בשבוע שעבר התקיימו שתי אזכרות ממלכתיות לשני אישים דגולים: זאב ז'בוטינסקי במלאת 86 שנה לפטירתו, ויצחק שמיר במלאת 14 שנים למותו (אף נציג ממשלה לא הגיע!) שניהם טמונים באתר הציוני המרטיט ביותר – הר הרצל. הראשון מבכירי העם היהודי במאה העשרים, מנהיג ציוני דגול, סופר ומשורר, אבי הצבאיות העברית ואבי מדינת הרווחה, אשר לא זכה לראות בהתגשמות משאת חייו – מדינה עברית בארץ ישראל. במאבקו להתגשמות החזון, כאשר השואה כבר מכלה בעם היהודי על אדמת אירופה, נשבר ליבו. היה זה שמונה שנים לפני שיריבו האידאולוגי דוד בן-גוריון חולל את המהלך האמיץ, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
כאשר ז'בוטינסקי היה כבן 35, נולד בפולין יצחק יזרניצקי. כבן 20 עלה לארץ-ישראל, בית"רי שנענה לקריאתו של המנהיג הרוויזיוניסטי לבני עמו, הצילו נפשותיכם מפני החורבן המתרגש לבוא על עמנו. שמיר (את שמו עיברת מיד) היה חסיד גדול של ז'בוטינסקי, אבל לא היה "רוויזיוניסט". לא פעם הטיח בי בלעג לא-מוסתר, "רואים שאתה רוויזיוניסט." זה היה כשהגשתי לו הצעת נאום, רווי מליצות לטעמו. אולם כאשר נאם על ז'בוטינסקי, על "תקפות תורתו," הוא היה ז'בוטינסקאי מוחלט. כך באותו נאום ב-1992, זמן קצר לפני סיום כהונתו כראש הממשלה:
"ז'בוטינסקי כמדינאי העריך, שהערבים יבואו למו"מ איתנו רק לאחר שייווכחו כי אין סיכוי להביס אותנו בקרב. לכן דרש צבא יהודי והאמין בקיר הברזל, שתכליתו להניע את הערבים למו"מ ישיר... ז'בוטינסקי הליברל האמין במשק חופשי המתקדם ומשגשג בזכות הכוחות החופשיים הפועלים בתוכו." ועיקר העיקרים: "ז'בוטינסקי ראה בריכוז העם היהודי בציון ובבניית מדינה עם רוב יהודי את תכלית הציונות. הוא האמין שהנסיבות ההיסטוריות יובילו את העם היהודי ציונה."
הז'בוטינסקאי שמיר, ממפקדי לח"י, איש המוסד ומראשי חרות והליכוד, אכן התנהל בהיותו ראש הממשלה השביעי, "לאור תורתו של ז'בוטינסקי," כדבריו, והגשים את חזון העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, וגם מאתיופיה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה הוא השמיע באוזניי את שיכנועו, שגם מאמריקה צפויה עלייה גדולה. שמיר הירבה לדבר על הצורך באחדות פנימית, ראה בפלגנות את הגדול באסוננו, והיה מוכן לוותר, ולו זמנית, על רבות משאיפותיו, למען ממשלה משותפת עם יריבים מהשמאל. רק לא על דבר אחד: שלימות ארצנו.
ז'בוטינסקי דיבר על מדינה יהודית משתי גדות הירדן עם זכויות מלאות לערבים המתגוררים בה והמהווים מיעוט בקרב הרוב היהודי שייווצר הודות לעלייה הגדולה. זה היה לפני השואה. שמיר הכיר בממלכת ירדן בגדה המזרחית שאינה כבר שלנו, חתר לשלום עימה, אבל התנגד למדינה ערבית נוספת בגדה המערבית. בשבע שנות מימשלו, ישראל התחזקה צבאית, ההתיישבות התרחבה, מעמדנו הבינלאומי התעצם, רעיון המדינה הפלשתינית נמוג.
ממרומי הר הרצל נשקף נופה המרהיב של ירושלים השלמה והמאוחדת, ישראל המשגשגת. לו ז'בוטינסקי היה זוכה לראות את ישראל בשנתה ה-79, כלום לא היה מתמוגג, גם אם היה מבקר את הקרע הפנימי? "איפה ההדר?" – היה מתרעם. שמיר איש האמונה והמעש, תמיד היה שרוי בדאגה, נהג באיפוק ובאחריות, לא הסתפק במה שכבר הושג. בדבר אחד טעה: קיווה שעוז רוחו, אמונתו, ישרו על דור המנהיגים שיקום אחריו, גם מקרב תנועתו. סבר שיהיו איתנים באמונתם כמו המורה הגדול שבשמו הם מתהדרים, וכמוהו כמי שעמד כסלע איתן מול לחצים מבית ומחוץ. גם רעיון האחדות – שהימין תמיד יוזם – שבק חיים. רואים זאת בימים אלה, של ערב בחירות תוך כדי מצב מלחמתי באיראן. רואים זאת השבוע, ערב תשעה באב, החורבן הגדול של הבית השני, כאשר האיום ב"חורבן" נישא בחוסר אחריות משווע בפי גורמי אופוזיציה. לכך הם חותרים?
ז'בוטינסקי, מנחם בגין וגם שמיר היו בזמנם מטרה להכפשות קשות בתקשורת. המתגעגעים אליהם שוכחים זאת. עם זאת, שלושתם הכירו בתפקיד החשוב שיש לתקשורת במדינה דמוקרטית. בימינו חלקים ממנה חוטאים לתפקידה, מערבבים בין ידיעות לדעות, והדעות אינן יודעות מעצורים בלשון המשתלחת, בהסתה. פער גדול מזדקר לעין בין מה שצופים בערוצי הטלוויזיה למציאות בשטח, שהפך יותר ויותר לימני. התקווה היא שהציבור ברובו יידע להתאחד על העיקר, לקיים מערכת בחירות הוגנת ומאופקת, לבחור כנסת ראוייה,
יוסי אחימאיר
מוטי הרכבי
מדוע נתניהו לא ביטל את הסכמי אוסלו
ברגע שנבחר?
לאחרונה נחשפתי לסרטון של השמאל על אסון אוסלו. לא לא! הסרטון לא מתלונן על שפרס ורבין ייבאו את רב המרצחים יאסר ערפת מטוניסיה לישראל! הסרטון לא מתלונן על שפרס ורבין נתנו לערפאת את היכולת להקים כוח מזוין בלב מדינת ישראל, הסרטון לא מתלונן שמהלך אוסלו הביא את ערפאת לבניני האו״מ, הסרטון לא מתלונן שאישור הסכמי אוסלו הושג רוב בכנסת בשיטה הרגילה של השמאל ברמייה, למי שלא זוכר, הובטח לאחד מאנשי הימין תפקיד עם מכונית יוקרתית כדי שיתמוך באסון אוסלו, הסרטון אפילו לא מתלונן שבעקבות הקמת הרשות הפלסטינאית של ערפאת התפוצצו פצצות בתל אביב, ירושלים, נתניה ועוד. הסרטון מתלונן מדוע נתניהו לא ביטל את הסכמי אוסלו ברגע שנבחר.
לו הייתי איש שמאל הייתי עונה בסיסמה כמו שנהוג בשמאל. הייתי מספר על הדמות ״המפטי דמפטי״ (ביצה שעברה האנשה רגליים, ידיים ראש) משיר הערש האנגלי שהופל מהקיר ונשבר לרסיסים, וכל חכמי אנגליה לא הצליחו לחבר אותו חזרה לביצה.
כאיש ימין אתן תשובה ללא סיסמה. הסכם אסון אוסלו נחתם בנוכחות נשיא ארה״ב , הוכר על ידי האו״ם וקיבל חשיפה בינלאומית בגלל פרס נובל. לא היה אז שום כוח שיכול היה לתקן את העיוות. נתניהו ובצדק התמקד בעיקר, איך מונעים מדינה פלסטינאית שהיתה חלק מהסכם אוסלו. נתניהו ביכולת שלו ובתחכום שיש רק לנתניהו, הצליח נגד כל הסיכויים ונגד נשיאים עוינים כמו אובמה, ביידן ואחרים. למנוע הקמת מדינה פלסטינאית במשך כ-35 שנה. תשאלו מה יקרה בעתיד? זה ממש לא מובטח אם תקום ממשלת שמאל (אייזנקוט, עבאס, ליברמן, טיבי, בנט, עופר כסיף, יאיר גולן וכו'), עם ממשלה הכוללת את עבאס במקרה הטוב וטיבי, יאיר גולן ועופר כסיף במקרה הפחות טוב. לא הייתי מהמר שלא תקום מדינה פלסטינאית. ואז בהנחה שישראל תשרוד ממשלה כזו, ישאלו שוב מאוחר יותר מדוע נתניהו או מחליפו לא תיקנו את המחדל, האסון.
שאלה דומה יכולה להישאל גם על הנסיגה מעזה (נתנו לנסיגה שם יפה ״ההתנתקות״) נסיגה שנכפתה על שרון שהוחזק בגרון (משתמש בשם שנתן מנדלבליט לתופעה, יש שטוענים שמדבור באיבר אחר), בריחה מלבנון על ידי אהוד ברק, מסירת שדות הגז הפוטנציאלים על ידי ממשלת השינוי, הכפלת הזרמת מי הכנרת לירדן על ידי בנט לפיד וממשלת ה״שינוי״ (היום הכנרת פיזית נמצאת בישראל אבל מעשית מדובר באגם ירדני). אז בהחלט, אפשר לשאול את אותה שאלה, מדוע נתניהו לא ביטל את המחדלים. את התשובה כבר כתבתי למעלה, ובמקרה של עזה ולבנון זיכרו כמה דם נשפך כדי לבטל חלקית את המחדלים.
מדגיש וחוזר זלכרו. ממשלה של איזקוט, עבאס, ליברמן, טיבי, בנט, עופר כסיף, יאיר גולן תביא עלינו אסונות שלא נתן יהיה לפתור ולתקן, או שהפתרון יצריך הקרבה של הרבה חיילים.
מוטי הרכבי
עקיבא נוף
אשמת נתניהו
אשמה גדולה המוטחת חזור והטח בבנימין נתניהו היא רצונו לשמור על כסאו הפוליטי. מדינאי הפועל לשמירת כוחו הפוליטי, חוטא בכך, כמובן, חטא נורא. כל המתמודדים נגדו הם, כידוע, חפים מכל אמביציה שלטונית. שום מחשבה על שימור כוחם, לא כל שכן הרהור על הגעה לשלטון, כלל לא חולף בראשם. אין במעשיהם רבב של שאיפה לכוח, כל פעילותם – מעשה צדקה והעלאת קורבן.
אשמה שניה בה אשם בנימין נתניהו, אשמה נוראה: היא היותו ,אכן, בעל יכולת לממש את רצונו זה: הצלחתו לעמוד בראש ממשלה 30 שנה, כישוריו להביא את הממשלה בראשותו למיצוי, בלתי מקובל, של מלוא זמן הקדנציה, על אף כל מאמצי האופוזיציה להדחתה בטרם עת. חטא גדול חוטא הוא בהוכחתו זו, השערורייתית, את גמדיותם האימפוטנטית של מתנגדיו, במישור הפנימי, כמו במרחבי העשייה הבינלאומית.
על אלה מתווספת, עכשיו, האשמה, בהעלאת החשש אודות אי-קבלת תוצאות הבחירות הבאות. זאת מפי אלה אשר, כידוע, קיבלו בברכה חמה תוצאות בחירות בהן הובסו. החל מהצהרתו של בן אהרון על הסירוב לקבל את הכרעת העם, שבחר בבגין, דרך מצע הפעולה שהכינו אבירי הדמוקרטיה, לאיון תוצאות הבחירות האחרונות שחיזקו את ניצחון הימין בראשות נתניהו, תוכנית שנהגתה ופורטה, (ראה ערך רונן צור) עוד בטרם הגיעו תוצאות הבחירות של 2024, אף גם ההטפה ל"גופות בירקון" בתיכנונו של אהוד ברק. כך גם תופעת הסרבנות, כך, ניסיון הפוטש של "אין לך צבא" (להילחם באוייב שבחוץ) בהנחיית שיקמה ברסלר, משה ולדמן, נאור ושות'. הכול, כמובן, קבלה שלמה של דין הבוחר.
מה לנו חשש נטען בדבר אפשרות הזויה של סילוף בחירות בעתיד, כשבפועל סולפו הבחירות בעבר וממשיכות להיו מסולפות, כאשר הכנסת הנבחרת, מחוקקת על פי סמכותה החוקית, חוקים שנדונו בוועדות הכנסת באריכות, לאחר האזנה לדעות שונות, בעקבות התייחסות להסתייגויות, אחרי דיון בשלוש קריאות והצבעה על ההסתיגויות המועלות בהן, במליאת בית המחוקקים, שנבחרו ברוב עם, אבל אלה מבוטלים בסיטונות, פעם אחר פעם, ע"י 11 ממונים בוועדה לבחירת שופטים, בשבתם כבג"צ.
אלה אשר, בצאתם לגימלאות חושפים בנאומיהם ובכתיבתם את האג'נדה שהנחתה את חשיבתם ביושבם על הכס, עטופי גלימות השיפוט. אג'נדה אחידה, הזהה לזו של מפלגה הנדחית ע"י העם הבוחר. אג'נדה של הנאורים בעיני עצמם הנוגדת את דעת המצביעים, שהם הריבון, כהשתקפותה בכנסת שבכך סולפה בחירתם.
כן, אשם בנימין נתניהו ואשם הימין כלו, בכך שצדק בתחזיותיו המדיניות ולא שעה לעצותיהם של מטפחי רוח אוסלו. וכמובן, ראויים נתניהו ומחנה הימין לנזיפות על פלגנות המוטחות בם מפיהם של מפרקי משפחות ושוברי קיבוצים שנותנים לסלידתם ההדדית שמות סגינהוריים: "האיחוד" ו"המאוחד" ומטפחים במודע ובתכנון זדוני מחושב פרובוקציות מסוג "שמפניה".
כך, כמו אותו רוצח של הוריו המבקש את רחמי ביהמ"ש בגין היותו יתום – מקוננים זורעי הפירוד על חטא הפלגנות שמייחסים הם לראש הממשלה ולמחנה הימין.
על שני נושאים אלה, על העוון שבצדקת הדרך ועל אלטלנה ככותרת משקפת לרצחנות הצד האחד ולוותרנות ממלכתית של הצד השני – אפרט ברשימתי הבאה.
עקיבא נוף
עמנואל בן סבו
1. שלישיית דכדוך, נהי וייאוש
יום שישי, שעת בוצר, בין לגימת קפה לקריאה מהירה של חומרים שהותרת בדיוק לשעה זו, שעת שישי, זמן השלווה והרוגע מעמל השבוע כולו, שעה המכנסת לתוכה את היכולות הווירטואוזיות הכוללות הקשבה לרדיו, קריאה מהירה, התמתחות, שיחות שנדחו, קצב שישי.
מסע ההכנה לקראת התוכנית החדשה של "שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק", השתלבה היטב עם זמן שישי, נוסטלגיה, שירים שהיו לנכסי צאן ברזל ומילים טובות המתאימות לשעת שישי זו.
אלא שלרגעי החסד של שישי ניתרו ללא הודעה מוקדמת, לידי דכדוך, גברת ייאוש ועלמת הנהי, שלישיית "זהו זה" של הבנות, האנשים שעתידם מאחוריהם והם בטוחים שאם לא ישמיעו את דעתם הפוליטית השמש לא תזרח בבוקר.
שלישיית דכדוך, ייאוש ונהי פתחה את התוכנית הראשונה ברדיו הציבורי, ערוץ הממומן על ידי הציבור בישראל, בשירי שבר, בקריאות יגון, בתובנות תוגה, שידורי תעמולה צפויות, ידועות מראש, מוטות, שיח רדוד שטחי, לא מאתגר.
שלישיית דכדוך, נהי וייאוש ניצלו עד תום את השעה של שישי לשתף בכמה רע במדינה הזו, כמה טוב לילדים שירדו מהארץ, כמה שחור משחור, אפור משק, הממשלה נוראה, החרדים משתלטים, והפזמון החוזר בו התאהבה השלישייה וחזרה עליו בקצב לא מותאם: "איראן זה כאן."
שלישיית, ייאוש נהי ודכדוך, שלישיית טענות, מענות ותוגה, התחילה ברגל שמאל, שמאל קיצוני, רדוד וגבוה כמו דשא אחרי מעבר מכסחת דשא בפעם החמישית.
אין זה רק טור ביקורת תקשורת, זהו טור המשלב חמלה, מחאה ותסכול, חמלה על שלישיית דכדוך, ייאוש ונהי שאחריתם מביישת את ראשיתם, מחאה על גזלת שעת החסד בשישי, ניסיון מביך על גבול המביש של שיח ריק וחסר משמעות שכולו לשון הרע, כזב והבל מוחלט, תסכול, תסכול גדול על רמת השיח, רמת הבורות, רמת החרפה המילולית חסרת הפשר.
ואולי מי ששרו את "אברא כדברא", יעשו קסם לעצמן ולמאזינים בזמן שישי, אל תגזלו להו את רגעי החסד, את זמן שישי.
ובשולי הדברים, כדמוקרט אני מתנגד לפגיעה בתקשורת מכל סוג, מתנגד נחרצות לסגירת התאגיד, חרד לחופש הביטוי, ברם, נדמה כי יש מי בתאגיד העושה הכול כדי להוביל לתחושת אפרטהייד מחשבתי, קיבוע תודעתי, מידור הדעה האחרת והנדסת תודעה על סטרואידים.
מדינת ישראל מממנת את הערוץ הציבורי, התאגיד, את שכר חלק מהעיתונאים והפרשנים שאינם אלא תועמלנים נטולי מסכה, המובילים את ההסתה והפילוג בחברה הישראלית, אשר אף אינם מנסים להציג מראית עין של הגינות והוגנות.
התאגיד במתכונתו הנוכחית מבטא את החטא הגדול של דיכוי המדיר למעלה מחצי מהעם, ומדינת ישראל אינה חייבת לממן תאגיד פוליטי.
שלישיית דכדוך, ייאוש ונהי היא מיקרוקוסמוס לתהליכים הפוליטיים המוטים באופן קיצוני המתרחשים בתאגיד השידור הציבורי, קצנו בפוליטיקאים המתחזים לשדרנים, פרשנים, עיתונאים.
ייעודו המקורי של התאגיד במהותו חשוב, משמעותי וראוי, אלא שהייעוד הזה הושלך, ללא בושה ובבוז, למחסן הגרוטאות של הדמוקרטיה, של ההגינות, של חופש הביטוי, של הצדק.
שלישיית דכדוך, ייאוש ונהי מתכבדת להחזיר את זמן שישי, השעה שכוסתה במחלוקות, בדלנות, האשמות, כזב וסימני קריאה, אגב, איראן זה לא כאן, כאן מדינת העם היהודי, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, מדינה שאין שנייה לה בעולם, מדינה שהיא פלא, שהיא שוקולד, מנטה ולעיתים גם מסטיק.
עמנואל בן סבו
2. כשהסכנה לדמוקרטיה פגשה את קץ הדמוקרטיה
"לא ניתן לממן באופן עקיף, לרבות באמצעי זיכוי ממס בגין תרומות את פעילותם של אוניברסיטאות ומכללות בהם לומדים סטודנטים המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית."
זעזוע והלם, חסימת כבישים על קץ הדמוקרטיה.
"לא ניתן לממן באופן עקיף, לרבות באמצעי זיכוי ממס בגין תרומות את פעילותם של מוסדות צדקה בחברה הערבית בהם פועלים אזרחים ערבים המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל."
"לא ניתן לממן באופן עקיף, לרבות באמצעי זיכוי ממס בגין תרומות את פעילותם של עמותות החותרות תחת קיום המדינה הפועלות באופנים חתרניים לביטול הצביון הלאומי."
שלילת חופש הביטוי, סתימת פיות, צפון קוריאה זה כאן.
"לא ניתן לממן באופן עקיף, לרבות באמצעי זיכוי ממס בגין תרומות את פעילותם של משוחררי צה"ל מטעמי מצפון, בריאות, הצטיינות בענפי הספורט השונים, משחייה צורנית ועד להפקת סרטוני ביוטי."
פגיעה אנושה בחירות, סוף הדמוקרטיה, איראן זה כאן.
"לא ניתן לממן באופן עקיף, לרבות באמצעי זיכוי ממס בגין תרומות את פעילותם של..."
אפשר להמשיך עוד ועוד בהבאת דוגמאות על אפשרויות שלילת הזכות לקבלת תרומות ובהטלת סנקציית רשות המיסים אלא שמעשה זה הושת באופן דרקוני, בלעדי ובלתי מוסר בעליל רק על הישיבות בהם לומדים תלמידים אשר לא הסדירו את מעמדם מול רשויות הצבא.
בני תורה, בחורי ישיבה ואשר הפכו בין מסע בריוני ואלים, בכוח השררה ובאופן שרירותי, לעבריינים בפועל ובפוטנציה.
ייאמר הברור והמובן מאליו, הזכות לשרת בצבא ההגנה לישראל היא זכות גדולה, לא רק למי שתורתם אינה אומנותם, אלא גם לבחירי הבחורים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, מסע הרדיפה, הדיכוי, הענישה לא יוביל אף לא בחור ישיבה אחד לממש את הזכות להתגייס לצה"ל.
התהליך החשוב אשר החל בבניית מסגרות צבאיות המותאמות לציבור שומר התורה, והוביל לגיוסם של אלפי בחורי ישיבות, נבלם מטעמים פוליטיים מחד ומטעמים של שנאת השונה, החרדי, כל פוליטיקאי בן יומו מכיר את המתכון לקושש קולות, "הכה בחרדי ו..."
את הרוח אי אפשר לכלוא, את הרוח אי אפשר לדכא, את הרוח היהודית עתיקת היומין, אשר עמדה בצוק העיתים, עמדה מול כל סערות הזמן ויכלה להם, כי גם אם הרוח הרעה סוערת ההר היהודי לא יתכופף בפניה.
מסע שנאת החרדים, מסע המאסת התורה, מסע הפילוג, השיסוי והביזוי, המסע המוביל מצורך פוליטי, מחייב הידברות, מחייב שותפות, מחייב שיח של אחים, שיח של תמורות, שיח של שותפים, לא שיח של הכרעה, שיח של שותפות.
מי שטובת מדינת ישראל לנגד עיניו, אינו יכול להצטרף לקיצוניים משני הצדדים, אנשי ה"נמות ולא נתגייס", מול אנשי ה"תתגייסו או תימקו בכלא."
