שאלה אחת פשוטה. אצלנו ״המפסידים״ הרמטכ״ל וראש הממשלה מסתובבים חופשי חופשי בדרום לבנון. ואילו אצלם ״המנצחים״, בנו של חמינאי מוג׳תבא לא מעז להגיע להלוויה של אביו בגלל שהוא חושש שיחוסל במרכז טהרן. יותר מזה שאר הכלבים שכן הוציאו את הראש, עשו זאת רק לאחר שהשיגו הבטחה מהאמריקנים שישראל לא תחסל אותם. כי גם הם יודעים שישראל יכולה לחסל כל כלב בכל מקום באיראן.
אגב גם בעזה חיסלנו בשבוע האחרון 20 בכירים ואף כלב לא הרים את הראש. זוכרים שעל כל ריקוד דגלים הם שלחו רקטות. אז כן אני מעדיף ״הפסד״ נוסח הערוצים מאשר ״ניצחון״ נוסח הערוצים.
תמיד ידעתי שאפשר לסמוך על הערבים/מוסלמים שיצילו את המצב ויגרמו לטרמפ גם לתקוף וגם להחזיר את המגבלות על מכירת נפט. אי אפשר כמובן לזלזל בתרומה האדירה של ערוצי הדיכאון והתבהלה 12, 13, 11. הרוח הגבית שנתנו לאיראנים – האיראנים ניצחו, האיראנים חכמים, האיראנים מתוחכמים, אז כן האיראנים האמינו לכם ותקפו ספינות.
עוד פרט קטנטן. אם לא שמתם לב. כל פעם שהאיראנים מנסים להחזיר לאמריקאים הם תוקפים בכווית, בבחריין, בערב הסעודית ועוד. אבל ממש לא מתקרבים לישראל, הבנתם!
אז כן אני מעדיף ״הפסד״ נוסח הערוצים מאשר ״ניצחון״ נוסח הערוצים.
מוטי הרכבי
עמנואל בן סבו
1. חשיפה: יש גם אנטישמים יהודים
בכיכר המרכזית במדריד, פלאסה מאיור, סמוך לאנדרטת המלך פליפה השלישי, הרכוב על סוסו, ניצבה חבורת קשישות וקשישים חסרי מנוח, חלקם עם מה שנותר משערם המאפיר, חלקם, כרסם שראתה ימים טובים מאלה, עיני חלקם התרוצצו בחוסר שקט מופגן, קצף של רטט בלתי נשלט הצטבר בזווית פיהם.
ידי אחדים אוחזות בהליכון, אחרים אוחזים במקל הליכה, הנותרים החזיקו, במאמץ רב, בשלטי מחאה עליהם דמויות של יהודים, אף ארוך, עיני חמדן, מגבעת, זקן, כיפה, פרצוף תאב בצע, יהודי.
על שלטי דמויות היהודי נכתב: "שולטים בעולם", " גזע נחות", "פרזיטים", "סחטנים", "שודדי הקופה הציבורית", " מקור הרע בעולם".
לאחר מחצית השעה וטרם שיכבו הבזקי המצלמות, פיזרו הקשישים הנאורים, הליברלים, שטרות כסף של פסטה ויורו על הכביש סמוך לאנדרטה של פליפה השלישי.
בית האבות הנייד התפזר באיטיות, חלקם נתמכו על ידי עובדי סיעוד, אחרים דידו בעצלתיים על הליכוניהם, עד למחאה הבאה.
מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי, סערה, שגריר ספרד הוזמן לנזיפה במשרד החוץ, שגריר ישראל בספרד הוזעק ארצה להתייעצות, מדינת ישראל האשימה את ממשלת ספרד באנטישמיות ובעידוד שנאה, ארגוני זכויות אדם יהודים, הליגה היהודית נגד השמצה יצאו חוצץ נגד שובה של האנטישמיות, מאמרים נגד שנאת היהודים נכתבו בעמודים ממומנים בעיתונות העולמית, שגריר ישראל באו"ם תבע ממזכ"ל האו"ם לכנס דיון דחוף, ואז התעוררתי.
התעוררתי, הזעזוע ממני והלאה, זיעה קרה לא כיסתה את עורפי, פעימות לב לא פעמו בקצב מואץ, צמרמורות לא רקדו על גווי.
התעוררתי, עם המחשבה על הימים ההם.
הימים האפלים, ימי הסופה והסער, ימי אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת.
אל מול מחאת בית האבות הנייד, בכיכר פליפה השלישי במדריד, שמעתי יהודים במדינת היהודים, מדברים באנטישמית שוטפת.
ראיתי אנטישמיים יהודיים, במדינת היהודים, מובילים מסע שנאה אנטישמי, מסע רדיפה, מסע הסתה של אנטישמיות קלאסית, מסע תועבה נגד הציבור החרדי.
האחים החרדים, שומרי החותם היהודי, הם האחים שלי, הם הדולים והמשקים ממעיינות הנצח, הם הלוגמים מהיין העתיק המשומר, הם הממיתים עצמם באוהלה של תורה, הם הצועדים אט לעבר הישראליות המתחדשת בארץ חמדת אבות, הם החשמונאים, הם מבקשים, מתחננים להיות חלק מהסיפור היהודי-ישראלי.
רתימת האחים החרדים לישראליות מבלי לחולל תמורות באמונתם ובערכיהם, השתלבותם באקדמיה, בצבא, בתקשורת, בחברה, היא עובדה מוגמרת, חזקה מכל סנקציה, כפייה, איום, פילוג ושיסוי, האחים שלי החרדים, נמצאים בחזית, חזית המתנגדים להשתלבותם בחברה הישראלית.
שנאת החרדים, כמו האנטישמיות נוכחת תמיד, מעולם לא נעלמה, רק עוצמתה השתנתה, לפי צורך המסיתים נגדה.
הם מכונים, ללא בושה, ללא רעד, פרזיטים, עלוקות, שודדי הקופה הציבורית סחטנים, משתמטים.
הם נשלחים בכל פעם מחדש למזבלה על מריצות המונעות על ידי פוליטיקאים מקוששי קולות שהשיסוי והביזוי אומנותם.
השיא, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא רקיחת והטמעת עלילת דם נוראה והאשמתם בנפילת אריות האומה, גיבורי ישראל, חללי מערכות ישראל.
"תפארת האנטישמיות היהודית" הנוראה והאיומה אינה מובלת על ידי קשישים חסרי מנוח, חסרי בינה, מופקרים, כי אם על ידי מסיתים, מייסדי מנהלי מכונות רעל מזוקק, המפיצים שנאה ליהודים החרדים באופנים שונים אשר שיאה בעלילת הדם הנוראה.
לקראת הבחירות מאיצים האנטישמים החדשים, ראשי מפלגות, פוליטיקאים מופקרים וחסרי אחריות את הזוהמה המוסרית את עלילת הדם, "הפוליטיקאים החרדים אומרים לנו שלא מעניין אותם שהילדים שלנו מתים, לא מזיז להם 'הותר לפרסום', כל שחשוב להם שנעביר להם הרבה כסף" את כתב הפלסתר האנטישמי הזה כתב מי שהיה כאן ראש ממשלה לרגע והיום פועל להציל עצמו בכל דרך מהתרסקותו הפוליטית ושליחתו למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, הפץ עלילת דם על החרדים ואולי לא תרד אל תהומות הנשייה.
הם ראשי ממשלה לשעבר, שרים לשעבר, פוליטיקאים בהווה ובעיקר עלובי נפש אשר אינם מתביישים, אינם מתייראים, אינם נחרדים, הסתתם אומנותם.
לא טובת מדינת ישראל, לא טובת צבא ההגנה לישראל, לא טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם, כי אם הרחבת השסע, העמקת התהום, זריעת הכאוס, פגיעה במכנה המשותף היהודי-ישראלי, מלחמת אחים.
האנטישמיות החדשה, לא אוטו אנטישמיות כי אם אנטישמיות ממש, אנטישמיות יהודית חייבת להיעלם מהעולם, עלילות הדם נגד האחים החרדים, מסע השנאה הנוראה, חייב לעבור מהעולם ומהר, אחים אנחנו עם כל האתגרים, המורכבויות, השונות, אחים אנחנו.
עמנואל בן סבו
2. אפילו כדורי ההרגעה אינם מועילים מול הפחד
נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט התבטא: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו," באחרונה אמירתו זו של הנשיא רוזוולט קורמת עור, גידים ופחד.
פחד היא חוויה סובייקטיבית, בחודשים האחרונים זוהי גם חוויה אובייקטיבית, מה שהיה נשמע, נקרא כסכנות רחוקות, סכנות שאינן ברות מימוש, מקבל פתאום פנים, שמות, תוכניות מפורטות, סדרי עבודה, הפחד מהבוקר שלאחר יום הבוחר, הופך להיות ממשי, מוחשי, פחד מהסכנות האורבות לפתחנו.
פרץ הבטחות הטוענים לכהן בממשלה הבאה זורם והוא עכור, מאיים, ובעיקר מבטיח לחולל תמורות בסיסיות שכדאי להקשיב אליהם ולהתייחס אליהן ברצינות.
הפוליטיקאים בעבר ובהווה, המבקשים את אמון הציבור בבחירות הקרובות, שוטחים את איומיהם, את הבטחותיהם, והם מבטיחים.
הם מבטיחים לפתוח מחנות חינוך מחדש לציבורים מסוימים, מבטיחים לגייס יהודים בכפייה, מבטיחים הררי סנקציות על יהודים, מהרעבה של תינוקות ועד ישיבה בכלא, מבטיחים לסגור ערוצי תקשורת, להעמיד לדין עיתונאים.
הם מבטיחים לפטר את ראש השב"כ הנבחר, את ראש המוסד הנבחר, את ראש המל"ל הנבחר, את כל הפקידות המקצועית שנבחרה כחוק וחלקה אף עמדה בפני סריקת מסרקות ברזל בבית המשפט העליון, מבטיחים חופש ביטוי סלקטיבי, הגדרות מחדש של הסתה, פגיעה בביטחון המדינה.
הם מבטיחים להחזיר את הרשות הפלשתינאית למציאות הישראלית שנפרדה ממנה בעקבות טבח שבת שמחת תורה, מבטיחים להחזיר ולוותר על חלקי מולדת ב"הסכמים מדיניים", הם מבטיחים הקמת וועדת חקירה ממלכתית שבראשה יעמוד שופט מטעם וחבריה יהיו גנרלים בהם מעודדי ומנרמלי סרבנות.
הם מבטיחים מילים אלטרנטיביות, הגדרות חדשות, מיתוג מחדש של עולם ערכים לשעתם, אמיתות לשעתם, אמיתות לביתיות למי שהוגדרו על ידיהם כ"אנשים אחרים".
הם מבטיחים להפר את הסטטוס קוו הדתי, לשנות את צביונה של המדינה היהודית היחידה בעולם, לחוקק חוקים כמו תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, הם מבטיחים.
הם מבטיחים "לטפל" במתיישבים היהודים, חלוצי הדור הזה, מפריחי הגבעות השוממות, חבלי המולדת, ערש הולדתו של אברהם אבינו, המקומות בהם פסעו אבות ואימהות האומה, הם מבטיחים "לטפל" בהם בדרכם.
הם כבר הקימו את "האסיפה המכוננת" מטעם עצמם, הם כבר מקיימים דיונים, כמובן במעמד צד אחד, הצד שלהם, צד אדוני הארץ, למיזם: "חוקה למולדת" , המולדת שלהם כמובן, מולדת השבט הלבן, מולדת האליטה השלטת, מולדת המיעוט המסרב להכיר ברוב העם כחלק מבני המולדת.
והם יקיימו, מדובר בחרדים, פונדמנטליסטים קנאים המתכוונים לממש כל הבטחה היוצאת מפיהם, גם אם לא נחתמה בפני מצלמות, הם מבטיחים ומבטיחים לקיים.
