פעמיים פגשתי פנים אל פנים את גדי אייזנקוט, ושתי הפגישות היו אקראיות. האחראי להן היה מיכאל גלעד-גולדמן, ידידי הטוב וידידו הקרוב של גדי מעת שהאחרון היה רמטכ"ל. ניצול השואה מיכאל-מיקי ליווה קבוצות קציני צה"ל בביקורם במחנה ההשמדה אושוויץ ועימם גם רב אלוף אייזנקוט. לא מכבר חגג יום הולדת 100 – עד 120 פלוס! – ובין הבאים לברכו היה גם חברו אייזנקוט. החלפנו כמה מילים, לפני שהאורח מיהר לצאת לאירוע נוסף.

גדי אייזנקוט זוכה לאהדה ציבורית. אישיותו חמה, איננו מתנשא, עממי, חייכן למרות האסון הכבד שפקד אותו בנפול בנו היקר. לא חשבתי שהוא מתאים לפוליטיקה, והנה הוא כבר פוליטיקאי לכל דבר, עומד בראש מפלגה בחיתוליה, שנוסקת בסקרים, מאיימת על מפלגת השלטון, הליכוד. דומה שהבוחרים בו – לפחות בסקרים המחמיאים – שואפים יותר מכל להחליף את הממשלה הקיימת והעומד בראשה, וכברירת מחדל רואים באייזנקוט את ה"מושיע".

אפשר לראות ב"ישר" את ממשיכתה של מפלגת העבודה האבודה, גוש רציני מצד מרכז-שמאל, כנגד גוש המרכז-ימין. ספק אם תומכי אייזנקוט סבורים באמת ובתמים, שהוא אכן האיש המתאים לראשות הממשלה הבאה. לחולל מהפך – כן, להנהיג – בספק. האם זהו המנהיג שלא יהסס לתת אור ירוק לצה"ל להכות באיראן? שישקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל? שיידע לשאת ולתת עם הנשיא ההפכפך טראמפ?

התבטאויותיו המחריפות של אייזנקוט נגד נתניהו מלמדות שאכן הוא נחוש לכבוש את השלטון. יועציו דוחפים אותו להיות חריף יותר, ביקורתי יותר, סכינאי יותר. שהרי באופיו המתון הוא היפוכו של ראש הממשלה נתניהו, הפוליטיקאי מספר אחת. קשה להתמודד מולו, כאשר אינך חד במסריך.

לעומת אייזנקוט ה"סימפטי" – נתניהו ה"לא סימפטי". המנהיג עתיר הניסיון, שאינו חס על אנשיו והסובבים אותו, דבק במשימה (ועתה – לנצח בבחירות כמעט בכל מחיר ולהוסיף לכהן כראש הממשלה), שיודע להתגבר על כל מהמורה פוליטית, שאינו נגרר אחר מגדפיו, להשיב להם כלשונם, וגם שאינו מרבה לחייך. יש לו רק חסרון אחד, שרבים אולי יביאו בחשבון הצבעתם – אורך הכהונה שלו, בת 30 שנה עם הפסקות קצרות.

אפילו את הכתם הנורא של ה-7 באוקטובר, כמעט הצליח למחוק מעליו. ההפגנות נגדו, הגידופים, התקשורת העויינת (והנותנת רוח גבית ליריבו), אינם מדגדגים לו. קשיחות, שאפתנות, חדור מטרה – עם אלה הוא הולך שוב לבחירות, עם רשימה ליכודית שהוא מעצב, תוך שהוא מעורר תרעומת גדולה בתוככי מפלגתו. בהיותו מודע לתכונותיו אלה, באה הופעתו בת 45 דקות בערוץ 15, ביום רביעי שעבר אצל שרון גל, על מנת לרכך את תדמיתו. היתה בה מלאכותיות-משהו.

מה שמאפיין את הבחירות הקרובות הוא ההתמודדות על המותג הנחשק "ימין". גם מפלגות-סרק שצצות עתה כפטריות לאחר הגשם, מכריזות שהן בעצם ימניות. מאז 7 באוקטובר הציבור נעשה ימני יותר. כדי למשוך בוחרים צריך על כן להביע עמדות כמו-ימניות ולהתמקד בדבר אחד –– קץ לשלטונו של נתניהו. במילה אחת: רל"ב. אפילו הימני שאינו חוסך שבטו מנתניהו, מי שהיה ראש לשכתו ליברמן, מודיע: נשב עם הליכוד אבל לא עם ביבי.

עדיין איננו יודעים מי יתמודדו בגמר המונדיאל, אבל כבר עתה אנו יודעים שבגמר הבחירות אצלנו, זה יהיה גדי מול ביבי. נתניהו הוא ימין ברור, גם אם יש המתריסים נגדו שאיננו כזה. אייזנקוט, לפי מה ששמים יועציו בפיו, הוא איש ימין מתחזה. מעלימים את חלקו כרמטכ"ל בגיבוש הקונספציה מלפני 7 באוקטובר. האם יכריז בגלוי, עוד לפני הבחירות, מה בכוונתו לפעול בנושא יו"ש וההתנחלויות? האם יקים קואליציה עם רע"ם? האם ידיר מממשלתו (אם יצליח לכונן קואליציה) את מפלגות המשתמטים? שהרי יש פער גדול בין מה שאתה מכריז במערכת הבחירות לבין המציאות שעימה אתה מתמודד לאחריהן, והיה אם תנצח.

מפעם לפעם מבצבצות עמדותיו האמיתיות של אייזנקוט והן צריכות להדאיג את מי שחוששים – ולא בלי צדק – אם הגנרל בדימוס יוכל לעמוד באתגרים הקשים, וקודם כל המדיניים, בתקופה זו. ואחרי שאמרנו כל זאת, אנו מייחלים לשילוב ידיים מיד לאחר הבחירות, בין הליכוד של נתניהו לבין ישר של אייזנקוט. מי יעמוד בראשות אותה ממשלת לאומית רחבה? זאת הוד מעלתם הבוחר והבוחרת יקבעו.

פעם נשאלה השאלה – מיהו ליכודניק? התשובה היתה – מי שנושא כיפה בכיסו, ולעת צורך מניחה על פדחתו. זה יכול להיות באירוע משמח או עצוב, או במקום שבו מוקראים פסוקי קודש. או-אז, הליכודניק שמכבד את המסורת היהודית, מניח לרגעים כיפה על ראשו.

היום המצב שונה. רבים מהליכודניקים חובשי כיפות ביומיום, אנשי דת ומסורת, הם נותני הטון בתנועה הלאומית-ליברלית, שהיתה פעם ואיננה עוד.

מועמד שמשתוקק להיבחר ברשימת הליכוד לכנסת או לכל תפקיד ציבורי אחר, חייב לפזול לציבור הגדול של דתיים חברי המפלגה.