מי שטובת מדינת ישראל למול עיניו חייב לנטוש את שיח הגרדומים הזה ולייצר מכנה משותף, בסיס יציב ומכבד עליו יושתתו עקרונות הגיוס המשותף, גיוס של אחים, העומדים כתף אל כתף מול האוייב.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. זורעים ניכור קוצרים בןגביריזם
בשבוע שעבר נערך בת"א כנס, שכותרתו "ישראל מסורתית – הבחירות מתחילות בסיפור המסורתי." כל הדוברים בו, פוליטיקאים, אנשי ציבור ואנשי רוח, הם אנשים מתונים, המאמינים בפוליטיקה מתונה, החותרים לאחדות ולהסכמות רחבות, ורואים במסורת היהודית את המצע החברתי, התרבותי והרוחני שעליו ניתן לבסס פוליטיקה של הסכמות ואיחוי הקרעים בעם. עם השותפים באירוע היו ח"כ מיכאל ביטון, ח"כ דן אילוז, מייסד תנועת הרבעון הרביעי ד"ר יואב הלר, ראש עיריית בית שמש לשעבר ד"ר עליזה בלוך, ח"כ לשעבר ד"ר עינת וילף, השר לשעבר גלעד ארדן, ד"ר יהודה מימרן מתוכנית מנדל למנהיגות חינוכית ועוד. לא התפניתי להשתתף באירוע, אך אני מזדהה עם רוחו.
ימים אחדים לאחר מכן שמעתי על סקר שהוצג בו, ונחרדתי. בסקר נשאלו אנשים, המגדירים את עצמם מסורתיים, מי הפוליטיקאי המסורתי שמייצג אותם. המנצח היה בן גביר. ובקרב בני נוער וצעירים – בפער גדול. התשובה הזאת מזעזעת. אין דבר רחוק יותר מרוח המסורתיות בכלל, ורוח המסורתיות המזרחית בפרט, מאשר בן גביר, הפשיסט, הגזען, הלאומן. איך מי שמגדירים את עצמם מסורתיים, רואים בו את ייצוג המסורתיות? ושמא תוצאות הסקר מעידות על כך שהנחת היסוד של הכנס שגויה בתכלית, ומן הראוי להתרחק מן המסורתיות כמו מאש, בהיותה נשא האש הזרה של הכהניזם והבןגביריזם?
המסקנה שלי הפוכה. אני מאמין שהחיפוש של ישראלים אחר המסורתיות היא הזדמנות, אך היעדר חלופה מסורתית אמיתית, מתונה, מקורית, שולחת את המחפשים אל האיום הבןגבירי. יש להציג בפניהם מסורתיות אחרת, של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כלומר, לא זו בלבד שתוצאות הסקר אינן מבטלות את הנחת המוצא של הכנס, אלא להיפך, הן מדגישות את הצורך שהכנס בא לשרת, ומעצימות את ההכרח בו.
סיפר לי בזעזוע חבר שמלמד בבית ספר קיבוצי (!), שמרבית תלמידיו נוהים אחרי בן גביר. קראתי על תופעה דומה גם בבית ספר קיבוצי אחר.
איך זה יכול להיות? איך מי שגדל בתוכנו חובר למוטציה הבןגבירית של היהדות ושל הציונות?
אל נשלח אצבע מאשימה אל הנוער, אלא לעצמנו. איפה טעינו?
חוששני שהמסקנה של חשבון נפש כזה בקרבנו, בקרב המחנכים שבינינו, תהיה שלא חינכנו מספיק להומניזם, לליברליזם, לאוניברסליות, וכעת עלינו לחזק ולהעצים את החינוך הזה. המסקנה שלי אחרת.
אין ספק שהתופעה הזאת היא תוצאה של 7 באוקטובר. ניתוח שטחי יציין שהטבח הנורא גרם לשנאת ערבים, והנהיה אחרי בן גביר היא הביטוי לכך, כיוון שבן גביר מגלם את שנאת הערבים המזוקקת. זה נכון, אך בעיניי זה חלק קטן מהתמונה, ואם לא נשכיל לראות את התמונה השלמה, לא נדע לתת מענה הולם לתופעה.
ההסבר שלי שונה. ב-7 באוקטובר טבחו בנו בהמוננו בשל היותנו יהודים. עשו זאת מתוך אידיאולוגיה של השמדת המדינה היהודית והקמה על חורבותיה של מדינה פלשתינאית "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי." השבר המטלטל של 7 באוקטובר גרם לבני נוער רצון להתחבר ללאומיות שלהם, להעצים אותה, לצופף שורות. וההליכה לעבר הלאומנות והגזענות נובעת מכך שלא מצאו מולה חלופה לאומית, ציונית חזקה אחרת. הם מצאו מצד אחד לאומנות ומצד שני ניכור כלפי הלאומיות. את הניכור הזה הם מצאו בסביבתם, אצל הוריהם ומוריהם. היא אינה מספקת אותם ואינה נותנת מענה הולם לשאלותיהם, למאווייהם, לרגשותיהם. וכדרכם של בני נוער, הם הלכו לקיצוניות השנייה.
הניכור הוא היחס המסויג, בלשון המעטה, ללאומיות היהודית – הציונות, לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסולידריות הלאומית כערך. הניכור הוא אימוץ בהפוך על הפוך את התפיסה הפינקלשטיינית של בחירה בין יהדות וישראליות, כאשר אנחנו קודם כל ישראלים, והישראליות הזאת מנוכרת ליהדותנו. הניכור מתבטא באימוץ קו הרואה ניגוד בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקורא לחיזוק המהות הדמוקרטית באמצעות החלשת המהות היהודית, כאילו מדובר במשחק סכום אפס בין שני הערכים, ולא בכלים שלובים, שהעצמת ערך אחד מביאה גם להעצמת הערך האחר. כל רגש לאומי הוצג בסלידה כ"עליונות יהודית" (חקיינות ריקה של המחאה נגד "העליונות הלבנה" בארה"ב). כל רגש פטריוטי תויג כ"מיושן", "מסתגר" וכדבר שיש להתבייש בו ולבער אותו.
אמחיש זאת במספר דוגמאות. בפרוץ המלחמה באוקראינה, היה גל של קליטת פליטים אוקראינים במדינות המערב. שרת הפנים בממשלת השינוי, איילת שקד, הובילה קו של קליטת הפליטים היהודים. התוכניות והכוונות היו לקליטת מיספר פליטים גדול יותר מכל מדינה אחרת, ביחס לגודל האוכלוסייה, ובכך תרומה גדולה ביותר למאמץ הבינלאומי, אך עם עדיפות לבני עמנו. אנו מדינת הלאום של העם היהודי, חובתנו העליונה היא הושטת יד לאחים בצרה ופתיחת ביתנו ליהודים, מתוך תקווה שלא יגיעו רק כפליטים אלא יעלו לארץ. כך נוהגת מדינה ציונית.
בקרב אסכולת הניכור, התפיסה הוקעה כגזענית, לא הומנית, מסתגרת. למה? הרי אם יש לי קרוב משפחה באזור אסון או מצוקה, לא ברור שארצה קודם כל לסייע לו? ודאי שכן. ומדוע שזו לא תהיה גישתנו כאומה – משפחה מורחבת שקודם כל מסייעת לבניה באשר הם? כי בעיני אסכולת הניכור, עצם ההתייחסות לאומה כאל משפחה מורחבת, היא כפירה בעיקר. הרצון לקלוט מאות אלפי פליטים יהודים, תויג בעיניהם כסירוב לקלוט מיליוני פליטים שאינם יהודים. איזה אבסורד.
הביטוי הבוטה ביותר של אסכולת הניכור, הוא הזעם הקדוש נגד חוק הלאום. החוק הוצג כלאומני, מסתגר, מפלה, גזעני, "עליונות יהודית", פוגע במיעוטים, מעליב את הדרוזים, מדיר אותם מהמדינה וכו' וכו' וכו'. אין לי ספק, ש-99% מהקופצים והקוצפים לא טרחו לקרוא את החוק. אילו הכירו את החוק היו יודעים שאין בו שמץ מהתיוג הזה. מה יש בו? גיבוש הסולידריות הלאומית, ההזדהות שלנו עם לאומיותנו היהודית, גאווה יהודית, אחריות ליהודים בתפוצות הגולה, אמונה בזהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אסכולת הניכור סולדת מכל אלה. מבחינתם, סולידריות יהודית משמעותה הדרת ערבים. במקום שחוק הלאום ילכד את הציבור היהודי בישראל סביב ערכי הציונות, וזו היתה מטרת החוק, "חצי העם" זנח את הלאומיות בסלידה, והפקיר אותה בידי מחנה הימין. הניכור הזה, שיצר זהות מלאכותית בין לאומיות לימניות, בניגוד מוחלט למורשת תנועת העבודה הציונית, גרמה למי שמחפש את ההזדהות הלאומית, את ההשתייכות הלאומית, את הגאווה הלאומית, בוודאי אחרי 7 באוקטובר, למצוא את עצמו בימין, ועם הקיצונים ביותר בימין.
הדגל שהניפה אסכולת הניכור היא מגילת העצמאות; ערכי מגילת העצמאות. מה ערכי מגילת העצמאות?
מניפי המגילה מצמצמים אותה לפסוק אחד: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."
אכן, זהו פסוק חשוב מאוד ומבטא היטב חלק מן הערכים שעליהם הושתתה מדינת ישראל. זהו פסוק שאסור לוותר עליו בשום אופן; לא עליו ולא על הערכים המגולמים בו. אך הוא אינו מגילת העצמאות. הוא חלק קטן ממגילת העצמאות. הוא מבטא אולי 5% ממגילת העצמאות. וכאשר הוא מנותק ממכלול המגילה, מוצא מהקשרו, הוא למעשה הופך תחליף למגילת העצמאות, והאידיאולוגיה שלו היא אידאולוגיה חדשה, שאינה באמת מגילת העצמאות, אלא היא חלופה לה.
כאשר נכתב "תקיים שוויון זכויות," מיהי אותה "תקיים"? מי תקיים שוויון זכויות? המדינה שהוגדרה שתי פסקאות לפניה, בפסוק הליבה של המגילה, שהוא הוא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מי תקיים שוויון? המדינה היהודית. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל, של העם היהודי. בארץ ישראל, כלומר בארצו של עם ישראל. לא כל בלבולי השכל המנוכרים של "זו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים." לא. מדינה יהודית. המדינה המתוארת במגילה היא מדינה דמוקרטית, ליברלית, אך מנסחי המגילה לא ראו צורך להדביק למילה "מדינה יהודית" את התוספת "ודמוקרטית" כבייביסיטר, שחס וחלילה לא תיאמרנה המילים "מדינה יהודית" לבד, ותשתוללנה.
ובתוקף מה אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית." כך נאמר בפירוש. מהי זכותנו הטבעית? זכותו של העם היהודי למדינת לאום ריבונית במולדתו, "ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." ומהי זכותנו ההיסטורית? זכותו הנצחית, שאינה ניתנת לערעור, של העם היהודי על ארץ ישראל.
המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" וכל חלקה הראשון, עד פסוק ההכרזה עצמו, הוא הצגת זכותנו על ארץ ישראל. הב"ג שכתב את זה היה בן גוריון, לא בן גביר. אך מי שמנוכרים ל-95% ממגילת העצמאות, ומציגים אותה כסותרת את ההתחייבות לשוויון זכויות מלא לכל תושבי הארץ, בעצם אומרים שיש לבחור בין שני הערכים המנוגדים. וכאשר הנוער מחפש להתחבר ללאומיותו, ואומרים לו שעליו לבחור בין הערכים, שהם לא "גם זה וגם זה," אלא "או זה או זה," מי שאומרים זאת דוחפים אותו לבחור בלאומנות שבזה לערכים האוניברסליים של מגילת העצמאות.
נהיית הנוער אחרי בן גביר מחייבת חשבון נפש חינוכי. אם המסקנה תהיה לעשות עוד מאותה הדבר, הריאקציה תהיה בהתאם. חינוך לליברליות, להומניזם, לדמוקרטיה? בהחלט. אבל לציונות ליברלית, לציונות הומניסטית, לציונות דמוקרטית. כן, חינוך לאומי, חינוך יהודי, חינוך ציוני, חינוך לסולידריות לאומית, חינוך לגאווה לאומית.
הזורעים ניכור קוצרים בןגביריזם.
[אהוד: ואולי הסיפור יותר פשוט. נהיית צעירים אחר בן גביר היא בין השאר תגובה להשתוללות האליטה המשפטית והתקשורתית של שונאי נתניהו, מבזיו והסולדים ממנו – כמוך!]
אורי הייטנר
2. צרור הערות 19.7.26
* רש"י לא מספיק ברור? – את הפסוק שקראנו בשבת שעברה בפרשת "מטות": "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" רש"י לא פירש. הדברים כל כך ברורים ומובנים, שאין צורך לפרשם. לעומת זאת, את הפסוק על המלחמה במדיין, באותה פרשה: "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" רש"י פירש: "לרבות שבט לוי". זאת, כדי שלא יקום פעם מישהו, יתחכם ויציג את עצמו כשבט לוי, על מנת לתרץ השתמטות מהמלחמה. לקראת ההצבעה על חוק אי מעצר עריקים, ובלבד שהם לובשי שחורים, התבקשו הח"כים החרדים לחתום על הצהרת ניגוד עניינים, אם יש להם ילדים או נכדים עריקים. כולם חתמו על נוסח אחיד, שיש להם ילדים ונכדים מעל גיל 18 שמשמשים בשבט לוי. מסתבר שרש"י לא היה מספיק ברור. את ספר דברי הימים החרדים אינם לומדים. אילו למדו, היו יודעים שגם בימי דוד הלוויים לחמו: "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא בָּאוּ עַל-דָּוִיד חֶבְרוֹנָה, לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי יְהוָה. ... מִן בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת. וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם... כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם, בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' י"ב, כ"ד-ל"ט).
* הרב נוח – בקרב החרדים קיימת בדיחה על חשבון מי שהם מגדירים "דתיים לייט", שהם תלמידי "הרב נוח". הרב שאומר להם לקיים מה שנוח ופוטר אותם ממה שלא נוח. והאמת היא שתלמידי הרב נוח הם דווקא החרדים, שהרב נוח שלהם פוטר אותם ממצוות לא כל כך נוחות כמו מלחמת מצווה, כמו כיבוש הארץ, כמו "לא תעמוד על דם רעך."
* האנרכיה משתוללת – אחרי שממשלת האנרכיה החליטה להפר פסיקת בג"ץ, כעת ח"כים מהקואליציה מסיתים את שוטרי משטרת ישראל וחיילי צה"ל לא לציית לפסיקת בג"ץ. מחריבי המדינה.
* ירידת הדורות – בליכוד של חמשת המ"מים שרו: "למות או לכבוש את ההר." בליכוד של שלושת הכ"פים שרים: "תמותו ולא נתגייס."
* ביבי נמלט – אחרי שהבטיח, שיש רוב לחוקי ההשתמטות המושחתים, נתניהו נמלט מההצבעה. כך הוא ישקר בקרוב שהוא התנגד לחוקים, וחסידיו השוטים יאמינו לו. אבל האמת היא שחסידיו השוטים מאמינים לו גם כשהוא משקר שהתנגד להתנתקות, למרות שהצבעותיו בעד מתועדות.
* הטובים הולכים – במפלגת ההשתלטות העוינת על מותג הציונות הדתית, אין מקום לאופיר סופר ומשה סולומון, האמונים על ערכי הציונות הדתית. חבל שהם פורשים מהחיים הפוליטיים. חבל שדווקא הטובים הולכים.
* העין השנייה – לו אני ח"כ באופוזיציה, הייתי נלחם בכל כוחי נגד חוקי ההשתמטות המושחתים, אבל הייתי תומך בהארכת השירות הצבאי ל-32 חודשים. בעיניי צריך להחזיר אותם ל-36 חודשים, כפי שהיה רוב שנות המדינה, כפי שאני שירתי וכפי שגם בני הבכור עוד שירת. קיצור השירות היה חלק מקונספציית הצבא הקטן. במלחמה האחרונה למדנו שהקונספציה הזאת חסרת אחריות. את תקלת קיצור השירות יש לתקן. להצביע נגד הארכת השירות כנקמה על חוקי ההשתמטות המושחתים, זה כמו לעקור את עיני השנייה כנקמה על כך שעקרו את עיני הראשונה. כשהמילואימניקים קורסים תחת הנטל, כשהרמטכ"ל מניף את כל הדגלים האדומים, זה מחייב את האופוזיציה לא רק להילחם נגד ההתנקשות חסרת האחריות בביטחון ישראל בחקיקת ההשתמטות, אלא גם לגלות אחריות ולתמוך בהארכת השירות.
* נקודת אור – בשבוע המר והנמהר הזה, אולי השבוע השחור בתולדות הכנסת, יש גם נקודת אור. הכנסת קיבלה, בתמיכת 61 ח"כים וללא מתנגדים ונמנעים, את החוק לטיפול מותאם בנפגעי הלם קרב. מסתבר שהכנסת מסוגלת לקדם גם את הדברים החשובים לחברה הישראלית ואפילו להתאחד סביבם.
* נגע הפריימריטיס – סיעת הליכוד בכנסת והשרים בממשלה הם עדות לתוצאות נגע הפריימריטיס. השילוב של פופוליזם, דמגוגיה, אוכלוקרטיה, קקיסטוקריה, הקצנה ואלימות, בא לידי ביטוי לא רק בחבורת הזבל שמייצגת את הליכוד, אלא גם את ההתקרנפות של אנשים רציניים כמו דיכטר, ברקת, סער, אלקין ואחרים, שאימת הבייס מרחפת מעל ראשם. בשבוע הבא יתקיימו פריימריז במפלגת הדמוקרטים. האם גם אותם יכה הנגע? איני מכיר את כל המועמדים, אבל לפחות שני מועמדים הם אבן בוחן לשאלה. אם נאור נרקיס ונאווה רוזוליו, תואמי מרדכי דוד ורעש גוטליב, ייבחרו במקום ריאלי, זו תהיה צרה צרורה. מועמד נוסף שאני מקווה מאוד שלא ייבחר הוא מוסי רז. אבל מסיבות אחרות, הוא לא מוקיון פופוליסט. הסיבה היא עמדותיו האידיאולוגיות הקיצוניות. הוא איש שמאל רדיקלי. הוא קרוב יותר בעמדותיו לעופר כסיף מאשר ליאיר גולן. אני ממליץ לחבריי במפלגת הדמוקרטים על שני מועמדים טובים – יאיא פינק ואבי דבוש. שניהם אינם בדעותיי, אבל הם אנשים רציניים, בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה, מחויבות חברתית אמיתית, ציונים, מחוברים למסורת ולזהות היהודים, פטריוטים. הם מסוג האנשים, שטוב שיהיו כמותם בכל המפלגות.
* ההתנתקות: בין יאיר גולן לנתניהו – בראיון להסכת של נדב פרי, אמר יאיר גולן כמה תובנות מעניינות. הוא אמר שההתנתקות הביאה לגל טרור עצים ברצועת עזה ובצפון השומרון (הוא היה אז מפקד יו"ש). בצפון השומרון, הוא אמר, צה"ל דיכא אותו בהצלחה. לטענתו, עקירת היישובים היתה מוצדקת, אבל צה"ל היה צריך להישאר בעזה כאזור B, כלומר שלטון אזרחי של רש"פ וביטחוני שלנו. "בעצם שרון היה משמאל לך," אמר נדב פרי, וגולן אישר. ובעצם, גם נתניהו שהצביע שוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד ההתנתקות, היה משמאל לו. בעיניי, הפשע של ההתנתקות היה עקירת היישובים. אבל האמירה של גולן מעניינת וגישתו מורכבת. הריאיון נערך ב-12 ביולי, היום שבו מלאו עשרים שנה למלחמת לבנון השנייה. גולן אמר שהמלחמה היתה החמצה גדולה, כיוון שלא בוצעו התוכניות שהוא הכין כאשר שירת כמפקד עוצבת הגליל שנים אחדות קודם לכן. לטענתו, היה על צה"ל לצאת לתמרון יבשתי גדול לכיבוש כל דרום לבנון עד הזהרני, ולנקות אותו לחלוטין מחיזבאללה. אני מדגיש, לא עד הליטני, עד הזהרני. במקרה כזה, הוא מעריך, תנאי הפסקת האש היו הרבה יותר טובים. מסר מעניין נוסף, הוא שגולן תומך במדינה פלשתינאית כחזון עתידי, אך מתנגד להקמתה עכשיו, ואף כינה זאת "טירוף הדעת." כמובן שעם רוב דבריו לא הסכמתי. מה שהדאיג אותי במיוחד זו גישתו התוקפנית והמיליטנטית בזירה הציבורית והפוליטית הפנים ישראלית. כל הז'רגון שלו בנוגע למאבק הפוליטי הוא צבאי – "לא מנצחים בהגנה, אלא בהתקפה" וכד'. המסר שלו אינו של מנהיג מפלגה דמוקרטית במערכת בחירות דמוקרטיות אלא של מפקד מיליציה במלחמת אחים.
* הכרעה בעזה והיום שאחריה –מרוקו הודיעה על הצטרפותה לכוח הרב לאומי לעזה. שמחה וששון! ואני תוהה. האם מישהו מאמין שחיילים ממרוקו, ממצרים ומשאר המדינות השותפות, יילחמו בחמאס? יפרקו אותו מנשקו? את זה רק צה"ל יכול לעשות. מישהו מאמין שצה"ל יכול לעשות זאת כאשר הכוח הרב לאומי נמצא ברצועה? הפחד המשתק של נתניהו מפני קבלת החלטות, גרמה לכך שהוא אפילו לא כינס דיון על היום שאחרי, וכאשר איננו מעצבים בעצמנו את היום שאחרי, מעצבים אותו אחרים, ולא על פי האינטרסים שלנו. האינטרס שלנו הוא חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון בכל עזה, כדי לסכל כל ניסיון של הטרור להרים ראש. זאת, בלי שליטה על שני מיליון פלשתינאים ובלי הפנטזיות על טרנספר. יש לנו ניסיון מוצלח עם הדרך הזאת. קוראים לו אזור B. שלטון אזרחי של רש"פ ושליטה ביטחונית של ישראל. כפי שזה עובד לא רע ביו"ש, כך זה צריך לעבוד ברוב עזה. רוב – כי חייב להיות פרימטר משמעותי בשליטתנו המלאה. זו הצעתי מאז השבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר. אני מכיר היטב את כל הסיבות למה לא רש"פ. והן נכונות. אבל זה הרע במיעוטו. יתר הפתרונות גרועים יותר. אבל כדי להגיע ליום שאחרי, יש להגיע קודם ליום שלפניו – מיטוט חמאס ופירוקו מנשקו. בלי היום-שלפני-היום-שאחרי – שום דבר לא יצלח ביום שאחרי. הניצחון על מחוללי 7 באוקטובר צריך להיות כמו הניצחון על מחוללי השואה. מלחמת חורמה עד כניעת האוייב. אך זאת, כאשר מול העיניים ניצב היום שאחרי. אני מאמין, שבמוקדם או במאוחר, נצא למהלך הצבאי של מיטוט חמאס, תחת כל ממשלה שתיבחר. עד אז העיקרון צריך להיות –– ללא פירוק חמאס וארגוני הטרור מנשקם, ישראל לא תיסוג אף שעל ולא תאפשר ולו תחילתו של שיקום. ילמי שטוענים שאי אפשר לחסל את חמאס כי חמאס זה רעיון – אדרבא, שיישאר רק רעיון. גם הרעיון הנאצי לא מת בכניעת גרמניה ב-1945, אך הנאצים הוכרעו. זה המודל.
