לא מכבר, במרץ 2026, הלך לעולמו הח"כ לשעבר עבדול והאב דראושה, בן 82, תושב הכפר איכסאל. 14 שנה כיהן בכנסת, תחילה בסיעת המערך ולאחר מכן בראשות מפלגת מד"ע – מפלגה דמוקרטית ערבית. הוא היה בעל תואר אקדמי בחינוך, מה שלא ריכך את עמדותיו הפוליטיות הקיצוניות. שאף להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", כינה אותה "מדינת אפרטהייד" וגינה ערבים שהתגייסו לצה"ל או לשירות לאומי.
מפעם לפעם נסע דראושה למפגשים במדינות ערב. כך היה זה כשיצא לסוריה, לנחם את אסד האב על מות אחד מבניו, או כשביקר במצרים ונועד עם הנשיא מובארק ועוזריו. פגישה כזאת היתה לו בקאהיר, כשכיהן בכנסת ה-11, ולבקשת נשיא מצרים הוא פנה אליי, ראש לשכת ראש הממשלה, לדווח עליה ליצחק שמיר. ציינתי לפני שמיר את מהות הבקשה, וראש הממשלה נאות מיידית לזמן אליו את דראושה.
שמיר נהג לשוחח מפעם לפעם עם יריבים פוליטיים, עם ראשי המיגזר הערבי, ולעשות הכול על מנת שהחברה הערבית בישראל לא תרגיש קיפוח. גם ביקר ביישוביהם, סייר בשכם ובעזה, נהג בהם בכבוד. מנגד ידע להפעיל יד חזקה כאשר התרחשו הפגנות שיצאו מכלל שליטה, עד כדי חסימות כבישים והתפרעויות. הפגישה הסודית עם הח"כ הערבי התקיימה בלשכת ראש הממשלה, ב-31 בדצמבר 1987. כמעט ארבעים שנה עברו מאז, כל הנפשות הפועלות הלכו מכבר לעולמם, ונותרתי רק אני, כמי שרשם את פרוטוקול המיפגש יוצא-הדופן הזה. הזמן עשה את שלו אבל דומה כי נושאי הדיווח מקהיר נותרו אקטואליים.
אלה היו ימים לא פשוטים. ב-8 בדצמבר פרצה האינתיפאדה הראשונה, בעקבות מות ארבעה פלסטינים בתאונת דרכים במחסום ארז, וב-15 בדצמבר חולל השר אריאל שרון מהומה, עם כניסתו לבית שרכש ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. אירועים שהשפיעו במיוחד על יחסי ישראל-מצרים, עד כדי כך ששליטה אומר לאורחו הערבי מישראל, בשיחתם בת השעה, כי "בשלב זה אינו מוכן לפגוש נציג רשמי כלשהו של ישראל." ומקהיר לירושלים. דראושה מודה לראש ממשלת ישראל על שנענה לבקשתו וקיבלו בהקדם: "זוהי תקופה קשה ביותר ביחסי ישראל-מצרים, הודאגתי מניסוחיו של מובארק, הוא נתון בלחץ האופוזיציה, האחים המוסלמים, המשכילים, הסטודנטים. גם הפרלמנט לוחץ עליו."
הנשיא מובארק אמר לאורחו: "אנו במצב רגיש ביותר, אך איני רוצה לנתק את היחסים. אם יימשך המצב בעניין הגירושים, ננקוט צעדים עד כדי החזרת השגריר."
דרואשה השיב לו: "כערבי, החזרת השגריר תהיה טעות, לא תשרת את השלום באזור, בין ישראל ומצרים, והרבה ישראלים לא יתנו עוד בעתיד אמון ביחסי שלום."
מובארק התרכך: "עכשיו לא ננקוט צעד זה, נעקוב אחרי ההתפתחויות ונתייעץ עם ירדן והפלסטינים."
עוד אמר דראושה לנשיא המצרי, כי ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, דווקא רוצה וירצה לעשות משהו למען השלום, וכאשר ימצא משהו מועיל לשלום, תהיה לך סיבה טובה להיפגש עימו.
מובארק: "אם יש לשמיר משהו חדש למען השלום, כי אז הרייני מוכן לפגוש אותו. אם הוא חוזר על אותם דברים, לא אפגוש אותו." הוא הוסיף, לדברי דראושה: "האסטרטגיה של מצרים היא שלום ולא מזרח-תיכון של סיכסוכים ומלחמות. אני נתון בלחצים ואם לא תהיה התקדמות, המצב יהיה קשה. מופעל עליי לחץ בעולם המוסלמי, לנתק את היחסים, אך גם ישראל 'לוחצת' עליי. המצב הקיים היום, באין הסכם כולל, הוא מזוייף. אסור שהמצב בשטחים יתדרדר, כי זה מכביד עליי מאוד."
שמיר הפר שתיקתו לאחר שדראושה סיפר לו כי ראה במו עיניו הפגנת סטודנטים בעין-שמס, שבה קיללו את ישראל, ארה"ב וגם את מובארק, וכי בשיחתו עם השגריר משה ששון, חש שהוא נמצא במצב לא נוח: "אילו היה לששון, מבחינה חברתית, מחצית ממה שיש לשגריר המצרי באסיוני אצלנו..." ואז שאל שמיר: "ומה אומר אוסאמה?" למי שאינו זוכר, אוסאמה אלבז היה יועצו המדיני הבכיר של הנשיא מובארק. הגיע ארצה מפעם לפעם, ולדראושה אמר, כי "הבעייה העיקרית היא הדמוגרפיה. בעוד 20 שנה יהיו לכם שתי אפשרויות: או לוותר על הדמוקרטיה או להיות מדינה דו-לאומית. התנהגות ישראל בשטחים תשתקף ביחסי ישראל-מצרים. אין לשים את הבעיה הפלסטינית על המדף ואין לשמר את הסטטוס-קוו. מצב של ריק ינוצל על-ידי אויבי השלום. מדיניות ישראל הנוכחית מסכנת את ישראל. אי אפשר לשבת ולתת לזמן לעשות את שלו. אין לחכות למצדה יהודית או ערבית נוספת."
על כך הגיב ראש הממשלה שמיר: "הנשיא מובארק אכן נתון ללחצים. החברה המצרית לא עיכלה את השלום. יחסי מצרים עם אש"ף טובים היום, וזה משפיע על היחסים איתנו. יש לי רעיונות אבל אש"ף אינו גורם שיקדם את השלום, שהרי אם יהיה שלום, אש"ף יירד מהבמה. על כל תוכנית שלום נחליט יחד, אנחנו ומדינות ערב." ואז הוסיף: "אוסאמה הוריד כליל את השפעת בוטרוס גאלי. חבל. לבוטרוס יש מטען גדול. תמיד נהניתי מהשיחות איתו. השקפותיו די קיצוניות, אך לעתים טוב יותר לדבר עם קיצונים, כי הסכם איתם הוא הסכם." בוטרוס גאלי היה אותו זמן שר החוץ המצרי ולימים כיהן כמזכ"ל האו"ם.
ח"כ דראושה ניצל את ההזדמנות להעלות באוזני שמיר גם את נושא ערביי ישראל. "הייתי שותף להחלטת ועד ראשי הרשויות הערביות על שביתה, לא כצעד אנטי-ישראלי, אלא כמחאה על מה שקורה בשטחים." לדבריו, 95 אחוז מערביי המדינה רוצים בדו-קיום, לחיות יחד, ומה שלא יהיה בעתיד, הם יישארו אזרחי ישראל.
ראש הממשלה השיב: "היתה החלטה שתהיה רק שביתה, ופתאום זה פרץ והפך להפגנה המונית בוואדי ערה, לוד, יפו, ירושלים. אנשי רק"ח לא השלימו עם שביתה שקטה. אנו מעוניינים בקיום יחדיו בידידות, איש אינו רוצה בהחרפה וביצירת בעיות. אנשי רק"ח לא השלימו עם שביתה שקטה. אני מצידי פסלתי את הרעיון, שהעלה מישהו, להחזיר את המימשל הצבאי."
השיחה המרתקת בין שני הקצוות הפוליטיים נסתיימה בלחיצת ידיים. דראושה חזר לכנסת, ראש הממשלה המשיך בסדר יומו, כאשר במרכזו – האינתיפאדה המתגברת. הסכם השלום עם מצרים נותר על כנו, אבל היחסים קפואים עד כדי מתוחים-משהו. לזכות השלום הקר ייאמר, כי החזיק מעמד גם במבצעים הצבאיים של צה"ל בעזה נגד החמאס, ובמיוחד לאחר 7 באוקטובר.
תחזיתו של אוסאמה לא התגשמה. חזון המדינה הפלסטינית רק הולך ומתרחק, ישראל אמנם ספגה מהלומה קשה מידי אירגון הטרור חמאס ומפעילתו איראן, אבל היא חזקה היום יותר מתמיד, חולשת על שטחים שנכבשו ברצועת עזה, בדרום לבנון ובסוריה. המעציב הוא שנציגי ערביי ישראל בכנסת הקצינו. לעומת עבדול והאב דראושה, קיבלנו את איימן עודה ואחמד טיבי, משרתי האוייב. להם אין מה לחפש בלשכת ראש הממשלה נתניהו.
השבוע, 14 שנה להסתלקותו, מן הראוי להזכיר שורת הישגים שראש הממשלה יצחק שמיר רשם לזכותו מאז אותה שיחה "סודית" ב-1987: סיכול רעיון הוועידה הבינלאומית, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל (כוננו יחסים עם 30 מדינות, בהן סין והודו), הפעלת שיקול דעת במלחמת המפרץ, מאמצים להרחבת מעגל השלום במו"מ ישירים, העלאת מיליון עולים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה, הקמת עשרות ישובים חדשים ברחבי ארץ-ישראל, וכמובן – מופת של מנהיג צנוע, נעדר אגו, שכל כולו מסור לעמו ולמולדתו. הגעגוע אליו רק גובר.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 14.7.2026
יוסי אחימאיר
מוטי ברגר
הפרדוקס האמיתי של גיוס החרדים
לאהוד היקר, רב שלומות וברכות לבריאותך!
אני מוצא את עצמי מבקש שוב להגיב בנושא גיוס החרדים (אקוה שזו תהיה הפעם האחרונה) לדבריהם של כמה אישים נכבדים הכותבים ב"חדשות בן עזר".
אפתח בציטוט של ר' נעמן כהן: "בינתיים טרם קיבלנו תשובה ופתרון מר' מרדכי ברגר וגאונו "הגאון רבי משה הלל הירש", על השאלה שהצגנו על הפרדוקס התיאולוגי-אמוני הגדול: החשש מגיוס הוא שחרדי המתגייס לצבא ייהפך לכופר, ולכן ע"מ שלא ייהפך ח"ו לכופר, עליו לכפור בתורה המצווה עליו להתגייס. כלומר, כדי להימנע מכפירה בתורה – יש לכפור בתורה. פרדוקס ללא פתרון."
ובכן, אחזור על דברי שוב: הגאון רבי משה הלל הירש (המכהן עשרות שנים כראש ישיבת "סלבודקה" בבני ברק, כך שאין שום סיבה לשים את גאונותו במרכאות) אמר במפורש, וחזר ואמר בכמה פורומים, כי עקרונית מסכימים גדולי ישראל לגייס את בני הישיבות והאברכים שאינם עמלים בתורה – אלא שנדרשת מסגרת מתאימה, וכזו אין עדיין. הוא הבהיר כי הוא עוקב בדקדקנות אחר התנהלות הצבא, ולעת עתה צה"ל אינו ערוך לכך.
יכולים הכותבים הנכבדים – ר' נעמן כהן, מר אורי הייטנר ומר מנחם רהט – לטעון כי הצבא כן מעניק מסגרת מתאימה. זו זכותם. אך מנגד, זכותו של ראש הישיבה להציג את העובדות כפי שהתבררו לו, מבלי שיוטחו בו דברי בלע. אני מכיר אותו ואת עמדותיהם של גדולי ישראל נוספים; מדובר באנשים ישרים, זהירים בכל מוצא פיהם ודוברי אמת. הציבור החרדי ורבניו אינם נהנתנים או נצלנים, אלא אנשים המבקשים באמת ובתמים לעשות רצון ה' כפי שהוא מבורר בעיניהם. הם מכירים את התורה, ומתוכה הם מבינים שבמצב הקיים צה"ל אינו ערוך לקלוט חרדים בהמוניהם.
במשך שנים אני עוקב אחר החלטות גדולי ישראל. רובם ככולם הסכימו מאז ומתמיד כי מי שאינו מקדיש את חייו ללימוד התורה – עליו להתגייס. כך שמעתי מרבותיי, והם רבים וגדולים. אך למרבה הצער, המציאות הוכיחה שצה"ל אינו עומד בהתחייבויותיו (אגב, גם רבנים רבים מהזרם הדתי-לאומי, ובהם ראשי ישיבות הסדר, טוענים בדיוק כך לגבי הסביבה הצבאית, אלא שהם אינם קוראים לתלמידיהם שלא לשרת).
אפשר לחלוק על העמדה הזו. אפשר לטעון שחובה תורנית להתגייס גם לצבא שאינו מאפשר שמירה מלאה על אורח החיים הדתי. אפשר לטעון שחובת השותפות גוברת, או שחלק מהצעירים ממילא אינם מוצאים את מקומם בישיבה. לגיטימי לחלוק. אך מכאן ועד השמצת היריב בטיעון מרושע כאילו הוא משקר ביודעין – המרחק רב ומכוער.
להציג את החרדים ואת רבניהם כנצלנים ואנוכיים שכל מאווייהם 'להרוויח' השתמטות בכל מחיר (גם כאשר המחיר שהם משלמים הוא גבוה מאוד) – זהו חוסר יושר אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. הרי באותה מידה יכול כל אדם לטעון כלפי הצד שכנגד טענות קשות על מניעים זרים ושנאה תהומית.
ברי לי שרבים מן המקטרגים לא ישתכנעו מדבריי. ובכל זאת אחזור עליהם, כי זו האמת. הלוואי ומישהו מקובעי המדיניות יתעשת ויפעל לגיוס נכון ומותאם של חרדים, במקום להרחיב את הקרע בעם.
יוסי אחימאיר כותב בגיליון 2177: "אלה שתורתם אמנותם, שכל עיסוקם, שעותיהם, מוקדשים באמת ובתמים ללימוד מבוקר עד ערב, אכן צריכים להיות פטורים... כל היתר חייבים בלימודי ליבה ובשירות צבאי או לאומי." אני חותם על כל מילה. ותתפלאו: גם גדולי הדור מוכנים לחתום על כך, אם רק תובטח למתגייסים מסגרת מתאימה באמת/
במאמרו של יצחק הילמן באותו גיליון, הוא מציין כי המאבק הכוחני והסנקציות הכלכליות הם מאבק חסר תוחלת שלא יועיל. הוא מציע "לחשוב מחוץ לקופסה ולהקים לגיון זרים". הדברים נכונים! אלא שאת המודל הזה של "לגיון" – יחידה אוטונומית, סגורה ומוגנת – ניתן וצריך להקים עבור הציבור החרדי; מסגרת נפרדת עם תנאים דתיים מוחלטים ששום גורם לא יוכל להפר. המון צעירים חרדים מעוניינים בכך, וחבל שאנשים צרי אופקים מעדיפים את ההסתה על פני הפתרון המעשי.
המסקנה עגומה: אילו מחצית מאנרגיית ההטפה וההסתה היתה מופנית להצעות אופרטיביות להקמת יחידות צבאיות כשרות למהדרין – הבעיה היתה נפתרת מזמן. לצערי העמוק, נראה שישנם גורמים הנהנים מהנצחת הבעייה ומהשמצת הציבור החרדי, הרבה יותר מאשר הם מעוניינים בפתרונה האמיתי. הגיעה העת לחדול מההסתה ולעבור לפתרונות מעשיים.
מוטי ברגר
עמנואל בן סבו
1. במדינה דמוקרטית מותר לאמן לבחור היכן ומול מי להופיע
האמת הפשוטה והבסיסית הזו אינה ברורה לחלקים בעם שמינו עצמם לקומיסרים של התרבות והממונים על המוסר והצדק.
חזרנו מהר לימי ההשתקה וההרתעה, ימי הטלת האימה והפחד, ימי סתימת הפיות וניהול החשבונות, ימי החרמות והנידויים.
חזרנו מהר לימים בהם מי שהעז לפסוע, פסע קטנטן, מהשורה, הועמד אל עמוד הקלון, גופו נמרח בזפת רותחת, ומסרקות של ברזל סרקו את גופו.
חזרנו מהר לימי הקווים, הקו הירוק, הקו הצהוב, הקו האדום, הקו הכחול, הקווים המגדירים את הם ואנחנו.
חזרנו מהר לשיטת הסימונים, לשיטת הצביעה הציבורית, הקומיסרים התרבותיים שבו לקבוע מי ראוי להופיע, היכן ומול מי, אחרת, אחת דתו ללינץ ציבורי.