לכן, קל היה אולי – מעבר לאילוץ הקואליציוני – לחברי סיעת הליכוד להיכנע בשבוע שעבר לתכתיב המפלגות החרדיות, ולתמוך בחוק יסוד: לימוד התורה, בקריאה ראשונה, בנוסח האומר: "מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ורואה במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שתורמים תרומה משמעותית למדינת ישראל ולעם היהודי."

מה מסתתר מאחורי נוסח חלקלק זה?

מי אינו מסכים עם חלקו הראשון?

אולי רק חילונים-לתיאבון, שסולדים מכל סממן דתי, מכתימי היהדות, והם לא מעטים. בל נטעה: חלקו השני הוא התכליתי בעיני שני יוזמי הצעת החוק, ופירושו: לימוד תורה בישיבות כמוהו כשירות בצבא, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תקציבית. חברי סיעת הליכוד בהצבעתם, אולי הרגיעו עצמם מצפונית בהסתמך על חלקו הראשון של הנוסח המוצע.

אם החוק אכן יעבור בשתי הקריאות הבאות, למה לימוד תורה רק במסגרת הישיבות? למה אין החוק מעודד לימוד תורה בחינוך הממלכתי, למשל? כשהייתי תלמיד תיכון, באלף הקודם, כך אכן היה. במערכת השעות הוקדשו שיעורים קבועים ללימוד תנ"ך ותלמוד. רכשנו מושגי יסוד במורשת עמנו, וב"ה לא הפכנו לדתיים-פנאטיים. הפכנו בוגרים שאוהבים את מולדתם ומורשתם, לוחמים, יוצרים, תורמים כל אחד בתחום התמחותו ועיסוקו לאושיות המדינה.

דתיות קיצונית פסולה כמו חילוניות קיצונית. שתיהן הופכות בעיני עצמן לחזות הכול, ואם יש ביכולתן, ינסו מוביליהן להשליט אמונתם על כלל הציבור. הסיעות החרדיות מנצלות את שבריריות הקואליציה, כדי לנקר עיניים לכלל הציבור בישראל, לסחוט כל מה שנראה טוב בעיניהם בלי להתחשב במצב החירום ששרוייה בו המדינה. תפילות – זה הנשק – מעל לכול. פלישות לשכונות חילוניות בזעקות "שאבס!"

בתאבונם הגובר, בהפגנות מתלהמות, מעמיקים הללו את הקרעים בעם, משניאים את הערכים שלמענם כביכול הם נלחמים. אדם כמוני, חילוני שמחשיב מאוד את המסורת, מהרהר בליבו: הזוהי דת ישראל? הזוהי תורת ישראל? הזוהי המורשת המופלאה של עמנו?

מטיחים שוב ושוב בלומדי התורה: ומה עם לימודי ליבה? אנגלית, מתימטיקה, כלכלה? אלה שתורתם אמנותם, שכל עיסוקם, שעותיהם, מוקדשים באמת ובתמים ללימוד מבוקר עד ערב, אכן צריכים להיות פטורים מליבה ומגיוס כפי שנקבע עוד בקום המדינה. כל היתר חייבים בלימודי ליבה ובשירות צבאי או לאומי.

אלא שגם על אלה מחילים מנהיגיהם העיקשים את הכלל המזוויע: "נמות ולא נתגייס!" משביתים תורה ומשביתים תנועה, בהפגנותיהם נוסח בלפור, ברחבי המדינה.

דת ישראל כפי שהם מייצגים – מבוזה, מרחיקה לבבות, רחוקה מאוד ממסורת הרוב היהודי במדינה. הגיע הזמן להחיל סנקציות כלכליות על אותו ציבור שמעודד השתמטות. גם על סרבני גיוס חילונים.

הייתי שמח לראות לימודי ליבה מסורתיים-יהודיים מונהגים בזרם הממלכתי. בלי הרוח היהודית, בלי הכרת מקורות ושורשים, אל נתפלא שתופעת הסרבנות מתפשטת גם בקרב צעירים חילוניים. באין ידיעה ואמונה, גוברים בקרבם הספקות באשר לזכות קיומנו כאן, אף מתרחבת תופעת הירידה מהארץ.

אסור שהתורה תהיה מזוהה עם החרדיות. עלינו לשוב ולהיות עם הספר, כמובן לא בנוסח הפלג הירושלמי ופלגים שנספחים אליהם.

לראות את הצעירים המוסתים, בלבושם השחור, משביתים תורה ומשתוללים ברחובות – זו לא דת ישראל ולא אהבת ישראל. זהו אנארכיזם גלותי שמקומו לא יימצא במדינת היהודים המודרנית. זוהי עדת קנאים קיצונים, מונהגים בידי רבנים פנאטיים, שמשניאים את עצמם על הכלל, בזים לאחיהם החילונים והמסורתיים, מזלזלים בלוחמינו שמקריבים נפשם למען המולדת וכל יושביה.

מכאן חיזוק לדברי ראש הממשלה נתניהו, על הכורח לכונן לאחר הבחירות ממשלה לאומית רחבה, שבסיסה הוא הרוב הציוני-חילוני. אולי יהיו בה גם חרדים – למה לא? – אבל בלי היכולת לכפות דעתם ודתם על הרוב.

יוסי אחימאיר

זהו נושא קשה וכואב. לעניות דעתי, הוא לא תלוי בחוק זה או אחר. מדובר פה על סרבנות עקרונית ממוסדת. ראשי הישיבות רואים בחוק הגיוס העכשווי גזרה שממנה הם יחפשו כל דרך אפשרית להשתמט. בתקופת הצאר, עברו פשוט עם עגלה ושני בריונים מהצבא עליה, בתוך כל כפר. וכל ילד שנראה בן 14, שנראה בריא וחסון, שמו על העגלה והוא חזר הביתה אחרי שרות צבאי של 30 או 40 שנה. כזה היה גורלו של הסבא רבא של אשתי.

כאן בישראל כבר אין עגלות וגם הטנקים לא יעזרו. יש צו, ואם אתה לא מתייצב, הצבא רשאי לעצור אותך ולשלוח לכלא לתקופה המותרת בחוק. הבעייה כעת שאי אפשר לשלוח לכלא 90,000 משתמטים.

אנחנו במחלוקת קשה בתוך המדינה. יש כאן ציבור שלא מכיר בחוקי המדינה, או שמכיר בהם אבל מתחכם ומשתמט מהם. הוא מעדיף למות ולא להתגייס. מדובר בבניהם של אותם אנטי ציונים, שרואים במדינת ישראל מדינה גויית. בשעתו הם "עלו" ארצה, רק כדי להיקבר על הר הזיתים. הרעה הזאת התפתחה מראשית המפעל הציוני לפני 150 שנה, כשבנו את הבית הראשון בפתח תקווה – והוא רק הלך והעצים ככל שהציבור החרדי צמח והתרבה.

