה סבירה.

העם היהודי בארץ ובתפוצות הבין את החרפה ופתח את ליבו וכיסו למימון המשפח, כן המשפח כנגד רעות בן חיים הגיבורה בעלת המצפון והמצפן המוסרי.

חובתנו לא להחריש, חובתנו לעמוד איתן מול הכוונה להעמיד את רעות לדין, חובתנו לתבוע מנשיא המדינה להביע דעתו כנגד מהלך דרקוני ואנטי מוסרי זה, חובתנו לדרוש מראש הממשלה, מיו"ר הכנסת, מנשיא בית המשפט העליון, מהיועצת המשפטית לממשלה, להוביל לביטול החרפה האנטי מוסרית כנגד הפטריוטית רעות בן חיים.

זוהי חובתנו המוסרית להתייצב כחומת מגן מול החרפה הלאומית-משפטית, לתבוע את הצדק, את המוסר, לכוון את המצפן מחדש ולהודות לרעות בן חיים, האימא לשמונה מנתיבות שניסתה להציל את כבוד ישראל מחרפת ה"סיוע ההומניטרי" לאנשי התועבה וסייעניהם.

עכשיו תורנו לשבת על הכביש ולמנוע בכל דרך חוקית את דריסת המצפון והמצפן.

עמנואל בן סבו

2. סרט החיים: אשמה, זיכוי והשברים המפוזרים ביניהם

המפיק הראשי הביט בעיני המפיק בפועל, הבמאי כחכח בגרונו, מורה באצבעו לעבר מנהל ההפקה, הצלם ואיש הסאונד חייכו לעבר איש התאורה, הס הושלך, השחקן הראשי נכנס והוא שפוף, מובס, נטוש ללא כוחות, עיניו כובשות את בקרקע, זיפי זקן צרה מעטרים את פניו חסרות המבע, צל אדם מחפש עמוד להישען עליו.

זו לא התחלה או סיומת של סרט קיץ, שובר קופות, אלה הם חייו של אדם שלא ביקש להיות שחקן, שלא ביקש להשתתף בסרט, שלא הסכים להיות תמונה, שלא הסכים להיות שורה, שלא הסכים להיות אות, פסיק, תג, שלא הסכים.

ובעל כורחו היה לגיבור הראשי בסרט אימה, מסוגת הזוועות, סרט שעובד בעקבות ספר שלא כתב, סיפור חייו שנלקחו ממנו בחטף.

זהו סיפורו של אזרח יהודי-ישראלי, פטריוט ואוהב עמו ומולדתו, קצין עתיר זכויות אשר הקרבה, מסירות, נתינה הן לחם חוקו.

זהו סיפור על צעיר ששב מהתופת, מהאימה, מטבח שבת שמחת תורה, ונפשו הסוערת לא מצאה מנוח, מהמראות, מהתוצאות, מהכאבים ומהייסורים, מהקולות ומהריחות, מהאין שאחרי הטבח.

והוא רוחו נכאה, התיישב, ליבו בבארי ובשדרות, בזיקים ובכפר עזה, ראשו כבד עליו, מוחו סחרחרה עצומה, בטוח כי היה ניתן למנוע את הזוועה, את הטבח האיום.

והוא התיישב, במסגרת תפקידו כקצין אמ"ן, נטל עטו או שמא מקלדתו והחל להעלות את צפונות ליבו ומראה עיניו, את כתב ההאשמה נגד התנהלות גורמי הביטחון ובראשם שירות הביטחון הכללי, והעומד בראשו, ראיות מהן ניתן היה ללמוד כי אפשר היה למנוע את טבח שבת שמחת תורה.

הקצין ורעייתו ביקשו לנפוש לאחר שירות מילואים ארוך, היעד נבחר, העיר הדרומית, אילת.

בשעה חמש לפנות בוקר ירדה אש הגיהינום בזעף מהשמיים, נחתה ברחוב ראשי באילת, סמוך לבתי המלון.

לוחמים רעולי פנים כיתרו את המלון, שבעת חבריהם אוחזים ברובים ארוכי קנה, פרצו בסערה לחדר בו נמו הקצין ורעייתו במיטתם, שלפו באלימות קשה את הקצין ההמום, הכניסו אותו לשירותים, מול עיני רעייתו, הקרועות לרווחה, ההמומה ואינה יודעת האם חולמת היא, חלום רע, מסויט, חלום של אימה או שמא עדה לטעות נוראית שהרי מכירה היא את אישה.

הקצין נלקח כאחרון העבריינים, או שמא הטרוריסטים, אל מרתפי השב"כ, זכויותיו הבסיסיות נשללו ממנו, במשך אחד עשר ימים, הוטל בתא אפל, עיניו מכוסות בפלנלית, ידיו ורגליו אזוקות, ואינו זוכה לפגוש עורך דין.

אחד עשר ימים של הטחת האשמות על סיכון ביטחון המדינה, האשמות בעבירות ביטחוניות המתייחסות להוצאת מידע מסווג, אחד עשר ימים של חקירה בלתי קונבנציונאלית, אחד עשר ימים של נוכח נפקד, האסיר איקס.

והנה, לאחר המבצע ההרואי, לאחר האשמות הנוראיות, לאחר שיברון הלב, לאחר שחש כחרס הנשבר, לאחר שכבודו נרמס, לאחר חודשי אימה ופחד, לאחר שאסף אט אט את שברי חייו המרוסקים ומפוזרים על קרקע המציאות, לאחר שהיה כצל כמעט עובר, זה קרה.

בית הדין הצבאי הכריע, לאחר שהקצין נסרק במסרקות מלובנות של ברזל, כי הוא חף מכל פשע וזכאי מכל אשמה.

אירוע נורא זה בו שילמו הקצין ובני משפחתו מציב תמרורי אזהרה חמורים ונוקבים, מהקלות הבלתי נסבלת של המעצר, דרך ההאשמה, ועד לשלילת זכויות יסודיות.

הקצין י' יצא זכאי מכל אשמה, מי שהורו על המעצר, החקירה, ההאשמה אינם משלמים כל מחיר.

הקצין י' ומשפחתו משלמים את מחיר ימי החרדה והאימה, ימי הדיכוי והצער, ימי עינוי הדין והדיכוי.

סיפורו של הקצין י' ומשפחתו אינו סרט הוליוודי אימה או אקשן, זהו סרט החיים שלנו, עכשיו הזמן לשיקום, לפיצוי, לאסוף את השברים, להתחיל מחדש.

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

1. יקירי הגולן

בטקס סיום מחזור ד' של הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, אמרו מנהלי בית הספר: "כדי שנחיה חיים נורמליים, יש צורך בקומץ אנשים שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים."
הנה, סיפורה של הציונות על רגל אחד[?]. הנה, הגדרה נפלאה למושג – חלוציות. ובוודאי שזה תמצית סיפור ההתיישבות בגולן.
בשבוע הבא, ב-14 ביולי, ימלאו 59 שנים לתחילת ההתיישבות בגולן ותפתח שנת השישים למפעל התיישבות. ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, עלו ראשוני החלוצים למחנה הסורי הנטוש וההרוס עליקה, וכך החל מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. ראיינתי כמה מאנשי עליקה ומכולם שמעתי אותו פזמון: זו היתה תקופה קשה מאוד, תנאי החיים היו בלתי נסבלים, בלתי אפשריים. וזו היתה התקופה היפה בחיינו.
ונשאלת השאלה – אם התנאים היו כל כך בלתי נסבלים, איך זו התקופה היפה בחיים? הוא שאמרנו. לא נורמלים. איך אמר מאיר אריאל? "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?! אני לא נורמלי!" ואלתרמן כתב על אנשי העליה השנייה:

הֵם בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנִים
אַרְצָה בָּאוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים,
וְכָל רוֹאֵיהֶם
אָמְרוּ עֲלֵיהֶם –
אֵיזֶה מִן בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים...
עוֹלִים אַרְצָה אֶל אֶרֶץ בִּצּוֹת וּשְׁמָמוֹת,
בֶּאֱמֶת בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים מְאוֹד!

הגיעה העת שמשפחת הגולן תכיר תודה לחלוצים, מפלסי הנתיב, הנחשונים שקפצו למים הסוערים ובזכותם אנו נהנים מהיש הגדול שיש כאן.
כמעט מתחילת ההתיישבות בגולן, הכתרנו אישים שונים – יקירי הגולן. כולם היו מחוץ לגולן; אישים שהגולן רצה להוקיר אותם על תרומתם הייחודית לנו. עם יקירי הגולן נמנים מנחם בגין בזכות חוק הגולן, קהלני, שלמה הלל, שמריה גוטמן – חופר גמלא, ועוד.

לפני חודשים אחדים נבחרתי ליו"ר ועדת הנצחה במועצה האזורית גולן, והעברתי החלטה שמעתה מדי שנה, סביב יום הגולן, נעניק את עיטור יקיר הגולן לאדם או שניים, רובם תושבי הגולן, שתרמו לגולן תרומה ייחודית בתחומי החיים השונים. נמשיך להעניק את יקיר הגולן, פה ושם, גם לאישים מבחוץ, ובלבד שלא יהיו פוליטיקאים מכהנים.
הראשונים שבחרנו ליקירי הגולן הם יהודה וציפקה הראל ממרום גולן. משוגעים כבר אמרנו? אין משוגעים מהם.
הבחירה ביהודה מובנת מאליה. הוא היה תמיד בפרונט, מנהיג ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, מי שכונה כבר לפני עשרות שנים "אבי ההתיישבות בגולן" (אף שהוא עצמו אינו אוהב את הכינוי), מי שהיה פעיל בזירה הציבורית וביום העצמאות ה-70 למדינה קיבל הכרה ממלכתית על מפעל חייו, כשהוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.
מי שפחות מוכרת ציבורית היא ציפקה, שעשייתה היתה תמיד מאחורי הקלעים, והיא ראויה גם ראויה לתואר "אם ההתיישבות בגולן". השותפות הזוגית של ציפקה ויהודה היא מופתית. הכול הם עשו יחד. הוא הרעיונאי והיא המבצעת, והיא אשת ביצוע מוכשרת שאין כדוגמתה. היא מילאה תפקידים רבים במרום גולן ובגולן, עסקה הרבה מאוד בבנייה, במרום גולן וביישובי הגולן ובמוסדות הגולן ובכל משימה שנטלה על עצמה, היתה בולדוזר שאין שני לו; שום דבר לא יכול היה לעמוד בפניה, וכך היא קידמה בהצלחה רבה כל מיזם שהובילה. מבין המיזמים אציין במיוחד את ההרחבה הקהילתית של מרום גולן, שמכל הארץ באו ללמוד ממנה – הן כיצד לעשות הרחבה מוצלחת, וכן איך לבצע את התפקיד שהיא ביצעה. איני חושב שמישהו יכול היה לעשות זאת כמוה.
כאשר כתבתי את ספרי הראשון, "יהודה הראל – ביוגרפיה", ראיינתי ארוכות את ציפקה ושמעתי את סיפורה. סיפורי בראשית במרום גולן, סיפור החיים תחת אש במלחמות ההתשה, סיפור הפינוי והשיבה במלחמת יום הכיפורים, וכל מה שהיא עשתה בימים ההם, ראויים לעיטור הגבורה לא פחות מאשר לתואר יקירת הגולן.
אני שמח שהיום, כמעט שישים שנה מראשית ההתיישבות, אנו מוקירים את ציפקה ויהודה. שניהם אנשים צנועים, ואיני בטוח עד כמה הם אוהבים את הטררם הזה סביבם. אבל אני יודע שלנו, קהילת הגולן, מגיעה הזכות להודות להם על כל מה שעשו בבניין הגולן.
אני שמח שאנו יכולים לומר לציפקה ויהודה, שיש להם ממשיכים, שמפעל חייהם יעלה כפורח, ואפילו שיש עדין מי שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים כדי שנוכל לחיות כאן חיים נורמליים.

אורי הייטנר

2. צרור הערות 5.7.26

* ממשלת המחנה האנטי לאומי –מעולם לא בוזתה תורת ישראל וכבודה לא הושפל עד עפר, כמו בערב י"ז בתמוז, ערב היום ה-1,000 למלחמה, בקבלת חוק התועבה, העושה את התורה קרדום לחפור בו להשתמטות מהגנת המולדת ועריקה ממלחמת מצווה.

ממשלת פיגולים, המבוססת על ברית מושחתת בין תאבי שלטון בכל מחיר, משתמטים, עריקים, פרזיטים ובןגביריסטים, המיטה קלון על היהדות, על התורה ועל העם היהודי.

ממשלת "תמותו ולא נתגייס".

* שורש המחלוקת – מהו שורש המחלוקת?

המחלוקת היא על מהותה של תורת ישראל, על מהותו של לימוד תורה.

האם לימוד התורה נועד להפוך את הלומד לאדם טוב יותר, ערכי יותר, תורם יותר לחברה, מיישם את ערכיה באורח חייו, או שהיא מנותקת מהחיים ולומדיה חיים בבועה מנותקת מהחברה? האם התורה היא תורת חיים או תורת התבדלות והשתמטות?

חוק יסוד לימוד תורה, מבזה את התורה ואת לימוד התורה, כי הוא מתייחס אליה כאל תורה שאינה מחנכת את לומדיה לדרך ארץ, אלא לניתוק והשתמטות.

יש הרבה סיבות למה החוק הזה מרושע ומתועב, אך מעל הכול, אף יותר מפגיעתו הקשה בביטחון המדינה, בשל ביזוי התורה וחילולה, מפני חילול השם שבה.

* מי יהודים טובים יותר? – ב"שישי מתוק" – מסורת שבה מתכנס קיבוץ אורטל בליל שבת לכבוד הבנות והבנים המתגייסים והמשתחררים, נחשפנו לצעירינו המקסימים – המתגייסים לשנת שירות משמעותית בחינוך ורווחה ברחבי החברה הישראלית ואח"כ לשירות צבאי ביחידות הטובות ביותר והתובעניות ביותר והמשתחררים מצה"ל אחרי 1,000 ימי לחימה, ותמר, בתנו, שנלחמה כדי שיתאפשר לה להתנדב לצה"ל.

יומיים קודם לכן, אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את אחד החוקים הבזויים בתולדותיה, חוק יסוד: לימוד תורה, שראוי יותר לשם – ביזוי התורה.

וחשבתי על בנותינו ובנינו לעומת אותם משתמטים. מי בני אדם טובים יותר? מי יהודים טובים יותר? מי מיישמים יותר את תורת ישראל, שרבי עקיבא קבע שכלל גדול בה, כלומר כלל המפתח לפיענוחה והבנתה, הוא "ואהבת לרעך כמוך"?

שאלות רטוריות.

* יותר משהיא פוגעת בדמוקרטיה – הממשלה הזאת מתנקשת בהסדר המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית.

ויותר משהיא פוגעת בדמוקרטיה, היא פוגעת ביהדות.