בטבח שבת שמחת תורה הבהירו הטובחים, הרוצחים, האונסים, השורפים, החוטפים, הבוזזים, המבתרים כי דין אחד ליהודי מתל אביב ליהודי מנוקדים, דין אחד ליהודי ליברלי ליהודי שמרן, כי דין אחד לקיבוצניק מהעמק למושבניק מההר, כי דין אחד לעולה מאתיופיה לבן הארץ, כי דין אחד לחרד לדבר ה' לכופר בעיקר, דין אחד, כולם יהודים, כולם מתנחלים, כולם בני מוות בכל סוגי המיתות הקיימות בעולם.
חזרנו מהר מאוד לחרמות של אמנים המעזים להגיע להופיע בהיכלי התרבות ביהודה ושומרון, חזרנו מהר מאוד למחלוקת השנאה , מחלוקת הפירוד, השיסוי.
תופעת הטנטרום בשיאה, בחודש אוגוסט יתקיים פסטיבל "אינדי דורט" בכפר אלדד- נוקדים בגוש עציון, הזמרים, עלמה זהר, תומר ישעיהו, ברי סחרוף, אברהם טל, ונרקיס מועלם, העזו לחשוב אחרת וכבר מואשמים בתמיכה באפרטהייד, ברצח עם, בדיכוי וכמובן בתמיכה בכיבוש.
מובלים ונגררים בעל כורחם לכיכר העיר, המשוחררת, הכבושה, בגלל שהעזו להסכים להופיע בפני יהודים בגוש עציון סמל הגבורה היהודית העמידה האיתנה מול הערבים מבקשי נפשם, ובחבלי מולדת ערש התרבות היהודית, בה הילכו נביאים וכוהנים, שם קם והיה העם היהודי.
המוזיקה מחברת, מנחמת, מאחדת, מעניקה רגעים של חסד, של חוויה, המוזיקה אינה מבדילה בין הקווים השונים שרק קוו אחד מחבר ביניהם, הקו היהודי.
במדינה יהודית דמוקרטית, זכותו של כל אזרח להופיע היכן שליבו חפץ, זכותו של כל אזרח לרכוש כרטיס להופעה שהוא בוחר, זכותם של כל ארגונים, עמותות, אזרחים לתמוך או למחות כנגד או בעד, זכותם, וזכותנו.
אחרי טבח שבת שמחת תורה, שבו אנשים להתקבץ בגבולות עזה ולהפריח יונים של שלום, להיאחז בתקווה ובשלום, אחרי טבח שבת שמחת תורה, שבו אנשים אל השורשים, אל הזהות היהודית, אל המסורת, אחרי טבח שבת שמחת תורה, שבו אנשים להתבצר ולהתחזק באמונותיהם, בערכיהם, אחרי טבח שבת שמחת תורה, ברי סחרוף ואברהם טל, נרקיס מועלם ועלמה זהר יכולים לבחור, ללא מורא, היכן ומול מי להופיע.
עמנואל בן סבו
2. שתיקת "הממלכתיים"
המתקפה המתוכננת, המתוזמנת, המכוערת והצפויה על ראש השב"כ, דוד זיני, מעוררת מחשבות נוגות, על ימי הסער שהובילו את עם ישראל לטבח שבת שמחת תורה.
"פרשיות זיני", המומצאות, המעוותות, הדמיוניות, המדיפות צחנה של פגר הנישא על ידי כופתאות שפג תוקפן, המתווכות לציבור על ידי התועמלנים המתחזים לאנשי תקשורת, לאנשי מערכות הבטחון החרדים מחדירתו של הזר למבצר שקיבלו בירושה מאביהם.
הם לא רצו אותו, הם נאבקו בו, הם העלילו עליו עלילות כזב, הם סרקו את בשרו במסרקות ברזל, הם הפעילו קמפיין השפעה מכוער וחסר גבולות, הם עשו כל שלאל ידם למנוע את כניסתו ל"מבצר" של אביהם, הם טפלו עליו האשמות שווא, וראש השב"כ נכנס בחיל וברעדה, באמונה ובבטחה להיכל הקודש של השב"כ, מתוך אמונה גדולה בצור ישראל ובזכות לבצע את השליחות למען עם ישראל.
דוד זיני מציב מראה מול חבורות אדוני הארץ, אינו ירא מהם, מאמירותיהם, ממעשיהם, מעלילותיהם הבזויות בבתי המשפט, מהדמוניזציה.
דוד זיני, גיבור יהודי ישראלי, אלוף בצה"ל, איש האמונה, אב לאחד עשר ילדים, בן למשפחת בני תורה, מתיישב מהגולן, איש אשר רוח בו, זוכה לקיתונות של בוז ממי שרוממות הממלכתיות בגרונם ושיח גרדומים בפיהם, ממטיפי המוסר הסלקטיביים אשר הגנו ומגנים בחירוף נפש על האחראי הראשי לחורבן טבח שבת שמחת תורה.
אלו האנטי ממלכתיים השומרים בקנאות על כבודו, של ראש השב"כ הקודם, האיש שסירב להתפטר מהשירות למרות היותו מאדריכלי הכישלון הנורא, נאחז בקרנות בית המשפט העליון במשך חודשים ארוכים בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות, וגורם נזק בל ישוער לשב"כ ולביטחון מדינת ישראל.
השתיקה הרועמת של החונטה והאליטה מעידה עליהם, על "ממלכתיותם" הסלקטיבית, על ערכיהם, על אמונותיהם, על הפוזיציה בה הם חיים וממנה הם יונקים את קיומם, מולם ניצבים המבקשים להנהיג את המדינה, נבחרי הציבור הנוכחים והעתידיים המבקשים את אמון הציבור, שתיקתם מטרידה מאוד.
מדאיגה שתיקת הקרנפים, שתיקת האנשים שיש להם מה לומר על כל דבר ומול המתקפה המכוערת המערערת את יסודות האמון בשב"כ הם ממלאים פיהם מים, גדי איזנקוט, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, בני גנץ, יאיר לפיד, חילי טרופר ויועז הנדל, מקדשי הממלכתיות, דממה.
חרדת תגובת הכופתאות מקפלן מאיימת עליהם ומשתקת אותם, יאיר גולן לעומתם דווקא התבטא והבהיר כי הוא יודע מה יעלה בעתיד המינויים של הממשלה הנוכחית כשהוא יאחז בהגה השלטון.
קמפיין ההשפעה שמטרתו האחת היא לערער את הלגיטימציה של ראש השב"כ, חושפת את ערוותם, בושתם וקלונם של התועמלנים בתקשורת, אדוני הארץ במערכת הביטחון ובעיקר את נבחרי הציבור אשר אינם אוזרים אומץ ויוצאים חוצץ נגד המתקפה הפרועה ומשולחת הרסן נול ראש השב"כ.
אנשי השישה באוקטובר, הגרעין הפרוגרסיבי, הפונדמנטליסטי, אשר הינו מיעוט השולט עדיין במוקדי הכוח מבקש להשיב את העם הפיקח והמתפכח לימי הסער של השישה באוקטובר.
הגרעין של שורפי האסמים, מנרמלי הסרבנות והפגיעה בביטחון ישראל, מחוללי ההפקרה, אשר כפסע היה בינם לבין יד איש באחיו, הממרידים, אשר אחריותם לטבח שבת שמחת תורה ברורה מאין כמותה, האנשים הללו שבו לסורם, כמו לא היה הטבח, כמו לא היו הזרז למחבלי הנוחב'ה לפלוש ולטבוח באזרחי מדינת היהודים.
האנשים המופקרים וחסרי האחריות שהמיתו עלינו את השיסוי, הפילוג וההסתה הפרועה, מהלכים אימים על פוליטיקאים חברי חוליות המבקשים להיות נבחרי ציבור ובאילמותם מול המתקפה הפרועה על ראש השב"כ, מבהירים כי אינם ראויים.
דוד זיני כמו רומן גופמן קורץ מחומר של אנשי השורשים, לא גידולי המים שהשתלטו על מוקדי ההשפעה, אנשים אשר רוח בהם, ושום רוח רעה לא תוכל לעקרם.
דוד זיני הוא ראש השב"כ של מדינת ישראל, של כל אזרחי ישראל, גם של אלה חורשי רעתו הפוגעים בביטחון המדינה בפוגעם בו, אל תירא ואל תחת.
עמנואל בן סבו
ד"ר רון בריימן
תמות נפשי עם חרדים
אין חולק על כישוריו האינטלקטואליים, השכלתו הרחבה, וכושר העבודה המדהים של בנימין נתניהו. אין חולק על נאמנותו לעם ישראל ולארץ ישראל, ועל תרומותיו הגדולות הן לביטחון ישראל והן לכלכלה שלה. עד לאחרונה, עד לתהפוכות של הנשיא האמריקאי טראמפ, ניתן היה לומר שראש הממשלה הצליח לנווט באופן מעורר הערכה בין הנשיאים האמריקאים השונים והבנתם הלקויה את המציאות המזרח תיכונית. למרבה הצער, ולמרות ההישגים הצבאיים הכבירים של ישראל בהנהגתו בשלוש השנים האחרונות, אין מנוס מההכרה בכך שטבח שמחת תורה התרחש במשמרת שלו כראש ממשלה. אין מנוס גם מההכרה בכך שטרם הושגה הכרעה בזירות השונות ואפילו אין הכרעה שנראית באופק.
על רקע קשה זה, על רקע קשייו של צה"ל והעומס הכבד מנשוא המוטל על המשרתים, בסדיר ובמילואים, ועל משפחותיהם שגם עליהן רובץ הנטל, אי אפשר להבין את להיטותו של ראש הממשלה להיטיב עם המשתמטים (חרדים, אבל לא רק חרדים) על חשבון המשרתים, ואת נכונותו לשלם כל מחיר מקומם, כל אתנן מכוער, למי שסחטנותם אומנותם ולמי שמחללים את כבוד התורה ואת לימוד התורה, לימוד שערכו יהיה רב יותר אם לא יהיה חוק המקדש אותו בעת מלחמה.
אין לימודי ליבה בלי תנ"ך. התנ"ך הוא הבסיס לשפה העברית, ללוח העברי, לתרבות היהודית (וגם העולמית!), להיסטוריה ולגיאוגרפיה של ארץ ישראל. אין אדם צריך להשתמט מ-צה"ל כדי להכיר את שורשיה של תרבותנו העתיקה. השירות ב-צה"ל הוא צו השעה. הוא ורק הוא שומר על קיומנו ועל יהדותנו.
חוק גיוס חובה הקיים מימים ימימה מאפשר ל-צה"ל לגייס לשירות חובה את כל בני ובנות ה- 18 הכשירים לשירות (למעט מי שאינם כשירים לכך בגלל מגבלות רפואיות אמתיות ומוצדקות). חוק זה יש לאכוף, לרבות ובעיקר באמצעות שימוש באמצעים כלכליים כלפי המשתמטים. אין צורך בחוק חדש. שירות החובה חייב להיות מוארך לאלתר ל-3 שנים מלאות, כפי שהיה ברוב העשורים האחרונים.
לא על דרך הכניעה לסחטנות החרדית תהיה תפארתו של ראש הממשלה. לא ניתן להבין את יצר ההרס העצמי שנראה שמריץ אותו בחודשים האחרונים. לא ניתן להבין את נכונותו להבריח אנשים טובים וראויים ממחנה הימין אל מחוזות הימין-מרכז, ולא ניתן להבין את ריצתו הבלתי מרוסנת לעבר מי שכלל אינם ימין. לא ניתן להבין מדוע בשעת מלחמה הוא מחליש את צה"ל, נמנע מלגייס תגבורת לכוחות הלוחמים, ואינו קורא לסדר חברי כנסת סוררים ושרים בלתי ראויים המשתלחים ב-צה"ל וב-רמטכ"ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו מתנהג כשמשון הגיבור בזמנו ובשלהי כהונתו: תמות נפשי עם חרדים!
בשלב זה, נראה שציבור גדול יושב על הגדר וממתין לבשורה שתבוא מבין אנשי הימין-מרכז (אין צורך לחזור על שמותיהם הידועים), ציבור שאינו מסוגל עוד להצביע עבור נתניהו לנוכח חיזוריו הבלתי נלאים אחרי אוגדות המשתמטים, וגם אינו מסוגל להצביע עבור מי שנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא, ו/או מי ששנאתם לנתניהו מאפילה אצלם על כל שיקול אחר, ועל טובת המדינה. יש לקוות שציבור גדול זה, אשר הולך ומתרחב, ישכיל להתמודד בראש אחד, ויצליח לכפות על "הימין" ועל "השמאל" את הקמתה של ממשלת הציונים המשרתים. מי שאינו מסוגל לשבת בממשלת הציונים המשרתים יחד עם נתניהו, איזנקוט ובנט, יתכבד ויישב באופוזיציה יחד עם עופר כסיף ומרעיו, ויחד עם עסקני המשתמטים.
והחשוב לא פחות, הממשלה המתחייבת מן המציאות הקשה כל כך היא ממשלת הציונים המשרתים, ממשלה שתהיה מסוגלת להראות חזית אחידה מול העולם כולו, לרבות טראמפ ויועציו. אם חזית כזאת תהיה תוצאת המשבר העמוק הנוכחי, כי אז ייצא מתוק מעז!
ד"ר רון בריימן
אהוד: "אוגדת חרדים" זה דמגוגיה, זה החלשת צה"ל ולא חיזוקו. אוי ואבוי לנו אם נהיה תלויים בצעירים הפרימיטיביים שטופי המוח האלה כפי שרואים אותם בהפגנותיהם – אם הם ימלאו את שורות צה"ל הם יהרסו את צה"ל מבפנים!
כל זה הוא חלק מניסיון מערכת המשפט להפיל את נתניהו!
ספרו החדש של חיים באר, "לווייתן ברוח", שקראתי בהנאה רבה, הוא ספר מוזר. לא נתקלתי בשכמותו, וכנראה שלא אתקל בשכמותו. חיים באר מביא בספר זה את הארס-פואטיקה לשלמות. הספר הוא תיאור כתיבתו של הספר. העלילה היא כתיבתו של הספר והיא מושלמת כשהספר מושלם.
אני מניח שגם חלק מאוהבי חיים באר וכתיבתו לא יתחברו לספר הזה, ומן הסתם באר ידע זאת בכתבו את הספר, והוא מוכן לשלם את המחיר. המדור המיתולוגי שלו ב"דבר" בשנות השמונים נקרא "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", ב-2011 הוא פירסם קובץ מתוך המדור בספרו "מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים". ודומני שהספר הזה מיועד לתולעי ספרים, אולי הוא אפילו המדריך לתולעי ספרים. זה ספר למטיבי לכת או מטיבי ספר, ספר שכולו אהבת הספרים והספרות.
בספר הזה הוא מספר איך נתקל לפני כארבעים שנה, לגמרי במקרה, בספרון קטן ביידיש, שהיה מוסתר בתוך מהדורה של "ספר חסידים", שהיו לבאר שני עותקים ממנו, אך לשמחתו הוא מצא את העותק הקדום יותר, ולכן הוא רכש אותו. ובתוכו נמצא ספרון ביידיש, של הסופר אופאטושו (יוסף אופאטושו 1886-1954) "יום ברגנסבורג". באוטובוס מירושלים לביתו בר"ג (הסמוך לבית שבו גדלתי) הוא החל לקרוא את הספר. האוטובוס נאלץ לעצור בשל שריפה בהרי ירושלים, ובאר ירד ממנו והמשיך לקרוא את הספר. לאחר מכן הנוסעים המעוכבים הוזמנו לנגב חומוס באבו-גוש ושם הוא המשיך בקריאת הספר. וכך החל רומן שלו עם הספר, שנמשך ארבעים שנה, שבו ניסה לעשות משהו עם הספר הזה. הוא ניסה לתרגם אותו לעברית (תרגום נוסף על זה של דב סדן), הוא חשב לכתוב עליו מסה ספרותית. ובינתיים לאורך השנים הוא חקר וחקר כל פרט ופרט שמופיע בספר, הנוגע לסופר, למד והתעמק ביידיש המערבית, של אנשי מרכז אירופה, אשכנז, בימי הביניים, השונה מזו של יהודי מזרח אירופה, ותיקיית מחקרו על הספר הלכה והתעבתה וטפחה. בספר הוא מתאר באיזה עומק הוא חקר כל פרט ופרט שנתקל בו, וכיצד בעבודה בלשית הגיע למקורות ההיסטוריים שעליהם הסתמך אופאטושו בספרו, ודומה שבאר התאהב באופאטושו בעיקר בזכות אותו מחקר היסטורי יסודי שהוא עצמו ערך בדרכו לספרו. אגב כך הוא מספר על שני תחקירים שהוא החל לעשות לצורך כתיבת רומנים שלבסוף לא כתב – האחד על חבורת "הנוקמים" אחרי השואה והשני על תוכנית "מצדה על הכרמל" של היישוב היהודי תחת החשש שארץ ישראל תיכבש בידי הנאצים.
באר מנתח בספר גם את עצמו, ביחסו לגרמניה, שהיא הרקע לרבים מספריו, בעקבות הערה-נזיפה, שקיבל בשל כך, מחוקרת ששלח לעיונה את כתב היד של ספרו "צל ידו". הוא מתאר את יחסי השנאה-אהבה, דחיה-משיכה שלו לגרמניה. הדחיה היא כמובן בשל הנאציזם והשואה. המשיכה היא בשל היות גרמניה במשך שנים בירת התרבות היהודית המשכילה והתרבות העברית בתחילתה.