לדעתי, כל המאבק לגייס, כמה לגייס ואילו סנקציות יוטלו על המשתמטים הוא מאבק חסר תוחלת וביזבוז אנרגיה משווע. גם אם תהפוך את הציבור הזה לחסר זכויות סוציאליות, עד כדי רעב, הם יהיו רעבים ולא יתגייסו. אבל המדינה תצטרך לטפל בכולם, גם אם הם לא ידעו מתמטיקה או אנגלית וגם אם יהיו חסרי תועלת לחלוטין.

מבחינתם מוטב לחיות תחת משטר פלסטיני, טורקי, או איראני. זה הכול אותו דבר. הם לא שייכים למדינה, הם רק גרים בה, הם שולחים את ילדיהם לישיבות ומשתדלים לקבל כמה שיותר הטבות מכוח כוחם האלקטורלי. גם מי שלא מצליח להיכנס לישיבה, כי גם שם מסננים את המתקבלים, הם יהיו רשומים בה, באופן פיקטיבי. העיקר להשתמט.

כרגע נציגיהם מיהדות התורה וש"ס יושבים בקואליציה עם הליכוד, כי כל שאר המפלגות לא מוכנות לשבת עם הליכוד, הסירוב להקים ממשלה ציונית נובע רק מהשנאה לנתניהו. מחר הם ישבו עם איזנקוט, לפיד, או בנט. ואפילו עם המפלגות הערביות ובלבד שלא יתגייסו ושימשיכו לקבל את סל ההטבות הממשלתיות ובכל זאת לא להתגייס

לכן, לדעתי, במקום להילחם עם הקבוצה הבלתי נורמטיבית הזאת ולייצר פילוג בלתי ניתן לאיחוי, חייבים לחשוב מחוץ לקופסא. נניח שלצה"ל חסרים 100,00 חיילים, בעיקר לוחמים ותומכי לחימה, אז חייבים להביא אותם בדרך אחרת. הפתרון הפשוט לכאורה הוא להקים יחידות של מתנדבים זרים. המודל הזה הופעל מצויין על ידי הצבא הצרפתי שהקים בשעתו את "ליגיון הזרים". הקמת הליגיון פתרה בשעתו לצבא הצרפתי בצפון אפריקה, את בעיית הגיוס והלחימה במבריחים ובטרור האלג'ירי. נכון שהצבא הצרפתי כולו היה בלחימה באלג'יריה, אבל זה קרה, כי לא היתה להם בעיית גיוס בצבא. אם היה צורך הם היו מרחיבים את ה"ליגיון" אבל למזלם לא היה להם צורך בכך. הליגיון פתר את בעיית השהות השוחקת במידבריות סהרה ובכפרים הנידחים בהרים. הם היו כוח העילית של הצבא הצרפתי. היה להם מוניטין אדיר והם גייסו את טובי הלוחמים שבעולם. 

גם כאן בימי 1948, כשהצבא הישראלי היה בהקמה וחסרו חיילים – הוקם המח"ל, שהם היו מתנדבי חוץ לארץ. בחלקם לחמו, ונפלו וכולם זכו באותות מלחמת הקוממיות. למי שלא יודע, בזכותם הוקם חיל האוויר הישראלי. בשנים הראשונות בחיל האוויר דיברו אנגלית הטייסים הישראליים הוכשרו לטוס על ידי מתנדבים אלה.

צריך להקים מסגרת מודרנית דומה, עם פיקוד ישראלי של דוברי אנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית שיאפשרו תקשורת פשוטה עם החיילים. בהמשך כולם ילמדו עברית והצבא הזר הזה ישתלב לחלוטין בצה"ל ובמדינה. זאת תהיה הדרך המקבילה לקבלת אזרחות ישראלית גם בלי להיות יהודי או יהודי לפי חוק השבות. צריך להבין, שהרבה יותר קל לשלב קבוצה עם מוטיבציה וגאוות יחידה, מאשר לגייס סרבנים שרואים בצבא אוייב וטריפה.

מתנדבי חוץ לארץ. יכולים להיות יהודים או לא יהודים, ואחרי תקופת שירות שתקבע בחוק יקבלו כולם אזרחות ישראלית. תקופת השירות חייבת להיות ממושכת ועם הטבות מפליגות.  למשל, לחיילים מהשורה לפחות 5 שנים, למש"קים 20 שנים ולקצינים לפחות 10 שנים. יגייסו אותם מכל העולם, בהקפדה רבה, אבל בתנאים משובחים. אלה יהיו יחידות עלית, כמו סיירות, צנחנים, קומנדו, וכדומה. זה יעלה הרבה כסף, אבל יפתור אחת ולתמיד את המחסור בכוח אדם לצה"ל. אם 100,000 מגוייסים לא יספיקו, ניתן יהיה לגייס עוד ועוד.

עם החיילים האלה לא תהיינה בעיות סירוב ומוטיבציה. זה יהיה כבוד גדול לשרת ביחידות האלה והציבור יאהב אותם הם יהפכו לבנים שלנו. זאת עוד דרך מצויינת לשפר את האוכלוסייה במדינה ובו בזמן לחדול ממאבק הסרק בחרדים. חייבים להנחיל לציבור, שלשרת במדינה זאת לא רק חובה אלא כבוד גדול. ואת זה גם להפיץ בעולם כדי להראות לשונאי ישראל שהמצוינות היא תכונה יהודית. אנו נוביל גם בצבאיות ולא רק בהיי-טק.

מי שרוצה ייצא מהמיגזר החרדי ו"יתאזרח", כל האחרים שימשיכו בשלהם, הם תמיד יישארו אזרחים ממדרגה שנייה. אסור לריב איתם. לא לעצור אותם, פשוט לבוז להם.

יצחק הילמן

אהוד: אתה צודק. יש להקים מחדש את מח"ל – מתנדבי חוץ-לארץ לצה"ל ולמערכת הביטחון, מתנדבים יהודים ושאינם יהודים, ולהציע להם הטבות מפליגות, כולל אזרחות ישראלית וסיוע בקליטה, ובהתאזרחות לשאינם יהודים לאחר מיספר שנות שירות. בעיני אנשים רבים בעולם יש יוקרה רבה לצה"ל ובייחוד לחיל האוויר, כמו בראשית הקמתו.

[פרסום חוזר]

מנוע צמיחה של כלכלת וביטחון ארה"ב

מדינת ישראל תורמת לארה"ב, כלכלית וביטחונית הרבה יותר – במונחים דולריים – מכל בעלות-ברית אחרות של ארה"ב.

תפיסת העולם הרווחת מציגה את האשראי השנתי של 3.8 מיליארדי דולרים שארה"ב מעניקה לישראל לרכישת מערכות צבאיות בארה"ב כ"סיוע חוץ", וכביכול על חשבון משלם המיסים האמריקאי. אבל בדיקה נאותה מגלה שאין מדובר בסיוע, אלא בהשקעה בעלת סיכון אפסי/נמוך, המניבה תשואה גבוהה מאד למשלם המיסים בארה"ב.