* גבולות בני הגנה – ב-7 באוקטובר כתבתי: "יהיה עלינו להיפרד מכל מיני פרדיגמות, קונספציות ומיתוסים. הקונספציה שעל פיה במאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי מתה היום סופית."

היום, בחלוף 1,000 ימים, אני נדהם להיווכח, שיש בתוכנו סרבני התפכחות, שלא למדו דבר ושכחו הכול, והם מפנטזים עדיין על "פתרון שתי המדינות", שבו גוש דן הוא עוטף המדינה הפלשתינאית וכביש 6 הוא גבולנו המזרחי.

גבולות בני הגנה אינם לוקסוס, אלא הכרח קיומי.

* מקור המחדל – ראש הממשלה אריק שרון הוביל שני מהלכים ביטחוניים מדיניים היסטוריים לאורך הקדנציה שלו. האחד היה מבצע "חומת מגן". המבצע בלם את גלי הטרור הרצחני שיצאו מהרש"פ מאז הסכם אוסלו והכנסת ערפאת וצבאו לארץ ישראל והקמת הרש"פ, שגבו חיי כ-1,500 ישראלים. היו אלה ימים קשים, שבהם אזרחי ישראל פחדו לעלות על אוטובוסים, להיכנס למסעדות, מפחד פיגועי טרור המתאבדים. ההנחה, שכמעט היתה לאקסיומה, היתה שאי אפשר לנצח את הטרור, שאין פתרון צבאי, ואין מה לעשות מול צעירים קנאים שרוצים להתאבד והופכים לפצצות חיות. מבצע "חומת מגן" הפריך את האקסיומה, והוכיח לא רק לאזרחי ישראל, אלא למערב כולו, שאפשר לנצח את הטרור, בנחישות ובעוצמה. צה"ל השמיד את תשתיות הטרור בשטח הרש"פ ביו"ש והחזיר לידיו את השליטה הביטחונית. צה"ל, השב"כ וכוחות הביטחון פועלים בשטחי הרש"פ באופן חופשי, ומסכלים מאות פיגועים בשנה, ומצילים חיי מאות ישראלים.

המהלך השני היה ההתנתקות. היה זה מהלך אומלל, מנוגד לערכי הציונות, שהחריב חבל התיישבות עד היסוד, נסוג לקווי 4 ביוני עד גרגר החול האחרון, ובכך העניק רוח גבית רבתי לטרור, וחיזק את התחושה של הערבים, שכמו בלבנון שוב הוכח שישראל בורחת מפני הטרור.

אך ההחלטה הביטחונית השגויה ביותר של שרון, היתה דווקא במבצע "חומת מגן", והיא שורש המחדל שהמיט עלינו את 7 באוקטובר ואת מלחמת אלף הימים מאז הטבח. הגל השני של המבצע, אמור היה להיות ברצועת עזה, באותה מתכונת שהתבצעה ביו"ש. הייתי אז בין המגויסים בצו 8 למבצע. לאחר שבוע של הכנות אינטנסיביות, תרגילים ומודלים, שעות ספורות לפני שעת השי"ן, ראש הממשלה קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. היתה זו החלטה אומללה, בכייה לדורות.

ההבדל בין יו"ש לעזה אינו שביו"ש פת"ח שולט ובעזה – חמאס. עד "חומת מגן" הטרור האימתני נעשה תחת שלטון פת"ח. ההבדל הוא שבשטחי הרש"פ ביו"ש צה"ל והשב"כ פעלו ופועלים וברצועת עזה – לא. לכן בעזה במשך 25 שנים נבנתה תשתית התת-קרקע וביו"ש לא. לכן מרצועת עזה נורו עשרות אלפי רקטות, שכיסו את רוב שטח הארץ, ומיו"ש לא הצליחו לירות אפילו רקטה אחת. לכן מרצועת עזה יצא טבח 7 באוקטובר, וטבח בממדים פחותים בהרבה מאלה לא יכול לצאת מיו"ש. לא שהכול טוב ביו"ש. היו לנו כישלונות במלחמה בטרור, כמו למשל היווצרות תשתית חמאס רצחנית בג'נין. לא תמיד מימשנו באסרטיביות מספקת את חופש הפעולה שלנו. אך ההבדל בין עזה ליו"ש הוא דרמטי.

את המחדל של שרון המשיך נתניהו, שלאורך כל השנים נרתע ממתקפת נגד מקדימה; "חומת מגן" בעזה. ככל שהיא נדחתה, מחיר הדמים שלה עלה ועלה והקושי לבצע אותה גדל. בסופו של דבר, התמכרנו לשקט, הורתענו, ומרוב שפחדנו ממלחמה קיבלנו את הטבח ומלחמה קשה וארוכה שבעתיים.

היום חמאס שולט עדיין על כ-40% מרצועת עזה ועל העיר עזה כולה, וצה"ל וכוחות הביטחון לא פועלים שם. זו חזרה למחדל. צה"ל צריך לפעול בחופשיות ולהילחם בטרור בחופשיות בכל רחבי הרצועה. לשם כך, יש לפרק את חמאס וארגוני הטרור מנשקם. אני תומך בשליטת רש"פ על רוב שטח הרצועה, עם חופש פעולה לצה"ל, כיוון שחופש הפעולה הוא הדבר החשוב ביותר, ולצד כוח רב לאומי או בין ערבי, נהנה ממנו הרבה פחות מאשר במקביל לשלטון אזרחי של רש"פ, במודל יו"ש. כמובן ששלטון רש"פ לא יהיה על כל הרצועה, אלא יישאר בידינו פרימטר משמעותי, להגנה על יישובי הנגב המערבי.

* עוד סבב – הנשיא טראמפ רוצה להתחיל בשיקום עזה, חרף סירוב חמאס להתפרק מנשקו.

אסור לישראל לתת לכך יד. אם כך יקרה, טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" יהיו עוד "סבב", שסופו הוא תחילת הספירה לאחור ל"סבב" הבא.

על העולם המוסלמי כולו לראות וללמוד שהארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר לא יתקיים עוד. אסור לנו להתפשר על פחות מכך.

* הגנה על הלוחמים – רוגל אלפר, בפשקוויל אופייני, ירד על שתי לוחמות שדיברו בשידור, כשהן עוטות מסכה על פניהן. "כמו שוד מזוין" הוא הבהיר ואמר שהמסכה נובעת מכך שהן מבצעות דברים איומים. אחרת מדוע הן מסתתרות?

אז אני אסביר לך, אלפר, מדוע הלוחמות והלוחמים עוטים מסיכות. מאותה סיבה שהם לובשים אפוד מגן קרמי. כדי להגן עליהם מפני המחבלים. האפוד כדי להגן עליהם מפני מחבלים שממטירים עליהם אש. המסכות מפני מחבלים מסוגך ומהסוג של חבריך, שרודפים את לוחמינו רדיפה אישית, כדי לפגוע בהם ולהעמיד אותם לדין בעולם בגין ביצוע "פשעי מלחמה", שזו, בז'רגון האנטישמי שלכם, ההגדרה למימוש זכותה של מדינת היהודים להגנה עצמית.

אתה לועג ללוחמת שסיפרה על הסיפוק, שהיא חשה, כשהיא מלווה את האזרחים והילדים שהיא מגינה עליהם. אתה מכנה זאת "כיבוש" ו"אפרטהייד". אבל בזכות הלוחמות הללו אנחנו חיים. רק לפני אלף יום ראינו מה קורה כאשר במשך מיספר שעות, בחבל ארץ מסוים, החיילים לא נמצאים. אבל אתה תקוע בסחי וברפש האוטואנטישמי שלך, ועיניך טחו מלהבחין בין טוב ורע.

* רב טבחים– איראן נפרדת, במפגן של פולחן אישיות, ממי שטבח ביומיים 40,000 איראנים.

* דילמת הפרקליטות – הצעת השופטים במשפט נתניהו לפרקליטות למחוק מכתב האישום את סעיף השוחד, מכניסה את הפרקליטות לדילמה קשה.

מצד אחד, הם מאמינים בכל מאודם בכתב האישום ומשוכנעים בצדקתו. מצד שני, עצת השופטים מעידה על כך שהם לא השתכנעו, והם הפוסקים.

הדילמה הזאת עלתה כבר לפני כ-3 שנים, שכבר אז השופטים הציעו אותה הצעה. אז הפרקליטות דחתה את ההצעה. הפרקליטים האמינו שעדות נתניהו ופרשת עדי התביעה ישנו את עמדת השופטים. אולם כעת, משהשופטים לא השתכנעו, סיכויי ההרשעה בשוחד אפסיים.

הפרקליטים יכולים לומר שהם הולכים עם האמת שלהם עד הסוף, והם מוכנים ליפול על החרב, וגם אם בית המשפט לא יקבל את דעתם, חובתם להיאבק עליה. יש גם אפשרות שנאומי הסיכום ישנו את עמדת השופטים. ואם יהיה זיכוי מסעיף השוחד, הם יוכלו לערער.

לדעתי, בסיטואציה שנוצרה, יהיה נכון שיוותרו, ויתמקדו בשאר הסעיפים. כזכור, מלכתחילה היתה מחלוקת בפרקליטות על סעיף השוחד, והמשנה ליועמ"ש רז נזרי התנגד לכך.

מן העובדה שהשופטים, שהציעו לפרקליטות לוותר על סעיף השוחד, לא אמרו זאת על סעיפי המרמה והפרת האמונים בשלושת התיקים, ניתן להבין שהם רואים תשתית ראייתית משמעותית לסעיפים אלה. אין זה מבטיח הרשעה, אבל זו אמירה שיש יסוד ראייתי רציני לכתב האישום.

מה עוד ניתן ללמוד מהצעת השופטים? עד כמה מופרכת הטענה שמערכת המשפט שפוטה של הפרקליטות וכל אותן טענות הזויות מסוג זה. הנה, עובדה. יש שופטים בירושלים. הם שופטים על פי ראיות, ועל פי פרשנותם המקצועית לראיות. לעיתים הם מקבלים את עמדת הפרקליטות ולעיתים לא.

כפי שאני מזכיר מפעם בפעם, מתחילת המשפט אני מקפיד לא לחוות דעה על תוכנו. קשה לי שלא לגחך מהפרשנות המוטה, משני הצדדים, שמפרשת כל פיפס בצורה הפוכה, המשרתת את עמדת המוצא.

אני מאמין במערכת המשפט והצדק בישראל, ומשהנושא נידון בבית המשפט, נשאיר את הפסיקה לשופטים.

איני נוהג לחוות דעה על תוכן המשפט, אלא רק על טיעונים חולניים כמו הקונספירציה המופרעת של "תפירת תיקים" כביכול, שהיא עלבון לאינטליגנציה וחסרת שחר. גם אם נתניהו יזוכה, מחוסר אשמה, מכל הסעיפים, אין זה מעיד על תפירת תיקים. בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות. אם הסניגוריה של נאשם זה או אחר מצליחה לשכנע את השופטים, אין זה אומר שהתיק נתפר. לא במקרה של נתניהו ולא בכל תיק אחר.

עוד אני נוהג להתייחס לאמירות עקרוניות שגויות, כמו ש"מותר לקבל מתנות" או שאין דבר כזה סיקור עיתונאי כשוחד. בלי קשר לתוצאות המשפט, הטענות הללו משוללות יסוד.

הפעם אחרוג ממנהגי ואתייחס גם לתוכן המשפט. לדעתי, דווקא תיק המתנות הוא תיק מובהק של שוחד, ואני מתפלא שבתיק זה נתניהו לא הואשם בשוחד.

* לאט לכם – ב-10 ביולי 2012 נפל דבר בישראל. לראשונה בתולדות המדינה, הורשע ראש ממשלת ישראל בפלילים. היה זה אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר. הוא כבר לא היה בתפקיד. כאשר החלו החקירות נגדו הוא אולץ להתפטר, כי לא יעלה על הדעת שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה, כפי שטען בצדק רב ראש האופוזיציה נתניהו.

ראש ממשלה בישראל הורשע בפלילים. כותרת זו אמורה לזעזע את אמות הספים. ראש הממשלה הורשע בהפרת אמונים ונדון לשנת מאסר על תנאי ולקנס בסך 75,000 שקל.

ומה היו הכותרות בערוץ 2 וב"ידיעות אחרונות", שהיו אז לאולמרט מה שהיום ערוץ 14 לנתניהו? "אולמרט זוכה." מה זוכה? איך זוכה? הרי הוא הורשע. הכותרות התמקדו בכך שהוא זוכה בשל חוסר ראיות בשתי הפרשיות האחרות, "ראשון טורס" וטלנסקי ("המעטפות"), למרות שבפסק הדין נאמרו עליו דברים חמורים גם בפרשיות אלו. איזו הנדסת תודעה.

סביבתו ומלחכי פנכתו סנטו בפרקליטות ובמשטרה, טענו שתפרו לו תיק כדי להפיל ראש ממשלה מכהן, מקורבו אמנון דנקנר הציע בנדיבות לפרקליט המדינה להתאבד. ואולמרט טען שהוכח שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש תפרו לו תיק כדי לסכל את השלום עם הפלשתינאים. כל כך מוכר.

איזה אבסורד. כאילו הרשעה של ראש ממשלה בפלילים היא נורמה, וה"אדם נשך כלב" הוא הזיכוי.

וכך גם השבוע, עם חגיגות הניצחון של נתניהו וסביבתו, של עוכרי המשפט ובראשם השר לוין, כאשר השופטים במשפט נתניהו המליצו לפרקליטות לוותר על האישום בשוחד. הרי אותם שופטים לא אמרו כן על שלושה תיקים של מרמה והפרת אמונים. ניתן היה לצפות לזעזוע ציבורי עמוק גם משחיתות שאינה פלילית של ראש ממשלה, לא כל שכן, מעבירות פליליות של מרמה והפרת אמונים. מה אתם חוגגים? לאט לכם.

אגב, הפרקליטות עירערה על זיכויו של אולמרט מהסעיפים מהם זוכה, הערעור התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, לביצוע עבודה מקצועית יותר, ואולמרט הורשע בפרשת טלנסקי בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, במרמה ובהפרת אמונים, ונדון לשמונה חודשי מאסר וקנס בסך 100,000 שקל. ערעורו נדחה.

* המבחן של ראבילו – רשומה שפירסמתי ביום רביעי, יום לפני פרסום פסק הדין המורה לכנסת לבטל את ההצבעה המושחתת לבחירת מבקר המדינה. דומני שהתסריט שהצגתי התממש במלואו:

קרוב לוודאי שבית המשפט העליון יפסול את הצגת ה"בחירה" של מבקר המדינה. גם ההרכב השמרני ביותר אינו יכול לאשר שחיתות כזו.

וכעת נשאלת השאלה, איך ינהג פריימריסט הכנסת אוחנה?