הספר "יום ברגנסבורג" מתאר חתונה גדולה של בני גבירים בקהילה היהודית בעיר הגרמנית רגנסבורג, שעל גדת הדנובה, לקראת פורים 1519, עם תיאור השמחה הגדולה, וההוללות ואף הזימה שאינן בדיוק הולמות את האופן שבו מצטיירת בעינינו תרבות יהודית לפני 500 שנה, אך היא מוכחת בתחקיר שערך באר אחרי מקורות התחקיר שערך אופאטושו. בעיצומה של החתונה, בשיאה של השמחה, הגיעה פקודת גירוש ליהודי העיר, ובתוך חמישה ימים הם נאלצו לנטוש את העיר שבה חיו בתחושת ביטחון ורווחה במשך מאות שנים. בית הכנסת של רגנסבורג נהרס, בית הקברות שלה נחרש, והמצבות שימשו לבנייה, ובעיר הן פזורות בתקרות, קירות ומדרכות.
לאורך שנים התחבט באר בשאלה – מה יעשה עם הספר הזה ועם התחקיר עליו, ולא פעם כמעט הרים ידיים ונטש. נקודת המפנה הייתה הזמנה שלו כאורח הכבוד לכנס על גרמניה בספריו של חיים באר, שנערך לא פחות ולא יותר – בעיר רגנסבורג. הוא נסע לשם עם רעייתו, ובנוסף להשתתפותו בכנס, החל במסע האובססיבי שלו בעיר, בעקבות הקהילה היהודית העתיקה ובעיקר בעקבות המצבות הפזורות בה. היה זה הראשון משלושה מסעות שלו לעיר, בהן התחקה, בין השאר, אחרי המצבות, ואמר עליהן קדיש ו"אל מלא רחמים" לזכר הנספים, שכבודם וזכרם חולל.
קראתי את הספר בעניין רב ובהנאה מרובה. נהניתי להתאהב עם באר ביצירתו של אופאטושו, ובעיקר להתחקות עימו אחר מקורותיה. ודומני, שאחד המסרים של באר, אולי המסר המרכזי, בספר הזה, הוא: כך ראוי לקרוא ספר. כך נכון ללמוד ספר. כך יש להעמיק בספר. לדוגמה: בספרו של אופאטושו מתואר דיאלוג בין שניים מגיבורי הסיפור. כותב באר: "בניסיון לרדת לחקר האמת, או למצער לנסות ולברר מה אמת ומה בדייה ספרותית בדיאלוג הקצר שניהלו ביניהם פישל ובחור הישיבה המקומי, הגעתי למסקנה שעליי לבחון תחת זכוכית מגדלת כל אחד ואחד מפרטי המידע שהשניים פיזרו אגב אורחא בתוך שיחתם" (ע' 80). וכך הוא אכן עשה, ופירט זאת בספר. מאמרי הביקורת על הספר קטלו אותו על "טרחנות", על עומס מידע, על חוסר מיקוד, על אסוציאטיביות קיצונית. אבל זו מהותו של הספר, ובעיניי – זה יופיו. הוא אינו ספר שווה לכל נפש, הוא אינו מחניף לקוראיו, הוא אינו מנסה לעשות להם את החיים קלים. הוא מראה להם איך הוא מעמיק בספר ואיך ראוי, בעיניו, להעמיק בספר.
אז מהו הספר? רומן? ממואר? מחקר היסטורי? מסה ספרותית? באר עצמו תוהה, ואינו מספק תשובה, לא לעצמו ולא לקוראים. "...עדיין לא ידעתי מה עתיד להיום טיבם ביום שבו אקרב אותם זה לזה. האומנם יקרם עליהם עור מלמעלה ורוח תבוא ותיפח בהם חיים והם יהיו לספר, או שמא הם ימשיכו להיות לא יותר מאשר אותיות פורחות באוויר ודפים נישאים ברוח ותו לא? או שמא עליי להתמקד דווקא בחיפוש תשובה מניחה את הדעת לשאלה שאיננה מרפה ממני מיום שאני נותן את חילי לטקסט תמוה זה ההולך ונכרך בהתמדה מסביב לנובלה של אופטאטושו, והיא: האמנם יש לטקסט מעין זה שאני עמל על כתיבתו, טקסט שהוא ספק חטיבת פרוזה, ספק ממואר, ספק יומן קריאה, ספק סיפור מסע, בניין אב בספרות? כלומר, האם כבר קיים במציאות מעין אבטיפוס שיכול לשמש לו כעין דוגמה ומופת, לשון אחר, טקסט קנוני שהיווה, באופן לא מודע כמובן, בבחינת מודל שעל פיו אוסיף לכתוב אותו."
תשובתי היא, שאין אבטיפוס לספרים מסוג זה, אין עוד ספרים מסוג זה, ולדעתי גם הספר הזה לא יהיה אבטיפוס לספרים נוספים שייכתבו ברוחו. זהו ספר חד-פעמי.
את הספר חותמת אחרית דבר מאירת עיניים של דן מירון, המתמקדת במידה רבה בשם הספר. בספר מתאר באר גם את מערכת יחסיו עם דן מירון. מירון קטל את הרומן הראשון של באר, "נוצות" (הספר שבו התאהבתי בבאר, שאני רואה בו את גדול הסופרים בדורות שאחרי עגנון), ומאז היה ביניהם נתק מוחלט במשך עשרות שנים. חיים מספר איך חודש הקשר והיה לידידות קרובה וקשר ספרותי וחברי עמוק בתקופה האחרונה, שבה נעזר באר בבקיאותו המופלגת של מירון בספרות העברית והיידיש, לצורך כתיבת הספר.
אהבתי מאוד את הספר, אך אין זה מן הספרים שכשאני אוחז בהם איני יכול לעוזבם. קראתי אותו לאיטי, במשך שבועות אחדים. הייתי בתחילת הספר, כשקראתי את מאמר הביקורת עליו של אברהם בורג ב"הארץ". בורג טען שבספר יוצר באר את התשתית התרבותית ליהדות הפוסט ישראלית, אחרי חורבן מדינת ישראל. לטענתו, היהדות הפוסט ריבונית, הפוסט ארצית הזאת, תתמקד בגרמניה. כבר אז כתבתי שהביקורת המופרכת הזאת אינה אלא הפנטזיה של בורג על חורבן המדינה השנואה עליו, כשהוא משליך את הפנטזיה החולנית הזאת על באר, שאותו הוא מנסה להציג כיוחנן בן זכאי של היהדות החדשה.
ביקורתו של בורג ליוותה את המשך קריאתי. לא חשבתי שיתברר שבורג צודק, אבל ניסיתי למצוא על אילו יסודות ביסס בורג את התזה. עם סיום קריאת הספר אני יכול לקבוע שהתזה – כל כולה במוחו המסוכסך של בורג, ואין לה שמץ של אחיזה בטקסט.
זה לא ספר ציוני, ואינו ספר פוסט ציוני, אנטי ציוני ואף לא לא-ציוני. הוא פשוט אינו עוסק בציונות. ברור שבאר שולל את שלילת הגולה, ובעיקר את המוטציה שלה – שלילת היצירה היהודית בגולה וההיסטוריה היהודית בגולה, שמוגדרת בקלישאה "מהתנ"ך לפלמ"ח".
גם אני, שדוגל בכל יישותי בשלילת הגולה, שולל את המוטציה הזאת. שום דבר יהודי אינו זר לי, וברור לי שהפרק הגלותי הוא מרכיב משמעותי ביותר הן בהיסטוריה של עמנו, והן בארון הספרים שלו (אגב, הייתי תלמידו של חיים באר, המורה הטוב ביותר שהיה לי מעודי, בלימודי התואר השני. הוא סיפר לא אחת שהוא אבי הביטוי "ארון הספרים היהודי". אולם כשקראתי לא מזמן את הביוגרפיה של זלמן שז"ר, מצאתי שהוא השתמש בביטוי הזה עשרות שנים מוקדם יותר).
אבל הטענה של בורג, המשליך על באר את הסטייה שלו, לפיה הגלות היא העתיד של העם היהודי, ומכל הגלויות – דווקא גרמניה, לא זו בלבד שאין לה כל יסוד בספר, אלא שהספר עצמו מפריך אותה.
כשבאר מהלך בחוצות רגנסבורג הוא אינו רואה את העתיד, אלא את חורבות העבר. "כשהתעמקתי בקורות גלגוליה של המצבה הזו מיום שנעקרה ממקומה ועד שהגיעה אל מקומה הנוכחי, הלכה והתקבעה בליבי המחשבה כי כאן, ברגנסבורג, מתחת למפלסו של כל בית, לפנים מכל כותל ומאחורי כל אבן חבויה באר שחת, מסתתרת תהום, מוצנע שאול תחתיות" (ע' 199).
אין בו ולו שמץ של כמיהה לכך ששאול התחתיות הזאת תהיה אתר עתידו החדש של העם היהודי או עתידה של היהדות. סיפורה של קהילת יהודי רגנסבורג, שהוא סיפורה של יהדות גרמניה, שהוא סיפורה של הגלות, מתמצה באותו יום מר ונמהר ברגנסבורג, 1519, יום "המהפך הפתאומי שהתחולל בהפתעה גמורה בחייהם השאננים של יהודי רגנסבורג, שבטחו בקיומם הוודאי במקום הזה, שבו חיו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך מאות שנים" (ע' 215).
כמו בכל ספריו של באר, יותר מאשר אצל כל סופר עברי אחר, השפה הנפלאה משובצת רבדים רבדים של הלשון העברית והתרבות היהודית לתולדותיה, וברור לי שככל שהקורא בקיא יותר ברבדים אלה, כך יבין את האסוציאציות של באר, וכך תגדל הנאתו מן הספר.
חיים באר, "לווייתן ברוח", הוצאת עם עובד, בני ברק, 2026. 303 עמ'.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 15.7.26
* מסיבת סיום – מסיבת הסיום של ממשלת 7 באוקטובר – בליץ של חקיקה אנטי ציונית, נגד ביטחון המדינה, נגד לוחמי צה"ל, נגד המילואימניקים, נגד פצועי צה"ל, נגד המשפחות השכולות. דיל ההשתמטות המושחת – תמורת העברת חוקי ההשתמטות מפלגות המשתמטים תתמוכנה בחוקים נגד הדמוקרטיה, שבלאו הכי הן תומכות בהם. המסר של הממשלה לאזרחי ישראל: תמותו ולא נתגייס.
* עדכון – ועידת הליכוד תשנה את מילות שיר בית"ר. במקום "למות או לכבוש את ההר" – "תמותו ולא נתגייס."
* מאז חטא העגל – מאז חטא העגל עם ישראל לא ביזה את התורה כמו בחוק יסוד ההשתמטות.
* מעוגן בחוק – האם אפליית מזרחים ואי קבלת ילדים מזרחיים למוסדות חינוך תורניים יוקרתיים, היא חלק מערך "לימוד התורה" שעוגן בחוק היסוד?
* בהסכמה רחבה – מדינת ישראל חייבת לחולל שינוי כיוון דרמטי בכל נושא הגיוס לצה"ל. זה הכרח ביטחוני, חברתי וכלכלי, שאי אפשר להמשיך לדחות אותו. מדובר בשינוי גדול מאוד ועמוק מאוד, כולל שינוי קיצוני באורח חייהם של האזרחים בחברה החרדית ובחברה הערבית (שם הכיוון צריך להיות שירות אזרחי). ואף שאין לי ספק שהשינוי הזה הוא לטובתן של שתי האוכלוסיות הללו, והוא יבריא את שתי החברות החולות הללו, ברור שהוא כרוך בהתנגדות עזה מצדן. אם מישהו חושב שניתן לחולל שינוי כזה בהצבעה בכנסת ברוב של 61 ח"כים, על חודו של קול או של קולות ספורים, הוא משלה את עצמו. רפורמה משמעותית כל כך, ניתן לבצע רק בהסכמה רחבה. אפשרות אחת להסכמה כזו היא ממשלת אחדות ציונית, שבה תשתתפנה כל המפלגות הציוניות, מהדמוקרטים עד הציונות הדתית, והיא תעביר את המהלך ההיסטורי. ברור שממשלה כזו תיתכן רק אם גוש נתניהו יפסיד בבחירות. בשום אופן איני תומך בממשלת אחדות שלא תהיה סביב הרפורמה הזאת. אני בספק רב האם יש סיכוי לממשלת אחדות כזו, שכרוכה בוויתור של הליכוד על הגוש עם החרדים. אבל חובה לעשות מאמץ כן ואמיתי כדי להקים אותה. אפשרות שנייה, היא לנסות לנטרל את הסוגייה הזאת מהמחלוקת ממשלה-אופוזיציה ולקדם את הרפורמה הזאת בשיתוף פעולה של הממשלה הבאה עם המפלגות הציוניות באופוזיציה. אם שתי האפשרויות הללו לא תתקיימנה, הפתרון האפשרי הנוסף הוא משאל עם. להעביר את הרפורמה על חודו של קול או על חודם של קולות אחדים, אך לאחר שתעבור בכנסת, להביא אותה להכרעת העם במשאל עם. אין לי ספק, שגם אם הרוב בכנסת יהיה דחוק, הרוב בעם יהיה גדול מאוד.
* חובתו של הרמטכ"ל – ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, במתקפת פריימריטיס אופיינית, קוראת לפטר לאלתר, עוד היום, את הרמטכ"ל, כיוון שהעז להזהיר מריסוק צה"ל בחוקי ההשתמטות המושחתים. וכך היא התפרעה: "...העזת לרדת למגרש הפוליטי ולהחליש תוך כך את מורל חיילינו ואזרחי ישראל כאחרון חברי הכנסת מהאופוזיציה. אני הייתי מפטרת אותך ללא היסוס. ויפה שעת אחת קודם." אגב, לפי מעמדה בסקרי הפריימריז, היא עוד עלולה להיות בעמדה שתאפשר לה לפטר את הרמטכ"ל ולמנות תחתיו קומיסר. לפני 7 באוקטובר, רמטכ"לים כנועים לא איתגרו את תפיסת הביטחון של ראש הממשלה, שקרסה ב-7 באוקטובר והמיטה על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. הם היו פודלים נאמנים. אחד מלקחי 7 באוקטובר הוא שאמנם צה"ל, השב"כ וכל אותם גורמים חייבים למלא אחר הנחיות הדרג המדיני, כי אחרת זו לא תהיה דמוקרטיה, אך עליהם להתריע, להזהיר, לא לשתוק, לא להיסחף בזרם כמו דגים מתים. לפני 7 באוקטובר ראשי מערכת הביטחון לא איתגרו את הדרג המדיני, ובכך אחריותם לאסון, אבל אחרי הטבח קובעי מדיניות ההתמכרות לשקט שהמיטה עלינו את הפורענות הטילו עליהם, על הדרג המבצע, את כל האשמה, ובעצמם התנערו מאחריות. הרמטכ"ל, שבמכתב לראש הממשלה ולח"כים הזהיר מפני הפגיעה החמורה בצה"ל ובביטחון ישראל בחוקי ההשתמטות המושחתים, מילא את חובתו. אלמלא עשה כן, לא היה ראוי להיות רמטכ"ל. אבל בעיני ח"כית ה[---]ת, מי שמערער את מוראל חיילי צה"ל אינם הח"כים שתקעו סכין רעילה בגבו של כל לוחם ולוחם, אלא מי שהתריע נגד המהלך.
* מי לה' – אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של ראש הכנופייה, נהג לומר שהחילונים הם המתייוונים של ימינו. מי היה מאמין שאת דברי הבלע והשנאה הנתעבים הללו יאמר שר(!) מהליכוד (!) מעל במת הכנסת? אבל מה לקרעי ולערכים המקוריים של הליכוד? שיא האבסורד, הוא שאת הדברים הללו על חנוכה הוא אמר במסגרת דחיפת חוקי ההשתמטות הממארת. בחנוכה אנו חוגגים את המרד, המלחמה, של יהודים בני תורה שיצאו למלחמה. מתתיהו, שקרא "מי לה' אליי", לא דיבר על מי לה' להשתמטות, אלא מי לה' לצבא, למלחמה. המשתמטים מתרצים את עריקתם ביומרה שהם שבט לוי. מי שמם? אבל מתתיהו ומשפחת החשמונאים לא היו רק בני שבט לוי, אלא כוהנים. והם יצאו בראש העם למלחמה. ההשתמטות היא כפירה בעיקר.
* התגלמות הקקיסטוקרטיה – יו"ר ועדת ההשתמטות של הכנסת ביסמוט, לקלקלן עלוב של נתניהו, ממלא את תפקידו בביביריונות וסתימת פיות. הוא התגלמות הקקיסטוקרטיה. עבד כי ימלוך.