מ-1967 ישראל מהווה מכפלן-דולרי וביטחוני מוביל של ארה"ב. ישראל היא מרכז המחקר והפיתוח המסחרי והביטחוני הגדול והמתוחכם ביותר – עבור למעלה מ-250 ענקיות הייטק מארה"ב ועבור התעשיות הביטחוניות בארה"ב – מעבדה חסכונית בתנאי-קרב הגדולה בעולם, מקור מודיעיני ייחודי עבור ארה"ב, ומכפלן-עוצמה גיאופוליטי ללא בסיסי צבא אמריקאיים על אדמתה.

רחוב דו-סטרי לתועלת הדדית

שיתוף הפעולה ארה"ב-ישראל מניב תשואה שנתית של למעלה מ-1,000% על השקעה שנתית בישראל המוגדרת בטעות "סיוע החוץ". תשואה זו כוללת חיסכון אמריקאי של עשרות/מאות שנות מחקר ופיתוח השקולים למיליארדי דולרים; גידול משמעותי של התוצר הכלכלי והייצוא; הרחבת התעסוקה בארה"ב; הגדלת הכנסות מס חברות ובודדים; שדרוג היתרון הטכנולוגי בזירה העולמית; והתעצמות הביטחון הלאומי וביטחון הפנים. אף בעל ברית אחר אינו מסוגל להעניק לארה"ב תרומה דומה.

ישראל היא חלון ראווה, חנות יוקרה, מרכז חדשנות קרבי-מוכח, ומכפלן-גידול עבור התעשיות הביטחוניות של ארה"ב. לדוגמה, ב-2018 הייתה ישראל המדינה הראשונה שקיבלה את מטוס אף 35 לשימוש מבצעי, כאשר מומחים בכירים בארה"ב טענו שהמטוס מועד לכישלון. אולם עד 2019, חיל האוויר הישראלי והיצרן "לוקהיד-מרטין" התגברו על רוב/כל התקלות המכניות/טכניות, והפכו את ה-אף 35 למטוס המוביל בחיל האוויר והתעשייה האווירית בארה"ב.

המעבדה הישראלית בתנאי-קרב מעבירה ליצרן לקחים יומיומיים (תחזוקה, תיקונים, מבצעים), המובילים לשדרוגים של המטוס, וחוסכים לכל מטוס 20-10 שנות מחקר ופיתוח השקולים למיליארדי דולרים). הוצאות מחקר ופיתוח של אף 35 הגיעו ל- 55 מיליארדי דולרים.

השידרוגים מבית היוצר הישראלי הביאו לזינוק בביקוש העולמי ל-אף 35 ומ- 2019 הגיע יצוא המטוס (בריטניה, קנדה, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, גרמניה, איטליה, פולין ועוד) ל-1,200 מטוסים.

ב-2025 דיווחה "לוקהיד-מרטין" על יצוא אף 35 בהיקף של 40 מיליארדי דולרים, יצור כלכלי של אף 35 בסך 72 מיליארדי דולרים, וצבר-הזמנות של 179-173 מיליארדי דולרים. גם אם ישראל אחראית רק ל-50% מהיצוא (20 מיליארדי דולרים) – במעמדה כ"חנות היוקרה", "חלון הראווה" ו"מעבדה בתנאי-קרב" ובעצימות חסרת-תקדים – הרי שמדובר ב-500% תשואה על ההשקעה השנתית בישראל.

יצור ה אף 35 5 מעסיק 290,000 עובדים (התרחבות של 35% מאז 2019!), והפעילות הכלכלית הקשורה למטוס (72 מיליארדי דולרים) תורמת כ-3 מיליארדי דולרים להכנסות מס חברות ובודדים לאוצר האמריקאי.

תרומת ישראל כמכפלן דולרי וביטחוני ייחודי עבור ארה"ב חלה גם על עשרות מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות נוספות המסופקות לישראל במסגרת הכביש הדו-סטרי בין השתיים.

ישראל תורמת לשיפור מצב התעשיות הביטחוניות בארה"ב, המעסיקות 2.5 מיליון עובדים. לדוגמא, מאז שנות ה-90' המסוקים "אפאצ'י" של "בואינג" ו"בלאק הוק" של "לוקהיד-מרטין" מפיקים תועלת רבה מהפעילות המבצעית בעצימות-גבוהה של ישראל, שהביאה לשדרוג האוויוניקה, יכולות ההישרדות (כולל התרעת טילים מתקדמת, לוחמה אלקטרונית ואמצעי נגד), והפיקוד והשליטה הקשורים למסוקים. הפעילות המבצעית של ישראל הביאה לחיסכון משמעותי בהוצאות המחקר והפיתוח המסתכמים ב-16 מיליארדי דולרים עבור ה"אפאצ'י" ו-21 מיליארדי דולרים עבור ה"בלאק הוק". שידרוג המסוקים הזניק את נתוני היצוא: עסקאות "אפאצ'י" עם פולין, דרום קוריאה, בריטניה ועוד מדינות ב-20 מיליארדי דולרים; מכירות "בלאק הוק" ליוון, אוסטרליה, שוודיה, ברזיל ועוד מדינות ב-8-10 מיליארדי דולרים בשנים 2023-2026.

תשואות דומות לתעשייה הביטחונית של ארה"ב (אך בהיקף גבוה יותר) נובעות משדרוג מטוסי הקרב אף 16, אף 15.

אפקט המכפילן-הדולרי של ישראל מגיע גם לתחום ההייטק המסחרי. למעלה מ-250 ענקיות אמריקאיות, כגון גוגל, אינטל, אנבידיה, מיקרוסופט, אפל, ג'ון דיר, ג'ונסון אנד ג'ונסון וג'נרל אלקטריק מפעילות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל, וממנפות את כוח המוח והיצירתיות הישראלים, המביאים לפיתוחים משני-משחק ופורצי-דרך בתחומי הבינה המלאכותית, סייבר, תקשורת, רפואה, חקלאות, השקיה, טכנולוגיה פיננסית ועוד. מרכזי המחקר והפיתוח האמריקאים בישראל מחזקים את עליונותה הטכנולוגית העולמית של ארה"ב, מגבירים את היצוא האמריקאי, ומרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב.

שידרוג תורות לחימה אמריקאיות

ישראל משמשת כמרכז החדשנות המוביל של זרועות צבא ארה"ב בתחום תורות הלחימה וההכשרה. לקחים מבצעיים ישראליים מעצבים תורות לחימה של קרבות אוויר, שיבוש מכ"מים, לוחמה בשטח בנוי, נטרול מטעני-צד, פשיטות כוחות מיוחדים, חילוץ בני ערובה, וכו'. כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב בדרכם לעיראק ומדינות נוספות מגיעים לישראל, כדי להתאמן בהנחיית מומחים ישראלים בהתמודדות עם מכוניות תופת, מחבלים מתאבדים ומטעני-צד. יחידות לוחמה בשטח בנוי אמריקאיות מאמצים תוכניות אימונים המתבססות על ניסיון הקרב של ישראל מול טרור אסלאמי בלבנון, סוריה, יהודה, שומרון ועזה. "מבצע יונתן (אנטבה)" ב-1976 מהווה מקור השראה ללוחמת ארה"ב בטרור, והשפיע על הקמת "כוח דלתא". מבצע "ערצב 19" מיוני 1982, שהשמיד 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתקדמות (שנחשבו על ידי ארה"ב כבלתי- חדירות) והפיל 82 מטוסי "מיג" ללא אבדות ישראליות, הוא אבן-יסוד בתוכניות האימונים ותורות הלחימה של חיל האוויר האמריקאי.