בשל הקרבה לפריימריז, יש מקום לחשד שהוא יעשה אבו נפחא, ויודיע בעזות מצח שלא יקיים את פסיקת בג"ץ. פירוש הדבר פוטש של הכנסת ומשבר חוקתי חסר תקדים.

כאן יש תפקיד משמעותי לעו"ד ראבילו. קראתי אמירות שראבילו הוא אדם הגון. איני מכיר אותו. לפחות בשני מקרים הוא לא נהג בהגינות. ראשית, בעצם הסכמתו, בהיותו עו"ד של נתניהו, להיבחר לתפקיד. גם אם בכוונתו להיות מבקר עם שיניים, נטול פניות וישר, הוא צריך להבין את המשמעות של מראית העין, בעיקר לנוכח השחיקה באמון הציבור במוסדות המדינה. שנית, בכך שלא התפטר לנוכח זיהום ההצבעה.

מכאן ועד הפרת פסיקת בג"ץ רב המרחק. אם יש בו טיפ טיפה הגינות וקמצוץ של אחריות לאומית, אם אוחנה יודיע שלא יכבד את פסק הדין, על ראבילו להתפטר.

אני מקווה שהוא כבר טרח להבהיר זאת לאוחנה.

(ההגדרה "להתפטר" לא היתה מוצלחת, כיוון שמינויו בוטל. נכון יותר לומר שכיוון שבחירתו נפסלה, הוא אינו שותף לניסיון הפוטש).

[אהוד: פסילת הצבעה חשאית אם אחד מהמצביעים הפר את החשאיות – מעניקה לכל מצביע חשאי זכות וטו על תוצאות ההצבעה כולה אם יפר את החשאיות! האם אתה מסכים לאיוולת הזו מבית מדרשם של שונאי ביבי? – גם בבחירות לכנסת?]

* עבד כי ימלוך – כאשר נשיא ארה"ב, בנאום אדנותי בכנסת, לא נאום של אורח, מכובד ככל שיהיה, אלא של בעל הבית, הורה לנשיא מדינת ישראל לבטל את משפט נתניהו, הוא לא השתין מהמקפצה. הוא חירבן מהמקפצה. הוא חירבן עלינו. הוא חירבן על ריבונותה ועצמאותה של ישראל, בבית שאמור לגלם את הריבונות.

ואז קם האיש שנושא בתואר יו"ר הכנסת, העבד כי ימלוך אוחנה, עם חיוך דבילי מאוזן עד אוזן, פורץ במחיאות כפיים גמלוניות, נותן אות לאספסוף השרים והח"כים והאורחים, שנבחרו בקפידה, להריע לביזוי ריבונותה של ישראל.

זה אותו עבד כי ימלוך, שבעזות מצח בלתי נתפסת, בעודו נושא בתואר יו"ר הכנסת, הרשה לעצמו להודיע ש"אינו מכיר" בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית... מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתכיר או לא תכיר בנשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

אחרי ההחלטה המובנת מאליה של בית המשפט העליון, בהרכב שמרני מאוד, פה אחד, לבטל את ההצגה של "בחירת" מבקר המדינה, הדליף פריימריסט הכנסת שהוא "שוקל" להפר את החלטת בג"ץ. בכל זאת, יש פריימריז בקרוב... רק ראבילו בעצמו סיכל את הפוטש.

אוחנה דרדר את הכנסת לשפל שלא היה כדוגמתו. הוא אפילו אינו מנסה לנהוג כיו"ר הכנסת, אלא כשליח המנהיג העליון לשליטתו על הכנסת.

כל יו"רי הכנסת משפרינצק עד אדלשטיין הבינו את תפקידם הממלכתי. הבינו שעליהם להגן על עצמאות הכנסת, שהיא נציג הריבון. יריב לוין קטע את המסורת הממלכתית והחל את ההידרדרות. אוחנה הביא לקריסה.

בתהליך ההבראה והדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יש הכרח ברפורמה משטרית, שעיקרה הוא חיזוק הכנסת – גם מול בג"ץ, אך בראש ובראשונה מול הממשלה שהפכה אותה לאסקופה נדרסת. יש להחזיר למסלול הדמוקרטי את דמותו ותפקידו של יו"ר כנסת, כדמות ממלכתית, שלא בכדי כוללת את תפקיד ממלא מקום נשיא המדינה. בין השאר, יש לקבוע שבחירת יו"ר הכנסת תהיה בהצבעה חשאית של הח"כים, על מנת לצמצם את התלות של היו"ר בממשלה ובעומד בראשה.

* ביד הלשון: ברות השגה – בפרשנות, במלאת 1,000 ימים לטבח ולמלחמה, אמר ניר דבורי, פרשן ערוץ 12 לענייני ביטחון, שהלקח הוא שצריך להציב מטרות ברות השגה.

המילה "ברות" אינה קיימת בעברית. נכון לומר בנות השגה.

המילה "בר" היא "בן" בארמית. לדוגמה, בר מצווה, בר מינן ובר השגה.

צורת הנקבה אינה "ברה" אלא בת. בת מצווה, בת קיימא, בת השגה.

וברבים – בנות מצווה, בנות קיימא, בנות השגה.

גם בלשון זכר רבים, אין אומרים "ברים", או בסמיכות "ברי", אלא בנים ובני. למשל – בני מצווה, בני קיימא, בני הגנה ובני השגה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

מתוך יומניי

12.5.72. אתמול לפנות-ערב ביליתי שעתיים של שיחה עם יצחק אורפז על מרפסת ביתו ברחוב בן-יהודה, הצופה לים. [אם איני טועה זה הבית שבאת מדירותיו גרה דודה אסתר בראשית שנות הארבעים]. התבוננו בשקיעה ושוחחנו. התקרבתי אליו מאז המשבר בנישואים [שלי]. יש לו ניסיון – התגרש כבר פעמיים. ידידי מבין הסופרים! אבל נעים לשוחח עימו!
[אורפז עזר לי רבות בשיחות עימו באותה תקופה קשה. הוא הרגיע אותי מתוך ניסיונו, ואמר על תהליך הגירושין: "זה נמשך כשנה ולא משעמם אף רגע!" – וכך אמנם היה. תענוג היה לשבת ולדבר איתו, ויחסי אליו היה כאל אח בוגר, בגלל הפרש הגילים בינינו].

9.6.72. יום שישי. בצהריים ישנתי שעה קלה. התעוררתי. הלכתי לקפה "פראק" [ברחוב דיזינגוף], אכלתי צהריים עם אורפז ואחר-כך ישבנו כשעתיים על המדרכה. זה כבר נעשה מועדון קבוע. עם עמי מעייני. וישבו עוד בחורות נאות, רק קצת מרוחקות מאיתנו. לא היכרתי אף אחת חדשה. מילא, איך אומר אורפז – "בעוד שבוע נמצא אחרות."

13.6.72. חזרתי בלילה ובעוברי באוטובוס 5 ראיתי את אורפז יושב ב"פראק" [תמיד במקום קבוע על המדרכה]. ירדתי והצטרפתי אליו ופיטפטנו עוד כשעה. בדיוק בבואי אליו רשם על מכסה של קופסת סיגריות כמה שורות, למען לא ישכח.

14.6.72. כתבתי אתמול מאמר על "חפץ" ומסרתיו ל"הארץ" [היו שנים בהן מוסף "תרבות וספרות" היה פתוח בפניי]. בערב הלכתי לפנחס שדה. קודם פגשתי ברחוב את שלמה ניצן הסופר, ובילינו שעה קלה בשיחה. שדה עסוק עתה בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" ומלקק כל פרט ופרט בכתב-היד. הבאתי לו את ספר הילדים שלי ["לילה בגינת הירקות הנירדמים"]. הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם [יצחק] אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.
פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים [בין שדה לאורפז]. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.

22.8.72. בשבת, אצל אורפז, הוא אומר שלדעתו טרם מיציתי את כל יכולתי בכתיבה, ומה שכתבתי עד כה הוא רק בגדר הבטחה. וטוב עשיתי שהתחלתי בריאליזם. גם הוא התחיל כך ורק מאוחר יותר מצא את עצמו.

11.9.72. בשבת לפנות-ערב הלכתי לאורפז ושוחחנו שלוש שעות על מרפסתו, עם שקיעת השמש, עד לחשכה. תענוג לשוחח עימו על נשים. גבר בעל ניסיון, מאזין טוב וידיד נאמן. הרבה יותר אנושי משדה. נראה שעתה הוא מצוי בלא אישה ונראה קצת עצוב. הבאתי לו ספרים לקרוא.

26.9.72. ביום ראשון ביליתי את אחרי-הצהריים אצל אורפז. הוא מדבר ברצינות על חתונה בשלישית, עם אחות בשם רותי [שאותה פגשתי בחברתו במסיבת החשיש אצל ז'אק קתמור].

3.10.72. לפני-הצהריים הלכתי לראיין את אורפז לראיון שאפרסם עימו בסוף ספר סיפוריו, העתיד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בילינו כמה שעות בשיחה מעניינת, ואכלנו צהריים ברחוב. הוא סיפר לי, לא לראיון, על שני מקרים מפריעים שגרמו לו לרצות לעזוב את הצבא בשנת 56-57. האחד – קצין מסודר ומטופח, שליש, שאיבד עצמו לדעת ביריית אקדח בקוטר 11 מ"מ בבית הכיסא במחנה בשעת הפסקת השק"ם. ומקרה קודם, של רב-סמל, בחור נחמד, שנהרג במלחמת העצמאות מהפצצת ספיטפייר, וכאשר באו לקברו, ופון וייזל נאם – אי אפשר היה להתיק את הגופה מן האלונקה, מפני שדבקה בה בדם הנקרש, והקבר היה צר מכדי להכניס אליו את האלונקה. אורפז היה מפקד כיתת ירי הכבוד, ובקושי עצרו כולם שלא להתפרץ בצחוק, למרות המעמד הטראגי, של חבר שכולם אהבו אותו.
והמקרה השני, ראשון בזמן, עלה עם המקרה הראשון-אחרון, ואז, בתמרון בשנת 57 לערך, איבד אורפז, שהיה קצין בקרה, את קולו. וגרונו התמלא פצעים. הוא נשלח לחודש לתל השומר ולא מצאו דבר אצלו. עד שהחליט (הוא היה אז רב-סרן ועמד להיות מג"ד של גדוד שדה ולהיות על תקן של סגן אלוף) – כי הצבא אינו למענו. לא בחר בדרך הנכונה. ביקש מהרופא כ"ף-למ"ד – ואז נרפא מפצעיו. היה שנתיים במבדקי קצונה [כלומר, שירת שם בתפקיד]. אז החל כותב סדיר יותר, ואחר כקצין חינוך – אז החל ללמוד באוניברסיטה.

6.10.72. היום בבוקר ביליתי בבריכה. אחר-כך הייתי אצל אורפז וסיימתי את הראיון עימו. עתה נותרה עבודת העריכה. אכלנו יחד צהריים והוא סיפר לי על אהבה ממשית שהיתה לו לאישה גרושה עם ילד, שגרה בבית בו גר עם אשתו ושתי בנותיו, הם בקומה שנייה, וזו ברביעית. לה הקדיש את "מות ליסנדה". עד היום הם נפגשים לעיתים אך היא נשואה כבר.

פחד – זמן – יצירה
אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז

נערך באוקטובר 1972

[בעקבות שתי השיחות שהתקיימו בימים שלישי ושישי באוקטובר 1972. המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז. הריאיון לא הודפס בשעתו בספר, שבהוצאת הקיבוץ המאוחד, אלא לימים ב"אפיריון" שבעריכת ארז ביטון].

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?
ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.
בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.
אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.
פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."
ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.
לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.
אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:
ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:
"מה אתה באמת רוצה, נתן?"
"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.
האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.
נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.
[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.
לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.
לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.
אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.
ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."
דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.
למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.
אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.
"עשיתי את השיעור," השיב הילד.
המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"
"התפללתי," התחכם לו הילד.
אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"
אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.
במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.
שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.
שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".
ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.
הוא אמר: "זה קיטש!"
האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.
ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הריאיון. א.ב.ע. תל-אביב, מאי 2004].

13.10.72. מהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הודיעו על ביטול הריאיון עם אורפז, מאחר וכל יתר הראיונות עם הסופרים הקודמים בסידרה לא עלו יפה. מאחר וכבר עשיתי את הריאיון – ישלמו עבורו. לאורפז טרם גיליתי – כדי לא להוציא לו את הרוח מן המפרשים בטרם יסיים לעבור על הנוסח שמסרתי לו.

21.11.72. לפנות-ערב, בשבת, הזמנתי את יצחק אורפז ורותי חברתו לכוס קפה. הוא הביא לי מתנה יפה מאוד – רישום אישה של יוסל ברגנר, הדפס שעליו נוספו צבעים וקווים, עם חתימת הצייר. הוא קיבל פעם שלושה רישומים במתנה מברגנר ונתן לי אחד. ממש התרגשתי. מיהרתי לתת את התמונה לעושה מסגרות ואתמול תליתי אותה והיא מוסיפה המון לחדר.
אהוד בן עזר

עמירם רביב

1. אוֹדָה לַתִּשְׁעִים


אָז הִגַּעְנוּ אֶל הצ' בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן
זוֹ לֹא מְצִיאָה, אַךְ גַּם כְּלָל לֹא אָסוֹן.
בְּעִקָּר אִם חוֹשְׁבִים עַל הַחֲלוּפָה
שֶׁהִיא לֹא נֶחְמָדָה וְגַם לֹא יָפֶה.

נוֹתַר רַק לְגַלְגֵּל אֶת הָ-30 הַבָּאוֹת,
וּלְקַוּוֹת שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה יוֹתֵר נוֹרָאוֹת.
וְחָשׁוּב אֶת הַכֹּל בְּקַלּוּת לָקַחַת
וְשֶׁרַק תִּהְיֶנָה לָנוּ בְּרִיאוּת וְנַחַת.

וְשֶׁכְּלוּם לֹא יֵחָסֵר בַּצַּלַּחַת,
וְיִהְיֶה הֵיכָן לְהַנִּיחַ אֶת הַתַּחַת.
זִכְרוּ הֵיטֵב שֶׁהַיּוֹם הַתִּשְׁעִים
מָה שֶׁפַּעַם הָיוּ שִׁבְעִים מוֹנִים.

וְ"צָעִיר" הוּא מִי שֶׁבְּגִילְךָ וּמַטָּה
גַּם אִם יֵשׁ לְךָ צוּרָה שֶׁל בָּטָטָה.
וּמִי שֶׁהוּא "זָקֵן", זוֹ הַמַּסְקָנָה,
כָּל מִי שֶׁמְּסַפֵּר בְּשִׁבְחֵי הַזִּקְנָה.