לקראת יום הבוחר כדאי מאוד להקשיב להבטחות של המבקשים להנהיג את מדינת ישראל, כדאי להפנים שאין מדובר בדברי הבל, אמירות לא מחויבות, מס שפתיים בעקבות הבחירות, הם מתכוונים לממש, רגע אחרי יום הבוחר, את חלומותיהם לשינוי אופייה וצביונה של מדינת היהודים הדמוקרטית.
אל מול מהלכי האימים בהבטחותיהם, אשר לא חשפו את כל תכוניותיהם הצפונות, אל מול העתיד המטריד, המדאיג והמסוכן אותו הם מבטיחים למעלה ממחצית העם, הפעם, אפילו כדורי ההרגעה אינם יכולים לשכך את עוצמת הפחד מהבאות, הפעם חייבים להאמין שהחבורה הזו מתכוונת לממש את הבטחותיהם, זיכרו זאת.
עמנואל בן סבו
מכתב מיוני 1944 של אלברט איינשטיין
לקורט בלומנפלד
פרינסטון, יום חמישי מר בלומנפלד היקר, שמעתי שאתה חוגג את יום הולדתך ה-60, ואני מרגיש קרוב אליך יותר ממה שהייתי מאמין בעצמי. אם לא די בכך, הרי שהעובדה שאתה מצליח לחקות את הסגנון שלי בקלות ובדיוק כה רב, עד שאחרי זמן מה איני יכול עוד להבחין מי מאיתנו כתב את מה – מדגימה זאת היטב. אנחנו גם דומים בכך ששנינו הפכנו ל"שְלֶמִילִים" – אף כי במקרה שלך איני בטוח בזה כל כך. כמעט 25 שנה עברו מאז שביקרת אותי לראשונה ושיכנעת אותי לצאת למסע לארצות הברית. זו היתה החלטה טובה והכרחית, וגם נעימה – ברגע שהמסע מאחוריי. מאז התרחשו אירועים נוראים רבים, ורק חלקם הגיעו לידיעת הציבור, בהם גם בעניינים הקשורים להתפתחות ארץ ישראל. היה נחמד אם היינו יכולים להטיל את כל האשמה על הבריטים. עם זאת, אוניברסיטת ירושלים התפתחה היטב, במיוחד מאז שמאגנס עזב את מושב העגלון שלו. אדם מוזר שתמיד מתכוון לעשות טוב אך תמיד גורם לרע – ניגוד מוזר לשטן, שמתאים היטב לגן החיות של אלוהים (?). אני לא מקנא בך על הצורך להתעסק בעניינים פוליטיים — תחום שבו טיפשות ורוע שולטים ומתחרים זה בזה. לפחות ייתכן שנזכה לראות את הגרמנים נענשים ומושפלים. אני חושש, לעומת זאת, שבגלל היריבות בין ה"בעלות הברית", העונש לא יהיה חמור מספיק. בברכה ובאיחולים לבביים, שלך, א. איינשטיין יוני 1944
יוסי ליפסקי: קורט בלומנפלד הוא סבא-רבא של גל פדה, בעלה של טל בת הזקונים שלנו. קורט בלומנפלד היה חברו הקרוב ביותר של אלברט איינשטיין מגיל העשרה.
ויקיפדיה: קורט בלומנפלד נולד בשנת 1884 בפרוסיה המזרחית בקיסרות הגרמנית. בילדותו חונך ברוח ההתבוללות וכשהיה סטודנט הצטרף לתנועה הציונית. בשנת 1909 התמנה למזכיר ההסתדרות הציונית בגרמניה. בשנים 1913-1914 ערך את העיתון הציוני "די וולט." בשנת 1924 התמנה לנשיא התאחדות ציוני גרמניה. בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ-ישראל והיה לחבר הנהלת קרן היסוד. היה מראשי האגף הפרוגרסיבי של "הציונות הכללית" ומתומכיו של ד"ר חיים ויצמן. בלומנפלד נפטר בשנת 1963.
אלברט איינשטיין: מכתב לקורט בלומנפלד (1944)
אהוד: יוסי ליפסקי הוא בנם של דודי גרשון ליפסקי וסימה לבית פייס, כולם מפתח-תקווה. גרשון היה אחיה של אימי דורה-דבורה לבית ליפסקי. דודו של יוסי בירושלים, רודי ברונשטיין, [הבעלים של קפה "חרמון" ברחביה, ומקודם "קוויק לאנצ'" ברחוב בן יהודה] היה נשוי לפסיה, אחותה של סימה, והיה קרוב-משפחה של לייב ברונשטיין הוא ליאון טרוצקי. דפוס "הדר" בפתח-תקווה, שהתמחה בהדפסת נייר דק בריח החיטוי דפיניל לעטיפת התפוזים לייצוא, נוסד על-ידי גרשון ליפסקי וזאב מכנס.
אורי הייטנר
צרור הערות 8.7.26
* ממשלת אנרכיה – ממשלת האנרכיה העבריינית החליטה להפר פסיקת בג"ץ. החלטה זו פירושה – פוטש. משמעותן של החלטות מסוג זה היא פירוק המדינה. ראש ממשלת הפיגולים אמר היום לכל אזרח: צפצף על פסיקות בתי משפט, על הוראות שוטרים ועל החוק. ובימים האלה אין חוק בישראל; איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו ובעיני החברה – יעשה.
* פה אחד – הדבר המזעזע ביותר בהחלטה העבריינית של ממשלת האנרכיה, הוא העובדה שהחלטה כל כך רדיקלית, מיליטנטית, של פוטש של הממשלה, התקבלה פה אחד. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום. מי זו ממשלת הפיגולים? למפלגות המשתמטים לא אכפת מהמדינה. מבחינתם למדינה יש תפקיד אחד – לממן את השתמטותם ואת חיי הטפילות החברתית והכלכלית שלהן. החוק לא מעניין אותן. המשפט לא מעניין אותן. אלו מפלגות שמושיטות את ידיהן רק כדי לקחת ולא כדי לתת. כנופיית בן גביר היא כנופיה פשיסטית עבריינית טרוריסטית, שמבחינתה שבירת מדינת החוק, שבירת מערכת המשפט, הרס מוסדות המדינה זו אידיאולוגיה. מפלגת ההשתלטות העוינת על מותג הציונות הדתית, היא מפלגת קצה שנגררת אחרי הבןגביריזם, וגם היא איבדה את הקווים האדומים. והליכוד? הרי הליכוד היה המפלגה הקיצונית ביותר בתפיסת עליונות המשפט, כלומר אקטיביזם שיפוטי. זו היתה דרכו של בגין. זו היתה דרכה של תנועת החירות. זו היתה דרכו של הליכוד. לא בכדי הליכוד הוביל את המהפכה החוקתית (כך הוא הגדיר אותה בגאווה) של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, ובעיקר את העיקרון שניתן באמצעותם לבטל חוקים של הכנסת הסותרים אותם. הרי הליכוד היה הקיצוני ביותר בשמירה על השירות הציבורי, על קדושת השירות הציבורי. איך הוא הידרדר להתנהלות של כנופיית פשע? חלק מאנשיו בעצמם רחוקים ת"ק פרסה מדרכו ההיסטורית של הליכוד. מה לגוטליב, לואטורי, לקרעי, ליריב לוין ולאמסלם ולדרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר? נתניהו עצמו גדל על ערכי הליכוד ובמשך שנים דבק בשלטון החוק. מרגע שהסתבך בפלילים שינה את עורו, והוא מוכן לכל פגיעה במדינת החוק ומוסדותיה, כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין ולנקום על העמדתו לדין. ויש קרנפים, שאימת הפריימריז והבייס האספסופי של מתפקדי הליכוד משתק אותם, והם מצביעים ומתנהלים בניגוד למצפונם. גדעון סער הוא דוגמה לקרנף. כאשר הצטרף לקואליציה, הוא אמר שהסיבה לכך היא שאחרי 7 באוקטובר הוא הגיע למסקנה שאין עוד מקום לחרמות. יפה. אז אל תחרים ותצטרף לממשלה ולקואליציה. [במאמר מוסגר – כל סיפור החרמות גם הוא פיקציה, אבל לא ניכנס לזה כאן]. אבל בממשלה ובקואליציה תיאבק על דרכך. לא. הוא נכנס לליכוד, ומיד החל לדקלם את כל הסיסמאות שהוא סולד מהן, את כל השקרים שהוא נאבק נגדם. הוא אחד הבוטים בלינץ' ליועמ"שית שאותה הוא עצמו מינה, כי הוא צריך להוכיח לבייס... בעצם חוץ מלהזכיר את "2014" אין דקלום של תעשיית השקרים וההסתה שהוא אינו מדקלם על מלא. הוא תומך בהשתמטות, בחוקי ההשתמטות, במימון ההשתמטות במיסי המשרתים. בסיכול חקירת הטבח ובהקמת ועדת טיוח פוליטית. וכעת הוא תומך בפוטש. להקיא.
* בטרם הסתבך בפלילים – ב-1993 נבחר נתניהו לתפקיד יו"ר הליכוד. כמי שגדל בבית רוויזיוניסטי, הוא היה אמון על דרכה ההיסטורית של הליכוד כתנועה לאומית ליברלית. לאחר בחירתו הוא כינס את ועידת הליכוד, והוביל החלטות על מצע המפלגה בנושאים השונים. זו ההחלטה בנושא המשפטי; דרכו עד שהסתבך בפלילים והחל לפעול לחורבן מדינת החוק. שימו לב, צירי ועידת הליכוד גאים במהפכה החוקתית, ובמיוחד בכוחה לבטל חוקים של הכנסת. הליכוד מתחייב להמשיך את המהפכה כשישוב לשלטון. "בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל. נחקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוקנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת ע"י המחוקק. הליכוד יפעל להשלמת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד, כדי לעגן בחקיקה את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד. הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה. עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל". ומה תכלית החוקה? "החוקה תבטיח את אופיה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה".
* אסביר לך לאט – אתה שוב ושוב מתעקש "להסביר" לי שהחלטת בג"ץ היא כזאת או אחרת. אתה פשוט לא מבין את העניין. הסוגייה אינה אם בג"ץ צדק או טעה, אלא מה שכלל אינה אמורה להיות סוגיה – חובת הציות לפסיקות בית המשפט. אסביר לך שוב, הפעם לאט. בכל פסיקה של בית המשפט צד אחד בטוח שבית המשפט טעה. אבל את ההחלטה יש לבצע. בדמוקרטיה, במדינת חוק, הממשלה אינה עומדת מעל החוק, וחובתה לבצע את פסיקות בית המשפט היא מוחלטת, בדיוק כמו חובתו של כל אזרח. הבנת? שמחתי לעזור.
* קווים אדומים – ההחלטה העבריינית של ממשלת האנרכיה להפר פסיקת בג"ץ, מעידה שהם מוכנים לשבור את הכלים, איבדו את הברקסים ואין להם שום קווים אדומים. כנראה שההדלפה של ח"כ אוחנה שהם שוקלים להפר את פסק הדין של בג"ץ לפסול את הצגת ה"בחירות" המאפיוזיות לתפקיד המבקר, לא היתה עוד אבו-עלי לפריימריז, אלא הם אשכרה התכוונו לכך. מי שסיכל את הפוטש היה ראבילו עצמו. למה הוא נהג כך? אפשרות אחת, היא שהוא מודע לכך שעובדי משרד מבקר המדינה הם אנשים הגונים ואזרחים שומרי חוק, והם לא ישתפו איתו פעולה, לא ייפגשו איתו, לא יעבוד אתו ולא יתייחסו אליו. אפשרות שנייה, היא שהוא עו"ד והוא יודע שיש סנקציות נגד עורכי דין עבריינים, כמו ביטול רישיון עריכת הדין. אבל אני רוצה לתת לו קרדיט, שבאופן אישי, מצפוני, יש לו קווים אדומים, ולכן הוא פעל כך. נכון, עצם העובדה שכעו"ד של נתניהו הוא הסכים להיות מבקר המדינה, שתפקידו לבקר את הרשות המבצעת שבראשה עומד מרשו, היא בעייתית בלשון המעטה. נכון, עצם העובדה שהוא לא הודיע בעצמו שאין הוא מוכן להיבחר ב"בחירות" מאפיוזיות, ולא יכנס לתפקיד בלי בחירות חוזרות, בעייתית לא פחות. אבל יש לו קווים אדומים. לממשלה –אין.