פעילות חיל האוויר הישראלי במלחמה נגד איראן (2025 ו-2026) הביאה לשיתוק מהיר של מערכות ההגנה האווירית וחיל האוויר של איראן, והעניקה לארה"ב מידע יקר-ערך לגבי נקודות התורפה של מערכות ההגנה האוויריות, כלי הטיס והטילים הבליסטיים הסיניים והרוסיים. מערכות אלו פרושות ברחבי העולם וחשיפת מגבלותיהן מחזקות את יוקרת ארה"ב ומכרסמות במעמדן האסטרטגי של סין ורוסיה.

תרומת המודיעין הישראלי לארה"ב

שיתוף הפעולה המודיעיני ישראל-ארה"ב מניב תשואה גבוהה על ההשקעה השנתית של ארה"ב, וזאת עקב הדמוגרפיה הישראלית, הכוללת אנשים רבים היכולים להשתלב בקלות בכל מדינה מוסלמית, וכן עקב הנחישות, התעוזה, החדשנות, והחשיבה מחוץ לקופסה המאפיינים את ישראל.

ראש מודיעין חיל האוויר האמריקאי לשעבר, הגנרל ג'ורג' קיגן, ציין בראיון ל"ניו יורק טיימס" כי אילו נדרשה ארה"ב להשיג בעצמה את המודיעין האיכותי המסופק על ידי ישראל, היה עליה להקים 5 סוכנויות ביון (CIA) התקציב השנתי של CIA אחד הוא כ-15 מיליארדי דולרים (תשואה של 400% על ההשקעה השנתית בסך 3.8 מיליארדי דולרים). הסנטור דניאל אינואה, שכיהן כיו"ר ועדת המודיעין של הסנאט, העריך שישראל מעניקה לארה"ב יותר מודיעין איכותי מכל מדינות נאט"ו יחד.

ב-2017 חשף המודיעין הישראלי חוליה של דאע"ש בסוריה שפיתחה אמצעים להחדרת חומרי נפץ למחשבים ניידים, תוך עקיפת מערכות האבטחה בשדות התעופה האזרחיים בארה"ב. ישראל העבירה את המידע לארה"ב, ששדרגה את מערכות האבטחה בשדות התעופה, ומנעה אובדן קטסטרופלי בחיי אדם, נזק חמור לחברות התעופה בארה"ב, ופגיעה קשה במורל הציבורי ובתדמית ההרתעה של ארה"ב.

ישראל גם העבירה לארה"ב מערכות לחימה סובייטיות מתקדמות כגון מיג-21, מיג-23, טנק T-72 טיל SA-6 מכ"ם P-12 ועוד. אלה מונפו לשדרוג התעשיות הביטחוניות והביטחון הלאומי בארה"ב, ששינו את מאזן הכוחות ב"מלחמה הקרה".

תרומת טרייה של ישראל כוללת מידע מודיעיני על כלי טיס בלתי מאוישים איראניים, טילים בליסטיים צפון קוריאניים ותאי טרור רדומים ופעילים של חיזבאללה במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב. הדבר משפר במישרין את ביטחון העורף האמריקאי, את בטיחות המתקנים האמריקאיים במזרח התיכון וברחבי העולם, ואת יציבות המשטרים הפרו-אמריקאיים באמריקה הלטינית ובעולם הערבי.

הערך המוסף הגיאו-אסטרטגי של ישראל עבור ארה"ב

מבחינה אסטרטגית, ישראל משמשת מוצב קדמי צבאי הגדול ביותר של ארה"ב, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב, ללא נוכחות חיילי ארה"ב. הדבר שקול לצי של נושאות מטוסים ולצידן 5-7 אוגדות יבשה בזירת הים התיכון-הים האדום-האוקיינוס ההודי-המפרץ הפרסי. במהלך שנות ה-70' וה-80', טענו האדמירל אלמו זומוואלט, ראש אגף המבצעים של צי ארה"ב, והגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה של ארה"ב, כי אם לא היתה ישראל במזה"ת, היה על ארה"ב לייצר ולפרוס נושאות מטוסים נוספות באוקיינוס ההודי ובים התיכון, יחד עם אוגדות יבשה נוספות במזרח התיכון. מחיר נושאת מטוסים מתקדמת אחת ב-2026 הוא 13-10 מיליארדי דולרים (תשואה של יותר מ-300%), ועלות פריסה של אוגדה קרקעית אחת במזרח התיכון עומדת על מיליארד דולר.

המזה"ת מהווה מקור של 48% מעתודות הנפט בעולם, צומת נתיבי שיט מסחריים קריטיים בין המזרח הרחוק למערב, ומוקד טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי. כוח ההרתעה של ישראל מצמצם את זעזועי המזה"ת ואת אי-יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים (בייחוד ירדן), מאפשר 6 הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערביות, ומצמצם את מרחב התמרון של רוסיה, סין והטרור האסלאמי הסוני והשיעי האנטי-אמריקאי.

מול התשואה הייחודית של ההשקעה האמריקאית השנתית (3.8 מיליארדי דולרים) בישראל, ניצבת השקעה אמריקאית שנתית של 35 מיליארדי דולרים בבסיסי צבא במערב אירופה, כולל 80,000 חיילים אמריקאים במערב אירופה...

תקדימים היסטוריים

מאז 1967 שימשה ישראל כמכפלן-עוצמה מוביל עבור ארה"ב, כפי שמעידות הדוגמאות הבאות:

הניצחון הישראלי ב-1967 ריסק את התשתית הצבאית של מצרים, וסיכל את המהלך הצבאי של מצרים במעורבות סובייטית (לדוגמא, 70,000 חיילים מצריים בתימן לקראת מתקפה על סעודיה), במטרה להפוך את מצרים למנהיגה הפאן-ערבית, תוך הפלת כל המשטרים הערביים יצרני-הנפט הפרו-אמריקאיים. הדבר היה מסב לארה"ב (שהייתה תלויה מאוד בייבוא נפט מהמפרץ הפרסי) מכה קשה כלכלית וביטחונית, ומעניק רוח-גבית עזה למעמדה האסטרטגי של ברית המועצות.

ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן, מתוך כוונה להפיל את המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ולעודד תגובת-דומינו שתוביל להפלת המשטרים הפרו-אמריקאיים במפרץ הפרסי. הדבר נמנע בזכות תגבור כוח ההרתעה הישראלי ברמת הגולן, בזמן שארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי.

ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 שיכנע את מצרים להינתק מהגוש הסובייטי ולהצטרף לגוש הפרו-אמריקאי.

השמדת הכור הגרעיני העיראקי בידי ישראל ב-1981 חילצה את כלל מפיקות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות ממלתעות צדאם חוסיין הפרו-סובייטי, וחסכה מארה"ב עימות גרעיני פוטנציאלי במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. השמדת הכור הגרעיני הסורי בידי ישראל ב-2007 מנעה את מלחמת האזרחים הגרעינית הראשונה בהיסטוריה האנושית (בסוריה).

המתקפות הישראליות נגד חיזבאללה ב-2024 החישה את הפלת משטרו של אסד, ופתחה את הדלת לארה"ב להחליף את רוסיה כגורם משפיע בסוריה.

המתקפה האווירית הישראלית נגד איראן ביוני 2025 שיתקה את ההגנה האווירית וחיל האוויר האיראניים, ואיפשרה לחיל האוויר האמריקאי להפציץ ללא הפרעה את שלושת אתרי הגרעין האיראניים העיקריים. הדבר חשף את נקודות התורפה של מערכות ההגנה האווירית הסינית והרוסית, והיטה את מאזן הכוחות העולמי לטובת ארה"ב.

אמינות ישראל

ישראל אינה בעלת ברית "מזגזגת", בניגוד לבעלי ברית אחרים של ארה"ב, כמו המשטרים באיראן, לוב, מצרים, עיראק ותימן, שהפכו מפרו-אמריקאיים לאנטי-אמריקאיים בן לילה עקב הפיכות, מהפכות או תמורות אידיאולוגיות. קטאר אמנם מארחת את הבסיס הצבאי אל-עודייד, אבל היא המממנת המובילה של הטרור הסוני האנטי-אמריקאי (חמאס ו"האחים המוסלמים") תוך התקרבות והתרחקות חוזרות ונשנות ממשטר האייתוללה האנטי-אמריקאי.

גם תמיכת בעלי ברית אירופאים מותנית בהלך הרוח הציבורי ופוליטיקה פנימית או באישור רב-צדדי (או"מ). למעשה, מערב אירופה אינה מוכנה/יכולה להפעיל שריר נגד הטרור האסלאמי ואיומים נוספים. לעומת זאת, בישראל יש הסכמה ציבורית פרו-אמריקאית חוצת-קווים פוליטיים (שמאל וימין, חילונים ודתיים, ניצים ויונים). ישראל – בניגוד למערב אירופה, יפן ודרום קוריאה –אינה רוצה בסיסים אמריקאיים על אדמתה; היא מממנת (כמעט) ומאיישת באופן מלא את כוחה הצבאי, ופועלת באופן פרו-אקטיבי נגד איומים משותפים לישראל ולארה"ב. מאז הצטרפותה לפיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) ב-2021, שיתופי הפעולה המבצעיים מזנקים באופן דרמטי, ומשפרים את יכולות CENTCOM הממנף את הניסיון הקרבי של צה"ל.

השורה התחתונה

*ישראל היא עבור ארה"ב מה שמייקל ג'ורדן היה עבור "נייקי" – שגריר עולמי משפר שיווק – אך בקנה מידה אסטרטגי ודולרי גדול ורחב הרבה יותר. מדובר בשותפה דמוקרטית, מנוסת-קרבות, שתרומתה לכלכלה ולביטחון הלאומי בארה"ב גדולה בהרבה מההשקעה השנתית של 3.8 מיליארדי דולרים, המוגדרת באופן שגוי כ"סיוע חוץ".

* למעשה, ארה"ב מספקת לישראל מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות, העוברות מבחני-עמידות, שידרוג וחשיפה עולמית במעבדה הישראלית בתנאי-קרב, ומניבות לארה"ב תשואה שנתית של למעלה מ-1,000%. התשואה בת מיליארדי הדולרים כוללת חיסכון במחקר ופיתוח, הגברת יצוא, הרחבת תעסוקה, הכנסות מס חברות ואישי, רווחי מודיעין והתרומה מעצם נוכחות ישראל באזור כה קריטי.

* בעולם של אי-ודאות עם השלכות מרחיקות-לכת, בעלת-ברית רב-תכליתית, אמינה ויעילה, המתרגמת במהירות-יחסית לקחי קרב לפתרונות אזרחיים וביטחוניים המוכנים לשימוש, אינה רק בעלת-ברית עם ערך מוסף – היא בעלת-ברית הכרחית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אל תאכזבו את המפקד!

חמישים שנים חלפו מאז המבצע הצבאי הנועז שהותיר אומה שלימה גאה בהנהגתה ובלוחמיה ועולם פעור פה מול התעוזה, הנחישות, העוצמה וההחלטה לא להיכנע לטרור, חמישים שנה והתרחקנו כל כך, חמישים שנים והתקרבנו כל כך.

מבצע יונתן, מבצע אנטבה, מבצע הניצחון על הטובחים והרוצחים, הטרוריסטים, מילא את עם ישראל בתקווה, נער הייתי וזכרתי את ימי החרדה והאימה, ימי האולטימטום, ימי הדרישה לכניעה, לתבוסה, להנפת דגל לבן, נער הייתי וגם ידעתי בחושים של נער מתבגר כי אם ניענה לטרוריסטים, הרי שבכל שבוע ננהל משא ומתן עם חוטפים אחרים, עד שייגמרו הנכסים.

שליחים יש למקום, ראש ממשלה, שר ביטחון, ראשי זרועות הביטחון, לוחמים אמיצים, גיבורים, ובעיקר אמונה, אמונה גדולה כי אם נעז ננצח, העזנו והחטופים, בני הערובה שבו הביתה, המחיר היה כבד, לצד אזרחים שנפלו בסערת החילוץ, נפל גם יוני נתניהו, אחיהם של עידו ובנימין, בנם של צילה ובנציון, ועמו נפצעו אריות האומה במהלך החילוץ ההרואי.

חמישים שנים חלפו, ורוחות חדשות מנשבות במחוזותינו, רוחות רעות של פנקסנות, חשבונאות, חרמות, נידויים, רוחות רעות שהן ההפך מרוח הימים של המבצע מעורר ההשראה.

הרוחות הדווקניות הללו, הקנטרניות, המפלגות והמשסות, נמוגו לאיטן לאחר הטבח הנורא שפקד את עמנו ולרוחות רעות אלה היה חלק משמעותי בהגיע הרעה לבתינו.