וְלָכֵן חֲבֵרוֹת, וְגַם אַתֶּם הַחֲבֵרִים,
תַּפְסִיקוּ כְּבָר עִם כָּל הַסִּפּוּרִים.
תְּבַלּוּ, תְּטַיְּלוּ בְּיָם וּבַיַּבָּשָׁה,
וְהָעִקָּר תִּשְׂרְפוּ אֶת מַרְבִּית הַיְּרֻשָּׁה.

כִּי זֹאת יָדוּעַ עַל פִּי הַתַּקְדִּים
שֶׁהַהוֹרִים הֵם מִי שֶׁיִּדְאֲגוּ לַנְּכָדִים.
וּכְדַאי בְּלִי מְרִירוּת, תּוּגָה וַאֲנָחוֹת,
וְהָעִקָּר שֶׁנִּפְגָּשׁ רַק בִּשְׂמָחוֹת!

עמירם רביב

2. עֲבָדִים הָיִינוּ

גּוֹלְדְּקְנוֹפְּף: "נַהֲפֹךְ אֶת הַמְּדִינָה, לֹא נִהְיֶה עֲבָדִים"

"לֹא נִהְיֶה עֲבָדִים", זָעַק גּוֹלְדְּקְנוֹפְּף הַצַּדִּיק,
הַהִתְנַגְּדוּת לְגִיּוּס הַחֲרֵדִים בִּקֵּשׁ לְהַצְדִּיק.
לְדִידוֹ כָּל פְּעֻלָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית לְגִיּוּס הַחֲרֵדִים,
מְשׁוּלָה לְהִתְעַמְּרוּת וַהֲפִיכָתָם לַעֲבָדִים.

"לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה" בְּתַלְמוּדָם עָלֵינוּ מְגִנִּים,
רַק בִּזְכוּתָם יִשְׁמְרֵנוּ הַשֵּׁם מֵאוֹיְבִים וְעוֹיְנִים.
בִּזְכוּת תְּפִלּוֹתֵיהֶם, גַּם בְּעֵת שֶׁהַשֵּׁם הִסְתַּתֵּר,
הַשִּׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר לֹא הָיָה אָסוֹן גָּדוֹל יוֹתֵר.

וְעַכְשָׁו בָּאִים הַחִלּוֹנִים כְּפוּיֵי הַטּוֹבָה
לְשַׁעְבֵּד לַצָּבָא בְּכוֹחַ תַּלְמִידֵי הַיְּשִׁיבָה.
הַחִלּוֹנִים, שֶׁב״עֶזְרַת הַשֵּׁם״ הֵם כּוֹפְרִים,
רוֹצִים לְגַיֵּס, לְסַכֵּן הָאַבְרֵכִים הַצְּעִירִים.

בִּמְדִינַת הָאַבְּסוּרְד כְּבָר קָשֶׁה לְהַפְתִּיעַ,
שׁוּם עִוּוּת מְצִיאוּת בִּכְלָל לֹא יַרְתִּיעַ.
הָפוּךְ גּוּטֶה! חָשׁוֹב גּוֹלְדְּקְנוֹפְּף הַנּוֹכֵל,
רְאֵה, מִיָּדוֹ שֶׁל מִי בַּסּוֹף אַתָּה אוֹכֵל!

נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְהַעֲמִיד דְּבָרִים עַל דִּיּוּקָם
וְלִבְחֹן הֵיטֵב אֶת הַסִּדּוּר הַמְּעֻקָּם
לְפִיו נִמְשַׁךְ אוֹתוֹ הֶסְדֵּר מְתֻחְכָּם,
הַמּוֹתִיר אֶת כִּיסֵי הַחִלּוֹנִים רֵיקָם.

מִי מְפַרְנֶסְכֶם, עוֹבֵד כַּחֲמוֹר הַמָּשִׁיחַ?
וּמִי הַנַּצְלָן שֶׁאֶת דְּרִישׁוֹתָיו מַקְשִׁיחַ?
מִי מְסָרֵב לָשֵׂאת אֶת הָאֲלֻנְקָה?
מִי הוּא הָאָטוּם לְכָל קוֹל זְעָקָה?

מִי בְּעֵת חֵרוּם בּוֹזֵז אֶת הַקֻּפָּה הַמֻּרְעֶבֶת?
מִי מִתְיַחֵס לְחִלּוֹנִים כְּמוֹ לְפָרָה חוֹלֶבֶת?
וּמִי הַפְרָאיֶיר שֶׁנּוֹשֵׂא אֶתְכֶם עַל גַּבּוֹ
כְּשֶׁגּוֹלְדֶקְנוֹפְּף וְשׁוּת' מַמְשִׁיכִים לִסְבֹּא?

"קוּם הִתְנַעֵרָה עִם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים"!
עַל הַחִלּוֹנִים לְהַפְסִיק לְהִכָּנַע לַחֲרֵדִים!
נַרְאֶה לָהֶם שֶׁיֵּשׁ סוֹף לְנִצּוּל וּגְּבוּל לַסַּבְלָנוּת!
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אֱהֹב הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא הָרַבָּנוּת!
עמירם רביב

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו

שמלאו לי 90

אני מרגיש

כאילו כבר מתי

וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ

הסופר

אהוד בן עזר

נכדו

של יהודה ראב

משה גרנות

חידתו של שבט לוי

האירועים קרו בדיוק הפוך ממה שהכתובים רוצים שנאמין: קודם ירבעם עשה שני עגלים, בחיקוי למקדש בירושלים, ורק אחר כך חובר הסיפור על עגל הזהב שעשה אהרן והחטיא, כביכול, את העם.

בברכת יעקב, השבטים היחידים שמקוללים הם שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש, וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט 7-5).

קשה להעריך מתי התחברה ברכתו של יעקב, אבל בברכות המפורטות ליהודה ולשבטי יוסף, עדיין לא מוזכרת מלכות, אולי מרמזות על סוף תקופת השופטים כאשר שבט יהודה, ושבטי יוסף גברו על שאר השבטים. מכל מקום, הקללה הזאת לשמעון ולוי קשורה ללא ספק לפוגרום שערכו שני אחים אלה באוכלוסיית שכם, בעקבות אונס דינה (בראשית ל"ד).

פער ענק קיים בין קללת יעקב לשבט לוי לברכתו של משה לשבט זה: "ללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה, האומר לאביו ולאימו – לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו, יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל, ישימו קטורת באפך, וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון" (דברים ל"ג 11-8). בברכת משה זאת יש סימן ברור שנכתבה בזמן המלכות המאוחדת, בטרם ההיפרדות למלכות יהודה ולמלכות ישראל: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל" (שם פ' 5).

ברכת משה מזכירה שני אירועים שבהם הצטיין שבט לוי, ולכן זכה לחסד האל, והוטלו עליו תפקידי הפולחן, והוראת העם בתורת ה'. לא מסופר בתורה שהיה לשבט לוי איזה תפקיד באירוע במסה ומריבה (שמות י"ז 7-3), אבל כן מסופר על עמדתו "הנכונה" של שבט לוי בחטא העגל: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אליי! וייאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה' אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, וייפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב 29-26). כלומר, הישמעותם של בני לוי לצו האכזרי של משה, הובילה לכך שהקללה הנ"ל תיהפך לברכה מאליפה.

יש מקום לשער כי כל סיפור חטא העגל, וסיפור היחלצותם של בני שבט לוי להגנת האמונה בה' הוא המצאה של הכוהנים מימיו של יאשיהו, שהחליטו כי רק כוהני ירושלים, מזרע לויים – רק הם ראויים לעבוד את ה' במקדש, ורק במקום אשר יבחר ה', הלא היא ירושלים.

ההשערה הנ"ל מסתמכת על כתובים רבים, מהם אנו למדים כי עבודת האל היחיד הבלתי נראה, ואיסור עבודת פסלים לא היתה קיימת לפני ימי הרפורמה הדתית של יאשיהו, בעקבות ספר התורה ש"מצא" חלקיהו הכוהן (מלכים ב' כ"ב 5 – כ"ג 20). קודם עבודת הפסלים היתה מקובלת, לכן מאבק נגד פסלים בימיו הקדומים של משה לא יכול להתארע בשום אופן: משה עצמו בונה פסל של נחש (במדבר כ"א 8-5), ופסל זה מושמד רק כאשר האמונה המונותיאיסטית הטהרנית החלה להתקבל אצל מעצבי האמונה: חזקיהו מכתת את הנחש הנחושת כי בני ישראל סגדו לו (מלכים ב' י"ח 4).

מסתבר שגם לנכדו של משה לא היה מושג מה כתוב בעשרת הדיברות, והוא עבד בבית המקדש שבנה מיכה משבט אפרים, ואחר כך בהיותו כוהן של שבט דן, וגם צאצאיו עבדו את הפסל הזה עד ששבטי הצפון הוגלו לאשור (שופטים י"ז-י"ח). מסתבר שגם גדעון שנבחר על ידי ה' להילחם במדיין – גם לו לא היה מושג שאסור לבנות פסל ולסגוד לו – הוא מקבל נזמי זהב ממשתתפי המלחמה ובונה אפוד זהב, שבני ישראל סוגדים לו (שופטים ח' 27-22). דויד נחשב למלך נבחר על יד ה', והוא דוגמה לכל מלך שבא אחריו, והנה, בביתו של דויד יש תרפים, שהם פסלי בית בצורת אדם (שמואל א' י"ט 16-12). הרפורמה הדתית של יאשיהו, שהוזכרה לעיל, הוציאה מהמקדש אינספור פסלים ואביזרים אסורים לפי התורה. כלומר, לאורך כל תקופת המלכות עד ימיו של יאשיהו עבדו את ה', ועבדו גם אלילים אחרים באמצעות פסלים.

על שלמה נאמר שה' אהבו מלידתו, והנביא נתן נשלח להעניק לו שם נוסף – ידידיה – בעבור ה' (שמואל ב' י"ב 25-24). האל עונה לשלמה בבמה אשר בגבעון (לא בירושלים!) ומעניק לו לב חכם, עושר, כבוד ואריכות ימים (מלכים א' ג 14-3), שלמה גם נבחר על ידי האל לבנות את בית המקדש, והנה, בעיני מחבר ספר מלכים (שמאמין, מן הסתם כי הספר ש"מצא" חלקיהו במקדש הוא דברי ה' למשה – מעשיו של שלמה הם חטאים נוראים: נושא נשים מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחיתיות, ובונה מקדשים לאלוהיהן. אבל שלמה לא יכול היה לדעת כי מעשיו אסורים, כי התורה טרם באה לעולם, ויש בידו, כביכול אישור אלוהי למעשיו.

פרשה מרתקת היא סיפור העגלים שבנה ירבעם בן נבט. צריך לציין כי המרד של ירבעם בן נבט ברחבעם מגובה על ידי שני נביאי ה': אחיה השילוני (מלכים א' י"א 37-29) ושמעיה איש האלוהים (שם, י"ב 24-22). כלומר, הכתוב אינו מטיל ספק על כך שירבעם בן נבט ממלא צו אלוהי, אבל כמו במקרה של שלמה – פתאום גם ירבעם נעשה חוטא לתורת ה', כי הוא עושה שני עגלי זהב – האחד בבית אל, והשני בדן: "ויאמר ירבעם בליבו: עתה תשוב הממלכה לבית דויד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם, מלך יהודה, והרגני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וייוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אליהם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את אחד בבית אל, ואחד נתן בדן. ויהי הדבר הזה לחטאת, וילכו העם לפני האחד עד דן." (מלכים א' י"ב 29-26).הרי העם היה צריך להתמרמר: מה פתאום עגלי זהב? זה הרי דומה לחטא העגל בתורה! ומדוע העם לא התמרמר? משום שעגל זהב היה במקדש בירושלים, וירבעם מציע לחקות את הפסל בירושלים, ואף מכפיל אותו. רק כך אפשר להבין איך בני ישראל הסכימו לא לחזור לזבוח בירושלים. כלומר, האירועים קרו בדיוק הפוך ממה שהכתובים רוצים שנאמין: קודם ירבעם עשה שני עגלים, בחיקוי למקדש בירושלים, ורק אחר כך חובר הסיפור על עגל הזהב שעשה אהרן והחטיא, כביכול, את העם.

ואיך המהפך הזה במחשבה הדתית התאפשר? ההשערה שלי היא שחלקיהו הכוהן ושפן הסופר הבינו שמלך יאשיהו הוא לא בדיוק בעל מוח אפוי – עובדה שהוא לא שואל מי כתב את הספר (הכוונה בוודאי לספר דברים המתחיל במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה...", כלומר, לא משה כתב את הדברים, אלא מישהו שחי בעבר הירדן המערבי; שאלה נוספת שהיה צריך יאשיהו לשאול: הרי משה הביא את התורה מהר סיני לפני 600 שנה, איך זה שעד היום לא שמענו שיש תורה? יאשיהו נדהם מהכתוב, איננו שואל שאלות, קורע את בגדיו ומחליט לערוך רפורמה דתית אגרסיבית, הכוללת לא רק פסלים ועבודה זרה, אלא גם רצח כוהני הבמות, כי רק לכוהני ירושלים מותר הפולחן (מלכים ב' כ"ג 20). רק בשל התמימות של יאשיהו, שלא שאל שאלות, הפכו הלוויים משבט מפוזר, שחי מנדבות עובדי האדמה, לשבט מועדף, שבט שמקבל מונופול חלוט על הפולחן.

ואיך אנו יודעי שכך באמת התרחש המעבר של לוי משבט מקולל לשבט מועדף, שנועד לחיות על חשבון הישראלי העובד?

ובכן, לפני הרפורמה של יאשיהו כל אדם היה רשאי להקריב קורבן לה' – כך עושה גדעון (שופטים ו' 21-19), כך עושה מנוח (שופטים י"ג 20-19), כך עושה בנו של מיכה (שופטים י"ז 5), כך עושים כוהני שבט אפרים במקדש שבשילה (שמואל א' א' 21, ב' 17-12); שמואל משבט אפרים, לא כהן ולא לוי, שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים (שם, ג' 3) ומקריב קורבנות (שם, ז' 10-9), דויד משבט יהודה זובח לה' בהעלאת הארון לירושלים (שם ו' 13), והוא ממנה את בניו לכוהנים (שם, ח' 18).

גם שלמה מקריב קורבנות (מלכים א' ג' 4), וגם אליהו הנביא מגלעד מקריב קורבנות על הר הכרמל (לא בירושלים! – מלכים א' י"ח 37-30). שלא לדבר על כך שגם לא מבני ישראל עבדו בקודש: אחת התחנות של הארון היתה אצל עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 11-10).

ראיה מובהקת על כך שלא היה ידוע לפני הרפורמה של יאשיהו כי הפולחן חייב להיות בירושלים, ורק מידיהם של הכוהנים משבט לוי – אנו מוצאים בנבואת עמוס היהודאי מתקוע, שניבא בבית אל, שם עמד, כנראה פסל העגל שעשה ירבעם בן נבט, ובכן, לעמוס יש נבואות זעם בתחום המוסר והצדק הסוציאלי, אבל אין לו מילת גנאי על כך שבבית אל משרתים כוהנים שלא משבט לוי.