* מיטת סדום – יש לנתק לחלוטין את המגזר החרדי המשתמט מעטיני תקציב המדינה. אף אגורה שחוקה לא תזרום לישיבות ההשתמטות, לחינוך להשתמטות, למעונות ההשתמטות. זה הכרח לאומי. ובראש ובראשונה – זה צעד ראשון להבראת החברה החרדית החולה. אבל את המהלך הזה יש להשלים בצעדים כדוגמת הקמת מסגרות צבאיות מותאמות לחרדים, גם ובעיקר במערכת החינוך. יש להעצים בצורה דרמטית את מערכת החינוך החרדית ממלכתית, כך שבכל מקום בארץ תהיה מערכת כזו, שבה התלמידים החרדים ילמדו לימודי ליבה – מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, אזרחות, לשון עברית, תנ"ך וכן הלאה, ויחונכו להשתלבות במדינת ישראל ולשירות משמעותי בצה"ל. לכל הורה חרדי תעמוד הברירה – לשלוח את ילדיו על חשבונו לחינוך העצמאי, ללא כל סיוע מהמדינה, או לשלוח אותו לחינוך הממלכתי חרדי, בלי להוציא על כך אגורה. יש להבין שהחרדים הם תינוקות שנישבו. מגיל אפס הם הוסללו להשתמטות. מוחם נשטף. הציפיה שהם יחזרו בתשובה ללא שינוי עומק חינוכי, אינה ריאלית. אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל אם הילדים במערכת החינוך הממלכתית חרדית ילמדו את לימודי הליבה, במה היא שונה ממערכת חינוך חילונית? בכך שכל ילד יקבל הרבה מאוד שעות לימוד תורה, בשיטה החרדית. פירוש הדבר, הרבה יותר שעות לימוד מאשר ילד חילוני. ומה יהיה אז? האם תוגשנה עתירות לבג"ץ נגד האפלייה התקציבית, שילד הלומד בחינוך הממלכתי החרדי מקבל יותר מילד בחינוך הממלכתי הכללי? ליאור שליין יוציא סרטונים דמגוגיים על כך שמפלים לרעה את הילדים החילוניים? זה מה שהם עושים היום בנוגע לפער בתקציבי החינוך הממלכתי והממלכתי דתי. מה הם רוצים? שבחינוך הממלכתי דתי לא יינתן חינוך תורני? או לחלופין שהילדים בחינוך הממלכתי דתי יקבל פחות מתמטיקה, אנגלית ואזרחות מאשר בחינוך הממלכתי? אם ליאור שליין היה מוציא סרטון על האפלייה, ותובע שגם בבתי הספר הממלכתי החילוני יוסיפו שעות לימודי יהדות כמו בחינוך הממלכתי דתי, ברוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית, היה צדק בדבריו. הייתי תומך בכך. אבל הוא אינו דורש זאת. הוא דורש מיטת סדום, בשם השוויון. שכולם יקבלו אותן שעות. זה מה שהוא דורש, אבל מה שהוא רוצה, זה להסית ולהפיץ שנאה.
* מכחיש הטבח – מיקי (שלושת הכ"פים) זוהר, הוא מכחיש טבח 7 באוקטובר. כבר לפני כשנה הוא התעקש לצאת נגד המושג טבח. היה שם "אירוע". כן, צוות הפקות הפיק איזה אירוע, מה אתם עושים מזה עניין? שלשום הוא פוצץ בזעם ראיון לאסתי פרז ברשת ב', בטענה שהיא מתעסקת בשטויות. והוא צודק. היא הזכירה את טבח 7 באוקטובר, וזה שטויות. הוא עמד על כך שטבח 7 באוקטובר אינו האירוע החמור בתולדות המדינה. היו עוד אירועים חמורים, כמו למשל מלחמת ששת הימים. לשמוע, ולא להאמין. אך הוא מתעקש, שבשני המקרים היתה מלחמה ובשני המקרים נהרגו ישראלים. כלומר גדול ניצחונותיה של מדינת ישראל הוא בעיני זוהר אירוע לא פחות חמור, ואם הוא לא פחות חמור, אולי הוא יותר חמור, מטבח 7 באוקטובר, התבוסה הקשה ביותר של ישראל. נפילת לוחמים ישראלים בשדה הקרב שבו ישראל ניצחה חמור בעיניו לא פחות, ואם לא פחות – אז אולי יותר, מטבח המוני של אזרחים, של נשים וילדים, זקנים ותינוקות, של אונס המוני, של חטיפת מאות אזרחים ממיטותיהם. כיוון שמכחיש הטבח ידוע כבעל חושים פוליטיים חדים, ייתכן שהוא צודק בהערכתו, שהכחשת טבח 7 באוקטובר תחזק אותו בפריימריז, כלומר היא פופולרית בבייס.
* אם האירוע לא נורא כל כך – אם נקבל את הגישה של מיקי זוהר ש-7 באוקטובר לא היה אירוע כל כך נורא, הרי נצדיק בכך את הפניית האצבע המאשימה כלפי ישראל על מלחמתה בחמאס ברצועת עזה, כאילו מדובר בתוקפנות ובפעולה בלתי מידתית ובלתי מוצדקת. אם נקבל את גישתו, הרי באמת לא כל כך נורא שחמאס עדין שולט ביד רמה בעיר עזה ועל כ-40% משטח הרצועה. אם מדובר פשוט במלחמה, אז בהתחלה הם כבשו לנו שטח אח"כ אנחנו כבשנו להם שטח וזה בסדר שהם שולטים בשטחים שלא כבשנו, כמו שאנחנו שולטים בשטחים שכבשנו. הרי הם אוייב לגיטימי. כנראה שאין טיעון, עלוב, טיפשי ונאלח ככל שיהיה, שהפריימריז לא יכשיר אותו.
* להגן על ירושלים – תופעה יפה. בשבת האחרונה הלכו ירושלמים דתיים לאומיים, בתום תפילת השבת, ברגל, אל בית הקפה הפתוח בשבת במרכז העיר, שבשבת שעברה הותקף בידי פורעים חרדים. אותם ירושלמים לא ישבו בבית הקפה, כי הם שומרי שבת, אלא עמדו בחוץ וחצצו בין בית הקפה לבין הפורעים החרדים והפגינו נגד האלימות החרדית. הם לא באו להזדהות עם חילול השבת, אלא עם עירם, ירושלים, בירת ישראל, שהם רוצים שתהיה בית לכל היהודים, מכל הזרמים.
* הזייה – כאשר קראתי במהלך מבצע "שאגת הארי" ידיעה שהתפרסמה, לפיה ישראל וארה"ב רצו להשליט על איראן את אחמדיניג'אד, התייחסתי לכך כאל בדיחה. כתבתי, שאם זה נכון זה הזוי, אבל אני מתקשה להאמין שזה נכון. מסתבר שזה נכון. אחמדיניג'אד הוא אחד הקנאים הג'יהאדיסטים הקיצוניים ביותר במשטר האייתולות, בוודאי בהסתה להשמדת ישראל ובהכחשת השואה. לא היה נשיא אנטי ישראלי ואנטישמי קיצוני ממנו. צריך להיות הזוי לגמרי כדי לחשוב, שבשל סכסוך אישי עם חמינאי הוא יהפוך לעושה דברן של ארה"ב וישראל, ולחובב ציון. נהפוך הוא, אילו עלה לשלטון בעזרתנו, הוא היה מקצין עוד יותר, כדי להוכיח שאינו משת"פ. איך דדי ברנע, שנחשב אדם רציני ורמס"ד רציני, נפל כך? איך נתניהו, עם כל ניסיונו, נפל כך? איך טראמפ... טוב, עליו דווקא איני מתפלא. האם את מבצע "שאגת הארי" הם בנו מתוך הסתמכות על משענת הקנה הרצוץ הזה?
* האויב הקטארי – החלה העונה החדשה של סדרת התעודה המעולה ב"כאן 11" "אויבים", המציגה פרופילים של אויבי ישראל. הפרק הראשון הוקדש לשייח'ה מוזה, האישה החזקה בקטאר ואימו של השליט הנוכחי. מעבר לסיפור האישי המרתק שלה, חשובה במיוחד הבנת מהותה של קטאר כאויבת מרה של ישראל, כמדינת טרור, כספונסרית של חמאס, כספונסרית של הטבח, כמניעת ומממנת המתקפה האנטישמית באוניברסיטאות בארה"ב שפרצה ב-7 באוקטובר כחזית שניה של הטבח, ואיך היא מובילה השפעה אנטישמית ואנטי ישראלית קיצונית במערב. הסדרה מעוררת שאלות רבות וקשות בתוכנו. איך הסכמנו לכך שקטאר תהיה "מתווכת" במו"מ על עסקת השבויים, כשהיה ברור שהמטרה היחידה שלה היא להציל את חמאס? איך ישראל איפשרה ועודדה את מימון חמאס במזומנים קטאריים? ואיך קטאר קנתה את לשכת רוה"מ ועובדי הלשכה הובילו קמפיין השפעה קטארי בישראל ובמערב בעיצומה של המלחמה הקשה עם הפרוקסי של קטאר? שאלות קשות מאוד, שתתבררנה בוועדת החקירה הממלכתית.
* את מי צריך לחקור – האם יש לחקור את ההדלפה לערוץ 12? אולי. אך אין זו חקירה של ערוץ 12. האם אנשי ערוץ 12 עברו עבירה כלשהי? לא. האם הם עברו עבירת צנזורה? לא. האם הם פירסמו את המידע על התקיפה בטרם החלה? לא. הטענה נגד ערוץ 12 היא שברגע שהחלה המתקפה השדרנים כבר היו מוכנים באולפן ומאופרים. האם הם עברו בכך עבירה כלשהי? לא. נהפוך הוא. המידע היה בידיהם והם שמרו על חשאיות. עובר העבירה הוא מי שהדליף להם. סביר להניח שמדובר בשר בקבינט. לא אומר במי אני חושד. ואם המדליף אינו שר, אולי אלה אנשיו. אני הייתי מתחיל את החקירה אצל המדליפים ל"בילד". אנשי ערוץ 12 אינם צריכים להיחקר, כי יש חיסיון על מקורות המידע. אגב, בקבוצת הווטסאפ של עוצמה כהניסטית נכתב ערב המתקפה: "תהיו מוכנים שארוחת השבת תהיה בממ"ד." יכול להיות שיש להם נציג בקבינט?
* האלכימאים – בתקופת ממשלת החירום הלאומית, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה בדותה, שלפיה גנץ ואיזנקוט הם המדליפים מישיבות הקבינט. מה שמעניין, זה שלמעלה משנתיים אחרי שהם התפטרו, הם עדיין מדליפים מכל ישיבות הקבינט והממשלה.
* הכהניסט המסוכן ביותר – האם יש לאסור על ברוך מרזל ומיכאל בן ארי להתמודד לכנסת? מצד אחד, ודאי שיש לאסור. מדובר בכנופייה גזענית, פשיסטית, כהניסטית, והחוק נגד גזענות נועד בדיוק כדי לסכל את ריצתם. מצד שני, מגוחך לאסור על ריצתם של שני עוברי בטל כהניסטים אלה, כאשר הדוצ'ה הנוכחי, הכהניסט המסוכן ביותר, מכהן כשר ל"ביטחון" לאומני והוא האיש החזק בממשלה.
* לנקות אחריו – בכל מוצאי שבת, נהג הרב עובדיה יוסף לתת שיעור לציבור הרחב בבית הכנסת היזדי בירושלים. מדי פעם הוא נסחף בשיעורו לגידופים וקללות על יריבים פוליטיים. כיוון שהשיעור הועבר בשידור חי, ההקלטות פורסמו ופרצה סערה ציבורית. למחרת – דרעי, אלי ישי, בניזרי וחבריהם רצו מאולפן לאולפן להבהיר ולהסביר, ו"אתם לא מבינים את השפה," והדברים הוצאו מהקשרם, ואם רק שמעתם את כל השיעור ולא רק הדלפה מרושעת הייתם מבינים וכו' וכו'. נזכרתי זאת למקרא רשומה המופצת ברחבי הרשת, שמסבירה בדיעבד את דברי הבלע של יאיר גולן בזמן המלחמה, על מדינה שהורגת תינוקות כתחביב. ההסבר הוא ברוח הש"סניקים שהלכו אחרי רבם לנקות אחריו. כן... לא הובן... הוצא מהקשרו... ובעצם הוא אמר ההיפך, הוא לא אמר שישראל הורגת תינוקות כתחביב, להיפך, הוא אמר שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב וכו' וכו'. בהמשך הרשומה הובאו ציטוטים רבים של רוה"מ ושרים שלדברי הכותב הם אלה שגרמו נזק וכו' וכו', כמיטב הווטאבאוטיזם. כלומר, אם במוצאי הטבח ראש הממשלה אמר שלא נשכח את מה שעשה לנו עמלק, זה ממעיט מחומרת דבריו של יאיר גולן? אז הבה נביט נכוחה לדברים. גולן אמר שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב. הוא גם אמר שנחזיר את ישראל להיות שפויה. מה לא ברור פה? ולמה כותב הרשומה מסביר זאת בעברית? הרי דברי סגן הרמטכ"ל הישראלי לשעבר צוטטו בחדווה בפי כל אויבינו ושונאינו, בערבית, באנגלית ובכל השפות. הרי אם סגן הרמטכ"ל הישראלי אומר... נו, שיסביר להם שהוא לא התכוון לחיילי צה"ל. ודאי שדבריו הוסיפו שמן למדורת עלילות הדם על ישראל במלחמה. ברשומה נכתב ש"בכל המתקפות של הימין, הביביסטים ומכונת הרעל עליו, זה הדבר הראשון שהם מטיחים תמיד." אז אולי מן הראוי לנסות דרך אחרת. למשל, שיאיר גולן יודה ששגה, יבהיר שהוא מעד בלשונו, יחזור בו ויתנצל. זה יהיה רק לכבודו, ואני מאמין שהוא גם עשוי להרוויח מכך אלקטורלית. אבל האגו... האגו... אגב, למיטב ידיעתי אינינו הורגים תינוקות כתחביב, אלא כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות בפסח.
* המוסרי ביותר – אחד המרכיבים המכריעים בהצלחה בְּמלחמה, הוא מומנט ההפתעה. למדנו זאת היטב על בשרנו ב-7 באוקטובר. חיזבאללה למד זאת ב"עיד אל-ביפר". איראן למדה זאת במכת הפתיחה של מבצע "עם כלביא". אנו מכירים זאת גם מן העבר – במתקפת הפתע על ישראל במלחמת יום הכיפורים ובמבצע "מוקד", שבו השמדנו את חילות האוויר של האוייב במכת הפתיחה של מלחמת ששת הימים. וכך גם בהיסטוריית המלחמות בעולם, ע"ע פרל הארבור ומבצע "ברברוסה" במלחמת העולם השנייה. ל הרקע הזה אני מבקש לבחון את פעולת צה"ל במלחמת "חרבות ברזל". ספק אם היתה עוד מלחמה בהיסטוריה, שבה צבא הודיע ימים מראש שהוא עומד לתקוף שכונה מסוימת, עיר מסוימת, בית מסוים, כפי שצה"ל הזהיר לפני כל התקפה לאורך המלחמה. צה"ל ויתר מראש, ביודעין, על אפקט ההפתעה, כדי להגן על האזרחים בעזה ולאפשר להם לעזוב את האזור המותקף. זאת, למרות שרבים מה"בלתי מעורבים" השתתפו בגל האחרון של הביזה ב-7 באוקטובר ובמעשי הלינץ' בחטופים באותו יום. כאשר אנו מודיעים לאוייב היכן נתקוף, אנו מאפשרים לו להיערך בהתאם. בדרך זו אנו מחבלים במודע בהישגינו במלחמה ואף משלמים על כך במחיר דמים. לכן, כל כך מרושעת ומסולפת עלילת הדם על פשעי המלחמה שלנו, על "ג'נוסייד" וכו', במכונת התעמולה האנטי ישראלית ב"הארץ" ובעולם. זו פשוט תעמולת כזב גבלסית טיפוסית. כאשר ישראל תיכננה להקים עיר הומניטרית ברצועת עזה כדי לאפשר לאזרחים לצאת מאזור הקרבות ולהציל את חייהם, היא הואשמה בהקמת "מחנות ריכוז". אין תעמולה אנטישמית נתעבת יותר מהשוואתנו לנאצים. אם רוצים לעשות השוואה היסטורית הוגנת, יש להשוות אותנו לבעלות הברית שלחמו בנאצים. אדרבא, האם אפשר להשוות בין הפצצות השטיח על דרזדן וברלין, ובין ההתקפות על הירושימה ונגסקי לאופן המוסרי שבו אנו נלחמים בממשיכי דרכם של הנאצים? נכון, אזרחים רבים וילדים רבים נהרגו בעזה במלחמה. הם נהרגו בשל פשע נגד האנושות של חמאס, שהפך אותם למגן אנושי. דמו של כל ילד ואזרח עזתי, שנהרג במלחמה, בראשו של חמאס. וכי מה עלינו לעשות? לתת חסינות למחבלים שהפכו אזרחים למגן אנושי? אם ניצב מולך מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה, ומכוון את הנשק שלו לעבר הילדה שלך, לא תירה בו? כן, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של המלחמות. מי שטוען אחרת – שקרן. וחבל שההסברה הישראלית משותקת.