* עריפת ראש – למחרת ההחלטה העבריינית של ממשלת האנרכיה, פרסם בן דרור ימיני מאמר בוויינט, תחת הכותרת "ממשלת הסרבנות והאנרכיה", שבו תקף בחריפות רבה את הממשלה, על ההחלטה הזאת, ועל ניסיונותיה לחולל בכל מחיר משבר חוקתי, כדי להסיט את הדיון הציבורי מכישלונותיה ומחדליה. בן דרור ימיני הוא מגדולי המבקרים, לאורך שנים, של האקטיביזם השיפוטי. כמוהו גם דניאל פרידמן, רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ועוד. רות גביזון נפטרה לפני המהפכה המשטרית. כל האחרים (ואין ספק שגביזון היתה מצטרפת אליהם) יצאו חוצץ נגד המהפכה המשטרית. גם אני, הקטן, מבקר ותיק, מאז שנות ה-90, של האקטיביזם השיפוטי. אבל הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש. מה שעושה הממשלה הזאת, זו עריפת הראש. זו סכנה לעצם קיומה של המדינה.
* אסכולת גביזון – כאשר נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק מנע את בחירתה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט עליון, יצאתי בחריפות, בשורה של מאמרים, נגד החלטתו. ראשית, בשל הערכתי העצומה לאישיותה, לתבונתה, למנהיגותה ולעוצמתה של גביזון. שנית, כיוון שאני קרוב להשקפת עולמה המשפטית והציונית. שלישית, כיוון שראיתי מאוד בשלילה את עובדת היותו של בית המשפט העליון מונוליטי. בכל העולם המערבי יש מחלוקת מובנית בין התפיסה האקטיביסטית לתפיסה השמרנית. מן הראוי שבבית המשפט יהיה ייצוג נכבד לשני הזרמים. ומן הראוי שיהיו בו שני גאוני משפט ומנהיגי משפט דגולים, כברק וגביזון, שינהיגו את שני הקטבים. המחלוקת בין האסכולות, שהיא מחלוקת לשם שמיים, תחזק את הדמוקרטיה הישראלית. ברק התנגד למינוי של גביזון, "כי יש לה אג'נדה." אכן, היתה לה אג'נדה. אך גם לו יש אג'נדה. ומקומן של שתי האג'נדות בבית המשפט העליון. זה המצב היום, עקב תהליכים שונים, שתקצר היריעה מלפרט אותם כאן. לפחות מחצית שופטי בית המשפט העליון הם מן האסכולה של גביזון. הבולט בהם הוא נועם סולברג, שבעוד שנתיים ורבע עתיד להיות נשיא בית המשפט העליון. והנה, הממשלה נלחמת בעוז נגד השופטים מאסכולת גביזון, ובראש ובראשונה נגד סולברג. מדוע? כי לוין וחבר מרעיו אינם רוצים שופטים שמרנים, ימנים, דתיים, מתנחלים. הם אינם רוצים שופטים. הם רוצים שפוטים. הם רוצים שהרשות השופטת תהיה זרוע של המנהיג העליון. זו אסכולת לוין. אני מזדהה עם אסכולת גביזון.
* אי ציות – כל מה שכתבתי כל השנים נגד "אי ציות אזרחי", ואני מדגיש – איני מדבר על סרבנות צבאית, שהיא מעשה בוגדני, אינו תקף ברגע שהממשלה מפרה את פסיקות בתי המשפט. באנרכיה שהיא יוצרת. אין סיבה שאנשי השירות הציבורי יצייתו להחלטות הממשלה, שהאזרחים ישלמו מיסים וכן הלאה. הם מטורפים. לאן הם מוליכים את המדינה?
[אהוד: ואולי בית המשפט העליון מצפצף על החוק כדי להפיל את ממשלת נתניהו? ואולי אתה נתקפת בהיסטריה וכנראה יצאת מדעתך?]
* עוקף אותו בסיבוב – ככל שקרעי ינסה, והוא עושה מאמץ עילאי, להיות השר המזיק בתולדות ממשלות ישראל, אין לו סיכוי. בן גביר עוקף אותו בסיבוב. וגם לוין אינו קוטל קנים.
* לא יעלה על הדעת – האם יתכן שהממשלה תבטל / תדחה / תשבש את הבחירות? אין מצב. אין חיה כזו. לא יעלה על הדעת. איש לא יעז לפגוע בבחירות. זה קו אדום כהה.
אני מתכוון בכל הרצינות למה שכתבתי, אבל עם כוכבית*.
לפני שנה יכולתי לכתוב בדיוק אותו "לא יעלה על הדעת" על אפשרות שממשלת ישראל תחליט לא לקיים פסיקת בג"ץ. לפני שנתיים יכולתי לכתוב בדיוק אותו "לא יעלה על הדעת" על אפשרות שהממשלה ויו"ר הכנסת יעזו להודיע ש"אינם מכירים" בנשיא בית המשפט העליון עמית. לפני ארבע שנים יכולתי לכתוב בדיוק אותו "לא יעלה על הדעת" על האפשרות שתקום ממשלה עם כנופיית בן גביר ושה[---]ר יהיה השר לביטחון פנים. לא יעלה על הדעת!
* אבן בוחן למעמדה של איראן – המדינות הערביות שהותקפו בידי איראן במלחמה, שלחו נציגים להלוויית חמינאי. האבסורד הזה מעיד על התחזקות מעמדה של איראן באזור, בעקבות המלחמה. טראמפ הלוזר הפך הישגים צבאיים כבירים, שעם יותר נחישות והתמדה היו מביאים להכרעה, לתבוסה מדינית.
* מודל חיזבאללה – בלי פירוק חמאס מנשקו, כולל הנשק הקל, אין שום משמעות לכל ספין של "ויתור על השלטון". אדרבא, שהביקורת על הקשיים הכלכליים וכו' תפנה לאחרים, העיקר שהכוח הצבאי החזק יהיה בידי חמאס. על ישראל להטיל וטו על כל התקדמות בשיקום בלי פירוק חמאס וארגוני הטרור מנשקם.
* מתוך שלא לשמה – מעט מאוד דברים יוסי שריד ואני ראינו עין בעין. לרוב, עמדותיו בנושאים השונים היו הפוכות לשלי. אבל בנושא אחד עמדותינו היו תמיד זהות – הצורך המוסרי בהכרת מדינת ישראל ברצח העם הארמני. אני מטיף לכך מאז שנות ה-90, והוא היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון והעקבי ביותר שקרא לעשות כן. למרבה הצער, הקולות שלנו, ושל אחרים שהיו בדעה זו, לא השפיעו. אינטרסים ציניים צרים הכשילו שוב ושוב את היוזמה. תחילה, כיוון שזה לא הגיוני לפגוע בבעלת הברית היחידה שלנו במזה"ת. אח"כ, גם כך אנו בסכסוך עם טורקיה של ארדואן – זה הזמן להחריף? או אחרי פיגוע "מרמרה" היחסים בין המדינות בשפל, זה הזמן לדרדר אותם עוד יותר? או: סוף סוף יש התחממות ופיוס עם טורקיה, זה לא הזמן. וכן הלאה וכן הלאה, תמיד יש תירוץ אינטרסנטי ציני אחר מדוע אין זה הזמן לעשות את מה שחובתנו לעשות. והנה, סוף סוף הממשלה קיבלה את ההחלטה הנכונה. איך היה מגיב עליה יוסי שריד? אני מאמין שהוא היה מברך עליה. אבל מי שהנהיגה את מרצ מאוחר יותר, זהבה גלאון, יצאה נגד ההחלטה. "מה ייצא לי משואת הארמנים. איזו בושה," היא הכתירה את פשקווילה ב"הארץ". טענה אחת שלה, היא שזו החלטה אינטרסנטית, שהתקבלה משיקולים לא ענייניים. ואני רק שאלה. מה היתה כותבת גלאון אילו הממשלה קיבלה החלטה הפוכה? שהיא התקבלה משיקולים אינטרסנטיים. האם ההחלטה התקבלה מהסיבה הנכונה? איני יודע. אך זו ההחלטה הנכונה, אחרי עשרות שנים שקיבלנו את ההחלטה הלא נכונה, בוודאות משיקולים אינטרסנטיים, שעמדו מול השיקולים הערכיים והמוסריים. "מתוך שלא לשמהּ בא לשמהּ," נאמר במסכת סנהדרין. אם התקבלה ההחלטה הנכונה, אני מברך עליה גם אם מניעיה אינם הנכונים. הנימוק העיקרי למתקפתה של גלאון, הוא שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה, אז איזו זכות יש לה לגנות את רצח העם הארמני? איזה תיעוב למדינת ישראל. היא גם מדקלמת את עלילות הדם האנטישמיות נגד ישראל, וכיוצא מכך שוללת את זכותה של ישראל להשמיע קול מוסרי. כל טענות ה"ג'נוסייד" ו"פשעי המלחמה" של ישראל, כביכול, משמעותן שאין למדינת היהודים זכות להגנה עצמית. שר החוץ גדעון סער שיזם את ההחלטה, נימק אותה בנימוקים המוסריים. על כך כותבת גלאון: "זה מרתק, כי אני זוכרת אותו יושב בממשלות ליכוד כמזכיר הממשלה, כיו"ר קואליציה, כשר חינוך וכשר פנים, ואיכשהו החובה המוסרית הזו כנראה עניינה אותו אז פחות." זה מרתק, כי אני זוכר את מרצ יושבת בממשלות ישראל, ואותן ממשלות לא הכירו ברצח העם הארמני.
* ליגה אחרת– טראמפ הוא חברו ושותפו של הרודן האנטישמי ארדואן, מגדולי אויביה של ישראל, מנהיג איסלמיסטי ג'יהאדיסטי מסוכן.
* אינפנטינו והאינפנטיל – נשיא פיפ"א החליט: במשחקים של ארה"ב, יהיה קשר ישיר בין טראמפ לשופט. השופט רשאי לקבל כל החלטה שמקובלת על טראמפ.
* הדרישות של טראמפ – טראמפ: אני דורש לקבוע מי יהיה השופט, מה תהיה התוצאה ומי יהיה מזג האוויר.
* שלב בדרך לאיחוד – אני מברך על החיבור בין חילי טרופר והמילואימניקים בראשות יועז הנדל. אני מקווה שזה שלב ראשון לאיחוד רחב של תנועות הציונות הממלכתית, ובראשן המפלגה ברוח הרבעון הרביעי. אני מצפה מיועז הנדל, כחלק מן האיחוד, לרדת מהרעיון של שלילת זכות הבחירה מן המשתמטים, שהוא לא דמוקרטי ובלאו הכי בלתי בגיץ.
* אל תעשו עליי סיבוב – למה התכוון ראש השב"כ זיני, כשהטיח בשרי הקבינט: "אני מכבד אתכם – כבדו גם אתם את עצמכם"? כזכור, השרים השתלחו בו על שלא פתח בחקירה על הדלפת פתיחת מבצע "שאגת הארי" לערוץ 12. הם רוצים לראות עיתונאים צועדים לחדרי החקירות, בוודאי מן הערוץ השנוא עליהם. אבל הרי העיתונאים נהנים מחסיון מקורות המידע. רמז להם זיני: "אתם ואני יודעים שהמדליף או המדליפים נמצאים כאן בחדר. אז בואו... אל תעשו עליי סיבוב."