* איש מוזר – הפרק בסדרה "אויבים" ב"כאן 11", ששודרה במוצ"ש, הוקדש לעבד אל-מאלק א-ח'ותי, מנהיג החות'ים. בפרק הוצג האיום החות'י ודובר על העיוורון המוחלט שלנו לאיום הזה לפני 7 באוקטובר וגם אחריו. האמת היא שלא כולם היו עיוורים. צביקה האוזר, אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ראה והתריע, בוועדה ובתקשורת, בע"פ ובכתב ודרש להגדיר את החות'ים ארגון טרור. אבל איש לא הקשיב לו. הוא נראה להם איש מוזר.
* לא מאמינה לפילבר – המאבק ששרה נתניהו ניהלה על הנצחת אבטחתה ואבטחת משפחתה, מעידה שגם היא לא מאמינה לסקרים של פילבר.
* קריטריון ערכי – כניעת זיני ללחצו של נתניהו לאישור אבטחה רבת שנים למשפחתו אחרי אובדן השלטון הצפוי, היא חרפה. זיני מוכיח חולשה וקושי בעמידה מול הגחמות של "המשפחה". יש להבין, שעמדת גורמי המקצוע אינה שהמשפחה לא תקבל אבטחה, אלא שההחלטות על האבטחה תהיינה מקצועיות, על פי הערכת האיום, כלומר יכולה להיות החלטה מקצועית ששרה נתניהו צריכה לקבל אבטחה גם עוד עשרים שנה, ויכולה להיות החלטה מקצועית שיש להסיר את האבטחה בעוד חצי שנה. הכול על פי הערכת האיום. העמדה הזאת היא מובנת מאליה. כל עמדה אחרת היא בלתי מקצועית. לי יש בנדון דעה לא מקצועית, אך ערכית. יש להוסיף קריטריון נוסף – חיים בארץ. אם בניו של נתניהו בחרו לרדת מהארץ זו זכותם. המדינה אינה צריכה לממן את אבטחתם בחו"ל.
* התייחסות עניינית לראש השב"כ – מתחתי ביקורת חריפה על כניעתו של זיני ללחצו של נתניהו בנושא אבטחת משפחתו, וכצפוי קיבלתי תגובות כמו: איך זה שאתה תוקף אותו, הרי אתה תומך בו? או: רואה? אמרנו לך. תודה בטעותך. וכו' וכו'. מה לעשות, איני נמנה עם האוטומטים, ולא עם אנשי השחור לבן. אני מאמין בענייניות ובמורכבות. אנשי השחור לבן הם האנשים המסוכנים ביותר. אני סולד מנתניהו ואין לי שום בעייה לשבח אותו כאשר הוא ראוי לשבח, ואני אף שמח לשבח אותו על כך. ואין לי שום קושי לבקר מנהיג שאני תומך בו. אני מעריך שבעוד חודשים אחדים תהיה לנו ממשלה אחרת, שאתמוך בה. ואין לי ספק שאמתח ביקורת על החלטות, מעשים ואמירות של הממשלה ושל מי שיעמוד בראשה. ואם אני תומך במינוי זיני, אין זה אומר שאני צריך לתמוך בכל צעד שלו. ואם אני מתנגד לצעד שלו, אין זה אומר שאני צריך להסכים עם כל הטענות של רודפיו. מתוך נקודת מוצא זו, אציג את עמדתי בנוגע למינוי זיני. מיד אחרי 7 באוקטובר, היה לי ברור שרונן בר כשל ועליו ללכת הביתה. אמנם חשבתי שהוא צריך לעשות זאת 5 דקות אחרי האחראי הראשי, ראש הממשלה, אך לא העליתי על דעתי שלמעלה מאלף יום אחרי הטבח מר מחדל יאחז בתפקידו ויש לו עזות מצח להתמודד על עוד קדנציה. אבל ברור היה לי, ואף כתבתי זאת, שאין די בהחלפת ראש השב"כ. אמנם בד"כ אני בעד מינוי מתוך הארגון, אך לאחר כזה כישלון טוטאלי, יש להביא אדם מבחוץ שינער את המערכת, יאתגר את המוסכמות שלה, יטלטל אותה. והאיש הזה צריך להיות בעל גישה אחרת, ניצית יותר, התקפית יותר, חותרת יותר למגע. כאשר עלה שמו של זיני, שאלתי עליו אנשים לא מעטים שמכירים אותו. מכולם, ללא יוצא מן הכלל, שמעתי אותן אמירות. מדובר בקצין מצוין, התקפי, מנהיג אמיתי, סוחף. שמדובר באדם חכם, יצירתי, שחושב מחוץ לקופסה. ולא פחות חשוב, שמדובר באדם ערכי, ישר וממלכתי באופן קיצוני, כאמונה דתית. מצד שני, ראיתי מתקפה דוסופובית מחרידה עליו, ניסיון בכל מחיר לסכל את מינויו. ולא זו בלבד שהוא מעז להיות דתי, מזרחי ואפילו אב לעשרה לילדים, ר"ל, הוא גם מינוי של נתניהו. נתניהו הוא ראש הממשלה, לצערי, ותפקידו למנות את ראש השב"כ וראש המוסד, ובלבד שיעברו את ועדת המינויים. התנגדות אוטומטית לכל מינוי של נתניהו, בשל היותו הממנה, בזויה בעיניי, והיא פגיעה בביטחון המדינה ובדמוקרטיה. ראיתי שבמשך חודשים רודפיו של זיני חיפשו מתחת לאדמה חומר נגדו, והעלו חרס בידם. ולכן, תמכתי מאוד בבחירתו. אילו מונה לתפקיד אדם שהתנגדתי למינויו – מרגע שהוא מונה לתפקיד, הייתי רוצה רק בהצלחתו. לכך ציפיתי גם ממתנגדי זיני. לא כך קרה. הם המשיכו לרדוף אחריו, לחפש מתחת לפנס כל מעידה, כשהם ניזונים מהדלפות נבזיות מתוך הארגון. המרדף הזה מזעזע ופוגע בביטחון המדינה. מרגע שאדם נבחר לתפקידו, הוא נבחן על פי מעשיו. ראש השב"כ נבחן בראש ובראשונה בסיכול טרור, בסיכול הברחות נשק וכד'. לרוב, איננו נחשפים להצלחותיו. יש לתת לו סביבה תומכת ומאפשרת כדי שיוכל להתמקד במשימה ולהצליח בה. לצערי, אין הוא זוכה לכך. אני שומע טענות שקריות נגדו. למשל, בכל הכרוך לטרור של מחבלים יהודים. שעה שהדוצ'ה של המחבלים הוא שר בכיר בממשלה, שאינו מאפשר למשטרה לפעול נגדם, ושעה שראש הממשלה שבוי בידי בן גביר ולא מעז לפעול בניגוד לרצונו, ושעה שפריימריסט הביטחון פוזל לבייס, שמורכב מלא מעט מתפקדי-ארגזים בןגביריסטים, שלא מעלים על דעתם להצביע לליכוד, אך הם משפיעים מאוד על רשימתו – היחיד שפועל נגד הטרור הזה הוא זיני. אני נחשף לקבוצות הווטסאפ של המחבלים הללו ("חדשות אנ"ש"), ורואה את הזעם שלהם ואת הבעתה שלהם מפני השינוי שמתחולל במלחמה נגדם מאז מינוי זיני, בהשוואה לתקופת רונן בר. אני שומע איך הם מוקיעים את זיני, ואת "קלגסי זיני", כפי שהם מכנים את אנשי "המחלקה היהודית", שממררים להם את החיים. ואני שומע את המומחה מס' 1 לנושא, רועי שרון, שכתב ספר על המחבלים היהודים, מתאר את השינוי בחצי השנה האחרונה, את העובדה שסוף סוף פורעים נתפסים בשעת מעשה, עולים על מארבים של השב"כ, ושסוף סוף יש כתבי אישום נגד מחבלים יהודים. זיני תומך בחידוש המעצרים המנהליים נגד מחבלים יהודים, אך לא הצליח לשכנע את כ"ץ. לעומת זאת, הוא הצליח לשכנע את כ"ץ, אחרי סירוב של חודשים רבים, להסיר את החיסיון שיאפשר את העמדתה של ח"כית ה[---]ת גוטליב לדין על פשע נגד ביטחון המדינה. צפיתי בנאום "הנאמנות" של זיני. אילו כתבתי לו את הנאום, הוא היה מנוסח אחרת. אבל המסר שלו הוא הכרה בכפיפות לדרג הנבחר, כל דרג נבחר, גם אם תהיה ממשלה אחרת, והוא אמר זאת בפירוש. חבל שמעד והשתמש במילה "נאמנות". והוא דיבר על שמדינה ללא מערכת משפט חזקה היא מדינה חרבה. אלה הדברים שאני מצפה לשמוע מראש השב"כ במדינה דמוקרטית. כל אלה מנוגדים בתכלית לעמדות קבוצת הייחוס שלו, ולאיך שמציגים אותו רודפיו. ורודפיו מחפשים אותו, ומנפחים כל רכילות. לדוגמה, הומצאה עליו בדיחה: "למה זיני הורה לבטל את עמדות הקפה השחור? כי אנחנו בתקופה של נס." בעיניי, זו בדיחה מצחיקה. צחקתי. ואז ראיתי שאנשים מפיצים את הבדיחה כעובדה, ואשכרה מאמינים לזה! דוגמה נוספת – גם אני השתוממתי על החלטתו להסיר פינת זיכרון לחללי השב"כ ב-7 באוקטובר. הסיפור היה שהוא טען שזה משדר תבוסתנות. מסתבר שהסיבה היתה שאין להבחין בין חללי 7 באוקטובר לכל חללי השב"כ לאורך השנים. ועוד ועוד. כניעתו לגחמה החולנית של משפחת נתניהו בנושא האבטחה מחפירה. במקרה הזה, הוא לא גילה עמוד שדרה מקצועי וכושר עמידה מול רוה"מ. צר לי על כך. אני מקווה שזה מקרה חריג. זו בהחלט נורה אדומה. כאשר הוא עשה מעשה שלילי, יצאתי נגדו על המעשה. אם בעתיד יתברר שמדובר בדפוס חוזר, אולי יתברר שהוא אינו מתאים, כי אין לו כושר עמידה מול לחצי רוה"מ. אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו. ואני מאמין שבקרוב הוא יהיה כפוף לראש ממשלה שלא יכשיל אותו בדרישות הזויות כאלו.
* גולדשפן – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, בהנהגת אביגדור קהלני, והיה לנו חשוב מאוד לצרף מקסימום חברים ממפלגת העבודה. אחד מהם היה אלי גולדשמידט. מבין חברי מפלגת העבודה, הוא היה הכי פעיל, הכי נאמן והכי חד-משמעי בתמיכתו, זולת קהלני. הקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה (בהמשך הייתה למפלגה) והוא הצטרף. יזמנו את "חוק שריון הגולן" והחתמנו עליו בחשאי קבוצה גדולה של כ-17 ח"כים (כמדומני) ממפלגת העבודה. הוא היה מהבולטים שבהם. כשיצאנו לשביתת הרעב בגמלא (1994), בנינו את פרסום הצעת החוק עם כל החתימות כאקט הסיום של שביתת הרעב. זה אמור היה לחולל זעזוע רבתי, כי היה מוכיח לממשלה ולכל העולם שאין שום סיכוי להעביר בכנסת נסיגה. ביום שישי 9.9.94, יומיים לפני שביתת הרעב, "מישהו" הדליף את קיומה של הצעת החוק לחתימת הח"כים ממפלגת העבודה. לא חלפה שעה קלה - סורפרייז! מבזק. אלי גולדשמידט השתפן וחזר בו. ואחריו – רוב החותמים. ומרגע זה ואילך הוא התהפך והיה אחד הדוברים המרכזיים בעד הנסיגה. מהפך של 180 מעלות – כהרף עין. ומרגע זה – יקרא שמו בגולן אלי גולדשפן. בתגובה הוא אמר שהוא מודה שהוא פחדן. "אני פחדן, כי אני מפחד מהמלחמה שתהיה אם לא ניסוג מהגולן." היום הוא ביביסט מלא מלא. והוא הודיע על הקמת איזו מפלגת פרוקסי ביביסטית. אני במקום ביבי לא הייתי בונה על משענת הקנה הרצוץ הזה.
* זולג לחברה היהודית – אמירה שתמיד הכעיסה אותי, היא שאם לא נטפל בפשיעה וברצח בחברה הערבית, היא תזלוג לחברה היהודית. היא הכעיסה אותי לא כיוון שהיא לא נכונה – היא נכונה – אלא כי המשמעות שלה, היא שכל עוד האלימות היא בחברה הערבית, אין זה מענייננו והמדינה אינה מחויבת להתמודד אתה, אלא אם כן היא תסכן אותנו, היהודים. זו גישה החותרת תחת אחריותה ומחויבותה של המדינה לשלומם וביטחונם של כל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד. אין לי ספק שחוסר הטיפול של המשטרה באלימות בחברה הערבית אינה נובעת רק מאפסותו הביצועית של השר, מוקיון הטיקטוק, אלא לא פחות מכך מגזענותו, ומכך שבעיניו התגברות הרצח בחברה הערבית אינה נתפסת ככישלון אלא כהצלחה והתגשמות האידיאולוגיה שלו. והנה, במתקפות על מסעדות רשת "ג'פניקה" נוכחנו עד כמה האמירה, שמכעיסה אותי – נכונה.
* שלילת זכות ההגנה העצמית – ראש העיר ניו-יורק ממדאני הודיע, שהוא מנהל דיונים עם המחלקה המשפטית, באשר ליכולת לעצור את ראש הממשלה נתניהו, כשיגיע לדיוני עצרת האו"ם. אל דאגה, זה לא יקרה, אין לו סמכות כזו. מה שחשוב זה הרצון שלו, או ליתר דיוק, האובססיה שלו. אובססיה אנטישמית. צו המעצר אינו נגד נתניהו האיש, אלא נגד ראש ממשלת ישראל, כפי שהוא אינו נגד יואב גלנט האיש, אלא נגד שר הביטחון של ישראל. זהו צו מעצר שניתן בידי טריבונל אנטישמי מושחת. האידיאולוגיה שעומדת מאחורי הצו, היא שלמדינה היהודית אין זכות להגנה עצמית, הזכות הטבעית המוקנית לכל מדינה. אין לה זכות להתגונן גם מול טבח 7 באוקטובר, פשע נורא נגד האנושות. אין פלא שצורר היהודים, ראש העיר האנטישמי של ניו-יורק, נתלה בצו האנטישמי הזה במלחמתו ביהודים ובמדינתם.
* החמצה אדירה – כבר המלצתי כאן על ההסכת "ארטקטיקה" של טלי בן סירא, העוסק באמנות הפלסטית, שאני מאזין לכל פרקיו ומדי פעם משתף בתובנות שלי מן הדברים. הפרק האחרון לא היה בפורמט הרגיל – לא היה בו מרואיין, אלא כולו הוקדש לדיווח של טלי מהביאנלה בוונציה, תערוכת האמנות העכשווית הוותיקה והחשובה בעולם, שממנו היא חזרה. נושא שמהדהד חזק באירוע, במאות אזכורים הוא "הג'נוסייד בעזה". המיצג הפלשתינאי היה מיצג מקצועי וחזק מאוד, בתיאורי זוועה מן ה"ג'נוסייד". ולא רק במיצג הזה. אילו הייתי שם ללא היכרות עם המציאות, הייתי יוצא משם עם ה"ידיעה" שישראל מבצעת ג'נוסייד אכזרי. ובמה עסקה התצוגה הישראלית? טבח 7 באוקטובר הניב שפע של יצירה אמנותית, המתארת את הזוועה ומוראותיה. אך טבעי היה שבכך תעסוק התצוגה הישראלית. איני חושב שהיה בכוחו לחולל שינוי תודעה של 180 מעלות. הוא לא היה גורם לקהל להבין שמלחמתנו בחמאס היא מלחמת הטוב ברוע המוחלט. אי אפשר היה להציג בו את זוועת ההסתתרות של מחבלי חמאס מאחורי מגינים אנושיים, בבתי חולים וכו'. אך הצגת הטבח יכולה לפחות לאזן קצת. לפחות לגרום לאנשים לחשוב שיש כאן מורכבות. שישראל החזקה לא פשטה בבוקר בהיר אחד לעזה החלשה והחלה לרצוח את העם הפלשתינאי ולהרוג תינוקות כתחביב. לפחות היתה לקהל הזדמנות להיחשף גם לאמת. אבל התצוגה הישראלית לא עסקה כלל בטבח. מה, אנחנו נתלכלך ב"פוליטיקה"? ישראל הציגה מיצב של חתן פרס ישראל בלו סימיון פיינרו: "שושנת האין": בריכה האוספת אליה טיפות מים ממערך טפטפות התלוי מעליה. "מחזוריות הטפטוף, הצליל, האור והתנועה יוצרים מופע מדיטטיבי שבו נוכחים גם רבדים של עצב קיומי, זיכרון, קינה ופגיעות." יפה מאוד, מכובד מאוד, אך עם כל הכבוד – אסור לנו להפקיר את הזירה. ובזירה של אמנות פוליטית של הסתה ועלילת דם נוראית נגד ישראל, מן הראוי שנפסיק להתייפייף ונציג את 7 באוקטובר. זו החמצה אדירה. מעניין אם זה קשור לכך ששר התרבות הוא מכחיש הטבח, כדי להכחיש את אחריות הממשלה, שבה הוא מכהן, למחדל.
* חרא של אמנות – בביאנלה יש גם תערוכת חרא. ממש כך, פשוטו כמשמעו. תערוכה העוסקת כולה בבני המעיים ומוצאיהם, וכל כולה חרא, פלוצים וכיו"ב, ואחסוך מקוראיי את התיאורים. ויש גם אידיאולוגיה סביב זה, שהאמנות אינה צריכה להיות יפה. לא צריך יופי. יופי זה קיטש. לי זה מזכיר את פולחן בעל פעור. ואת ה"אמנית" פעורת התחת נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל, והסרטון הוא, איך לא, יצירת... "אמנות". האמנות צריכה בהחלט לעסוק גם בקשיי החיים, גם בכיעור, אבל היא צריכה להיות בראש ובראשונה נשגבת ומאירה את האור ואת היופי.
* בעד מסי – אני בעד ארגנטינה – לא בגלל צבעי הכחול לבן גם לא בזכות התמיכה של ארגנטינה בישראל.
אני בעד ארגנטינה בזכות מסי. מגיע לו לזכות שוב במונדיאל.
* אז מה מסי לימד אותנו? – שאין דבר כזה "נקודת אל-חזור." תובנה מעניינת לחיים.
* מה אוכל ליברל – מסעדתו של השף רז שבתאי זכתה בכוכב מישלן, אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הקולינריה – תו תקן עולמי לאיכות וייחודיות קולונרית. כתבתי עכשיו משפט על נושא שאיני מבין בו דבר. אממה? בכל פעם שישראלי זוכה בפרס עולמי יוקרתי, אני שמח. הוא אינו הישראלי הראשון שזוכה בכוכב מישלן, אך זו המסעדה הכשרה הראשונה הזוכה בכך. וביום חמישי היתה כתבה בערוץ 12 שדיברה על הסצנה של גאות המזון הכשר המשובח בישראל. אין כאן חלילה כפייה של כשרות בחברה הישראלית. לא מכריחים מישהו, רחמנא לצלן, לאכול כשר. אין בכך משהו שצריך לעורר תגובה שלילית מצד מישהו. ובוודאי ובוודאי לא מאדם ליברלי, כי הרי הליברליות מבטאת סובלנות, פלורליזם, הכלה לדעות ומסורות שונים ובוודאי ובוודאי לטעמים שונים. אוכל כשר לעולם לא יפריע לליברל. רוגל אלפר אינו ליברל. הוא דוסופוב, ודוסופוביה וליברליות הן תרתי דסתרי. הוא אוטואנטישמי, וכמובן שאין שום קשר, לו סמלי ביותר, בין אנטישמיות וליברליות. ההיפך הוא הנכון. ליברל אמיתי לעולם לא יהיה אנטישמי ואנטישמי לעולם לא יהיה ליברל. אבל רוגל אלפר מציג את עצמו כליברל. וכמייצגו של "המחנה הליברלי". הנה, כמה ציטוטים מפשקוויל נאצה של הליברל הדגול על כתבה ששיבחה את זכייתו של שבתאי בכוכב מישלן ואת המטבח הכשר האיכותי: "השתלטות המטבח הכשר על עולם המסעדנות הישראלי מאז 7 באוקטובר הוא חלק מהתגברות תופעת העליונות היהודית שבה לקתה החברה הישראלית בתהליך הפשיזציה שלה... שיעבוד לאמונות התפלות שעומדות בבסיס איסורי הכשרות... הסתגרות וצרות אופקים... הכשרות הולכת וסוגרת על הליברלים בישראל ומחניקה את תרבותם הקולינרית... המילה כשר מייצגת טמטום." כותרת הפשקוויל: " 'כשר' היא מילה גסה." ליברליות לעילא ולעילא, מה יש לומר.