* גם מוסר וגם לחימה – במאמרי "שבחי הגם וגם", שבו יצאתי נגד התפיסה הדיכוטומית של "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה," והגדרתי אותה – פרימיטיבית, המתעלמת ממורכבות, כלומר מן החיים האמיתיים, הצגתי שורה של שילובים שאנשי ה"או-או" אינם מסוגלים להכיל, כמו מדינה יהודית ודמוקרטית, לאומיות ואוניברסליות, מסורת וקידמה, שוק חופשי ומדינת רווחה ועוד. לרשימה הזאת ראוי לצרף את המונחים טוהר הנשק ומוסר לחימה. הדיכוטומים אינם מסוגלים לחיות עם המונחים הללו, שבהם הם רואים אוקסימורון. כפי שרעיון המדינה היהודית דמוקרטית פסול הן בידי פשיסטים, לאומנים, גזענים וכהניסטים והן בידי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, כך גם מוסר הלחימה. מצד אחד ניצבים פשיסטים ובןגביריסטים שבעיניהם "במלחמה כמו במלחמה" הכול מותר, אין עכבות, אין חוקים, הנשק צריך להיות נקי – לא טהור, אין מוסר, ומצד שני פציפיסטים למיניהם, תבוסתנים ואיסטניסטים, השוללים את עצם המלחמה, רואים בה מעשה לא מוסרי (בפרט כאשר יהודים נלחמים), שוללים את הנשק, שאינו יכול להיות טהור כי הוא הורג (ובפרט כאשר יהודים אוחזים בו). אלה ואלה מתעבים את תרבות ה"יורים ובוכים", שמבטאת בעיניהם צביעות. האם מלחמתם של מורדי גטו ורשה אינה מוסרית? האם נשקם אינו טהור? האם המלחמה של בעלות הברית בנאצים אינה מוסרית? האם מלחמת השחרור שלנו נגד צבאות ערב שפלשו לישראל בת יומה על מנת להטביע אותה בדם אינה צודקת ("אין מלחמות צודקות", מכירים?) האם הנשק של כיתות הכוננות שירו בנוח'בות ברחובות שדרות ובשבילי בארי וניר עוז ב-7 באוקטובר אינו טהור? והאם כאשר העברנו את המלחמה לשטח האוייב, במלחמת חורמה נגד חמאס, היא חדלה להיות מוסרית? אני מאמין בערכי טוהר הנשק ומוסר לחימה. מהו מוסר לחימה? כשזו מלחמה צודקת למען רעיון צודק והיא נעשית בדרכים מוסריות. גם המלחמה הצודקת ביותר צריכה להיעשות בדרכים צודקות. אין צודקת מהמלחמה בחמאס בעזה, אך לא הכול מותר בה. אני גאה בכך שצה"ל נהג כפי שאף צבא לא נהג מעולם, ועל אף אובדן אפקט ההפתעה הודיע מראש על כל תקיפה, כדי לאפשר לנשים וילדים ובלתי מעורבים לעזוב את היעד בעוד מועד. הדיכוטומים סולדים מכך. אלה טוענים שאנו נלחמים בידיים קשורות ומאשימים את הפצ"רית שהפריעה לצה"ל לנצח בכך שהקפידה כך שהמלחמה תהיה במסגרת חוקי המלחמה ו"הפקירה את הלוחמים," ואלה גינו את עצם המלחמה, והאשימו את ישראל (!) ב"פשעי מלחמה" בשל האזרחים והילדים שנהרגו כי המחבלים הפכו אותם למגינים אנושיים. בעיניהם, אותם מחבלים היו צריכים לקבל חסינות. אלה ואלה מתעלמים ממורכבות המלחמה. בעיניי, המלחמה הצודקת ביותר אינה המלחמה בנוח'בות בנגב המערבי ב-7 באוקטובר, אלא המלחמה שלא היתה – מתקפת הנגד המקדימה שהיתה מסירה את האיום בעוד מועד וחוסכת חיי מאות אזרחים וחיילים. אותה מלחמה שהיתה מגונה כ"מלחמת ברירה" בלתי מוסרית. הפציפיזם הוא תפיסה בלתי מוסרית. מוסר הוא ההבחנה בין טוב ורע, הבחירה בטוב והמלחמה ברע. הפציפיסט עיוור להבדל בין טוב ורע, ובעיניו המלחמה היא הרע, גם כאשר היא נגד נאצים ומחבלים. בכך הם למעשה משת"פים של הרוע. אני רואה בעצמי תלמידו של אלתרמן. אין מי שביטא כאלתרמן את צדקת הדרך הציונית ובוודאי את צדקתה של מלחמת השחרור. אך כאשר נודע לו על פשע מלחמה שביצעו חיילים הוא כתב את "על זאת", שבו הוקיע את פשע המלחמה. בן גוריון הזדהה מאוד עם השיר והורה להדפיס אותו ולחלקו לכל חיילי צה"ל. זו דרכנו!
* פגע וברח – צפיתי בסרטון שכותרתו "להציל את ישראל" ובו יורדים רבים מספרים שרכשו כרטיס טיסה לישראל ביום הבחירות, כדי לבוא ולהציל את ישראל. אותם יורדים יבואו לארץ כדי להצביע נגד הממשלה. לא מן הנמנע שתהיה התארגנות מקבילה של תומכי הממשלה. הם יבואו, יצביעו, ויחזרו למחרת לגולה. הצבעת פגע וברח. אם הם באמת רוצים להציל את המדינה, למה הם ירדו ממנה? אם הם באמת רוצים להציל את המדינה, שיחזרו לחיות בה, להיות חלק מהווייתה, ישלמו את מיסיה, ישרתו בצה"ל, יהיו חלק מבניין המדינה. הערה – הביקורת הזאת אינה מופנית לישראלים שנמצאים בחו"ל לצורך לימודים, פוסט דוקטורט, טיול, שליחות או אפילו עבודה זמנית. אלה, שיצאו זמנית ועומדים לחזור, ראויים לשבח על הגעתם להצביע ולהשפיע. הביקורת מכוונת ליורדים מהארץ.
* איך שתקראו לו – תקראו לו יאיר נתניהו. תקראו לו יונתן הון. כך או כך, הוא ילדז.
* ממייפלאור עד טראמפ – אני ממליץ בחום על ההסכת של "כאן הסכתים" "הניסוי האמריקאי", שאותו ערכו והגישו אורן נהרי וערן סיקורל – 15 פרקים קצרים הסוקרים את רבע המילניום של ארה"ב. מי שמצפה לתוכנית עומק כמו התוכנית המעולה של אורן נהרי על המאה ה-20 עלול להתאכזב. זה פורמט שונה לגמרי. אם בתוכנית על המאה העשרים מוקדשים לעתים 5 ואף 6 פרקים בני שעה לשנה אחת, הרי ההסכת הזה מתאר 250 שנה ב-15 פרקים בני כעשרים דקות. ובעצם לא 250 שנה אלא 400, כי נקודת ההתחלה אינה הכרזת העצמאות של ארה"ב (1776), אלא הגעת האונייה "מייפלאור" לחופי אמריקה ב-1620. אך המגרעת של ההסכת, חוסר ההעמקה, היא גם היתרון שלה – היכולת לראות היטב את היער, את המכלול, בצילום פנורמי של ההיסטוריה האמריקאית. התוכנית גירתה את סקרנותך וברצונך להעמיק וללמוד את העצים? זיל גמור. האם הניסוי האמריקאי הצליח? במבט על 250 שנותיה של ארה"ב, זו הצלחה כבירה. אולם עתידה של ארה"ב לוט בערפל ונתון תחת סכנה. המחלוקת המכובדת בין השמרנות של המפלגה הרפובליקאית לליברליות השפויה של המפלגה הדמוקרטית, הופך לקרע ולמלחמה בין הפופוליזם הטראמפיסטי, שהשתלט על המפלגה הרפובליקאית, ל"פרוגרס" המטורלל, נוסח ממדאני, שמשתלט על המפלגה הדמוקרטית. אם ארה"ב לא תתעשת והמגמה הזאת תימשך, זו סכנה של ממש לעתידה של ארה"ב, לעתיד העולם החופשי וגם לעתידה של ישראל.
* ביד הלשון: רחוב שטראסה – במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" התפרסם מאמר מרתק של סבינה שמיטקה: "דיוקנה של חוקרת אסלאם מסורה מדי", שסיפר את סיפורה של הדוויג קליין, מזרחנית יהודייה-גרמניה צעירה ומבריקה, שצפוי היה לה עתיד אקדמי מזהיר, אך השלטון הנאצי לא איפשר להעניק לה תואר ד"ר בשל יהדותה, וב-1942, בגיל 31 נשלחה לאושוויץ ושם נרצחה. מתוך המאמר: "מפסח 1918 ועד פסח 1928 למדה הדוויג קליין בבית הספר העל יסודי הפרטי האורתודוקסי לבנות ברחוב ביברשטראסה 4, שנוסד ב-1893 על ידי הרב מרקוס הירש כדי לספק למשפחות אורתודוקסיות אמידות חלופה לבית הספר הקהילתי לבנות ברחוב קרוליננשטראסה." נזכרתי בבדיחה על היקים בתל-אביב שאמרו במבטא יקי כבד "רחוב יהודה הלוי שטראסה". שְׁטְרָאסֶה הוא רחוב, או דרך. אם אנו אומרים רחוב ביברשטראסה, או רחוב קרוליננשטראסה, כאילו אמרנו רחוב רחוב ביבר או רחוב רחוב קרולינן. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
ראיון עם משה גרנות – סופר, עורך ומרצה
משה היקר, שנינו נפגשנו כפעילים באגודת "סומליון" (סופרים ומשוררים לילדים ולנוער), ואנחנו ממשיכים להיפגש על גבי העיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר". הרעיון של פוצ'ו לראיין אותך נפל על אוזניים כרויות, אהוד בן עזר ואני החלטנו שיהיה מעניין לראיין אותך למרות שעדיין לא הגעת לגיל תשעים. אודה לך אם תענה לשאלותיי להלן, ותוכל כמובן להוסיף דברים כרצונך.
ידוע לי שנולדת ברומניה בשנת 1939. מהם זיכרונותיך מהילדות ברומניה? מה היה שם המשפחה המקורי? האם התגוררתם בסביבה יהודית? אם לא, מה היה יחס השכנים הגויים ליהודים? ספר על משפחת המוצא שלך – סבים, סבתות, הורים, אחים. במה עסקו? באיזו שפה דיברו בבית? באיזה בית ספר למדת? באיזו שפה לימדו בבית הספר?
נולדתי ב-30.1.1939, שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הזיכרון הראשון שלי הוא בערך מגיל שלוש. מצאתי את עצמי מכורבל בשמיכה ורועד מקור במרתף, שעל קיר אחד שלו היתה ירוקת ממי גשם שחדרו פנימה; ועל קיר אחר היה חלון קטנטן בגובה המדרכה שבחוץ, ועליו כפור. הייתי לבד משום שאימא יצאה לחפש מזון עבור שני ילדיה. גם אחי בני, הגדול ממני בחמש שנים, לא היה לידי. הוא התגנב לבית הכנסת, שם לימדו המורים היהודים, שפוטרו ממשרותיהם, את התלמידים היהודיים שסולקו מבתי ספר ממלכתיים. גבאי בית הכנסת הצליח לארגן לכל אלה פרוסת לחם וחצי ביצה קשה, מציאה הראויה להתכבד בזמנים הקשים ההם. לעיתים קרובות היה מוכרז עוצר ליהודים, ואז אימא ואחי היו מנועים לחזור למרתף. במרתף הזה שהינו עד ששחררו אותנו הרוסים באוגוסט 1944.
אבא, אימא, אחי ואני – כולנו נולדנו בעיירה פרומושיקה שבמחוז בוטושאני, המחוז הצפוני ביותר ברומניה. אימא היתה ממשפחת גולדמן. אביה היה חייט. אבא ממשפחת גרינברג. אביו היה אופה. אבא עבר לאחד הכפרים שבמחוז בוטושאני ושם היה בעלים של טחנת קמח, מחסן תבואות וחנות.
ביוני 1941, באו הלגיונרים בליווי חיילים גרמנים לגרש אותנו מהכפר. יכולנו לקחת עמנו רק מטען של עגלה אחת. נסענו לפרומושיקה, העיירה בו נולדנו, ומשם גירשו אותנו לעיר המחוז, בוטושאני. התיכנון היה לאסוף את כל היהודים במקום זה, כדי שיהיה יותר קל לסגור אותם בגטו. הייתי אז בן שנתיים וחצי ואינני זוכר דבר מהדרך בין פרמושיקה לבוטושאני. ברבות הימים סיפר לי אחי, שאבא נשא אותי בידיו כל הדרך. ועוד הוא סיפר, בדרך באו כפריים עם קלשונים וגרזנים, ורצו לעשות שפטים ביהודים המסכנים שהלכו בחום הגדול לאורך 33 קילומטרים. למזלנו, קצין הז'נדרמים בשם פורקארו איים על הכפריים שאם יפגעו ביהודים או ברכושם, הוא יירה בהם. בזכותו נותרנו בחיים.
כשהגענו לבוטושאני מיוזעים ומאובקים, גייסו את אבא כביכול לצבא (בשירות החובה הוא היה בחיל הפרשים), אבל לאמיתו של דבר הוא נשלח לעבודות כפייה במחוז טלאורמן שבאולטניה, כ-600 קילומטרים דרומה מהעיר בה נמצא המרתף הנ"ל.
לשאלתך, רוב תושבי פרומושיקה היו יהודים, והשפה היתה, כמובן, יידיש. היו אפילו כפריים רומנים שלמדו יידיש, כדי שיוכלו להתמקח בשוק עם היהודים. לפני המלחמה לא היתה תחושה של שנאת יהודים. בעיר המחוז בוטושאני היו בתקופה ההיא כחמישים אלף תושבים, כשכעשרים אלף מתוכם היו יהודים. הם פתחו במרכזה לשכות עורכי דין, בתי מרקחת ומרפאות של רופאים.
כשהרוסים כבשו את רומניה בדרכם לגרמניה, אבא השתחרר מהמחנה לעבודות כפייה, ויצא בדרך הביתה. רוב הדרך הוא הלך ברגל, מפחד החיילים הרוסים, שעבור נעליים או שעון היו מוכנים לירות בבעל "האוצר" הזה. כשהגיע לבוטושאני אבא לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי אותו, כי הוא עזב אותנו כשאני בן שנתיים וחצי וחזר כשאני בן חמש וחצי.
עליתם ארצה בשנת 1951. מה היתה הסיבה לעלייה? ספר על הדרך לארץ ישראל. היכן התגוררתם כאן לראשונה? במעברה? איך התקבלתם פה?
בשנת 1947 עלו הקומוניסטים ברומניה לשלטון, והסוחרים נחשבו לאויבי הפרולטרים והם התנכלו להם. גם אבא סבל מהם.
כאשר שרת החוץ אנה פאוקר, (יהודייה, קומוניסטית שישבה בכלא הפשיסטים, בצעירותה היתה מורה לעברית!!!) – איפשרה ליהודים לעלות לארץ ישראל, אבא נרשם לעלייה וקיבל אישור.
המסע שלנו לארץ התחיל באחד הלילות. נסענו לבוקרשט ומשם לקונסטנצה. בקונסטנצה עלינו על האונייה "טרנסילבניה" והגענו לארץ ישראל, לא לפני שלקחו מאיתנו במכס את תכשיטי המשפחה ונותרנו עם קצת מזון בלבד.
הגענו ארצה ב-22.2.1951, ונשלחנו למעברת באר שבע – ים של אוהלים, כשבסביבה אין עץ ואין שיח, רק גרגרי אדמת לס המתעופפים באוויר ורוח אשר מפילה את האוהלים. אבא היה מיואש לגמרי. לדבריו, אפילו במחנה לעבודות כפייה לא ראה עזובה כזאת! דווקא אימא היתה האופטימית, והבטיחה לאבא שתעשה את האוהל לחדר מקושט. אבא התאושש וגילה תושייה. הוא מכר בשוק של באר-שבע נקניק שהבאנו איתנו, ובכסף שהרוויח נדד בארץ, וחזר עם בשורה: בכפר יהושע יש מעברה שונה לגמרי. צריף שוודי עם מטבח ומים זורמים, ומחוצה לו יש מבנה פח עם שירותים ומקלחת. זה נחשב בעיניו כארמון לעומת האוהל שלנו. לאחר חצי שנה בכפר יהושע עברנו לכפר יחזקאל. שם צריף המגורים שלנו לא היה משובב נפש...
כעבור כשלוש שנים קיבלנו משק בן עשרה דונם עם השקייה, חברות בפלחה משותפת ובית ללא מרצפות, מים וחשמל. לשם כך התחייבו ההורים לתשלומים של שלושים שנה עבור הבית, המשק, הפרד וכדומה.
אחרי תשע שנים מכר אבא את הפרות ואת התרנגולות שהוא גידל בלולים, כיסה את החוב, ובכסף במועט שנותר לו הוא הצליח לקנות דירה בבני ברק, שעליה רבצה משכנתא כבדה.
מתי ואיך רכשת את השפה העברית? באילו בתי ספר למדת בארץ?
את השפה העברית רכשתי כבר בכפר יהושע, לאחר מכן, כאשר גרנו בכפר יחזקאל, למדנו בקבוצת גבע. (אגב, המורה שלי היתה מיכל גור אריה, אימא של דליה רביקוביץ'). שם, סליחה על ה'שוויץ', הייתי ראשון בכיתה, לא רק בעברית, והקפיצו אותי כיתה.