* מין דמוסטנס בכנסת – בדיון בכנסת על הסכם קמפ-דיוויד, שעל פי החלטת בגין ניתן בו חופש הצבעה לח"כים ואף לשרים, נאם ח"כ יהודה בן מאיר מהמפד"ל, והסביר מדוע יימנע – הוא אינו מסוגל להצביע בעד עקירת יישובים, אך אינו מסוגל להצביע נגד הסיכוי לשלום עם מצרים. ראש הממשלה בגין האזין בקשב רב לכל הדיון ובסופו השיב למתדיינים. הוא מתח ביקורת על בן מאיר, על נאומו ועל שלא החליט לכאן או לכאן. הוא עטף את הביקורת במחמאה: "ידידי היקר יהודה בן מאיר הוא נואם כביר. נואם כביר! מין דמוסטנס בכנסת." לקבל מחמאה כזו מגדול הנואמים שהיו כאן, זה לא דבר של מה בכך. באותו יום לא הלכתי לבית הספר, אלא נשארתי בבית וצפיתי מהבוקר עד הלילה בכל הדיון. חלפו מאז קרוב לחמישים שנה, ומעט דברים מן הדיון הזה אני זוכר. את הסצנה הזאת אני זוכר. כשיהודה בן מאיר נפטר, לפני למעלה משנה, הזכרתי זאת. ואז קראתי שגם בני משפחתו הזכירו זאת. יהודה בן מאיר באמת היה נואם דגול. במלאת שנה לפטירתו, הוציאה משפחתו את הספר "נאום יהודה" – קובץ מתוך נאומיו בכנסת, בה כיהן מראשית שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80. כשראיתי את הכותרת "נאום יהודה", חשבתי מיד על נאומו של יהודה, בנו של יעקב אבינו, בפני יוסף, שהמיס את לבו וגרם לו להתוודע אל אחיו. ואכן, מקריאת פתח הדבר הבנתי שזו היתה כוונת המשורר. בפתח הדבר הוזכרה גם מחמאתו של בגין, וצורף קוד לסורק שבו ניתן לשמוע את נאומו של בן מאיר ואת תגובתו של בגין. כחובב רטוריקה, קראתי את הספר בעניין רב. התרשמתי מאוד מההיקף העצום של הנושאים, שבהם עסק בן מאיר, שבא מוכן לכל דיון ובכל נאום הפגין ידע רב והציג הצעות מקוריות. התרשמתי מהענייניות שלו – בהיותו בקואליציה לא היה לו כל קושי למתוח ביקורת על הממשלה ובהיותו באופוזיציה – לשבח את הממשלה, הכול על פי העניין. זבולון המר ויהודה בן מאיר, "צעירי המפד"ל", היו הסמנים הניציים במפלגתם, שדחפו אותה לכיוון ימין. אך מי שיחפש בדרכו של בן מאיר משהו שמזכיר את מפלגת סמוטריץ' וסטרוק יעלה חרס בידו. בן מאיר שידר מתינות, פשרנות, חתירה להסכמות רחבות ולאחדות לאומית, קו חברתי מאוד של דאגה לחלש, לעובד, דבקות בלתי מתפשרת בשלטון החוק, מאבק נחרץ בשחיתות, וכלל לא היה מדובר בסף הפלילי, אלא בכל מה שסתר את ערכי טוהר המידות והמנהל התקין. בדבר אחד הספר החמיץ את מטרתו. הוא בנוי כמקבץ של נושאים, ובכל נושא מעורבבות פסקאות מתוך נאומים שונים של בן מאיר באותו נושא. אבל כאשר מדובר בנואם מחונן, היופי הוא בהצגת נאום בשלמותו, באופן שבו הוא בונה את הטיעון. דומני שהרצון להכניס כמה שיותר ציטוטים מכמה שיותר נאומים, הוא הסיבה לכך, וזה תפסת מרובה לא תפסת. ועם זאת, נהניתי מאוד מהקריאה, ולמדתי הרבה.
* התגלמות דור השואה והתקומה – שבע שנים מלאו למותו של אבי, יוסי הייטנר, בשנתו התשעים. אבי שרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים וגורש לקפריסין, שוחרר אחרי כ"ט בנובמבר עם הנערים והילדים בזכות היותו צעיר בשבועיים מגיל 18, נלחם במלחמת השחרור, היה עם אימי ממייסדי היישוב מבועים בנגב המערבי, הם הקימו בישראל משפחה לתפארת. סיפור חייו של אבי הוא התגלמות סיפורו של דור השואה והתקומה. בשבעה באוקטובר חשבתי: איזה מזל שמוראות היום המר והנמהר הזה נחסכו מאבא. כששיתפתי את אחיי במחשבה, הם אמרו שאותה מחשבה ליוותה גם אותם. ואף על פי כן, גם היום אני רואה בסיפור שלו ובסיפור של דורו, סיפור של ניצחון. שבע שנים. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: לביא – לביא הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי, שהיום היא חלק מבית משותף עם התנועה הקיבוצית (אני מקווה שזה שלב בדרך לאיחוד מלא). הקיבוץ נמצא בסמוך למחלף גולני, והוא משתייך למועצה האזורית הגליל התחתון. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949. החלוצים שיסדו אותו היו חברי בח"ד – ברית חלוצים דתיים מבריטניה. רבים מהם נולדו בגרמניה וחולצו משם בשנות השלושים לבריטניה. הקיבוץ קם על אדמות הכפר הערבי לוביא, שתושביו ברחו עם שחרור הגליל התחתון בקרבות עשרת הימים במלחמת השחרור. השם לוביא שימר את שמו היישוב היהודי לביא, שהיה במקום בתקופת המשנה והתלמוד. חברי הקיבוץ החזירו את עטרת היישוב היהודי ושמו ליושנם. היישוב הקדום לביא הוא אחד מיישובים יהודים רבים בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, שנקראו על שמות של בעלי חיים, כמו גמלא, סוסיא, עכברא, ציפורי וסוסיתא. קרבות עשרת הימים נערכו לפני 78 שנים בדיוק, ב-8-18 ביולי 1948. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
הפועל של סמי
סמי לא ביקש ממני להשתתף בהוצאות הטיסה ואישורי העבודה בישראל – כל ההוצאות האלו היו עליו. השכר לא היה גבוה, אבל זה בכל זאת חסך לי הרבה כסף – חברים שלי שילמו אלפי דולרים כדי שיוכלו לעבוד בישראל. אני לא שילמתי אפילו לֵאוּ אחד. השכר החודשי שלי היה רק אלף וחמש מאות דולר בחודש, אבל את המגורים קיבלתי חינם, ועל האוכל שילמתי לקנטינה מאה שקלים ביום, שזה בערך 25 דולר. כלומר, 750 דולר בחודש. החלטתי שאני עובד אצל סמי ארבע שנים, וחוסך כ-34,000 דולר – בדיוק כמה שאני זקוק כדי לבנות בית בפרומושיקה. אני אחזור עם הכסף, אבנה את הבית, אתחתן ואוליד ילדים. מהעבודה שלי כרצף בפרומושיקה לא הייתי מגיע לזה אפילו בעוד עשרים שנה. העבודה קשה, אין מה להגיד – שמונה שעות בחום הנורא של הארץ הזאת; אפילו כשאני קובע מרצפות בצל – החום ממש חונק אותי. על שעות נוספות סמי משלם חמישים אחוזים נוספים. מה שמפליא הוא שגם בחורף לא קר ממש, ועל שלג אין מה לדבר. אנחנו חופשיים בשבתות, ולא בימי ראשון, אבל באמת לא אכפת לי – מזמן לא ראיתי כנסייה מבפנים, והיא גם לא חסרה לי. מה שכן חסר לי זה האשוח המקושט בקְרְאצ'וּן (כאן קוראים לזה כריסמס), והביצים המקושטות בפסחא. אשקר אם אומר שלא התגעגעתי – בהחלט התגעגעתי לעיירה העלובה שלי, להורים ולאח הקטן ששלחו אותו לבוטושאני ללמוד בתיכון לָאוּרִיאָן. אבל הביטחון הזה שבבוא היום אצא מכאן עם הרבה כסף ואוכל להגשים חלום על בית משלי – הביטחון הזה חימם את לבי והקהה את כאב הפרידה.
כמעט כל הפועלים של סמי הם רומנים, יש גם אוקראיני אחד וערבי אחד – כל השאר רומנים – והם עובדים בריצוף, ביציקה, בפרזול. סמי עצמו מדבר רומנית שוטפת, למרות שהוא בישראל כבר כמה עשרות שנים. מאין יש לישראלים כל כך הרבה כסף – רק האל הטוב יודע. אף אחד מהם לא עובד בעבודה קשה – חס וחלילה! בבניין עובדים הרומנים, בחקלאות עובדים התאילנדים, הטיפול בזקנים ובנכים – על הפיליפינים, סתם עבודות מלוכלכות כמו גריפת אשפה וביוב – על הכושים מאפריקה שמסתננים דרך הגבול הפרוץ עם מצרים, ותסלח לי, את הזונות הם מייבאים ממולדובה ומאוקראינה. אם לישראלים אין עבודה נקייה במחשבים או בבנק – הם הולכים למוסדות שלהם ומקבלים דמי אבטלה, והממשלה, כפתור ופרח! – משלמת. יש עוד דבר מוזר – הדתיים שביניהם – אלה שמגדלים פאות, לובשים בגדים שחורים וארוכים בחום הנורא – לא עובדים בכלל בשום דבר, וגם לא מגייסים אותם לצבא, למרות שהמדינה הזאת נמצאת תמיד במצב מלחמה – הם רק לומדים את כתבי הקודש שלהם, וזה מספיק כדי לפטור אותם מכל חובה. תהרוג אותי אם אני מבין את ההיגיון הזה, ועיקר העיקרים – ממה הם חיים? כששמע סמי שאני מפרומושיקה, הוא החליט להעביר לי סדרת חינוך – כל שבת הוא היה מביא אותי לאתר אחר בישראל, כמו למשל לדימונה, שאני אראה מרחוק את הכור האטומי: "תשמע, יוֹנֶל, אילו המצרים והסורים היו לוחצים עוד מעט עלינו במלחמת יום הכיפורים – היינו מפילים עליהם פצצת אטום. שלא יתחכמו איתנו צוררינו אלה – פעם אחת הוּבלנו כצאן לטבח, לא עוד!" האמת היא שלא בדיוק הבנתי אז למה מכוונים דבריו. שמחתי שאני לא מתגולל בצריף החם שלי בשבת, אלא נוסע במכונית הממוזגת שלו, ורואה דברים שלא היה לי סיכוי לראות לולא סמי. בשבת אחרת נסענו לירושלים לראות את הכותל ואת הכנסת – מרחוק, כמובן, כי בשבת הכנסת סגורה. אחר כך הוא נסע מצד אחד של העיר לצד השני – עיר ענקית, כולה על גבעות, בתים גבוהים ובתים בודדים, שתי אוניברסיטאות, מלונות לאינספור בשביל המוני התיירים שבאים לעיר הקודש. נסענו גם לחיפה, וראיתי מהכרמל את הנמל, ויש שם גם גן ענק ויפהפה של איזו דת פרסית ששכחתי את שמה. בתל-אביב הלכנו לאורך הטיילת, וראינו את גורדי השחקים. "תזכור מה שאתה רואה, יונל, ותספר בבית, שכל פרומושיקה תדע למה מסוגלים היהודים." לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי – הרי שנים דיברו אצלנו איזה עם מדהים הם היהודים שהצליחו לנצח בשישה ימים שלושה צבאות ערביים – אז באמת, מה המסרים האלה שלו לפרומושיקה? לא רציתי להתווכח איתו – הוא הרי מקור הפרנסה שלי, אבל יש גבול כמה אני יכול לשתוק – שאלתי אותו איזו רעה עשתה לו פרומושיקה, שהוא כל כך משתדל ללמד אותה לקח. "מה רעה עשתה לי פרומושיקה? ב-22 ליוני 1941 גורשנו כל היהודים מבתינו, והובילו אותנו כמו עדר בקר לבוטושאני – זה מה שיש לי נגד פרומושיקה." "על מה אתה מדבר, סמי? עד שבאתי לישראל לא ראיתי בעיניי איך נראה יהודי. אין יהודים ברומניה, אולי בודדים – אני לא ראיתי אפילו אחד..." "בטח שאין כי אתם הרגתם אותם וגירשתם את הנותרים, אז מי שנשאר בחיים מכל הרדיפות האלו – לקח את הפֶקְלָאוֹת ועלה לישראל – לכן אין יהודים. אתה יודע שבפרומושיקה לפני המלחמה היו יותר יהודים מנוצרים? אתה יודע שבבוטושאני רוב התושבים, למעלה מעשרים אלף, היו יהודים? אתה יודע שבבוטושאני היו שבעים בתי כנסת ובתי