* ביד הלשון: נס הרים – הריצה המשותפת של חילי טרופר ויועז הנדל, אינה רק שותפות פוליטית, ולא רק חיבור בני שני חברים אישיים, אלא גם שותפות של שכנים, תושבים באותו יישוב, נס הרים. נס הרים הוא מושב עובדים, משותף לחילונים ודתיים, המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית מטה יהודה. המושב ממוקם בהרי יהודה, בין ירושלים ובית שמש, בקרבת בר גיורא. נס הרים הוא חלק מגוש ההתיישבות "יישובי המזלג" שנוסד ב-1950, שנתיים אחרי שחרור האזור בידי חטיבת "הראל" במבצע ההר במלחמת השחרור. הוא כלל ארבעה מושבים חקלאיים, וכעבור עשור הוקמה צור הדסה כמרכז אזורי. הגוש כולל את צור הדסה, מבוא ביתר, בר גיורא, מטע ונס הרים. גוש יישובי המזלג היה אזור ספר, בתקופת הכיבוש הירדני של יהודה ושומרון, והוקם כחלק מן המגמה הציונית של פריסת התיישבות ציונית לאורך הגבולות, כחלק מתפיסת הביטחון ועיגון הריבונות של מדינת ישראל. המושב נס הרים עלה לקרקע ב-1950. יסדו אותו עולים חלוצים מכורדיסטן. היום מונה המושב 300 משפחות, חציין חילוניות ומסורתיות וחציין דתיות לאומית וחרד"ליות. את שם היישוב הציע זאב וילנאי. מקורו מקראי: "כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיהו י"ח, ג'). אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
נשים חזקות בעבר ובהווה – רוני יבין
רוני יבין, בת מושב כפר יחזקאל, מודעת כבר מילדותה לכוחן של נשים ולצורך להילחם על שוויון בינן לבין הגברים. היא יזמה הקמת עמותה לצורך שיקום ושיפוץ בניין בית הכנסת במושב. במחקר שלה העוסק בידע וכישורי נשים בתלמוד הבבלי, היא התייחסה לכך שהתלמוד הוא "גברי", וכמעט לא מוזכרות בו נשים, למרות שהן פעלו רבות בתחומים שונים, גם לטובת נשים אחרות וגם למען הגברים במשפחותיהן. "אני בעצם גדלתי בין שני מושבים," אומרת ד"ר רוני יבין. "אימא שלי אביבה היא בת כפר ויתקין ואבא שלי גדעון מכפר יחזקאל, בו נולדתי בשנת 1958, כך שהיו לי סבא וסבתא בשני המושבים. בכפר יחזקאל עברו עלי ילדותי ונעוריי וגם כפר ויתקין הוא חלק מנוף ילדותי." שמענו מפי רוני על תולדות שתי משפחות המוצא שלה – מצד אימה ומצד אביה.
סבא וסבתא בכפר ויתקין "סבי וסבתי, אליעזר ובלומה (לבית שפירא) גל עוז, היו ממקימי המושב. סבי כתב שני ספרי זיכרונות, האחד על בסיס יומן אישי שנקרא 'איש חיִל' והשני 'איש כפר ויתקין'. הם כוללים זיכרונות שלו מהעלייה שלו לארץ, מהבריגדה ומהקמת מושב כפר ויתקין. למשפחה שלנו זו מזכרת חשובה. אני ובני המשפחה יכולים לדלות משם זיכרונות, תמונות והרבה דברים מעניינים. "סבי וסבתי הגיעו ארצה בעלייה השלישית. סבתי מהעיר לוצק, שהיום שייכת לאוקראינה. היא למדה בבית ספר 'תרבות' ותמיד היתה גאה על כך, שהיא בוגרת רשת חינוך עברית זו ולמדה לקרוא ולכתוב בעברית. מבין כל בני המשפחה רק היא ואחד מבני הדודים שלה (יוסף כושר) נתפסו לציונות. לכן הם התחתנו בנישואין פיקטיביים ועלו יחד ארצה. בארץ פנה כל אחד לדרכו, אבל גם בן הדוד הזה הגיע בסופו של דבר לכפר ויתקין, כעובד ציבור, לא כבעל נחלה. "גם סיפור העלייה לארץ של סבי מעניין. הוא לא למד בבית ספר יהודי אלא ב'חדר', ומי שלימד אותו עברית היה סבא שלו, אשר גם זרע בו את הזרע של הרצון לעלות לארץ. סבי היה בן יחיד, לכן הוריו התקשו להיפרד ממנו ולא הסכימו שיעלה ארצה. אבל כאשר החלו אירועים כנגד היהודים, הוא הצטרף לקבוצת צעירים לצורך הגנה. אז, באחד הפוגרומים נתפסו רבים מחבריו, אחדים נהרגו, סבא ברח לאחת העיירות הקרובות. כולם חשבו שגם הוא נהרג, והוריו החלו לשבת עליו 'שבעה'. כאשר זה נודע לו, הוא הגיע אל אחד השכנים, כדי לבקש ממנו להודיע להוריו שהוא חי. אותו שכן נבהל וחשב בתחילה שהוא רוח רפאים. לאחר האירוע הזה הסכימו הוריו שיעלה לארץ וקיוו שבארץ ישראל הוא יהיה בטוח יותר, ונתנו לו את ברכת הדרך. מן הארץ היה סבי שולח למשפחתו מכתבים וכסף, עד אשר נפסק הקשר והם ניספו בשואה. על גורל משפחת סבתי ידוע שהם נורו כמו רוב קהילת לוצק לבור הריגה הסמוך לעיר. "בארץ, כשפרצה מלחמת העולם, התגייס סבי לבריגדה והשאיר במשק את סבתי, שהיתה אז אם לשלוש בנות. – אמי בת ה-11, אחותה (ארלוזורה) בת 10 ותינוקת (רוחמה). סבתי החזיקה את המשק בעזרת מתנדבים מהמושב אך בעיקר בעזרת שתי בנותיה ה"גדולות". בקיצור, כבר אז ניכר היה שיש נשים חזקות במשפחה, כך צמחה אימי להיות אישה חזקה, חרוצה, ועם ראש טוב ומאוד יעיל".
סבא וסבתא בכפר יחזקאל "משפחתה של סבתי מצד אבי, זהבה לבית תברובסקי, השתייכה לקבוצת יהודים קטנה שהיגרה מליטא לתורכיה, לכפר סמוך לקושטא שנקרא 'מסילה חדשה'. זאת כדי להתמחות בחקלאות ולעלות אחר-כך לארץ ישראל שהיתה אז בשליטת העות'מנים. 'מסילה חדשה' שימש בעצם כפר להכשרה חקלאית. היא עלתה בשנת 1919 ואילו סבי שמואל היה בן למשפחה שהיגרה ממזרח אירופה לאמריקה בסוף המאה ה-19. הוא הגיע ארצה ממנהטן בשנת 1913. סבי וסבתי הכירו במושבות הגליל ולכפר יחזקאל הגיעו כשנתיים-שלוש לאחר היווסדו. נולדו להם חמישה ילדים, השניים הראשונים בבית חולים צפת והשאר בעפולה. הבכור חיים נהרג בימי מלחמת העצמאות בקרב על הגלבוע." אביה של רוני, הבן השני, גדעון, היה בן ממשיך במשק. המשפחה טיפחה רפת, היו במשק תרנגולי הודו ואווזים, וכן היו להם מטעים. "הוריי עבדו שניהם במשק. וכמו כל בני המושבים גם אנחנו, הילדים, עזרנו בעבודות השונות." מספרת רוני. "במלחמת ששת הימים, למשל, אחי חיים שהיה אז רק בן 11 נאלץ ללמוד לנהוג בטרקטור והסיע את כדי החלב למחלבה סבא ואני ישבנו על העגלה, החזקנו את הכדים. עזרנו לסבא ברפת בחליבה ובפיזור ירק לפרות ולאימא עזרנו עם העופות. בשנים האחרונות, עקב מצב החקלאות בארץ והרפורמות השונות שפגעו בחקלאים, הרפת נסגרה והעבודה בחקלאות פחתה כמעט לגמרי."
שיוויון לנשים בכפר יחזקאל "היום מדברים כולם על שמירת הדמוקרטיה," אומרת רוני, "אבל אצל הסבים והסבתות שלי לא היה ספק שתיבנה פה מדינה שיוויונית, ששיוויון בין בני אדם הוא הבסיס כאן – שיוויון בין יהודים ולא יהודים ובין גברים ונשים." אחד הסיפורים מהעבר שהשפיע על רוני ועשה עליה רושם עצום הוא המאבק להכרה בנשים כבעלות זכות שווה במושב. ומעשה שהיה כך היה: בשנת 1931, לאחר שנעשתה פרצלציה והאדמה חולקה בין התושבים; הגיעו למושב החוזים של הסוכנות היהודית לצורך חתימה על בעלות על הנחלות. הוחלט לערוך טקס חגיגי ולמעמד החתימה יוזמנו מכובדים וביניהם הנשיא ויצמן, ברל כצנלסון ואחרים. אבל אז, למקרא החוזים, הסתבר שרק שמות הגברים מופיעים בחוזים וכי רק הם אמורים לחתום על בעלות על המשקים ללא בנות זוגם. הנשים התקוממו וטענו שגם הן צריכות להיות חתומות ולהיות בעלים על הנחלות. הגברים צידדו בהן, החוזים הוחזרו לסוכנות היהודית כדי לתקן את הנוסח. כך שכפר יחזקאל היה בעצם חלוץ בהכרת הנשים כשותפות שוות בבעלות על הקרקע.
ילדות ונעורים רוני למדה בבית הספר היסודי ארבע שנים במושב ואחר כך בבי״ס האזורי "יד לחמישה" שבמושב ברק ובבית הספר התיכון האזורי "ניר העמק". היא היתה פעילה בתנועת בני המושבים ולאחר סיום בית הספר התיכון הצטרפה לגרעין "עודד" בדימונה, שהיה מורכב מבני ובנות מושבים וקיבוצים. בצבא שירתה כמש"קית ת"ש בחטיבת גולני. ואחר-כך החלה קריירה ארוכה של לימודים וחיים בירושלים.
בירושלים רוני למדה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה של המזרח התיכון. תקופה ארוכה עבדה כמורה, תחילה בבית שמש ואחר כך בתיכון הניסויי בירושלים. יש לה תואר שני מטעם האוניברסיטה העברית מהחוג לחינוך, שם היא התמקדה בחינוך יהודי ו'טעמה' לראשונה לימודי תלמוד. בירושלים היא נישאה לבן זוגה גיל גורדון שהוא ירושלמי, היסטוריון ואדריכל במקצועו. לבני הזוג שלושה ילדים.
מנהלת בית המדרש "אלול" לאחר 15 שנים בתיכון הניסויי בירושלים, עזבה רוני את ההוראה במשרד החינוך והתקבלה לנהל את בית המדרש "אלול". "אלול הוא מוסד ללימודי מקורות יהודיים שהקימה ד"ר רות קלדרון בראש קבוצת לומדים מגוונת. מאפיין אותו שוויון, בו לומדים נשים וגברים, חילוניים ודתיים. מבחינה זו היה 'אלול' מוסד פורץ דרך. הלימוד הוא כאמור על בסיס שוויוני." היא אומרת. "הודות לרות נכנסתי ללימוד הבית מדרשי, שחלק ניכר ממנו מבוסס על מקורות יהודיים עתיקים וחדשים. אחרי הלימוד שם החלטתי להמשיך בתחום זה במקום בהיסטוריה של עם ישראל." והיא מוסיפה: "כשהייתי מש"קית ת"ש ב'גולני', הייתי נכנסת לבתי חיילים דתיים רואה בהם את כל הספרים החומים הגדולים האלה, שלא היה לי מושג מה הם. היום יש לי בבית את כל החומים הגדולים האלה..." היא צוחקת. "נכנסתי עמוק לתוך עולם לימוד המקורות ובעיקר תלמוד. זה התחיל כאמור כשלמדתי בבית מדרש 'אלול', שם התיידדתי עם התלמוד והתחלתי להבין איך הוא בנוי. איך לומדים אותו, למדתי בחברותא עם חבר'ה שהכירו טוב יותר את המקורות היהודיים. במסגרת התואר השני כבר למדתי מקורות שונים, מדרשים ותלמוד אצל מורים באוניברסיטה. את התזה לתואר השני כתבתי על 'סוגיות נבחרות בתלמוד והתלמיד הישראלי', תזה שהציעה דרכים למורים לחבר נושאים מן התלמוד להווי חייהם של תלמידים. המנחה שלי היה פרופ' מנחם הירשמן, שהיה קפדן אך מורה מצוין, והוא עזר לי להיכנס לתוך העולם הזה." רוני עברה כמה שנים עמוסות וקשות. למרבה הצער אימה חלתה בגלל רשלנות רפואית וסבלה מאוד במשך כמה שנים עד יום מותה. אחרי העבודה ב'אלול' התקבלה רוני לעבוד בספרייה הלאומית בירושלים כמנהלת אגף חינוך ותרבות. אולם מה שנראה היה בתחילה כעבודה מעניינת ומהנה, התגלה כמקום בו סבלה מהתעמרות זדונית מצד אחד האנשים הממונים עליה. הסתבר שכך הוא התנהג לרוב העובדים ובעיקר לנשים. בסופו של דבר, לאחר שמעשיו והתנהגותו נחשפו בתקשורת, הוא סולק מתפקידו בספרייה. אולם זה קרה, כאמור, מאוחר יותר. "המשבר בספרייה הוביל אותי לשאלה ׳מה הלאה?׳ בן זוגי הציע לי לחזור ללמוד, דבר שאני אוהבת מאוד."
תלמוד ומגדר אז הגיעה רוני למסקנה שעליה לעסוק גם בתלמוד וגם במגדר, " העניין קשור כנראה למה שאירע בספרייה, אך גם לתופעות של שוביניזם בהן נתקלתי לאורך כל הקריירה. כך שעניין אותי לעסוק בתלמוד אבל מתוך נקודת מבט מגדרית." המנחה לדוקטורט היתה פרופסור מיכל בר-אשר סיגל, מומחית לתלמוד ולנצרות של העת העתיקה, המלמדת במחלקה למחשבת ישראל בבן גוריון. (היום היא משמשת כסגנית נשיא האוניברסיטה ליחסי חוץ). כידוע, הדמויות המוזכרות בתלמוד הן ברובן הגדול גברים. מאות רבנים מצוטטים ומוזכרים בו, אולם רק נשים בודדות מוזכרות ומרביתן אנונימיות; וזאת שלא כמו בתנ"ך, בו נזכרות נשים לא מעטות לצד הגברים. מדובר ביצירה שהיא פרי חברה פטריארכלית מובהקת, בה נחיתותן של נשים היא מובנית. רוני איתרה במחקרה ציטוטים ואזכורים של נשים ואודות נשים. אזכורים הרומזים על מקומן של הנשים בתקופה ההיא. לדוגמא: מתוך מאות ציטוטים מפי רב בשם אביי, קיימים כשלושים שמתחילים במשפט "אמרה לי אֵם". כלומר, הוא מצטט את דברי אימו, ובהם מידע בנושאים שונים. ביטויים אחרים המלמדים על נשים וידע שהיה בידי נשים נמצאו תחת הביטוי הארמי "ההיא איתתה," שפירושו "האישה ההיא" – "האישה ההיא עשתה" או "האישה ההיא אמרה," או תחת "אמיה" (אימו). למזלה של רוני קיימים היום אמצעים טכנולוגיים אשר בעזרתם ניתן לאתר מילים גם בתוך 'ים' התלמוד ומקורות אחרים. את הציטוטים היא חילקה לקטגוריות על פי נושאים. איסוף המידע שעלה מתוך הציטוטים ואזכורי הנשים נתן תמונה כוללת, מעין אנתולוגיה של הידע והעיסוקים של נשים כפי שהוא מוצג בתלמוד. בנוסף היא בדקה רוני מדוע הכניס העורך התלמודי כל אחד מהציטוטים לדיון בו הוא נמצא ומה תרומתו לדיון. המיקום וההקשר של המידע הנשי מלמדים על התפקידים של נשים, אבל לא פחות על ערכי החברה הגברית בה חיו ועל הציפיות מהן ומתי עמדו בהן, ומתי ומדוע גם ערערו עליהן.
הנושאים בהם עסקו נשים בתלמוד (לפי החומר שנמצא) קובץ מידע אחד נמצא בתוך מסכת "שבת" בחלק הדן בברית המילה והוא עוסק בתחום המיילדוּת. לא הטיפול ביולדת בזמן ההיריון או הלידה, אלא רק הטיפול ביילוד. כאן מצאה רוני דמיון ל"מבחן אפגר" (על שם ד"ר וירג׳יניה אפגר), אלה המדדים לפיהם בודקים היום תינוקות מיד עם לידתם. סוגיית תמותת התינוקות היתה נפוצה עד ראשית העת החדשה והיא גרמה לדאגה והטרידה רבים כבר בעת העתיקה. תינוקות רבים מתו מסיבות שונות. אחת מהן, כפי שכבר אז הבינו, היתה מזיהומים וסיבוכים שנגרמו מהמילה, אותה הקפידו לקיים ביום השמיני לכל תינוק זכר. במקרים מסוימים מצאה רוני שהמטרה בהבאת המידע היתה לגרום לדחיית המילה על מנת להציל את חיי התינוק. במקרים אחרים המידע כולל הוראות כיצד לטפל בזהירות בפצע המילה ובתינוק. הוראות נוספות בקובץ מתייחסות לקשיי נשימה של היילוד, קשיי יניקה שלו, וכן התייחסות לגודלו ולצבע עורו. קטגוריה שנייה שמצאה רוני היא הנרחבת ביותר – הרפואה, שכללה רפואה מונעת הבאה לידי ביטוי בעיקר בשני תחומים: היגיינה ותזונה. ניתן למצוא ממש מרשמים לחיזוק הגוף ולשמירה על ניקיון. כן היא כללה מרשמים לטיפול במחלות ספציפיות והנחיות לטיפול בחולים. בתחום ההיגיינה לדוגמא: קיים סיפור על אישה שתפרה לבנה שבעה בגדים לשבעת ימי השבוע. היום נראה הדבר עניין של מה בכך. אולם בעולם בו היה לאדם הממוצע בגד אחד ויחיד לחודשים רבים ואולי אף לשנים, זה מאוד יוצא דופן. מדובר היה באם שדאגה לבנה אשר התמיד בלימודו, אך כמו רבים בעולם העתיק סבל מעקיצות כינים ופרעושים אשר הפריעו לו להתרכז. הפתרון שמצאה האם היה חריג על רקע התקופה ודרש מאמץ מיוחד. דוגמה אחרת קשורה במים אשר כמו היום היוו מקור חיים חיוני, אך היו גם מקור לסכנות רבות. מסופר על אימהות שמצאו פתרונות יצירתיים כדי להגן על בניהן מפני הסכנות שבתוך המים, כגון עלוקות וזיהומים. מכלל החומר שנמצא, ניתן לסכם ולומר שנשים היו רופאות ומרפאות ועסקו בכל תחומי הרפואה. רוני מצאה קטגוריה שלישית, בה יוחס ידע וכוח לנשים – התמודדות עם סכנות ופחדים. היום ניתן להגדיר זאת כפן פסיכולוגי או רגשי. נשים ואימהות נתנו לבניהן, (ומן הסתם גם לבנותיהן, אם כי הן לא מוזכרות), כלים כדי להתמודד עם פחדים מפני סכנות קיומיות העלולות לצוץ בדרכים, בחושך, או בבית הכיסא. הפחד היה מפני שדים אשר האמינו כי הם מצויים בכל מקום וכן מבעלי חיים שונים ורמשים. תחום אחר הוא חינוך אשר התרכז בעיקר בשנות הגידול של תינוקות ופעוטות, אשר טיפולם היה נתון אך ורק בידי נשים והם היו באחריותן הבלעדית עד גילאי חמש או שש. הפרק האחרון בעבודתה של רוני הוא בעל אופי יותר אקלקטי. הוא מוכיח למעשה שלנשים היה ידע בכל תחומי החיים. הוא כולל ידע בתחומי ההלכה, המשפט והחקלאות. לדוגמא: באחת מן העצות של האם היא מנחה את בנה כיצד לזהות בשוק פרד איכותי. זהו מידע חשוב מאחר ופרדות היו בעולם העתיק כמו גם במשך מאות שנים לאורך ההיסטוריה בהמת העבודה הטובה והמומלצת ביותר. לבסוף, אמנם נשים נזכרות בתלמוד באופן מועט ובאופן עקיף. אבל אם מזכירים לרוני שיש מסכת שלמה הדנה לכאורה בנשים ובה דיני הלכה מפורטים העוסקים בנשים, כמו הלכות נידה; היא עונה בחריפות: "מסכת זו אינה עוסקת בנשים מתוך התחשבות בנשים עצמן, אלא מתייחסת לנשים רק כמשאב הולדה. אלו בעצם הוראות לגברים איך ומתי 'להשתמש' בנשים כדי להוליד. נשים שם הן ככלי..."
נשים ורפואה בעולם העתיק לצורך המחקר הרחיבה רוני ולמדה על רפואה עתיקה, מאחר ונמצא כי מרבית המידע של נשים שנשמר בתלמוד עוסק בנושאים ובהיבטים שונים של רפואה. "מצאתי שבכל העולם העתיק נשים עסקו ברפואה עד שהתחום הלך והתמסד," היא אומרת. "היפוקרטס ורופאים בני זמנו התחילו בעצם להדיר נשים מהתחום. מתוך הכתבים ההיפוקרטיים עולה דבר מעניין: בתיאורי המקרים הרפואיים הרבים עליהם מדווחים, המטופלים המוזכרים הם רובם גברים. נשים וילדים כמעט לא קיימים בתיאורי המקרים הרפואיים בספרות ההיפוקרטית וגם בזו שלאחריה. המסקנה, כך לפי מרבית חוקרי ההיסטוריה של הרפואה, שבעת העתיקה נשים טופלו על ידי נשים, ולא על ידי הרופאים ההיפוקרטיים וגם לא על ידי רופאים מאוחרים יותר. ובפועל אין היום במחקר כמעט תיעוד על נשים (וילדים) כפציינטיות. עולם שלם התקיים מתחת לרדאר ועד היום לא נמצא תיעוד עליו." רוני מספרת על רופא יווני בשם הירופילוס, אשר חי באלכסנדריה שבמצרים בימי הפאר והזוהר של המקום, במאה השלישית לפני הספירה. הוא היה חלוץ במחקר הרפואה, הודות לניתוחי גופות בהם החל (דבר שאסור היה באירופה בעת ההיא ואפילו עד המאה ה-17). מכל קצווי העולם העתיק באו ללמוד אצלו. על פי כתביו המעטים שנותרו, מסתבר שהוא הגיע למסקנה שלמעט איברי המין אין הבדל בין נשים וגברים. הוא הצהיר שאין לו חיבה מיוחדת לנשים, אבל הלב והמוח של נשים וגברים הם באותו גודל ועשויים מאותם חומרים, עוד מצא כי רחם האישה אינה נודדת בתוך גופה והיא אינה משבשת את דעתה של האישה כפי שהאמינו עד אז. לכן נשים להבנתו אינן נופלות מגברים. הוא כן ציין שישנן נשים אשר אחת לחודש בעת המחזור הופכות מעט רגישות, אך זה הכול. "ובכל זאת," מדגישה רוני, "החברה הפטריארכלית דחתה את הדברים, התעלמה מהם והתעלמה מיכולתן של נשים לקחת חלק ולתרום בעולם הרפואה ובעולם בכלל. יש אפילו אגדה על צעירה אתונאית (אגנודיקה) שהתחפשה לגבר כדי ללמוד רפואה אצל הורפילוס והפכה לרופא מצליח ומבוקש באתונה." נשוב לסיפור החריג על האם שהכינה לבנה שבעה בגדים, בגד לכל יום בשבוע. כאשר רוני בדקה מדוע ולשם מה הוכנס כאן הסיפור, הסתבר שהוא סופר בהקשר לדיון תלמודי על קשיים שונים של גברים בעת הלימוד: כאב ראש, כינים שעקצו וכדומה. כך שאנו קוראים על אישה שטרחה להשיג בד, לתפור עבור בנה בגדים, זאת מפני שהבינה, שאם היא רוצה שהבן ילמד ולא יסבול מ׳הפרעות׳ ויהיה תלמיד חכם, (וכך המסר הוא שיהיו לו חיים טובים), עליה להכין לו שבעה בגדים לכל ימות השבוע. אומרת רוני: "בהקשר זה, למשל, הייתי צריכה לבדוק מהי המשמעות של הכנת בגד לכל יום, מה מאפשרת התרבות החומרית הנהוגה סביב, האם נדרש הרבה כסף, הרבה זמן, והכסף הושג במאמץ רב, אך מכל מקום ברור שהיא שמה את העניין הזה בראש סדר העדיפויות שלה. מצאתי דוגמאות נוספות לאימהות, כמובן אנונימיות, שעשו מעשים יוצאי דופן: האחת כדי לעזור לבן שלה בהיגיינה בעת הרחצה (שלא היתה עניין יומיומי), שנייה כדי למנוע ממנו מחלה ושלישית שפעלה לעזור לבנה לחזור ולתפקד היטב בבית המדרש או להצליח בעבודה החקלאית. המסקנה היא, שלמרות שנשים אינן מוזכרות אלא מעט מאוד, הן היו שם. אבל על פי ההיסטוריה היהודית וגם בתרבויות השכנות, בעולם חיו ופעלו בעיקר גברים. אני שמחה לתת ביטוי וקול לנשים שהיו ולגלות מידע על פעילות ועשייה של נשים שהיו שם כל הזמן לכאורה מאחורי הקלעים."