הכהונה בירושלים מעודדת מחולשת הדעת של המלך יאשיהו גרמה למהפכה ענקית באמונה בה', ובחוג היחיד שרשאי לעבוד את ה', ומשבט מפוזר, ואפילו מקולל, בדו מליבם נרטיב הפוך לגמרי, וניצלו את המהפך עד אבסורד: עם הזמן נקבעו דרגות שונות של משרתים בקודש: בית צדוק קיבל מונופול על הכהונה, ואילו על הלווים הוטלו משימות של שירות. עמל רב מושקע ברשימות היחס של הלוויים – 9 רשימות, 5 מתוכן בספר דברי הימים, וכל כך למה? משום שגם לוויים מינוריים מבקשים להימנות בין אוכלי החינם.

בעל ספר דברי הימים מעגן את פרנסתם של לוויים, משוררים, שוערים, מנגנים – בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי, כמתואר לעיל. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש"מצא" חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א' ט"ו), ולא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה וכו' (שם פ' 29-4). בהמשך דויד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלוויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד, כ"ה, כ"ו).

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו – כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם – שהמחבר עצמו בוודאי אחד מהם – על גבם של עובדי האדמה.

התיאבון של שבט לוי לא ידע גבולות – בטענה שאין לשבט זה נחלה, הם מחליטים לקחת בעלות על 48 ערים ועל מגרשיהם (ויקרא כ"ה 34-32, במדבר ל"ה, יהושע כ"א, דברי הימים ו' 66-39). ברור שמדובר באוטופיה של הלוויים שלא התגשמה מעולם – אנו קוראים על כך שלכוהנים היו קרקעות (מלכים א' ב' 26, עמוס ז' 17, ירמיה ל"ב 12-7), מכל מקום, אנו עדים לתיאבון הגדול שלקה בו שבט לוי לאחר שהצליחו לשכנע את יאשיהו באמיתות התורה שבדו מליבם. נקל להסיק כמה אמת היסטורית ניתן לדלות מדבריהם של מי שמתיימרים לצטט את דבר האל, ושיודעים בוודאות את מי האל אוהב, ואת מי הוא שונא, וכן ניתן להסיק עד כמה אלה יכולים להתהדר בניקיון כפיהם.

משה גרנות

יהודה גור-אריה

דבר המלך

סיפור אוטופי

בבוקר השכם, עם עלות השחר, בין תכלת לכרתי, קם הרבי מגור, כדבר יום ביומו, אך הפעם נראה היה שהוא נרגש. הוא קרא לחסידיו המקורבים ביותר, וגם לשלוחיו בממשלה ובכנסת, ולחש להם בקול חרישי מילה אחת בלבד: שיתגייסו!...

קריאת התדהמה של שומעי לקחו ודברו: "מה?!... מה?!"... יכולים היו להפיל את חומות יריחו!

"מה אמרת, רבנו? אנא תסביר לנו את דברך המפתיע, מה פשר ה-ונהפוך הוא הזה?

"קיבלתי ציווי מלמעלה."

"אבל, רבי, איש אינו יכול לצוות עליך דבר, חוץ מריבונו של עולם, כמובן."

"קיבלתי רמז מלמעלה. בחלומי בא אלי רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובביץ' זי"ע והוא ציווה עליי."

"אבל, רבי, אנחנו הרי לא חב"ד. מה לנו ולציוויו? הוא הרי לא המנהיג שלנו."

"רבי מנחם מנדל הוא המנהיג של עם ישראל כולו. המלך המשיח. ואת דברו של המלך יש לקיים מיד, ככתבו וכלשונו, ללא פקפוק וללא ספק. דבר המלך."

שלוחיו של האדמו"ר בממשלה ובכנסת יצאו בהולים אל ראש הממשלה, לבשר לו על ההוראה של הרבי. כעבור רגע סערה המדינה כפי שלא סערה מאז שהציונים, ובראשם דוד בן-גוריון, הכריזו על הקמת מדינת ישראל. בחורי הישיבה יצאו בתופים ובמחולות, נושאים כרזות ופשקווילים: מי לה' – לצה"ל, להגנה על העם הקדוש והארץ הקדושה! נלך אל הבקו"ם כחתן אל חופתו, כארוס אל כלתו!"

האדמו"ר, עטור בתפילין ועטוף בטלית העתיקה מימי אבות אבותיו הקדושים, הציץ בצאן מרעיתו, ולחש: "דבר המלך."

בן-ציון יהושע

"הנפש הטובה מסצ'ואן" –

שלוש הפקות, שלוש נקודות מבט
השנה 1955. נער ירושלמי אביון שזה עתה גילה את התיאטרון. אספתי פרוטה לפרוטה כדי לצפות מהיציע המרוחק בהצגה שהועלתה בקולנוע 'אדיסון'. המחזה של ברטולט ברכט (1956-1898) "הנפש הטובה מסצ'ואן" עלה בביצוע היסטורי ומכונן של התיאטרון הקאמרי בישראל (1955). במאי: יוסף מילוא, מתרגמת: לאה גולדברג, והופעה בלתי נשכחת של אורנה פורת בתפקיד הכפול והראשי.
היתה זאת הפקה ראשונה של ברכט במדינה בת 7 שנים בסך הכול. המחזה הוא משל חברתי, שהרעיון שלו שאוב כנראה מפרשת סדום ועמורה. שלושה אלים יורדים לארץ סין כדי למצוא אדם טוב אחד, כדי להצדיק את המשך קיום האנושות. הם פוגשים בזונה צעירה בשם שֶן-טֶה, היחידה שמסכימה לארח אותם, וכאות תודה מעניקים לה כסף המאפשר לה לפתוח חנות. בשל טוב ליבה, הסובבים אותה מנצלים אותה עד תום. כדי לשרוד את המציאות האכזרית, היא מאלצת את עצמה להתחזות לבן-דוד מרושע וקשוח בשם שוי-טה, שמנהל את ענייניה ביד קשה. המחזה דן בשאלה האם ניתן להישאר אדם מוסרי וטוב בעולם קפיטליסטי ודורסני, והאם מוסר הוא פריבילגיה לעשירים בלבד. בסיום המחזה, האלים מסתלקים מבלי לספק פתרון לשאלות הקיום שהעלו, וברכט משאיר את הבחירה והתשובות בידי הקהל.
ההצגה של הקאמרי הגיעה באותן שנים גם לירושלים, והועלתה על הבמה באולם של קולנוע אדיסון המיתולוגי. קולנוע זה, שפעל מ-1932 עד 1995 ברחוב ישעיהו בעיר, היווה באותה תקופה מרכז תרבותי מרכזי שאירח הצגות תיאטרון ומופעים חשובים בטרם הריסת המבנה בשנת 2006.
עדיין מהדהדות באוזניי צלילי חצוצרתו וקולו הצרוד של לואי ארמסטרונג שכבש לבבות ב'אדיסון'. בהתאם לאסתטיקה של מחזות ברטולט ברכט, התפאורה לא ניסתה ליצור אשליה ריאליסטית של עיר בסין, אלא היתה פונקציונלית, קלה להחלפה ונועדה לשרת את העלילה והרעיון. הדגש הושם על משחק תוך שימוש באלמנטים מינימליסטיים, שלטים ופריטי בימוי בסיסיים שהוגדרו מראש, כפי שקבע תיאו אוטו (Teo Otto, (1904–1968), מגדולי מעצבי התפאורה והתלבושות בתיאטרון במאה ה-20. הוא פעל בגרמניה ובשווייץ ועיצב תפאורות ליותר מ-800 הפקות, כולל עבודות פורצות דרך עם המחזאי ברטולט ברכט. תיאו אוטו הביא עימו את רוח עיצובי התיאטרון של ברכט להצגה בקאמרי. שנה לאחר מכן מת ברכט.
הפקה נוספת של "הנפש הטובה מסצ'ואן" עלתה ב'הבימה' ב-3 באפריל 1977. ההצגה נחשבה לאחד מרגעי השיא ברפרטואר שהתווה יוסי יזרעאלי כמנהל אמנותי. הבמאי היה דוד לוין. מתרגם שמעון זנדבנק ומעצב התפאורה אלי סיני. לבנה פינקלשטיין בתפקיד הראשי של שן טה / שוי טה הוגדרה כ"פריצה" הענקית שלה בתיאטרון, והמבקרים כתבו שהיא "החזיקה את כל הערב כולו." ההצגה זכתה לשבחים רבים, במיוחד על הגישה המאזנת בין התיאטרון הדידקטי של ברכט לבין הרגש. המבקר נחמן בן-עמי כתב ב"מעריב" כי לבנה פינקלשטיין הצליחה לנסוך "רוך נשי כובש לב בדמותה של הפרוצה המנוצלת, ומצד שני לשוות סגנון קשוח של בן הדוד." התפאורה של אלי סיני החמיאה מאוד לחזון האמנותי הפוליטי של ההצגה.
בהפקה החדשה של הקאמרי הזונה שן טה, בגילומה של אביבה הררי, היא כאדם בן זמננו. מוצגת כאישה מודרנית. פחות סמל, יותר אדם. יש בה כאב, אהבה, חולשה וכעס. בעוד ש-שן טה של שנת 1955 היא תמימה ושואלת: "איך אפשר להישאר אדם טוב?" – בשנות ה-70 היא כבר סמל חברתי ולא רק אישה מסכנה. כאשר היא עוברת מדמותה של שן טה לדמותו של בן דודה שוי טה, אנו רואים שהחברה מאלצת את האדם הטוב להיות אכזר כדי לשרוד. לא רק רגש אלא התמודדות עם השאלה החברתית של ברכט. בהפקה החדשה של הקאמרי (2026) מודגשת האנושיות של הדמות הראשית לצד שאלות חברתיות. יותר לחשוב ופחות להתרגש.
בעינינו היו חלקים במחזה שנראו ארוכים, דורכים במקום ולא מרגשים. אין זאת הצגה קלילה ובידורית, אלא מחזה העוסק בשאלות של מוסר, הישרדות וצדק חברתי. נשאלת השאלה: האם אדם יכול להישאר טוב בעולם הנשלט בידי אינטרסים כלכליים?
שלוש ההפקות משקפות לא רק תפיסה אמנותית שונה אלא גם את רוח התקופה שבה נוצרו.
בן-ציון יהושע
28.6.2026

נעמן כהן

ניצחון מוחלט על החמאס או של החמאס?

ניצן לינדנר-אלון: ההנהגה סירבה לעסקאות, בשם הניצחון המוחלט. יש חטופים שיכלו לחזור בחיים
ראש מפקדת השבויים והנעדרים לשעבר, ניצן לינדנר-אלון, אמר כי כמה מהחטופים שנהרגו בשבי יכלו לחזור בחיים לו התקבלו החלטות אחרות בזמן המלחמה. בכנס הרצליה של המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן הוסיף אלון כי את המלחמה ברצועה "היה אפשר לסיים לפחות שנה קודם." ועוד הוא אמר כי "הקבינט וההנהגה המדינית סירבו לעסקאות מוקדמות יותר, שלמות, בשם אותו ניצחון מוחלט – שהוא בעצם כזב," וכי מדובר ב"מדיניות פנים" ולא באסטרטגיה.
לינדנר-אלון הוסיף כי הסכם חלקי נבחר "כדי לאפשר את המשך הלחימה." הוא העיר כי אף על פי שבבחירה היה היגיון מסוים, "לנהל מלחמה במשך שנתיים עד שבעצם הממשל האמריקאי כפה עלינו את סיומה זו לא היתה הדרך האופטימלית – לא מבחינת אורך הזמן, המחירים ששילמנו, בכל המובנים ובכל הממדים." לדבריו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שהתנגד לכמה מההסכמים שנדונו, לא יכול "לקחת קרדיט על החזרת כל החטופים."
בריאיון לפודקאסט של נדב פרי, סמוטריץ' אמר כי יש לו השפעה "דרמטית, שלא לומר מכרעת" על ניהול המלחמה. לדבריו, אלמלא הוא, המלחמה ברצועת עזה "היתה נעצרת עוד לפני רפיח." בחודש אפריל אשתקד אמר שר האוצר בריאיון בגלי ישראל כי שחרור חטופים, לדעתו, אינו בראש סדר העדיפויות של הממשלה. "צריך להגיד את האמת – להחזיר חטופים זה חשוב מאוד־מאוד, אבל זו לא המטרה הכי חשובה," אמר אז. לדבריו, שחרור החטופים בעסקה היה כניעה "לפרוטקשן של ארגון טרור שמחזיק לנו חטופים, ולכן הדרך היחידה להשיב את החטופים המוחזקים ברצועה הייתה לחץ צבאי."
https://x.com/Haaretz/status/2072226653456011435

גד אזנקוט: ניצן אלון הוא גיבור ישראל
גד אזנקוט: "אלף ימים למחדל החמור ביותר מיום הקמת המדינה, שר בממשלת המחדל מעז להטיל רפש ולשקר, להאשים בטבח את מי שלא היה בתפקיד באותו בוקר אבל התייצב מיד לסייע: אלוף (מיל׳) ניצן אלון, ראש מפקדת השבויים והנעדרים לשעבר.
"ניצן אלון הוא גיבור ישראל ואדם שהביא לחילוצם והצלתם של חטופים, בניגוד מוחלט לשר חסר אחריות שהוא וחבריו למפלגה התנגדו לעסקאות להצלת חטופים. ניצן, בניגוד להם, היה זה שהישיר מבט למשפחות שחרב עליהן עולמן. שנלחם על חיי החטופים והחטופות ויש לו מניית זהב בהחזרתם.
"זו לא פליטת פה: זה דף המסרים של ממשלת שבעה באוקטובר. אות הקלון יינשא לעולם על מצחם של חברי הקבינט, הם חברי המפקדה העליונה של ישראל, ב-06:29 בשבעה באוקטובר:
"בנימין נתניהו יואב גלנט בצלאל סמוטריץ׳ איתמר בן גביר ישראל כ״ץ יריב לוין מירי רגב ⁠גילה גמליאל ⁠אלי כהן אבי דיכטר."
https://x.com/gadi_eisenkot/status/2072575941994319914
אלון לינדנר-ניצן צודק. אפשר היה להשיג הרבה יותר. אפשר היה לשחרר את כל החטופים מיד. אפשר היה להיכנע כבר מהיום הראשון ה-8 באוקטובר כפי שהכריז ח"כ מיכאל לוי: "אני אומר בשמי ובשם סיעתי ("יש עתיד") יש לשלם כל מחיר. כל מחיר לא מעניין אותי. להחזיר אותם בכל מחיר הביתה. להיכנע לכל כל דרישות החמאס ולהחזיר את החטופים תמורת הכול הכול!" (כולל ירושלים יפא חיפה עכא).
https://x.com/GadiTaub1/status/2072538704476873010