תפילה, בתי ספר יהודיים, מועדוני תרבות, תיאטרון ביידיש?" "אני לא מאמין לך," העזתי פנים, "אני למדתי בתיכון, למדתי היסטוריה – לא כתוב שום דבר על הרג ועל גירוש יהודים – מנין לך כל הסיפורים האלה?" "מנין לי? אספר לך מנין לי – אני הייתי ילד קטן, טרם מלאו לי שש שנים בעת הגירוש – ראיתי במו עיני איך ההורים שלי אוספים בחופזה את מעט הרכוש, ראיתי איך יהודים מצטופפים בכיכר העיר, ומסביב ז'נדרמים וחיילים, אחר כך מובלים כמו עדר בקר לבוטושאני – שלושים ושלושה קילומטרים בחום הלוהט – זקנים, חולים, נשים הרות, תינוקות... גלות נוראה אל הלא נודע – איפה יגורו? מה יאכלו? מה יקרה להם הלאה? הם יוגלו לטרנסניסטריה? כשהגענו לבוטושאני, ישנו על המדרכה – היינו מאובקים, מיוזעים ועייפים עד מוות, לא היה לנו כוח להזיז איבר. איכשהו הצלחנו למחרת להשיג חדר בשכירות במחיר מופקע, ואז באו ולקחו את אבא לעבודות כפייה, וכל היהודים נדרשו לענוד מגן דוד צהוב על רקע שחור. אסור היה להגיע לשוק לפני תשע, ואסור היה להתמהמה שם מעבר לשעה חמש אחרי הצהריים. ולנו היה עוד מזל את יהודי דורוחוי הגלו לטרנסניסטריה למות בקור וברעב, ואת יהודי יאסי העלו על רכבת צפופים כמו מליחים בחבית, ובמשך שבוע נסעו עמם הלוך וחזור, בלי אוכל, בלי מים, בלי אוויר בחום הלוהט, וכשפתחו להם סוף-סוף (אל תחשוב שלבם של הקלגסים נכמר על סבלם של הלכודים ברכבת – זאת היתה המלכה האם ממוצא יווני שהתחננה בפני אנטונסקו שיפתחו סוף-סוף את הדלתות) – מרביתם היו מתים, והנשארים בחיים יצאו מדעתם. חצי שנה קודם עשו הלגיונרים פוגרום נורא ביהודי בוקרשט..." "די, סמי, די. אני לא יודע מה להגיד – זה נראה לי כמו סרט אימה מה שאתה מספר. אני לא שמעתי על זה כלום, לא קראתי, וגם בספרי ההיסטוריה שלמדנו לא היה כתוב על זה דבר. יש פה חידה לא פתורה..." "אתה רוצה תיעוד? תלך ליאסי לבית הקברות היהודי, ותראה ליד חלקת הגיבורים היהודיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה – חלקת קבר ענקית בצורת קרונות רכבת, שם נקברו אלפי הקורבנות של הפוגרום הנורא בעיר. על לוח הזיכרון כתוב שההרוגים היו קורבנות החיה הפשיסטית – שום חיה פשיסטית – את כל הזוועות האלו עשו הרומנים. הגרמנים עמדו מן הצד ונהנו מכך שמלאכתם נעשית בידי אחרים. בוודאי לא קראת בספרי ההיסטוריה שרומניה לא היתה תחת כיבוש נאצי, כמו פולין כמו צ'כוסלובקיה. רומניה היתה בעלת ברית של הנאצים, ויחד עימם פלשו לרוסיה כדי לתת לרייך השלישי 'מרחב מחייה' בארץ הסלאבים, שאמורים היו לשמש ברבות הימים – כעבדים לעם הגרמני הנעלה..." את כל הנאום הזה שפך סמי בשטף, וכמעט שלא נשם. הוא הפסיק בבת אחת, ואחז בליבו. חששתי לרע ביותר, וכבר התכוונתי להזמין אמבולנס. אבל סמי התאושש והוביל אותי חזרה למגרש החנייה. אני החלטתי לא להתעמת עימו, אבל סמי לא חדל מלספר לי סיפורי זוועה על מה שעברו היהודים ברומניה בימי מלחמת העולם השנייה. כל טיול שבת היה גם סדרת חינוך, ואני כמעט רציתי לומר לו שאני מוותר על התענוג. "יונל, אני רוצה שתראה במו עיניך מה מסוגל העם הזה שרדפתם, גירשתם, הרגתם – איזו מדינה מדהימה הוא מסוגל להקים באמצע המדבר ובתוך שכנים עוינים שמבקשים להשמיד אותנו. אני רוצה שתספר לכל פרומושיקה מה ראית כאן." לא עניתי לו. החלטתי שאני אנסה ליהנות מהטיולים היפים בישראל הקטנה, במערת אבשלום, במצדה, ובו בזמן לאטום את אוזניי משמוע את הטפות המוסר שלו.
כשחזרתי לפרומושיקה, סיפרתי לאבא את כל הזוועות ששמעתי מסמי, ושאלתי אותו אם ידוע לו משהו על זה. "תשמע, יונל, אני נולדתי אחרי המלחמה, ולא ראיתי את כל זה. סיפרו לי משהו, אבל זה נכנס לי באוזן אחת, ויצא מהשנייה. אני זוכר כילד וכנער שהיו יהודים בפרומושיקה. היו בודדים – לא מאות כפי שסמי שלך מספר. בשנות החמישים והשישים עזבו כולם ונסעו לישראל. קינאנו בהם שהם הולכים לארץ מערבית חופשית ואינם נמקים כמונו תחת הדיקטטורה הקומוניסטית. אולי תשאל את סבא, הוא שירת כשוטר בשנות הארבעים..." נסעתי לבוטושאני, כי שם שכן סבא בבית אבות ממשלתי. הוא היה כבר זקן מאוד, קרוב לגיל תשעים. הגוף שלו בגד בו מזמן, והוא בקושי התהלך בגינה בעזרת הליכון, גם העיניים והאוזניים כבר לא מה שהיו, אבל המוח שלו עדיין צלול. הוא שמח לביקור שלי: "אי אי, יונל יונל, אני זוכר אותך זאטוט כזה, והנה נעשית גבר – לא הייתי מכיר אותך. אביך סיפר לי שעבדת בישראל, כל הצעירים נוסעים לישראל לעשות כסף – באמת כל כך קל שם לעשות כסף?" "לא קל, אבל אם אתה חרוץ..." "מה אתה אומר?" הרמתי את הקול עד כמעט לכדי צעקה: "אם אתה חרוץ, אתה יכול להרוויח כסף טוב." "ופה, ברומניה, אי-אפשר לעשות כסף טוב?" "אפשר, אבל פחות. נניח לזה סבא, תשמע עניין – המעביד שלי בישראל הוא יליד פרומושיקה, ולא הפסיק לפמפם לי במוח על העוולות שעשו לו הרומנים בימי המלחמה. אני לא שמעתי על זה, וגם אבא לא ידע לספר לי..." "הכול נכון, יונל, אבל אני חושב שזה הגיע להם." "מה היה, סבא, ספר." "מה לכפר?" "לא, סבא," צעקתי, "ספר, ספר לי מה היה." "מה היה? הם התרבו כמו ארבה, גם בפרומושיקה וגם בבוטושאני היו יותר יהודים מנוצרים. מה זה? הארץ הזאת שלנו או שלהם?" "אבל היה באמת גירוש כמו שהמעביד שלי סיפר?" "היה, ועוד איך היה – קודם גירשו מהכפרים שמסביב לפרומושיקה, ואז אספו את כל היהודים בכיכר, נתנו להם זמן כדי לאסוף קצת מהרכוש, ולהתכונן לדרך. המפקד שלנו היה פורקרו, ואנחנו עשרה ז'נדרמים היינו תחת פיקודו. היהודים העמיסו שקי קמח, בגדים, כלי בית על כמה עשרות עגלות שהם שכרו. למי שלא היה כסף לשכור עגלה, נשא קצת רכוש על גבו – ולדרך! האמת – כאב לי הלב לראות זקנים, נשים בהריון, ילדים קטנים – כולם שפופים, ופניהם רטובות מדמעות – יוצאים אל גורל לא ידוע, אבל הבנתי שאין ברירה..." "למה אין ברירה, סבא?" "תראה, יונל, איפה שהסתובבת במחוז בוטושאני היו רק יהודים – בפרומושיקה, בסוליצה, בשטפאנשטי, בעיר המחוז. האיכר הנוצרי שובר את הגב שלו כל הקיץ, מוציא לחם מן הארץ, והיהודי, שלא הזיע – מוכר אותו ברווח. האיכר נשאר קבור בכפר שלו ואוכל את הממליגה עם הבצל, ואילו את מעדני הארץ אוכל היהודי. לכל כפר היה היהודי שלו שחכר טחנת קמח, מסבאה, מחסן מזון, והוא חי כמו מלך על חשבון האיכר שלא מצליח להרים את האף מהאדמה. כשבאת לבוטושאני, מצאת במרכז העיר רק יהודים עם החנויות שלהם, משרדי עורכי הדין, קליניקות של רופאים – על כל שלט היה כתוב 'ברקוביץ', 'מנדלוביץ', 'גולדנברג', 'כהן', 'יוסיפוביץ' – מה זה? זאת רומניה או ארץ היהודים? צריך היה לשים לזה סוף." "אבל, סבא, המעביד שלי אמר שהיו פוגרומים, שהרגו אלפים..." "מי עפים?" "לא עפים, סבא, אלפים – המעביד שלי אמר שאנחנו הרגנו אלפים בפוגרומים." "אתה רואה, יונל, לזה התנגדתי. לגרש – זה בסדר, אבל להרוג – בשום אופן – מה שעשו בדורוחוי, בבוקרסט וביאסי – לא מקובל עלי." "לאן לגרש, סבא?" "מה אני יודע? לטרנסניסטריה, שם רחוק מעבר לדנייסטר, אולי לפלסטינה, שיילכו לעזאזל – אני הבאתי אותם הנה? שיילכו מאין שבאו." "הלכת איתם כל הדרך לבוטושאני?" "כן. פורקרו אמר שלא נלך בדרך המלך, כי הכפריים יתנפלו על היהודים וישדדו אותם, הוא הוביל את השיירה בדרכים עוקפות, כך שדרך של 33 קילומטרים התארכה לכמעט 40. היהודים היו תשושים, הם העלו על העגלות העמוסות את הזקנים והחולים. אפילו שהצדקתי את מה שעשו להם – לא היה לי נעים להתעסק בזה. הטריק של פורקרו לא ממש עזר, כמעט בכל עיקול הדרך צצו איכרים עם גרזינים וקלשונים, נטפלים ליהודים ורוצים לבזוז אותם. לי לא היה אכפת להתעלם מזה – סוף סוף הכפריים רוצים לקחת לעצמם מה שמגיע להם בדין – אבל פורקרו התעקש – הוא טען את הרובה ואיים שיירה במי שייגע ברכוש של היהודים. הוא אמר משהו על זה שנוצרי מאמין לא שודד אנשים מסכנים שגורשו מבתיהם. הם ענו לו שאנשים מסכנים אלה, כביכול, הרגו את האלוהים שלנו. פורקרו ירה ירייה באוויר שיבינו שהוא מתכוון ברצינות." "והרכוש שנשאר, הבתים?" "אני חושב שהכי חכם היה הכומר קוז'וקרו מבּוּצֵ'צֵ'אָה – הוא הגיש בקשה להרוס את שלושת בתי הכנסת הנטושים, אחרי הגירוש לבוטושאני, ולבנות מהחומרים כנסייה גדולה שתספיק לאוכלוסייה של העיירה. לנו היה פחות שכל, אבל בכל זאת הכנסייה החרימה את כלי הכסף ואת עץ הרהיטים שבשני בתי הכנסת. יש ליהודים מין סדינים כאלה שהם מתכסים בהם בזמן התפילה, ואותם חילקנו לעניים שיתפרו מהם חולצות. בית הספר היהודי, בית הקברות שלהם – את הכול הלאימו. אתה ידעת שהם כותבים את ספרי התורה שלהם על עור של בהמה? כל העורות האלה עברו למסבאה של וסילי, והוא כיסה בהם את השולחנות כדי שהעץ לא יספוג את השיכר ואת שומן החזיר. אגב, ידעת, יונל, שהיהודים אינם אוכלים חזיר?" "בישראל פגשתי יהודים שאוכלים הכול, לא כל היהודים שומרים על כשרות. ומה קרה אחרי המלחמה?" "אחרי המלחמה חזרו מעטים לפרומושיקה. המדינה החזירה להם את בתי הכנסת ואת בית הספר, אבל בית כנסת אחד היה הרוס לגמרי, ובשני נשארו רק הקירות, כי בזזו משם כל מה שניתן – דלתות, משקופים, חלונות. הם ניסו לשקם את בית הכנסת, אבל לאט-לאט הם הבינו את הרמז, והם עפו כולם לישראל, וטוב שכך." "אתה יודע, סבא, הייתי ארבע שנים בישראל, והנה, הם ממשיכים להיות העשירים שמעסיקים רומנים, פיליפינים, תאילנדים..." "אם הם רחוקים – לא מפריע לי." "נדמה לי ששם חוזר הסיפור שלהם על עצמו – הם העשירים שמעסיקים בני עמים אחרים, ואלה מקנאים בכסף שלהם ובהצלחה שלהם. למה אתה חושב שהערבים שונאים כל כך את היהודים?" "תמיד שונאים יהודים – שייחנקו להם שם. העיקר שהם לא פה."