משקמת בית כנסת במושב מספרת רוני: "מאז ימי ילדותי אני זוכרת כמה אהבתי להצטרף אל סבא שלי לביקור בבית הכנסת. גם אחיי הצטרפו אליו לעיתים. הזקנים שם מאוד שמחו לבואנו. אבל הרבה שנים בניין בית הכנסת בכפר יחזקאל הלך והתפורר," בתקופה בה ניהלה רוני את בית מדרש "אלול", היא שמה לב בביקוריה במושב למצבו העגום של בית הכנסת. "אני לא דתיה, לא שומרת הלכה ומבקרת בבית כנסת רק לעיתים רחוקות," היא מצהירה, "אבל לבית הכנסת במושב יש פן היסטורי, זהו מקום של כבוד למסורת ולמורשת ולאנשים שהקימו את המושב. נוסף לכך הוא משמש את הקהילה שם עד היום. זהו מרכז קהילתי, עורכים בו חגים, מפגשי לימוד, טקסי בר ובת-מצווה, חתונות ולהבדיל גם אזכרות." לכן החליטה רוני לעשות משהו לשיפור המצב, לשקם ולשפץ את בניין בית הכנסת, שבשנה הבאה יימלאו מאה שנים להנחת אבן הפינה שלו ולתחילת בנייתו. לצורך כך היא הקימה עמותה, אליה הצטרפו האחים שלה, כמה מתושבי הכפר, קרוב משפחה אמיד מניו יורק ובן הכפר שגם כן הצליח מאוד בעסקים. רוני עומדת בראש העמותה שפועלת עד היום. באמצעות הכסף שגויס מהתורמים הגדולים ומהקהילה במקום, בית הכנסת שופץ. תהליך השיקום והשימור הסתיים בשנת 2010. אבל רוני לא שוקטת על שמריה, והיא ממשיכה באמצעות העמותה שהקימה, באחזקת המקום וטיפוחו. השנה, לדוגמא, הסתיים פרויקט חידוש עבודות הנגרות של החלונות והדלתות היפיפיים בבית הכנסת. היום ממשיכה הפעילות בבית הכנסת להיות ערה. עורכים שם, מלבד תפילות, גם מפגשים לאירועים משפחתיים ופעילויות קהילתיות שונות. "בכפר תמיד היתה מסורת של שיתוף פעולה שעובד לרוב מאוד יפה, והציבור מצליח לשמור סביב בית הכנסת על מתינות ומקום לכולן ולכולם. כבר בעבר הוותיקים במקום הרחיקו אותו מהישג ידם של עסקנים דתיים וזה נמשך עד היום."
משפחה רוני, בן זוגה גיל ושלושת ילדיהם מתגוררים היום בהר אדר ליד ירושלים, אבל היא קשורה בכל נימי נפשה למושבים בהם גדלה. היא גאה על כך שרבים מבני המשפחה שלה פרושים במושבים ברחבי הארץ: "היה לי דוד במושב לכיש (שמעון יבין), אשתו ובת דודתי עדיין שם. במושב רם און יש לי דודה (רוחמה בן יהודה), דוד ובני דודים. גם במושב חצבה יש לי דודה (ריבקי אופיר) שהיא חקלאית וחוקרת במו״פ ובאוניברסיטת בן גוריון."
דוקטור רוני יבין, אוניברסיטת בן גוריון
בית הכנסת בכפר יחזקאל. אלבום פרטי
משפחת יבין המורחבת בבית הכנסת המשוקם בכפר יחזקאל. אלבום פרטי
סבא שמואל בכפר יחזקאל עם נכדו איתי על הסוסה לכישה. אלבום פרטי
לסיום, בהשראת הנשים החזקות במשפחתה, ובזכות הגישה השוויונית שלאורה התחנכה במושב, רוני מוכיחה הלכה למעשה את היכולת של אישה 'להרים' פרויקטים, וגם תורמת במחקרה לחשיפת פעילותן והישגיהן של נשים מן העבר. זאת למרות שכותבי ההיסטוריה, כדוגמת העורך התלמודי, לא טרחו לתעד אותן ואת תרומתן.
אבנר הולצמן
דברים באירוע לכבוד פרופ' נורית גוברין:
90 שנה ותשעה כרכים צוותא, תל-אביב, 16.7.2026 כאשר זכה דב סדן בפרס ישראל במדעי היהדות ב-1968, פרסם תלמידו המובהק דן מירון בעיתון 'למרחב' מאמר ברכה בצורת מכתב המופנה אל חתן הפרס. הוא נפתח כראוי במילים: מורי ורבי. נזכרתי באותו מאמר גם משום שמירון וסדן יחד היו מדריכיה של נורית גוברין בעבודת הדוקטור שלה, וספק אם עוד מישהו מלבדה זכה להדרכתם הכפולה. אבל בעיקר נזכרתי בו בגלל שתי מילות הפתיחה, מורי ורבי, ביטוי שאין לו נוסח בלשון נקבה. איך נֹאמר: מורתי ורבתי? מה פתאום? צר לומר, שהלשון העברית אינה יודעת ואינה מוכשרת לכבד נשים מלומדות. מכיוון שחיים באר, מירון איזקסון ואני המשתתפים כאן, שלושתנו חברים באקדמיה ללשון העברית, אולי ראוי שנשב פעם יחד על המדוכה הזאת. בלית ברירה אסתפק בביטוי 'מורתי היקרה', שגם הוא אומר מבחינתי הרבה מאוד, משום שמאז פגישתי הראשונה איתה לפני 47 שנים, יותר ממחצית חייה וכמעט כל חיי הבוגרים, אני ניצב לפניה כתלמיד לפני מורתו. אין שיעור לדברים שלמדתי ממנה ולתודה שאני חב לה, וכבר ביטאתי זאת בעל-פה ובכתב בכמה הזדמנויות קודמות. האירוע שאנחנו מתכבדים להשתתף בו נועד לציין יום הולדת עגול יחד עם הוספת עוד כרך, תשיעי במספר, למפעל המחקרי הייחודי של 'קריאת הדורות'. המפעל הזה הושק לפני עשרים וארבע שנים, ומאז הוא צומח ומתרחב בהתמדה. שלושה צמדי כרכים ראו אור ואחריהם עוד שלושה כרכים בודדים, המקיפים יחד 4063 עמודים. אבל לפני שאומר עליהם מילים אחדות אציין, להשלמת התמונה, שבמהלך אותן עשרים וארבע שנים פרסמה נורית עוד חמישה ספרים בנושאים מגוונים: 'נוסעת אלמונית', סיפורה המדהים של שלומית פלאום, הגננת שנעשתה תיירת בארצות אקזוטיות וחלוצת המגע עם הודו בספרות העברית; 'חסד החיים', ביוגרפיה מחקרית חדשנית בתוכנה ובדרך כתיבתה על אהרן מגד הצעיר. 'חיים שלמים', ספר זיכרון לבעלה האהוב שלמה שנערך יחד עם בנה הבכור עמרי; 'עטרת קוצים', שנערך יחד עם רחל סטפק, ובו כינוס דברי סופרים במעמד הענקת פרס ברנר; ו'ילדת מנדט', ספר זיכרונות מלבב על שנות הילדות והנעורים שהוא גם אנציקלופדיה קטנה של חיי היומיום בתל-אביב בשנות ה-40 וה-50. אבל עיקר כתיבתה בשנים האלה התנקז אל הערוץ של 'קריאת הדורות'. הקורא בכרכים הגדושים האלה ייווכח בסגולותיה של המחברת: מבט היסטורי חובק-כל המקיף את מרחביה של הספרות העברית מן המאה התשע-עשרה ועד ראשית המאה העשרים ואחת; בקיאות עמוקה במכלוליה ובפרטיה של ספרות זו בזירות הגיאוגרפיות ובתקופות ההיסטוריות השונות שהתהוותה בהן; אחריות מחקרית המניבה ממצאים והבחנות המעוגנים היטב בקרקע הממשות הטקסטואלית וההיסטורית; גמישות מתודולוגית בטיפול בחומר הנחקר; השקפת עולם מוצקה, המעגנת את התופעות הספרותיות בסיפור-העל ההיסטורי של התרבות העברית בדורות האחרונים, בתנועתה ממרכזים למרכז, בין הגולה לארץ-ישראל. אותו מבט סמכותי מאפשר לה לשזור יריעות מחקריות רחבות בסדרות של מאמרים, שכל אחד מהם מבודד נושא או מוטיב חוזר בספרות, עוקב אחר עשרות מופעיו בטווח שנים ארוך ומפענח את משמעותה של ההיצמדות אליו בתרבות העברית. קבוצה אחרת של מאמרים ערוכה על-פי עיקרון מונוגרפי. כל אחד מהם עוסק בסופר אחד מזווית הלוכדת תכונת יסוד בכתיבתו, או מתעד פרשייה מפרשיות חייו, יצירתו והתקבלותו הספרותית. מוקד נוסף בעבודתה הוא העיון המסועף, המשלב היבטים עקרוניים ונקודתיים, בחיי הרפובליקה הספרותית עצמה, על קשריה וניגודיה, מקורות הסמכות שלה, מנהיגיה, מוסדותיה וגינוניה, מרקמי היחסים בתוכה, במותיה וערוצי התקשורת הפנימיים המלכדים אותה, ההנחות וההסכמות הסמויות המעצבות אותה. המאמרים העוסקים בכך משקפים כמה מהנחות היסוד המוצקות של נורית גוברין, ובראשן קביעתה, המשמשת מוטו לכלל עבודתה המחקרית, כי הספרות אינה נוצרת בחלל ריק, ואין להבינה בלא ההקשרים המגוונים שהיא משולבת בהם. בכמה וכמה מסות עקרוניות מוצגים הקשרי החיים החיוניים של הספרות ויוצריה: המשפחתי, הלשוני, הלאומי, הטריטוריאלי והזיכרוני. לתחום זה משתייכים גם המאמרים הדיאלוגיים, המשרטטים מערכת זיקות של קִרבה והשפעה במעגל שבין סופר לסופר. תחום נוסף בכתיבתה מבליט את מקומם של כתבי-עת לסוגיהם כרכיב חיוני בחיי הספרות. מהם המבליטים דמות של עורך-עיתונאי אחד, מהם המשרטטים את קורותיו ומאפייניו של כתב-עת אחד, מהם הבוחנים סוגיה ספציפית, כגון ראשיתה של העיתונות הספרותית התל-אביבית או היחס לשירה בכתבי-העת העבריים, או מדיניות קביעת השמות של כתבי העת והחוקיות המעצבת אותה. בתוך זה משולבות התבוננויות בספרות הנוצרת כיום. ביודעי את מחויבותה של נורית לספרות ההווה, את המעקב הרצוף שהיא מקפידה לנהל אחריה כקוראת מושבעת, ואת הבחנותיה הקולעות שנשארו ברובן ברשות היחיד כתורה שבעל-פה או במכתבים פרטיים, חשבתי תמיד שהימנעותה מתרומה לביקורת השוטפת שללה מן הזירה הזו את אחד הקולות הצלולים ומלאי היושרה שיכלו להגביה את שיעור קומתה. בהזדמנות קודמת המשלתי את כרכי קריאת הדורות לנהר רחב, נהר הספרות העברית, המצטיירת בו כעולם ומלואו. כמו בנהר אפשר לטבול בו בכל נקודה ולשוט כברת דרך קצרה או ארוכה תוך התבוננות בנופים המתחלפים. כנראה הושפעתי ממונח שנולד והשתרש בביקורת הספרות הצרפתית: רומן נהר, ובצרפתית roman-fleuve. הכוונה ליצירה רבת כרכים ודמויות, המגוללת בקצב נינוח שלל פרשיות אישיות ומשפחתיות מסועפות הארוגות זו בזו על רקע נופיה המתחלפים של ההיסטוריה. דוגמאות המופת לרומן הנהר הצרפתי יימצאו ביצירתם של בלזק, זולה, רומן רולאן, ועד מרסל פרוסט, ז'ול רומן ורוז'ה מרטן דו גאר. בעיניי גם 'קריאת הדורות' הוא מעין רומן נהר מחקרי, עתיר קשרים וקשרי קשרים בין חוליותיו, שעומדת מאחוריו אישיות ברורה ומובהקת: סמכותית ושופעת ידע, בעלת עמדה וטעם, מעורבות אישית וראייה היסטורית רחבה, ועם זאת בקיאה בפרטי פרטים ומנווטת בביטחון את דרכה בנבכי הנבכים של יערות הספרות העברית. הייתי רוצה להציע עוד עיקרון מאחד שבכוחו ללכוד משהו בסיסי המשותף לתשעת הכרכים. נראה לי שעל המפעל כולו מרחפת רוחם של שני אישים. האחד הוא יוסף חיים ברנר, שנורית הקדישה לו שלושה ספרי מחקר ועוד עשרות מאמרים ורשימות, תשעה מהם בכרך השמיני לבדו. עיון במפתחות של תשעת הכרכים יגלה, ולא במפתיע, שברנר הוא השם הנזכר והמצוטט ביותר בהם. גם בכרך החדש יש מאמר קצר החושף עדות ארכיונית בלתי ידועה, מכתב של אחד ממכריו, אהרן פרנקל. ניכרת במאמר שמחת הגילוי של עוד פרט, עוד פירור, מתוך צימאון לגעת בדמותו ולהוסיף עוד קו לתמונת דיוקנו, לאופיו והליכותיו. אבל נוכחותו של ברנר ניכרת לא רק באזכוריו הגלויים. אפשר לומר שכל הכרכים טבועים בחותמו של מה שאפשר לכנות 'העיקרון הברנרי', והוא האף-על-פי-כן המפורסם. מכרך אחד למשנהו התמונה מתקדרת והולכת, ומתגברת בך התחושה, שמתנהל כאן מאבק אבוד, לכאורה ואולי לא לכאורה, נגד שיכחת העבר הספרותי. הקינה על מה שנורית מכנה 'מאֵרת השיכחה' מנוסחת בפתח הכרך החמישי תחת הכותרת 'משפחת הנשכחים', וחוזרת בווריאציות שונות בכרכים הבאים. בלא כחל וסרק היא מתארת שוב ושוב את היעלמות הקלסיקה של הספרות העברית מן הזיכרון האישי והקיבוצי. עם זאת היא משתדלת להימנע מן הייאוש הגמור באמצעות הקריאה לפעולה, באומרה, למשל: 'שומה על חוקרי הספרות העברית לדורותיה לקחת על עצמם את תפקיד 'שומרי החומות' ולדאוג כמיטב יכולתם לשמר את ספרות הדורות הקודמים, לטפח ספרות זו ולהכניסה מחדש למחזור החיים הספרותי של דורם'. והלוא זהו בדיוק העיקרון הברנרי, האבסורד האקזיסטנציאליסטי, שניסוחו הידוע ביותר מצוי ב'מכאן ומכאן': 'לעם ישראל מצד חוקי ההיגיון אין עתיד – צריך בכל זאת לעבוד.' הדמות השנייה שרוחה שורה על תשעת הכרכים היא דב סדן, מורהּ הדגול, שגם הוא מן הנזכרים והמצוטטים בהם ביותר, לרבות בתשעת המאמרים שהוקדשו לו בכרך השני. אבל כמו ברנר, גם נוכחותו של סדן מצויה כאן בכול, בגלוי ובסמוי, וביחס אליו ניתן לנסח את 'העיקרון הסדני' בעבודתה של נורית גוברין. עיקרו נעוץ בראיית הספרות כמרחב מגוון ובו עצים נישאים בצד שיחים שפלי קומה, התעניינות דווקא בסופרים שהותירו חותם צנוע ונשכחו מלב, אבל גם להם חלק ונחלה בסיפור הכולל. סדן עצמו, בצד מחקריו החדשניים ומסותיו המעמיקות על ענקי הספרות ביאליק, ברנר ועגנון ומי לא, חזר ומימש את העיקרון הזה. כך למשל בספרו 'אבני זיכרון', שכותרות פרקיו מדברות בעד עצמן, כגון: 'הקצין האפור', 'חייל נאמן', 'ממשמשי הרבים', 'אור הזוויות' או 'עזבונו של אדם נידח'. הוא אף ניסח את העיקרון כך: 'ויותר משנתייחדו הדיון והעיון לדרכי המלך נתייחדו למשעולי הצדדין, על פי הכלל שאין הדופן נמדד אלא לפי היוצא ממנו'. נורית גוברין הלכה בעקבותיו, ובכרך החדש שלפנינו יש כמה דוגמאות לכך, שבהן בעיני אצור עיקר חידושו, הלא הם המאמרים על חיים בר-דרומא, שלום שטרייט, מרדכי אברהם חריזמן ומרדכי ליפסון, מן החיילים האלמונים ביותר של הספרות העברית. ישאל השואל: מה העבודה הזאת לכם? מה טעם לשלות מתהום הנשייה את נידחי הנידחים ולהקים להם יד ושם בשעה שאדירי הספרות עצמם מוטלים למעצבה, נשכחים מלב וספק אם נשמה באפם כמו מתי המדבר של ביאליק? אכן, זהו עוד אבסורד, אבל גם בו יש כוח מפעיל ומעורר. כך מתאחדים, הפלא ופלא, העיקרון הברנרי והעיקרון הסדני. לפני כשבע שנים, בפתח הכרך השביעי של 'קריאת הדורות', כתבה נורית: 'ספר חדש בגיל פ"ג שנים אינו בבחינת מובן מאליו. ייתכן שהוא ספרי האחרון'. לשמחתנו התחזית הזו התבדתה. אחריו הופיעו הכרך השמיני והכרך התשיעי, ובצידם הספר האישי 'ילדת מנדט'. אמנם על הכרך החדש שרויה רוח של סיכום וסיום, החל בפרק הראשון: 'להיות בת תשעים – הרהורי זִקנה', וכלה בהחלטה לחתום אותו במקבץ של ראיונות והקדשות. אבל אצל נורית גוברין באמת אי אפשר לדעת, ומותר לנו לצפות ממנה להפתעות נוספות. כפי שנאמר בשיר השירים: 'חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני,' וכפי שנאמר אצל יוסף חיים ברנר: 'כל החשבון עוד לא נגמר.' עדינה בר-אל
אהוד: מוזר בעיניי שלמרות עיסוקה הנרחכ בברנר, נורית גוברין לא מצאה מקום להתייחס במחקריה הרבים לספרי "ברנר והערבים".
משה גרנות
ספרים מן העבר
על ספרו של אביגדור המאירי "השיגעון הגדול" גורן 1985 (1929), 290 עמ' כשמבול של ספרים חדשים מופק בארץ מדי שבוע, מדי יום, קהל הקוראים מתרחק בלית ברירה מהקלאסיקה, מספרי העבר, מאלה שגברו על הארעי, וקנו לעצמם שם ומוניטין כבעלי אמירה על-זמנית. אני אוהב לערוך מדי פעם גיחה אל העולם הקסום ההוא, תוך שאני משתחרר לזמן מה מההכרח להיות מעודכן במתרחש במילייה הספרותי. בדרך כלל אני חוזר וקורא ספרים מן העבר שאני ממליץ בכל לב, והנה, הפעם אני מודה כי ממש קשה לי לחרוץ דין על הרומן האנטי-מלחמתי של אביגדור המאירי, שחזרתי עתה לקרוא בו: מצד אחד מדובר באמת ביצירה של אדם משכיל מאוד ובעל אמירה מאוד מנומקת באשר למסר המשתמע ממנה – מסר אנטי-מלחמתי, אך מצד שני, ליקויי הרומן הם כל כך רבים ומשמעותיים, שממש ספק בעיניי אם השכר שבקריאת הספר שווה את הטורח הרב שהיא דורשת. גיבור הרומן "השיגעון הגדול" הוא אביגדור המאירי עצמו (בשמו הקודם – פוירשטיין, שם המופיע במפורש בשני מקומות בספר - עמ' 24, 184), כשבגיל 24 הוא מתנדב להצטרף לצבא האוסטרו-הונגרי הנלחם כנגד הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. כבר בתחילת הספר מתוודע הקורא לכך שמדובר בשיגעון: האוכלוסייה ממש יוצאת מכליה מרוב התלהבות לצאת למלחמה, ומי שמהסס, או מביע הסתייגות מהצעד שנוקטים המונרכים של אוסטריה, גרמניה ואיטליה – מוכה עד זוב דם על ידי ההמון. אביגדור לא היה חייב להתגייס (לא ברור מדוע), ולכן הוא התנדב, וברגע שחתם על כך – הפך לאסקופה נדרסת של הממונים עליו והוא, שהתפרנס קודם מעבודתו כעיתונאי, שוקע לתוך עולם בהמי לחלוטין. בעיקר לוקים בבהמיות הזאת הקצינים שההווי הצבאי מעניק להם עוצמה שטנית ממש. אביגדור עצמו עובר קורס קצינים, אבל משום היותו יהודי, הוא מעוכב בדרגות, ורק משום שלפי פקודה כתב שיר על חייל יהודי שהגן בגופו על שר אלף, והוא מאושר למות למען הקיסר, כששר האלף מהלל אותו כבן חיל – רק משום כך הועלה אביגדור בשלוש דרגות בשלושה ימים! אבל דרגת קצונה נמנעה ממנו זמן רב. אביגדור שקיבל פיקוד על פלוגת חיילים (הכוונה, כנראה למה שאנחנו מכנים בצבא שלנו – "מחלקה"), נדרש על ידי הקצין לירוק בפניהם של חייליו. על סירובו לעשות כן, הוא נענש במעצר. קצינים מענישים את המשרתים שלהם (לכל קצין היה משרת!) שישתו את תוכנה של מרקקה, לבלוע נסורת, לבלוע מסמרים, לשבת כפות תחת ברז מטפטף יממה שלימה, מאלצים חייל בן חמישים לרוץ לפני הסוס עד אובדן הכוחות (עמ' 107-103). נחמתם היחידה של הלוחמים בגיהינום שבו הם נמצאים היא בניית קן שבו הם יכולים לנוח בין קרב לקרב – אם קצין חושק בקן שהוכן כהלכה ברוב עמל – הוא מסלק את החייל משם בפקודה. (עמ' 149).