הצער גדול והחמלה רבה, בבית הנשיא יערך טקס במלאת חמישים שנים לניצחון על הטרור, בבית הנשיא ישבו כתף אל כתף, מצילים וניצולים, לוחמים עטורי הילת מנצחים, בהם פצועים הנושאים את צלקות המבצע בגאווה, באהבה ובייסורים, לצד החטופים שקיבלו חייהם במתנה ובין לבין יישב גם איש אחד, לוחם סיירת מטכ"ל, אח שכול, האח של גיבור המבצע יוני נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

והנה, נדמה היה כי תמו ימי השנאות, החרמות והנידויים, אחרי הרעה שפקדה את המדינה ביום טבח שבת שמחת תורה, היום בו סברו אויבנו ומבקשי נפשנו כי בשלה העת לנצל את כמעט מלחמת האחים שהתחוללה במדינה בהובלת חבורת מופקרים וחסרי אחריות, מופקרים שפירקו את החוסן הלאומי, החוסן הביטחוני והחוסן החברתי, לדאבון הלב, לא היא, החרמות חוזרים, השנאה מבעבעת, הסכנות שוב אורבות לפתחנו.

חלק מגיבורי מבצע יהונתן, הודיעו כי יחרימו את הטקס אם האח השכול, ראש ממשלת ישראל, ישתתף בטקס.

כבוד ויקר ללוחמים, כבוד והצדעה לפצועים, כבוד זיכרון וגעגוע לחללים, האם שוב אנו חוזרים לפגוע בכל היקר והקדוש לחברה הישראלית, האם אנו שבים לפורר את המיתוס הישראלי עליו גדלו דורות מתוך כבוד, אהבה ויראה?

מדוע להכניס את הפוליטיקה, את המחלוקת, את הפוזיציה לפנתאון הגבורה היהודי-ישראלי, מדוע לחלל את הקודש?

הפעם העילה לחרם היא לא יוקר המחייה, לא השטחים הכבושים, לא רצח העם בעזה, לא עילת הסבירות, לא האפרטהייד הישראלי, לא אתה אשם אתה הראש, לא השחיתות השלטונית, ואפילו לא הרפורמה המשפטית, הפעם ההחרמה של הלוחמים הגיבורים, ללא מירכאות, ללא ציניות, גיבורים אמיתיים, בגלל שלדעתם ראש הממשלה עשוי למנף את האירוע לצרכים פוליטיים, בגלל חוק ערך לימוד התורה ובגלל עלילת הדם של הפקרת החטופים כדי לשמר את שרידותו הפוליטית.

זוהי קריאה מתוך אהבה וכבוד לאחים הגיבורים לוחמי מבצע יהונתן, הניחו בצד את המחלוקות הפוליטיות, לכבודו של מפקדכם הנערץ, לכבודם של הנופלים והפצועים, לכבודה של מדינת ישראל, הגיעו היום לטקס , כבדו את המעמד בו אתם הגיבורים, בעיקר זכרו לאן הובילו אותנו שיח הגרדומים, החרמות והנידויים, אחים אנחנו, מצדיעים לעוז רוחכם מתוך כבוד וגאווה, לפוליטיקה יש זמן, עכשיו העת להתכנס, לזכור ולהתגעגע.

עמנואל בן סבו

על "שכול וכישלון" מאת י"ח ברנר

הקיבוץ המאוחד 2006, 254 עמ'

יצירתו של י"ח ברנר היא אבן דרך משמעותית בספרות העברית. ב-39 שנים בהן חי עד שנרצח במאורעות 1921 הספיק יוסף חיים ברנר לייסד, לערוך ולהפיק שני כתבי עת ספרותיים, לחבר מאמרים שממוקמים בכותל המזרח של ספרותנו, לתרגם ספרי מופת מרוסית ומגרמנית, לחבר סיפורים קצרים ורומנים, וזה הנדון ברשימה זאת הוא הרומן הראשון בספרותנו שעניינו ירושלים העיר, ותושביה בתחילת המאה העשרים. הוא גם הסופר העברי הראשון שהטיף לשחרור, לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול הדת, ועל כך לקה לא מעט. הוא גם בין הראשונים להבחין בייחודיותו של ש"י עגנון בתחילת דרכו.

מנחם ברינקר, שמוסיף לספר "אחרית דבר", כותב על היות ברנר סופר המתמכר לייאוש, אבל יש בהגותו מקום ל"אף על פי כן", וגם לפיוס, כי הרומן שלפנינו באמת מתאר תמונה עגומה למדיי על היישוב בארץ בתחילת המאה: בירושלים חיים מנדבות "החלוקה", שתלויה ב"כולל" – מי שזכה ב"כולל" עשיר, חייו משופרים. אוי לו למי ש"הכולל שלו דלפון.

הדיור לעולם איננו בטוח, ומחייב את הדיירים להחליף דירה מדי שנה ב"מוחרם", הזקנים נאלצים לסמוך על עזרה כספית מילדיהם, החיים גם הם מן היד אל הפה. החיים עלובים למדי, ולא רק מזון הוא יקר מציאות, גם המים, הנדלים מבורות ונמכרים במשורה.

מדי שנה מתקיים "המוחראם", שבו נאלצים הדיירים לחדש חוזה ולשלם מראש לכל השנה. אחת מדרכי הפרנסה היא קיבוץ נדבות בכותל. הצעירים בעלי היוזמה לא רואים את עצמם ממשיכים לגור בארץ – חולמים בעיקר על אמריקה, ויש ביניהם המתארים את ארץ ישראל כפח אשפה למשל, כהנוביץ חברו של שניאורסון המורה הפרטי של מרים, בתו הקטנה של ר' יוסף, דודו של הגיבור הראשי ברומן (עמ' 148), על כך להלן.

בשונה מיצירות אחרות בנות הזמן, כמו סיפורי מי"ב ברדיצ'בסקי, ד' פרישמן, ג' שופמן שהיו מהוקצעים מאוד, וקלים יחסית לקריאה, הרומן שלפנינו איננו מן הקלים, משום השימוש התכוף בז'רגון (כינוי ליידיש) ובארמית, וכן בלע"זים (רוסית, גרמנית, ערבית, אנגלית), וכל זה באיות רחוק מהמקובל בכתיבה המודרנית – הרי קצת דוגמאות ללע"זים: אפיזוד, אדריסות, פרטנזיה, לגנדה, אפותיקי, ארגומנט, טראמוואי, מוסקטין וכו'.

פן נוסף המקשה בקריאה הוא הגלישה מעניין לעניין, ולא תמיד מסיבה ברורה, וכן אינספור קיטועים המסומנים בשלוש נקודות, האמורים לרמז על משהו כמוס עם המחבר, שהקורא אמור לנחש. לעיתים התחושה היא שהמחבר הגיש לדפוס את הטיוטה, מבלי שבדק אותה, למשל, גילו של הגיבור הראשי בעמ' 14 הוא 35, ואילו בעמ' 143 הוא 29.