אחרי השיחה עם סבא לא ממש נידבתי מידע על ישראל מרצוני הטוב, אבל כל מי שפגש אותי שאל שאלות על החיים שם, והאם כדאי גם להם לעבור לשם כדי לעשות כסף, ואני התעכבתי רק על החלק הראשון של המסר של סמי, החלק השני נשאר אצלי בלב, והוא איננו נותן לי מנוח.
בבית שבניתי אני הייתי מנהל העבודה וגם הרצף. כל יום היו אנשים מתגודדים סביב אתר הבנייה, ועיניהם כלות. נדמה לי שמעט מהצלחת היהודים הבאתי עימי לפרומושיקה, ויחד עימה גם לא מעט קנאה. משה גרנות
אהוד: מאז שנת 1969 מלווה אותי 57 שנים שולחן כתיבה מאסיבי עם תא גדול ומגירות שיצרו אותו נגרים רומניים והוא נקנה בחנות הגדולה של רהיטי "מרס" על גבול תל-אביב ויפו. עבודה טובה.
מתוך יומן 1973 4.2.73. בליל שישי הרציתי בבית ברנר בתל-אביב על ברנר. השתתפו אדיר כהן, אביב עקרוני ושמעון פינקל. המנחה דרש ממני בפומבי שאדבר על ברנר ותנועת העבודה ואני עניתי קצת בגסות שאינני רגיל שיאמרו לי מה להגיד, ודיברתי דווקא על הרגשת כישלונו של ברנר בחיי עבודת הכפיים. אחרי ההרצאות, שהיו קצרות ועלו יפה, גם פינקל לא האריך בקריאתו – הזמנתי אליי את אדיר ואשתו [בלהה] ואת יצחק אורפז ורותי חברתו, שבאו לשמוע את ההרצאה. הכנתי כיבוד יפה. יצחק ורותי נשארו עד לשעה מאוחרת. נתתי ליצחק לקרוא את שיריי וכמה מן הסיפורים, הוא אמר שהשירים הם פואימות הדורשות השלמה של פרקים נוספים. ועל הסיפורים אמר שעיקר כוחי במונולוג, שמצאתי ניגון, אך עליי גם לשבור אותו מדי פעם כדי שלא ייראו הדברים מעוגלים מדי, נכתבים מתוך נחת. דברים דומים להפליא אמרה גם פיצי.
15.2.73. ביום שישי האחרון התפרסם ב"משא" סיפורי "כמה ימים יש עד מחר". לא ידעתי על כך. אורפז צלצל ואמר שהסיפור מאוד מצא חן בעיניו.
10.3.73. שבת. בצהריים צלצל אורפז. לאחר ששעה קלה לפני כן שוחחתי איתו ארוכות, והזמין אותי לטייל עם רותי חברתו וחברה נחמדה שלה עם מכונית. תחילה לא רציתי אך רותי שיכנעה אותי. הם באו לקחת אותי. לבחורה קוראים עדה רייס. נחמדה ודי יפה. בת 28. עושה את המ"א בביולוגיה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב בבית-החולים בילינסון. נסענו לנמל תל-אביב הנטוש [צ"ל יפו]. עשיתי להם סיור בעקבות טיולי עם שלמה שבא: מהנמל לסימטאות נווה שלום ונווה צדק עם הסברים היסטוריים ספרותיים. אחר-כך נסענו למסעדת יוניס ביפו ואכלנו. אני שילמתי 42.5 לירות עבור כולם ואורפז אמר שאזכור את החוב, מחצית הסכום, שהוא חייב לי. ראוי היה לי להזמינו – הוא הביא לי מתנה לדירה רישום [הדפס] של יוסל ברגנר אשר שווה כמה מאות לירות.
4.4.73. אחרי-הצהריים יצאתי לטייל. הלכתי לאורך גדת הירקון הדרומית מרחוב אבן-גבירול ועד למגרשי התערוכה, והתבוננתי בתשומת-לב בכל פרט. אחר-כך ביקרתי אצל אורפז וישבנו על המרפסת עד שעה לאחר השקיעה ודיברנו על עצמנו. הקשר שלו לרותי דומה לקשר שלי ליהודית. ושתיהן אחיות בבית-חולים. מה שטוב בפגישת עימו שהן אינן מתסכלות כפגישות עם סופרים אחרים. להיפך, יש בפגישות אפילו משום השראה. הוא אינו מוכה בשיגעון גדלות וגם רשע איננו, ולא סכסכן.
1.5.73. ...אחר-כך צלצל אורפז והזמין אותי לשבת בקפה "פראק" [ברחוב דיזנגוף] ונתן לי את ספרו החדש "עיר שאין בה מסתור". עברו ג'אד [יהודה נאמן] ורוחמה [מרטון, בת-זוגו אז] והצטרפו אלינו, וכן עמי מעייני. ג'אד סיפר לי כי הוזכרתי ב"טיים" על ספרי "לא לגיבורים המלחמה" במאמר של 25 שנים לישראל. כניראה שהסתמכו על ציטוטו של אמנון רובינשטיין מלפני כמה שבועות בסדרת מאמריו ב"הארץ".
28.5.73. יום שני. סיימתי את קריאת ספרו של יונג וכתבתי רשימה ארוכה על ספרו החדש של אורפז "עיר שאין בה מסתור" מתוך הסבר יונגיאני.
4.6.73. ...הלכתי לספרייה העירונית ובדרך חזרה פגשתי את אורפז וישבנו שעה קלה בקפה "צמרת" באבן-גבירול. אתמול הוא צלצל, במצב נואש, אם יש ליהודית חברה להכיר לו. הוא זקוק לאישה. צלצלתי אליה. אמרה לומר לו שיחזור לרותי ויגיד תודה שיש בחורה צעירה שאוהבת אותו ורוצה בו. אמרתי לו את דבריה והוא חייך.
6.6.73. ... כשגמרתי את העבודה היא כבר קרוב לאחת-עשרה בלילה. יצאתי לעשות טיול ולזרוק את המאמר לאברהם יבין [שגר אז ברחוב אבן גבירול מול רחוב הדסה] ופגשתי בדרך את אסתי, בת קיבוץ שמיר, שהיתה חברה של אורפז. הזמנתי אותה לשבת בפיצריה שבפינה, ושוחחנו ארוכות על אורפז. אמרה שקיבל מילגה להיות מרצה אורח בתור סופר באוניברסיטה בשנה הבאה. לי לא סיפר על כך דבר.
9.6.73. אורפז, כפוי טובה. לא צלצל אפילו לומר תודה על המאמר שכתבתי עליו השבוע ב"על המשמר".
16.6.73. אורפז צלצל ביום חמישי, והיום צלצלתי אליו. לא מרוצה מהמאמר שכתבתי עליו. הוא שרוי בעולם כה הרמטי, ובכייני, שאינו מסוגל לראות שאיש מכל המבקרים שיכתבו על ספרו לא יתמודד עימו כמוני.
21.6.73. אתמול לפנות-ערב הלכתי לאורפז ובילינו שלוש שעות בשיחה. שוב התלונן על המאמר שכתבתי עליו, ובקושי עלה בידי להפיס את דעתו, אף שבתוכי חייכתי. כאב לו שלא נגעתי בסיפורים כמו "עיר שאין בה מסתור", "צֵיד הצבייה" ו"נמרוד גיבור ציד". לא היה לי כוח לפרש את כל סיפוריו, וחלק מהם גם לא דיבר אליי. הוא הסביר לי בפרטות מה רצה לומר בשלושה סיפורים אלה, וזה לא הוסיף להנאתי מהם. הוא אמר שלעיתים יש בי מידה גברית של התמודדות אינטלקטואלית עם יצירה ורצון לרדת לסיבתו של כל דבר, ולעיתים מידת הערצה והתרשמות נשית, שאינני מגיב אלא על מה שגורם לי הנאה מיידית. סיפור שאינני נהנה בקריאתו – אינו מדבר אליי ואינני מוכן להתאמץ במובן "גברי" להתמודד עימו פעם נוספת. אמרתי לו שבדבר אחד צדק – מפני שאני קורא הרבה, אינני מסוגל להתעכב אלא על סיפור שמעניין אותי ותופס אותי באופן רגשי. אחרת אני משתעמם. ורק מה שגרם לי חווייה אסתטית בקריאה – שווה בעיניי גם שאתמודד עימו ואנסה להבינו באופן שכלי, אנאליטי.
[אורפז עדיין גר אז בדירה הפונה לים, בקומה שלישית בבית דירות גדול משנות השלושים בסוף רחוב בן-יהודה, שאם אינני טועה גרה בו דודתי אסתר שנים אחדות בראשית שנות הארבעים, על כל פנים, זו הדירה הראשונה שלה שאני זוכר מביקוריי אצלה בתור ילד כבן ארבע-חמש. הסימן – מערכת חימום מרכזית עם רדיאטורים בכל חדר בדירות שבאותו בניין]. אורפז היה נוהג להכין לנו קפה והיינו יושבים לקראת השקיעה במרפסת הצופה לים ומדברים שעות ארוכות. הבעייה שלו כל השנים, גם כעת, בקיץ 2005, כאשר אני מראיין אותו על חייו, שהוא נוטה כל הזמן לנתח ולפרש את יצירותיו במקום לספר באופן יותר ספונטאני על חייו ולהשאיר את הפרשנות לאחרים. הוא מבוגר ממני ביותר מתריסר שנים].