המשפט הצבאי, בכל הצבאות, ידוע כמשפח, אבל מה שמתאר אביגדור המאירי איננו אלא בבחינת צדק של גיהינום – מילא שעל עריקה ועל אונס מקבלים עונש מוות, זה עוד איכשהו מתיישב עם הגיון צבאי, אבל עונש מוות מקבל גם מי שמרוב רעב פתח קופסת קונסרבים בלי פקודה; חיילים החושפים את פחדם בגלוי – נורים למוות על ידי הקצין; שני חיילים רבים ביניהם, הסמל הורג את שניהם. גם עבירות פעוטות יותר זוכות לעונשים אכזריים: חייל שהתבדח – נלקח למעצר – 3 ימים בלי אוכל ושתייה; חייל יהודי שהתפלל לזכרו של חייל יהודי רוסי – נדון ליום צום. הקצין בעל ההתנהגות המזעזעת ביותר הוא שר האלף פיגר: הוא עטוי בתכשיטי זהב למכביר, שותה לשוכרה עד אובדן החושים, הוא פחדן כרוני (מרכלים עליו שירה בעצמו ברגל כדי להימנע ממגע עם שדה הקרב). בעיניו, צריך לחוס על סוסים שעולים כסף, ולא על חיילים שמקבלים בחינם (אגב, החיילים מבוססים בבוץ, ואילו הקצינים רוכבים על סוסים). לדעתו, יהודי שמת בחג המולד – הוא סימן טוב, והוא גם מבקש לפתוח קבר של ירוי כדי להוריד אותו בדרגה אחרי המוות. לעומת ההתבהמות הנוראה של קציני הצבא – מתאר הסופר את נאמנותה של הבהמה לבעליה: פרש נהרג בקרב, והסוס שלו שומר על מקום קבורתו, אינו זז משם, ומסרב לאכול באבלו... (עמ' 94). המסגרת הצבאית בימי המתח הנורא של הקרבות גורמת לכך שגם "הטובים" מקבלים קווי אופי מפלצתיים: כשאביגדור נמצא בחופשת מחלה, לאחר פציעה קשה בקרב, הוא מתנהג בגסות בלתי נסלחת כלפי אישה שהעזה לחזר אחריו במסעדה (עמ' 212), וכשנודע לו שאחד הפצועים, בחופשה כמוהו, מתגורר עם אישתו של אחד מחבריו ביחידה, הוא מתכנן את הירייה בגבו, לכשיחזור ליחידה וישתתף בקרבות (עמ' 220, 222). פאלי, משרתו המסור של אביגדור, יורה בגבו של הקצין היהודי המומר יוני, זה שמתעמר באדונו (עמ' 125). מצמרר להשתייך ליחידה מן הסוג הזה! נקודת האור היחידה בכל מערך הקצונה הוא הלויטננט (ולימים אויברלויטננט) ד"ר סמריצ'אני, איש משכיל מאוד וישר מאוד, יחיד שאיננו שונא יהודים, שמקדם אותם ומעניק להם מדליות על גבורתם, וגם מזכה את אביגדור, סוף סוף בדרגת קצין ("דגלן"). ולא רק זאת, אחד החיילים הקשישים ביחידה, אסטרייכר בן החמישים, נהג להניח תפילין יום יום. כדור פילח את התפילה של ראש, ובמקום לשמוח שנשאר בחיים, הוא התאבל על התפילה שנפסלה. סמירצ'אני טורח עבורו ומזמין תפילין חדשים מהעיר לבוב. לב טולסטוי מציין בקטעי המסה שלו ברומן הגדול "מלחמה ושלום" שאילו היו שופטים את כל מעשי הזוועה שחיילים מחוללים בזמן מלחמה – לא היו מספיקים לכך יובלות. אביגדור המאירי איננו חס על קוראיו ומתאר אפיזודות מסמרות שיער: בכפר גליציאני אחד, שבו נהרגו כל הגברים, הנשים הפכו כולן לזונות עבור מזון, ובפתח בגדיהן הצואים הן משאירות פתח שתיראה ערוותן. ילדה בת 10 קרועת בגדים כנ"ל, מצהירה שהיא איננה חולה בעגבת, ולכן פתוחה להצעות. תת-קצין אחד שומע את דבריה ויורה בה (עמ' 98-97). באחת הפעולות נופלים אביגדור ומקצת חייליו בשבי הרוסים. הם מגיעים לבית בו חוגגים קוזקים שיכורים, ושם הם חווים זוועות: הקוזקים כורתים ראשו של יהודי, ודורשים מחייל שבוי לשתות את דמו, לשבוי אחר הועידו צליבה תוך תקיעת מסמרים בידיים וברגליים, ולאביגדור ולמשרתו (בינתיים עלה לדרגת קצין) הועידו להיקבר חיים. חייל יהודי בשם מרגלית מזעיק עזרה, ואביגדור ומשרתו ניצלים (167-165; ראו גם 193 ואילך). אביגדור המאירי מתאר את עצמו כגיבור עשוי ללא חת – הוא תמיד יוצא בראש חייליו למשימות המסוכנות ביותר, שהותירו סיכוי קלוש לחזור מהן חי. הוא מרבה לתאר את גבורתם של שאר החיילים היהודיים, ובעיקר של מרגלית הטלפוניסט שהצליח לחבר את היחידה לטלפונים של הרוסים, שיצא בהפגזה נוראה לתקן קו טלפונים שנותק, שהזעיק עזרה כדי להציל את מפקדו (אביגדור) מהשבי המבהיל של הקוזקים (ראו לדוגמה עמ' 149). אביגדור עצמו נפצע אנושות פעמיים (פעם אחת ממש קרוב ללב), והוא חוזר אל יחידתו, אותה הוא מעדיף על חיי האזרח השאננים בבודפשט, אליה הוא נשלח לחופשת מחלה. היית מצפה שהגויים יתפעלו מגבורתם של היהודים בשדה הקרב, וישבחו אותם, אבל אדרבה, הגבורה הזאת רק מבעירה את קנאתם-שנאתם: מאדי, קצין מומר, זועם על היהודים שכביכול מצטיינים בקרב רק למען מדליות, וכך גם שאר הקצינים (עמ' 117, 123). שר המאה נוימן הוכיח גבורה אדירה בשדה הקרב, כשהוא גובר על כוחות עדיפים ממנו – במקום לשבח אותו – שופטים אותו על בזבוז תחמושת (עמ' 124). אביגדור עצמו מחלק לחייליו חבילות שהוא מקבל מהבית, וכן כספים מהמשכורת שלו. שר האלף פיגר מחליט לשפוט אותו על כך, שכביכול מעל בכספים של היחידה – לא נותן רשות לפצות את פיו ודן אותו לכפיתה בסוכה הפתוחה להפגזות הרוסים (עמ' 126; 144-140). מפקד אחד של אביגדור מציע לו לוותר על "חבילה היהודית הנאלחת" ולהמיר את דתו (עמ' 80 ואילך). כשאביגדור ממליץ על שלושה חיילים (שניים מהם יהודים), שיזכו במדליות על גבורתם – הקצין המומר יוני קורע את ההמלצות. אפילו המשרת הנאמן של אביגדור, פאלי, מאמין שהיהודים הרגו את המשיח (עמ' 119). חשבנו שהאשמת היהודים בפרוץ מלחמות הוא פטנט של היטלר, ובכן לא ממש: אביגדור פוגש איכרים גליצאים, שכפרם נהרס על ידי הצבאות היריבים, והם יודעים מי אשם במלחמה – היהודים! (עמ' 96). היהודים שוחטים, כמובן ילדים עבור המצות בפסח (עמ' 104) וכו'. פיגר הפחדן מחליט שיהודים אינם יכולים להיות גיבורים, וניצחון המכבים על היוונים איננו ראיה, כיוון שהדיאדוכים, יריביהם של המכבים, לא היו יוונים טהורים... (עמ' 177). במקומות רבים ביצירה מודגש שבעצם האוייב דומה לנו, ייתכן שהיהודים בצבא אוסטריה ייפגש בשדה הקרב עם יהודים בצבא רוסיה, ובעצם מדוע שלא יהיה שלום, ושאפשר יהיה לנסוע מבודפשט למוסקבה ברכבת? מדוע צריך להתקוטט, הרי בסוף, אחרי הרס נורא וקורבנות אינספור – יבואו המנהיגים לידי ברית וילחצו ידיים (ראו עמ' 164, 170, 199, 277-272, 290). החיילים היהודים ביחידות הלוחמות מדברים ביניהם בקוד על "מאדאם פומפאדור" קטועת הזרוע שמבקשת להקים גדוד עברי אשר יקים בעתיד מדינה עברית. הקוד מתייחס לכוונת המונרכים לפדות את ארץ ישראל ולהעניקה ליהודים, ובין הפעילים בפרויקט המשיחי הזה: יוסף טרומפלדור (= מאדאם פומפאדור קטועת היד), זאב ז'בוטינסקי, חיים וייצמן והלורד בלפור. ללא ספק מדובר ברומן אנטי-מלחמתי בעל אמירה חדה, מעטו של איש שחווה על בשרו את מוראות המלחמה. אבל כדי להגיע לתובנות האלו חייב הקורא לעבור משוכות רבות וקשות: הספר גדוש בשגיאות דפוס מביכות ביותר, ולא רק זאת – עמ' 49-48 חוזרים על עצמם בעמ' 51-50. בעמ' 59 פסקה שלימה חוזרת על עצמה. הקורא חייב להכין לעצמו מילון של מושגים: מוכשר = כשיר; התחלחל = התחייל; ראפורט = התייצבות; אכסלנץ = הוד מעלתו; מעונתו – מעונו; תעודת מוות = דיסקית; רזרביסטן = איש מילואים; תורפה = ערווה; אמוניציה = תחמושת; סניטיטס – חובש; רציפֶּה = מתכון; סימולאנט = ארטיסט, משתמט; חיכוי = הַמְתנה וכו' וכו'. אני מודה שאפילו כשסיימתי את קריאת הספר לא הצלחתי להבין את סולם הדרגות המופיע הספר. קורפורל הוא אמנם רב"ט, אבל מפקד כיתה איננו קורפורל, אלא צוגספיהרר. פילדויבל הוא, כנראה סמל; דגלן הוא מן הסתם הדרגה הנמוכה ביותר של קצין, ומעליו הדרגות לויטננט, שהוא מן הסתם "שר מאה", קומנדנט, שהוא אולי רב-סרן, ושר האלף שהוא בוודאי מפקד גדוד. הכול השערות כי הספר ממש מבלבל בעניין הזה. אני חוזר לרישא של דבריי: הספר הוא בעל אמירה חשובה, אבל הטרחה להגיע אליה היא באמת רבה מדיי.
אהוד בן עזר
"השגעון הגדול"
לאביגדור המאירי 1928 פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 17.1.1969 תחת הכותרת "קריאה אפשרית" [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
על "השגעון הגדול" שמעתי עוד בימי ילדותי. הספר היה ה"בסט-סלר" הארץ-ישראלי של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים [למאה ה-20]. כאשר קראתי את "במערב אין כל חדש" ו"הקץ לנשק", אבי שאל אותי: "ואת 'השגעון הגדול' כבר קראת? זה משלנו." וכשאמר "משלנו" התכוון לא רק לכך שאת הספר כתב סופר עברי, אלא גם לארץ-מוצאו של אביגדור המאירי, הונגאריה, ובבת-שחוק של גאווה סמוייה: "ראה מה יכולים יהודים-הונגאריים לעשות." כמו הרבה עצות טובות אחרות לא שמעתי גם לזו עד אשר לפני כשנתיים, לאחר שמילאתי כרסי בפילוסופיה ושאר מדעי הרוח, ומוחי כמעט נתייבש עליי, התנפלתי על הספרייה העירונית בתל-אביב (שהיא לעצמה ראויה לרשימת מחאה מיוחדת) וקראתי מחדש את מרבית הרומאנים הגדולים של ימי נעוריי, ובתוך כך מצאתי על אחד המדפים, בין שיירי ספרים ועלים נובלים, את "השגעון הגדול", אשר כהרבה ספרי מקור ותרגום טובים שנדפסו בעברית במרוצת שבעים השנים האחרונות, לא נדפס מעולם במהדורה חדשה, אות לכך שהוא ספר טוב ומעניין, שהרי אחרת היה נדפס ודאי במסגרת תוכנית הלימודים לבתי-הספר או יוצא במסגרת הבזבזבנית והמשעממת של קבצים של מוסדות ציבור למיניהם. בעמוד השני של הספר מופיעה ההקדשה: "את הרשימות האלה אני מגיש לאדם-השפוי אלברט איינשטיין שלא נשמע לפקודת הפילדויבּל שלי. הרושם." בעמוד השלישי מצוי תצלום של המחבר במדי הצבא האוסטרו-הונגארי: כובע הדומה לכובעי היטלמאכר של ימי מלחמת 48', כזה שמצולמים עימו הרמטכ"לים הראשונים, אלא שמצחייתו נוצצת. צווארון מוגבה בנוסח החיילים הרוסיים כיום, אשר שוליו פס בהיר ועליהם רקומים שני כוכבים משושים. שני כיסים גדולים ואות הצטיינות ארוך מאוד על החזה. פנים רחבות, סגלגלות ובהירות, מזרח-אירופאיות, ועיניים הונגאריות יוקדות ועקשניות מאוד של בחור כבן שלושים. בעמוד הרביעי מקדים אביגדור המאירי ומספר על ספרו: שלוש שנים לחם בחזית האוסטרו-הונגארית-גרמנית נגד החזית הרוסית, ושם, בתוך החזית רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה התחיל יומיים אחר שהכיר את הפילדויבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בטשורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, לפני שלוש עשרה שנה, כלומר בשלהי שנת 1916. כאשר שאלתי בשנית את הספר בספרייה כדי לכתוב את הרשימה הזאת סבור הייתי שאציץ בו קצת כאן וקצת כאן ומיד אתיישב לכתוב. אך לא כך קרה. רק פתחתי את הספר ושוב לא הרפיתי ממנו עד שהגעתי לעמוד האחרון. הקריאה השנייה חיזקה בי את ההתרשמות מן הקריאה הראשונה והיא – הספר מעניין ומסעיר לא רק מפני חד-הפעמיות של היותו יומן-רשימות של סופר במלחמה, אלא משום ערכו המוחלט כיצירה ספרותית וכרומאן ממדרגה ראשונה.
הספר נפתח עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. [אז עדיין קראו לה מלחמת העולם הגדולה כי טרם היתה מלחמת העולם השנייה]. צו הגיוס מגיע למשורר, העיתונאי והבוהמיין אביגדור פויירשטיין, העובד בלילות במערכת עיתון בבודאפשט, מתהולל עד שעות הבוקר, וישן בימים. השגעון הגדול מתחיל כאשר הוא נקלע למרותו של הפילדויבל שלו, נשחק וסובל הן כאינטלקטואל והן כיהודי, אך אינו מאבד את חוש ההומור ואת מזגו המאדיארי וגאוותו, ומפני כך אין הספר – עם כל האכזריות וההתבהמות המתוארות בו – חדל להדהים ולשעשע. הטירון פויירשטיין (אשר בגלל יהדותו ועברו האינטלקטואלי לא זכה עדיין אפילו בדרגה הראשונה של "גפרייטר") נקרא אל האדון האוברלויטננט ומקבל פקודה:
" – עליו לכתוב שיר שהוא עצמו יקרא אותו בנשף שלנו. תוכן השיר צריך להיות: רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי. הבין!? – הבינותי! רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי. כן, הבינותי, אך לאט-לאט התעורר בי האדם הפשוט, הציבילי. שאי-אפשר לו לשמוע פקודה כזאת בלי בת-צחוק, חייכתי בהבלגה. והוא גמר: – אורכו של השיר: רבע שעה קריאה לפני הקהל. הבינני? – הבינותי, אדוני הנאור. – אך ירשה נא לי שאלה, אדוני הנאור! – ישאל! – כמה צריך להיות רוחבו? – שאלתי ותיכף התחרטתי. האוברלויטננט פקח עליי את עיניו הבולטות, ניגש אליי נגישת אופיציר ובחירוק שיניים צעק: – כבֵּד! לקקן דיו אומלל! אחור פנה! מארש! – " (עמ' 76).
בזכות השיר עולה הטירון פויירשטיין בשלושה ימים שלוש דרגות: "גפרייטר", "צוגספיהרר" ו"קורפוראל", אך תלאותיו לא תמו. השיר נכתב על אודות חייל יהודי, ועל כך, עם תום הנשף, עומד המחבר למשפט צבאי, ומשום שהוא מסרב להשליך לעזאזל את "החבילה היהודית הנאלחת" שלו הוא נשלח בתור עונש לחזית. נקמתו האחרונה במפקדו מתרחשת במצעד הפרידה הצבאי בחוצות העיר, כאשר בצעדו בראש הפלוגה הוא חולף על פני שר-האלף ששפט אותו, אך מבלי לתת לפלוגה את סימן-ההצדעה. האדון הרם עיניו יוצאות ממש מחוריהן. כמה צעדים לאחר מכן נותן המאירי את פקודת ההצדעה לכבודה של אשתו היפה של אחד הקצינים, שהאירה פנים לחיילים. מחווה מדיארית נהדרת אשר הסעירה בי את מעט הדם ההונגארי שוודאי נותר עדיין בעורקיי מירושתי אבות-אבותיי. סופו של הסיפור: מסתבר כי שר-האלף השולחו כעונש לחזית – אף הוא יהודי המסתיר זאת. נפלאים ומחרידים הם תיאורי שלוש השנים שעשה אביגדור המאירי, המגיע בינתיים לדרגת קצין, במלחמת החפירות בחזית נגד הרוסים. הנה דיוקניהם של שני היהודים שבפלוגתו, הדוד אסטרייכר ו"גפרייטר" מרגלית השד-משחת וחריף-ההומור. הנה משרתו פאלי, בן-איכרים נוצרי, ועוד דמויות מדמויות שונות. ומצד שני – ה"גפרייטר" מאדי, יהודי-מומר, מחרחר שנאת-ישראל, העורק ונתפס ונידון להוצאה להורג, וגזר-הדין מבוצע על ידי הפלוגה של המאירי ובפיקודו. והנה שר-האלף הפחדן פיגר. או האדון האוברלויטננט שטובניאק שהעמיד פני משוגע מפחד המלחמה וסופו שרסיס פצצה הפכו לסריס. הדגלן סגדי שחבריו יורים בו מאחור משום שבחופשתו תינה אהבים עם אשת-חבר. פרשה ארוכה של אכזריות, טמטום ובהמיות מצד הקצינים ובעלי הדרגות הנמוכות. ואותה תחושה מייאשת של המספר, החש כי למרות כל מטענו הרוחני ובוזו לפילדויבל ולקצינים שלו – הנה הוא מתחיל לראות עצמו בעיניהם של גסים ושחצנים אלו, והערכתו את עצמו נקבעת על פי מושגיהם, שבחיהם ונשיאת החן בעיניהם.
אל החזית מסתנן סיפור מוזר בדבר מאדאם פומפאדור": "שם ברוסיה מתהווה דבר חדש ומוזר. דבר מעניין ונורא, שרק אנגליה יכולה ליצור אותו במכונת-הקומבינאציות שלה הקרה והערומה. איזו אישה מוזרה, מאדאם פומפאדור, אישה צרפתייה כנראה, אך אישה יהודייה, מצרפת, אישה שהשתתפה במלחמה בפועל, ממש בקרב, איבדה את ידה האחת במלחמה ועכשיו אירגנה גדוד עברי מבני הציונים, שמטרתו לכבוש את פלשתינה – – מאדאם פומפאדור – אישה אמאזונה כבירה. ויהודייה. איזו "יהודית" מודרנית, בעלת יד אחת. ויש לה שלושה חברים, העוזרים על ידה. וכל אחד מארץ אחרת של ארצות ההסכמה. אחד רוסי, שמו שבתינסקי. מובן יהודי. מן המילה שבת. הוא הגנראל שלה, המגייס את הנוער היהודי לכבוש את ירושלים. וכבר גייס כמאה אלף חיילים יהודים. מובן: ציונים. – השני – בלפר, שם יהודי מובהק. בלפר. יהודי רוסי שנעשה לנתין אנגלי, עשיר מופג, שהוכתר בתואר לורד, גנראל, הוא נותן את הכסף לכלכלת הגדוד העברי. והשלישי – איש נורא, שיחריב בעזרת הגדוד העברי את כל העולם. את כל החזית הגרמנית-אוסטרית-טורקית ביום אחד, שמו וסמן. פרופסור לחימיה. הוא המציא איזה גאז נורא שדי לו לנגוע באדם – מיד משיר הוא את הבשר מן הגוף – והאדם נשאר חי, נורא." (עמ' 240). השמועות על הגדוד העברי עושות להן כנפיים עד שיום אחד נודע מיהם ארבעת השמות הללו: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, לורד בלפור ופרופיסור וייצמן. והמאירי דואג שמא החייל הרוסי שהוא יורה בו מעבר לקווי החזית אינו אלא המשורר זלמן שניאור, ומה יהיה אם יהא עליהם להילחם בגדוד העברי. אך זמן רב להרהורים לא נותר. כי בינתיים, בקרב גבורה אחרון, נופל המאירי עם שארית פלוגתו בשבי הרוסים, ו"גפרייטר" מרגלית חד-הלשון אומר בסיום הספר: "ובכן יגיד נא לי אדוני: למה כל המשחק הזה? האם אי-אפשר היה לקנות כרטיס נסיעה ולנסוע ברכבת לרוסיה? – האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטאראראם הזה?! –" אך בכך לא נגמר עדיין כל ה"טאראראם" הזה. וקורותיו של אביגדור המאירי ושארית חבריו בשבי הרוסי הלא הם מסופרים בשני כרכיו המרתקים של הרומאן "בגיהינום של מטה", ועליו, בפעם אחרת.