שמו של הגיבור הראשי הוא יחזקאל חפץ, בעברו בילה שלוש שנים בערי אוניברסיטאות באירופה, הכיר שם חבר בשם מנחם, ושניהם עלו ארצה. בהמשך מסתבר לקורא שיחזקאל כבר היה בעבר בארץ (עמ' 32). חפץ הוא דמות המכונה בביקורת הספרות בשם "עגולה": הוא אדם רגיש מאוד עד כדי לקות נפשית, כפי שיובהר בהמשך, הוא נדיב מאוד, ומעניק מכספו הדל לבעלת הבית שלו, משלם על ספר יקר שדודו, ר' יוסף, רכש בהקפה, מוכן להעניק תשלום חודשי לדודו האחר, שהסיוע הכספי מצד בנו נפסק פשוט משום שזה נפטר (עמ' 204). חפץ מחשיב את עצמו לחלאת המין האנושי, מאמין כי הוא ראוי להיהרג (עמ' 206), הוא שוגה הרבה בהזיות. את דרכו בארץ הוא החל בקבוצת חלוצים, העובדים עבודה פיזית קשה, הוא לא עומד בכך, נופל למשכב, וחברו הטוב, מנחם, מביא אותו לריפוי בירושלים, ושם הוא חווה התמוטטות נפשית המובילה אותו לבית מרפא לחולי נפש. שם הוא מאושפז למשך חצי שנה, כאשר בת דודו, אסתר, המאוהבת בו עד כלות, באה לשמש אחות רחמנייה בבית חולים זה, כדי להיות בקרבתו. במשך זמן מה מתגורר חפץ אצל דודו, ר' יוסף חפץ, תלמיד חכם שדוגר על אינספור ספרים מספרות הקודש, סיפורי תלמידיו של הבעש"ט, החת"ם סופר, קאנט, דיקארט, שפינוזה, יום. הוא בקיא בחידושי המתמטיקה (לובצ'בסקי), בכבשונה של השפה העברית (יהושע שטיינברג), מצדד מושבע בהברה הספרדית. בעברו היה מורה לילדיו של שר רוסי, ואף נקרא לריאיון אצל הצאר. יוסף חפץ סבור שבלי ספרים אין טעם לחיים. הוא מסתייע בקצבה שהוא מקבל מבנו שברוסיה, כשתמיד הוא בסכנת פינוי מהדירה בשל חסרון כיס.

לר' יוסף גם שתי בנות הגרות עמו: אסתר, המאוהבת ביחזקאל חפץ, מבקרת אצלו מדי ערב, וברגע של התרגשות גדולה, הם נסחפים למערבולת של גיפופים ונשיקות. אסתר היא רווקה מבוגרת, שצורתה לא מצודדת (עמ' 100). אחרי שיחזקאל שוחרר מבית החולים לחולי נפש, אסתר מתפטרת, ומתפרנסת מתפירה אצל בתו של הנגיד גולדמן.

חיים, אחיו של ר' יוסף הוא כמעט לא אורייני, עבד כסתת, מקצוע שיהודים מעטים עסקו בו, וכשהעבודה בבניין התמעטה, הוא עבר לשמש כשרת בבית "הכנסת אורחים" שבבעלות הנגיד יעקב גולדמן. כאן גולש הסופר אל ממלכתו של גולדמן – בתו הניה הייתה נשואה לחנוך, בנו כבד הפה של חיים, דרשה ממנו גט תוך מילוי הכתובה, משום שהוא החליט לעבוד בטחנת קמח ליד צפת, כשכל העובדים שם הם ערבים. הילד שלהם בן השלוש עובר לחזקתה, ומתואר איך היא מתעללת בו משום שהוא מתעקש לעשות את צרכיו בבגדיו, ולא בסיר.

הניה משתדכת לחמילין המתהדר בתואר דוקטור, למרות שגורש מהמכללה בבירות, ונמנע ממנו לסיים את הסמסטר האחרון. הוא איש הולל, המבקר בבתי בושת, מזלזל ביישוב הארץ, וכאן מתאר הסופר "מרובע רומנטי": אסתר אוהבת את יחזקאל חפץ שלא אוהב אותה, אבל יש לו הרהורים כלפיה, כולל הנכונות לשאתה לאישה (163-162, 182, 204). יחזקאל עצמו הוזה על אחותה הצעירה והיפה, מרים, והיא מפנטזת על חמילין, שמיועד להניה הגרושה, אם לילד, וגדולה ממנו בגיל. מרים חולמת על לימודים ועל הגירה לאמריקה, ויוצאת בלי רשות האב ליפו, בכוונה לנסוע לבירות ומשם לאמריקה, אלא שזיהום שנוצר מדקירת מחט, גורם למותה בייסורים, כשאסתר, אחותה מטורפת מצער.

עם גלישת העלילה למחוזותיו של הנגיד גולדמן, אנו פוגשים את האירועים הראוותניים שהוא מקיים לכבוד הכנסת ספר תורה, לכבוד נסיעתה של בתו לאמריקה וכד'. אירועים אלה מעניקים לסופר הזדמנות להפגיש את הקורא עם טיפוסים שונים מירושלים.

בפתיח של רשימה זאת ציינתי שברנר הוא הסופר הראשון, ואולי היחיד, ששלל את הדת, במאמר שחולל את "מאורע ברנר", שבעטיו לקה, כי כמעט מנעו ממנו את האפשרות לשמש כמורה לעברית בגימנסיה הרצליה. גם ביצירה שלנו יש רמזים לאי נחת מהדת: חנוך, בנו המגמגם של חיים, אחיו של ר' יוסף, שואל שאלות אפיקורסיות (עמ' 203), ואסתר מואסת בתלמידי חכמים (ביניהם –בעיקר אביה) שעל כל עניין יש להם ציטוט מספרי הקודש (עמ' 219).

הספר מסתיים בפיוס של יחזקאל עם אלוהים, ומסתמן סיכוי שחיים יביא את נכדו, בנו של חנוך, מירושלים מבית גולדמן (עמ' 239), שאימו ממש מצטערת שלקחה עליו אפוטרופסות, כי הוא מסרב לבקש סיר לפני שהוא פולט את צרכיו.

קריאת הספר הזה אינה קלה, אבל בהחלט כדאית, כי ברנר מעצב את הדמויות בכישרון רב, הקורא מתוודע אל ההווי הירושלמי, היפואי והטבריאני של שנותיה הראשונות של המאה העשרים. אפשר לומר שברנר כאילו משלים את "מסע התענוגות בארץ הקודש" של מארק טוויין, אלא שהפעם בהשקפה כואבת מבפנים.

משה גרנות

עכשיו

שמלאו לי 90

אני מרגיש

כאילו כבר מתי

וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ

הסופר

אהוד בן עזר

נכדו

של יהודה ראב

*

"איראן: מצר הורמוז נסגר בשל תקיפות ישראל בלבנון."

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה – הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת.

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שלא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור במים ובחשמל. ההתבוננות במיליוני האיראנים שהשתתפו בלווייה של חמינאי וקראו להשמדת ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם כי הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו! והלוואי שיתייבשו.

*

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* ג'וחא: סופות אבק. איומי השכנה איראן. אין תיירות. האם דובאי תשרוד? או שחול המידבר יכסה אותה וישחק גם את קירות הזכוכית השקופים של מגדליה הגבוהים הנצלים בחום הקיץ?

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com77

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!