עמית סגל: ניצן אלון רצה עסקת כניעה לחמאס.
עמית סגל: "כשניצן אלון אומר שניצחון מוחלט בשבילו הוא כזב הוא מתכוון לתבוסה מוחלטת. מהן העיסקאות שניתן היה לקבל אז. ב-23-24. הוא מדבר שהחטופים נרצחו ב-2023. נסיגה מלאה עד הפרימטר ז"א שהקיבוצים רואים את החמאס. ערבויות בינלאומיות שהמלחמה לא תחודש. חומרים לשיקום עזה. ובעצם היינו מגיעים למצב שהוא התבוסה המוחלטת.
ממשלת ישראל לדעתי בצדק רב התנגדה לדבר הזה עד שהיא קיבלה עיסקה שמעולם לא הונחה בידיו של ניצן אלון. שצה"ל נמצא על 60 ואולי 70 אחוז משטח הרצועה. שחמאס נמצא כרגע עם הגב אל הקיר. הופרד מהמשענות שלו בעולם. איראן לא דואגת לו כלל. זה לא ניצחון מוחלט אבל יותר קרוב ממה שהיה. ניצן אלון אמר שניתן היה להציל 40 חטופים. ניתן היה אולי להציל אבל במחיר ניצחון מוחלט של החמאס."
https://x.com/GadiTaub1/status/2072506329877410230
שפטו אתם אם ממשלת ישראל עשתה את הדבר הנכון. ההיסטוריה תשפוט.
סיכום: כמו גולדה בשעתה גם למיליקובסקי-נתניהו אחריות עליונה למחדל אי מניעת הטבח באי יישום מסקנות ועדת אגרנט (בדיוק כמו האחריות של בנט, למפל-לפיד, ליברמן, ואזנקוט) ומן הראוי היה שהוא (והם) יפנו את מקומם לאנשים ראויים יותר, אבל בהינתן שמבחינת המציאות זה לא קורה ויש אפשרות בחירה רק בין אלו. הרי נתניהו הוכיח את עצמו בניהול המלחמה, כאשר ניהל אותה הפעם בכישרון רב תוך הרצון לנצח ולהביס את האוייב בייחוד נוכח האסטרטגיה של אזנקוט שתמך בהמשך "מדיניות ההכלה" כלפי החמאס, חיזבאללה, ואיראן.
גנרל פרדינאן פוש Ferdinand Foch, (1851-1929) מרשל צרפת, פילדמרשל בריטניה, ומרשל פולניה, שעיצב את תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה אמר ש"הרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון". בלשונו
 Victoire, C'est La volonté
 הניצחון הוא הרצון. לנתניהו היה ויש מאז המלחמה את הרצון לנצח.

הצביעות נחשפת: אמיר עדאקי היועץ של גדי איזנקוט –
והקשר לקטארים.
לאחר שגד אזנקוט תקף בחריפות ובאופן סדרתי את סביבתו של בנימין נתניהו על קבלת כספים מקטאר וכינה אותה "מדינה עוינת", מתברר כי היועץ שלו הוא אמיר עדאקי – מבכירי חברת 'פרספשן' לשעבר שהעניקה שירותי ייעוץ גם לקטארים.
בנוסף, עורך הדין יוסי בנקל, שהעניק שירותים לגופים קטאריים, העמיד לאחרונה ערבות עתק של 100,000 שקלים לטובת איזנקוט.
אמיר עדאקי, אחד מבכירי חברת 'פרספשן' שהעניקה שירותים לקטאר – מייעץ ונותן שירותים לקמפיין של גדי איזנקוט.
הנה כך מופיע עדאקי באתר חברת פרספשן, מספר 2 אפילו לפני יונתן אוריך. וכך נכתב עליו: "מנהל הקריאייטיב, עומד בחזית יצירת התוכן, ומנווט בצורה מופתית בין הפוליטיקה למסחר."
https://rotter.net/forum/scoops1/955381.shtml
איך נקראת מפלגתו של אזנקוט? מפלגת "ישר". יושר אין פה.

שאלה מוסרית
בראיון שעשה עמית סגל עם שקמה שוורצמן-ברסלר-ווינדמן, הוא שאל אותה "כפוסטר של התנועה הפרוטטנטית" בלשונו, "מדוע עכשיו היא אינה מפגינה למען סרבנות כמו לפני ה-7 באוקטובר?"
היא התחמקה מתשובה.
https://www.youtube.com/shorts/cMn_l253SPo
אבל ההשאלה שהיה צריך לשאול אותה היא השאלה המוסרית, בדומה לזו שהצגתי בעבר לעמרי רונן הרכש הפוליטי החדש של "הדמוקרטים":
https://x.com/omrironen24/status/1681928406420660231
"והנה האתגר המוסרי-מחשבתי: ונניח רק נניח שאכן היתה קמה דיקטטורה (ולא רק ביטול עילת האי סבירות), האם גם אז הייתם מסרבים להגן על הקיבוצים והערים בישראל מטבח החמאס, החיזבאללה, ואיראן? והולכים בגאווה כצאן לטבח?
ודוק: יש להילחם נחרצות נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה, אבל האם במקרה של דיקטטורה (לא עלינו) היית את שקמה שוורצמן-ברסלר-ווינדמן מפקירה את משפחתך לטבח?"
https://x.com/ShikmaBressler/status/1782038593290092737
שלחתי אליה את השאלה. נראה אם תענה ותגיב.

לינה משותפת
בראיון המעניין שעשתה עדינה בר-אל עם הדס שטייף "לא מפחדת מאף אחד" (אגב ראוי להביא בראיון את שם משפחתה המקורי) היא מספרת: "כאשר הדס היתה בת שנתיים עברה המשפחה לדגניה א'. בקיבוץ זה נולד אחיה עודד. אחר כך הם עברו לקיבוץ גשר הזיו. "אחת הסיבות לכך היתה הלינה המשותפת בדגניה א', שהפריעה מאוד לאימי." מעידה הדס. ("חדשות בן עזר", 2174).
זה מוזר כי אני כבוגר הלינה המשותפת זוכר שתמיד אמרו שדווקא בראשון הקיבוצים שנוסד בעבר הירדן בגדה המזרחית, דגניה, אין לינה משותפת.
בדגניה התחבטו בבעיית החינוך המשותף והלינה המשותפת עם הולדת הבן הראשון גדעון ברץ, והילד השני משה דין (שהוריו עזבו את הקבוצה).
בשנת תש"ז 1947 כתב יוסף ברץ את הספר דגניה (א) שיצא בהוצאת "חבר הקבוצות, י-ם תש"ז.
יוסף ברץ מסכם בגאווה את הישגי הקבוצה: "במשך שנות קיומה של דגניה נולדו לנו מאה ושלושים ילדם כן ירבו. עליהם נוספו ילדים שבאו עם הוריהם. חמישה ילדים עזבו עם הוריהם.
דגניה שונה מכל הקיבוצים. שם הילדים נשארים גם בלילה בבית הילדים. אמנם מציאותו של הילד בחדר ההורים בלילה מפריע לפעמים את מנוחתם אולם אי נעימות זו שכרה בצידה. הצורך הנפשי של ההורים להיות קשורים לילדיהם בא על ידי זה לסיפוקו." (יוסף ברץ, "דגניה א", י-ם תש"ז עמ' 63)."
מעניין מבחינה היסטורית שחלוץ הקיבוצים דגניה, היה גם חלוץ באי קיום לינה משפחתית, ודווקא החלטה חכמה זו לא זכתה לחיקוי בקיבוצים האחרים.
מכל מקום משפחת הורי הדס (לימים שטייף) לא עזבה את דגניה בגלל הלינה המשותפת.

"השלום" העבר-ירדני
למרות הסכם השלום: ממשלת עבר-הירדן אישרה היום מצב לפיו אין שגריר עבר-ירדני בישראל ולהפך.
‏רועי קייס: שגריר ירדן בישראל מסיים רשמית את תפקידו. בירדן פורסם היום צו מלכותי שאושר על ידי הממשלה שמעביר את שגריר ירדן בישראל, ר'סאן אל-מג'אלי בחזרה למשרד החוץ ברבת עמון החל מה-15 ביולי 2026. אל-מג'אלי מונה לתפקידו כשגריר בישראל ב-2018 ושהה במדינה עד לנובמבר 2023, אז הוא הוחזר לארצו על ידי משרד החוץ במחאה על המלחמה של ישראל בעזה והתקרית בבית החולים אל-מעמדני ברצועת עזה (שבהתחלה יוחס לישראל ואז התברר שמדובר ברקטה של הג'יהאד האסלאמי שנפלה עליו). מאז הוא שהה ברבת עמון ולא שב לישראל. המשמעות היא שכרגע אין באופן רשמי שגריר ירדני בישראל, על אף שהוא כבר לא נמצא פה מנובמבר 2023. יש לציין שגם שגריר ישראל בירדן, רוגל רחמן, שהגיש את כתב האמנה שלו לפני טבח שבעה באוקטובר נמצא בארץ מאז נובמבר 2023, עת הירדנים החליטו להשיב את שגרירם בחזרה ולא לאפשר לשגריר ישראל לחזור לרבת עמון.
https://x.com/kaisos1987/status/2072734497666470250
אסור לישראל להסכים לזאת. אם ממשלת עבר-הירדן אינה מקיימת את תנאי השלום על ישראל להפסיק את הזרמת המים אליה. אדרבא ששגריר עבר-הירדן בישראל יטפל בבעייה.

בושה וחרפה: גוטרש מנחם את טהראן על מות ח'אמינאי
בזמן שהעם האיראני משלם במשך שנים את מחיר הדיכוי, האלימות וההרפתקנות של המשטר, מזכ"ל האו"ם הפורטוגזי האנטישמי אנטוניו גוטרש, בחר לשוחח עם שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י ולהביע תנחומים על מותו של עלי ח'אמינאי.
מדובר ביריקה בפרצופם של מיליוני איראנים שנרדפו, דוכאו ונמחצו תחת שלטון ח'אמינאי,
https://rotter.net/forum/scoops1/955400.shtml
גוטרש ייזכר לדיראון עולם כמו איימון דה ואלירה המנהיג האירי שהביע תנחומים על מות היטלר.

בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאבוּהַּ (עירובין דף ע' עמוד ב')
כמו בשיר האידישאי המפורסם איפה לוקחים קצת מזל, היה למשורר אריה בומשטיין-סיוון קצת מזל, ובנו אלוף בומשטיין-בן הוא עורך "הארץ". (איתרע מזלו של הסופר אהוד בן עזר שהעיתון אינו מזכיר את יובלו ה-90) – שדאג לפרסם לו מאמר זיכרון ביום השנה ה-11 למותו של אביו ובייחוד ש"מתברר שאין רלבנטיים יותר לימינו שירי המחאה שכתב בימי מלחמת לבנון הראשונה" המתאימים לאידיאולוגיה של העיתון. "ולא יוכל אדם להסתתר, אף לא בצל עצמו."
בקיץ 1983, במלאות שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ראה אור קובץ שירי המחאה האנטי־מלחמתיים "ואין תִכלה לקרבות ולהרג – שירה פוליטית במלחמת לבנון" בעריכת חנן חבר ומשה רון. מבין השירים בקובץ בלטה שירתו של אריה בומשטיין-סיון, כדאי לשוב ולעיין באותם שירי מחאה נוקבים הכתובים בסגנונו המחוספס, הפרוזאי־למחצה, של המשורר ה"מעורב", כהגדרת סיון את עצמו.
השיר הראשון שלו באנתולוגיה מופיע תחת כותרת המשנה "המוני כפיות מוקטנות" הלקוחה משירו "אחרי מאה שנות התיישבות" (עמ' 62-61). שיר זה משחזר את השתאות החלוצים העברים בארץ נוכח יכולתו של שיח הצבר לשמר את מימיו גם בשיא הקיץ הישראלי הלוהט, ויכולת ההישרדות וההתרבות המדהימה של השבלולים באותם תנאים אקלימיים קיצוניים.
הסמיכות המטונימית בין משוכות הצברים לכפרים הערביים ודימוי השבלולים ל"הֲמוֹנֵי כָּפִיּוֹת מֻקְטָנוֹת", קושרים בעליל בין עלי הצבר והשבלולים לבין הקיום הערבי הילידי בארץ, קיום המנוגד למהלכי ההתיישבות העברית החדשה שעקרה את משוכות הצברים, "וּבִמְקוֹמָם הַשִּׁכּוּנִים, מְעַפְעֲפִּים בַּשֶׁמֶשׁ". הילידות האמיתית, כך נרמז בשיר, היא ילידותם של תושבי הארץ הערבים.
"הֲרֵי זֶה, מַעְגָל יְצִירָתִי מֻשְׁלָם, / וַאֲנִי, שֶׁלֹּא יָצַרְתִּי דָּבָר / הַמַּגִּיעַ לִקְצֵה קַרְסֻלָּיו / מַרְגִּישׁ מְיֻתָּר וְנִכְלָם, / כָּל־כָּךְ מָלֵא כְּלִמָּה / עַד כְּדֵי רָצוֹן לְהִקָּבֵר. // לִקְרַאת חֲצוֹת גַּם זֶה עוֹבֵר: / אֶפְשָׁר לִיצֹר דָּבָר אַחֵר"
הבית הראשון בשיר מתאר את לידתה של החידה הראשונה בעיני החלוצים, "כְּשֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ אֶל מוֹשְבוֹתֵיהֶם / עַל פְּנֵי כְּפָרִים עַרְבִיִּים, בֵּידֶגֶ'ן, לְמָשָׁל, / עָבְרוּ לְאֹרֶךְ מְשׂוּכוֹת־הַצַּבָּרִים וְהִשְׁתָּאוּ" וגו'. מובן שההצמדה המיתממת של שיחי הצבר לכפרים הערביים דווקא איננה מקרית, ולא מקרית גם הזכרת שמו של הכפר הערבי בידג'ן, שנמחה במלחמת השחרור ועל מקומו נבנה בית דגן. בסיום המשורר עצמו חושף את בורותו־כביכול ביחס לחיים האותנטיים בארץ, "אַחֲרֵי מֵאָה שָׁנָה שֶׁל הִתְיַשְּׁבוּת בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל / אֲנִי, מִכָּל מָקוֹם, אֵינִי יוֹדֵעַ."
השיר "מתוך הערפל" (עמ' 96-95) כולל בית שלם, שעניינו מצוקתם של הפליטים הפלסטינים, קורבנותיו של הסכסוך היהודי־ערבי המאבדים "בַּפַעַם הָרְבִיעִית" את ביתם, "(רַק הַפְּלִיטִים בַּפַּעַם הָרְבִיעִית / יְמַלְּאוּ אֶת חֲרִיצֵי פְּנֵיהֶם / עֲשַׁן זְרָדִים מַצְחִין, כְּמוֹ רְעָלוֹת שֶׁלֹּא כֻּבְּסוּ / לְמַעְלָה מִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה)." הפרטים המקומיים בצורת הזרדים והרעלות עומדים בניגוד ברור למעמדו של המשורר הצופה בהם ממרחק בתיווכו של מסך הטלוויזיה המנוכר.
סופו של השיר הופך את עונת הקיץ שבה פרצה מלחמת לבנון הראשונה לסמל של אי־יכולת להכחיש, להסתיר או להדחיק את תוצאותיה ההרסניות (בית ד'), "הֲלֹא תּוֹךְ זְמַן קָצוּב הַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲמֹד בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם – / שֶׁבְּעוֹנַת הָאוֹר הַזּוֹ אֵין בָּהֶם אַף עֲנָנָה – / וְלֹא יוּכַל אָדָם לְהִסְתַּתֵּר / אַף לֹא בְּצֵל עַצְמוֹ."
השיר הרביעי משל סיון בקובץ, "אימאז' בביירות" (עמ' 106-105), מתכתב עם מהדורות החדשות הטלוויזיוניות בתקופת מלחמת לבנון. השיר מסמן בכוכבית את סיומו של אחד הטורים בבית השלישי, "וַאֲנִי, שֶׁלֹא יָצַרְתִּי דָּבָר*". כך מחווה המשורר את דעתו בלשון חריפה במיוחד על ציורי הלשון שלו עצמו ובתוך כך גם משקף את עמדתו ביחס לתפקודו הלא מספק של המשורר בעיתות מלחמה. בתחתית השיר הזה מופיעים תאריכים משמעותיים בהקשרה של המלחמה בלבנון.
בשיר זה המשורר רואה עצמו כמי שמצופה ממנו להיות צופה לבית ישראל אך הוא אינו אלא צופה טלוויזיה מסורס, "צַרְכָן שֶׁל אֳמָּנוּת וּמִלְחָמָה וּסְפּוֹרְט." בכותרת השיר נרמזת תחרות מקאברית בין התמונות הקשות לצפייה, כלשון קרייני החדשות בטלוויזיה, של הילד "שֶׁפָּגְעָה בּוֹ פִּצְצַת־זַרְחָן / וְהוּא דּוֹמֶה מְאֹד לְפִתָּה אֲפוּיָה דַּק־דַּק. – / צִיּוּר חָזָק, צִיּוּר חָזָק, שֶׁלֹּא / אֲנִי יָצַרְתִּי אֶלָּא מִישֶׁהוּ אַחֵר" לבין "מְשׁוֹרֵר, יוֹצֵר" (שם) המביט בקנאה מדומה ב"מַעְגָּל יְצִירָתִי מֻשְׁלָם" (בית ג') המוקרן בטלוויזיה והמתואר במונחים הלקוחים מערוץ האופנה הטלוויזיוני, "הַמְפַקֵּד מְתַכְנֵן וְגוֹזֵר, הַלּוֹחֵם מְעַצֵּב, / הַצַּלָּם מִתְרַשֵּׁם וּמַקְרִין לָעוֹלָם" (בית ב').
"הֲרֵי זֶה, מַעְגָל יְצִירָתִי מֻשְׁלָם, / וַאֲנִי, שֶׁלֹּא יָצַרְתִּי דָּבָר / הַמַּגִּיעַ לִקְצֵה קַרְסֻלָּיו / מַרְגִּישׁ מְיֻתָּר וְנִכְלָם, / כָּל־כָּךְ מָלֵא כְּלִמָּה / עַד כְּדֵי רָצוֹן לְהִקָּבֵר. // לִקְרַאת חֲצוֹת גַּם זֶה עוֹבֵר: / אֶפְשָׁר לִיצֹר דָּבָר אַחֵר."
ההלעגה העצמית של המשורר מגיעה לשיאה בסוף השיר המבוסס על כפל משמעותם של מילים וביטויים. הביטוי העממי "רוצה לקבור את עצמי מבושה" הנרמז בסוף השיר מהדהד באופן אירוני־ביקורתי את קבורת חללי המלחמה, בעוד שה"פתרון" שמוצא המשורר לעצמו כיוצר מתוסכל שאינו מצליח לייצר אימאז'ים חזקים כמו תמונות המלחמה בלבנון, כלומר יצירת "דָּבָר אַחֵר", מהדהד את המשמעות התלמודית של הצירוף ללשון נקייה לחזיר.
המשורר על זהותו המקומית ומעצים את המרחק בינו לבין המקום הארץ ישראלי, שכן בעוד שהילד החרוך מפצצת הזרחן מדומה כאמור "לְפִּתָּה אֲפוּיָה" (זהו ה"אימאז' בביירות"), ומזוויע ככל שהדבר יישמע, הדימוי מחזק את זהותו המקומית של הילד הפלסטיני, והרי שהמשורר נותר איש שאיננו מחובר לשום מקום אלא לרצף תוכניות טלוויזיה מזדמנות. בניגוד לאופוריה ששרתה בציבור הישראלי בשבועות הראשונים של אותה מלחמה סיון מעמיד במוקד שיריו את מחיריה הכואבים של המלחמה כפי שעשה עוד בקובץ "שירי שריון" מ-1963.
(שלמה הרציג, "ולא יוכל אדם להסתתר, אף לא בצל עצמו", "אל-ארצ'", 30.6.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-06-30/ty-article/.premium/0000019f-17d7-d222-a9ff-97d7c0750000

הנה זה בית היוצר של עורך עיתון "הארץ" אלוף בומשטין-בן שאמנם לא שמר את שם משפחת אביו, אבל הולך בדרכו כ"צופה לבית ישמעאל" והפך את העיתון בעריכתו למעין כלי תעמולה אנטי יהודית בנוסח קרושבאנו. בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאבוּהַּ.

שתי נשים בבל"ד: ערבייה-נוצרייה ופרסית-יהודייה
לראשונה בהיסטוריית המפלגה: בל"ד בחרה מועמדת פרסית-יהודייה בפריימריז
מאות חברי וחברות מפלגת בל"ד בחרו את הרכב רשימת המועמדים לכנסת, במסגרת הפריימריז שהתקיימו בשפרעם. יו"ר המפלגה סאמי אבו שחאדה שמר על המקום הראשון ברשימה, ואמר לאחר פרסום התוצאות כי "אנחנו ממשיכים להוביל את השיח ואת האלטרנטיבה הדמוקרטית החשובה ביותר המערכת הפוליטית בישראל." ממשיכים לקדם הקמת רשימה משותפת – גם בלי רע"מ.
בחמשת המקומות הראשונים: אחרי אבו שחאדה (נוצרי) נבחר בכר עואודה (מוסלמי), פעיל פוליטי ותיק בבל"ד; ד"ר מהא כרכבי סבאח (נוצרייה), אשת אקדמיה, רופאה ופעילה חברתית שפועלת לשילוב נשים; חסן נסאסרה (מוסלמי), פעיל פוליטי וחברתי; ומוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי (פרסייה יהודייה) יו"ר הנהלת ארגון "בצלם".
אבו שחאדה אמר כי הבחירה בו היא "כבוד גדול ואחריות אדירה. חבריי בבל"ד הטילו עליי היום להנהיג את המפלגה. היום אנחנו מתקדמים עוד צעד בדרך לחזרת בל"ד לכנסת. בקרוב כולם יראו את הכוח הפוליטי שבל"ד תביא למערכת הפוליטית." בהודעה הרשמית מטעם המפלגה נמסר: "נציב אלטרנטיבה דמוקרטית מהותית, נפעל נגד גזענות ופשיזם."
במפלגה גם התייחסו באופן אישי להצבתה של מוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי במקום החמישי ברשימה, והגדירו זאת כ"החלטה היסטורית". בעבר התמודדו מטעם בל"ד מועמדים יהודים, כמו עינת ויצמן שהיתה במקום השישי ברשימה בבחירות הקודמות, אך נוי היא הראשונה שנבחרה בפריימריז.
יו"ר המפלגה הנוצרי אבו שחאדה, שנבחר כעת פעם נוספת, מכהן בתפקיד החל מינואר 2021. מייסדה הוא חבר הכנסת לשעבר הנוצרי עזמי בשארה, שהתפטר מהכנסת ועזב את ישראל לאחר שנחשד בסיוע לארגון הטרור חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. כיום הוא שוהה בקטאר ומשמש כבעלים של ערוץ החדשות הקטארי "אל-ערבי" והעיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד".
https://www.ynet.co.il/news/article/h111cawamze
נקווה שכשם שעזמי בשארה הנוצרי עזב לקטאר, כך גם מוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי תיקח ממנו דוגמה ותעזוב לאיראן.

חזרה בתשובה
אורי זאכי תקף את בצלם: "זו בושה וחרפה, הארגון הפך לאנטי-ישראלי"
אורי זאכי, לשעבר יו"ר הנהלת מרצ, תקף בחריפות את ארגון בצלם ואמר כי הוא "ארגון אנטי-ישראלי" וכי הוא מתבייש שהיה קשור אליו בעבר. לדבריו, הארגון "אנטי-ישראלי" וטען כי הקצין לאורך השנים ופועל כיום נגד ישראל.
"אני לא יודע איך הוא קורא לעצמו בכלל ארגון ישראלי. זו בושה וחרפה," אמר זאכי. לדבריו, "אני ממש מתבייש שהייתי קשור אליו."
זכי הסביר כי בעבר הזדהה עם פעילות הארגון, בין היתר כאשר, לדבריו, קידם ערכים שהתבססו על דרכו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.
עם זאת, הוסיף כי "ארגון שמדבר על אפרטהייד במדינת ישראל, בזמן שיושב מנסור עבאס בקואליציה, מראה שזה ארגון שהוא פשוט אנטי-ישראלי, שעובד נגד ישראל."
עוד אמר כי "בצלם הפך להיות ארגון הרבה יותר קיצוני" והזכיר כי בעבר גם יו"ר מפלגת העבודה לשעבר עמיר פרץ היה חבר במועצה הציבורית של הארגון. "דברים השתנו, מה אפשר לעשות?" הוסיף.
https://www.inn.co.il/news/699850
"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח י"ג).

קונגרס יהודי אנטי ציוני בדבלין: "אנחנו פועלים לשנות את היהדות… אנחנו צריכים להיאבק ביהדות הממוסדת"
במהלך "הקונגרס היהודי האנטי ציוני" שנערך בדבלין, אחד הנואמים עלה לבמה והצהיר כי "יהודים" הם "מזיקים לכל כדור הארץ," ותיאר אותם כ"מנוע הכאוס של האנושות." לאחר מכן הוא אמר שיש לשנות את הדת והתרבות היהודית כדי "להציל את האנושות" דבר שזכה למחיאות כפיים מהקהל.
זו אינה תופעה חדשה. בשנת 1921 הוקם "איגוד היהודים הלאומיים הגרמנים," שהתאפיין בעוינות קיצונית כלפי הזהות היהודית המסורתית. חברי הארגון בזו למורשתם, התייחסו בזלזול גלוי ליהודי מזרח אירופה, והתנגדו בחריפות לציונות. בהמשך הם אף תמכו במפלגה הנאצית.
בדומה לאיגוד היהודים הלאומיים הגרמנים, מטרתם של אותם אנטי ציונים היא הטמעה מלאה ומחיקת הזהות היהודית.
רבים מהיהודים האנטי ציונים החילונים אינם רק שונאים את ישראל, אלא גם את הדת היהודית, התרבות היהודית וההיסטוריה היהודית.
יהודי אנטי ציוני נוסף מאירלנד, אחד מכמה בודדים במדינה, עלה לנאום ואמר:
"כולכם דיברתם על הצורך לשנות את היהדות, ואני מסכים עם זה לחלוטין. אני חושב שכל מי שנמצא בחדר הזה מסכים איתכם. בהמשך הוסיף כי יש להם "משימה נפרדת, שבמסגרתה, בזמן שאנחנו פועלים לשנות את היהדות… אנחנו צריכים להיאבק ביהדות הממוסדת."
https://rotter.net/forum/scoops1/954914.shtml
אותם יהודים אוטו-אנטישמים חושבים שאימוצם את האנטישמיות האנטי-ציונות ושנאת ישראל תציל אותם, טועים כמובן. גורלם יהיה בדיוק כגורלו של מקס נאומן שתמך בהיטלר. לגבי המוסלמים הם בכל מקרה קופים וחזירים שיש להורגם ע"פ דברי מוחמד כתנאי לגאולה.