31.7.73. הלכתי לערב על יצחק שדה. איחרתי קצת, וכשנכנסתי דיברה בחורה, ניבה לניר מקיבוץ עין החורש. אני בטוח שזוהי הבחורה אשר אורפז אהב עד לטירוף לפני כשנה וחצי, ונכנס להתמוטטות עצבים בגללה. מצאה חן בעיניי והחלפנו מבטים כל הערב. דיברו יפרח חביב, מירה מאיר, פנחס גינוסר ומאיר פעיל. ומעניין היה לשמוע את מאיר פעיל. אחרי ההרצאה התוודעתי לכולם, גם לניבה, שוחחנו. לא הייתי בטוח אם באה לבד, ולאחר כרבע שעה נפרדתי מהם. ולפתע קראה לי – "אהוד," ובאה עימי. ליוויתי אותה עד כיכר דיזינגוף ושוחחנו שיחה מעניינת. גם היא גרושה ומקיימת עתה יחד עם מאיר פעיל תנועה שמאלנית. נפרדנו בידידות כי אמרה שיש לה עוד ישיבה הערב.
13.8.73. ישבתי עם אורפז כשלוש שעות. סיפר על רומאן חדש שהוא כותב עתה. והוא נשמע כנתון בתקופה פורייה מאוד. עודדתי אותו בהחלטתו להמשיך ולגמור את הרומאן ולא להיעצר בשום מחיר. הוא לקח חופשה מיוחדת לשם כך. סיפר קצת על עסקי נשים שלו. אחר כך סיפרתי לו על פגישתי עם ניבה לניר, ושאלתיו אם לא היא הבחורה שאותה אהב עד כדי ייאוש בחורף שעבר, בערך בתקופה בה היתה לי התאונה. הוא התפלא כיצד צירפתי כמה פרטים שמסר לי עד כדי זיהוי מלא שלה. סיפרתי את הרושם שלי ממנה. הוא סיפר שהיא אחותה של מיכל סנונית. אחר-כך סיפרתי לו על עסקי נשים שלי.
26.8.73. אתמול בערב באו אורפז ורותי ושימחו את ליבי. ישבו כשעתיים והכנתי להם ארוחת ערב. אפילו לא הרגישו שאני במצב-רוח רע. כניראה שאני אדם די סגור, ושקט כלפי חוץ. סיפרתי להם קצת על מה שהתרחש בימים האחרונים. אורפז אומר, על פיצי – אולי זה לטובה שהתפטרתי ממנה. אחר-כך הלכו שניהם להצגה שנייה.
28.8.73. אתמול נסעתי עם אורפז לירושלים. היה מפגש של סופרים ומשוררים יהודים וערבים במוסד ואן ליר לרגל צאת קובץ מתורגם מן הספרות הישראלית – במסגרת רבעון "א-שארק". שם הופיע גם סיפורי הקצר: "פנייה לאליעזר עציוני" בתרגום של אחמד אל-חאג' מכפר יאסיף, אותו היכרתי בפגישה. שוחחנו והיום שלחתי לו את "לא לגיבורים המלחמה" ואת השיר על פתח-תקווה. מחמוד עבאסי אמר לי שהוא מטפל בתרגום הספר לערבית, אלא שצריך הדבר לעבור ועדה. ויש לי הרגשה שהוועדה לא תאשר את התרגום. עם אחמד אל-חאג' הוא דיבר בקשר לתרגום. פגשתי עוד מכירים – מנחם מילסון, ששון סומך, נסים רג'ואן, יהודה האזרחי, יהודה עמיחי ועוד רבים אחרים. אפילו לחצתי ידו של אמיר כדי שלא יחשוב שאני כועס עליו, על שהחזיר לי את הסיפור מ"קשת". והאמת שאני כועס עליו. היכרתי את אנטון שמאס, שעשה רושם קצת מנופח ויהיר, אם כי קרא להפליא את השירים שתרגם מעברית לערבית. את תוכנם לא הבנתי אבל הקריאה היתה מוסיקלית להפליא. אורפז נמלט על נפשו בגמר הקראת השירים. הנשיא [כנראה אפריים קציר], שניראה כפקיד טורקי גבוה בדימוס, יצא מהאולם, ואני נשארתי לחלק הקל של הערב – תקרובת ושיחה, ואחר-כך נילוויתי אל יהודה עמיחי וחנה אשתו [בת פתח-תקווה שגם היתה איתנו תקופה בעין-גדי], לביתם בימין משה, הצופה אל מול פני הר ציון וחומת העיר העתיקה. נוף מקסים. ובילינו ערב בשיחה מהנה [יהודה עמיחי היה איש שיחה מקסים שאהב הרבה גסויות קטנות ודיבר ללא צביעות וללא צנזורה עצמית אלא באנושיות עמוקה וכמובן קצת ייקית] וחזרתי בשעה מאוחרת לתל-אביב לאחר טיול ברגל מימין משה למרכז ירושלים.
6.9.73. אתמול בערב אצל אורפז. שיחה מלב אל לב על המרפסת, מול הים. הוא נמצא בתקופה של שפע יצירה. מה שמעודד לחשוב, בקשר לעצמי – שעוד תבואנה תקופות טובות לאחר תקופת הרפיון הארוכה.
18.9.73. בליל שישי נסעתי לפתח-תקווה לארוחת-ערב, וחזרתי וישבתי לבד בבית. ראיתי ושמעתי מוסיקה. צלצל אורפז והזמין אותי לנסוע למחרת, שבת, לירושלים. וכך היה. נסענו עם רותי, חברתו, ועם חברה שלה, בלה, גם כן אחות, אשר ניסתה לשדך לי. באנו לעיר העתיקה. הסתובבנו לקנות מרבדים. אחר-כך אכלנו במסעדה קטנה ושוטטנו בעיר. אורפז רצה לבקר בנחלת אחים, ובינתיים הסתובבתי עם שתי הנשים בימין משה משכנות שאננים המשוחזרת. חזרנו לקחת את אורפז, ונסענו לעבר ארמון הנציב. ירדנו בצור בחר אל פינת הר היתים, משם דרך גת שמנים עלינו לאל-טור ולמצפה אינטרקונטיננטל. היתה שעת שקיעה וקצת קריר. חזרנו משם דרך הר הצופים, לתל-אביב. מאחר ולא הכירו את ירושלים, אני הדרכתי אותם גם בסימטאות העיר העתיקה וגם ברחובות העיר וסביבותיה, ולא טעינו אף פעם. [היום כבר לא הייתי מסוגל לעשות זאת כי העיר, רחובותיה וכבישיה, השתנו פלאים]. אורפז נראה זר לגמרי להוויית הארץ, והעיר. ממש כפליט. קשה להאמין שהיה שנים רבות בצבא. הוא גם די קמצן. אבל נחמד ונוח לבריות.
7.10.73. יום ראשון. יום מעיק. הרגשה מחורבנת. ואינני יודע מה לעשות עם עצמי. ישנתי בקושי שלוש שעות הלילה. בבוקר קניתי מעט דברים נחוצים, אצלי המקרר תמיד מלא באוכל לשבוע מראש. מהצבא לא קראו לי. מה יש לעשות אצל קצין חינוך? הלכתי וישבתי אצל אורפז על המרפסת מול הים [בדירתו בקצה הצפוני של רחוב בן-יהודה] וניתחנו את המצב. לדעתו מחכים שהמצרים יכניסו מה שיותר כוחות לתעלה, מעברנו, ואז יחסלו אותם. אבל, מחיר הדם. ודאי מאות משלנו כבר אינם בחיים בשעה זו. אפילו אם ננצח, דבר שאינו מוטל בספק, זוהי טראומה – פתאומיותה של המלחמה ביום הכיפורים. היוזמה שבאה מצד הערבים. וכולי.
9.10.73. יום שלישי. אחר-הצהריים היום ישבתי אצל אורפז ושוחחנו. בין היתר סיפר לי כי ההתפוצצות שנשמעה קצת אחרי שעה שתיים בצהריים בשבת [יום כיפור], באזעקה הראשונה (דומני שאני הייתי אז על הגג) – היא של טיל מצרי אשר נשלח מפורט-סעיד לתל-אביב כמנת פתיחה למלחמה, ונושא בחרטומו טון של חומר נפץ, ורק במזל נתגלה על-ידי הראדאר והושמד על-ידי מטוסינו בערך מול אשדוד. טיל כזה יכול להשמיד בלוק של בניינים. ובינתיים גם המצב בחזיתות אינו מעודד. אתמול דובר על מתקפת הנגד שלנו, והיום מדובר על כך שנגרמה הבלימה ומתחיל שלב ההתשה, וכי עיקר כוחו של צה"ל טרם נכנס למערכה. אורפז טוען כי האופנסיבה העיקרית תתחילה הלילה, במצרים. הוא די מודאג כי בנו שיריונאי. [לאחר זמן לא רב התברר כי אחיינו, זאב אורפז, ששמו כשם בנו, נהרג בקרבות בסיני].
10.10.73. יום רביעי. מצחיק ומוזר לכתוב הערכות צבאיות. אך בשיחה עם אורפז היום הגענו למסקנה כי הפעם גוליית המצרי פשט את שיריונו והחל קולע בדויד, שהשתריין מדי, בשיטות של דוד. והכוונה לחיל הרגלים המצרי אשר עוצר ברקטות את הטנקים שלנו בטרם ייכנסו למלחמה אם האוייב בטנקים שלו.
15.10.73. יום שני. היום בצהריים סיימתי את השיר – "בשולי פנקס הכיפורים" המבוסס על שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה" שהתפרסם אחר מלחמת ששת הימים. הראיתי בצהריים את השיר לאורפז, כי היו לי חששות. הוא העיר כמה הערות נכונות אשר לפיהן קצת תיקנתי את השיר. לדעתו זהו שיר פובליציסטי רטורי עם כמה שורות שיר יפות, ולא כדאי לגנזו כי ערכו גם במיידיות של פירסומו. לפנות-ערב העתקתי מחדש את השיר [במכונת-כתיבה, כמובן] ונסעתי במונית למערכת "ידיעות אחרונות" ושם מסרתי אותו. מעניין אם ידפיסוהו. [הוא נדפס לבסוף ב"על המשמר" ונכלל גם בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].
20.10.73. הבוקר התכנסנו כמה סופרים בפיקוד גדנ"ע בקריה – אורפז, עוזר רבין, עוגן, איתמר יעוז-קסט, טנאי ואני, ויצאנו לסיור כדי לראות את הגדנ"עים בעבודתם, לאחר שיחה עם ישעיהו תדמור, מפקד הגדנ"ע. ראינו כמה כיתות של גדנ"עים ממלאים שקים בחול בשטח למ"ד, ואחר-כך ביקרנו בתל השומר, בחדרי מיון חירום, שם משמשים גדנ"עים כאלונקאים.
25.10.73. היום בצהריים צלצל אורפז. לדבריו יש לנו עד כה 1540 הרוגים, שלוש מאות וחמישים נעדרים, חלקם שבויים וחלקם הרוגים. וכך מתקרב מיספר ההרוגים לאלפיים. וכן יש כארבעת אלפים פצועים, אשר גם מהם חלק עתיד למות.
20.12.73. הייתי מלא חוויות ולפנות-ערב הלכתי אל אורפז להתחלק בהן. הוא נמצא בתקופת יובש. ואילו אני, בשבועיים האחרונים חייתי עם ארבע נשים בזו אחר זו. נישארתי אצל אורפז גם לארוחת ערב – הזמין אותי. טרח והכין בנוסח צבאי-למחצה, בשר מקופסה ומרק מוכן, וסאלאט מאולתר. ואחר-כך טיילנו ברחוב [בן-יהודה]. היה מעניין. סיפרתי לו, היחיד מחוץ לפיצי – כי שלחתי העתק של הסינאופסיס [מהנסיעה שלי ל"אפריקה" מטעם קצין חינוך כמראיין עם מכשיר הקלטה] לוועדת החקירה. אגב, מדיין טרם קיבלתי תשובה על המכתב אליו. גם לא אישור על התקבלותו. אהוד בן עזר
לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.