* אביגדור המאירי: "השגעון הגדול", רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, ירושלים ותל-אביב. 1928. 296 עמ' בצירוף תמונת המחבר במדים.
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו
שמלאו לי 90
אני מרגיש
כאילו כבר מתי
וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ
הסופר
אהוד בן עזר
נכדו
של יהודה ראב
נעמן כהן
מהפך עדתי בשכר: השכירים המזרחיים* עברו את האשכנזים בגובה השכר
דו"ח תמונת המצב החברתית 2026 של מרכז אדוה חושף שהדור השני של המזרחים* (ילידי הארץ) משתכר יותר מהדור השני של האשכנזים. דו"ח תמונת המצב החברתית 2026 של מרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי משרטט תמונה קשה של פערים חברתיים. הכנסות משק בית בעשירון העליון גדולות פי 13 מהכנסות משק בית בעשירון התחתון. שני העשירונים העליונים מרכזים 45% מהכנסות משקי הבית שבראשם שכיר. 82% מכלל הכנסות משקי הבית מהון מצויות בעשירון העליון, ו-58% במאיון העליון בלבד. ישראל שנייה בין המדינות המפותחות בשיעור מקבלי השכר הנמוך ורביעית מהסוף בגודלו של מעמד הביניים. אבל הדו"ח חושף נתון מפתיע: הדור השני של המזרחים משתכר יותר מהדור השני של האשכנזים. את הדו"ח כתבו החוקרות אתי קונור-אטיאס, נוגה דגן-בוזגלו, מירי אנדבלד-סבג ושני בר-און ממן. https://rotter.net/forum/scoops1/957078.shtml https://www.calcalist.co.il/local_news/article/b1rgcck4ml ועכשיו נותר רק לראות אם תימשך ההסתה הגזענית נגד האשכנזים מצד עסקני הקיפוח? *"מזרחיים" הכוונה ליהודי ארצות ערב והאיסלם ולא למזרחיים-"אוסט יודה".
איל וואהב: עושה כבוד למוזיקה של אהרן עמרם וחוזר לשורשים שלו בתימן ממקום מושבו בברלין "אם אנחנו לא ננגן את המוזיקה הזאת, אף אחד לא ינגן אותה" תזמורת הים האדום. התזמורת הראשונה בישראל שמנגנת מוזיקה תימנית קמה לפני כארבע שנים כיוזמה משותפת של וואהב ושל "האגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן." זאת התזמורת הראשונה בישראל שמנגנת מוזיקה תימנית. "המוזיקה התימנית מנוגנת בדרך כלל בפורמט שלא מכבד אותה," מסביר וואהב את הצורך בהקמת התזמורת. "הרבה פעמים מנגנים אותה רק עם אורגן. זה בדרך כלל נשאר בחפלות ובחינות. נשאר קטן. רצינו לתת למוזיקה את החליפה שמגיעה לה." שימור המורשת המוזיקלית של יהודי תימן הוא נדבך מרכזי בפעילותה של התזמורת (וואהב מתגאה במיוחד בכך שהיא מנגנת גם חומרים מדרום ומזרח תימן, שלדבריו הגיעו פחות לישראל), אבל בצליל ובנגינה שלה היא נטועה בהווה לא פחות ואולי יותר מאשר בעבר. "נולדנו בישראל. ספגנו את ההשפעות המגוונות שספגנו. טבעי שבמוזיקה שאנחנו מנגנים יהיה פיוז'ן. צריך רק להקפיד שבתוך הפיוז'ן הזה הרוח של המקור לא תלך לאיבוד," אומר וואהב. רוב נגני התזמורת לא באים מרקע תימני, אבל המיעוט בעל השורשים התימניים הוא משמעותי מאוד, אומר וואהב. שניים מחברי הגרעין התימני, לצידו של וואהב, הם המתופף לוטן יעיש והקלידן גלאור יפת. "אם אנחנו לא ננגן את המוזיקה הזאת, אף אחד לא ינגן אותה," אומר יפת, וואהב, בן 42, גדל בכפר סבא "עם קלטות של ציון גולן וברכה כהן כל הזמן ברקע." כמו הרבה מאוד בנים למשפחות תימניות, בנעוריו הוא רק רצה להתרחק מהשורשים, ניגן גיטרה בלהקות שעשו קאוורים ל"נירוונה" ו"גאנז אנד רוזס" וכתב שירי רוק. "אהבתי את זה, אבל באותו זמן הרגשתי שזה להיות כמו כולם, שזה לא שלי," הוא אומר. "גם הייתי בטוח שאני לבן," הוא מוסיף בחיוך. "לקח לי זמן להבין שאני לא." התחנה המוזיקלית הבאה של וואהב היתה מאוד לא קונבנציונלית. הוא למד בעצמו לנגן בצ'לו והתחיל לנגן ברחוב בשביל כסף. "הייתי יושב בשדרות רוטשילד, מנגן סתם צלילים ארוכים. לא ידעתי לנגן. רק רצון היה לי." בהמשך הוא הצטרף כצ'לן לתזמורת האנדלוסית של אשקלון, אף על פי שלא ידע לקרוא תווים. היחידות שידעו את סודו, הוא אומר, היו הצ'לניות שניגנו לידו: "בהתחלה הייתי שומע מה הן מנגנות ואז מנגן ביחד איתן. אחרי שנה כבר ידעתי לקרוא בסדר. זה היה בית ספר. וזאת היתה עבודה. הייתי פתאום צ'לן. אבל ידעתי שמתישהו אני אעזוב ואעשה את הדבר שלי." את הדחיפה לעשות את הדבר הזה נתן לו אוסף של מוזיקה תימנית ישנה שקיבל. "זמרים מוסלמים. הכי פשוט. רק עוד וריק (תוף מרים). זה עורר בי משהו," הוא אומר. הוא התחיל לנגן עם כמה שותפים, תחת השם El Khat, קטעים תימניים ישנים, אבל לא כמו בהקלטות אלא בגישה וצליל משלו, שהתבססו בין השאר על כלים שהוא בנה. "כל מיני פחים עם מיתרים," הוא אומר. הפח הוא כלי חשוב מאוד במסורת התימנית. הכלי הבסיסי. "הכלים שבניתי דימו את הסאונד השבור הזה, את הטעויות ואת הזיופים, שזה בדיוק מה שאתה אמור לקבל בעצמך," אומר וואהב. "אל קאט", שבה מנגנים יעיש ויפת, תצא לסיבוב הופעות בארה"ב. "עיקר הפעילות שלנו הוא באירופה ובאמריקה", אומר וואהב. האלבום האחרון של הלהקה, Mute, יצא ב-2024 בלייבל הגרמני Glitterbeat. וואהב עצמו חי בשלוש השנים האחרונות בברלין. הוא עבר לשם חודש לפני 7 באוקטובר. להופעות של "אל קאט" באירופה מגיעים מהגרים מסוריה ולבנון, "ואנחנו יושבים ביחד ואוכלים ביחד." הם יודעים שאתה ישראלי? "הם יודעים שאני תימני יהודי שגר בברלין." בטקסט שמופיע בעמוד הבנדקמפ של האלבום האחרון של "אל קאט", שיצא ב-2024, וואהב מצהיר: "אנחנו, חברי ההרכב, כיהודים ממוצא תימני, מגנים את המלחמה בעזה." הגינוי הזה לא עזר לו כמובן כש"אל קאט" עלתה על הרדאר של ה־BDS לפני כמה חודשים. "הפכו אותנו לרוצחי ילדים," הוא אומר ומספר שנדרש לפרסם הצהרה שהוכתבה לו במלואה בתמורה להסרת הלהקה מהרשימה השחורה של תנועת החרם. הוא סירב. "אלה שקוראים לעצמם לוחמי חופש הם האחרונים שמכבדים את חופש הביטוי," הוא אומר. יש המון תימנים באירופה ובארצות הברית שאין להם שום דבר כזה, שום תרבות תימנית. הדבר היחיד שיש להם זה תרבות מטעם מוסדות דת מוסלמיים. כשהם באים להופעות של 'אל קאט' הם עפים. הם ממש צמאים לזה. גם להם וגם לי חשוב שזה יישמר. אז אנחנו נביא לשם את המוזיקה התימנית, גם היהודית וגם המוסלמית. בתימן כולם שרו ביחד. זה שייך לשתי הדתות." (בן שלו, איל וואהב: "אם אנחנו לא ננגן את המוזיקה הזאת, אף אחד לא ינגן אותה," "אל-ארצ'", 28.6.26) https://www.haaretz.co.il/gallery/music/2026-06-28/ty-article-magazine/.premium/0000019e-f8d8-dc03-a7df-f9f939bc0000 הבנתם? כדי להציל את המורשת של יהודי תימן יש לרדת לאשכנז-גרמניה. כ"יהודים תימנים" מגנים היורדים "התימנים" בברלין בירת הרייך, את המלחמה של היהודים בישראל נגד החמאס בעזה. כבר כתבתי על התופעה: יהודים-ערבים באשכנז על מתי שמואלוף היהודי-ערבי האנטי-אשכנזי שירד לגרמניה (אשכנז), בניסיון להשתאכנז, (להיות יהודי אשכנזי) כבר כתבתי. הזכרתי גם את הפואזיה שפירסם בעיתון "הארץ" (גלריה 11.3.14): המילים על העזיבה: "עזבתי את חיי הפקדונות / למצוא חיים חדשים בברלין / סגרתי את הטלפון היהודי / נפרדתי מאימי..." מסתבר ששמואלוף טרם הצליח להשתאכנז (להיעשות אשכנזי) הוא טרם הצליח לאמץ לעצמו את התרבות היהודית-אשכנזית וקל וחומר לא את תרבות הפולק הגרמני-ארי כפי שעשה נעמן ריינהרדט הירשפלד-ליבנה. בעיתון "הארץ" 2.9.16 מובא סיפור על יהודייה ערבייה ממוצא תימני בשם שני אחיאל, שבגלל הזדהותה עם תרבותה הערבית-תימנית (היא אינה מציינת עם איזו סוג של תרבות תימנית-ערבית היא מזדהה, האם עם תרבות ערבית-תימנית סונית, או תימנית חותית) – היא החליטה לרדת לאשכנז (גרמניה) ולפתוח בברלין מסעדה בשם "יפו". במרכז המסעדה היא מציגה לראווה את תמונת סבתה התימנייה. (יש גם בן זוג גרמני שאיתו היא שותפה). "המעבר לברלין עזר לי לברר כל מיני דברים בתרבות שלי שלא הרגשתי איתם טוב בארץ," היא מכריזה. (האם היו לה בעיות עם שירת שלום שבזי ולכן היא מעדיפה את שירת גתה ושילר?) לא כל כך ברור מה תשיג אותה יהודייה-ערבייה-תימנייה באשכנז מבחינת זהותה ותרבותה הערבית-תימנית, אבל הנה אותו יהודי-ערבי שמואלוף, שנמצא כבר שנים באשכנז ומסתבר שאינו מצליח להשתאכנז כאשר הוא ממשיך לשמור על זהותו הערבית, מגיע למסעדת "יפו" באשכנז-ברלין, שומע להנאתו מוזיקה ערבית, ומעביר שם (באשכנז) הרצאות על "המאבק המזרחי" ועל המצב היהודי-ערבי לסטודנטים מקנדה. זהו באמת נושא לתיאטרון האבסורד "המאבק המזרחי" באשכנז (גרמניה) נגד האשכנזים בארץ ישראל. זה זמן שכבר איבחנו את המחלה. שנאת אשכנזים היא בעצם שנאת יהודים ושנאת ציונים. ("חדשות בן עזר", 1175 5.9.16). https://hbe.mifgash.com/a_lnk/1175/12?author=4
אי פתרון הפרדוקס התיאולוגי של אי גיוס החרדים ר' מרדכי ברגר כותב: "אני מוצא את עצמי מבקש שוב להגיב בנושא גיוס החרדים (אקוה שזו תהיה הפעם האחרונה) לדבריהם של כמה אישים נכבדים הכותבים ב"חדשות בן עזר". אפתח בציטוט של ר' נעמן כהן: "בינתיים טרם קיבלנו תשובה ופתרון מר' מרדכי ברגר וגאונו 'הגאון רבי משה הלל הירש', על השאלה שהצגנו על הפרדוקס התיאולוגי-אמוני הגדול: החשש מגיוס הוא שחרדי המתגייס לצבא ייהפך לכופר, ולכן ע"מ שלא ייהפך ח"ו לכופר, עליו לכפור בתורה המצווה עליו להתגייס. כלומר, כדי להימנע מכפירה בתורה – יש לכפור בתורה. פרדוקס ללא פתרון." ובכן, אחזור על דברי שוב: הגאון רבי משה הלל הירש (המכהן עשרות שנים כראש ישיבת "סלבודקה" בבני ברק, כך שאין שום סיבה לשים את גאונותו במרכאות) אמר במפורש, וחזר ואמר בכמה פורומים, כי עקרונית מסכימים גדולי ישראל לגייס את בני הישיבות והאברכים שאינם עמלים בתורה – אלא שנדרשת מסגרת מתאימה, וכזו אין עדיין. הוא הבהיר כי הוא עוקב בדקדקנות אחר התנהלות הצבא, ולעת עתה צה"ל אינו ערוך לכך. ("חדשות בן עזר", 2176). מה פירוש קביעת הגאון כי "עקרונית הוא מסכים לגייס את בני הישיבות והאברכים שאינם עמלים בתורה." ודוק: הם חייבים ע"פ התורה להתגייס גם בלי הסכמתו. וגם בני ישיבות הלומדים תורה חייבים ע"פ התורה להתגייס. ("אפילו חתן מחופתו") וגם בני שבט לוי חייבים להתגייס במלחמת מצווה כמו שעשו החשמונאים. יכול כמובן הגאון לדרוש עבורם תנאים מקלים, אבל לא לפטור אותם מחובת הגיוס. כתנא דמסייע מביא לו ר' מרדכי ברגר את פסק ההלכה של יוסף גסינוביץ-אחימאיר שכותב בגיליון 2177: "אלה שתורתם אמנותם, שכל עיסוקם, שעותיהם, מוקדשים באמת ובתמים ללימוד מבוקר עד ערב, אכן צריכים להיות פטורים..." אלא שהוא פוסק בלי שייתן הסבר הלכתי מדוע זה מותר על אף שזה מנוגד לתורה? למה הם צריכים להיות פטורים? אני אגב מסכים לדעתו של יוסף גסינוביץ-אחימאיר (למרות שזה נוגד את התורה). יש אכן להתיר כפי שעשה בן גוריון ל-400 גאונים בתורה פטור משירות צבאי כפי שנותנים לספורטאים מצטיינים או למוסיקאים. למה לא למיספר גבוה יותר? כי ההיתר שנתן בן גוריון לחרדים היה בגין נימוקם הצודק בדבר הרצון לשחזר את מרכזי לימוד התורה שהושמדו בשואה. כידוע עתה מרכזים אלו לא רק ששוקמו, אלא עולים במספרם בהרבה על אלו שהיו, לכן אין צורך יותר במספרים גדולים יותר של פטורים. כידוע סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לשירות צבאי עמדה על סדר היום כבר ב-1948, עם הקמת המפקד לשירות העם, בשלב הראשון של מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן בין נציגים בכירים של המפקדה הארצית של 'ההגנה' לבין ראשי ישיבות בירושלים מטעם ועד הישיבות. ב-10 במרץ, נחתם "הסדר והסכם" ובו פורטו הכללים לגיוס ולשחרור תלמידי ישיבות ורבנים, הכולל התחייבות ראשי הישיבות לא לרשום בישיבות תלמידים שלא מגיעים מתוך המסגרת הישיבתית ושלא יפגעו בזכויות בחורים שבחרו להתגייס. הסדר זה התקבל בשיתוף ועד הישיבות בהתנגדות גורמים חרדים קיצונים שיוצגו על ידי "איחוד הישיבות" שהיה שותף להסכמות קודמות. במלחמת העצמאות קראה אגודת ישראל לגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס במסגרת המפקד הכללי שעליו הוכרז אז ביישוב, ולהצטרף לגדודים הדתיים. עם התעצמות הקרבות התגייסו גם חלק גדול מבחורי הישיבות בירושלים לגדוד טוביה, לשירות חלקי במקביל ללימודיהם. הגדוד היה אמור להעניק לבני הישיבות אימונים בנשק, אולם בסופו של דבר תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, בשל התנגדות ראשי הישיבות וכן חשש של ראשי הצבא להעניק נשק לקבוצה חרדית, והגדוד עסק בעיקר בעבודות הביצורים. באוקטובר 1948 השיב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בוועדת הביטחון של מועצת המדינה ש"יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס," ועל כן הוסכם לשחררם. ב-9 בינואר 1951 כתב דוד בן-גוריון למנהל משרד הביטחון ולרמטכ"ל: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות." https://he.wikipedia.org/wiki/גיוס_חרדים_לצה"ל#cite_note-28 לסיכום. הפרדוקס התיאולוגי שהצגתי טרם נפתר ע"י ר' מרדכי ברגר, והגאון רבי משה הלל הירש.
עשרות חרדים (שהתפקרו אך מתנאים כמקיימי התורה קלה כחמורה) הכריזו על ירידה מהארץ עקב השתמטות משירות צבאי עשרות חרדים הנוכחים בכולל "מגדנות אליהו" שברחוב שמגר בירושלים יורדים מארץ ישראל לחו"ל, וזאת בעקבות השתמטותם משירות צבאי והחשש הנוכחי ממעצרים ומביטול תקציבי המלגות לאחר הבחירות הקרובות. בעקבות עזיבתם המיידית של עשרות הלומדים, נתלתה ב"מגדנות אליהו" מודעת פרידה רשמית תחת הכותרת "ברכת צאתכם לשלום." במודעה, החתומה על ידי נוכחי המקום, מופיעים שמותיהם של עשרות האברכים היורדים מארץ הקודש עקב מעברם למגורים בחו"ל מכיוון שלא רוצים להשתתף במצוות התורה על שירות בצבא בעת צרה. (קראו את המודעה:) https://rotter.net/forum/scoops1/956969.shtml ודוק: אותם חרדים העושים את התורה קרדום לחפור בה, הם כופרים בתורה המחייבת אותם להתגייס, וכופרים בתורה בירידה מהארץ.
ירידה אידיאולוגית בטור הקודם שלי כתבתי על הירידה האידיאולוגית של איש "המוסר" חגי אגמון־שניר, ביחד עם אשתו "המחנכת" "המוסרנית" איריס מאירי־שניר שהגשימו את חלום סינואר ואיששו את תורת היטלר. ועכשיו גם הכופרים בתורה האומרים "נמות ולא נתגייס" יורדים מהארץ, ותימנים יורדים מהארץ לדויטשלנד כדי להציל את התרבות התימנית. זו לא הירידה "האידיאולוגית" הראשונה מהארץ, וגם לא האחרונה. זה הזמן להזכיר את אחת הירידות האידיאולוגיות החשובות שהיו מן הארץ. הירידה של חלק מגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. מנחם מנדל אלקינד נולד בעיירה בֵּרִיסְלָב שבפלך חרסון, בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית, כבן בכור למשפחה יהודית אורתודוקסית. והיה הבכור בין 7 אחים, אח ושש אחיות. אביו, שלמה, שימש רב בעיר סימפרופול, בחצי האי קרים. מנחם מנדל אלקינד נשלח לקייב ללימודים, ושם פגש בדעות חדשות: ציונות, סוציאליזם וקומוניזם, ונתפס אליהן. עם תום לימודיו חזר לבית הוריו ונקלע למלחמת אזרחים בין הצבא האדום לצבאות הלבנים, שבמסגרתה נערכו גם פוגרומים ביהודים. כל אחד מן הצבאות גייס נערים לשורותיו בכפייה. המשפחה, שהחליטה להצילו מגורל מר (חטיפה לצבא או פוגרום), רכשה סירת דיג מאחד משכניהם, ציידו אותה כראוי, ואלקינד ואחד מחבריו הפליגו בה לטורקיה. בטורקיה הצטרף אלקינד לקיבוץ הכשרה, שהקים שם יוסף טרומפלדור. לקראת 1920 הגיע אלקינד לארץ ישראל והצטרף למייסדי "גדוד העבודה", שנקרא על שמו של יוסף טרומפלדור, לאחר שנפל בתל חי. (שניים מאחיו הגיעו אחר כך, בעקבותיו, לגדוד העבודה). עד מהרה התבלט בזכות כישרונותיו, והפך לגזבר פלוגת העבודה שלו ואחר כך לגזבר הגדוד. לדברי החוקרת אניטה שפירא, אישים שהכירוהו אז ראו בו את אחד מעמודי התווך של הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, יחד עם יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, ולא היה ספק בליבם שלוּ היה חי בארץ היה הופך לאחד המנהיגים המרכזיים של אחדות העבודה. אלקינד, שעבר לחיות בתל יוסף, הפך למנהיג הפלג השמאלי בגדוד ותמך בתפיסה ריכוזית על פני אוטונומיה לפלוגות וליישובים, בהעדפת האינטרס הגדודי על זה של המשק הבודד ובעידוד אופי קומוניסטי-מהפכני. הוא גיבש סביבו קבוצה בת כשלושים איש, שראו בברית המועצות וסטלין דגם להערצה והתרחקו אט אט מן הציונות. באפריל 1926 ביקר אלקינד, (יחד עם ישראל שוחט ודב מכונאי) במסגרת גדוד העבודה, בברית המועצות, וכך נולד רעיונו להעביר את הגדוד השמאלי להתיישבות בברית־המועצות, שם ימצא בסיס כלכלי מוצק וישתלב במסכת חברתית ומדינית כלבבו. בדצמבר 1926, בעיצומו של משבר כלכלי קשה ואבטלה, ומתוך ויכוח עז עם הרוב בהנהגת הגדוד, חל פילוג בגדוד העבודה ואלקינד עמד בראש "הגדוד השמאלי". בפברואר 1927 החליטה האגודה להתיישבות יהודית בברית המועצות על הקמת מושבות חקלאיות בחצי האי קרים. המשא ומתן בין הגדוד השמאלי לשלטונות הסובייטים על פרטי היוזמה להקמת המושבות נמשך עד קיץ 1927. באוקטובר אותה שנה מתח אלקינד ביקורת על הציונות והביע ספק בעתיד הקומונות בארץ. בנוסף, הכריז על כוונתו לרדת עם הגדוד השמאלי לברית המועצות. רוב נאמניו דחו את רעיון־הירידה והתפזרו בארץ, אך אלקינד ועמו כשישים מחסידיו הפליגו לברית־המועצות ויסדו ב- 1928 בקרים "קיבוץ" בשם ויוו נובו (דרך חדשה, באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי, ושם ביידיש או רוסית לא רצו). ב-1928 אסרו השלטונות הסובייטים על קיום תנועת "החלוץ" הציוני. כבר במרץ 1931 הודח מתפקידו כמנהל הקומונה. הוא עזב את ויוו נובו ללנינגרד ולמד באוניברסיטה הנדסה, אך לא סיים. ב-1936 עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתון היידי הקומוניסטי "דער עמעס". (אמת-פרבדה ברוסית) ב-1937 נולד בנו השלישי וסבו בא כדי למול אותו. כעבור חודשיים, ב-2 בדצמבר, נעצר אלקינד (או משום שהיתה הלשנה על ברית המילה, או משום ש"דער עמעס" הפך ללא חוקי או בשל עברו הציוני שהחשידו כמרגל). אלקינד נעצר בדצמבר 1937 כאחרים מחברי הפק"פ, שחשדו בהיותם חלק מ"קנוניה "בריטית-ציונית". ב-19 בפברואר 1938 הוא הורשע והוצא להורג בירייה בעיר מוסקבה. שמו של אלקינד טוהר רק לאחר מותו של סטלין, ב-4 בנובמבר 1958. מניה אשתו, שהיתה רופאת ילדים, חיה עם שלושת ילדיה במוסקבה. בכור הבנים, אורי (יליד תל יוסף), התגייס לצבא האדום ונפל בחזית סטלינגרד. בנו השני (שנולד גם בתל יוסף) אילי אלקינד: שרד את תהפוכות השלטון הסובייטי ואת המלחמה, והתגורר במוסקבה. לימים הוא שיחק תפקיד מרכזי בחשיפת גורלו של אביו, כאשר פתח בפני חוקרים את הארכיון המשפחתי וסייע בקבלת גישה למסמכי הבולשת הסובייטית (ה-ק.ג.ב/נ.ק.ו.ד). הבן השלישי בנימין (נולד ברוסיה בשנת 1937) שמו בנימין (בניה), נקרא על שמו של בנימין אלקינד – אחיו הצעיר של מנחם. שהיה דמות בולטת וטראגית בפני עצמה: הוא היה חבר מרכזי ב"גדוד העבודה", איש תל יוסף, ומהטייסים הראשונים של היישוב העברי (הוכשר כטייס בארה"ב). הוא שם קץ לחייו בתל יוסף בשנת 1925, בגיל 24 בלבד, לאחר משבר אישי ואידיאולוגי עמוק שזיעזע את הגדוד. המציאות הסובייטית קרעה את החלום לגזרים, לקומונה נוספו בכפייה חברים בולגרים ורוסים ב-1935 הפכו השלטונות את הקומונה לקולחוז, והמטבח המשותף ובית הילדים בוטלו. השלטון סובייטי החליף את שם הקיבוץ לשם רוסי "דרוזנה נארודוב" – "אחוות עמים". חלק גדול מהחברים עזבו והתפזרו ברחבי ברית המועצות. רוב החברים נאסרו והוגלו במסע־הטיהורים שערך סטלין. על סופה של הקבוצה סיפרה שירה גורשמן*. במקום נשארו ארץ ישראלים אחדים. בתחילת מלחמת העולם השניה הגברים גויסו לצבא, ובזמן הכיבוש הגרמני הלשין אחד הרוסים לגסטפו כי בקולחוז "אחוות עמים" יש נשים וילדים יהודים. הנאצים אספו את הנשים והילדים וקברו אותם בחיים בבאר הישנה של וויו נובה. אין הכרח שכל ירידה מהארץ תסתיים בצורה כה טרגית, אבל בכל ירידה יש התנתקות מהעם היהודי בין אם השמדה ובין אם שמד.