"תסמונת עזה" (שטוקהולם)
בתגובה לדבריו של ראש העיר המוסלמי-שיעי גזעני-אנטישמי של ניו יורק, זוהרן ממדאני שהכריז כי אינו מכיר בישראל כמדינה יהודית כי אין עם יהודי, והיהודים התומכים בישראל הם מפלצות, מיהרו אנטישמים רבים לתמוך בו. דומה שמאז קרל לואגר ראש העיר האנטישמי של וינה לא קם אנטישמי כמותו, אך בניגוד לזמנו של לואגר הפעם גם יהודים רבים, ואף ישראלים אצים לתמוך בו.
מעוז ינון המתנאה בעצמו כאחד ממובילי "ועידת השלום העממית" ו"קואליציית הגיע הזמן", שהוריו בלהה ויעקובי ינון ז"ל, נרצחו בביתם שבמושב נתיב העשרה במהלך מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר 2023. ביתם נפגע באופן ישיר מטיל/רקטה מטווח קצר (או רקטת RPG) ששיגרו מחבלי חמאס, מה שגרם להתלקחות מהירה של המבנה ולמותם המיידי – פירסם כתב תמיכה.
"ראש העיר ניו יורק, זוהרן ממדאני," כותב ינון, "עורר סערה כשהשווה את השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק ל'מפלצות' שמעבירות מיליונים בכסף אפל. בטורו האחרון (היומית 24.06), מתייחס לכך מורן שריר ומאשים את ממדאני ואת תומכיו בכך שהם "לא מבדילים בין ישראלי לישראלי ובין יהודי ליהודי." שריר טוען, כי ממדאני משתמש ברטוריקה "סמי־אנטישמית", כשהוא תוקף את הלובי הישראלי־האמריקאי איפא"ק.
אך מבט קצר על המציאות חושף תמונה הפוכה: ממדאני מבחין היטב בין ישראלים למדיניות ממשלת ישראל, ובין יהודים שוחרי שלום לבין ביקורת לגיטימית על המדינה. אני יכול להעיד על כך מניסיוני האישי: לפני פחות משבועיים נפגשנו עם ממדאני, שותפי הפלסטיני עזיז אבו סארה ואני, בעיריית ניו יורק. היתה זו פגישה רשמית שבה הענקנו לו עותק של ספרנו, "העתיד הוא שלום", המתעד את המסע המשותף שלנו בישראל ובשטחים הפלסטיניים בעקבות השכול האישי של שנינו. הדובר של ממדאני הדגיש, כי הפגישה התמקדה במאבק באנטישמיות, איסלאמופוביה ושנאת ערבים, ובחשיבות של קידום שלום, כבוד, ביטחון וזכויות אדם לכל.
לפני שבועות ספורים, ב-2 ביוני 2026, הדגים ממדאני את מחויבותו לרעיונות הללו כאשר נאם באירוע הגאלה השנתי של הארגון הרבני הפרוגרסיבי "תרועה" (T'ruah). מדובר בארגון שמחויב במידה שווה לזכויות האדם והביטחון של ישראלים ופלסטינים. בעוד שארגונים יהודיים ממסדיים הכריזו מלחמה על ממדאני ומחרימים אותו, הוא עמד על הבמה ושיבח את "תרועה" כ"כוח הפועל למען הטוב."
ממדאני הבהיר לא אחת שתפקידו הוא להבטיח את ביטחונם של יהודי ניו יורק ולוודא שהם מרגישים שייכים לעיר. אני עד: ממדאני רואה במחנה השלום הישראלי והיהודי שותף טבעי. ולא רק הוא. בנאום הזכייה של בראד לנדר, אחד מאותם מועמדים לקונגרס ש"ראש העיר סימן ואישר" כדברי שריר, לנדר הזכיר את החשיבות שבביטחון לשני העמים הישראלי והפלסטיני.
לנדר דיבר מפורשות על ההתנגדות למימון מלחמות נתניהו בכספי המיסים האמריקאיים, אבל הוא גם דיבר על החובה לדאוג לביטחון ולחופש של שני העמים. הוא הבטיח שבכהונתו כחבר קונגרס הוא יעמוד על זכויות הפלסטינים, ובאותה נשימה – הוא יפעל נגד גזענות כלפי יהודים. הוא הדגיש: זה לא סותר, זו אותה משימה.
כן, רבים (גם אם לא כולם) מאלה שמכונים בתקשורת הישראלית "מתנגדי ישראל" אינם מתנגדים לישראל. להפך, הם תומכי ישראל. הם לא נגדנו, הם בעדנו. הם בעד עתיד בטוח, צודק ושוויוני. כבר ראינו לאן ה"תמיכה" הבלתי מסויגת של ממשל ביידן ואחר כך של ממשל טראמפ במדיניות של נתניהו הביאה אותנו, לאיזה אסון היא קלעה אותנו. המדיניות של איפא"ק. אנחנו זקוקים לשינוי דרמטי. מבקרי ישראל בארה"ב הם ידידינו. הם אלה שיכולים לסייע לנו להיחלץ מהתהום שחיבוק הדוב של "אוהבי ישראל" הביא אותנו אליה.
ממדאני, לנדר והחברים האחרים — דעו: יש ציבור ישראלי גדול שוחר שלום, שמברך אתכם על התנגדותכם למדיניות ישראל. יש לכם פרטנרים פה."
(מעוז ינון, "אני יכול להעיד מניסיוני האישי: ממדאני כן מבדיל בין ישראל לממשלתה", "אל-ארצ'", 26.6.29).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-29/ty-article-opinion/.premium/0000019f-141d-dd59-a9ff-fd5dd5f90000
אז מי שתומך בישראל הוא מפלצת. ומי שאינו מכיר בזכות העם היהודי לריבונות אינו מפלצת.
היהודי לנדר "דיבר מפורשות על ההתנגדות למימון מלחמות נתניהו בכספי המיסים האמריקאיים, אבל הוא גם דיבר על החובה לדאוג לביטחון ולחופש של שני העמים." איך הוא בדיוק ידאג לביטחון היהודים?
ממדאני וחבריו, טוען ינון, הם "ידידי ישראל..." עם ידידים כאלו מי צריך אויבים?
מעבר לרצון להתפרסם ולעשות כסף ממכירת ספרו, דומה שינון ובני מינו כיונתן זייגן בנה של ויויאן סילבר שנרצחה ונשרפה חיה כאקטיביסטית פרו-איסלמית, לוקים "בתסמונת עזה".
בדומה לתסמונת שטוקהולם המתארת תופעה שבה שבוי מפגין נאמנות ואפילו חיבה כלפי השובה שלו, ועלול לתפוס את המצילים או כוחות המשטרה כאויבים, משום שהם מסכנים את השובה.
https://he.wikipedia.org/wiki/תסמונת_סטוקהולם
כך ב"תסמונת עזה" מזדהה קרוב המשפחה של הנטבח ע"י החמאס, עם אלו שטבחו במשפחתו.
אותם יהודים אוטו-אנטישמים חושבים שאימוצם את האנטישמיות האנטי-ציונות ושנאת ישראל תציל אותם, טועים כמובן. גורלם יהיה בדיוק כגורלו של מקס נאומן שתמך בהיטלר. לגבי המוסלמים – היהודים בכל מקרה קופים וחזירים שיש להורגם ע"פ דברי מוחמד כתנאי לגאולה.
לו לפחות היה מצליח ינון למצוא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. הרואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) גזענות שהוא מגנה. אבל לא רק שלא הצליח, אלא גם לא ניסה למצוא כזה בהשפעת "סינדרום עזה".

סימן טוב ומזל טוב
לורה פיניו מורה למחול מקליפורניה, שונאת ישראל, נישאה באופן מקוון לתושב עזה כדי לסייע לו לקבל אזרחות אמריקנית ולקדם את "הזכויות והחירויות של הפלסטינים."
מורה קליפורנית קיצונית, המתנגדת לישראל, נישאה באופן מקוון לתושב עזה כדי לסייע לו לקבל אזרחות אמריקנית ולקדם את האג'נדה הפרו פלסטינית שלה.
לורה פיניו, מורה למחול בבית הספר התיכון קנוגה פארק בקליפורניה, הודיעה על נישואיה במהלך וובינר של ארגון CODEPINK שנערך ב־16 ביוני תחת הכותרת: "מאתגרים את הציונות בבתי הספר שלנו."
כאשר פעילת CODEPINK מרסי וינוגרד בירכה אותה על נישואיה וביקשה שתספר על חייה, פיניו, בת 51, פתחה בנאום ארוך וטענה כי נישאה לסאלם ס. א. אבו עמרה רק כדי לקדם את "הזכויות והחירויות של הפלסטינים."
https://rotter.net/forum/scoops1/954890.shtml
מזל טוב לחתן אבו עמרה שילמד מחול בקליפורניה.
נאחל לכל הגברים העזתים הרווקים שיתחתנו עם כלות האמריקאיות ויזכו לחופש מהחמאס.
(אגב בהזמנות זאת אזכיר כיצד חירבתי בזמנו בשתי דקות הפגנה של אותו ארגון CODEPINK האנטי-ציוני בתל אביב).
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/456/13?author=4

מיכל פעילן: משתינה או משטינה?
מיכל פעילן: "הממשלה משתינה על הלוחמים שלה, משתינה על האזרחים שלה, ואפילו לא מנסה לשכנע אותם שזה גשם, אלא אומרת אנחנו משתינים עליכם מהמקפצה תבלעו את זה ויהיה לכולם בהצלחה."
https://x.com/YinonMagal/status/2068412251720036707
מריבוי השימוש שעושה פעילן במילה השתנה, האם גברת פעילן לוקה באורופיליה ומתחרמנת ונהנית מ- Golden shower? או היא סתם משטינה?

הכרה בשואת הארמנים
בתגובה למדיניות טורקיה המליץ שר החוץ גדעון משה זריצ'נסקי-סער להכיר בשואת הארמנים. ההכרה טרם נעשתה.
האמת שאני לא מבין בדיוק מה פירוש "הכרה". האם ישראל מכירה במלחמת העולם הראשונה? את השאלה הזו שאלתי גם במוזיאון השואה בארמניה. אגב הם הראשונים שהשתמשו במילה הנוצרית "הולוקוסט".
בדיוק לפני עשר שנים כתבתי בצורה נרחבת על שואת הארמנים ובעיית ההכרה בה, ולא אלאה בשנית את הקוראים שמוזמנים לקרא:
"מאה שנה לשואת הארמנים" (גיליון 1042 4.5.2015)
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/1042/14?author=4
חבל שהנושא לא מוצה אז. היום יש סיכוי שהוא ינוצל דווקא פוליטית נגד ישראל כתמריץ נוסף להאשימה בהאשמה השקרית של ג'נוסייד בעזה.
(הארמנים כבר מגיבים בקרירות)
https://www.ynet.co.il/news/article/rjqla6xmzl
ראש ממשלת ארמניה, ניקול פאשימיאן, אחד מראשי המדינה היחידים שמשתתף בהלוויית עלי ח'אמנאי.
גם בארץ יש מי שמנצלת את ההחלטה להאשים את ישראל בפשעי מלחמה:

גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון:
"מה ייצא לי משואת הארמנים? איזו בושה"
בתום שנים ארוכות ומבישות הודיע בגאווה שר החוץ, גדעון סער, כי יביא לאישור הממשלה והכנסת הצעה להכרה ברצח העם הארמני. מה השתנה מהימים שבהם אותם אנשים התפתלו בניסוחים עקומים על "זוועות העם הארמני" ו"טרגדיית העם הארמני"? לא המצפן המוסרי, רק מפת האינטרסים.
החלטת הממשלה עכשיו להכיר ברצח העם הזה היא לא ניצחון מוסרי. רצח עם, פשע הפשעים, משמש את הממשלה הזו כתחליף זול וזמין לעלבון פומבי. עתה, כשהוחלט שאין עוד איך להציל את היחסים עם טורקיה, הכרנו ברצח עם כמו שהושבנו אז, לפני שנים, את השגריר הטורקי על כיסא נמוך.
זו ממשלת פושעי מלחמה. נגד ראש הממשלה תלוי צו בבית הדין הבינלאומי בהאג. חברי הממשלה השתמשו בכוח שניתן להם כדי לקרוא בעצמם לביצוע פשעי מלחמה. הממשלה הזו מורכבת מאנשים שהסבירו שאין בלתי מעורבים בעזה, שקראו לשקול הטלת פצצת אטום על הרצועה, שקראו להרעיב (ואף הרעיבו) מיליוני בני אדם, שדרשו למחוק יישובים שלמים מעל פני האדמה, ואף עשו זאת. עתה, חבר ההומניטרים הזה נזכר פתאום לחמול על קורבנותיה של האימפריה העות'מאנית. אנשים שהובילו אותנו בדהרה אל ספסל הנאשמים בהאג, מטיפים לעולם כעת על צדק.
מדינת ישראל צריכה להכיר ברצח העם הארמני. קודם כל, פשוט כי הוא קרה. כי הוא עובדה היסטורית. לאחר מכן, משום שזו חובתנו ההיסטורית, כי זה המשקל המוסרי המינימלי ביותר שהוטל עלינו. במקום זאת, מה שקיבלנו הוא ממשלה של פושעי מלחמה, ארכיטקטים של טיהור אתני והרעבה המונית, שגם רצח עם מצליח להוציא מהם רק שאלה אחת: מה ייצא לי מזה. איזו בושה.
(זהבה גלאון, "מה ייצא לי משואת הארמנים. איזו בושה", "אל-ארצ'", 29.6.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-29/ty-article-opinion/.premium/0000019f-0ee3-de47-a7bf-3ff3616e0000
אז הנה בכל זאת יצא לגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון משהו משואת הארמנים. היא מציגה עצמה ברבים כצדקת מוסרנית. הדבר היחיד שלא מובן מדוע היא עדיין תומכת בראש מפלגתה יאיר גולדנר-גולן? שהרי הוא תבע להרעיב את תושבי עזה עד מוות... "מצידנו תרעבו למוות. זה לגיטימי לחלוטין."
https://x.com/mcl_bgn/status/1925472549825040792
לצדקת "הביישנית" אוהבת כספי "הזולת" זה הרי לא באמת נוגע.

הזד אריה יזדי שר"י
הזד הכופר ביהדות, אריה יזדי, מהעיר יזדי באיראן, קילל את הרמטכ"ל בעצרת נגד גיוס לצה"ל ואמר: "הרמטכ"ל הארור, יימח שמו וזיכרו."
https://www.ynet.co.il/news/article/hy2gnnlqzg
נשיב לזד בשפתו יזדי – "שר"י.
נעמן כהן

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים (20)

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

20.

אֲנִי לֹא מַאֲמִין בַּחֲבֵרִים.
כֻּלָם נַצְלָנִים. עֻבְדָּה.
לֹא בְּנֵי-אָדָם. מְרָכְלִים.
רוֹצִים לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.
לְסַכְסֵךְ. לִקְרֹא בְּשֵמוֹת.
לְהַעְתִּיק מִמְּךָ שִׁעוּרִים.
שֶׁתַּזְמִין אוֹתָם בַּקְּיוֹסְק.
שֶׁתְּוַתֵּר לָהֶם בְּתַפְקִידִים.
וּבִכְלָל –
הַחֲבֵרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלְי
שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת מוּלָם שָׁעוֹת
וְלִרְאוֹת אוֹתָם וְלִשְׁמֹעַ שֶׁמְּדַבְּרִים
אֵלַי כְּמוֹ בְּנֵי-אָדָם
וְלֹא נִמְאַס לִי מֵהֶם
בִּכְלָל –
וְרַק שֶׁלֹּא יָכוֹל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם –
נִמְצָאִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

תגובות, הערות, הארות, והודעות

*

"איראן: מצר הורמוז נסגר בשל תקיפות ישראל בלבנון."

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה – הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת.

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שלא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור במים ובחשמל. ההתבוננות במיליוני האיראנים המשתתפים בהלווייה של חמינאי וקוראים להשמיד את ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם, הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו! והלוואי שיתייבשו.

*

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • יוסי אחימאיר: זו לא אהבת ישראל
  • מוטי הרכבי: להיות ראש ממשלה זו שליחות
  • יצחק הילמן: גיוס החרדים חסר הסיכוי ומהו התחליף?
  • עמנואל בן סבו: 1. הצטרפו למשלחת החיפושים אחר המצפון והמצפן
  • עמנואל בן סבו: 2. סרט החיים: אשמה, זיכוי והשברים המפוזרים ביניהם
  • אורי הייטנר: 1. יקירי הגולן
  • אורי הייטנר: 2. צרור הערות 5.7.26
  • אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
  • עמירם רביב: 1. אוֹדָה לַתִּשְׁעִים
  • עמירם רביב: 2. עֲבָדִים הָיִינוּ
  • אהוד: עכשיו שמלאו לי 90
  • משה גרנות: חידתו של שבט לוי
  • יהודה גור-אריה: דבר המלך
  • בן-ציון יהושע: "הנפש הטובה מסצ'ואן" –
  • נעמן כהן: ניצחון מוחלט על החמאס או של החמאס?
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (20)
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+