ספר בקצרה על שירותך הצבאי.
בכפר יחזקאל, כמו בכל ההתיישבות העובדת, הצעירים היו מתגייסים ליחידות הכי קרביות, ולכן גם אני התגייסתי לגדוד 12 של חטיבת "גולני" במסלול סיירות. במילואים שירתי בסיירת של חטיבה 8, במסגרתה השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובפעולות מעבר לגבול.
השכלה אקדמית – נא פרט היכן למדת במסגרת שלושת התארים ובאילו חוגים? מה היה נושא התזה שלך לדוקטורט?
לשני התארים הראשונים למדתי באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה אז בקמפוס באבו כביר. את התואר השלישי סיימתי בבר אילן בשנת 1979. נושא הדיסרטציה שלי היה: "דמויות מקראיות בספרות ההשכלה".
עבודה במערכת החינוך - נא פרט בקצרה את דרכך בהוראה ובפיקוח.
עבדתי כמורה ומחנך בגימנסיה "דביר" ברמת גן, ואחר כך בתיכון "השרון" ברמת השרון, קודמתי לניהול, ובשנת 1975 עברתי בחינות למשרת מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים בתל-אביב וגבעתיים. הייתי מפקח משנת 1976 עד שנת 2003.
כתיבה – כתבת עשרות טקסטים בז'אנרים שונים – רומנים, סיפורים קצרים, מאמרים, ביקורות ספרים. מהם הנושאים עליהם כתבת ואתה כותב למבוגרים? מהם הנושאים לילדים? ערכת גם שני לכסיקונים על סופרים ומשוררים. נא ציין באילו שנים ומה ההבדל ביניהם.
בתחילת דרכי כתבתי רק בתחום החינוך וההוראה – ספרי לימוד, ספרי עזר למורה ולתלמיד. כשמוניתי למפקח היה אסור לי לחבר ספרים מסוג זה. הייתי די מאוכזב, עד שרעייתי הטובה הציעה לי לשלוח להוצאות ספרים סיפורי ילדים שאני מספר לילדינו. ספר הילדים הראשון "פטיטון בטיפת הטל" התקבל בהוצאת "כנרת", ואחר כך התפרסמו עוד 13 ספרים לילדים ולנוער. בסך הכול פרסמתי 65 ספרים: רומנים, שבמרכזם ניצולי שואה בפולין וברומניה; ביוגרפיות ועוד. בפן העיוני פרסמתי ספרים המתעמתים עם הדת והאמונה, ביניהם: "התנ"ך –כף החובה", "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", "ההונאה שקבעה את גורל העולם", "אילו האמנתי שיש אלוהים", "התיאבון הגדול של משרתי האל".
חיברתי וערכתי שני לקסיקונים: האחד הוא "לקסיקון סופרי ישראל בהווה" (2006) הכולל כ-600 ערכים, והשני הוא "לקסיקון הסופרים העברים מאז תש"ח" (2009), שיש בו 1240 ערכים. זאת על פי בקשת "אגודת הסופרים העבריים". מלבד זה כתבתי עוד מאות ערכים לאנציקלופדיות ולקסיקונים אחרים.
באיזו תקופה היית עורך של "מאזניים", ביטאון "אגודת הסופרים"? מה היתה המדיניות שלך כעורך ספרותי? אילו חומרים כללת בגיליונות אלו? במרוצת השנים, האם הבחנת בהבדלים בין דורות הכותבים? מה דעתך על הספרים שיוצאים לאור בתקופה זו, ומה דעתך על הדור הצעיר של הסופרים בארץ?
ערכתי את "מאזנים" בשנים 2016-2013, הייתי עורך לשוני (כולל ניקוד שירים), ומביא לדפוס. בעיקרון עניתי לכל הפונים, וגם כאשר לא יכולתי לפרסם, עודדתי שימשיכו לשלוח כתבי יד. רוב הגיליונות היו לכבוד אישים כמו נתן יונתן, אפרים קישון, משה שמיר, דבורה עומר, דן מירון, חיים גורי, וכמובן, הקלסיקונים של ספרות התחייה.
אני מבקש פטור מלהביע דעתי על סופרים שונים.
בצד הכתיבה על נושאים מן התנ"ך אתה גם מרצה. ידוע לי שיש לך גישה מיוחדת לתנ"ך שמעוררת מחלוקת. תוכל להסביר בכמה משפטים מהי גישתך, שמעוררת התנגדות של אחרים?
תוך כדי עבודתי כמפקח הרציתי במכללה להסבת אקדמאים להוראה. התבקשתי להרצות (בהתנדבות) בראשון לציון, בכפר סבא ובעוד מקומות. מזה 13 שנים אני מרצה במסגרת "יד לבנים" ברמת השרון בנושאים שונים: תנ"ך, ספרות עברית, ספרות רוסית, מיתולוגיה יוונית, חידת הצחוק (בעיקר אנרי ברגסון), האמונה המיוחדת של ישעיהו ליבוביץ' ועוד.
באשר לתנ"ך, ליד התפעלותי מהשפה, המקור לשפה העברית בכל הדורות, מהאתוס המוסרי (עמוס, ישעיהו, ירמיהו), ליד סיפורים ברמה שייקספירית על שאול ודויד; לצד כל אלה מצויים חוקי התורה שחלקם הגדול מזעזעים: לדוגמה: אב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם. בעל עבד רשאי להכות אותו עד מוות, ולא ייענש, "כי כספו הוא." התורה גדושה בחוקים שלא מאפשרים קיום חברה אנושית, בוודאי לא מדינה, לכן חכמים המציאו אגדה שכביכול ישראל הושבעו לא למרוד בגויים, ולא לעלות בחומה (= לא לכבוש את הארץ בכוח), לכן אנחנו האומה היחידה בעולם שהגלות היא סדר החיים המועדף עליה במשך כ-1700 שנים, ולכן אנחנו העם הכי שנוא בעולם. תיארתי במשפטים בודדים, כבקשתך, מה דעתי על התנ"ך.
ספר על המשפחה שהקמת – רעייתך, הילדים הנכדים. רעייתך תמיד מלווה אותך למפגשים ספרותיים. האם היא תורמת לכתיבתך באיזה שהוא אופן? האם למישהו מהצאצאים יש כישרון כתיבה?
אני חבר של רעייתי הנפלאה, נורית, מעל 64 שנים פלוס. היא באמת נפלאה והעניקה לי אושר גדול, ואני משתדל להיות ראוי. הבת הבכורה שלנו היא מורה לאזרחות ולאמנות ומנטורית אזורית בנושא, הבן האמצעי הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אריאל, והבן הצעיר הוא התנהגותן בעל שם להולכים על ארבע.
את שואלת אם רעייתי תורמת לכתיבתי – כפי שסיפרתי לעיל היא עודדה אותי לפרסם סיפורים כשהייתי די עצוב על כך שנאסר עליי לכתוב ספרי לימוד. ומאז אין ספר שאני כותב בלי לשאול לחוות דעתה.
עדינה, אני חושש שאני מעייף אותך, ובוודאי – אסיר תודה שלקחת משימה זאת על עצמך. אני גם זוכר בתודה את העזרה שלך כשנזקקתי לידע יותר מהימן מזה שיש לי על היידיש, שפה עליה עשית את הדוקטורט. בוודאי אני זוכר את התכנסויות של "סומליון", כשאת מארחת מכל הלב במכללת "אחווה".
משה גרנות
משה גרנות
קומפלט
את החנות סגרתי כבר בשבע, אבל נשארתי עד מאוחר כדי לארגן את הניירות לקראת מחר. מישהו מהימן לחש לי כי מחר מצפה לי ביקור ממש לא ידידותי – לאחרונה מס הכנסה התלבשו עליי, רוצים למצוא אי סדרים במאזן הוצאות והכנסות כדי למצוא עילה להכניס אותי לקלבוש.
מנעוריי אני סוחר, ואינני יודע דרך חיים אחרת, אבל מ-1947, כאשר סילקו את המלך, וקבעו בבחירות מפוברקות כי רומניה היא "דמוקרטיה עממית", לשון קוד לגרורה של ברית המועצות – סוחר כמוני הוא עלוקה שמוצצת את דם הפרולטרים, ומקומו הנכון הוא בכלא – במקרה הטוב, וכדור בראש – במקרה הפחות טוב.
מה אעשה? לאן אברח? וכי אפשר בכלל לברוח, כשאני בעל לאישה, ואב לקטנצ'יק בן שנתיים? מרחפת תקווה בקהילה היהודית שישועה תבוא מאנה פאוקר, היהודייה, שרת החוץ של רומניה. משהו מתבשל שם, הלוואי שיהיו בשורות טובות.
חשבתי שאני לבד בחנות מאחורי הדלפק, כי בלה נמצאת באו. פ.ד. ר., אגודת הנשים הרומניות לידידות עם נשות ברית המועצות. הערב היא נושאת נאום על הישועה שהביאה ברית המועצות לפועלי העולם. אולי ממנה תבוא הישועה? אין סיכוי – היא שייכת לבשורת העולם החדש, ואני עדיין במעמד המוקצה של סוחר בארץ קומוניסטית. וכן, הקטנצ'יק ישן, כשלידו מיטתה של המטפלת ההרוגה מעייפות.
חשבתי שאני לבד, אבל פתאום צצה לה מרגרטה המנקה – איך לא שמתי לב? מה היא עושה בשעה כזאת?. המנורה שעל הדלפק הטילה אור על הסילואטה המשובבת שלה, והיא מרימה ידיים אל על, מפהקת פיהוק גדול, וכך מבליטה מה שיש לנשים מלפנים, ואצלה, צריך להודות יש מה לראות. רציתי לשאול מדוע אינה הולכת הביתה, השעה היתה כבר קרוב לעשר, אבל תנועות הגוף שלה השאירו אותי פעור פה ועיניים. מה? מה? באמת מה? כשהיא שמה לב להבעות פניי, היא התקרבה לדלפק, תמכה את שדה הימני בידה, כאילו מגישה אותו לי, ואז היא לוחשת "רוצה אותו? תמורת כוסית רום אני מרשה להחזיק בו."
בחוץ העולם קפא, ואני זיעה ניגרה לי על המצח, הלב דפק בחוזקה כאילו הייתי בן שש-עשרה, והרי הייתי בימים ההם כבר בעל בעמיו בן שלושים ושתיים. למרות ההתרגשות שחוויתי, קפץ לי הסוחר לפה: "למה כוסית על ציץ, אני מבקש קומפלט עבור בקבוק שלם של רום."
ומרגרטה: "עשינו עסק!" ומיד השתחלה מאחורי הדלפק, הסירה את בגדיה, ובאמת מה שראיתי... מה יש לדבר! תרשה לי לא לתאר מה היה, לא נברא האדם, כישרוני ככל שיהיה, שיכול לתאר מעשה מדהים כזה, רק זאת אציין: איפה בלה, ואיפה מרגרטה!
"אפשר עוד?"
"רוצה עוד בקבוק?"
"לא מתנגדת."
התחלתי להבין מדוע היא איחרה לחזור הביתה, ושהתה בחנות שלוש-ארבע שעות נוספות. חשבתי שהבנתי...
נתתי לה את שני הבקבוקים, היא התעטפה במעיל הפרווה שלה, ויצאה מהחנות. כבר לא היתה לי סבלנות לניירות, החלטתי להמשיך מחר עם שחר, כיביתי את האור, ונכנסתי לחדר שינה. כשהדלקתי את האור, חשכו עיניי: ארון הבגדים היה פתוח, ושום בגד לא היה בו, הוא רוקן קומפלט! – נעלמו שלוש החליפות שלי, שני מעילי הפרווה לחורף, חולצות, אפודות, גרביים – הכול! בארון הסמוך של בלה הגנב לא נגע. כנראה, הגנב קיבל הזמנה של בגדי גברים. לא צריך להיות בלש כדי להבין מה קרה: איציק בורשטיין, המכונה "איציק גאנעב", כלומר, איציק הגנב, חי עם מרגרטה הגויה "בחטא" כבר חמש שנים, הם קבעו יחד את המבצע – התפקיד שלה היה להשהות אותי בחנות, כשהוא מרוקן בנחת את הארון. סימני הנעליים שלו היו על עדן החלון שהיה פתוח למחצה.
ברור שלא הלכתי לישון – רצתי כך, בלי מעיל ובלי כובע, למשטרה, והודעתי להם שבלי ספק הגנב הוא איציק בורשטיין. התחננתי שיעשו מיד חיפוש בביתו, ואמרו לי שיש בתחנה רק שני שוטרים, ואסור להם לעזוב את העמדה. בבוקר יבואו האחרים ויערכו חיפוש. למותר לציין כי בבוקר מצאו אצל איציק גאנעב רק שתי עניבות וחגורה. "אלה שלך?"
"כן," ורציתי לבכות. מרגרטה נעלמה מהעיר.
כדי שהסיפור לא יסתיים בדמעות, אני מבקש להזכיר כי אנה פאוקר באמת הצליחה לשכנע את הממשלה לאפשר ליהודים שרוצים להגר לפלסטינה, כשעל כל גולגולת קיבלה רומניה הקומוניסטית כאלף דולר קפיטליסטיים. בין אלה שניצלו את ההזדמנות להימלט מציפורני הדיקטטורה של הפרולטריון, הייתי אני, בלה, והקטנצ'יק שהיה כבר בן קרוב לשלוש.
ובאשר לאנה פאוקר, שהיתה קומוניסטית שרופה, שסטלין רצח את בעלה על חטא "הקוסמופוליטיות" (קרי: על היותו יהודי!) – נשיא רומניה החליט שגם היא קוסמופוליטית (ראו פירוש לעיל), היא הודחה מתפקידה כשרת החוץ, הודחה מהמפלגה הקומוניסטית, וסטלין הציע לנשיא רומניה גיורגי גיאורגיו דז' לתקוע לה כדור בראש. מולוטוב, שר החוץ הרוסי, הגן עליה, והיא לא נורתה, אבל חיה בעוני כשהיא מתרגמת בשכר רעב ספרים משלוש שפות, אבל אסור לה לחתום את שמה כמתרגמת.
צר לי שמהלתי את הסוף הטוב שלי בסוף הפחות טוב של אנה פאוקר הקומוניסטית השרופה, שבצעירותה היתה, לא להאמין, מורה לעברית.