מנחם רהט
השקר אין לו רגליים אבל יש לו מגבעת
מגזר חובשי המגבעות ונוער המגבעות מתגולל על מגזר 'חובשי הכיסוי המחורר', ומפיץ את הבלוף , שהם מספרים לעצמם כאילו מדינת ישראל רודפת לומדי תורה ש'כל חטאם' הוא לימוד תורה בשעה ש'חטאם' האמיתי הוא אי ציות לחוק ומחיקת פסוקים מן התורה עסקנים חרדים –מהם חברי כנסת, ומהם לבלרי 'יתד נאמן' ומהם סתם נערי מגבעות מוסתים, שאימצו את האלימות הקפלניסטית בחסותה המשפטית של הוד מעלתה היועמ"שית (ש'הכשירה' במכתבה לראש הממשלה ב־6.7.2023 את חסימות הכבישים של הקפלניסטים בטענה כי "מדינה דמוקרטית חייבת לאזן בין זכות המחאה לבין שמירה על הסדר הציבורי, ביטחון אישי וזכויות הציבור, ולפיכך חסימות הכבישים שחוללו הקפלניסטים, "מטבען גורמות פגיעה לציבור ולכן אינן יכולות להתקיים 'ללא נזק'") – אימצו כולם, ללא כוונת מכוון ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, את שיטתו הנפשעת של גדול צוררי היהודים יוזף גבלס יש"ו, שחיק טמיא, שר הפרופגנדה ברייך השלישי, שהיתווה את הדרך להפיכת השקר לכאילו מציאות – בתודעת הקהל הרחב והנבער: "אם תחזור על השקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת," קבע הצורר ואמן התעמולה. הוא טען שניתן להשתמש בחזרתיות כדי להנדס תודעה ציבורית. אמנם 'שיטת גבלס' המסלפת והמסולפת, אינה עולה בקנה אחד עם רוח ישראל. וכבר מצינו במסכת שבת ק"ד א': "קושטא קאי, שיקרא לא קאי" – האמת עומדת, השקר אינו עומד (שהרי האותיות 'שקר' בצורתן הגרפית עומדות 'על רגל אחת' ולכאורה אינן יציבות, ונוטות לנפול, בעוד שאותיות המילה 'אמת' מבוססות על בסיס שטוח ויציב. ואף על פי כן אימצו את השיטה הגבלסית הכוזבת הזו עסקני המגבעות ונוער המגבעות, שחוזרים ולועסים את השקר הנתעב: שבמדינת ישראל 'רודפים' את לומדי התורה, ומשליכים מאותם לכלא ומונעים מהם הטבות כספיות על חשבון הציבור, רק בגלל שהם לומדי תורה. המשוואה הזו – רודפים אותך כי אתה לומד תורה – היא, כידוע לכל משרתי המילואים 400 ו-500 יום, שקר נתעב, שהמציא מוחם הקודח של העסקנים והלבלרים אשר מספרים לעצמם סיפור דמיוני כוזב, שהעסקנים והלבלרים, מתחילים להאמין בו למרבה ההפתעה. אף שכל כולו הינו מעשה הונאה עצמית פרי דמיונם המעוות של העסקנים והלבלרים, שיודעים היטב שזוהי אמירת רמייה שקרית, מפני שמדינת ישראל לא באמת רודפת לומדי תורה; אבל היא כן רודפת את העריקים מפירי החוק שלא רק שהם בועטים ברגל גסה במצווֹת מדאורייתא ומדרבנן המחייבות את כלל ישראל, ליטול חלק קדוש במערכה להצלת ישראל מיד צר. אלא גם בועטים בחוק המחייב כל בחור וטוב להתגייס לשורות המגן של מדינת ישראל – ונענשים ככל מפירי חוק ב'תפיסה' בבית כלא. פעם זה היה אחרת. לראשי הישיבות היה בעבר סיכום שקט עם צה"ל, שבחורים שלא כל כך התאימו להם, נשלחו על ידם לשירות בצה"ל, ובליווי ברכת הדרך של הרבנים. ולא רק אני הקטן, מעלה נשכחות אלה. העיד על כך תלמיד חכם נאמן, איש בני ברק, הרב מרדכי נויגרשל, המייצג בהופעותיו הפומביות את עולם התורה החרדי, כשהיה אורחו של הרב יגאל לוינשטיין. בשיחתם (המתועדת ביוטיוב) בפני תלמידי ישיבת עלי סיפר הרמ"נ שכאשר הוא, הרב נויגרשל, התייצב בשם שליחות ציבורית חשובה אצל הרב שך כדי לרתום אותו לתמיכה בהפגנה כלשהי בנושא גיוס בני הישיבות תהה הרב שך באזניו בנוכחות שני עדים נאמנים: "אני לא יודע מה הם רוצים!... אצלנו כשאברך מסיים ללמוד בישיבה הוא הולך לצבא, ויוצא לעבוד," דברי הרב של לפני כעשרים וחמש שנה. ועוד העיד הרב נויגרשל: שזכור לו "שעשרה בחורים בישיבת חברון, נשלחו על ידי המשגיח המיתולוגי ר' מאיר, לצבא." חלקם הלכו לרבנות הצבאית, חלקם להוראה והשאר לתפקידים אחרים. "זה היה תמיד," העיד הרב נויגרשל. ועוד העיד הרב נויגרשל שזכור לו "שעשרה בחורים בישיבת חברון, נשלחו על ידי המשגיח המיתולוגי ר' מאיר, לצבא." חלקם הלכו לרבנות הצבאית, חלקם להוראה והשאר לתפקידים אחרים. "זה היה תמיד," אישר הרב נויגרשל. ועוד סיפר הרב נויגרשל ששמע מפי ידידיו יעקב פרידמן, כשכאשר נקלע ללשכתו של הרב שמואל אויערבך, בישיבה שייסד בשערי חסד הירושלמית, הוא נעשה עד לשיחה טלפונית שבמהלכה ניסה הרב אויערבך (הקנאי הקיצוני) לשלוח לצבא את אחד מתלמידיו "מתוך הבנה, שהגיוס יועיל לאותו בחור." הסביר הרב נויגרשל את פעילותו של הרב אויערבך למען גיוס אחד מתלמידיו: "יש הנהגת הכלל ויש הנהגת הפרט." היום כשנשתנו סדרי עולם ועם ישראל שרוי בסכנת הכחדה ח"ו, מוכיחה העסקונה שאין לה שום מושג ירוק בנוהלי העבר. דוווקא בשעה קריטית זו לעם ישראל, כשהצבא משווע לתוספת כוח אדם, ונקלע למצוקת כוח אדם, המאלצת אותו להאריך את תקופת השירות של חיילי החובה כדי לבלום את האוייב שעל הגדרות בשבע חזיתות, והצבא נאלץ לגייס את מיטב בחוריו לתקופות של 400 ו-500 ימי מילואים; ואותם מילואימניקים אולצו להפקיר עסקים שקרסו, ונאלצו גם להיפרד מספסלי הלימודים באקדמיה, ולהטיל את ניהול המשפחה וחינוך הילדים על כתפיהן הכפופות של נשותיהם הגיבורות. והמילואימניקים הסרוגים הקורסים החלו משוועים למישהו שיהא נושא גם הוא בעול צרת הכלל ויגיע להחליפם, הפכו המילואימניקים הסרוגים יעד למיתקפה אווילית מכוערת של העסקנים ושל נוער המגבעות, שמסרב להשתתף בצרת הציבור ושאימץ לעצמו את הסיסמה האווילית 'נמות ולא נתגייס.' את הפרחחים הללו מגבה עורכו של הפשקוויל הליטאי 'יתד נאמן', יצחק רוט, בוגר הישיבה התיכונית התל אביבית 'היישוב החדש', במאמר זלזלני: "אותם חובשי כיסוי מחורר עומדים ללא בושה בראש המערכה לכפות על צעירי הצאן יראי ד', השמורים מכל משמר, השקועים בעולמה של תורה, להגיע למקומות שפלים מכדי אלו כדי 'להציל מדינת ישראל'[מירכאות הלעג והזילזול – במקור]. כך הם רוצים למחוק פסוק בתורה הקדושה האומר באופן ברור ביותר: 'והיה מחנֶיךָ קדוש ולא יראה בך ערוות דבר.' אותה הפקרות היא המהווה את הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של האומה." האיש הזה, בוגר 'היישוב החדש', לא רק שאינו נאה דורש; הוא גם נאה לא מקיים וכלל אינו חש, בעודו מדבר בעזות מצח על "ההפקרות שבמחיקת פסוק מן התורה," כי הוא בעמדותיו הקיצוניות נותנים יד יחד עם רבני נוער המגבעות למחיקת חמישה פסוקים מן התורה: 1. 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?'. 2.לא תעמוד על דם רעך. 3. ואהבת לרעך כמוך. 4. לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. 5. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, ולמחיקת מיספר משניות: "במלחמת מצווה, הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה ח', ז'). אכן, הפוסל – במומו פוסל... אין זאת אלא כנראה שמישהם ב'יתד' החליטו לאמץ את 'שיטת השקר הגדול', בשעה שהם עצמם מוחקים פסוקים מן התורה הקדושה ומכחישים את המציאות בסיפורי סבתא בדויים על מעצר של עבריינים לומדי תורה, שהם ממש עבריינים מדאורייתא ומדרבנן. מנחם רהט
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (21)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* *
"איראן: מצר הורמוז נסגר בשל תקיפות ישראל בלבנון."
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה – הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת.
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שלא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור במים ובחשמל. ההתבוננות במיליוני האיראנים המשתתפים בהלווייה של חמינאי וקוראים להשמיד את ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם, הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו! והלוואי שיתייבשו.
* ג'וחא: בטקס קבלת הפנים לטראמפ בן ה-80 נראה ארדואן בן ה-72 קשיש ממנו, בקושי צועד, חובש משקפי שמש כהות, כאילו נפלה עליו זיקנה בטרם עת, ובכל צעד הוא מט ליפול.
אולי זה מהתאונה שבה נפל מן הסוס.
ואולי הוא חושש לפנות פעם נוספת לרופאים הישראליים מאיכילוב שטסו אליו והצילו את חייו ממחלה בפעם קודמת.
* נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר היום (רביעי) על מזכר ההבנות עם איראן: "אני חושב שזה נגמר. אני לא רוצה להתעסק עם האיראנים, הם אנשים חולים. מבחינתי זה פשוט בזבוז זמן להתעסק איתם. הם שקרנים ויש משהו לא בסדר איתם, הם משוגעים. הם מסוכנים מאוד, ובגלל שהם יורים טילים על ספינות תקפנו אותם חזק מאוד הלילה. הם חלאות שמשחקים מלוכלך ורודפים אחרי כולם, כנראה שגם אחריי. הם אנשים רשעים."
["ארץ" באינטרנט 8.7.26]
* אהוד היקר, אני מודה לנעמן כהן על הערתו שדווקא בדגניה לא היתה נהוגה הלינה המשותפת. אני כתבתי את דברי הדס שטייף, ולא עלה בדעתי לבדוק נושא זה. נעמן, כידוע, מפגין ידע רב באקטואליה, בנושא הקיבוצים ועוד ועוד.
עדינה בר-אל
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
מוטי הרכבי:
הפסד וניצחון נוסח הערוצים
עמנואל בן סבו:
1. חשיפה: יש גם אנטישמים יהודים
עמנואל בן סבו:
2. אפילו כדורי ההרגעה אינם מועילים מול הפחד
מכתב מיוני 1944 של אלברט איינשטיין:
לקורט בלומנפלד