*שירה גוֹרְשְׁמַן באידיש שירע, שירקע גאָרשמאַן (1906-2001) היתה סופרת יידיש, מחברת סיפורים קצרים וממוארים, שפעלה בברית המועצות ובישראל. היא היתה בין אנשי גדוד העבודה שעזבו את ארץ ישראל ב-1927 והקימו את הקיבוץ היהודי וויו נובה בחצי האי קרים. עם התפרקות ברית המועצות עלתה ב-1989 בת 84 בשנית לישראל, בה חיתה עד מותה. https://he.wikipedia.org/wiki/שירה_גורשמן
נמות ולא נתגייס – הבה נלך כצאן לטבח! קבוצת פעילות אקטיביסטיות פרו-איסלמיות פירסמו באנר ענק ובמרכזו ברקוד חתימה המכריז על סירובם לשרת בצבא (130 מלש״ב חתמו נכון לאתמול) https://rotter.net/forum/scoops1/956777.shtml אז עכשיו יש לנו 3 קבוצות המכריזות נמות ולא נתגייס "הבה נלך כצאן לטבח!" פרוטסטנטים האומרים הבה נלך כצאן לטבח ובלבד שביבי ייפגע. חרדים האומרים הבה נלך כצאן לטבח. נכפור בתורה כדי שלא נתפקר! פרו-איסלמים האומרים נלך כצאן לטבח ובלבד שהפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי יהרוג את היהודים הציונים.
תעמולת בחירות – רע"ם למען איתמר חאנן-בן גביר מנסור עבאס: בממשלת השינוי נהרסו רק 4 בתים לעומת 5,700 השנה. יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, תקף בחריפות את הממשלה וטען כי הישגה היחיד הוא היכולת לשמור על יציבות הקואליציה. לדבריו, בתקופת ממשלת השינוי הצליחה רע"מ לקדם הישגים משמעותיים עבור החברה הערבית. בנאום בערבית בפני הכנסת הדגיש עבאס כי "גיליון ההישגים" של ממשלת הימין כולל "כישלון, פשעים, רצח, הריסות ומלחמות." לעומת זאת, בתקופת ממשלת השינוי היתה רע"מ שותפה משפיעה והצליחה לקדם פתרונות משמעותיים לבעיות החברה הערבית. "בשנה אחת בלבד היתה ירידה של 15% באלימות ובפשיעה. תארו לעצמכם שאילו היינו משלימים ארבע שנים – היה אפשר להוריד את זה לארבעים הרוגים בלבד, ואפילו פחות מזה," אמר עבאס. עוד ציין כי בתקופת הממשלה הקודמת נהרסו ארבעה בתים מאוכלסים בלבד בנגב, "בעוד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מתגאה ב-5,700 מבצעי הריסה בנגב בשנה האחרונה." עבאס כיוון את חיצי הביקורת כלפי חד"ש ותע"ל שב"רשימה המשותפת". "הרשימה הערבית המאוחדת היתה מוכנה לקחת אחריות, וחברי הכנסת שלנו היו מוכנים לשלם את המחיר. אבל לצערנו, חברינו מהרשימה המשותפת לא הבינו את האחריות שהייתה מוטלת עליהם," אמר. בנימה ביקורתית נוקבת סיכם עבאס: "מה הרווחנו בממשלה הקודמת? ומה הפסדנו עם נפילתה? מה הפסדנו עם קיומה של הממשלה הזאת ארבע שנים? ומה נפסיד אם הממשלה הזאת תישאר אחרי הבחירות?" https://rotter.net/forum/scoops1/956772.shtml איתמר חאנן בן גביר – השר לבטחון פנים הכושל התנאה מיד בהישגו. "סגלוביץ'," הוא אמר, הרס רק 4 בתים בלתי חוקיים, לעומת 5,700 בזמני." כך זכה איתמר חאנן ב-גביר לתעמולת חינם. מעניין שמנסור עבאס לא התנאה גם בביטול נטיעות ט"ו בשבט בנגב, שבוטלו מלחצו.
למה אין בארץ מאסר עולם לרוצחים? חביבה ושדי בת 67 אלמנה מזה שנים רבות, ללא היו ילדים נרצחה[?]. גופתה נמצאה בביתו של האדם שאצלו עבדה במשך שנים כמטפלת, שמעון גוטמן בן ה-81. היא ערכה עבורו קניות ועבדה בעבודות בית. היא ידעה אילו מצרכים הוא מעדיף והכירה את ביתו, אך פרט חשוב היא לא ידעה: גוטמן הוא רוצח מורשע. בשנת 1980 שלח גוטמן, שהיה אז בשנות השלושים לחייו, חבילת דואר ממולכדת שנועדה לאימה של אשתו לשעבר. היא פתחה את החבילה בסניף הדואר, ונהרגה במקום עם שני בני אדם נוספים. הוא הכחיש בתחילה שהיה לו קשר למעשה, אך לבסוף הודה בו. הוא ריצה עונש מאסר במשך 18 שנים, ולאחר מכן השתחרר והמשיך לחיות את חייו. עד ערב ראש השנה האחרון. כתב האישום נגד גוטמן, שהוגש בחודש מאי, מגולל מסכת קשה של רצח מתוכנן היטב, השמדת ראיות ומצג שווא בניסיון לחמוק מאחריות למעשה ולהכשיל את החקירה. גם היום, כשהמשפט נגדו מתנהל, הוא ממשיך לשתוק ולהכחיש. כשנה לאחר הרצח, שאלות רבות עדיין נותרו פתוחות ולא נותנות לבני המשפחה מנוח – בעיקר מה אירע באותו היום, ומדוע. אבל שאלה נוספת מטרידה גם היא את בני המשפחה: כיצד ייתכן שחבינה נשלחה לעבוד בביתו של גוטמן, רוצח מורשע, ועוד מבלי שידעה על כך דבר. לפני כחודשיים, במקביל להליך הפלילי שמתנהל, הגישו בני המשפחה תביעה בהליך אזרחי: נגד גוטמן עצמו, אך גם נגד המוסד לביטוח לאומי וחברת הסיעוד שהעסיקה אותה, ״פאר״. בלב התביעה עומדת הטענה כי הביטוח הלאומי צריך היה לדעת על מסוכנותו של גוטמן, וליידע בכך את חברת הסיעוד. ״אין כזה דבר שאיפשהו בביטוח הלאומי לא ידעו שהוא ישב בכלא. אין כזה דבר,״ אומרת כהן. אחותה של חביבה סבורה שהאחריות מוטלת גם על חברת הסיעוד, שהיתה צריכה לערוך בדיקות בסיסיות בנוגע לעברו של גוטמן. הרי בדיקת הקשיש אמורה ממילא להתבצע, לטובת הערכת הצורך בשירותי הסיעוד; לא ייתכן, אומרת כהן, שבאותה הזדמנות לא ייבדק גם עברו הפלילי של האדם. "ברי כי לו היתה המנוחה יודעת שהיא נשלחת לעבוד בביתו של רוצח מורשע, שריצה 18 שנות מאסר, היא לא היתה מסכימה לכך,״ נכתב בתביעת הנזיקין שהגיש עו״ד דוד נהיר שמייצג את המשפחה מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. עו"ד מוחמד סלים, ממונה ייצוג נפגעי עבירות המתה במחוז ירושלים של הסיוע המשפטי, מוסיף כי ״הסתרת המידע הקריטי חרצה למעשה את גורלה של חביבה ז"ל, והובילה למותה הטרגי – ללא כל הגנה וללא מתן אפשרות לקבל החלטה אם היא מעוניינת להכניס את עצמה לסיכון כזה.״ ״אם היא היתה רואה ילד שרוצה משהו במכולת, ולאימא שלו אין אפשרות לקנות, היא היתה אומרת לה ׳אין דבר, אני אקנה לו.׳ כל הזמן הלב שלה רצה לתת. אם מישהו ביקש ממנה משהו, היא בחיים לא אמרה ׳לא.׳״ התביעה הזאת חשובה לבני המשפחה לא רק למען הצדק עבור חביבה, שאי אפשר לכמת באמת בכסף. התקווה היא שייצא שממנה גם תיקון עקרוני. "בן אדם שישב בעבר על רצח הוא לא בן אדם שמגיע לו לנשום לרווחה, ובטח שלא לקבל טיפול בזכות חוק סיעוד.״ לכל איש יש שם. חביבה נקראה לעתים אביבה, ואילו בפי בני משפחתה היא ״בובה״. בובה עבדה קשה כל חייה. במשך שנים רבות עבדה במאפייה בשכונת תלפיות בירושלים; כשהמפעל עבר לעיר אחרת, החלה לעבוד כמטפלת בקשישים. אך לא רק להם היא דאגה: גם לאחייניה, שבהם טיפלה מילדות, וגם לחתולים שנהגה להאכיל בקביעות. ״אם היא היתה רואה ילד שרוצה משהו במכולת, ולאמא שלו אין אפשרות לקנות, היא היתה אומרת לה ׳אין דבר, אני אקנה לו.׳" מספרת אחותה. "כל הזמן הלב שלה רצה לתת ולתת. אם מישהו ביקש ממנה משהו – היא בחיים לא אמרה ׳לא׳.״ גם בבוקר הרצח, חביבה ביקשה לתת מעצמה: היא מיהרה לצאת מהבית כדי להספיק לעבוד את מכסת השעות הנדרשת אצל גוטמן, ואז להמשיך לביתה של אחות נוספת, כדי לעזור לה במעבר דירה. משום שמיהרה. בסביבות השעה 11:00, אחת מבנות המשפחה ניסתה להתקשר לוושדי. הטלפון צלצל, ואחר כך נותק. בשלב הזה איש לא חשד שמשהו קרה. אך הזמן נקף, ובובה לא שבה הביתה. בני המשפחה החלו לחפש את ושדי. לבני המשפחה יש מפתחות זה של זה – ומצאו במגירה שלה את פנקס הטלפון שלה. והתקשרו לגוטמן, והתקשר. ״הוא אמר לי שהיא לא הגיעה אליו בכלל באותו היום.״ משהו לא הגיוני. לא יכול להיות. אין מצב שהיא לא הגיעה אליו, הרי היא אמרה לנו שהיא הולכת אליו, זה היה סדר היום שלה.״ בני המשפחה פנו למשטרה, והכריזו על חביבה כנעדרת. ובמקביל, התקשרה כהן לאחראית על חביבה מטעם חברת הסיעוד ועידכנה אותה במצב. גם האחראית התקשרה לגוטמן, והוא שב והכחיש כי חביבה הגיעה אליו באותו היום. ״ואז התחיל להתלהט אצלי שזהו – קרה לה משהו אצלו בבית,״ אומרת כהן. היא היתה בטוחה בכך גם אחרי ששוטרים סרקו את הבית ועזבו מבלי שמצאו דבר. היא החליטה להתקשר לגוטמן בעצמה. את השיחה הזאת, באינסטינקט שעד היום לא ברור לה מניין הגיע, היא החליטה להקליט: היא שאלה את גוטמן האם ראה את אחותה, והוא המשיך לטעון שחביבה כלל לא הגיעה אליו באותו היום. כשנשאל מדוע לא התקשר לדווח על כך שהמטפלת שלו לא הגיעה באותו הבוקר, לא היתה לו תשובה. החיפושים אחר ושדי נמשכו עוד שעות. רק בחצות הלילה של ערב החג השני, הגופה אותרה באמבטיה בביתו של גוטמן. "הבן אדם, בכל פעם שהוא מגיע לדיון, נראה יותר טוב מהפעם הקודמת,״ אומרת כהן אחייניתה. ״ובאותו הזמן, אצלנו בכל יום לפני הדיון הלב דופק והגוף רועד. אני אישית מושבתת ביום הדיון וביום שלמחרת. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוח, ובינתיים הוא חי, נושם, אוכל, צוחק, מתעצבן. ואיפה היא? קבורה מתחת לאדמה, על לא עוול בכפה. הלכה ליום עבודה ולא חזרה." מחברת פאר נמסר: "העניין מתברר בבית המשפט, ושם תימסר תגובת החברה לטענות השונות (והמוכחשות) העולות כנגדה." מהביטוח הלאומי נמסר: "הביטוח הלאומי הוא גוף משלם קצבה ולא הגורם שמעסיק מטפלות סיעודיות ומכניסן לבתים. כמו כן, לביטוח הלאומי אין מרשם פלילי על אזרחי ישראל ומתוקף חוק הגנת הפרטיות המידע על מאסר או על סיבת המאסר – לא מועברת בין הגופים כלל לא כל שכן, לגורמים פרטיים." (שירה קדרי עובדיה) https://www.ynet.co.il/news/article/b1a5jvsezg סיפור מזעזע על חולה סיעודי הרוצח את המטפלת הסיעודית שלו. ואני רק שאלה. למה אין בארץ מאסר עולם לרוצחים?
הלחץ האמריקאי לאי הכרזת המדינה הקלטה נדירה של ראש השב"כ הראשון איסר הלפרין-הראל, חושפת את האזהרה החמורה מארה"ב, שקיבל בן גוריון ערב הקמת המדינה: "מדינות ערב יתקפו אתכם ואין לכם שום סיכוי לעמוד מולם." איך היו נראות 78 השנים האחרונות בתולדות העם היהודי, לולא היתה מוקמת מדינה? זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה – אך הקלטה שחשף בית בן-גוריון בתל אביב השבוע מראה שלא היינו מאוד רחוקים מכך. בהקלטה ההיסטורית והנדירה של ראש השב"כ הראשון וראש המוסד השני איסר הלפרין-הראל, נשמעת עדות אישית רחבה על ימי הקמת המדינה. בעת מפגש עם תלמידים בביתו הפרטי של ראש הממשלה הראשון דוד גרין-בן-גוריון, לאחר פטירתו. סיפר הלפרין-הראל על האזהרה החמורה שקיבל בן גוריון מארה"ב, שדרשה שלא להכריז על הקמת המדינה: "אני זוכר שבן גוריון באותו זמן עשה סימפוזיון בין מפקדי ההגנה. לשאול איזה נשק יש לנו, מה יש לצד השני, מה התוכניות שלנו, מה יש לצד השני. אני זוכר כשישבתי בתור לחכות לדבר עם בן גוריון, יצא אחד מראשי ההגנה מהחדר שלו ועשה סימן לכולם שבן גוריון הוזה הזיות." ברגע קריטי אחר, "כולם כבר ידעו בעולם שבן גוריון נחוש בדעתו להכריז על המדינה. אז, באה אזהרה מארה"ב. מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל שלח אזהרה חמורה: 'דעו שאם אתם תכריזו על המדינה, מדינות ערב יתקפו אתכם ואין לכם שום סיכוי לעמוד מולם. תדעו שאנחנו לא ננקוף אצבע, ולא נעמוד לצידכם. אל תכריזו על המדינה.'" הלפרין-הראל הוסיף: "אם באותו זמן לא היתה מוכרזת המדינה, לא היתה קמה המדינה. פשוט הזדמנות שלוּ הוחמצה לא היתה באה על תיקונה. אנחנו יודעים בעצמנו את הסיטואציה הקיימת במזרח התיכון." על האיום הצבאי ערב המלחמה אמר הראל: "אחת הבעיות הגדולות היתה השאלה אם הלגיון הערבי ייכנס למלחמה או לא. הלגיון היה הצבא הכי מאומן, הכי חמוש. הוא היה בפיקוד בריטי ונחשב לצבא הערבי הטוב ביותר. היות והכוחות שלנו היו דלים מאוד, אתם יכולים לתאר לכם – היה חשוב לדעת כיצד יפעל עבדאללה מלך ירדן באותו זמן. ברגע קריטי מסוים, אחד המומחים נסע עם גולדה מאיר לעבדאללה – לשאול אותו 'דוגרי'. הוא היה פחות קיצוני בעולם הערבי, ושם עבדאללה אמר 'אם תכריזו על מדינה, אין לי ברירה – אכנס למלחמה'". (איתמר אייכנר) https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14826784#autoplay הנה דוגמה היסטורית טובה לתשומת ליבו של גד אזנקוט. יש מקרים בהם צריך לעמוד בלחץ. נעמן כהן
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (24)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז כדי לעצור את ישראל בלבנון, ובכך להעניק ניצחון לחיזבאללה – הוא למעשה רק חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה מוחלטת.
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה שבועות!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שלא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור הגורף במים, בחשמל ובמשכורות למנוולים. ההתבוננות במיליוני האיראנים שהשתתפו בלוויה של חמינאי וקראו להשמדת ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם כי הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו!?
והלוואי שיתייבשו.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת, כמו בסוריה, מגדל הקלפים יקרוס!
* *
אהוד: מעל דפי המכתב העיתי תמכתי תמוך וחזור בחפותו של סמל אלאור אזריה – מראשית העוול שנעשה לו בידי הפרקליטות הצבאית אטומת הלב שחפצה לשאת חן בעיני שונאינו – כמו שהעלילה לימים בפרשת שדה תימן הנוראה שעדיין לא הסתיימה כי הפצ"רית ושותפיה-שותפותיה טרם נשפטו.
* הי אודי, הכי מצחיק אותי שאתה אומר שטראמפ ונתניהו מכינים לאיראן מלכודת שתתברר בסוף הקיץ.
זה מזכיר לי את הסיפור על השור שכל היום חרש בשדה והתעייף מאוד. כשחזר בערב לרפת שאלו אותו מה עשה כל היום. "חרשנו," אמר הזבוב שישב על גב השור...
כל מי שעיניו בראשו רואה שטראמפ מתחשב בנתניהו מעט מאוד. זה שאתה מצמיד אותו אל טראמפ באותו מעמד, נראה לי משום שאתה פוחד להודות שהתחזיות שלך על 'צ'רציליותו' של נתניהו – מתבדה והולכת.
ומה אתה חושב על כל המחטפים שנתניהו מוביל בממשלה ברגעיה האחרונים?
שתהיה בריא.
בנדלה
אהוד: נתכתב בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר ונראה אם תמשיכי בזחיחות הדעת "המצחיקה". אני גם מאוד מקווה שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה חרף הלעג המתנשא שלך.
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
אחריות ואחדות
מוטי הרכבי:
מדוע נתניהו לא ביטל את הסכמי אוסלו
עקיבא נוף:
אשמת נתניהו
עמנואל בן סבו:
1. שלישיית דכדוך, נהי וייאוש
עמנואל בן סבו:
2. כשהסכנה לדמוקרטיה פגשה את קץ הדמוקרטיה
אורי הייטנר:
1. זורעים ניכור קוצרים בןגביריזם
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 19.7.26
עדינה בר-אל:
נשים חזקות בעבר ובהווה – רוני יבין
אבנר הולצמן:
דברים באירוע לכבוד פרופ' נורית גוברין:
משה גרנות:
ספרים מן העבר
אהוד בן עזר:
"השגעון הגדול"
אהוד:
עכשיו שמלאו לי 90
נעמן כהן:
מהפך עדתי בשכר: השכירים המזרחיים* עברו את האשכנזים בגובה השכר