משה גרנות
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו
שמלאו לי 90
אני מרגיש
כאילו כבר מתי
וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ
הסופר
אהוד בן עזר
נכדו
של יהודה ראב
נעמן כהן
Sic transit gloria mundi
כך חולפת תהילת עולם העיזבון של גבריאל מונבז-מוקד הושלך לרחוב בראיון שנעשה עם גבריאל מונבז-מוקד ב2011 הוא נשאל :"האם חשוב לך להשאיר משהו אחרי מותך?" "אין ביטחון שמשהו יישאר מכולנו, אבל אנחנו חושבים שמן הצדק שיישאר. גם אני חושב שמן הצדק שיישאר משהו מכל מה שעשיתי אבל אף אחד לא מבטיח לי שכך אכן יהיה." והנה ההולכים בתל אביב ביולי 26 נתקלו בערימה גדולה של חפצים שהושלכו לרחוב מדירתו של מבקר הספרות גבריאל מונבז-מוקד. https://www.facebook.com/doron.zafrir/photos/פונתה-דירת-גבריאל-מוקדכמה-עצוב/10231553308167278/ כך חולפת תהילת עולם. בראיון מספר מונבז-מוקד על שני בניו: "שני בניי, אורן ויונתן, נולדו מנישואי האחרונים לטובה רוזן (חוקרת הספרות העברית של ימי הביניים, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון). אורן מוקד משלים את לימודי הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. יונתן הוא ספרן וחוקר קולנוע וגם עורך מדור הקולנוע בכתב העת 'עכשיו'. האם הם השליכו את תכולת הדירה לרחוב? באותו ראיון הוא מספר: "לא כתבתי על עלילותיי בגטו ורשה ולא סיפרתי כמעט כלום. הסיבה למיעוט זיכרונותיי הכתובים היא פעילותי האינטנסיבית והבולעת הכול בחוויה הישראלית. עם זאת, אני רוצה עכשיו לסכם בכתב את זיכרונותיי. בכל מקרה, החוויה מימי השואה היא בוודאי מעצבת. בין גיל שש לגיל אחת-עשרה הייתי עד למאורעות קשים ואיומים ללא תקדים, ודווקא בתקופת ילדות. סבלתי רעב, קור, בדידות, פחד, כאבים. אבי נספה במרד גטו ורשה ואיתו רוב משפחתי. מובן גם כי הוצאתי מהתקופה הזאת כמה לקחים אישיים. ראשית, זיקה ציונית. נמאס לי להיות מיעוט בין הגויים. שנית, צורך באוונגרד חברתי לוחם נגד כוחות הרוע. "שמוטב שליהודים יהיה בידיהם נשק תגובה והשמדה. אני חסיד גדול של כוח אטומי בידי ישראל, למשל. בנוסף לכך, ברור לי שכוח מרושע יכול להיות מובס רק בידי כוח גדול וצודק יותר. מבחינתי, הכוח הצודק הגדול יותר היה בלי ספק ברית המועצות והצבא האדום שלה. אם לא הם, לא היה נותר מאיתנו איש בחיים וגם היישוב העברי בארץ לא היה קיים. מלחמת העולם ושואת העם היהודי נטעו בי חשדנות עמוקה לגבי הקפיטליזם המערבי. "הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני. "היום המאושר בחיי היה יום חורף, טמפרטורה של מינוס 25 מעלות בהרי הקרפטים בדרום פולין, כאשר הגרמנים נסו והמון הצבא האדום נכנס לעיירה זאקופאנה בקול שירה גדול. הם שרו שירים רוסיים. אני אזכור עד יום מותי שאני חב את חיי לסטלין, למרשל ז'וקוב ושאר מפקדים וחיילים של הצבא האדום ולגבורה של העם הרוסי. אם לא הם, היטלר היה משתלט על יבשת אירופה מהאוקיינוס האטלנטי עד האורל, ואפילו רוזוולט וצ'רצ'יל לא היו מצליחים להזיז אותו משם, ואיש מהיהודים באירופה לא היה נותר בחיים. גבורת הצבא האדום ועמידתו הנחושה של סטלין הצילו את העולם וגם אותי כילד, ובלעדיהם גם היישוב בארץ היה מושמד. "אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אימי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו." (אביו ד"ר יעקב מונבז ממשפחה ממוצא ספרדי היה בן דוד של פולה מונבז-בן גוריון. שימש כרופא בגטו ושיתף פעולה עם יאנוש קורצ'אק). "דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו." הוא עלה לארץ בגיל 12, בשנת 46', והשתלב במהירות בתוך התרבות והשפה. "עברית למדתי תוך חודשיים," אומר מוקד. "אבל לא רציתי להיות צבר. לא התחברתי להווי ולספרות הטיפשית של הפלמ"ח, הצ'יזבטים, השירים הנלעגים, כל זה. הייתי ישראלי אירופי בעיני עצמי. הגעתי לארץ ישראל עוד לפני אימי ונקלטתי על ידי דודי ודודתי, חיים אליעזר וחנה ברנדס, שהיו יקירי העיר תל אביב, ועכשיו קצת נשכחו." הם הכניסו אותו לדירתם שבשדרות קרן קיימת (עכשיו בן גוריון), שבה הוא מתגורר עד היום. (אימו מגדלנה טייכנר נרצחה בדירתה בתל אביב ב-1987 במהלך שוד). מוקד יכול היה להיות מסודר כלכלית ומשובץ בתוך המנגנון הפוליטי הישראלי, כראוי למי שפולה בן גוריון (לבית מונבז) היתה דודה של אבא שלו. "כשהייתי בן 13 הייתי מבאי ביתו של בן גוריון. אחת השטויות הגדולות שעשיתי – אמרתי לבן גוריון שהוא פונה יותר מדי ימינה. לאיש הזה, דוד, לא היה שום חוש הומור. הוא ראה בי אז, למרות שהייתי ילד, יריב אידיאולוגי. מאוחר יותר שרפתי קשרים גם עם מרטין בובר. עגנון המליץ עליי. בובר שאל: עד כדי כך? בובר היה אלוהים באירופה. כל המלצה שלו היתה פותחת דלתות. בטיפשות של צעיר אוויל אמרתי לבובר שהמודל של הסוציאליזם שלו, אני-אתה, של שיחות מדלת לדלת, לא יילך. בובר לא היה איש סובלני. הוא מחק אותי." (בועז כהן, "גבריאל מוקד במדינת הגמדים", "אל-ארצ'", 2710.11). https://www.haaretz.co.il/magazine/2011-10-27/ty-article/0000017f-f80e-d460-afff-fb6ece350000 יום יום בתל אביב נתקלים בערימות שנזרקות מבתים. עוד יהודי הלך לעולמו.
הפיזיותרפיסט בראיון מורחב לתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין, ששודר בחלקו הראשון בינואר 2022 (לקראת כניסתו למערכת הפוליטית), סיפר גד אזנקוט כי לאחר שחרורו הראשוני מצה"ל כקצין צעיר, הוא פנה למכון להכוון תעסוקתי, ושם המליצו לו ללמוד פיזיותרפיה בשל "ידיים טובות וגישה לאנשים." בסופו של דבר, כידוע, הוא בחר לחזור לשירות קבע ארוך. האם תכונות של פיזיותרפיסט ידיים טובות וגישה לאנשים יועילו לו כראש ממשלה? ימים יגידו.
עיתון "הארץ" תנא דמסייע לשונאי ישראל רו קאנה, הודי-פנג'בי, אנטי ישראלי, חבר הקונגרס האמריקאי מטעם הדמוקרטים הגיע לפני מיספר ימים ליו"ש ושם עוכב ע"י מתנחלים. מאז, קאנה בקמפיין נגד חוסר הנאמנות של ישראל לארה"ב בכך שהיא מעכבת נבחרי ציבור אמריקאים ונגד "הפרות זכויות האדם" ביו"ש. חבר הקונגרס הדמוקרטי רו קאנה מתגאה בעצמו ברשת X ש''העיתון הוותיק ביותר בישראל, 'הארץ', מצדד בי ולא בנתניהו. זו קריאת השכמה לישראל.'' https://rotter.net/forum/scoops1/956504.shtml מקרה קאנה מעניין כי בדרך כלל ההודים ההינדים תומכים בישראל.
הגשמת מטרות סינואר ואישוש תורת היטלר עיתון "הארץ" ממשיך בקמפיין עידוד הירידה בראיונות אוהדים עם יורדים מהארץ. חגי אגמון־שניר ואשתו איריס מאירי־שניר מתנאים בעצמם כאנשים מוסריים-הומניסטיים. חגי אגמון־שניר מתנאה בעצמו שייסד את המרכז הבין־תרבותי ועומד מאחורי שלל יוזמות לקידום סובלנות ולקירוב לבבות בבירה המסוכסכת. אבל מי שהיה שם נרדף לתקווה – התייאש, ובעוד שבועיים יעלה למטוס עם כרטיס בכיוון אחד. "אני חושב שהמצב אבוד," הוא אומר. "לו יכולתי הייתי מקים תנועה להגירה אידאולוגית מישראל." "זהו," הוא כתב, "ב־21 ביולי, אם לא תירשם התנגדות ממשית של החותים והאיראנים, אנחנו טסים בכיוון אחד עם ויזת הגירה," שלושה ימים אחר כך נמכר בית המשפחה במבשרת. הבית שקנו בעיר ארונה שבצפון איטליה כבר ממתין לבואם. חגי אגמון־שניר ואשתו איריס מאירי־שניר, סגנית מנהלת תיכון יאסא, מהתיכונים היוקרתיים בירושלים, הצטרפו לגל העוזבים. אגמון, חוקר מוח שנטש קריירה מדעית מבטיחה כדי להקים את "המרכז הבין־תרבותי לירושלים", ייצג בעיני עצמו תמיד את אנשי המחנה האופטימי בעיר; אלה שהאמינו למרות הכול שיכולה להיות כאן מציאות אחרת. הוא היה מיוזמי המשא ומתן בין הקהילה הלהט"בית לקהילה החרדית כדי לאפשר את מצעד הגאווה; הדריך אלפי שוטרים לשיטור חכם ולא אלים מול מיעוטים; בילה עשרות לילות בכיכר ציון כדי להתווכח עם נערי להב"ה ולמנוע מהם להתנכל לפלסטינים; וסייע למאות יוזמות של סובלנות בעיר, ובהן מפעל שלימד עשרות אלפי ישראלים לדבר ערבית. "משוואת חוסר התקווה מורכבת מחוסר אמון וחוסר יכולת לשנות את המצב," אמר ב־2017, "זו תמצית המזרח התיכון, שהתוצאה שלו היא 'בוא נשיג דרכון אירופאי', או שאם אתה פלסטיני קצת יותר עשיר אז אתה כבר בחו"ל. אנחנו מנסים ליצור את ההפך – להראות לאישה ממזרח ירושלים שהיא דוחפת דלת והדלת נפתחת, שהיא מצליחה לשנות את המצב עם השכנים שלה, במקום שלה. "אני חושב שהמצב פה אבוד ושצריך להתרחק מהרוע הזה," הוא אומר. "אם הייתי יכול, הייתי מקים את התנועה להגירה אידאולוגית מישראל." בני הזוג יודעים שהיכולת לעזוב היא פריווילגיה, אך קוראים לאחרים לעשות כמותם. הם עוזבים בלי כוונה לחזור אבל מבחינתם, גם המהלך הזה הוא חלק מהמאבק על עתיד המדינה. התפכחותו הגיעה הרבה לפני 7 באוקטובר, למחרת הבחירות בנובמבר 2022. אגמון־שניר ישב מול המחשב ובדק את שיעורי ההצבעה למפלגת הציונות הדתית בהתנחלויות. "אני קורא להם המפלגה הפשיסטית, כי הם עומדים בכל הקריטריונים של אומברטו אקו לפשיזם. קריסת המגזר הדתי־לאומי והידרדרותו לפשיזם הייתה מבחינתו הסימן שהעסק אבוד." (ניר חסון, "האיש הכי אופטימי בירושלים נשבר ועוזב את הארץ", אל-ארצ'", 10.7.26). https://www.haaretz.co.il/news/magazine/2026-07-10/ty-article-magazine/.premium/0000019f-372f-d6c0-a9df-ffbfb3a40000 החיים בארץ קשים. יש מלחמה. נופלים טילים. יש טרור. אחת ממטרות סינואר כפי שהגדיר היא להמאיס ליהודים את החיים בארץ שיברחו ממנה. ניתן להבין יהודים שבגלל הסכנה וקשיים כלכליים מחליטים לרדת מהארץ, אבל אין אנשים נתעבים יותר מאנשים המתרצים את ירידתם מהארץ בהתנאות היפוקריטית לאנשי מוסר ע"י הצגתנו כאן כפשיסטים, ואת עצמם כלוחמים בפשיזם בשעה שהם תומכים בו. חגי אגמון־שניר ואשתו איריס מאירי־שניר ("המחנכת") המתנאים בעצמם כאנשי מוסר הם בדיוק ההיפך הגמור. הם נוטשים מאחוריהם לגורלם אלפי נכים, פצועי גוף ונפש מהמלחמה שיש לדאוג להם ולפרנסתם, ואלפי משפחות שכולות שיש גם כן לתמוך בהם כלכלית, אפילו רק פסיבית מתשלום מיסיהם, ומבריחים את רכושם וכספי הפנסיות שלהם לאיטליה. אין להם שמץ הזדהות אנושית עימם. לכן שלא יציגו את עצמם כאנשי מוסר בהגשימם את מטרות סינואר. ועצוב יותר. חגי אגמון־שניר ואשתו איריס מאירי־שניר ("המחנכת") מאששים בדמותם את תורתו של היטלר. אדולף היטלר פיתח את דימוי היהודי כ"טפיל" (פרזיט) בחיבורו האידיאולוגי "מיין קאמפף" (Mein Kampf, 1925), והפך את המטאפורה הזו מאמירה אנטישמית כללית לתורה ביולוגית וגזענית פסאודו-מדעית. היטלר טען שהיהודים אינם מסוגלים להקים מדינה או תרבות משל עצמם, ולכן הם נאלצים לחיות על חשבון עמים אחרים. כמה מהנקודות המרכזיות והציטוטים הבולטים של הרטוריקה שלו כוללים: שלילת הגדרת היהודים כנוודים: ב"מיין קאמפף", היטלר דחה את התפיסה הנפוצה שהיהודי הוא "נווד" (Nomad). הוא הסביר כי נווד נע באזור שלו ומפתח צורת חיים עצמאית, בעוד שהיהודי הוא: "...טפיל בגופם של עמים אחרים... הוא רק עובר-אורח המתרבה בתוך קהילות האומות האחרות... טפיל שמתפשט יותר ויותר, כמו חיידק מזיק, ברגע שנמצא לו מצע מתאים." הסבר ה"יניקה" של כוחות העם המארח: לפי התזה הנאצית, היהודי חודר לתוך "גוף העם" (Volkskörper) של האומה המארחת, מתחזה לבן המקום כדי לזכות בזכויות, אך בפועל יונק את כוחו הכלכלי והתרבותי ומחליש אותו מבפנים (למשל באמצעות השתלטות על המסחר והפיננסים). מעבר ממטאפורה ליישום מעשי ("הדברה"): השימוש במושגים מעולם הביולוגיה והרפואה (כמו "טפיל", "נבג", "חיידק" או "ערב רב של עלוקות") נועד במכוון לעשות דה-הומניזציה ליהודים. היטלר והתעמולה הנאצית (בהובלת גבלס והעיתון "דר שטירמר") הסבירו לעם הגרמני כי כשם שרופא אינו מנהל משא ומתן עם חיידק אלא מדביר אותו כדי להציל את החולה, כך יש לפעול נגד היהודים. בנאומו המפורסם ברייכסטאג בינואר 1939 (נאום הנבואה), היטלר חזר על רעיון זה באיום ישיר, כשאמר שהיהודים יצטרכו להפסיק "לחיות מגופן ועבודתן היצרנית של אומות אחרות," ולא – יושמדו במלחמה. אידיאולוגיה זו שימשה כבסיס המוסרי והפסאודו-מדעי להצדקת הפתרון הסופי. חגי אגמון־שניר ואשתו איריס מאירי־שניר ("המחנכת") הם הדוגמה ליהודים שאינם מסוגלים להקים מדינה או תרבות משל עצמם, ולכן הם נאלצים לחיות כטפילים על חשבון עמים אחרים. חגי אגמון־שניר ואשתו איריס מאירי־שניר ("המחנכת") הגשימו את תורת סינואר, ואיששו את תורת היטלר. (הערה. דברים אלו שכתבתי כתגובה על הריאיון עימם ב"הארץ" הדיגיטלי, צונזרו ע"י העיתון ולא פורסמו).
קיר הברזל של ז'בוטינסקי כבר לא עמיד, זה הזמן למודוס ויוונדי של סוקולוב שמואל גילר מתנאה כאדריכל והיסטוריון רעיון חדש לפתרון בעיית "אי עמידות קיר הברזל," וכך הוא כותב: "בנימין נתניהו וממשיכי דרכו של מנחם בגין בליכוד ראו ועדיין רואים בדוקטרינת קיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי את תמצית תפישת הביטחון הלאומי. ז'בוטינסקי ראה בהקמת כוח מגן חזק את קיר הברזל שלא יהיה בכוחם של ערביי הארץ להבקיע, ואת האפשרות היחידה להגיע לשלום. כי רק כאשר יגיעו להכרה כי לא ניתן לגבור על כוחו של היישוב העברי, הערבים יסכימו להתפשר על חיים משותפים לצידו. הופעתו הראשונה של "קיר הברזל" אינה ב-1923. הוא הועלה שנתיים קודם לכן, בישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול שהתכנס בפראג ב-10 ביולי 1921, בעקבות מאורעות מאי 1921 (מאורעות תרפ"א), שבהם התקיף המון ערבי את בית העולים ביפו ושכונת נווה שלום. 43 נהרגו ועשרות נפצעו. כמו מתקפת הפתע ב-7.10, גם המתקפה ב-1 במאי 1921 הפתיעה את היישוב היהודי. נחום סוקולוב, שפתח את כנס ההנהלה הציונית בפראג, אמר שהוא לא חזה את המאורעות ביפו מראש, למרות הנחתו ששאלת הערבים רצינית מאוד, ולפני הפוגרום היה לו הרושם שיש לפתור את הבעייה הזאת. לאחר כמה חודשים בארץ הגיע סוקולוב למסקנה, כי "אי אפשר לחיות במלחמה בלתי פוסקת. יש למצוא מודוס ויוונדי." את האשמה בפוגרום הוא הטיל על הממשלה הבריטית, שלדעתו "היתה חייבת לדעת... מה עומד להתרחש." קיר הברזל של ז'בוטינסקי הלך והתעצם מאז. מול האוייב הערבי ניצבים היום עשרות גדודים חמושים היטב, אך הערבים (חסרי כוח הסבל כפי שסבר ז'בוטינסקי), דבקים בהתנגדותם. קיר הברזל מעל הקרקע ומתחת לקרקע לא מנע את פלישת ה-7 באוקטובר, ולא ברור אם רצועת הביטחון תספק ביטחון. לכן, אולי לאחר 105 שנים, כדאי לנסות ולמצוא נתיב של מודוס ויוונדי, כפי שהציע סוקולוב. (שמואל גילר, "קיר הברזל של ז'בוטינסקי כבר לא עמיד, זה הזמן למודוס ויוונדי של סוקולוב", "אל-ארצ'", 12.7.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-07-12/ty-article-opinion/.premium/0000019f-4776-d7c8-a3df-4ff6398c0000 הבנתם? צריך לסלק את נתניהו ולקבל את המלצת סוקולוב ל"מודוס ווינדי" עם הערבים, ובא לציון גואל. ולדימיר זאב ז'בוטינסקי התכוון בקיר הברזל לצבא הבריטי. הנה מה שכתב: "לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור לשם מה זקוקים אנו למאנדאט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל ובטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסייה המקומית, למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיסי. ואנו כולנו, בלא יוצא מן הכלל, דוחקים בכוח החיצוני הזה, יום-יום, שימלא את תפקידו בתקיפות ובלא ריתוי." https://www.infocenters.co.il/jabo/jabo_multimedia/כתבים/על קיר הברזל.אנחנו והערבים 129602.pdf מה אם כן הפתרון ע"פ שמואל גילר? האם החזרת המנדט הבריטי כדי להגיע ל"מודוס ווינדי" עם הערבים כהמלצת סוקולוב? סתם להשתמש במילים ריקות "מודוס ווינדי" אין בהן כל תועלת. אדרבא שייתן פתרון שיביא לאי צורך יותר בקיר ברזל, במקום להשתמש במילים ריקות ונבובות. מה בדיוק לתת לערבים? בינתיים רק חיזוק קיר הברזל הישראלי יבטיח לנו קיום. (הערה. את התגובה הזו כתבתי למאמר בעיתון הדיגיטלי. היא אושרה ונדפסה ולאחר נמחקה).
מהפכה אוכלת בניה זאבה אחימאיר־זבידוב, בתו של אבא שאיל גסינוביץ-אחימאיר, מפרשנת את תורת אביהּ. "בתגובה על "פרדוקס החוזה בין ישראל לשכנותיה", מאת עודה בשאראת ("הארץ", 29.6) היא כותבת: "עודה בשאראת טוען, כי 'אין אח ורֵע' לתופעה האבסורדית שבה 'עם' (ישראל), שהיה מרוסק טוטאלית, נעשה לעם מרסק טוטאלית (את שכניו הכבושים). בניגוד לדעתו זאת של בשאראת, ישנן דוגמאות היסטוריות רבות לתופעה האבסורדית־פרדוקסלית הזאת. "ההיסטוריון ד"ר אבא אחימאיר כתב ביומנו ('יומן המשפט והסוהר'), כי 'כל תנועה ציבורית עוברת שתי פאזות גדולות: הראשונה – הערצת 'ד"ר מאזוך', ואחריה – הערצת 'המרקיז דה סאד'... כל תנועה אידיאליסטית היא בראשונה נרדפת ואחר כך נעשית רודפת.' "ועוד טוען אחימאיר, כי הגלותיות שוכנת עמוק עמוק בליבו של כל אחד. גלותיות זאת היא מחלת המזוכיזם הפוליטי – להיות נרדף מתוך הכרה שאתה הצודק. כן, צריך לדעת לשאת סבל בעבור הדעות שלך. אבל 'מדיניות אמיתית היא אימפריאליסטית. ובשעת הצורך לא רק נרדפת, כי אם גם רודפת.' כזאת היתה המהפכה הצרפתית (סוף המאה ה-18), שדגלה באידיאלים חירות, שוויון ואחווה, ונהפכה לאומת הגיליוטינה למתנגדיה ואף למנהיגיה. "דוגמה נוספת לפרדוקס הנרדף שהופך לרודף היא המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, ששאפה להפיל את שלטון הצאר בסיסמאות שוויון וחירות, ונהפכה למציאות של רעב, רדיפות, פחדים, מאסרים, רציחות והגליות לעבודת פרך בסיביר. במדינת ישראל נעשה המהפך לנגד עינינו: מתוך האידיאל של עם נרדף, והגשמת החלום הציוני על ידי החלוצים בסבל, בעמל, בדם ודמעות, קמה מדינת ישראל, והישראלים נהפכו מנרדפים לרודפים; לעם כובש, אכזר, המגרש את אויביו מאדמתם לגלות. "המהפך שיתקן את המצב בהווה לא יושג בכוחנות צבאית ובחינוך מיליטריסטי, אלא אך ורק בדרך של הידברות מדינית, במשא ומתן בין ישראל לשכנותיה, כדרכן של מדינות שונאות שהפכו מנרדפות לרודפות. עם ישראל חייב להתפכח מעיוורונו ומהערצת הכוח הצבאי והאמונה שהוא הפתרון לסכסוך הקשה עם שכנותיו. כך מדינת ישראל מוכת השנאה ושאיפת הנקם, כמו הפלסטינים השונאים ושואפים לנקום, תינצל מחורבן כשם שהפלסטינים יינצלו. כנאמר בשיר "כאן על פני אדמה" מאת רחל המשוררת: "בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל — בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! / מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" (זאבה אחימאיר־זבידוב, "ירושלים, מהפכה אוכלת בניה", "אל-ארצ'", 14.7.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2026-07-13/ty-article-opinion/.premium/0000019f-5aea-d38b-afbf-5ffeab210000 לפי פירושה של זאבה גסיניביץ-אחימאיר-זבידוב, אביה "ההיסטוריון קבע כי "כל תנועה ציבורית עוברת שתי פאזות גדולות: הראשונה – הערצת 'ד"ר מאזוק', (צ"ל מזוך) ואחריה – הערצת 'המרקיז דה סאד'... כל תנועה אידיאליסטית היא בראשונה נרדפת ואחר כך נעשית רודפת. ומדיניות אמיתית היא אימפריאליסטית. ובשעת הצורך לא רק נרדפת, כי אם גם רודפת." האם בזה הוא הצדיק את היותו "בריון" "סיקרקי" ו"פשיסטן", ורצה שהציונות תהיה אימפריאליסטית וסדיסטית? האם זו היתה התורה של ז'בוטינסקי שזאבה קרויה על שמו? ונחזור לעודה באשאראת היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי שמצדיק דווקא את האימפריאליזם הערבי-מוסלמי שהביא את בני עדתו היוונים-נוצרים הסתערבו למצבם העגום. במקום לצטט את תורה אביהּ, היתה צריכה לומר לו קשוט עצמך תחילה. אתה תומך לא רק באלו המנסים בסדיסטיות לחסל את היהודים, אלא גם באלו הרוצים לחסל את בני עדתך שעד לאחרונה היוו כ-20 אחוז מהשטחים הכבושים ע"י הערבים וכיום נותרו ביניהם מעטים בלבד. דבר אחד אולי נכון. זאבה גסינוביץ-אחימאיר-זבידוב לוקה בשלב הראשון של תורת אביהּ. כפי שהיא מציגה אותה – שלב המזוכיזם. שלב אהבת האוייב.
מרואן ברגותי הוא סוג של יחיא סינוואר? זה כל כך עלוב ושוב חוזר הניסיון להמליך את פושע המלחמה הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי על הפלסטינים כדי להביא שלום. "כתבת שער ב'ידיעות אחרונות' הבטיחה ביום שישי שעבר דו"ח מיוחד של שב"ס שייחשף לראשונה ויוכיח, שמרואן ברגותי 'מעביר מסרים אלימים מהכלא.' "ב', 'בכירה במערך המודיעין של שב"ס,' צוטטה כאומרת: 'הוא סוג של יחיא סינוואר, ואפילו יותר מתוחכם.' הסתקרנתי. כותב רביב דרוקר (הדָפָּס). 'במסמך נחשף שאלון מבחן לסטודנטים שחיבר ברגותי. השאלות... לא עוסקות בתיאוריות של מחאה לא־אלימה או בלימודי שלום, אלא במוסד, בשב"כ, בהיסטוריה של המודיעין ובשיטות חקירה. בין השאלות... 'מהו ייחודו של המוסד?'; 'נקודת השיא באיסוף של חבר בארגון השב"כ היא?'; 'מי מראשי השב"כ הגישו התפטרותם?'; 'מה האירוע שהקנה למוסד שם עולמי?'; 'אילו הבטחות עולות בהסכם הסודי בין הסוכנות היהודית לבין הכנסייה המרונית?'; 'האם באינתיפאדה השנייה הניסיון הוכיח שהחיסול הוא אחד המרכיבים החשובים בריגול האלקטרוני של המדינה העברית?'; 'האם עבודת השב"כ במגזר היהודי נחשבת לקשה יותר מאשר במגזר הפלסטיני?'; "הצג את דרכי החקירה של שלושת גופי הביטחון הישראליים כנגד הפלסטינים, ותן את הדרך הטובה ביותר להתמודד עימן'. נקבע במסמך, כי הלמידה לברגותי "אינסטרומנט של מאבק". 'הרבע־ראיה שקושרת את ברגותי לטרור, על פי הדו"ח, היא אמירה ש'מדינה לא מקבלת עצמאות, מדינה לוקחת עצמאות, וכדי שמדינה תיקח עצמאות, היא חייבת שיישפך דם.' אמירה זו מיוחסת לברגותי כבר 35 שנה. "הדו"ח והכתבה כה מביכים, עד שתהיתי," כותב דרוקר, "אולי זו דרכו של ברגותי לצחוק עלינו? הרי אין דלק טוב יותר לקמפיין השחרור העולמי שלו. דו"ח שב"ס מייחס לו רצון להלבין את חמאס. ההוכחה היא מעורבותו בהסכם האסירים, שהיה משותף לחמאס ופתח ב-2006. "ברגותי הוא אסיר עולם שהורשע במעורבות בחמישה מעשי רצח וריצה 24 שנה בכלא. אין ממשלה ישראלית המסוגלת לשחרר אותו, בוודאי אם אין מדובר בהקשר של שחרור חטופים ישראלים. בנובמבר נקבעו ברשות הפלסטינית בחירות למועצה המחוקקת. זו הזדמנות, שנכפתה על מחמוד עבאס, להצמיח הנהגה חדשה ברשות, ולא של חמאס. ברגותי יכול להיות שחקן חשוב בהצמחת הנהגה כזאת. נקווה שיש מישהו במערכת הביטחון היודע להתנהל מולו בחוכמה רבה יותר מהשב"ס." (רביב דרוקר: "מרואן ברגותי הוא סוג של יחיא סינוואר? זה כל כך עלוב", "אל-ארצ" 13.7.26). https://x.com/Haaretz/status/2076512188127166526
האם זו דרכו של דרוקר (ודומיו) לצחוק עלינו? כמובן שדרוקר מעלים מהקוראים את העובדה שברגותי הוא בהחלט סוג של יחיא סינואר. הוא יסד את ארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אל-אקצה" (השהידים של אל-אקצה) ארגון שהטרים את החמאס בטבח שביצע בקיבוץ מצר של השומר הצעיר. (ולמרות זאת חיים אורון ג'מוס הפך לידידו הטוב, ועמוס קלויזנר-עוז ידידו העניק לו את ספרו מתנה). אין מצחיק או בעצם עצוב לראות את אותם אנשים הרואים ברוצח ופושע מלמה כברגותי מנהיג שיביא שלום. אי אפשר שלא להיזכר ביהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין שהמליצה להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום.
מיד לאחר פרסום מועד הבחירות בישראל, כלי תקשורת במצרים, בקטאר ובסעודיה פתחו בקמפיין נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הציגו אותו כמכשול לשלום השדרן המצרי נשאת אלדיהי בתוכנית היומית שלו שלח מסר לעם בישראל ואמר להם: "תתעוררו משינתכם אם אתם רוצים שלום , שגשוג ויציבות ביטחון אני דורשם מכם אל תבחרו בנתניהו." יותר מזה הוא דרש כמה פעמים ללא כחל ושרק – תפילו את ממשלת נתניהו. הפלתו היא "חובה לאומית". בהמשך השדרן כינה את ראש ממשלת ישראל רוצח ופושע בסוף השידור שלו איים השדרן אם העם בישראל בכל זאת רוצה את נתניהו אזי תשכחו מהשלום עם מצרים. אל-ג'זירה פירסמה מאמר שכותרתו "אחרי קביעת מועד הבחירות מי הם המועמדים הבולטים מול נתניהו?" המאמר אינו מסתפק בדיווח. הוא מגדיר את הבחירות כמשאל עם על מדיניותו של נתניהו מאז 7 באוקטובר 2023 – מדיניות שלטענתם גרמה לפילוגים עמוקים בישראל. רשת אלג'זירה משום מה קבעה כי רוב הישראלים מעדיפים שנתניהו לא יישאר בשלטון. גם אל-ערביה לא נשארה מאחור. ב-12 ביולי פרסמה כתבה שמתארת את נתניהו כמי שנמצא במבחן הקשה ביותר מאז חזרתו לשלטון. הכתבה מדגישה את מה שמכנה "המשבר בליכוד", את האיום של נתניהו לרוץ עם רשימה עצמאית, ואת ירידת הפופולריות שלו בסקרים. הסעודים משדרים: נתניהו מאבד שליטה, והמערכת הפוליטית הישראלית כבר "מתבלבלת" בגללו. המסר ברור: נתניהו חלש, לא אמין, והישראלים עצמם כבר רוצים אותו מחוץ למשרד ראש הממשלה. זו אינה עיתונות – זו תעמולה שמטרתה לזרוע ייאוש ולנסות ולהשפיע על הבוחר הישראלי. https://rotter.net/forum/scoops1/956618.shtml בעיקר מיועדת התעמולה הערבית לעודד את ערביי ישראל בהצבעתם.
הערבים ינהרו בהמוניהם לקלפיות יאיר גולדנר-גולן קורא לציבור הערבי בישראל לצאת בהמוניו להצביע בבחירות לכנסת כדי לסייע בשינוי פוליטי. "ישראל תהיה מדינה טובה יותר כאשר כל אזרחיה יהיו שותפים מלאים בבניית עתידה," אמר גולן והוסיף: "החברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מעתידה של המדינה הזו, וקולכם מסוגל לחולל שינוי וליצור מציאות חדשה." "כדי שיהיה שינוי פוליטי – אתם חייבים לצאת להצביע. אני צריך אתכם בקלפי. בלי זה לא יהיה שינוי. כולם צריכים לדעת את זה – מצעיר עד מבוגר. כולכם הולכים להצביע. כמו שאתם יודעים להצביע ב-90% לרשויות המקומיות, ככה גם לכנסת," קרא גולדנר-גולן. https://rotter.net/forum/scoops1/956667.shtml ועכשיו נותר רק לראות אם ינהרו הערבים לקלפי כבעבר? עוד החמאס חי סימני השיקום של חמאס? האם ארגון הטרור חמאס באימונים לקראת המערכה הבאה? במערכת הביטחון זוהה שיגור שבוצע מאזור מרכז רצועת עזה לעבר הים. https://rotter.net/forum/scoops1/956624.shtml לאור הלקח שלמדנו אין לקיים יותר מדיניות הכלה כלפי החמאס. נעמן כהן
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (23)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה – הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת.
[אנחנו חוזרים על כך כבר כמה שבועות!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שלא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור הגורף במים, בחשמל ובמשכורות למנוולים. ההתבוננות במיליוני האיראנים שהשתתפו בלוויה של חמינאי וקראו להשמדת ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם כי הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו!?
והלוואי שיתייבשו.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת, כמו בסוריה, מגדל הקלפים יקרוס!
*
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* ג'וחא: סופות אבק. איומי השכנה איראן. ואין תיירות. אוגוסט. האם דובאי תשרוד? או שחול המידבר יכסה אותה ולאט-לאט גם ישחק ויאטום את קירות הזכוכית השקופים של מגדליה הגבוהים שגם נצלים בחום הקיץ?
* "שר הביטחון ישראל כץ פנה היום (שלישי) לנשיא יצחק הרצוג בבקשה למחוק את הרישום הפלילי של אלאור אזריה, שירה למוות במחבל פצוע בחברון. במכתבו נימק כץ את הבקשה בכך שחלף יותר מעשור מאז התקרית וכי אזריה ריצה את מלוא עונש המאסר שנגזר עליו. לדברי השר, המציאות אחרי 7 באוקטובר, 'מעניקה הקשר רחב יותר לנסיבות שבהן פעלו לוחמי צה"ל לאורך השנים מול אויבים אכזריים וחסרי מעצורים.'" ["הארץ" באינטרנט, 14.7.26].
אהוד: מעל דפי המכתב העיתי תמכתי תמוך וחזור בחפותו של סמל אלאור אזריה – מראשית העוול שנעשה לו בידי הפרקליטות הצבאית אטומת הלב שחפצה לשאת חן בעיני שונאינו – כמו שהעלילה לימים בפרשת שדה תימן הנוראה שעדיין לא הסתיימה כי הפצ"רית ושותפיה-שותפותיה טרם נשפטו.
* אהוד יקר, תודה שפתחת בפניי את הבימה המכובדת שבעריכתך לציון 90. מקווה שרוח של צניעות נושבת בין שורות הריאיון. תודה לד"ר עדינה בר-אל שהצליחה לדלות ממני פרקים ממסכת חיי.
בתודה ובהוקרה,
בנצי – בן-ציון יהושע-רז
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
כששמיר פגש את דראושה
מוטי ברגר:
הפרדוקס האמיתי של גיוס החרדים
עמנואל בן סבו:
1. במדינה דמוקרטית מותר לאמן לבחור היכן ומול מי להופיע
עמנואל בן סבו:
2. שתיקת "הממלכתיים"
ד"ר רון בריימן:
תמות נפשי עם חרדים
רוֹן גֵּרָא:
שָׁמִיר וָשַׁיִת
אורי הייטנר:
1. ספר חד-פעמי
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 15.7.26
עדינה בר-אל:
ראיון עם משה גרנות – סופר, עורך ומרצה
